לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן ב
בדין צרת ערוה
כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות יבום הלכה י"ד ז"ל, מי שמת אחיו והניח שתי נשים האחת אסורה עליו משום ערוה והשני' אינה ערוה, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן היבום כך צרתה פטורה ולא נפלה לו זיקה כלל על בית זה, שנאמר אשר לא יבנה בית אחיו, בית שיש לו לוקחין באיזה שירצה הוא שיש לו עליו זיקה ובית שמקצתו אין יכול לבנותו שהרי אין לו בה לקוחין אינו בונה אפילו מקצתו שהוא מותר ונמצא צרת הערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עלי' זיקה עכ"ד הרמב"ם. והדברים תמוהים דהרי צרת ערוה ילפינן דפטורה מן החליצה ומן היבום מקרא דלצרור, והרמב"ם כתב לימוד אחר, וכל הסוגיא משמע דלימוד לפטור צרה ילפינן מלצרור.
א
והנראה לי, דהנה בסימן הקודם ביארנו שיטת הרמב"ם דלפטור ערוה מן החליצה זה ילפינן רק מקרא דולקחה, דבלא קרא דולקחה אף שהיינו יודעים דפטורה מן היבום מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, או מקרא דעלי', הוי ידעינן רק דאי אפשר לה לייבם מטעם שהאיסור אין מניח והוי כאיסור דבר אחר גורם. וכדברי התוס' דפומיהו הוא כאיב להו, אבל עתה דידעינן קרא דולקחה הוי דין דמצות יבום, דבאשה שאין בה לקוחין אין בה כל דינים של פרשת יבום וכיון דהערוה נשארה באיסור כרת א"כ לא תפיס בה קידושין, ידעינן עתה מקרא דולקחה דערוה הוצאת מפרשת יבום.
והנה יש להתבונן האי קרא דולקחה, אי הפירוש דביבמה שיש בה עתה קידושין יש בה מצות יבום, או דהפירוש אשה כזו שבעלמא בלא דיני יבום הי' בה לקוחין באשה כזו יש בה מצות יבום, וערוה בעלמא אילו הי' עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת הי' בה קידושין.
והנה השער המלך מסתפק באלמנה לכהן גדול, אם בא עלי' כהן גדול לשם קידושין אי קני לה, מי נימא כיון דאסורה להתיבם ממילא נשארה באיסור אשת אח והוי עליו חייבי כריתות, או דילמא כיון דרמי אותה רחמנא לחליצה כבר אזל ממנה איסור אשת אח ותפסי בה קידושין, לפי זה אם נימא דאלמנה לכהן גדול אין קידושין מטעם דהיא באיסור אשת אח א"כ אלמנה לכהן גדול אין בה קידושין ואין בה ולקחה ואמאי אלמנה לכהן גדול יש בה חליצה הא אינו בולקחה, ע"כ צריך לומר דהפירוש של ולקחה הוא באשה שאלולי איסור אשת אח יש בה קידושין ודין ולקחה, אבל מה שאשת אח של נפילה זו מונעה מדין ולקחה מפני זה לא ממעטין אותה מדין זיקה לחליצה, כיון דאשת אח מפיל לדיני יבום, ורק אם איסור אחר מונעה מדין ולקחה באשה כזו אין בה זיקה כלל.
לפי זה תקשה כיון דצרה אין לה איסור אחר אלא אשת אח מנפילה זו, נהי דילפינן מלצרור דלא תתיבם, אבל מנא לן שלא תזקק לחליצה, נימא דע"ז קאי יבמתו שאעפ"י שאינה מתיבמת עולה לחליצה, כמו אלמנה לכהן גדול, כיון דאיסורא דצרה לא נאמר בפרשת יבום והוי רק כדבר אחר גרם לה, ובלא איסורא דאשת אח היתה עולה לקידושין שהרי שלא במקום מצוה אין איסור צרת ערוה כלל.
אכן אם נימא דלאלמנה לכהן גדול תפסי בה קידושין, דאיסור אשת אח כיון דרמיא לחליצה נפקע ממנה איסור אשת אח, א"כ יש לפרש דהפירוש דולקחה הוי עתה באשה שעתה יש בה ולקחה או מדין יבום או מדין קידושין, באשה כזו יש בה מצות יבום, ואלמנה לכהן גדול אף שיבום אין בה יש בה קידושין, משו"ה עולה לחליצה, אבל צרת ערוה כיון שנכתבה בפרשת עריות ונאמר בה כרת א"כ אין בה קידושין, ממילא אין עולה לחליצה.
ב
אמנם לכאורה יש להקשות, כיון דליבמה אין לה קידושין אפילו מיבמה דהרי מאמר אין קונה מדאורייתא אף ליבם, ורק יבום יש בה, וכמו שכתבו בתוס' בדף מ"ט דיבמה אין תופס קידושין לא לדידי' ולא לאחריני, רק יבום יש בה, א"כ מהיכי תיתי יתפוס קידושין לכה"ג באלמנה, וכי משום שאסירא עליו יתפוס בה קידושין, וכיון דיבום אין בה מהיכי תיתי יה' בה קידושיו, וא"כ אף אם נימא דכיון דרבי בה רחמנא חליצה מקרא דיבמתו אין בה כרת דאשת אח, אעפי"כ קידושין לא יתפוס, מטעם כל דיני יבמה, דאין בה קידושין ליבמה.
אכן אפשר לומר דהנה לכאורה קשה מאי טעמא לא תפיס קידושין ליבם ביבמתו, וכי גרע מאינש דעלמא דלשמואל תופס קידושין, והיבם אין יכול לקדש את יבמתו דהרי לב"ה מאמר אין קונה אלא מדרבנן, ואף לב"ש דסבירא להו מאמר קונה אעפי"כ לאו מדין קידושין שהרי אין חייבין עלי' סקילה, הרי דלאו מדין קידושין, ואמאי אין יכול לקדש אותה, לא מיבעאי אם נימא דאיסור אשת אח פקע תיכף משעת מיתת האח דיקשה אמאי לא יועיל קידושין, אלא אף אם נימא דאיסור כרת נפקע בשעת יבום, ג"כ יקשה, דאימתי אמרה תורה דאין תופס קידושין באיסור ערוה היכא שאין לה אופן לביאה, אבל בכהאי גוונא דביאה מותר, ובפרט לרבנן דאף שאין מיכוון למצוה הוי דין יבמה יבא עלי', א"כ מנא לן דבכה"ג לא יתפוס קידושין.
וצריך לומר דכיון דאמרה תורה שהיא יבמתו והיא שלו ליבם, אי אפשר לו לשנות ולעשות אותה לאשה שלו, כיון שהיא כבר זקוקה לו ליבום, וכן משמע בתוס' דף ו' ד"ה ר"ג, ז"ל, אבל הכא שהיא זקוקה לו אין לו לתפוס אלא מדרבנן עכ"ל.
ובזה יש לתרץ קושית התוס' בקידושין דף ד' ע"ב, דאיתא התם ובעלה מלמד שנקנית בביאה, והלא דין הוא מה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה כו' ת"ל ובעלה, ולמה לי קרא הא אתיא לה, אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מהיכא קא מייתית לה מיבמה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו', והקשה בתוס', והלא אין מועיל לה זקיקתה לענין כסף וא"כ כל זה אכניס בק"ו ונימא הכי ומה יבמה אעפ"י שהיא זקוקה ועומדת אין נקנית בכסף ונקנית בביאה אשה שאינה זקוקה ונקנית בכסף אינו דין שתקנה בביאה, אכן לדברינו ניחא דמאי דמשני מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת יש בזה סתירת כל הק"ו, דאדרבה משו"ה לא קני ביבמה כסף משום דלא שייך בה קידושין כיון שהיא כבר זקוקה לביאת יבום, והא דמועיל בה ביאה לא מטעם קידושין, כיון שהיא זקוקה לו לא שייך קידושין, ורק מדין יבום הוא מועיל שתהא כאשתו, וא"כ לא שייך ק"ו ללמוד שיועיל באשה ביאה.
לפי זה אפשר לומר דאף שאין תופס קידושין ליבם ביבמתו, היינו דוקא ביבמה שהיא זקוקה ליבום, אבל באלמנה לכהן גדול כיון דאין זקוקה ליבומי אם נימא דכיון דרמיא לחליצה אין עלי' איסור אשת אח.
תפסי בה קידושין, וא"כ אפשר לפרש דהאי דין דולקחה הוא באשה זו שיהי' אפשר ליבמה להיות בה לקוחין, אכן יקשה לאבא שאול דלדידי' לא פקע איסור אשת אח מיבמה ורק מצות יבום מתיר, א"כ הרי אלמנה לכהן גדול דאין בה יבום בודאי דלא יתפוס קידושין, וא"כ איך יש בה ולקחה ע"כ דולקחה הפירוש שיהי' בה קידושין בלא דין דאשת אח מנפילה זו.
ג
ועוד נראה לי דאף באלמנה לכהן גדול לא יתפוס קידושין ליבמה בה אף שאינה זקוקה לו ליבום, וכן משמע ברמב"ם שכתב בפ"ו מיבום וחליצה הי"א דאלמנה לכהן גדול שבא עלי' לא קנה אותה קנין גמור, ואם הי' מועיל קידושין הי' קונה אותה קנין גמור היכא דמכוון לקנות אותה בביאה, דהנה איתא בירושלמי פ"א ה"א, ר' יודן בעי כמאן דאמר הכל מודין בצרה שהוא חייב, קידש אחד מן השוק את אחת מהן ובא היבם כו' חלץ לחבירתה ובא עלי', למפריעה חלו עלי' קידושין, אמר ר' שמי לא כן אמר ר' ינאי נמנו שלשים וכמה זקנים מנין שאין קידושין תופסין ביבמה תלמוד לומר לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר שלא יהא לה הוי' אצל אחר ע"כ. ודברי הירושלמי לכאורה תמוהים, דאם לא ידע ר' יודן קרא דלא תהי' דלא תפיס הוי', מאין הי' סבר דאין תופס קידושין ביבמה, ע"כ דידע קרא, ורק שהי' סבר דקרא דוקא קודם שחלץ היבם לשני' אבל כשחלץ היבם לשני' ובירר שלא חלה הזקוקה על הצרה, למפרע חלו הקידושין, וא"כ מאי מייתו מקרא, אכן יש לומר דמעיקרא הי' סבר, כמו דהאיסור שלא תנשא הוא מטעם זיקת היבם כן מה דלא חלו הקידושין הוא משום זיקת היבם, וא"כ כשבירר היבם בחליצתו לשני' שאין זיקת היבם על זו, חלו הקידושין, וע"ז מוכיח דכיון דילפינן מקרא דלא תהי' אשת המת ולא כתיב, לא תהי' היבמה, א"כ גלי קרא דבאשת המת אין בה הוי', א"כ מה דלא חלו הקידושין אין הטעם משום האיסור ומשום זיקת היבם אלא גזירת הכתוב הוא שבאשת המת לא יהי' בה קידושין כל זמן שזקוקה ליבום או לחליצה, לא ליבם ולא לאחר, אבל מה שאסורה לעלמא ילפינן מהחוצה לאיש זר יבמה יבא עלי', וכדפירש בתוס' בדף מ"ט דילפינן מהאי קרא בין ללאו בין לקידושין, וילפינן מקרא דלא תהי' דאין בה הוי', ושם הא כתיב אשת המת, א"כ מהאי קרא ילפינן דאין ביבמה כלל הוי', א"כ אף ליבם אין בה הוי', דאין הפירוש בהפסוק שאין תופס קידושין בה מטעם איסור, אלא גזירת הכתוב הוא דבכה"ג אין באשת המת הוי' לא לדידי' ולא לעלמא, ולפי זה באלמנה לכהן גדול ג"כ אין תופס קידושין, ודין דולקחה שתהא כאשתו מדין יבום בודאי דלא הוי דהא גלי קרא דיבמתו דעולה לחליצה ולא ליבום, ומה דמשמע מהרמב"ם דקצת קונה הוא מדין מאמר.
ולפי זה ע"כ הא דאלמנה לכהן גדול עולה לחליצה ולא ממעטין אותה מדין ולקחה, ע"כ דהלימוד הוא בעלמא, היינו אשה שבעלמא בלא דין יבום יש בה הוי', באשה כזו יש בה זיקת יבום או חליצה, וא"כ צרת ערוה דבעלמא אין עלי' איסור כלל ואיסורא רק מנפילה זו, היא בכלל דיש לן שעולה לחליצה ואין עולה ליבום, וא"כ מנא לן דצרה אין עולה לחליצה.
ד
אכן לכאורה באמת קשה מאי שכתב הרמב"ם דאיסורא דצרה הוא משום אשת אח, וכן משמע בירושלמי פ"א הלכה ה', דכיון דאי אפשר לצרה בלא אשת אח, איסורא משום אשת אח ולא מטעם צרת ערוה, ואם יתרו בו מטעם צרת ערוה לא ילקה ולכאורה קשה הא כתיב קרא דלא יקח את אחות אשתו, ולא צרתה מקרא דלצרור.
והנה לקמן בדף מ"ד איתא, וניבם לתרויהו כו' וניבם לחדא ונחלוץ לחדא, אמר קרא אם לא יחפוץ הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה, ושאינו עולה ליבום אין עולה לחליצה, ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, ויאמרו, אי דמייבם והדר חליץ הכי נמי, אלא דילמא חליץ והדר מייבם וקם לי' בלא יבנה, ואימא כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום, א"כ צרת ערוה דאסר רחמנא למה לי, השתא יו אמרת לאו בני חליצה ויבום נינהו צרת ערוה מיבעאי, אלמה לא, איצטריך, סד"א ערוה אבראי קיימא ותתיבם צרתה קמ"ל דאסירא, אלא יבמתו יבמתו ריבה, והנה בתוס' דחו גרסא זו דשלח יאמרו, דאי מדאורייתא מייבם לחדא וחליץ לחדא משום גזירה לא יניח.
ונראה לי דהרמב"ם גריס לה להאי גרסא, אלא דהרמב"ם מפרש, דבתחלה הי' סבר זאת לטעמא, דמשו"ה אין מיבם לחדא וחליץ לחדא, ואח"כ אלא אי חליץ והדר מיבם, (ותיבת ודילמא לא הי' כתיב בהגירסא והיא הגהה והרמב"ם לא גריס תיבת ודילמא), אלא אי חליץ והדר מייבם קם בלא יבנה שאין בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ פירוש דקושית הגמ' דלחלוץ לחדא ולייבם לחדא, והרמב"ם לא סבירא לי' דמשו"ה לא יוכל לייבם להשני' משום שאינו חולץ וכל שאינו חולץ אין עולה ליבום, דבשלמא כל שאינו עולה ליבום אין ועולה לחליצה ילפינן מקרא דאם לא יחפוץ הא חפץ מייבם, אבל כל שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום מנא לן, נהי דלמסקנא יהי' הדין כן דכל שנאמר בפרשת יבום כללא הוא דבעינן דוקא יבמה כזו שיש בה דינים הכתובים בפרשת יבום, אבל בתחלה שהי' סבור שכן הוא הדין שיחלוץ לחדא ולא לשתים מקרא דבית אחד הוא חולץ, וייבם לחדא לא שייך למיפרך, שכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, משו"ה איצטריך קרא דלא יבנה בית אחיו, דאילו ללמוד דכיון שלא בנה שוב לא יבנה לא הי' לכתוב אלא אשת אחיו, ומדכתיב בית אשמעינן שאין בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, היינו כיון שכבר חלץ אין יכול לבנות את בית אחיו אז גם השני' אין יכול לבנות, ופריך, ואמאי, היכא דאיכא שני יבמות שאין יכול לקיים בשניהן יבום לא לתיבמו כלל, ופריך צרת ערוה היכא משכחת לה, ומשני דהוו אמינא דערוה אבראי קיימא ולא נפלה ליבום אשמעינן קרא דלצרור דהערוה נעשות צרה ומקריא בת יבום, רק שהאיסור מונעה.
וא"כ לפי זה עיקר קרא דלצרור אשמעינן דהערוה נעשית צרה, וממילא ילפינן מקרא דלא יבנה שכיון שאין יכול לבנות אחת מטעם שאין בה לקוחין שוב לא יכול לבנות, אבל עכ"פ דילמא שני יבמות שנפלו לא תתקיים כלל מצות יבום, ומשני יבמתו יבמתו ריבה, היכא שיש שני יבמות, אבל הריבוי הוא דוקא היכא ששניהם בני יבום ויכול לבנות זו או זו והם שתי יבמות, אבל היכא דאחת איננה יבמתו, שהרי אותה לא יכול לבנות מטעם שאין בה ולקחה, שפיר ילפינן מקרא דלבנות דלא יבנה בית אחיו דכיון שאין יכול אחת לבנותה שוב גם המותרת לא יוכל לבנות, דהרי היא כמו שנחלצה כבר, וקרא דלצרור בעינן רק לידע שהערוה נעשית צרה ולא קיימא אבראי.
וא"כ הרי מיושב דברי הרמב"ם והירושלמי, דהאיסור של צרת ערוה רק משום אשת אח, שהרי קרא דלצרור עיקר קאי על הערוה בעצמה לאשמעינן דהיא נעשית צרה לצרתה היינו דלא נימא אבראי קיימא, ולימוד דהצרה אין עולה לא לחליצה ולא ליבום ואין עלי' זיקה ילפינן מקרא דלא יבנה, שבית שמקצתו אין יכול לבנות גם השני' לא ובנה, ודברי הרמב"ם הם גמ' מפורשת.