אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן א

סוגיא דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, וביאור שיטת הרמב"ם .

דף ב. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם.

והנה הטעם דערוה פטורה מן היבום הוא דילפינן גזירה שוה דעלי', או מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והטעם דצרת ערוה פטורה ילפינן מקרא דלצרור.

אכן הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות יבום הלכה ח' ז"ל, ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום כו' ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין. ובהלכה ט. כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עלי' זיקה כלל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה מה שראוי' ללקוחין וקדושין תופסין בה הרי היא זקוקה ליבם עכ"ל. והדבר תמוה שהרמב"ם הביא למוד אחר נגד כל סוגית הגמ' דטעמא דאין ערוה נופלת ליבום הוא מקרא דעלי' או מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והמ"מ כתב שהרמב"ם הביא דרשה דרבי דולקח ולקחה לאסור צרות ועריות, ומוסיף ע"ז המ"מ ז"ל, ואעפ"י ששם העלו לאסור צרות של עריות ועריות גופייהו לא צריכי קרא שאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, רבינו כתב כפשט הברייתא וכסוגיין קמייתא דערוה צריכא קרא ואין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין וע"כ לא חשש רבינו בזה עכ"ד המ"מ, וגם זה תמוה דלסוגיא קמייתא הי' להרמב"ם להביא דרשה דרבנן מעלי', ומה שכתב המ"מ דאין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין, הא נפקא מינה מזה, דלרבי פריך בגמ' ורבי האי קרא דלצרור מאי עביד ומשני לצרור מפיק לה רבי לכדר"ש, והרמב"ם הא פסק דלא כר"ש, א"כ ע"כ סבר כרבנן, ועוד שאין זה כלל דרשא דרבי, דרבי יליף מיתורא, דולקח הי' לכתוב וכתיב ולקחה, ויבם הי' לכתוב וכתיב ויבמה, אכן ילפותא דכתב הרמב"ם הוא מקרא דולקחה הוי תפיסת קידושין ואין זה כלל דרשא דרבי.

א

והנראה לי, דהנה בירושלמי יבמות הלכה א' איתא, ר' אייבו נגרי קריספי בשם ריש לקיש לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר זו אשה שהיא זרה לו אמרה התורה לא תהי' לו לאשה אפילו מצוה, וכתב השירי קרבן דהילפותא מדכתיב לאיש זר ולא כתיב לאיש אחר, והקשה הא מפורש בקידושין י"ט דיבם נמי כאחר דמי ומה דקאמר לאיש אחר ולא ליבם זהו דוקא היכא שמדבר ביבם לבדו אבל היכא דמדבר בכל אדם גם היבם בכלל אחר וכמפורש בתוס' שם דף י"ג, וא"כ איך יכתוב לאיש אחר הא אז יהי' גם היבם בכלל.

ונראה לי, דהנה שם בירושלמי איתא דאבא שאול דאמר הכונס את יבמתו לשם נוי או לשם דברים אחרים הרי זו בעילת זנות וקרוב להיות הולד ממזר אתיא כר' עקיבא דאמר יש ממזר ביבמה, ופריך מה דא"ר עקיבא ביבמה שזינתה מה דאמר אבא שאול ביבמתו, ומשני, אתיא דאבא שאול כר' יוסי בן חלפתא דרבי יוסי בן חלפתא יבם אשת אחיו חמש חרישות חרש וחמש נטיעות נטע ודרך סדין בעל ע"כ וכבר תמה על זה בנועם ירושלמי איך הוי בעי למימר מעיקרא דאבא שאול כר' עקיבא הא ר' עקיבא מיירי ביבמה לשוק ואבא שאול מיירי ביבמה ליבמה ומה ענין זה לזה.

ע"כ נראה לי, דהנה יש לחקור מה שאסרה התורה ליבמה להנשא, אי משום ליתא דהמת דהיכא שמת בלא בנים ויש אח אז אמרה התורה שמיתת הבעל לא פטרה עדנה לגמרי ונשאר עלי' לאו דלא תנשא מטעם שהיא עדנה אשת המת וזקוקה להמת, ואף דאהני מיתת הבעל לפטור ממיתה אוקמה על לאו (ועיין בקדושין י"ג), או שאמרה התורה שהיכא שמת בלא בנים נעשות זקוקה להיבם ועתה היא אגודה גבי' ואסורה לעלמא מפני זיקת היבם.

ונראה לי, דזה גופא מסתפק בגמ' בגטין דף פ"ג דקאמר היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר, ופריך והרי יבם שבעל אוסר ויבם מתיר, ומשני יבם אסר ויבם שרי, והיינו דבתחלה הי' סבור שאיסור יבמה לשוק הוא משום שלא נפקע עדנה לגמרי זיקת הבעל והיבם ע"י חליצתו הוא מפקיע זיקת הבעל שעלי', ומשני דעתה אין עלי' כלל זיקת הבעל ואיסורה לשוק הוא משום זיקת היבם ובחליצתו של היבם הוא מתיר זיקת עצמו וכן הוא בקדושין י"ד, דיליף שמיתת היבם מתיר מק"ו מאשת איש שמיתת הבעל מתיר, ופריך מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה, אמר רב אשי הא נמי אוסרה מתירה, יבם אוסרה יבם שרי, והיינו דבתחלה הי' סבור שאיסורה מפני זיקת הבעל א"כ מהיכא תיתי דע"י מיתת היבם נפקע זיקת הבעל שנשאר עדנה, ע"ז משני רב אשי דעתה איסורה לאו מפני זיקת הבעל אלא מפני זיקת היבם שהיא עתה יבמתו, א"כ שפיר ילפינן כי היכא דבמיתת הבעל ניתר זיקתי ה"נ וק"ו הוא שבמיתת היבם ניתר זיקתו.

ועוד יש להסתפק, איסור כרת דאשת אח אי נפקע תיכף במיתת הבעל, דכיון שרמי התורה אותה ליבום אין עלי' איסור אשת את, או דעדנה יש איסור אשת אח ורק בעת יבום ניתר איסור אשת אח ונעשית כאשתו וכן ע"י חליצה נותר האיסור למאן דס"ל דחלוצה בלאו.

והנה בתחלה הי' סבור הירושלמי כהס"ד דגמ' בגיטין ובקדושין, דאיסור דלא תהי' החוצה הוא מפני שהיא עדנה אשת המת, והנה אבא שאול סובר דקרא דיבמה יבא עלי' הוא דוקא במכוון למצוה ודוקא באופן זה התירה התורה ליבם, אבל כל זמן שאין מקיים יבמה יבא עלי' כדין היינו למצוה, יש עלי' עדנה איסורה מפני זיקת המת דלא תהי' החוצה, ורק למצות יבמה יבא עלי' התירה התורה, א"כ גם אם היבם בא שלא לשם מצוה עבר על לא תהי' אשת המת החוצה, א"כ שפיר אמר הירושלמי דאבא שאול יסבור כר' עקיבא דאמר יש ממזר מיבמה לשוק, דמשום איסור לא תהי' הולד ממזר. א"כ גם אם יבמה בא עלי' שלא לשם מצוה הרי עבר על לא תהי' והולד ממזר, ובירושלמי הגירסא בדברי אבא שאול בעילת זנות. ולא כהגירסא בגמ' דילן בד' ל"ט כאילו פוגע בערוה, משו"ה הי' סבור דטעמא דאבא שאול שהולד ממזר משום דאין זה בעילת יבום ועבר על לא תהי' אשת המת החוצה.

אכן דחי בירושלמי, מה דאמר ר' עקיבא ביבמה שזינתה, מה דאמר אבא שאול ביבמתו, פירוש דבמסקנא סובר הירושלמי כמסקנת גמ' דילן דאיסורא לעלמא הוא משום זיקת היבם שנעשית יבמתו, א"כ אף שאמר ר' עקיבא דיבמה שזינתה הולד ממזר הוא דוקא באחר שעבר על לא תהי' החוצה, אבל יבם שלה שהיא יבמתו נהי דלא קיים המצוה יבמה יבא עלי' למצוה אבל הא לא עבר על לא תהי' אשת המת החוצה, ואח"כ אף אם נימא דלר' עקיבא יש ממזר מחייבי עשה היינו דוקא היכא שהאיסור בהאשה, אבל האי מצוה דיבמה יבא עלי' הוא רק מצוה עליו הוא שיבא באופן זה ולא באופן אחר, (משא"כ בבעולה לכה"ג הרי היא אסורה על כה"ג, ובודאי דבכה"ג עדיף מעשה שאין שוה בכל), וא"כ אמאי אמר אבא שאול קרוב להיות הולד ממזר.

משו"ה אמר דאתיא כר' יוסי בן חלפתא שדרך סדין בעל, וסובר הירושלמי דלאו מטעם מדת חסידות אלא קרוב לדין, והוכיח בירושלמי דאילו הי' סובר ר' יוסי דאיסור כרת על אשת אח נפקע תיכף במיתת הבעל א"כ היכא שבועל לשם מצוה הא אין כאן איסור כלל דלזה אין אסורה, א"כ אמאי בעל דרך סדין, ע"כ דסובר ר' יוסי שיש עלי' איסור אשת אח ורק ע"י מצות יבום נפקע איסורא דאשת אח, וא"כ קודם הבעילה עדנה איסורא היא משו"ה בעיל דרך סדין כדי שלא יקרב לערוה, דקודם הבעילה עדנה ערוה היא, ואף דמעיקר הדין אין כאן איסורא, דאיסורא דאסרה התורה לקרב לערוה הוא היכא שאם יבעול יעבור על איסור ערוה, אבל הכא דהבעילה לא יהי' באיסור ערוה שהרי בשעת בעילה יקוים מצות יבום, אעפי"כ קרוב לדין הוא שלא רצה לקרב לאשה שהיא עדנה ערוה, וא"כ גם אבא שאול סובר כן שעדנה לא נפקע איסור הכרת, וכיון דאבא שאול סובר דקרא דיבמה יבא עלי' הוא דוקא למצוה משו"ה אמר שקרוב להיות הולד ממזר היכא דבא שלא לשם מצוה.

לפי זה שפיר יתישב הא דר' אייבו בר נגרי בשם רשב"ל יליף יקרא דלא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר ולא כתוב לאיש אחר דאשה שהיא זרה לו אמרה תורה דלא תהיה לו, והקשה השירי קרבן דאם יהי' כתיב לאיש אחר הא בכה"ג יבם נמי כאחר דמי וא"כ הרי יהי' היבם בכלל, ולפי דברינו ניחא, דר' אייבו סבר כס"ד דגמ' דהאיסור משום המת, וא"כ גם היבם בכלל דלא תהי', וא"כ שפיר מדייק ר' אייבו לשיטתו דהי' לכתוב לא תהי' לאיש אחר, ומדכתיב לאיש זר ע"כ אשמעינן קרא דאשה שהיא זרה לו לא תתיבם.

ב

והנה בתוס' ד"ה ואחות אשתו, הקשו, דנדה תאסר ליבם אעפ"י שמטהרה אחר כן, כמו אחות אשתו שאין מתיבמת אפינו מתה אשתו אחרי כן, ותרצו בתוס', ז"ל, דלא דמי, דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם, אבל נדה לכו"ע אסירא, ואפילו בנדתה משמע בפסחים דף ע"ב דבת יבום היא כו', ועוד נראה לחלק דאחות אשה אעפ"י שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק ליבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכי' דרכי נועם כו' דאין זה דרכי נועם, אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו, אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר עכ"ד התוס'. ולכאורה לפי תירוץ השני דעיקר הטעם דנדה מתיבמת הוא משום דרכי נועם שתטהר, ותקשה נהי דכשתטהר מתיבמת אבל איך קני לה בעת שהיא נדה הא אז ערוה היא, בשלמא לתירוץ הראשון גם בעת שהיא נדה לא דמיא לאחות אשה, משום שהאיסור לא על היבם לבדו, אבל לתירוץ השני נדה היא ערוה ורק שזהו דרכי נועם שתמתין עד שתטהר, וא"כ בעת נדתה איך קני לה הא אז ערוה היא, וצריך לומר דגם לפי תירוץ השני תירצו דנדה אינה ערוה כמו אחות אשה, אלא דפירשו בתוס' דמשו"ה לא דמיא לאחות אשה דכיון שאם תמתין הרי זה דרכי נועם וא"כ ראוי' לביאת יבום היא וכיון דראוי' לביאת יבום אחר כן אף בעת נדתה יש עלי' זיקת יבום וקני לה כיון דלא דמיא לאחות אשה ששם אין צריכה להמתין.

אלא דיקשה עדנה, דכל הנך תירוצי הוא אם נימא דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, וא"כ היתה מתיבמת ערוה, ורק דגלי קרא דעלי' דאין ערוה מתיבמת, א"כ אמרינן דוקא ערוה דדמיא לאחות אשה, או מטעם שהאיסור רק על היבם לא על כולי עלמא, או מטעם דדוקא היכא שאין צריכה להמתין, אבל נדה דלא דמיא לאחות אשה שאיסורה על כולי עלמא וגם היא צריכה להמתין משו"ה לא נוכל למילף מקרא דעלי' ומתיבמת אף בעת נדתה, אבל לפי מאי דמסקינן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת א"כ נהי דנדה לאחר שתטהר מתיבמת אבל בעת נדותה איך תתיבם הא אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת.

אכן באמת יש לומר, דקנין יבמות לא שייך כלל במצות יבום, דאף היכא שבא עלי' ולא קיים מצוה קני לה, דהרי אנסוהו לאכול מצה למאן דס"ל מצות צריכות כונה לא יצא, (עיין ר"ה ד' כ"ח), וא"כ איך קני לה באונס כדקי"ל הבא על יבמתו בין בשוגג כו' בין באונס, והא לא עשה מצוה, ע"כ דאף דלא יצא מצות יבום אעפי"כ קני, והא דקאמר בגמ' דאי אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת אז ידעינן ממילא דערוה אין מתיבמת ואף בדיעבד בודאי דלא קני לה, היינו דאימתי מרבינן דאף באונס ובלא מצוה קני לה, דוקא היכא שזקוקה לו ליבם, אבל אשה שאין זקוקה ליבום מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת בודאי דאין זקוקה ולא קני לה, אכן נדה כיון שזקוקה ליבום מטעם שעלי' להמתין עד שתטהר, אף בעת נדותה קני לה, אף שאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ולא עשה מצוה דבאשה שזקוקה ליבום קונה אותה אף היכא שלא עשה כלל מצוה, (והא דאיתא בגמ' פסחים ע"ב דמשו"ה יבמתו נדה בעל פטור מחטאת משום דעשה מצוה, הכונה שנתקיים המצוה, שהרי קני לה, כמו בכל טועה בדבר מצוה היכא שמל מילה שלא בזמנה בשבת, דהרי מצוה הבאה בעבירה היא, ומקושית התוס' בסוכה דף ט' דלמה לן קרא גבי סוכה להוציא הגזול תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה מוכח דאף בשוגג הוי מצוה הבאה בעבירה, וע"כ דכוונת הגמ' שנתקיים המצוה אף שהוא לא זכה במצוה ואעפי"כ פטור מחטאת).

ג

והנה מילפותא דעלי' או מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ידעינן דאין ערוה מתיבמת ולא נזקקה ליבמה לזה, אבל מנא לן דמותרת לעלמא, דילמא בעיא חליצה, ואף שאי אפשר לקיים יבמה יבא עלי' אבל חליצה הא אפשר לקיים, אכן זה ילפינן מקרא דאם לא יחפוץ ליבם, דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, אכן יש שאין עולה ליבום ועולה לחליצה, והיינו אלמנה מן הנשואין לכהן גדול דאין עולה ליבום ואעפ"כ עולה לחליצה, וזה ילפינן לקמן מקרא דיבמתו, דאמרה התורה שיש יבמה שאין עולה ליבום ואעפי"כ עולה לחלוצה, והנה לקמן בדף כ' פריך בגמ' ואימא חייבי כריתות (פירש רש"י אימא חיובי כריתות נמי לילף מהכא דלבעי חליצה) ומשני אמר קרא אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ מיבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אינה עולה לחליצה, א"ה חייבי לאוין נמי, הא רבי רחמנא יבמתו, ומה ראית, מסתברא חייבי לאוין תפסו בהו קידושין חייבי כריתות לא תפסו בהו קידושין, והקשה הרשב"א מאי פריך ומה ראית היינו דנימא דקרא דיבמתו מרבה חייבי כריתות לחליצה וקרא דאם לא יחפוץ ממעט חייבי לאוין מחליצה, הא אם נימא דקרא דיבמתו קאי על חייבי כריתות א"כ חייבי לאוין עולין בין לחליצה בין ליבום דרא עשה דוחה ל"ת.

עוד קשה לי א"כ אילונית הא תפסי בה קידושין וא"כ נילף מקרא דיבמתו דאעפ"י שאין עולה ליבום משום שאי אפשר לה לילד אעפי"כ תעלה לחליצה, וכן תקשה מסריס חמה ומאשת אחיו שלא הי' בעולמו היכא שהיתה מעוברת חמותה דאז הוי דרכי נועם אם תמתין לחליצה כדאיתא בתוס' בריש כיצד.

והנה קושיא זו מאילונית מצאתי בירושלמי, דאיתא שם, מאן יבמי לא שמאן שמים. מעתה לא תהא צריכה חליצה, הווי צורכה להון דאמר ר' ירמי' יבמתו יבמתו התורה ריבתה בחליצה, ר' בון בר חייה בעי קומי ר' זעירא אלמנה לכהן גדול מהו שתהא צריכה חליצה, אמר לא אפשר לומר קדושין תופסין בה ואת אומר אינה צריכה חליצה, אמר לי' הרי אילונית קדושין תופסין בה ואת אומר אינה צריכה חליצה, א"ל הרי אילונית מטעם אחר הוצאת אשר תלד יצתה זו שאינה יולדת, ולכאורה תירוץ הירושלמי אינו מובן, דמה לי אם נפקא לן מאשר תלד או מקרא דיבא עלי', והרי אלמנה לכהן גדול מן הנשואין אי אפשר לקיים יבמה יבא עלי' שהרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואפשר דמיירי הירושלמי באלמנה לכה"ג מן האירוסין, אבל הא לגמ' דילן והא למסקנא אף אלמנה לכה"ג מן הנשואין עולה לחליצה דילפינן מיבמתו ותקשה מה בין זו לאילונית.

לכן נראה לי דהרמב"ם יפרש פירוש דברי הגמ' דקא מקשה ומה ראית, לא כמו שפירשו דפריך דילמא קרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות וקרא דלא יחפוץ להוציא חייבי לאוין, דבודאי לא הי' קשה זה כלל דכיון דקרא אחד מרבה וקרא אחד ממעט בודאי מסברא לפטור מן החליצה זו שהיא יותר אסור ויותר חמורה, ומה שכתב הרשב"א כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין, הוא דוחק, דודאי כל שחמור איסורא טפי איכא לארחוקה מבית זה, ואף שרש"י פירש דמוקי קרא דלקחת ואעפי"כ בלא קרא דיבמתו לא הוה דייקינן למילף שאין חייבי לאוין מתייבמין ע"כ דקושית הגמ' ומה ראית הוי איך למדת מהלימודים, מקרא דיבמתו למילף דחייבי לאוין אסורין להתיבם ועולים לחליצה, ומקרא דלא יחפוץ לפטור חייבי כריתות מן חליצה, מה ראית באיזה אופן אתה דורש זאת, ואם משום דקרא אחד מרבה לחליצה וקרא אחד ממעט, מה ראית דאחד קאי לחיובי לאוין ואחד לחייבי כריתות, דילמא קרא אחד לחייבי כריתות וקרא אחד לחיובי מיתות בי"ד, או דקרא אחד לחייבי עשה וקרא אחד לחייבי לאוין, כיון שיש סברא מפני מה חייבי לאוין איתרבי לחליצה וחייבי כריתות אימעוט מחליצה, ומשני מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין, פירוש, דהנה התוס' לקמן בדף מ"ד פירשו, דכמו דכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה ה"נ מי שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום והקשה בתוס' מחרש וחרשת דאין עולין לחליצה ועולין ליבום ותירצו דהתם בני חליצה נינהו רק דפומיהו כאיב להו היינו דמה שאין עולין לחליצה לאו משום דיני חליצה אלא שאי אפשר להם לחלוץ, ומפני זה לא היי בכלל דאין עולה לחליצה.

לפי זה יתפרשו גם כן פירוש הגמ', דהנה כל מה שנאמר בפרשת יבום מיעוטים הוי המיעוט על כל זיקת היבמה, שהיכא שאין זה הדבר לפי מצות פרשת יבום לא נפלה ליבום, משו"ה היכא שלא הי' ישיבה אחת בעולם לא נזקקה ליבמה, וכן אם היא אילונית הוציא הכתוב אותה מפרשת יבום, וכן סריס חמה הוציא הכתוב אותו מפרשת יבום, וממילא כיון שנמעטו והוצאו מפרשה אין עליהם כלל זיקת יבום, ולא רמו לא ליבום לא לחליצה.

אכן כל זה דוקא אם לימודם הוא מפרשת יבום אבל אם בשביל דבר אחר אי אפשר לקיים בהם מצות יבמה יבא עלי', הוין בני יבום, רק פומיהו דכאיב להו, וזה ילפינן מקרא דיבמתו, דהיכא דמה שהוציאה התורה מדין יבמה יבא עלי' הוא לא מטעם פרשה זו אלא מדין אחר, אז אף דלאו בני יבום נינהו אבל לזיקת יבמה רמיא וממילא צריכה חליצה להפקיע זיקתה, [ובכעין זה יתישב קושית התוס' בריש אותו ואת בנו, דלמה לן קרא דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין הא קרא סתמא כתיב. אכן אילו לא הי' קרא דבמוקדשין הוי פסול אותו ואת בנו, אם שחט אותו ואת בנו הי' כשר כמו אם שחט שלמים בשבת דהקרבן כשר. כדמוכח בביצה כן, אכן גלי קרא דאותו ואת בנו הוי פסול בקדשים. וא"כ אם שחט אותו ואת בנו הוי מחוסר זמן] משו"ה חייבי לאוין הרי מה שנאסרו למצות יבום הוא מטעם שארי איסורים וקרא דיבמתו גלי דכאן לא דחי עשה את ל"ת אעפי"כ הרי איסורא לא מפרשה זו, משו"ה רמיא לחליצה, אכן חייבי כריתות נהי דאיסורא דאחות אשתו מקרא דפרשה עריות ומקרא דעלי' ילפינן דאין עשה דוחה את ל"ת שיש בה כרת, או דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי, עכ"פ עתה דידעינן דאחות אשה אין עשה דיבום דוחה אותה יש לה מיעוט בפרשת יבום שאינה זקוקה ליבמה, שהרי כתיב בפרשת יבום ולקחה א"כ אשמעינן קרא דזיקת היבמה ליבם שלה, הוא דוקא היכא שיש להיבם תפיסת קדושין, אבל היכא שאין להיבם תפיסת קדושין על היבמה גם זיקתה ליבמה לא חל, וא"כ נהי דאילו הי' עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת היתה בכלל תפיסת הקדושין שהרי האיסור נדחה וממילא תפסי קדושין, אבל עתה דידעינן דאין העשה דוחה הרי היא ערוה ואין להיבם בה תפיסת קדושין, וא"כ עתה יש לערוה מיעוט בפרשת יבמין קרא דולקחה, וכל שיש מיעוט בפרשת יבמין ילפינן מקרא דאם לא יחפוץ דכל שאין זקוקה ליבום מפני דיני יבום כמו אילונית וסריס חמה ואשת אחיו שלא הי' בעולמו, גם לחליצה לא רמיא, ה"נ ערוה שיש לה מיעוט בפרשת יבמין קרא דולקחה, לא נפלה עלי' זיקת היבם.

וא"כ הרי דברי הרמב"ם מאירים, שהרי הטעם שאין ערוה מתיבמת לא צריך לכתוב, שהרי קי"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והרי רבא ס"ל להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי' לא איצטריך קרא אכן צריך לידע מאיזה טעם פטורה מן החליצה דהרי איסורא היא מפרשת עריות, לזה כתב הרמב"ם בלשונו הזהב דפטורה מן החליצה ומן היבום ולא נפלה עלי' זיקה כלל וזה ילפינן מקרא דולקחה, דכל היכא שאין להיבם קדושין אין לו עלי' זיקה וממילא פטורה מן החליצה ג"כ.

ד

ובזה יש לישב קושית התוס' בדף ט' ד"ה והרי, שהקשו ז"ל, בכל דוכתי פשיטא לי' להש"ס דחייבי לאוין לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו חייבי כריתות הכא ובהערל גבי פצוע דכא וכרות שפכה ובפרק ד' מיתות ותימא לר"י דאמאי לא אמרינן לר"ע דליתי עשה ולידחי ל"ת עכ"ד התוס', והנה האבני מלואים בסימן ח' תירץ עפ"י דברי רש"י לקמן בדף מ"ט דהיכא דלא תפסי קדושין אז פקעי לאחר נשואין, ולדברי ר' עקיבא דאין קדושין תופסין בחיובי לאוין א"כ היכא שאחר הנשואין נעשית על בעלה חייבי לאוין פקעי הקדושין, וא"כ ביבום אף אם עשה דוחה ל"ת ובעת שנתיבמה קנה אותה, כיון דעשה דוחה ל"ת רק בביאה ראשונה ובביאה שני' חזר האיסור, א"כ תיכף לאחר ביאה ראשונה נפקע קידושין וקנינו בביאה וממילא אף בשעת ביאה ראשונה לא קני לה, דהוי דומיא דהאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא הוי קדושין כלל וכמו שמפורש הר"ן בנדרים כ"ט משו"ה לר' עקיבא חייבי לאוין לאו בני יבום נינהו, עכ"ד האבני מלואים.

אכן דבריו תמוהים מאד, דא"כ מאי קאמר בגמ' דאם נימא עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת איצטריך עלי' דהוי אמינא דאחות אשה מתיבמת, איך תוכל להתיבם כיון דתיכף אחר ביאה ראשונה נאסרה עליו איסור ערוה שהיא בכרת ופקעי קדושין, וא"כ אף בביאה ראשונה לא קני לה, וא"כ אף אם נימא דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ג"כ לא איצטריך עלי' ע"כ א"ף לדברי רש"י, אם נימא עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מתיבמת וקני לה, ואף שאח"כ תפקע אעפי"כ קני לה ולא דמי לאומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, דהתם לא עשה קדושין רק לזמן אבל הכא בשעת מעשה קונה לגמרי, רק אח"כ נפקע, בכה"ג אין זה חסרון בהקדושין קונה אותה.

והנה יש שחשבו לתרץ את דברי האבני מלואים, דהא דסברי בגמ' דאם נימא דעשה דוחה ל"ת בלא קרא דעלי' היתה ערוה מתיבמת, היינו באחות אשה, דתיכף בשעת יבום שקונה את היבמה מטעם עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת הי' נפקע קדושין של אשתו וממילא היבמה שהיא אחות אשתו מותרת לו ולא נפקע קידושי' אח"כ, משא"כ באלמנה לכהן גדול לר' עקיבא הא אף שקני לה מטעם דעשה דוחה ל"ת אעפי"כ היא אסורה עליו מטעם איסור אלמנה וגרושה ולר"ע יפקעו קדושי' לפרש"י.

אכן לא הועילו כלום בתירוצם, דהרי בתורה לא נאמר איסור לאחות גרושתו, רק כתיב קרא אשה אל אחותה לא תקח בחיי', וא"כ אף אם נימא דבעת שהוא מיבם את היבמה אחות אשתו נפקע קדושין של אשתו מטעם שהיא נעשית אחות אשתו, היינו אחות של היבמה, אעפי"כ היבמה שייבם לא תותר לו כיון שהיתה כבר אחות אשתו, והרי מה שנפקע הקדושין היינו רק מכאן ולהבא ולא למפרע, וא"כ הרי יבמתו שיבם אחות אשתו בחייה, ומה שנפקעו קדושין של אשתו היי רק כגירושין, וא"כ הדרא קושי' לדוכתה לדברי האבני מלואים אף אם נימא עשה דוחה ל"ת שיש כרת ג"כ אחות אשה לא תתיבם מטעם שתיכף אחר היבום יפקעו קדושי' של היבמה כדין אחות אשתו בחיי', והוי כאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, ע"כ דלא דחי אף אם יפקעו אח"כ ג"כ בשעת מעשה חל היבום כיון שהוא עושה קדושין גמורים, וא"כ לר"ע חייבי לאוין אמאי אין מתיבמין ידחה עשה את ל"ת.

ועוד נראה לי, דגם רש"י לא סבר דכל היכא שאין קדושין תופסין אף שנעשו קדושין פקעי, דהנה התוס' הקשו, דלדברי רש"י למה לי' להביא טעמא דבא על הנדה אין הולד ממזר משום דבשעת נדה נמי תפסי קדושין, תיפוק לי' מטעם דלא פקעי קדושין בשעת נדתה, ועוד תקשה אם נימא דכל היכא דלא חלו קדושין אף אם היו קדושין פקעי, א"כ לר"ע דס"ל יש ממזר מאיסורי כהונה לר' ישובב תקשה אשת כהן שזינתה או שנאנסה למאן דס"ל אף באונס מקריא זונה יפקעו קדושי', ועוד תקשה מפצוע דכא דיותרו נשיו לעלמא.

ע"כ נראה לי, דאין כונת רש"י לומר דבסוטה כיון דחזינן דלא נפקעו הקדושין א"כ ע"כ אף לר"ע איסור סוטה איסורי' שאני, אין כן כונת רש"י, אלא כונת רש"י, דדין הוא בממזרות שהוא דוקא אם הוא בא מאיסורין שאין בהם קדושין, אבל סוטה אם בא עלי' בעלה בעת שהיא עדנה אשתו דלא נפקעו הקדושין מטעם דאין קדושין נפקעים משו"ה אין ממזרות, כיון שהולד בא מאיסור כזה שהי' קדושין להבעל באשתו, ואף שהוא לאו, אעפי"כ כיון שהוא איסור כזה שבא בעת שיש קדושין אין בו ממזרות, ומשו"ה אף אם אח"כ גירשה ובא עלי' אח"כ ג"כ אין בו ממזרות, כיון שאיסור זה שאני שהוא בא דוקא בעת שיש להם זה על זה קדושין, וכן מוכח בתוס' קדושין דף ס"ח ד"ה הכל מודים, עיין שם בכל דברי התוס'.

אכן היכא שאשת כהן זינתה ובא עלי' בעלה יש להסתפק אם הולד ממזר לר' עקיבא, דאפשר לומר כיון שעתה יש להבעל עלי' קדושין אין הולד ממזר דכלל הוא בהתהוות ממזרות דכל שהיו להם קדושין זה על זה אין ממזרות, או דהאי דינא דכל שיש קדושין זה על זה אין ממזרות זהו דין בהאיסור, ואיסור סוטה הרי האיסור דוקא לבעלה ודוקא בעת קדושין, משו"ה אמרינן דאין מאיסור סוטה ממזרות, אבל איסור זונה לכהן כיון שהוא מאיסור כזה שאסור על כל הכהנים, ולהם אין קדושין, א"כ האיסור הזה הוא איסור שאין בו קדושין, ואיסור שאין בו קדושין הולד ממזר.

ובנדה אם נימא דכל שיש קדושין אין הולד ממזר אף שהוא איסור כזה שחל על כל העולם, ובנדה לבעלה לא איצטריך קרא שאין הולד ממזר מטעם שהרי יש לבעלה בה קדושין, ואז איצטריך קרא דותהי נדתה לאם בא על נדה פנוי' דלא הוי ממזר אף שאין לו בה קדושין, אכן אם נאמר דהאי דינא דאם יש להם קדושין הוא דין רק בהאיסור, שאיסור סוטה הוי איסור כזה שנאסרה לבעלה בעת קדושין, והאיסור חל רק באופן שיש קדושין, אבל בבא כהן על אשתו זונה נהי שהאיסור על כל הכהנים בכה"ג יהי' הולד ממזר, א"כ איצטריך קרא בנדה למילף דאינו ממזר אף בבא עלי' בעלה, שהרי איסור נדה איננו עליו, אלא על כל העולם, והוא איסור כזה שאין בו קדושין. בכה"ג בלא קרא דותהי נדתה הי' הולד ממזר אף מביאת הבעל על אשתו נדה.

ולפי דברינו דגם רש"י מודה דלא פקעי קדושין אף באופן שלא הי' חל קדושין, בודאי דנסתר תירוצו של האבני מלואים, והדרא הקושי' אמאי לר' עקיבא חייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו יבא עשה וידחה לא תעשה.

ה

ונראה לי, דהנה תוס' לקמן בדף ט"ז בד"ה קסבר עכו"ם ועבד, כתבו ז"ל, סוגיא דהש"ס אזלא דר' יוחנן אית לי' עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, מ"מ נראה אמת דלר' יוחנן הולד כשר דבכל דוכתא קי"ל דר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה וסתם משנה דהאומר סברה דהולד כשר כו', וכל הני דסברי הולד ממזר אתי כר"ע כדאמרינן בעשרה יוחסין, וסברי לה כר' עקיבא דאמר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כו' וא"ת והיכי פשיטא לי' התם דלר"ע הוי ממזר מעכו"ם ועבד, דילמא גמר מאשת אב או מאנוסת אב דלא תפסי בה לדידי' אבל לאחרינא תפסי לאפוקי הני דלא תפסי לא לדידי' ולא לאחריני דהכי איכא מ"ד בפרק החולץ (לקמן בדף מ"ה), וי"ל דתנן בהדיא בפרק אלמנה לקמן ס"ט דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וע"כ ר"ע היא, וא"ת בשלמא מעבד הוי ממזר דבעבד איכא לאו, אלא מעכו"ם אמאי הוי ממזר בי"ד של שם גזרו כו', וי"ל אע"ג דביאת היתר מדאורייתא בצינעה מ"מ כיון דלא תפסי בה קדושין הוי ממזר כמו בעבד דאפילו ר"ש התימני הי' מודה אי לאו משום דלא תפסי בה קידושין לא לדידי' ולא לאחריני, והואיל דמעבד הוי ממזר לר"ע אע"ג דלא תפסי קדושין לא לדידי' ולא לאחריני ה"ה מעכו"ם. עכ"ד התוס', ולכאורה תמוהים דברי התוס', דהרי ר"ע סבר רק דחיובי לאוין יש להם ג"כ חומר כחייבי כריתות, אבל בודאי דלא חמיר לר"ע חייבי לאוין יותר מחיובי כריתות לרבנן, וא"כ כיון דלרבנן בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל ואף אם על אשת איש דהוי חייבי כריתות לרבנן כשר משום דלא תפסי קידושין לא לדידי' לא לאחריני, וא"כ משום דקשה מתניתין דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר משום זה נימא דר"ע סובר דחייבי לאוין לדידי' חמיר יותר מחיובי כריתות לרבנן, ובפרט בעכו"ם דלדברי התוס' אין ביאת איסור מן התורה ולא הוי בגדר חייבי לאוין מהיכי תיתי יהי' לר"ע חמיר יותר מחייבי כריתות לרבנן.

והנראה לי, דהנה לקמן בדף מ"ה הקשו בתוס' כיון דממזרות תלוי בתפיסת קידושין דמשו"ה אמרינן דבא על הנדה הולד כשר משום דבנדתה תפסי קידושין, א"כ מאי פריך בקדושין מנא לן דאין תופסין קידושין בחייבי כריתות, כיון דיש ממזר בחייבי כריתות, א"כ ממילא ידעינן דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות.

ונראה לי, דהנה לרבנן הא דנעשה ממזר מחייבי כריתות הטעם משום חומר האיסור דערוה. וכדאמר ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון בן תימא, אין ממזר אלא שאיסורו איסור ערוה ועונש כרת, הרי דלדידי' הא דנעשה ממזר משום שבא מביאת איסור שהאיסור איסור ערוה ועונש כרת, וחומר האיסור מביא את הולד לממזרות, ואין הטעם משום דלא תפיס קידושין, ורק כיון דכל עריות שנעשה ממזר ילפינן מאשת אב וכל עריות ילפינן בקדושין מאחות אשה דלא תפיס קידושין, אמרינן דגם זה הוא דין בממזרות, דדוקא עריות שחומר שלהן מביא לזה דלא תפיס קידושין אז נעשה ממזר. אבל אם אין חומר האיסור מביא לדין דלא יתפוס קידושין אין נעשה ממזר וא"כ זה הדין דאין ממזר אלא א"כ האיסור מביא שלא יתפוס קידושין זה ידעינן דוקא לבתר דילפינן מאחות אשה בכל עריות דאין תופסין קידושין ממילא ידעינן דגם זה הוא דין בממזרות שתלי בתפיסת קידושין, אבל כל זמן דלא ידעינן דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות שפיר פריך מנא לן דאין קדושין תופסין בחיובי כריתות כיון דעיקר דין ממזרות אין תלוי כלל בתפיסת קידושין אלא בחומר האיסור, אבל ר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, ולית לי' ילפותא, אלא מטעם דאמרה התורה דחייבי לאוין ממזרין נינהו, וכדאיתא לקמן בדף צ"ב, דמאן דס"ל דדוקא בחייבי לאוין דשאר הוי ממזר דיליף מלא יגלה כנף אביו וס"ל דמיירי באנוסת אביו, וחייבי לאוין דשאר אין תופסין הקידושין, אבל חייבי לאוין דלאו דשאר כגון יבמה לשוק כיון דאין קרא דהוי ממזר תפסי קידושין, הרי דלר"ע תלוי זה בזה ממזרות ותפיסת קידושין דין אחד להם, דכיון דחזינן דאמרה התורה שמחייבי לאוין הוי ממזר ועשאם הכתוב לשני מינין אין תופס קידושין, נמצא לר"ע תלוי ממזרות בתפיסת קידושין דשניהם הטעם משום דהם מין אחר זה לזה, ולרבנן ממזרות תלוי עיקר בחומר איסור הערוה, בדינים שחומר האיסור מביא, דבעינן שחומר האיסור יביא לזה שלא יתפוס קידושין.

והנה הא דאמרינן דמשו"ה עכו"ם ועבד הבא על אשת איש אין הולד ממזר משום דאמרינן מה לאשת אב דלידי' הוא דלא תפסי קידושין אבל לאחריני תפסי קידושין משא"כ בעכו"ם ועבד דלא לדידי' תפיס ולא לאחריני תפוס משו"ה הולד כשר, דלכאורה הדבר תמוה דאדרבה כיון דלא תפיס קידושין לכולי עלמא יותר יש לומר דהוי הולד ממזר, אכן צריך לומר וכן מצאתי ברשב"א דהפירוש הוא כן, דממזרות לא הוי אלא היכא דאיסור הערוה מביא לדין זה דלא יתפוס קידושין, אבל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל לגבי' לא שייך לומר דחומר הערוה אין עושין קידושין, דאילו הי' גבי' קידושין לא מצינו אצלו שדין הוא בעכו"ם שהחומר של האיסור מביא לדין זה דלא יתפוס קידושין, והא דלא יתפסו קידושין בבת ישראל משום דאין בעכו"ם תפיסת קידושין, א"כ אין חומר הערוה מביא אצלו האי דינא דלא יתפוס קידושין, ואימתי אמרה תורה דהולד ממזר היכא דחומר הערוה מפריע מקידושין, לפי זה, הסברא הזאת הוא דוקא אליבא דרבנן, אבל לר' עקיבא דהא דעושה ממזרות ואין תפיסת קידושין הוא משום דהוי שני מינים שאמרה התורה שאין ביניהם התקשרות, וכל שאין התקשרות הולד ממזר, א"כ אדרבה מדלא תפיס קידושין לא לדידי' ולא לאחריני בודאי דשני מינים המה.

לפי זה שפיר מפרשי התוס' דאף לרבנן בעכו"ם ועבד הבא על אשת איש הולד כשר, לר"ע אף בבא על הפנוי' הולד ממזר, ואף בעכו"ם שאין שם איסור לאו (לדברי התוס') אעפי"כ לר"ע הולד ממזר, כיון דלידי' אין חומר האיסור גורם לממזרות, רק מה דהוי שני מינים, וכיון דאין לעכו"ם תפיסת קידושין הרי הוא מין אחר משו"ה הולד ממזר.

וכן מוכח כדברינו החילוק בין רבנן לר"ע בדין היכא דלא תפסי קידושין לא לדידי' ולא לאחריני, דהרי הרמב"ם פסק בפ"ב מה' יבום הי"ט דספק אם קידושין תופסין ביבמה או לאו, וא"כ תקשה הא יהי' עתה לדידן ספק ממזר מיבמה לשוק, וזה לא מצינו, ע"כ דלרבנן אף אם אין תופסין קידושין ביבמה, לא הוי ממזר כיון דלא תפסי קידושין לא לדידי' ולא לאחריני, וכדאיתא בתוס' בדף מ"ט להלן, אבל לר"ע אף דלא תפסי קידושין לא לדידי' ולא לאחריני הוי הולד ממזר.

ו

והנה יש להסתפק לר"ע, היכא דבא עשה ודוחה ל"ת, דעתה אין כאן איסור, ממילא הוי עתה מין אחד ותופס קידושין, או כיון דעשה דדוחה הל"ת הוא רק בעת העשה אבל בביאה שני' אסורה א"כ האשה עדנה באיסורא קיימא ורק העשה דחתה את האיסור, אבל לענין אי נקרא מין אחד לא הוי מין אחד אף בעת שיש עשה לדחות, נהי דלרבנן כיון דדחתה עשה את האיסור תפסי קידושין, היינו משום דלרבנן חומר האיסור עושה שלא יתפוס קידושין, וכיון דעתה בעת העשה אין איסור משו"ה עתה תפיס קידושין, אבל לר"ע דעיקר תלוי כיון דאסרה התורה את הביאה מטעם לאו, או למאן דס"ל אף בחייבי עשה עשתה התורה אותם לשני מינים שאין ביניהם התקשרות, אף דדחתה העשה את הל"ת, כיון שהוא רק לזמן הוי שני מינים ואין תופס קידושין אף בעת שיש העשה.

ונראה לי להביא ראי' דלר"ע אף בעת שיש העשה לדחות ג"כ לא תפיס קידושין, דהנה בכתובות דף כ"ט איתא, ולו תהי' לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הוי', שמעון בן מנסיא אומר אשה הראוי' לקימה, מאי ביניהו א"ר זירא ממזרת ונתינה איכא ביניהון למאן דאמר יש בה הוי' הא נמי יש בה הוי', למאן דאמר ראוי' לקיימה, הא אינה ראוי' לקיימה ולר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי ביניהו וכו', והנה שם בכתובות בדף ל"ט איתא, נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראוי' לבא בישראל אינה ראוי לקיימה שנאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לו, ואיתא בגמ' בדף מ', אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמי' דרב זביד מנהרדעא ניתו עשה ונדחה את ל"ת, אמר לי היכא אמרינן ניתי עשה ונדחה את ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומי לעשה, אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ופירש רש"י, השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה, ע"כ. משמע דרש"י אין מפרש הגמ' דהפירוש כיון שהעשה כזאת שאפשר לה לומר איני רוצה, עשה כזאת אין דוחה אף בעת שלא אמרה אינה רוצה, דא"כ למה לרש"י לומר דמלמדין אותה לומר אינה רוצה, הרי אף שלא אמרה, אין עשה כזאת שאפשר לבטלה דוחה, ע"כ דרש"י סובר דמשו"ה הי' דוחה, רק כיון שאפשר לה לומר איני רוצה מלמדין אותה לומר כן, והקשה הרשב"א אי רוצה דוקא, וכתב הרשב"א דכופין אותה לומר איני רוצה, והנה בתוס' הקשו מאי פריך ליתי עשה ולידחה ל"ת הא ילפינן מקרא דלו תהי' לאשה דוקא אשה הראוי', ולמאי דמשני דלא חשיב עשה קשה דמאי איצטריך קרא למעוטי שאינה ראוי' לו ע"כ.

ונראה לי, דבגמ' פריך אמאי קאמר במתניתין דהיא אשה שאינה ראוי' לקיימה כיון דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ הא אשה שראוי לקיומה, ע"ז משני אי אמרה לא בעינא מי איתא עשה, וא"כ הרי עלינו ללמוד אותה, ולרשב"א לכופה ע"ז, שתאמר לא בעינא וא"כ אינה ראוי' לקיימה, ובאשה שאינה ראוי' לקיימה לא הוי כלל העשה, וא"כ אף קודם שאמרה לא בעינא ג"כ עבר הל"ת, שהרי היא אינה עומדת לקיימה, וא"כ איצטריכא ללימוד דמתניתין וגם לטעמא דאי אמרה לא בעינא, דטעמא דאמרה לא בעינא זה הי' רק הדין כשלמדו אותה ואמרה לא בעינא אז אין עליו עשה ועבר על ל"ת, אבל קודם שאמרה הי' מקיים העשה, לזה לימוד דראוי' לקיימה דכיון דאינה ראוי' אף קודם שאמרה לא קיים העשה, ובלא טעמא דאמרה לא בעינא היתה ראוי' לקיימה מטעם אתי עשה ודחי את ל"ת, אבל עתה שיש טעמא דאמרה לא בעינא אינה עומדת לקיום ילפינן מלו תהי' לאשה דדוקא אשה הראוי' לקיימה, וכיון דאינה עומדת לקיומה אף קודם שאמרה לא בעינא אין בה עשה.

אכן כל זה אם נדרוש לו תהי' לאשה שראוי' לקיימה, אז עלינו לידע למה היא עומדת לאחר כן, אכן אם נדרוש אשה שיש בה הוי' עלינו לבלי להתבונן מה יהי' אחרי כן רק עתה אם יש בה הוי' או לאו, וא"כ אם נדרוש את קרא דלו' תהי' לאשה אשה שיש בה הוי' נהי דכשלמדו אותה או שכפו אותה ואמרה לא בעינא אין בה עשה אבל קודם שלימדו אותה ויש העשה הרי יש בה הוי' מטעם אתי עשה ודחי ל"ת, ואם בא עלי' קודם שלימדו אותה לומר לא בעינא קיים העשה, לפי זה מאי פריך ולר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי ביניהו אם דרשינן אשה שיש בה הוי' או אשה הראוי' לקיימה, הא טובא נ"מ אם בא עלי' קודם שלימדו אותה לומר לא בעינא, דלמאן דס"ל ראוי' לקיימה עבר על ל"ת, ולמאן דאמר אשה שיש בה הוי' הא יש בה שהרי העשה דוחה את הלאו, אכן אם נימא דלר"ע דלדידי' אין חומר האיסור גורם את דין הממזרות וביטול הקידושין, אלא מה שעשה הכתוב אותה לשני מינים היכא שאמרה התורה שאין תפיסת קידושין, א"כ אף לדין הוי' ג"כ עלינו להתבונן את אשר יהי' אחר כן, שאם הי' העשה דוחה את הל"ת ומסלקה לגמרי אז היינו יכולים לומר שמטעם העשה נעשתה כבר למין אחד, אבל הא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה, וא"כ עלינו ללמדה ולכופה שתאמר לא בעינא, וא"כ לא נעשתה מין אחר, וא"כ אף קודם שאמרה לא בעינא אין תופס קידושין, דנהי דהעשה תוכל לדחות את איסור הלאו אבל אין העשה עושה אותה למין אחד כיון שעומדת עוד לאיסור הלאו, משו"ה פריך לר"ע מאי ביניהו דאין תפיסת קידושין אף היכא דעשה דוחה ל"ת.

לפי זה שפיר מיושב קושית התוס' אמאי פשיטא לן דלר"ע חייבי לאוין לאו בני חליצה ויבום נינהו דילמא אתי עשה ודחי ל"ת, אכן לפי דברינו לא קשה, דהרי זהו דין בהלכות יבום.

דדוקא אשה הראוי' לתפיסת קידושין יש בה דין יבום. ואשה שאין בה תפיסת קידושין אין בה דין יבום, אלא דלרבנן אילו הי' עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת הי' בה תפיסת קידושין, דלרבנן חומר האיסור מונע מתפיסת קידושין, וכיון דבעת יבום דחתה העשה את האיסור עתה תפיס בה קידושין אף שאח"כ תהי' אסורה, אבל לר"ע אף אם עשה דוחה ל"ת כיון דבביאה שני' תתסר לא נעשה מין אחד, משו"ה לר"ע אין בה ולקחה אף אם עשה דוחה ל"ת, אבל היכא דאין בה ולקחה אין בה מצות יבום ולא נפלה עלי' זיקה כלל.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה