אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ד · א

סימן ד

וליישב כל זה נראה לי, דהנה בשבת מצינו, אבות מלאכות תופר קושר ואורג, ולכאורה אמאי פלגינהו כל חד למלאכה בפני עצמה, לימא דכולהו חד אב נינהו, הלא פשוט דלא שייכי גבי הדדי כלל, דקושר הוא שקושר שני חוטין או בגדים ביחד עד שנעשו אחד ולא יפרדו זה מזה, אכן אורג הוא אורג את החוט בהבגד אבל יוכל למשוך את החוט ויצא, ובזה אין האיסור מטעם שנעשה החוט עם הבגד אחד, אלא משום שנעשה מהחוט בגד, ותופר הוא במחבר שני דברים ע"י התפירה, ותופר הוא אף בחוט אחד, ואורג בעי שני חוטין, לפי זה נוכל לומר בשעטנז היכא שנעשה הכלאים שלא ע"י הקשרים רק האיסור משום שנעשה בגד ע"ו אריגה או טווי, שם בעינן לחד מ"ד שיהו שוע טווי ונוז ביחד, ולחד מ"ד, או שוע או טווי או נוז, אבל היכא שעשה קשר שנעשו הצמר והפשתים אחד ע"י קשר, שם לא בעינן שיהיו שוע ולא טווי ולא נוז, ויחדיו, הוא איסור חדש היכא שהוא יחדיו היינו שתוכף שתי תכיפות או שקשר היטב ונעשו הצמר והפשתים יחדיו שם לא בעינן שוע טווי ונוז, ולפי זה למ"ד דבעינן כולהו, היינו שיהיו שוע טווי נוז ביחד, לדידי' יש ב' דינים בכלאים דאמרה התורה לא תלבש בגד שנעשה ע"י כלאים ששוע וטווה וארג מצמר ופשתים ביחד, ולא תלבש בגד שנעשה מצמר ופשתים יחדיו שנקשרו צמר ופשתים ביחד או שתכף שתי תכיפות, ולמאן דאמר או שוע או טווי או נוז יש ארבע דינים בכלאים, דאמרה התורה לא תלבש בגד שנעשה ע"י שוע מכלאים, ולא בגד שנעשה ע"ו טווי מכלאים, ולא בגד שנעשה ע"ו אריג מכלאים, ולא שנעשה בו יחדיו מכלאים, ולפי זה לא קשה כלל מכלאים בציצית היכי משכחת לה, שהרי התם קשר עליון דאורייתא ונעשה יחדיו מכלאים הא באופן זה מחויב אף בלא שוע טווי ונוז, וכן לא קשה מבגדי כהונה שהרי שם הוי מעשה רוקם ונעשה יחדיו מכלאים, וכן מגמ' דהתכלת לא קשה, שאם עשה ציצית מחוטים של צמר וחוטים של פשתים וקשרן הרי נעשו כלאים של יחדיו בכה"ג חייב אף היכא דלא הוי שוע טווי ונוז, וכן משמע כאן לשון הגמ' דקאמר יחדיו למה לי ופריך הא מיבעי לי' התוכף שתי תכיפות חיבור.

וכדברינו מבואר ברמב"ם, שהרי כתב שם הרמב"ם, ז"ל, תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן כו' ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן כו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר, ומנין שכל איסורין אלו של תורה, שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית כו' והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, עכ"ד הרמב"ם, ולכאורה למה להרמב"ם להביא עוד ראי' מכלאים בציצית, הא כבר הביא מקרא דיחדיו דכיון שנתחברו הצמר והפשתים נאסר, ע"כ שהרמב"ם מפרש דלא תימא דקרא דיחדיו איננו ענין בפני עצמו אלא דוקא על שעטנז לבאר שנעשו הכלאים מצמר ופשתים ע"י שוע וטווי ונוז, או ע"י שלשתם בפני עצמם שנעשו ביחד צמר ופשתים, דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה, ע"כ הדין יחדיו היא דין בפני עצמו.

והרמב"ם לשיטתי' ע"כ צריך לבאר ולפרש דדין דשיע טווי ונוז, הוא באופן עשית הכלאים ע"י שוע צמר ופשתים ביחד, או טווי צמר ופשתים ביחד, או נוז ביחד, דאין לפרש כמו שפורש ר"ת דהאי שוע טווי ונוז הוא דין בהבגד, דבגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז או שהוא או שוע או טווי ונוז אמרה התורה לא תלבש אם נעשה יחדיו עם בגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז. דא"כ תקשה כלאים בציצית היכי משכחת לה, הא החוטים אינם נוז, וא"כ תקשה למאן דס"ל דבעינן כולהו, כלאים בציצית היכי משכחת לה והנה התוס' פירשו דנוז היינו שזור, וא"כ החוטים של הציצית המה שוע טווי ונוז היינו שהמה שזורים.

אכן הרמב"ם בהלכות ציצית פ"א הלכה יוד ז"ל, אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין עושה, הרי דסבר הרמב"ם דלא בעינן דוקא שזורין, אלא אם רצה לעשות שזורין עושה, אבל אינו מחויב, ומה שהקשה הראב"ד מהספרי, הנה בספרי איתא, פתיל תכלת טווי ושזור, אין לי אלא תכלת, לבן מנין, אמרה תורה תן תכלת תן לבן, מה תכלת טווי ושזור אף לבן כן, אפשר לומר דסבר הרמב"ם דהפירוש כיון דכתיב פתיל ופתיל הוא שאינו שזור, וכתיב תכלת, ובמשכן הוי התכלת שזור, א"כ כשר בין בטווי בין בשזור, והאי טווי ושזור הפירוש או שזור, וזהו דקאמר הרמב"ם אם רצה לעשות שזורין עושה.

אכן בתשובה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל מתרץ באופן אחר, דמה דאיתא בספרי דילפינן תכלת תכלת ממשכן דבעינן דוקא שזורין יחידאה היא דר"ש שהוא סתמא דספרי אמר לה, אכן לפנינו בהספרי אין כלל בפירוש דילפינן תכלת תכלת ממשכן ואולי לפני הרמב"ם והראב"ד הי' גרסא אחרת דבעינן דוקא שזורין, וע"ז קאמר הרמב"ם דיחידאה היא, כיון דבגמ' דילן לא נמצא דבעינן ששה, ואם ילפינן תכלת תכלת ממשכן א"כ הי' בגמ' לבאר דוקא חוטן כפול ששה, דבשלמא על דין שזורין נוכל לומר דנזכר בגמ' עירובין, אבל חוטין כפול ששה לא נזכר כלל, ע"כ דגמ' דילן לא סבר להאי גז"ש דתכלת תכלת.

ובזה יתישב קושית הכ"מ שהקשה דמאי פריך הרמב"ם אם ילפינן גז"ש תכלת תכלת ממשכן ליבעי חוטן כפול ששה, דא"כ לר"ש נמי תקשה הכי, אכן לפי דברינו יתישב, דלר"ש באמת צריך דוקא חוטן כפול ששה, והרמב"ם מדייק רק מדלא מצא מי שאומר כן. והיינו דהגמ' בעירובין אפשר לפרש דכולי האי לא טרחי, דבציצית אדם טורח שזה הידור מצוה שיהי' החוט כשל משכן, ואם נאמר דכונת הגמ' שציצית בעי דוקא שזורין, אם כן הי' לגמ' לבאר שצריכין ג"כ חוטן כפול ששה, ע"כ דגמ' דילן לא סבר זה לגז"ש דבעינן שיהיו חוטי הציצית כמו של משכן, אבל להספרי באמת בעינן דוקא חוטן כפול ששה, ואפשר עוד לומר דמשו"ה תניא בחולין קל"ח כמין כפה של צמר הי' בראש כהן גדול שעליו ציץ נתון, והרמב"ם לא הביא זה להלכה, ועיין בפירוש מלבי"ם שהקשה א"כ הכפה הוי יתור בגדים, אכן זה לא קשה דהרי זהו דין הציץ שיהי' נתון על פתיל תכלת. וא"כ הכפה והציץ חדא נינהו, אלא דהרמב"ם סובר דלגמ' דילן דפתיל משמע שאיננו שזור א"כ לא יוכל להיות כפה, דפתיל משמע חוט, אבל ר"ש דסבר דאף דכתיב בקרא פתיל תכלת הוא שזור, א"כ אפשר לפרש דהפתיל יהי' עשוי כמו כפה של צמר.

עכ"פ זה סובר הרמב"ם שציצית לא בעינן שזור, א"כ אי אפשר כלל לפרש דדין שוע טווי ונוז הוא בהבגד, דא"כ יקשה למ"ד דבעינן כולהו, כלאים בציצית היכי משכחת לה, הא החוטין אינם נוז, ע"כ דהאי דינא דשוע טווי ונוז הוא בהתהוות הכלאים, וחד מ"ד דבעינן דוקא כולהו או יחדיו, וחד מ"ד סובר דאו שוע או טווי או נוז או יחדיו, אכן הראב"ד לטעמי' שהוא הקשה על הרמב"ם וסבירא לי' דבציצית בעינן דוקא שזורין, הוא מפרש דהאי דינא שוע טווי ונוז הוא דין בהבגד דבגד שהוא שוע טווי ונוז של פשתים אם הוא יחדיו עם הבגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז וציצית הם נוז היינו שזורין.

והנה בגמ' דילן פריך, הא מיבעי לי' שיהא שוע טווי ונוז, אלא כולהו משעטנז נפקא ופירש בתוס' דלדין זה דבעינן שוע טוי ונוז ילפינן מדלא כתיב כלאים, ולאפנויי ילפינן מדלא כתיב בפירוש שוע טווי ונוז ע"כ דבא לאפנוי, והנה לפי זה אי אפשר כלל לגרוס בגמ' נדה, והלכתא כמר זוטרא מדאפיקנהו רחמנא בחד לישנא דהא זה שאפקינהו רחמנא בחד לישנא הוא לאפנוי, משו"ה כתב הרמב"ם שזה איננה מהגמ' אלא דברי איזה מפרש, אכן הרשב"א מפרש דלמסקנת הגמ' הלימוד לאפנוי' מיחדיו נפקא והא דפריך הא מיבעי לי' דתוכף תכיפה אחת אינה חיבור, משעטנז נפקא, פירוש דאם הי' מחויב אם לבש בגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז עם בגד של צמר שעשו ג"כ שוע טווי ונוז ואינם מחוברים, א"כ לכתוב שעטנזים, ומדכתיב שעטנז, ע"כ דהאיסור היכא דנעשה בגד אחד, נמצא לפירוש הרשב"א אפשר לגרוס בגמ' נדה והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא.

נמצא דאזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו דס"ל דדין שוע טווי ונוז הוא באופן עשית הכלאים, ולדידי' יחדיו הוא עוד דין חדש, דאף היכא שאינו שוע טווי ונוז, אם נעשה יחדיו אז מחויב על הכלאים אף שלא שוע טווי ונוז, א"כ אי אפשר כלל לפרש בגמ' דילן דלאפנויי ילפינן מיחדיו, דהא יחדיו מוסיף איסור חדש דיחדיו אסור בכלאים, וע"כ דהפירוש כדברי התוס', דלאפנוי ילפינן מדכתיב בלשון שעטנז, ולא כתיב שוע טווי ונוז, וא"כ אי אפשר כלל לגרוס בגמ' נדה והלכתא כמר זוטרא (דבעינן כולהו) מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא, דהא בעינן בחד לישנא כדי לאפנוי', וכיון דאין זה גרסת הגמ', ממילא קם דינא דהלכה כרב אשי, דאו שוע או טווי או נוז, משו"ה פסק הרמב"ם דלבדין חייבין מן התורה מפני שנעשו הכלאים ע"י שוע.

אכן הראב"ד הא סובר דהאי דינא דשוע טווי ונוז, הוא בהבגד, דבגד של פשתים שהוא שוע טווי ונוז אסור ללבשו אם הוא יחדיו עם בגד של צמר שהוא שוע טווי ונוז. א"כ יוכל לפרש כפירוש הרשב"א דלאפנוי' ילפינן מיחדיו, והא דהאיסור דוקא אם נתחברו הבגדים ילפינן מדלא כתוב שעטנזים או שועים טווים ונוזים, ומדכתיב בלשון שעטנז, ע"כ דהאיסור כשנתחברו ונעשו בגד אחד, וא"כ יחדיו מיותר לאפנוי', ולדידי' הגירסא והלכתא כמר זוטרא היא גרסת הגמ', משו"ה פסק דבעינן דוקא כולהו, ולבדין פטורין מן התורה מפני שאינם טווים ונוזים.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה