אור ברסלב

לבוש מרדכי על יבמות· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן א · ג

ב

והנה מילפותא דעלי' או מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ידעינן דאין ערוה מתיבמת ולא נזקקה ליבמה לזה, אבל מנא לן דמותרת לעלמא, דילמא בעיא חליצה, ואף שאי אפשר לקיים יבמה יבא עלי' אבל חליצה הא אפשר לקיים, אכן זה ילפינן מקרא דאם לא יחפוץ ליבם, דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה, אכן יש שאין עולה ליבום ועולה לחליצה, והיינו אלמנה מן הנשואין לכהן גדול דאין עולה ליבום ואעפ"כ עולה לחליצה, וזה ילפינן לקמן מקרא דיבמתו, דאמרה התורה שיש יבמה שאין עולה ליבום ואעפי"כ עולה לחלוצה, והנה לקמן בדף כ' פריך בגמ' ואימא חייבי כריתות (פירש רש"י אימא חיובי כריתות נמי לילף מהכא דלבעי חליצה) ומשני אמר קרא אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ מיבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אינה עולה לחליצה, א"ה חייבי לאוין נמי, הא רבי רחמנא יבמתו, ומה ראית, מסתברא חייבי לאוין תפסו בהו קידושין חייבי כריתות לא תפסו בהו קידושין, והקשה הרשב"א מאי פריך ומה ראית היינו דנימא דקרא דיבמתו מרבה חייבי כריתות לחליצה וקרא דאם לא יחפוץ ממעט חייבי לאוין מחליצה, הא אם נימא דקרא דיבמתו קאי על חייבי כריתות א"כ חייבי לאוין עולין בין לחליצה בין ליבום דרא עשה דוחה ל"ת.

עוד קשה לי א"כ אילונית הא תפסי בה קידושין וא"כ נילף מקרא דיבמתו דאעפ"י שאין עולה ליבום משום שאי אפשר לה לילד אעפי"כ תעלה לחליצה, וכן תקשה מסריס חמה ומאשת אחיו שלא הי' בעולמו היכא שהיתה מעוברת חמותה דאז הוי דרכי נועם אם תמתין לחליצה כדאיתא בתוס' בריש כיצד.

והנה קושיא זו מאילונית מצאתי בירושלמי, דאיתא שם, מאן יבמי לא שמאן שמים. מעתה לא תהא צריכה חליצה, הווי צורכה להון דאמר ר' ירמי' יבמתו יבמתו התורה ריבתה בחליצה, ר' בון בר חייה בעי קומי ר' זעירא אלמנה לכהן גדול מהו שתהא צריכה חליצה, אמר לא אפשר לומר קדושין תופסין בה ואת אומר אינה צריכה חליצה, אמר לי' הרי אילונית קדושין תופסין בה ואת אומר אינה צריכה חליצה, א"ל הרי אילונית מטעם אחר הוצאת אשר תלד יצתה זו שאינה יולדת, ולכאורה תירוץ הירושלמי אינו מובן, דמה לי אם נפקא לן מאשר תלד או מקרא דיבא עלי', והרי אלמנה לכהן גדול מן הנשואין אי אפשר לקיים יבמה יבא עלי' שהרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואפשר דמיירי הירושלמי באלמנה לכה"ג מן האירוסין, אבל הא לגמ' דילן והא למסקנא אף אלמנה לכה"ג מן הנשואין עולה לחליצה דילפינן מיבמתו ותקשה מה בין זו לאילונית.

לכן נראה לי דהרמב"ם יפרש פירוש דברי הגמ' דקא מקשה ומה ראית, לא כמו שפירשו דפריך דילמא קרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות וקרא דלא יחפוץ להוציא חייבי לאוין, דבודאי לא הי' קשה זה כלל דכיון דקרא אחד מרבה וקרא אחד ממעט בודאי מסברא לפטור מן החליצה זו שהיא יותר אסור ויותר חמורה, ומה שכתב הרשב"א כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין, הוא דוחק, דודאי כל שחמור איסורא טפי איכא לארחוקה מבית זה, ואף שרש"י פירש דמוקי קרא דלקחת ואעפי"כ בלא קרא דיבמתו לא הוה דייקינן למילף שאין חייבי לאוין מתייבמין ע"כ דקושית הגמ' ומה ראית הוי איך למדת מהלימודים, מקרא דיבמתו למילף דחייבי לאוין אסורין להתיבם ועולים לחליצה, ומקרא דלא יחפוץ לפטור חייבי כריתות מן חליצה, מה ראית באיזה אופן אתה דורש זאת, ואם משום דקרא אחד מרבה לחליצה וקרא אחד ממעט, מה ראית דאחד קאי לחיובי לאוין ואחד לחייבי כריתות, דילמא קרא אחד לחייבי כריתות וקרא אחד לחיובי מיתות בי"ד, או דקרא אחד לחייבי עשה וקרא אחד לחייבי לאוין, כיון שיש סברא מפני מה חייבי לאוין איתרבי לחליצה וחייבי כריתות אימעוט מחליצה, ומשני מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין, פירוש, דהנה התוס' לקמן בדף מ"ד פירשו, דכמו דכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה ה"נ מי שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום והקשה בתוס' מחרש וחרשת דאין עולין לחליצה ועולין ליבום ותירצו דהתם בני חליצה נינהו רק דפומיהו כאיב להו היינו דמה שאין עולין לחליצה לאו משום דיני חליצה אלא שאי אפשר להם לחלוץ, ומפני זה לא היי בכלל דאין עולה לחליצה.

לפי זה יתפרשו גם כן פירוש הגמ', דהנה כל מה שנאמר בפרשת יבום מיעוטים הוי המיעוט על כל זיקת היבמה, שהיכא שאין זה הדבר לפי מצות פרשת יבום לא נפלה ליבום, משו"ה היכא שלא הי' ישיבה אחת בעולם לא נזקקה ליבמה, וכן אם היא אילונית הוציא הכתוב אותה מפרשת יבום, וכן סריס חמה הוציא הכתוב אותו מפרשת יבום, וממילא כיון שנמעטו והוצאו מפרשה אין עליהם כלל זיקת יבום, ולא רמו לא ליבום לא לחליצה.

אכן כל זה דוקא אם לימודם הוא מפרשת יבום אבל אם בשביל דבר אחר אי אפשר לקיים בהם מצות יבמה יבא עלי', הוין בני יבום, רק פומיהו דכאיב להו, וזה ילפינן מקרא דיבמתו, דהיכא דמה שהוציאה התורה מדין יבמה יבא עלי' הוא לא מטעם פרשה זו אלא מדין אחר, אז אף דלאו בני יבום נינהו אבל לזיקת יבמה רמיא וממילא צריכה חליצה להפקיע זיקתה, [ובכעין זה יתישב קושית התוס' בריש אותו ואת בנו, דלמה לן קרא דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין הא קרא סתמא כתיב. אכן אילו לא הי' קרא דבמוקדשין הוי פסול אותו ואת בנו, אם שחט אותו ואת בנו הי' כשר כמו אם שחט שלמים בשבת דהקרבן כשר. כדמוכח בביצה כן, אכן גלי קרא דאותו ואת בנו הוי פסול בקדשים. וא"כ אם שחט אותו ואת בנו הוי מחוסר זמן] משו"ה חייבי לאוין הרי מה שנאסרו למצות יבום הוא מטעם שארי איסורים וקרא דיבמתו גלי דכאן לא דחי עשה את ל"ת אעפי"כ הרי איסורא לא מפרשה זו, משו"ה רמיא לחליצה, אכן חייבי כריתות נהי דאיסורא דאחות אשתו מקרא דפרשה עריות ומקרא דעלי' ילפינן דאין עשה דוחה את ל"ת שיש בה כרת, או דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי, עכ"פ עתה דידעינן דאחות אשה אין עשה דיבום דוחה אותה יש לה מיעוט בפרשת יבום שאינה זקוקה ליבמה, שהרי כתיב בפרשת יבום ולקחה א"כ אשמעינן קרא דזיקת היבמה ליבם שלה, הוא דוקא היכא שיש להיבם תפיסת קדושין, אבל היכא שאין להיבם תפיסת קדושין על היבמה גם זיקתה ליבמה לא חל, וא"כ נהי דאילו הי' עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת היתה בכלל תפיסת הקדושין שהרי האיסור נדחה וממילא תפסי קדושין, אבל עתה דידעינן דאין העשה דוחה הרי היא ערוה ואין להיבם בה תפיסת קדושין, וא"כ עתה יש לערוה מיעוט בפרשת יבמין קרא דולקחה, וכל שיש מיעוט בפרשת יבמין ילפינן מקרא דאם לא יחפוץ דכל שאין זקוקה ליבום מפני דיני יבום כמו אילונית וסריס חמה ואשת אחיו שלא הי' בעולמו, גם לחליצה לא רמיא, ה"נ ערוה שיש לה מיעוט בפרשת יבמין קרא דולקחה, לא נפלה עלי' זיקת היבם.

וא"כ הרי דברי הרמב"ם מאירים, שהרי הטעם שאין ערוה מתיבמת לא צריך לכתוב, שהרי קי"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והרי רבא ס"ל להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי' לא איצטריך קרא אכן צריך לידע מאיזה טעם פטורה מן החליצה דהרי איסורא היא מפרשת עריות, לזה כתב הרמב"ם בלשונו הזהב דפטורה מן החליצה ומן היבום ולא נפלה עלי' זיקה כלל וזה ילפינן מקרא דולקחה, דכל היכא שאין להיבם קדושין אין לו עלי' זיקה וממילא פטורה מן החליצה ג"כ.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה