אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן יד - לדף עא › פסקא ב

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יד - לדף עא · פסקא ב

פסקא א

ועפי"ז יתישב קושית התוס' בגמ' נזיר י"ב הא דאמר ר' יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם והקשה בתוס' א"כ כו"ע יאסרו לישא נשים שמא זאת היא שנתקדשה ע"י שליח ואם היא קטנה נתקדשה ע"י אבי' ותרצו בתוס' דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא מלומר מקרובת המקודשת היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש פלונית ולדידי' קנסו ולאחרינא לא קנסו והקשה בתוס' א"כ מאי פריך מהא דקן סתומה דאמאי שאר קינין מתקנן לימא כל חדא וחדא דילמא האי ניהו מאי קושיא הא הטעם משום קנסא, אכן לדברינו יתישבו הדברים דהנה הא דקנסוהו רבנן לא קנסוהו שמפני שעשה שליח סתם ולא פירש יהי' אסור בכל הנשים שבעולם דא"כ אף באשה שאין לה קרובות יתסר אלא דקנסוהו בזה שאסור לו לישא אשה שיש ספק עליה שמא הוא קרובת זו שקידשה ואין לו לישא אלא אשה שודאי מותרת לו אז כל הנשים ספיקות לו ואף אלו שאפשר לומר שהם מרובא אבל ודאי לא הוי שאין זה רוב המברר כיון שהאשה מעורבת בין כל הנשים שהמה קבועות, א"כ אם פרח גוזל לאויר העולם הא כל הגוזלות שבעולם אסורות לקרבן שהרי בקרבן בעינן ודאי ולא ספק וע"כ אף דנתערב בעולם גוזל של חטאת או של עולה כל הגוזלות הוי ודאים וכשרים לקרבן א"כ אמאי אסרוהו רבנן בכל הנשים שבעולם הא היכא דהוה ודאי לא אסרוהו רבנן.

והנה הא דאמר הרמב"ם דאם נמצא אסופי בעיר שרובה עכו"ם אין מפקחין עליו את הגל והקשו עליו הא בגמ' אמר דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דהרי אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן ותירץ להם הרמב"ם דזה אמר שמואל אבל ר' יוחנן פליג עלי' דהרי אמר בחצר אחרת אין מפקחין והקשו על תירוצו דהא בגמ' אמר דלא פליגי הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתיהו הנה לפי פירש הרמב"ם דפירוש כולהו היינו שבטל כל הקביעות אז אמרינן כל דפרוש מרובא פרוש שהרי בטל קביעות הראשון אבל אם פרוש מקצתיהו דנשאר קביעות הראשון א"כ כשפירש אחד והתם הרי פירש לפנינו דאל"כ מנא ידעינן, ע"כ דפירשו לפנינו ובפירש לפנינו הרי הוא כאילו במקום הקבוע וכמו שכתבו תוס' בחולין דף צ"ה ד"ה הכא נמי ומה שהקשה שם בתוס' וכן הכא בזבחים ע"ג ד"ה ונכבשינהו כיון דפירש לפנינו הוי קבוע משום דנולד הספק במקום הקביעות א"כ מאי פריך נכבשינהו דניידי ומאי פריך הא כיון דחזינן בשעה שפירש דמתיליד ספיקא במקום הקביעות הוי כמחצה על מחצה להרמב"ם לא קשה כלל דהוא מפרש נכבשינהו כולהו שיתבטל כל הקביעות וכיון דנתבטל כל הקביעות אז אף אם פירש לפנינו אמרינן כל דפריש מרובא פריש אבל אם פירש מקצת דלא נתבטל הקביעות אז כיון שפירש לפנינו ונולד ספק במקום הקביעות הוי כמחצה על מחצה, משו"ה אם היו תשעה עכו"ם ואחד ישראל ופריש מקצת אחד או שנים (לפנינו) לחצר אחרת ונפל גל מפקחין שהרי לא בטל קביעות הראשון וא"כ עתה הוי קבוע אבל אם בטל קביעות הראשון דפרוש כולהו ומהם יצא אחד לחצר אחרת אז הולכין אחר הרוב ומפקחין אי אפשר כלל לומר דתירוץ בגמ' הוא דכן סבר שמואל ומה דאמר אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב הוא כה"ג דהיו תשעה עכו"ם ואחד ישראל ופריש מהם אחד לחצר אחרת דהרי הדין הזה הוא ג"כ בכל האיסורים דפירש לפנינו הוי קבוע וא"כ מאי אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב הלא בכל האיסורים אם פירש לפנינו הוי קבוע ממש ולפי זה הרמב"ם מפרש פירוש אחר בגמ'.

דהנה מעיקרא אמר מכבין ומפסיקין למה לי דאפילו לחצר אחרת ופירש רש"י ז"ל דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים ע"כ אכן הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא וכבר תמה שם בפ"ב מהלכות שבת בהלכה י"ז הלח"מ ומה שתירץ הלח"מ דזהו כונת הרמב"ם במ"ש נפלה דליקה ויש שם אדם שחוששין שמא ישרף מכבין אותה כונתו אפילו שאינו בחצר זו ממש אלא אפילו בחצר אחרת הוא דוחק מאד דבגמ' תנא משנה יתירה לאשמעינן אפילו בחצר אחרת והרמב"ם סמוך דמ"ש יש שם אדם הכונה בחצר אחרת אדרבה שם באותה חצר משמע לכן נראה לי דהרמב"ם אין מפרש כפירש"י דהכונה לחצר אחרת דהכונה דאם יש לחשוש לנפשות שבחצר אחרת דזה לא אצטריך כלל לאשמיענן, אטו מפני שהנפשות בחצר אחרת אין חוששין לפיקוח נפשותיהם אטו מחיצות יש לנפשות אדם, לכן מפרש הרמב"ם דהאי לחצר אחרת פירוש אם אחד פירש מאלה שהיו פה ישראלים וכותים ופירש לחצר אחרת אף שלא הוחזק שם ישראל מכבין הדליקה (אולי צריך לגרום דאמר רב יוסף) ומביא דברי שמואל דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב אף אם פירש לחצר אחרת ופריך איני פירוש דמקשה איך אמרינן דמשו"ה קתני מכבין ומפסיקין דאפילו לחצר אחרת והא אמר ר' יוחנן דבחצר אחרת אין מפקחין ומשני אליבא דר' יוחנן הא דאמר ר' יוחנן בחצר אחרת אין מפקחין מיירי בפרוש כולהו דאיעקר קביעותיהו ומהם פירש אחד לחצר אחרת דכיון דאין קביעות אמרינן כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין דגם בפיקוח נפש אזלינן בתר הרוב דלא כשמואל והא דאמר בברייתא מכבין ומפסיקין דאפילו לחצר אחרת מכבין, מיירי בפריש מקצת לחצר אחרת דכיון דפריש לפנינו והקביעות הראשון לא בטל הוי קבוע ור"י סבר דגם בפיקוח נפש הולכין אחר הרוב דאם יש דין דאזלינן בתר רוב אין מפקחין דלא כשמואל נמצא דלר' יוחנן בנמצא תינוק אסופי דלא פירש לפנינו לר' יוחנן אין מפקחין עליו את הגל ושפיר אמר הרמב"ם דר"י פליג על שמואל דאמר לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב ולר' יוחנן פיקוח נפש שוה לשארי דינים ולפי זה לא השמיט הרמב"ם דין דגמ' דל"צ לחצר אחרת שהרי זה הוא שהביא דאם פירש אחד לחצר אחרת מפקחין עליו את הגל.

ומה דלא פירש הרמב"ם כמו שפירשו המפרשים דפירש כולהו דהוחזק בהן ישראל אם פירש אחד מהם מפקחין פריש מהן מקצתן ומאותם המקצת פריש אחד ונכנס לחצר אין מפקחין שלא הוחזק בהם ישראל, נראה לי דהרמב"ם סובר דאדרבה בכה"ג מפקחין, דהנה הכא בנזיר הא פריך מקן סתומה שפרח לאויר העולם אמאי שאר קינין מתקנן נימא כל חד דילמא היא, ומשני קאמינא אשה דלא ניידי ואמרת לי איסורא דנייד וכי תימא בשוקא אשכח וקדיש התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא ופירש הרא"ש דגוזל מקרי נייד והקשינו א"כ אמאי אם נתערב אחד בריבוא ימותו כולן הא אין כאן קבוע לכן נראה דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בגמ' והוא מפרש כמו דמפרשי התוס' בנזיר דהקושיא אמאי אסור בכל הנשים שבעולם יוכל לקדש בשוק שיהי' לזה דין דפריש ומשני התם הדרא לניחותא פירוש אף דאמרינן תשעה חנוית בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ונמצא בשר שהופרש מותר דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אף שעתה הבשר קבוע היינו דבעת שהי' הבשר בחנות הרי הי' ידוע איזו הכשרה ואיזה הטרפה וכל השאלה נולדה עתה מאיזה מקום שפורש הבשר אמרינן כל דפריש אבל נתערבו החנוית ויודעים אנחנו שיש חנות אחת טרפה אכן אין אנו יודעים איזו היא וכל החנוית נאסרו עתה במקום קביעותם מטעם שמא היא הטרפה כיון דלא בטלה כמו שביארנו למעלה, דאף דאין כאן דין התורה דכל קבוע כמחצה על מחצה אבל מדרבנן אסורות כל התנוית כיון דאין כאן דין דכל דפריש אם אחר כן חנות אחת שלמה נדדה ממקומה ובאה למקום אחר לא מקרי כלל פריש דפריש הא דוקא היכא שעל הבשר הספק לא מצד עצמו אלא מאיזה מקום פריש א"כ עיקר הספק מטעם פורש אבל היכא שחל על החנות איסור במקומה מטעם קבוע אף מה שנדדה לא הוי פירש דהרי תבא למנוחתה לאיזה מקום ושם ישוב עלי' הספק הראשון מה היא לא מטעם פריש א"כ כמו שמקודם הי' עלי' הספק והיתה קבוע ג"כ עתה אין זה פריש רק קביעות אם לא שיתבטל כל הקביעות ועתה כיון שכל הנשים שבעולם נאסרו מטעם ספק שמא זאת האשה האסורה א"כ אף שהלכה האשה ופרשה לא בטל ממנה הקביעות הראשון דמה לו מקום זה ומה לי מקום זה שהיא עומדת עתה, שוב חזר עלי' הספק הראשון אבל אם הינו יכולים לבטל את כל הקביעות אז היה לזה דין כל דפריש משו"ה האי גוזל בעת שפרח שאז התחיל האיסור שלו הא הוא היה מעורב עם אלה העופות הפורחים וא"כ לא יוכל לאסור כל הקנים שבעולם שהרי בפריחתו הי' נייד ובכל מקום שפרח שם שלא ראו פריחתו ממקום הי' מותר מטעם כל דפריש והוא בעצמו הא לא הי' עליו איסור א"כ אין יכול לאסור שבעת התחלת האיסור הי' נייד ואיסור שאין קבוע אין אוסר, אבל הכא בעת שקידש נאסרו כל הנשים מטעם ספק והמה קבועים מה שאשה אחת נייד מהא לא בטל איסור קביעות הקודם שהספק מה היא, אם אסורה או מותרת וזה אחת הוא אם עמדה במקום ההוא או עתה היא במקום אחר כיון שחל עליה האיסור בעת קביעות משא"כ הגוזל דשעת איסורו היו ניידי אין אוסר משא"כ אם ראינו גוזל שפרח לבין הגוזלות אפילו אחת בריבוא הא ראינו איסורו בעת קביעות אז אף אם יפרוש אחד מן הקביעות יהי' אסור מטעם הדר לניחותא.

מעתה אם היו תשעה עכו"ם ואחד ישראל הרי הי' עתה כל אחד. ספק ישראל אם פרוש מקצת לא הוי פרוש כלל כיון דקביעות הראשון לא בטל וא"כ גם עתה הספק הראשון במקומו שמא הוא ישראל ואף אם פורש מהך מקצת ג"כ הספק שמא הוא ישראלי דהספק הוא עליו שהוא קבוע אם הקביעות הראשון דכל שרואים שפורש ממקום הקביעות הוי כאילו הוא קבוע עם הקביעות הראשון מטעם הדרא לניחותא נמצא דהרמב"ם יסבור דאם פירש מקצתיהו ומהם פירש אחד כיון דלא בטל קביעות הראשון חשוב עוד קבוע עם הקביעות הראשון ובכה"כ מפקחין רק היכא דפריש כולהו שבטל כל הקביעות אז אין מפקחין, וכן בקידש השליח אשה ומת השליח אסור בכל הנשים אף אם ילכו בשוק ארבע נשים ומהם תפרוש אחת ג"כ תהי' אסורה לו דאין זה ודאי פריש מרובא שהרי הדרא לניחותא הראשון עתה והארבע נשים שהלכו היו ג"כ בספק הראשון מטעם הקבוע שאין מברר כיון דאין זה פריש.

ועפי"ז אפשר עוד לתרץ דברי הרמב"ם בפט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ז ז"ל יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראוי לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם או ספק עבד כשישא הגיורת כמו שביארנו הרי זו ספק א"א והבא עלי' פטור שאין הורגין על הספק וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו והרי היא ספק א"א שאין קידושין תופסין בעריות וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל מצאנו במס' סנהדרין שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב עכ"ל ולכאורה קשה על הרמב"ם הא בודאי הולכין בדיני נפשות אחר הרוב דאל"כ יקשה מרוצח שהרג דילמא טרפה וכן ממכה אביו ואמו.

והנראה לי דהנה לעיל ביארנו סוגיא דסנהדרין דזה פשיטא להו דרוב כזה שמברר מטעם כל דפריש מרובא פריש פשיטא להגמ' דאף בדיני נפשות אזלינן, ומיבעא להגמ' רק ברוב כזה שאינו בתורת בירור אלא בתורת חזקה דאמרינן מסברא שהוא כן ברוב כזה מבעא להגמ' אי אזלינן בתר רוב והנה לפי זה יקשה מאי פריך מבת שלש שנים ויום אחד דמקודשת בביאה והבא עלי' חייב פריך דילמא אילונית היא הא לכאורה זה הוי רוב דכל דפריש עוד וקשה כיון דמהאי דינא דהרמב"ם הא מוכח דאיהו ס"ל דאין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב וא"כ ע"כ מיירי בקיבלה עלי' וא"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה שכתב דעל בת שלש שנים ויום אחד מחויבין על כל העריות (כלשון המשנה) אמאי לא כתב דבא"א אין מחויבין מיתה אלא בקיבלה עלי' דאל"כ שמא אילונית היא.

לכן נראה לי עפ"י דברינו לבאר הא דבגמ' אמר דרובא דליתא קמן כמו בקטן וקטנה פליגי ר"מ ואמר דחוששין למיעוטא דילמא סרים הוא או דילמא אילונית היא אמאי נקרא זה דליתא קמן הא הנך תשעה חנוית מיירי אף אם אינם במקוה אחד והם פזורין בכל העיר אעפי"כ כיון שיודעין אנו שבהעיר יש תשע חנוית מוכרות בשר שחוטה מקרי רובא דאיתא קמן א"כ ה"נ הא ברור לנו שבהעיר יש רוב קטנים דלאו סריסים נינהו ורוב קטנות דלאו אילונית נינהו ונימא הך קטן הוא מרוב הקטנים שבהעיר אינם סריסים, וע"כ לדעתי זהו הפירוש בגמ' בתשע חנוית הא על הבשר עצמו אין הספק נולד חתיכת הבשר הלזו מצד עצמה עיקר הספק מאיזה חנות פירש א"כ הרי החנותים הכשרים לפנינו ומבררים בתורת כל דפריש על זאת חתיכת בשר שנמצאת שהיא פריש באותם החנוית, לפי זה אם יודעים אנחנו שבהעיר יש תשע חנוית מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ויודעים אנחנו שעברה חנות אחת לפה וספק לנו אם היא הכשרה או הטרפה דהספק עלי' בעצמותה מה היא אם כשרה או טרפה זה מקרי רובא דליתא קמן שהרי אין התשע חנויות מבררין הספק כיון שהספק עלי' בעצמה מה היא לפי זה הספק מהו הקטן אם הוא סרים או מה היא הקטנה אם הוא אילונית דאין הספק מצד פרישות מאיזה מקום אך מה הוא הקטן מה היא הקטנה אם היא אילונית וזהו רובא דליתא קמן וברוב כזה פליג ר"מ וס"ל דחיישינן למיעוטא וכמו שכתבו בתוס' בבכורות י"ט דברובא דאיתא קמן אף ר"מ מודה דלא חיישינן והנה הא דר"מ חייש למיעוטא ברובא דליתא קמן הא רק מדרבנן כמו דאיתא בתוס' חולין י"ב ד"ה פסח וקדשים וכן בחולין פ"ו ד"ה סמוך אבל אי איכא חזקה בהדי מיעוטא חייש מן התורה מעתה פריך בסנהדרין בשלמא אם נימא דאף לדיני נפשות אפילו רוב שאינו מכל דפריש מברר בירור גמור א"כ אף בקטנה אף דחיישינן מדרבנן עכ"פ מדאורייתא הוי רוב וא"כ בירר הרוב שהקטנה איננה אילונית לכמה דינים וממילא אף שאחר כן בעת הקידושין מצטרף החזקה של חזקת פנוי' כיון דכבר נתברר שהיא לא אילונית אין מצטרף החזקה והא דלר"מ מצטרף דוקא בב"א הרוב והחזקה כמו בתינוק ודוק אבל אם נימא דלגבי נפשות לא אזלינן בתר רוב שאינינו מכל דפריש א"כ רוב כזה רק דין הוא ולא בירור א"כ אם אחר כן מצטרף החזקה של חזקת פנוי' איך חייבין עלי' וא"כ סתם מתניתין ר"מ ולדידי' יקשה ואף דבמתניתן קתני בת שלש שנים ויום אחד ור"מ הא ס"ל בנדה דף מ"ד דבת ג' שנים מתקדשת הא כתבו שם תוס' בד"ה שלשים דבב"ק דף ל"ח פריך ממתניתן דאילו נערות אף דמתניתן קתני בת שלש שנים ויום אחד מ"מ כיון דסתם מתניתן ר"מ מאי דמצי לאוקמי' כותי' מוקמינן וא"כ בסנהדרין הקושי' רק לר"מ דברובא דליתא חיישינן למיעוטא אכן לדידן סבירא לן דאף רובא דליתא קמן מברר וא"כ כבר ביררנו שזאת הקטנה אינה אילונית וא"כ אין מצטרף החזקה והיכא דהרוב בירר אז גם בדיני נפשות אזלינן בתר רוב.

אכן כל זה דס"ל לרבנן דאף רובא דליתא קמן מברר ואף בדיני לנפשות שהרי משום זה רוצח חייב ולא אמרינן שמא הנרצח טרפה הוא נראה לי דזה דוקא היכא שאין ריעותא אבל הכא שיש ריעותא תערובות אז אף לרבנן אין מברר ואף דדין הוא דאזלינן בתר רובא אבל בירור אין כאן, ובזה יתבארו דברי התוס' בגיטין דף י"ז ד"ה משום בת אחותו ז"ל התוס' שלא יחפה עלי' כשאין בו זמן דלא אמרינן אוקמה בחזקת א"א השתא הוא דאי גרשה כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד אדרבה אוקמה בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא א"א עכ"ד ולכאורה שני תירוצים בתוס' תירוץ אחד משום שהיא גרושה לפנינו ועוד תירוץ דאוקמה בחזקת כשרה ולפי זה תירוץ הראשון קשה דמאי משני גרושה היא לפנינו נימא השתא היא דאיגרשה ואולי בתוס' הוא חד תירוץ ומטעם תרתי לריעותא העמידה אחזקת כשרה וא"ת העמידנה אחזקת א"א הא היא גרושה לפנינו ולפי זה היכא דפסולה בלא"ה בודאי יהרגוה אכן אין הלשון משמע דהו"ל לתוס' לומר משום תרתי לריעותא. לכן נראה לי דהפירוש בתוס' הא כן דהנה התורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום הדבר וא"כ להרוג בעינן שנים עדים אבל עפ"י החזקה היינו להעמיד על החזקה אין הולכין בדיני נפשות ולפי"ז איך הורגין הבא על א"א שמא כבר נתגרשה ואף באין יושבת תחתיו ומשמשתו ג"כ הדין דהורגין על א"א וצ"ל כיון דלא נולד ריעותא לא חיישינן כלל שמא נתגרשה אבל הכא שהוא גרושה לפנינו וא"כ כבר יש ריעותא וא"כ עלינו לדון אימתי נתגרשה וא"כ באנו להורגה בשביל חזקה ע"י חזקה אין הורגין דהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום הדבר וחזקה לא על פי שנים עדים הוא ולפי זה הא דאמר בגמ' דרוצח הורגין ונא אמרינן דילמא טרפה הוא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש היינו דוקא היכא דלא נולד ריעותא דמאין לנו לחשוב שמא טרפה הוא כיון דרוב העולם אינם טרפה ואין לנו ריעותא לחשוב שמא זה הנרצח טרפה הוא אבל היכא דהיינו יודעים שנתערב אדם טרפה בין אנשים והרג אחד מהם אז אף לרבנן כיון דצריכים לדון מי הוא זה אם שלם או טרפה אז אין הרוב מברר רק דין הוא דאזלינן בתר הרוב וא"כ אף אם נימא דאזלינן גם בדיני נפשות אחר הרוב אעפי"כ כיון דאין הרוב מברר אתיא מיעוטא וסמוך לחזקה והוי פלגא ופלגא וא"כ אם קידש אשה זה האסופי שנמצא ולא ידעינן מי הוא הא אין הספק עליו ממה פירש הרי הספק עליו בעצמותו אם הוא ישראל או עכו"ם. וא"כ אם יש שפחה או עכו"ם הראוי' לילד נולד לנו ספק האסופי הזה מה הוא וא"כ הוי רובא דליתא קמן עם ריעותא סמוך מיעוטא מחזקת פנוי' והבא עלי' אין חייבין משום א"א או מטעם דסבר הרמב"ם און הולכין בדיני נפשות אחר הרוב או כיון דאין הרוב מברר היכא דיש ריעותא אמרינן סמך מעוטא לחזקה דכיון דהספק מה הוא הוי רובא דליתא קמן (משא"כ הספק דילמא לאו אבי' הוא כיון דרוב בעילות אחר הבעל הרוב הזה יש לו דין כרובא דאיתא קמן שאמרינן שנפרש הולד מרוב הבעילות של הבעל בזה אף לר"מ הרוב מברר משו"ה מיושב מה דתריץ כשבא עלי' אבי' לא הי' קשה דילמא לאו אבי' הוא אף לר"מ וכן לא קשה שמא לאו אבי' הוא וא"כ אין הקידושין חלין דהאי רוב דרוב בעילות אחר הבעל יש לו דין רובא דאיתא קמן דהשאלה ממה נפרש ורוב כזה מברר אף לר"מ).

ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם שכתב שם בפ"ז מהלכות עכו"ם הלכה יוד ז"ל טבעת של עכו"ם שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול הותרו כולן שאנו אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים ע"כ וכבר תמהו עליו דבגמ' אמר והא אמר ר"א לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא ואמר אנא תרתי קאמינא ופרש"י תרתי קאמינא שימכור הטבעות שנים שנים וכן במה שאמר ר' אליעזר יקרבו ג"כ לא התיר אלא להקריב שנים, וא"כ אמאי לא הביא זאת הרמב"ם דבעינן דוקא שימכור הטבעות שנים, אכן מוכח דהרמב"ם מפרש הא דאמר ר"א לא התיר ר"א אלא שנים הרמב"ם מפרש דלא כפרש"י והוא מפרש דלא התיר ר"א אלא שנים הכונה שנפלו שנים משום דטבעת לא מינכרה נפילתה ובעינן שיפנו שתים משא"כ חבית דמינכרא נפילתה לא בעינן שיפלו שתי חבית, אך איך מישב הסוגיא דזבחים דף ע' שאמרו שם אמר ר' אליעזר לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא מתיב ר' ירמי' וחכ"א אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה אמר לי' ר' ירמי' בר תחליפא אסברא לך מאי אחד זוג אחד ובשלמא לרש"י דמפרש שימכור שתים פריך שפיר דמדקאמרי רבנן קרבו כולן חוץ מאחד מהן מכלל דר"א פליג בהא ואי ר"ח בעי שימכור שתים היכא שלא נשתייר אלא אחד היכי קאמר דיקרב הא בעינן שנים, אבל להרמב"ם שמפרש במאי דקאמר שנים ר"ל הנקרבים כבר, א"כ שפיר פליג ר"א היכא דקרבו כולן דודאי מקריבין אפילו שלא נשתייר אחד עוד הקשה בלחם משנה דהא כשחידש זוג אחד מה חידש בדרבנן הא ע"כ הא דר"א בכי האי גוונא הוא כיון שהוא אמר ראש אחד ופירש ר"א שנים, וא"כ ודאו דאחת זוג אחד וטפי הוי לי' לאקשויי מדברי ר"א בעצמו עכ"ד הלח"מ.

ולתרץ דבריו נראה דהנה גם הרמב"ם מודה דהא אמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא שנים היינו דלא התור ר"א להקריב אלא שנים אכן אין הטעם כמו כמו שפורש רש"י דהטעם משום דודאי חד דהתירה דזה אין סברא להתיר דאטו משום דאחד היתר גם השני היתר אלא הרמב"ם סבר דטעמא דר"א לא התיר ר"א אלא שנים הוא דהנה בתוס' שם בדף ע"ד ד"ה רב הקשו ז"ל תימא הא טעמא דר"א משום דכתוב (ויקרא כ"ב) מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו כדמפרש ביומא פ' שני שעירים (דף ס"ד) אבל בעלמא לא אכן הרמב"ם סובר כפי שביארנו דקדשים הוי קביעות דאורייתא א"כ אם נתערבו באבר בע"מ באבר תמימים אסור מדאורייתא להקריב דקדשים לא אמרינן ביטול ובדאורייתא הא לא אמרינן דאיסורא נפל אכן ר"א סובר דילפינן מקרא דבם דע"י תערובת מותר מן התורה להקריב ורק רבנן אסרו להקרוב אף בתערובת ולגבי איסור דרבנן אמרינן שאני אומר איסור נפל מעתה תרויהו צריכי קרא דבם להתיר ע"י תערובות להתיר איסור בתורה והא דאמרינן איסורא נפל דאמרינן איסורא נפל הוא להתיר איסור דרבנן והרמב"ם מפרש הא דס"ל לר"א מקרא דבם דע"י תערובת מרצו אין הכונה שאמרה התורה דאבר בע"מ בטל אלא דאמרה התורה אבר בע"מ אסור להקריבו לבדו אבל אם עוד אבר מותר להקריבו נמצא דהא דא"ר אליעזר לא התיר ר"א אלא שנים הטעם הוא דאם מקריב שנים תלינן שיש בזה אבר כשר א"כ אף אם אבר אחד בע"מ מן התורה מותר להקריב שהרי מקריבין ע"י תערובת ואף דמדרבנן אסור הא לגבי איסור דרבנן אמרינן שאיסור כבר הקריבו נמצא כיון דהרמב"ם מפרש כן, קשה מאי מקשה רבא לרב נחמן הא אמר ר"א הא זה הטעם לא שייך אלא באברי בע"מ אם יקריב אחד הוא עובר באיסור התורה אם הוא אבר בע"מ אבל בטבעות של עכו"ם הא מן התורה בטל וא"כ הוי רק איסור דרבנן ובדרבנן הא אמרינן דאיסורא נפל וא"כ ע"כ דהגמ' סובר דהא דאמר ר"א אלא שנים שנים הפירוש דר"א לא התיר אלא שנים היינו אם נפלו שנים וגם להקריב שנים וא"כ נהי דהאי דינא למכור שנים לא שייך בטבעת דהרי אף אם מוכר אחד אין כאן איסור התורה דמן התורה בטל אבל האי דינא דאימתי אמרינן דאיסורא נפל דוקא שתים דמנכרא נפילתן הא הדין הזה שייך גם בטבעת ומשני אנא תרתי קאמינא היינו דהנפילה היו שתי טבעות, וראיתי בשיטה מקובצת שמגיה אנא תרתי תרתי קאמינא, אכן הרמב"ם גורס כמו שלפנינו אנא תרתי לא תרתי, דדוקא גבי איברי בע"מ אמר שנים שנים שני פעמים דשם בעינן שהנפילה היינו ההקרבה שעברה היתה שני איברים, וההקרבה של עתה שני איברים וכפירשנו שעבדה בעינן שנים דמינכרא נפילתן היינו הקרבתן וההקרב של עתה בעינן שנים דכיון דהמה שנים תלינן דאבר אחד הוא מהכשרים ואין כאן איסור דאורייתא אבל בדינא דרב גבי טבעת אמר רק אנא תרתי קאמינא היינו דהנפילה תרתי אבל המכירה אין סברא כלל להתיר דוקא שנים דבודאי באיסור הנאה אם ימכור הדבר האסור לבדו או אם עוד אחד ויקבל דמים בעד שנים האיסור אחד הוא וא"כ למה יצריך דוקא שנים.

ועפי"ז אפשר ליישב גם הקושי' השני' של הלחם משנה שהקשה לדברי הרמב"ם דבעינן שהיקרבו מקודם שנים מאי פריך מרבנן הו"ל להקשות מדברי ר"א בעצמו שהרי הוא אומר אם קרב הראש של אחד מהן אכן לדברינו אפשר ליישב כיון דטעם דבעינן שנים הוא משום דבעינן מינכר הנפילה דהרי בחבית הא לא בעינן שנים א"כ אפשר דהא דאמר ר"א לא הכשיר אלא שנים קאי דוקא על כרעים דהמה אינם חשובים כהראש בעינן שנים שמנכר נפלתיהו אבל ראש דחשוב אף אם הקריב ראש של אחד הראש חשוב ומנכיר נפילתה אבל להתיר להקרוב בעינן דוקא הן ראש הן שארי אברים בעינן שנים כדי שיה' יותר מצוי שמקריבין ע"י תערובות אבל רבנן דאמרי אם קרבו כולן חוץ מאחד יקרב בודאי קשה דהא טעמא דבעי עצה להקריב שנים כדי שיהי' ע"י תערובות א"כ און חילוק בין ראש לכרעים אבל לבתר דתריץ דמאי אחד זוג אחד א"כ אמרינן דמאי דאר"א שנים שנים קאי אף על ראש דג"כ לא מינכר נפילה כמו חבית ובעינן דוקא שכבר הקריבו שני ראשין ומאי אחד דקאמר ר' אליעזר זוג אחד.

שוב ראיתי שע"כ מוכח כדברינו דקדשים אם נתערב אז האיסור מן התורה להקריב ולא שייך בזה ביטול ברוב שהרי בגמ' פריך ונבטל ברובא הניחא וכו' ומשני רב אשי דבע"ח חשובין הן ולא בטלי ולפי"ז היכא דלא בע"ח בטל ברוב ולפי זה יקשה אברין באברין בעלי מומין אמאי יצאו כולם לבית השרפה. נבטל ברובא הא לאו בע"ח נינהו ופליאה הוא שלא הקשו זאת ואין לומר דזה מטעם חתיכה הראוי' להתכבד דהתינח אברין הראוין להתכבד אבל אברין דאין ראוין להתכבד מאי איכא למימר ועוד הא נפסק הלכה ביו"ד סימן ק"א דרגלים או ראש שלא נחרכו בטלים והרי ראש והכרעים של קרבן לא היו מאריכים אלא מקריבים עם השער גם יקשה להנך דסברי דלא חשיבי ראוי' להתכבד אלא מבושלת א"כ האברין שהקריבו הא לאו מבושלים המה ועוד נראה לי לפי דברי התוס' ביבמות פ"א דחתיכות חטאת משו"ה בטלה אף שהיא ראוי' להתכבד משום דאף אם תבטל אין להתכבד בה שהרי הכהנים אין מכבדין על ידה א"כ בהקרבת הקרבן לא שייך להתכבד עכ"פ הרי מיירי – מתניתן דאברין בע"מ שנתערבו אפילו באלו שאין ראוין להתכבד והרי כתב הרמ"א דרגלי בהמה דקה לא חשובי כלל ובטלים וא"כ מאי יתרץ רב אשי על מתניתן – דאברין בע"מ אמאי לא בטלי ברובא ולכה"פ במאה והרמב"ם כתב בפירוש בפ' ו' ה' כ"א מהלכות פסולי המוקדשין דאפילו נתערב באלף יצא לבית השרפה אכן לדברינו דבקדשים מה דלא בטלו הוי מדאורייתא כפי דברי השיטה דזה מועיל הקביעות דלא הוי כל דפריש ואין הרוב מברר הוי ספק דאורייתא דאמרינן והעלות עליו עולתיך ושלמיך ודאי ולא ספק כמו עשירי ודאי ולא ספק לפי זה הא דפריך ונתבטלו ברובא לא פריך כלל דיקרבו הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות או בשור הנסקל דהרי בקדשים להקריב לא שייך ביטול ברוב דאיקבעו רק אהא דבגמ' פריך תנינא כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן ומשני התם אשמעינן דלגבוה אוסרין והכא אשמעינן במתניתן דאסורין להדיוט היינו דלא נימא ירעו עד שיסתאבו ויוכשרו להדיוט א"כ עיקר חידוש דכל הזבחים שנתערבו דימותו ולא נימא ירעו עד שיסתאבו ע"ז פריך ונבטלו ברובא פירוש ונימא ירעו עד שיסתאבו ע"ז משנו רב אשי דבע"ח נינהו ולא בטלי היינו אף אם ירעו עד שיסתאבו יהיו אסורין דבע"ח לא בטלי ורק בהא דנכבשינהו דניידי פריך ונקריב אבל הא דפריך ונבטלו ברובא הקושיא רק אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו.

ולפי זה מתורצת קושית התוס' ד"ה אלא אמר רבא שהקשו זה לשונם מדגזור משום קבוע הי' נראה דאי שקל חד מן הקבוע אסור מדאורייתא ולא אמרינן מרובא פריש דכיון דבר חשוב הוא ולא בטל היכא דהו"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל א"א לומר כן מדאמר רב בסמוך טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן ומשמע נמי דלידי' דבמתניתן דנתערבו אחד ברבוא ומית חד מיניהו אמרינן דאיסורא מית והשאר מותרין ואמאי אדרבה נימא דהיתר נפל ומית אלא היינו טעמא דהקילו משום דמדאורייתא בטלי ברובא דכל מיני דאורייתא ברובא בטלי כו' ולא שייך קבוע אלא בדבר הידוע כגון תשע חנויות ותשע צבורין ותשע צפרדעים שהתיר ואיסור שלהם הם ידועים במקומם עכ"ל התוס' ולדברינו לא קשה דלהקריב קרבן הוי קבוע דאורייתא ומשו"ה גזור שמא יקח מן הקבוע והא דפריך בגמ' פריך ג"כ דלרב דאמר דלענין איסור אמרינן דאיסורא נפל א"כ אמאי ימותו כולן כיון שמת אחד מעתה הי' להיות הדין דירעו עד שיסתאבו דבשלמא אם נימא דגם לענין איסור דרבנן כמו בעכו"ם דאף מן התורה בטל אעפי"כ לא אמרינן דאיסורא נפל אם כן אף שמת אחד אף אם ירעו עד שיסתאבו יהיו אסורין מפני שור הנסקל המעורב בהם וחטאות המתות המעורב והא דלא אמרינן ירעו עד שיסתאבו ואח"כ נכבשינהו דניידי כבר פירושו תוס' בסנהדרין דף פ' בד"ה בשור דלא עבדינן תקנה ברעיה כיון דלאחר רעי' נמי לא משתרי אלא מטעם כל דפריש (היינו דיצטרך לנייד) אבל הכא פריך אם נימא כרב דלענין איסורא דלא הוי האיסור כשנתערבו רק מדרבנן אמאי ימותו כולן כיון שאחד מת ולענין איסור דרבנן הא אמרינן דאיסורא מית א"כ מעתה ירעו עד שיסתאבו ויהיו מותרין להדיוט אבל להקריב בודאי דלא יותר ע"י שימות אחד דלהקריב דהוי איסור דאורייתא דהא בעינן ודאי ולא ספק, בודאי, דלא אמרינן דאיסורא מית.

ואפשר עוד לומר סברא דמשו"ה בקדשים לא אמרינן בטל ברוב מלבד הסברא דהשיטה דבקדשים בעינן ודאי ולא ספק נראה דהנה התוס' שהבאנו לעיל כתבו דלא אמרינן קבוע אלא בדבר לידוע היינו שאיסור ידוע נראה דהטעם הוא דאם אין ניכר האסור האיסור בעצמו בטל שהר קי"ל חד בתרי בטל וס"ל להרא"ש דמותר לאדם אחד לאוכל דהאיסור נתהפך להיות היתר וכיון דהאיסור בעצמו בטל לא שייך קבוע אבל היכא דניכר האיסור ולא בטל אז אמרינן קבוע לפי זה אם אין ניכר האיסור ולא בטל אז אמרינן קבוע והנה הר"ן כתב בנדרים דף ס' דהיתר לא בטל היינו דדין ביטול לא שייך אלא נסלק אבל לא להטיל על הדבר דבר חדש לפי זה ביטול לא שייך אלא באיסור דכיון דנתבטל נסתלק ובטל האיסור, אבל שיתבטל ויהי' ע"ז דין קרבן בודאי דלא שייך שיחול על דבר הבטל דין קרבן וכיון דלא נתבטל ממילא הוי קבוע נמצא דבקדשים אם נתערב דבר חולין ג"כ הי' הדין דכל קבוע כמחצה שהרי החולין לא נתבטל אלא דהחולין אפשר להקדיש שיהי' גם החולין קרבן אבל אם נתערב חטאת המתות שאין על זה דין קרבן ממילא הוי קבוע משו"ה בקדשים אם נתערב אבר בע"מ אפילו באלף כולן אסורין להקריב כיון דעל אבר הבע"מ לא חל דין קרבן א"כ הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה.

ובזה יש לישב גם הקושיא של הראשונים בהא דקפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין שהקשו דניזול בתר רובא ונימא כל דפריש מרובא פריש אכן כפי שביארנו דהיכא דלא בטל אז הוי קבוע וגם ביארנו דביטול לא שייך אלא לסלק האיסור אבל לא לבטל ולעשות דינים על דבר הבטל לפי זה השה שנמנה כבר שהוא פטור ממעשר אי אפשר לבטלו ולהטיל עניו חיוב מעשר ואינו בטל וכיון דלא בטל והוא פטור מן המעשר הוי קבוע ובקבוע לא אמרינן כל דפריש.

והנה עוד הקשו נכבשינהו דניידי ונימא אז כל דפריש שהרי לפי דברי הרמב"ם היכא דנידי כולהו בטל הקביעות אז אמרינן כל דפריש יש לתרץ דהתורה חייבה לעשר רק אותם המחויבים ולא חייבה לעשות שיהיו מחויבים וכל זמן שלא הכבישו אותם ונשאר הקביעות אף אלה שפרשו גם המה שייכים להקביעות משום דהדרא לניחותא משו"ה כולן פטורין אבל אין הכי נמי דאם נכבשינהו כולהו שיבטל הקביעות אז נימא כל דפריש אכן אפשר לומר דאף אם נכבשינהו יהיו פטורין דכפי שביארנו טעמא דהרמב"ם באסופי הנמצא במדינה שיש בה שפחה או נכרית הראוי' לילד אם קידש אשה הוי ספק מקודשת משום דהא הוי רובא דליתא קמן ורובא דאיתא קמן נקרא בט' חניות ונמצא בשר ועל חתיכת הבשר הזו ספק מאיזה חנות פרשה דתשע חנויות העומדות לפנינו מבררים שהבשר נפרש מהם אחרי שהם הרוב אבל אם כל החנות הלכה היינו אם יש תשעה בהמות כשרות ואחת טרפה ונתערבו ונשאו מהם בהמה אחת למקום אף אם עכו"ם נשאה אין שייך לומר הרוב שנשארו מבררים שהם מהם שהרי לא פרשה מהם והספק על בהמה זו שנשאוה מה היא אם כשרה או טרפה זה הוי רובא דליתא קמן שאין הרוב שלפנינו הנשארים מבררים שהם מהם רק אמרינן מסתמא הבהמה שפרשה כולה מסתמא היא כמו הרוב ולא מטעם שפרשה זה מקרי רובא דליתא קמן וזהו דין דקטן וקטנה דמקרי רובא דליתא קמן אף שלפנינו בעיר אלף קטנים שבודאי רובא מהם הם אינם סריסים אבל אין הרוב שבהם מברר אחרי שאין השאלה מאין פירש וזה מקרי רובא דליתא קמן ואף דלרבנן אף רובא דליתא קמן מברר אבל היכא דאיכא ריעותא שצריכין אנו לדון אף שאזלינן בתר רוב אבל אין זה בתורת בירור אלא דין, ואם אח"כ מצטרף חזקת פנו' הוי פלגא ופלגא משו"ה אם נמצא אסופי וצריכים אנו לדון אם הוא עכו"ם או ישראל שהספק עליו בעצמו מהו עכו"ם או ישראל דהוי רובא דליתא קמן אף דאזלינן בתר רובא אף ברובא דליתא קמן ואף היכא דאיכא ריעותא היינו שאנו צריכים לדין דהרי אם נמצא בעיר שרובה עכו"ם אין מפקחין עליו את הגל אבל זה הרוב אינו מדין בירור רק דין הוא שאזלינן בתר רוב הזה, ואם מצטרף לזה חזקה להמיעוט הוי ספק, משו"ה אם נמצא אסופי בעיר שרובה ישראלים וקידש אשה אין חיובין משום אשת איש דסמוך מיעוט עכו"ם דחזקת פנוי' א"כ הכא בקפץ אחד מן המנוין לתוך אלף כיון דודאי יש אחת פטורה צריכים אנו לדון על זה שפירש מה הוא השה הזה והרוב שלפנינו אין מברר שאין הספק ממה שפירש אלא הספק מה הוא והוי כמו קטן וקטנה דהוי רובא דליתא קמן עם ריעותא א"כ כשיצא בעשירי אין עליו עשירי ודאי שיהי' מעשר שהא יש עליו חזקת שאינו מעשר וסמוך מיעוט זה שקפץ לחזקת שאינו מעשר והוי ספק וא"כ אין עליו כלל שם מעשר דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפשר לומר שהרמב"ם שכתב דינו דאסופי הנמצא במדינה שיש בה שפחה אחת הראוי' לילד אם קידש אשה הבא עלי' אין הורגין אותו למד זה הרמב"ם מהאי דינא דקפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן הפטורין ולא אמרינן נכבשינהו ולא סבירא להרמב"ם דמשום דגזירה שמא יקח מן הקבוע פטרינהו ממעשר.

ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם שכתב שם בפ"ז מהלכות עכו"ם הלכה יוד ז"ל כיצד כוס של עכו"ם שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורין מפני שעכו"ם וכל משמשי' אוסרין בכל שהן פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין והנה בגמ' הגירסא כוס שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין הרי בעינן דוקא שלשה תערובות ואיך התיר הרמב"ם בשני תערובות היינו התערובות הראשון ועוד תערובות שני והנה כתבו המפרשים דהרמב"ם לא גריס מרובא לרובא ועוד דאפשר ס"ל כדברי התוס' בד"ה פירש דלא איצטריך מרובא לרובא לאשמעינן דמאן דאסר אוסר אפילו בכה"ג אך זה קשה דהרי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות בפט"ז גבי רמוני בדן כתב נפל רמון אחד מן התערובות הזאת לשני רמונים אחרים מרמוני בדן ונפל מן השלשה רמון אחד לרמונים הרי אלו מותרים וכו' ואם נפל מן התערובות הראשון לאלף כולם אסורים וכתב הלח"מ ז"נ וזה דבר תימה דעכו"ם דחמירא לא בעינן אלא שתי תערובות ובשארי איסורים בעינן שלש להתיר ובגמ' מוכח איפכא דמשמע דשארי איסורים קיל יותר שאמר שם שמואל דאמר כמאן אי כר"י אפילו בשארי איסורים אסור כו' משמע דשארי איסורים קל יותר ועיין שם בדברי הלח"מ.

והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות חמץ ומצה הלכה יוד ז"ל הניח תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל לא מחור הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן הוא עכ"ל שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ובאו שני עכברים זה נטל מצה וזה נטל חמץ ואינו ידוע לאיזה בית נכנס כו' זה שנטל החמץ וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס בכל אלו אין צריך לבדוק פעם שנית שאין כאן קבוע וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל זה שיבוש דקבוע ודאי הוא אלא שתולין לקולא דהו"ל כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה עכ"ל.

והנראה לי דהנה ביו"ד סימן קי"א איתא דדין הוא אם היו שתי קדרות אחת של איסור ואחת של של היתר ונפל איסור לאחת מהן ואין ידוע לאיזה נפל והוא מין במינו שמן התורה הי' בטל ברוב אמרינן שאני אומר איסור לתוך איסור נפל וההיתר מותר אבל אם שני הקדרות של הותר והם של שני בני אדם שניהם אסורים לפי דעת הרשב"א והקשה עליו הש"ך מגמ' דשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך אחד בזה והשני בזה בזה אחר זה שניהם מותרים ואמאי סבירא לי' להרשב"א דבשני בני אדם בכל גווני שתי הקדרות אסורות עוד קשה מהא דב' בתים בדוקים שפטר הרמב"ם דאם נכנס העכבר לאחת מהם אין צריכין בדיקה ואמאי לא ביאר הרמב"ם דאם באו לשאול בב"א שניהם צריכין בדיקה.

והנראה לי דהנה הרמב"ם הא סבירא לי' ספיקא מן התורה לקולא ורק רבנן החמירו בספיקא דאורייתא והנה בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזה מהם אכל חיוב אשם משום דאיקבע איסורא, הרי דהא ספיקא מדאורייתא לקולא הוא דוקא חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן. אבל בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן כיון דודאי יש כאן איסור הוי איקבע איסורא הוי ספק דאורייתא לחומרא והנה הא דאמרו רבנן ספיקא דרבנן לקולא זהו דוקא בספק כזה שמן התורה הוי לקולא אף באיסור דאורייתא ורק רבנן אסרו בספיקא דאורייתא ובדרבנן לא החמירו בספק אבל ספק כזה דבדאורייתא הוא לחומרא מדאורייתא לא הקילו רבנן ואסרו אף בספק נמצא דאקבע איסורא שאם הי' בדאורייתא הי' האיסור מדאורייתא גם בדרבנן אסור א"כ שתי קדרות שנפלה לאחת מהן אוסר אף שמן התורה בטל אבל מדרבנן הא אסור א"כ אם יש כאן קדירה אסורה וקדירה מותרת א"כ הוי אקבע איסורא ואקבע איסורא הא בדאורייתא הי' אסור מדאורייתא, א"כ בדרבנן אסור הספק הזה א"כ מה לי של אדם או שני בני אדם בין אם באו בזה אחר זה בין בבת אחת בדיני תערובות אין חילוק בין אדם אחד לשני בני אדם וכן גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן אף אם יהיו שייכים לשני בני אדם יצטרך להביא אשם תלוי מי שאכל אחת מהן דבתערובות אין חילוק בין אדם אחד לשני בני אדם אכן בשני בני אדם שהלכו בשבילין לא שייך כלל תערובות דכל אדם על עצמו אינינו מעורב עם השני משו"ה בבאו זה אחר זה שניהם מותרים דבאדם לא שייך תערובות וכל חד מוקמינן לי' אדינו שספק טומאה ברה"ר מותר אכן בבאו בב"א כיון דעתה לפנינו מעורב אדם טמא עם אדם טהור עשו אותם רבנן כאלו היו בתערובות אבל תערובתם הוא מדרבנן אבל אם באו זה אחר זה באדם עצמו אין שייך תערובות, ולפי"ז לא קשיא ג"כ מה שהרמב"ם פסק בב' בתים בדוקין ונכנס העכבר לאחת מהן ואין ידוע לאיזה נכנס דפסק הרמב"ם דשתיהן אין צריכין בדיקה ולא כתב דאם באו לשאול בב"א צריכין שתיהם בדיקה דדוקא בהלכו בשבילין כשבאו לשאול בב"א הרי לפנינו מעורבים טמא וטהור אבל הכא בחמץ אלו הי' הדין על הבתים הי' שייך שנתערבו הבתים אבל הא אין הדין על הבתים אלא על האדם ובאדם הא אין מי שצריך לבדוק ג"כ איזה, שאינו הדבר בגופו דבשלמא טמא וטהור שייך תערובות אם באו בב"א אבל בדיקה שאין זה רק חיוב על האדם לא שייך כלל תערובות משו"ה בב' בתים בדוקין ואף בבאו בב"א פטורין שהרי זה ספק דרבנן ולפי"ז לא קשיא קושית הראב"ד בנטל עכבר והיו ט' צבורין של מצה ואחת של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידעינן אי חמץ נטל או מצה נטל אמאי פסק הרמב"ם דצריך בדיקה הא בדיקה מדרבנן אכן לפי דברינו היכא דאקבע איסורא גם מדרבנן אסור והכא כיון דהוו קבוע א"כ הוו אקבע איסורא ואסור אף בדרבנן. וכל זה אם השאלה מה שנטל העכבר הוי קבוע אבל אם השאלה לאיזה בית נכנס ולא שייך קבוע דדין קבוע רק מאיזה מקום נטל אבל אם השאלה לאיזה מקום נתן לא שייך דין קבוע דקבוע חידוש דאין לך בו אלא חידושו ואיקבע איסורו אין כאן, שאין הבתים האסורים אך החיוב על כתפא דגברא ולא שייך בזה תערובת משו"ה מותר, ולא דמי כלל ללקח ואין ידוע מה נטל העכבר דהתם השאלה בדבר שנטל מה הוא אי חמץ אי מצה זה מקרי קבוע דכל מחצה והוי אקבע איסורא.

ולפי"ז לא קשה אמאי פסק הרמב"ם גבי טבעות עכו"ם סגי בשתו תערובות וגבי רמוני בדן פסק דאין ניתר אלא בשלשה תערובות אכן לדברינו ניחא דהא קי"ל ספק ספיקא מותר, ולדברי הרמב"ם דס"ל ספיקא מן התורה לקולא ורק רבנן אסרו א"כ הא דאמרינן ספק ספיקא מותר דוקא היכא דהספק הראשון הוא ספק כזה שמן התורה הי' לקולא ורבנן הוא דאסרו, היכא שיש לזה עוד ספק מותר אבל היכא דהספק הראשון אסור מן התורה לא נחשב כלל לספק וממילא יהי' צריך עוד ספקא מלבד הספק הראשון והנה ברמוני בדן שנתנו רבנן לזה דין קבוע שהרי אמרו רבנן שמא יקח מן הקבוע א"כ נתנו רבנן על זה דין קבוע וקבוע אין מצטרף לספק ספיקא. משו"ה בעינן עוד שני תערובות שלזה יהי' דין ספק ספיקא אבל בטבעת של עכו"ם שמיירי שנא בדבר חשוב שלא נתנו רבנן לזה דין קבוע רק אמרו שאינו בטל, ועל כל טבעת ספק שמא זה האיסור אבל אקבע איסורא לא הוי, משו"ה סגי בעוד ספק היינו שנפל לשנים שאז הוי ספק ספיקא ולא קשיא הא בגמ' מוכח דע"ז חמור משארי איסורים בודאי דע"ז חמור ואם יהי' דבר חשוב המתערב בודאי גם בע"ז יצטרך שלשה תערובות דהתערובות הראשון כיון שהוא חשוב ונקרא קבוע אין מצטרף לספק ספיקא ורק בדבר שאינו חשוב דבכל האיסורים בטל ברוב ורק משום חומרא דע"ז אף דבר שאינו חשוב אינו בטל בזה די בשתי תערובות אבל שמואל סבירא לי' דבע"ז אפילו ספק ספיקא אסור אכן רב סבירא ליה דספק ספיקא גם בע"ז מותר משו"ה היכא דלא הוי דבר חשוב דבכל האיסורים בטל ורק משום חומרא דע"ז לא בטל אבל לא הוי אקבע איסורא משו"ה סגי בעוד תערובות אחת, ולפי זה אפשר לישב הגירסא דאיתא בברייתא ספק עכו"ם אסורה וספק ספיקא מותרת כיצד כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין א"כ הרי ברייתא סברה דבעינן דוקא שלשה תערובות ורק הא מתיר בשני תערובות דהרי אמר פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסר ועיין תוס' וגם כתבנו שפירשו שהרמב"ם גורם פירש אחד מהן לריבוא כונן מותרין ואין גורם ומריבוא לריבוא אכן לדברינו אפשר לישב הגרסא דאפשר לומר דטבעת אף שאין זה דבר חשוב אבל דבר שבמנין הוי והאי תנא דברייתא סבר דדבר שבמנין אוסר א"כ מלבד איסור עכו"ם יש בזה דין דבר שבמנין והוי דבר חשוב וכיון דהוי דבר חשוב מקרי אקבע איסורא וא"כ הספק הראשון אין מצטרף ובעי עוד ספק ספקא היינו דבעינן עוד שתי תערובות ומקשה לשמואל דס"ל דאף בספק ספקא אסורא דהרי חזינן דספק ספקא אף בעכו"ם מותר אבל זה לא קשה מה דאיהו ס"ל דסגי בשתי תערובות וברייתא קאמרה דבעינן ג' תערובות דברייתא סברה דבר שבמנין אוסר ממילא מקרי אקבע איסורא ובעינן עוד שתי תערובות מלבד התערובות הראשון אבל שמואל ס"ל כחכמים דאין מקדש אלא ששה דברים נמצא הא דאוסר טבעת של עכו"ם משום חומרא דעכו"ם אבל לא משום חשיבות ולא הוי אקבע איסורא משו"ה די בעוד תערובות אחת והרמב"ם הא ג"כ פסק כחכמים משו"ה גבי טבעת ס"ל דדי בשתי תערובות כרב ואולי דכוונת הלח"מ הוא ג"כ כזה.

והנה הרמב"ם כתב בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות ז"ל וכן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלים לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שורים ועגלה ערופה באלף עגלות או צפור מצורע השחוטה באלף ציפרים או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנאה אבל שאר הדברים וכו' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל כיון דקיי"ל כר' אליעזר וכרשב"ג יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו עכ"ל וכתב ע"ז הכ"מ ואני אומר שזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתניתן וגמ' ומאחר שכתב לקמן בפ"ז גבי נתערב יין ביין תקנתא דר"א ורשב"ג דממילא משמע דה"ה להני עכ"ל הכ"מ, וכפי הנראה דהכ"מ סבירא לי' דקתני אסורין בכל שהן זהו כל זמן שלא הוליך הנאה לים המלח אבל אם הוליך הנאה הותרו וזה א"א כלל לומר שהרי כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז הלכה ט' ז"ל עכו"מ ומשמשי' וכל התקרבות שלה אוסרין בכל שהן כיצד עכו"ם שנתערבה בצורות של נוי אפילו אחת בכמה אלפים יוליך הכל לים המלח וכן אם נתערב כוס של עכו"ם בכמה כוסות או חתיכה מן הבשר בכמה חתיכות ילך הכל לים המלח ע"כ, הרי דס"ל להרמב"ם דכל היכא דאיתמר דאיסורין בכל שהן הדין דיוליך הכל לים המלח ולא סגי בהולכת הנאה מן האסור לים המלח וכן מוכח לקמן בפט"ז הלכה כ"ח דכל היכא דאיתמר דאוסר בכל שהוא הכל אסור ויוליך הכל לים המלח שהרי כתב הרמב"ם בהלכה כ"ח ז"ל יין שנתנסך לעכו"ם שנתערב עם היין הכל אסור בהנאה בכל שהוא כמו שביארנו בד"א כשהורק היין המותר על טפה של יין נסך אבל אם עירה יין נסך מצרצור לתוך הבאר של יין אפילו עירה כל היום כולה ראשון ראשון בטל נתערב סתם יינן ביין הרי זה אסור בכל שהוא בשתי' וימכור כולהו לעכו"ם ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח ויהנה בשאר המעות וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות הכל אסורים בשתי' ומותרים בהנאה ויוליך דמי אותה החבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם וכן בחבית של סתם יינן עכ"ד הרמב"ם הרי דלא כתב תקנתא דרשב"ג אלא במקום דלא אסור הכל בהנאה הינו היכא דהדין דמותר בהנאה ורק בשתי' נאסר מכלל דביין נסך במקום שאסור בכל שהוא בהנאה היכא דהורק היין המותר של טפה על יין נסך שם הדין כתקרובת עכו"ם ששם הדין דאם נתערב יוליך הכל לים המלח וביין נסך אם נתערב חבית של יין נסך נאסר הכל אך בשתי', ומותר בהנאה וכן כתב הרמב"ם בפט"ו הלכה ז' ז"ל כיצד טיפת יין נסך שנפלו עלי' כמה חביות של יין הכל אסור כמו שיתבאר הרי שזה הדין דיין נסך אוסר הכל בהנאה זהו דוקא היכא דהורק יין המותר על היין הנסך. אבל אם נתערב חבית (פתוחה) אין אוסר אלא בשתי' והנה הלח"מ כתב בפ"ז מהלכות ע"ז הלכה ט' דהטעם דיין נסך קיל שאין איסורו אלא מדברי קבלה כמו שכתבו התוס' בפרק הערל דף פ"א בד"ה ר"י אמר עכ"ל הלח"מ ודבריו תמוהים מאד דהרי הא דיין נסך הוא מדברי קבלה משום דמנ"ל דתקרובת עכו"ם אסור בהנאה מקרא דויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי המתים מה מת אסור בהנאה אף זבחי מתים אסור בהנאה א"כ גם תקרובת איסורם בהנאה רק מדברי קבלה והתוס' ביבמות קאמרי רק דמשו"ה איצטריך ביין נסך ולא ידענא מערלה וכלאי הכרם משום דערלה וכלאי הכרם איסורם מדברי תורה ויין נסך מדברי קבלה אבל גם תקרובת עכו"ם הוא מדברי קבלה מקרא דויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים וא"כ מ"ש יין נסך שלא אסרו בהנאה את התערובות אם הוריק ההיתר על האיסור ובתקרובת אסרו התערובות אף אם נתערבו וצ"ע בזה לדחוק דכיון דיין נסך אינינו תקרובת עכו"ם ממש ורק הקישו הכתוב לתקרובת עכו"ם וכמו שכתבו התוס' ע"ז ד"ה יין, ונראה לי דהנה בבשר מצינו תקרובת בפנים שמקריבין לגבוה ואח"כ אוכלין אותם כמו שלמים וחטאת דבעלים אוכלים או כהנים אוכלים אבל יין לא מצינו שיהיו תקרובת ובעלים ישתו שהרי היין שבמקדש כולן נסכים לה' א"כ יין נסך לע"ז ואח"כ שותים המה אין זה תקרובת כעין פנים משו"ה ילפינן ליין נסך דאסור בהנאה מקרא דישתו יין נסכם ואקשינהו לזבחי מתים וכיון דלא הוי תקרובת בעצמם רק היקש לתקרובת לא החמירו חכמים שיאסר תערובת כמו זבחי מתים אך באופן שהורק היין ההיתר על האיסור עכ"פ הרי מפרש בהרמב"ם דהיכא דאמרו שאוסר בכל שהוא הכל אסור בהנאה ואין מותר בהולכת הנאה לים המלח וא"כ בודאי שור הנסקל עגלה ערופה צפורי מצורע ופטר חמור דאוסרים בהנאה בכל שהוא בודאי דאינם ניתרים ע"י הולכת הנאה לים המלח והא דפסק הרמב"ם בהולכת הנאה לים המלח הוא דוקא בפת שאפאוה בעצים של ע"ז ונתערבו אח"כ באחרות דהפת בעצמו אין אסור אלא מחמת תערובות בה איסורי הנאה דעצים ואין איסורא מחמת עצמה, ואח"כ נתערבה בזה אמרו יוליך הנאה לים המלח וכן בנטל כרכר מעצי אשרה וארג בגד דהבגד אין איסורא מחמת עצמה אלא מטעם שיש בה ההנאה של האריגה ואח"כ נתערבה מותר ע"י הולכת הנאה לר"א אבל היכא דאיסורא מחמת עצמה ודין בה שאוסרת את כולה אז לא אמרינן שתתיר ע"י הולכת הנאה לים המלח וא"כ איך כתב הכ"מ שגם הרמב"ם סובר בנתערב שור הנסקל או עגלה ערופה שיוליך הנאה לים המלח.

ולא עוד אלא שהראב"ד בעצמו מודה לדין זה דהיכא דאמרינן אוסר בכל שהוא מחמת החשיבות לא אמרינן שיותר ע"י הולכת הנאה לים המלח ופליאה היא שמשיג בזה על הרמב"ם שהרי הראב"ד כתב על דברי הרמב"ם בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ד שכתב שאם נפלה (ערלה או כלאי הכרם) לפחות יותר ממאתים הכל אסור בהנאה ע"ז כתב הראב"ד ז"ל א"א אינו כן שאין לך דבר שאסור עירובו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי עכו"ם ויין נסך דוק ותשכח עכ"ל הראב"ד והנה אין לפרש דסובר הראב"ד דהא דאמרינן דערלה וכלאי הכרם אוסר בפחות ממאתים הוא דוקא באכילה אבל בהנאה מותר הכל דהרי אמרינן המסכך גפנו אם הוסיף מאתים הרי זה קודש ולשון קודש הרי הוא שאסור בהנאה ואף שלשון קודש משמע דהכל אסור בהנאה וישרף אפשר לומר דהראב"ד ס"ל דזה כמאן דאמר דאין ניתר ע"י הולכת הנאה לים המלח אבל לפי מאי דסבירא לן כר"א אין הכל אסור בהנאה אלא דאין הערלה וכלאי הכרם בטלים וצריך להוליך הנאה לים המלח או למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אבל אם נימא דערלה וכלאי הכרם בטלין ממש לענין איסור הנאה ומותר להנות הכל והא דאי בטלין בפחות ממאתים הוא רק לענין איסור אכילה, א"כ אמאי קידש לרבנן דפליגי עלי' דר"א דרבנן ור"א פליגי רק אי מועיל הולכת הנאה אי לא אבל אם לר"א בטל לגמרי ואין צריך הולכת הנאה בודאי דגם לרבנן יהי' בטל הכל דלא מצינו דפליגי ר"א ורבנן בזה היינו בתערובות (ואם לא בדין זה וזה גורם) וא"כ ע"כ דזה גם הראב"ד מודה דפחות ממאתים אין הערלה וכלאי הכרם בטלין אף לענין הנאה ואסור להנות בכולם ביחד וא"כ כשאמר הראב"ד דאין לך שאסור עירובו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי עכו"ם ויין נסך הכונה דדוקא בדבר שבמנין אסור הכל בהנאה דאף המותרים נאסרו בהנאה וכן בעכו"ם ויין נסך (היכא דהורק ההיתר על האיסור) נאסר הכל בהנאה ולא יותר בהולכת לים המלח אבל בערלה וכלאי הכרם בפחות ממאתים לא נאסר הכל בהנאה וצריך להוליך הנאה לים המלח או למכור הכל חוץ מדמי האיסור והרמב"ם סבירא לי' דכמו בתרומה אם נפלה לפחות ממאתים מדמע הכל ונעשו הכל תרומה מדרבנן דילפינן מקרא דאת מקדשו ממנו דכמו שמקודם חלק התרומה אוסר הכל באיסור תרומה שמשום זה חיובין מיתה על טבל לתרומה או לתרומת מעשר (ומשו"ה טבל למעשר עני להרמב"ם אין חיוב מיתה בידי שמים) הרי דחלק התרומה אוסר הכל באיסור תרומה ה"נ אמרו רבנן שאם נפל החלק התרומה היינו לפחות ממאה אוסר הכל מדרבנן באיסור תרומה דמשו"ה אמרינן בנדה דף מ"ו דמדומע פטור מן החלה ואם לא הי' נעשה הכל תרומה רק שמדרבנן אסור לזרים לאכול משום שאם יאכלו יאכלו את התרומה א"כ אמאי הכל פטור מן החלה ואין לומר דמיירי שאין בהעיסה שיעור לחיוב בחלה כמו שמשמע קצת מפירוש הרא"ש בהרי איתא במתני' פ"ג דחלה מ"ב נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה פטורה משגילגלה חייבת ואם לא הי' בלא המדומע שיעור לחייב בחלה א"כ אף משגלגלה הי' פטור שהרי כל זמן שלא הי' כשיעור הי' פטור מן החלה ע"כ דאם נדמעה מקודם שגלגלה אף שיש שיעור לחיוב בחלה מלבד התרומה ג"כ פטור מן החלה (בזמן שחלה מדרבנן) כיון דמדרבנן נעשה נעשה הכל תרומה א"כ בכלאי הכרם וערלה דילפינן מלאה מלאה בפחות ממאתים כשהם מוקדשים נעשה הכל כלאי הכרם וערלה.

ונראה עוד דלהרמב"ם בערלה וכלאי הכרם אם נפלה לפחות ממאתים ואח"כ נפל מזה למקום אחר לא נימא אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון כמו שהדין בתרומה דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון דזה הדין דוקא בתרומה שמקודם היא איסור שחוזר להיתר שהרי קודם שהפריש יש על כל הכרי דין תרומה וכשהפריש הותר כן מדרבנן כל זמן שיש חלק התרומה היינו שנפל לפחות ממאה כל המדומע אסור באיסור תרומה, אבל אם נפל מזה למקום אחר שעתה חלק התרומה פחות מאחד ממאה הותר גם מדרבנן כיון דתרומה כשחסר שיעור תרומה הם הותר, אבל בערלה וכלאי הכרם שאין היתר לאיסורן אם נפל לפחות ממאתים ונעשו הכל איסור ערלה וכלאי הכרם אם נפל למקום אחר יאסרו כמו ערלה וכלאי הכרם וזה מוכח מדברי הרמב"ם שהרי כתב הרמב"ם בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ח ז"ל וכן הערלה וכלאי הכרם מעלין את התרומה כיצד מאה סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו לתוך עשרים אלף של חולין נעשה כל התערובות עשרים אלף ומאה ואח"כ נפל לכל מאה סאה סאה של תרומה הכל מותר ותעלה התרומה באחד ומאה ואם נימא דגם בערלה וכלאי הכרם יש הדין שאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון א"כ למה אמר הרמב"ם שאם נפל מאה סאה של ערלה וכלאי הכרם לתוך עשרים אלף של תרומה ונעשית כל התערובות עשרים אלף ומאה ואח"כ נפל לכל מאה סאה סאה של תרומה. הא זה הדין הי' אפשר להתקים אם נפל מאה סאה של ערלה וכלאי הכרם לתוך תשעה עשר אלף ותשע מאות ונעשה כל התערובות עשרים אלף שאז יש בתוך כל מאתים סאה כלאי הכרם או ערלה בכל מאה חצי סאה והיינו על קצ"ט חצאים סאין יש חצי סאה ערלה ואח"כ נפל לתוך כל מאה סאה של תרומה א"כ יש עתה בתוך מאתים ושתים היתר חצאי סאין חצי סאה של ערלה או כלאי הכרם וא"כ הרי הותר עתה שעתה יש החצי סאה ביותר ממאתים ואחד חצאי סאה והרי כלאים וערלה מותר אם נפלו למאתים מכש"כ אם נפל חצי סאה לתוך מאה ואחד והרי גם התרומה מעלה את הערלה ע"כ דכיון שקודם שנפל הסאה תרומה הי' כלאי הכרם או ערלה בפחות ממאתים נעשית הכל ערלה וכלאי הכרם ושוב לא תתיר, זהו דעת הרמב"ם שהכל נעשה ערלה או כלאי הכרם אם נפל בפחות ממאתים, והראב"ד ס"ל דרק הערלה או כלאי הכרם לא בעלה אבל לא נעשו הכל ערלה או כלאי הכרם אבל זה מודה הראב"ד דהערלה או כלאים בפחות ממאתים לא בטלו אף לענין איסור הנאה וצריך להוליך הנאה לים המלח או למכור חוץ מדמי איסור שבו וא"כ כשאמר הראב"ד דבדבר שבמנין אוסר תערובתו וכן בט"ז ויין נסך הכונה דבהנך אוסר הכל ואין מועיל הולכת הנאה לים המלח ובכן פליאה מאי משיג הראב"ד על הרמב"ם בפט"ז בהנך בע"ח דאוסרין בכל שהן בהניי' הרי לא גרע מדבר שבמנין האוסר הכל ואין מועיל הולכת הנאה לים המלח וקשה מהראב"ד על הראב"ד.

ובהכרח צ"ל דאין כונת הראב"ד להקשות דכל זמן שהם חיים יועיל הולכה לים המלח שהרי הראב"ד הביא בזה דין דר"א דאמר יוליך הנאה לים המלח והתם לא מיירי למכור לעכו"ם ולהוליך אח"כ דמי האיסור לים המלח אלא מותר ע"י שנוטל כמה ששוה הפת וזורק לים המלח ושארי הככרות מותרין וא"כ הראב"ד ס"ל דגם בנתערבו שור הנסקל ופטר חמור וכדומה יותר לר"א אם יקח כמה ששוה שור הנסקל ויוליך לים המלח ויותרו אח"כ כל השוורים, וא"כ מה זה אמר הראב"ד שהרי הלך חשיבותו במה הלך חשיבותו אטו בזה שזרק דמי שווי השור הנסקל הלך חשיבות שור הנסקל מה שהוא מעורב, בשלמא אם נפרש שמוכר כולן ואח"כ נוטל המעות כמה ששוה שור הנסקל לים המלח אפשר לדחוק בדברי הראב"ד שהכונה כשמכרם בהדמים בטל החשיבות היינו הדמים של האיסור המעורבים אבל גם זה דוחק דעכ"פ איך מותר למכור הרי עתה עודנה החשובות יש והוא מוכר כולן אבל הראב"ד הביא להא דר"א דאמר יוליך הנאה לים המלח שפירש הרמב"ם דנוטל כמה ששוה הפת עוד קודם שמכר ומוליך לים המלח ולא פליגי הראב"ד עליו וא"כ הכא משמע מדברי הראב"ד שרוצה ג"כ להתיר עי"ז, וא"כ איך כתב שבטל והנך החשיבות במה אזל החשובות ולפי זה נראה לי דכונת הראב"ד להקשות דנהי דבכל דוכתי אסור לבטל החשיבות שזה מקרי מבטל בידים דמשו"ה ברימוני בדן ואגוזי פרך דוקא אם נפלו ונתפצעו מעצמם מותרין אבל אם פצעם אסור זה היכא דאין הדין לפוצעם אבל אם הי' לפוצעם לא בשביל הביטול אז הי' הדין, כנפלו מעצמם ונתפצעו והיו מותרין והנה שור הנסקל שדינו לסוקלו אם נתערב מותר לסוקלן כולן כדי לסקול את שור הנסקל עגלה ערופה אם נתערבה מותר לערוף כולן ובזה יצאו בי"ד דין דעגלה ערופה ולא יצטרכו לעגלה אחרת, וצפור מצורע השחוטה דע"כ הפירוש בהרמב"ם דשחטו את הצפור ונתערבה באלף צפרים שחוטים ומטעם דכל זמן שמפרכסת הרי היא כחי לכל דברי' דהרי קודם שנשחטה לאו צפור שחוטה היא דהרי אין דין לברר מקודם ולומר זאת תהי' צפור השחוטה ולדברי התוס' ביארנו למעלה דאף דס"ל צפורי מצורע לא נאסרו מחיים אבל עכ"פ זה הדין חל עליהם שאם ישחטום יאסרו וזה ביארנו אליבא דתוס' דגרסי צפורי מצורע אבל הרמב"ם שמדייק בלשונו צפור השחוטה הרי דנשחטה, דקודם שנשחטה אינינה צפור השחוטה דיש לקח אותה למשולחת וע"כ דנשחטה ונתערבה בין צפורים שחוטות אלא דמפרכסין עדנה, וכן פטר חמור שנתערב באלף צריך לערוף כולן כדי לקיים מצות ערופה וא"כ מקשה הראב"ד לאחר שנסקלו ונערפו ומתו הצפורים אמאי אסורין בהני' דמשמע דאין להם תקנה כלל, הא אחר מיתתם יש תקנה להם אחרי שע"ו המיתה בטל חשובתם, ויוליך הנאה לים המלח דבשלמא במתני' לא קתני הכל אסור רק אוסרין בכל שהן היינו שאוסרין לקח מהן כל זמן שהם חיים ולהנות אבל הרמב"ם שכתב שהכל אסור בהני' ע"ז הקשה הראב"ד הא לאחר מיתתם כדין ע"י סקילה או עריפה יוליך הנאה לים המלח דבשלמא אליבא דמאן דפליג אר"א ורשב"ג אפשר כיון דנאסרו בעודם חיים שוב אין להם תקנה אבל לר"א ולרשב"ג דסבירא להו אף דנאסר יש להם תקנה א"כ כשמתו יותרו בהנאה ואיך כתב הרמב"ם בסתמא נאסרו כולם בהני' ולא אמר דזה דוקא כל זמן שהם חיים.

ונראה לי דהרמב"ם סבירא לי' דאעפ"י בהנך דברים חשובים שאוסרים בכל שהם דקי"ל אם נפלו נתפצעו מותרים אעפי"כ בבעל חיים אם נאסרו אף שמתו יהיו אסורים ס"ל דלא כר"ת דס"ל דדוקא בקדשים אסר ואף אם יכבשינהו דניידי אבל בשארי איסורים אם יכבשינהו יהיו מותרין אכן הרמב"ם ס"ל דכמו הג' פריך בזבחים נכבשינהו דניידי ומנא לי' להגמ' דאם עשו כן מותרין ע"כ דס"ל להגמ' כיון דקתני איסורן ולא קתני תקנתא ע"כ דאף אם נכבשינהו יהיו אסורין ופריך אמאי נכבשינהו דניידי ומשני שמא יקח מן הקבוע א"כ אף במתני' דקתני אוסרין בכל שהן ולא קתני התירא אף אם יכבשינהו יהיו אסורין וגם לא קתני כשיערפו ויסקלוהו יהיו מותרין ע"כ בכל גווני אסורין אף אם ימותו ויבטל חשיבתן וגזרינן גזירה לגזירה אף דגם הקבוע הוא אסור רק מדרבנן דמן התורה בטל ברוב וא"כ מה"ת אין חשיבות אעפי"כ אסרו רבנן אף אם יכבשינהו וא"כ כיון דאסרו רבנן איסור ודאי דכיון נכבשינהו ויהיו נודדים ואין כאן קביעות אעפי"כ אסרו רבנן א"כ חסרו רבנן בבע"ח איסור ודאי כל זמן שמעורב השור הנסקל והוי דומיא דערלה וכלאי הכרם שאסרו רבנן איסור ודאי, א"כ זה הדין דנפלו ונתפצעו מותרים זה דוקא בדברים חשובים שלא שייך בהם נכבשינהו דניידי וא"כ הא דאסרו רבנן הוא רק שאמרו שאינם בטלים ואסורים משום חשיבותם משום ספק דהוה אקבע איסורא אבל בע"ח שאף אם נכבשינהו אסרו רבנן א"כ אסרו רבנן אף המותרים בתורת ודאי וא"כ אם נתערבו בע"ח וחל עליהם איסור ודאי אף כשימותו נשארו באיסורם.

ועפי"ז מיושב דברי הגמ' דאמר רבא הואיל ואמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי איתבי' רב הונא בר יהודא לרבא חטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפילו אחת בריבוא ימותו כולן בד"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך עשאן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כו' והא כמ"ד בעלי חיים אין נידחין הרי שחוטין דלכולי עלמא נדחין ותנן ר"א אם קרב הראש של אחד מהן יקריבו כל הראשים הוא דאמר כחנן המצרי דתניא חנן המצרי אומר אפינו דם בכוס מביא חברו ומזוג לו והנה לפי"ז לדידן דשחוטין נידחין אם נתערב לאחר שחיטה הודחו ואין מרצה וקשה דא"כ אם נתערבו הנתינין למעלה בניתנן למטה שנתערבו הכוסות אף אם זרק לא הורצה והרי רבא לקמן בדף פ"א מוקי בנתערבו הכוסות ואעפי"כ אם לא נמלך ונתן למעלה יחזור ויתן למטה ואמאי הרי כבר הודחו דהא אמר אם נקריב לא מרצה אכן לפי דברינו הדברים מבוארים דהנה רבא אמר רק השתא דאמור רבנן היינו דמה דאסור להקריב אף מן התורה כפי שביארנו בשביל זה לא הי' הדין דאין מרצה כיון דאין האיסור רק מטעם ספק מפני זה לא אקרי דיחוי. אבל בבע"ח דבטל התורה אזלינן בתר רוב בכה"ג ואעפי"כ אמור רבנן דלא נקריב א"כ הרי גזרו איסור ודאי שלא להקריב על המותרים וכיון דזה האיסור הוא אף באופן שהוא ודאי עפ"י דין מותר מטעם רוב א"כ אסרו רבנן בתורת ודאי להקריב זה הוי דיחוי ופריך לר"א דס"ל דע"י תערובות מן התורה מותר להקריב אף אם יש אבר הבע"מ וא"כ הרי אסרו רבנן איסור ודאי להקריב א"כ לר"א אם קרב הראש לא יקריבו שהרי נדחה מלהקריב מטעם איסור ודאי דרבנן ומשני דר"א ס"ל דאף שחוטין אין נדחין ולפי"ז לא קשה מכל דבר שנתערבו לאחר שחיטה דהתם דאינם בע"ח לא שייך נכבשינהו וא"כ האיסור לזרוק בנתערבו כוס בכוסות לא מטעם ודאי אלא מטעם ספק שמא מן הניתנין למטה או למעלה והיכא דהאיסור רק מטעם ספק לא הוי דיחוי.

והנה הרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות תרומות הלכה ב' ז"ל חבית סתומה שנתערבה במאה חבית ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולם ואמרינן של תרומה היא שנפלה משא"כ בתאנה שנפלה למאה ונפלה אחת מהם לים הגדול אלא צריך להפריש אחת לפי שהחבית נפילתה ניכרת ותאנה וכיוצא בה אין נפילתה ניכרת עכ"ד הרמב"ם והשיג על זה הראב"ד ז"ל א"א דבר זה שלא כהלכה דבמס' זבחים מוקי לה כיחידאה ור"ל הוא דאמר כי הכא בירושלמי כדכתבינן לעיל ור' יוחנן פליג עלי' והלכה כר"י, ואע"ג דלגמ' דילן לא פליגי כיון דמירי' דר"ל לא מתוקמא אלא כר"א ודלא כרבנן ור"י פליג הכא ממילא אדחי לי' עכ"ד הראב"ד וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל וכיון דרבינו סבר דתרומה בזה"ז מדרבנן שפיר פסק כר"ל כו' ועי"ל דכיון דבגמ' דילן לא מידכר ר' יוחנן פליג אדר"ל ואדרבא שקלו וטרו אמורא לפרושי לר"ל משמע דסברי דהילכתי' כותי' עכ"ל הכ"מ וכן כתב הרדב"ז וז"ל וסובר דהלכה כר"ל חדא דבתלמודא דידן לא אידכרו פלוגתי דר"י משמע דלא ס"ל ותו דרבא מפרש מילתא דר"ל ורב יוסף אפילו תאינה נמי ותו דתלמודא עביד צריכותא למימרא דר' נחמן ודר"ל משמע דהילכתא היא עכ"ד הרדב"ז.

הנה מדברי מרן הכ"מ והרדב"ז מוכח דהרמב"ם לא פסק כר"י דירושלמי אלא כר"ל דירושלמי משום דבגמ' דילן מוכח כר"ל דירושלמי, ובעיני הדברים תמוהים ולא ירדתי לסוף דעתם. דזה לשון הירושלמי היו לפנינו עשרים תאנים ונפלה אחת מהן לתוכן ואבדה אחת מהן ר"ש בן לקיש אומר ספיקו בטל ברוב ר' יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח מודי ר' יוחנן שאם תרם מהם על מקום אחר או שריבה ממקום אחר שספיקן בטל ברוב ע"כ ובתורתן של ראשונים לירושלמי בדפוסים החדשים הובא גרסת הרמב"ן שאם ריבה מהם על מקום אחר או שריבה ממקום אחר עליהן ספיקן בטל ברוב עכ"פ בין לגירסת הרמב"ן ובין להגרסא שלנו שהיא באה בכ"מ בפי"ד מהלכות תרומות לר' יוחנן בטל ברוב אם אחר כן ריבה עליהן א"כ ע"כ הפירוש הא דאמר ריש לקיש ספיקן בטול ברוב דס"ל לר"ל כיון דעתה ספק שמא האחת שנאבדה היא תרומה אין צריכין רוב אחר אלא העשרים תאנים הותרו כיון שנפל אחת אמרינן דהתרומה נפלה ור"י פליג וסבירא דצריכין לבטל אלו העשרים ברוב וא"כ איך אפשר לומר דהרמב"ם פסק כר"ל דירושלמי ולא כר"י דירושלמי הא מפורש פוסק הרמב"ם בפי"ד מהלכות תרומות הלכה ט' דאם נפלה מחמשים ואבדה אחת מן הכל שמא מן החולין היא שאבדה או האחת שנפלה היא שאבדה הרי אלו אסורות עד שירבה עליהן חולין ממקום אחר ויוסיף עליהם חמשים תאנים ואחת יותר על הכל עכ"ל הרמב"ם הרי דפסק כר"י דאף אם נפלה בעינן רוב ממקום אחר והוא כדברי ר' יוחנן ואיך כתב הכ"מ והרדב"ז דהרמב"ם פסק כריש לקיש דירושלמי ולא ירדתי לסוף דעתם.

והנה הרמב"ם כתב שם ז"נ התרומה ודאי אוסר במאה וספיקה אוסר בחמשים ואין לה היתר ואם הי' ביותר מחמשים אינה צריכה רוב כיצד תאנה אחת תרומה שנפלה לתשעים ותשע והרי המאה קיימין הכל אסור לזרים כמו שביארנו נפלה אחת בחמשים ואבדה אחת מן הכל שמא אחת מן החולין היא שאבדה או האחת שנפלה היא שאבדה הרי אלו אסורים עד שירבה עליהם חולין ממקום אחר ויוסיף עליהן חמשים תאנים ואחת יותר על הכל ואם נפלה אחת של תרומה לתוך חמשים ואחת ואבדה אחת מן הכל הותר לזרים ע"כ. והנה הירושלמי שם ר' זעירא בשם ר' פדי' תרומה אוסרת בודאי במאה וספיקה בחמשים הא ששים לא, שבעים לא, עד חמשים צריכה רוב מכאן ואילך אין צריכה רוב ופ"ו הכ"מ דהרמב"ם מפרש מאי דקאמר בירושלמי הא ששים לא הא שבעים לא הוא בניחותא בכל שהו יותר מחמשים אפילו אחת אינו אוסר שעד חמשים צריכה רוב כלומר צריך לרבות עליהן חולין עד שיהיו ק"א אבל אם היו יותר מחמשים אפילו אחת אינו צריך לרבות אלא הרי הן מותרות וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ופירוש זה מבואר הדוחק דא"כ לא הו"ל ששים לא שבעים לא מאחר דבחד וחמשים סגי ומדנקט ס' וע' משמע דהיינו לומר דבס' וע' נמי אוסר ולפיכך לא נתחור הראב"ד בפירוש זה עכ"ל והראב"ד מפרש דברי הירושלמי דהא דקאמר עד חמשים צריכה רוב היינו אם נפלה אחת לתוך צ"ט מדומעי ואח"כ אבדה אחת מהן וכיון שאבדה אחת מהן אפשר שהיא היא התרומה ואמרו שאם נשארו מאותו הדמוע חמשים אסורין ותמהו ע"ז הא אם נשארו ששים או שבעים לא יהיו אסורין ותריץ לי' דהכי קאמר אם אותו הדמוע שהוא מאה אבדו מהם עד חמשים צריכים רוב פירות כל אחת הפורשות מהם צריכה שתבטל ברוב חולין ממקום אחר אבל אם אבדו יותר מחמשים אינה צריכה רוב חולין ממקום אחר והכל מותר מ"ט דאמרינן איסורא ברובא איתא ועיקר זה הדבר בזבחים פרק התערובות עכ"ד הראב"ד וגם פירוש הראב"ד קשה דא"כ אמאי כל הזבחים שנתערבו אפילו באלף כולן ימותו אם מתו חמש מאות ואחד יותרו הנשארים דנימא איסורא ברובא שמתו ואפשר הא דאמר הראב"ד דאמרינן איסורא ברובא הוא דוקא בנפלו בבת אחת אבל אם נפלו אחת אחת לא אמרינן איסורא ברובא ובשוורים הא אין דרך שימותו כולן בבת אחת אבל אם מתו בבת אחת כגון שנפל עליהם מפולת ומתו חמש מאות ואחד יותרו ולפי זה יקשה באברי בע"מ איך אמרינן אם קרבו כולן חוץ מאחד יצאו לבית השרפה אם הקטירו ונשרפו כולן חוץ מאחד נימא איסורא ברובא ואף דאין מקטירין הכל ביחד אבל שרפת המזבח הא הכל ביחד ואולי נצטרך לומר דמיירי שהקטיר בזה אחר זה וכל אחד שהקטירו נשרפו על המזבח היינו שלא הי' שריפתן בבת אחת עכ"פ הרמב"ם לא ס"ל פירוש הראב"ד אכן לדברי הרמב"ם קשה דברי הירושלמי דאמר ששים לא שבעים לא דהרי גם בחמשים ואחת לא.

והנראה דלכאורה כיון דאמר הרמב"ם דאם נפלה יותר מחמשים ואבדה אחת מהן הותרו הכל לזרים ולא כתב שצריך להפריש אחת מהן הרי דסובר דאם נפלה יותר מחמשים ואבדה אחת מהן כיון שספק שמא זאת שנפלה היא התרומה אין צריך להפריש אחת וליתן לכהן דהיכא דצריך להפריש כתב הרמב"ם תעלה והיינו כדין דצריך להרים וא"כ איך כתב בפט"ו דתאנה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול צריך להפריש אחת וא"כ הרמב"ם סותר דברי עצמו ובכלל קשה למה אמר בפט"ו חבית שנפלה למאה ותאנה שנפלה למאה הא כיון דנפלה אחת מהן אפילו בחמשים ואחת הדין כן ועוד קשה קצת כיון דספק רק עד חמשים ואחת א"כ היכא דנפלה בנ' ואבדה אחת מהן צריך לרבות עוד חמשים ואחת הא כיון דנפל אחת מהם הוי ספק וספק אין אוסר יותר מחמשים א"כ אם יוסיף על החמשים אחת יהיו מותרים דהא ספק אין אוסר יותר מחמשים ועכצ"ל דאימתי אמרינן דיותר מחמשים אין אוסר דוקא אם בעת שנפלה אחת מהן היו התערובות יותר מחמשים אבל אם בעת שנאבדה אחת אחת לא היו יותר מחמשים ונאסרו אז צריך יותר מחמשים ואחת ואסורות עד מאה ואחד דכיון דכבר נאסרו אינם ניתרים בחמשים ואחת א"כ אף היו יותר מחמשים כיון דבעת שנפלה אחת לתוכן הרי נאסרו ואיך יותרו אחר כן ע"י שאבדה אחת ומ"ש, דלענין דין דאין אוסר יותר מחמשים אמרינן כיון שנאסרו אסורים אף שהוא עתה יותר מחמשים ולענין דין דנאסר עד מאה אם אבדה אחת מהן אף שמקודם נאסרו עד מאה כשנפלה אחת מהן הותרו עד חמשים.

לכן נראה דבודאי אם בעת שנתערבו הי' פחות ממאה וחל עליהם שם דימוע כיון דאמרו רבנן על זה דין דאת מקדשו ממנו שאם חזר נעשה על הכל דין דהוקדשו מדרבנן שנאסרו הכל כתרומה בודאי שלא יועיל מה שתפול חבית לים הגדול ועד כאן לא אמרינן דאם נפל אחת לים הגדול הותרו בטבעת של עכו"ם, שכל איסורם מפני התערובות ואמרינן על כל חד דילמא היינו זו הטבעת של עכו"ם ואף בבע"ח שפירשנו לדברי הרמב"ם דכיון דאסרו רבנן שמא יקח מן הקבוע האיסור רק כל זמן שאפשר שהתערובות יש בם, אבל אם אמרינן שמא הלך התערובות הותרו שאין איסורם מחמת עצמם אלא מפני התערובות אבל בדמוע דתרומה כיון שמדרבנן מקודש הכל ונעשו הכל איסור תרומה וכמו שביארנו דמשו"ה פטור דמוע מחלה משום שנעשה הכל תרומה דילפינן מאת מקדשו ממנו בזה אם תתערב חבית אפילו פתוחה או תאנה בפחות ממאה דחל עליהם דין דאת מקדשו ממנו שנתקדש הכל אף אם תפול חבית אחת לים המלח יאסרו כולם דהחבית שנתערבה עשתה כולם לתרומה כל זמן שלא בטלו ע"י שיהיו חולין יותר ממאה והא דאמר בירושלמי ספיקה לריש לקיש בטל ברוב היינו דאם נפלה תאנה אחת בעשרים ואבדה אחת מהן הותרו כל העשרים ור' יוחנן ס"ל דנאסרו אבל אם ירבה עליהם ממקום אחר יהיו מותרים מיירי דלא חל דימוע בודאי היינו שתיכף בשעת הנפילה נאבדה אחת וספק לנו שבעת הנפילה נתגלגלה התאנה והיא היא התרומה שנפלה ולא נדמעה או שנפלה התרומה לתוכה ואחת מן החולין נתגלגלה וא"כ בשעת הדימוע הי' ספק אם נדמעה ואף אם לא היו בבת אחת רק שנדע התערובות והנפילה בבת אחת כיון שהרמב"ם פסק בפי"ג מהלכות תרומות דסאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להבי' עד שנפלה סאה אחרת אם ידע בראשונה קודם שתפול השני לא נדמעו אלא מפריש סאתים והשאר מותר ואם לא ידע בסאה הראשונה אלא אחר שנפלה השני' ה"ז מדומע הרי חזינן מכאן דהידיעה עושה לדימוע א"כ אם לא ידע מקודם שנפלה התרומה עד שנודע שאחת נפלה מן הכל ונאבדה לא נעשה מדומע ודאי אלא ספק דמוע, ועיין ביו"ד סימן צ"ט דעת הרבה פוסקים לגבי חתיכה נעשה נבלה דאם לא נודע התערובות עד שנתוסף איסור לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה ואף שהש"ך הקשה שם מהא דאמרינן חלב נבלה לדעתי בבשר וחלב דהוי איסור דאורייתא אפשר דאף אם לא נדע נעשה נבלה אף בלא נודע עד שנתרבה אכן הרמ"א והאו"ח הא מיירי בשארי איסורים דאמרינן חתיכה נעשה נבלה מדרבנן היכא שלא נדע עד שנתרבה היתר ולא אמרינן חתיכה נעשה נבלה ומה שהקשה הש"ך דאם נימא לא נדע עד שנתרבה לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה מאי הקשו הפוסקים דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אמאי לא תרצו דמיירי בלא נדע לדעתי כיון שנחלקו בזה ר"א ורבנן במשנה פ"ה דתרומות אם הי' מיירי בלא נדע לא הי' פליג ר"א דסובר דמדמע כתרומה ודאי ע"כ דפליגי ר"א ורבנן בנודע התערובות ומשו"ה הקשו דאם נימא דחתיכה. נעשה נבלה אמאי סברי רבנן דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אכן במקום אחר ביארנו דטעמא דרבנן כיון דהא אסרו רבנן תרומה במאה סמכו על קרא דמקדשו ממנו דמדרבנן כיון שנפל חנק אחד ממאה ולא יותר הוי כמו מקודם שחלק אחד ממאה מקודש א"כ כמו מקודם יש היתר לאיסור מה שמקדש התרומה שאם הפרישם הותר א"כ היכא דנדמע אח"כ ועתה אין חלק התרומה אחד ממאה רק פחות ממאה הותר הקדושה שנתקדש מקודם אבל בכלאי הכרם נעשה הכל כלאי הכרם אם נדמעו פחות ממאה דהא בכלאי הכרם אין היתר לאוסורו וכמו שביארנו למעלה.

עכ"פ היכא דנפל ספק על הדמוע אז יש לזה דין ספק בין אם היו בבת אחת הנפילה בתוך התרומה והאבידה שנאבדה אחת מן הכל ובזה פליגי ר"ל ור"י אם הי' זאת למשל בעשרים תאנים שנפלה אחת מן התרומה ואחת מן הכל ר"ל סבר דכיון דהוי רק ספק דימוע בטלה באלו העשרים אכן ר' יוחנן ס"ל דנאסרו כל העשרים ולא יותרו עד שיהיו רוב חולין היינו אם תפול אחת מן הדמוע לתוך השנים או שיפלו לתוך עשרים ואחת ואח"כ אמר דודאי אוסר במאה וספיקה בחמשים ופריך ס' לא ע' לא פירוש דהי' סבור לאחר שריבה היו חמשים מותרים ופריך אמאי דכיון דאמר ר"י דצריכים רוב לבטל א"כ אם נפלה תאנה תרומה לתוך שלשים חולין ונאבדה אחת מהן והי' באופן שהספק אם נדמעו כמו שביארנו היינו או שהו' בבת אחת או שנודע שתי המעשים בבת אחת ולר"י נאסרו כל השלשים וצריכים רוב וא"כ הלא גם ששים יאסרו היינו אם יפול עליהן שלשים לא יותרו שהרי צריכין וכן אם היו שלשים וחמשה הלא יאסרו ע', וא"כ הא ששים לא הא שבעים לא הוא בלשון בתמי' וע"ז משני עד חמשים צריכים רובא אם בעת שנפל הספק דימוע, היו אך חמשים נאסרו, וא"כ צריכים רוב לבטלם וא"כ לא יותרו עד שירבה עליהם עוד חמשים ואחת כדי שיבטלו אלו החמשים שנאסרו מטעם ספק דימוע ברוב ההיתר, אבל אם מקודם שהי' האיסור הספק דימוע היו החולין יותר מחמשים לא נאסרו, דכיון שהי' ספק דימוע אין אוסרין יותר מחמשים דעשו רבנן את הספק כאלו הוא חצי אסור אם אין חל עליהם ודאי דמוע אלא ספק דמוע וכיון דהדמוע הי' בספק אין צריך כלל ליתן לכהן דאימתי אמרו רבנן שצריך להרים היכא דהי' ודאי דימוע אבל היכא דהוי ספק דימוע אז אין צריך כלל להרים משו"ה כתב הרמב"ם שאם היו יותר מחמשים החולין בעת שהי' הספק הדמוע ומותר הכל לזרים, וזהו דין הרמב"ם בפי"ד ששם מיירי לענין הדינים בתחילת הדימוע שהי' הספק בהדמוע ואז אף שלענין איסור מספק אסור אבל אין מחויב להרים כיון דהדמוע הי' בספק.

אכן הגמ' בזבחים וכן הרמב"ם מיירי בנדמע ודאי שנודע מקודם שנפלה חבית סתומה למאה חבית שהרי כתב שם הרמב"ם שנתערבה החבית דנודע וחל על זה דין מקדשו ממנו ובזה מודה ר"ל אם הי' פחות ממאה חבית אף אם החבית פתוחה ותפול אחת לים הגדול אחר כן כיון שנודע הדמוע וחל עליהם דין דמקדשו שנתקדשו כולם מדרבנן בקדושת התרומה אף אם תפול אחת לים הגדול לא יותרו ומשו"ה אמר ריש לקיש חבית שנפל למאה ואין האיסור מטעם הדמוע אלא דמיירי בחבית סתומה דהאיסור מטעם דבר חשוב בזה אמר ר"ל אם נפל אחת לים הגדול הותר כיון שאין האיסור מטעם דמוע שהרי נפלה למאה ויש כאן מאה ואחד ורק מטעם חשוב נאסרו ובדבר חשוב אם נפל לים הגדול הותר ועוד חידש ר"ל דע"י שנפלה החבית נפטר גם מדין הרמה היינו שאין צריך להפריש אחת, אבל אם היתה תאנה שנפלה למאה ומדין דמוע לא נאסרו שהרי בטלו במאה ואחד אלא דהשאלה אם צריך להרים אחת רבה ס"ל כיון דתאנה אין מינכרה נפילתה בזה צריך להרים ורב יוסף ס"ל דאף בתאנה אם נפלה למאה דאין כאן איסור דימוע רק מה שצריך להרים אמרינן כנפילתה כך עליתה ולפי"ז יתורץ דלכאורה קשה כיון דהרמב"ם מפרש דהא דאמר רב דאם נפלה טבעת למאה ואח"כ נפל לים הותר הוא דוקא בשני טבעות נפלו לים א"כ איך אמר רב יוסף אפילו בתאנה נפילתה כך עליתה הרי אמר בפירוש בחדא סגי ולכאורה הא תאנה אין מינכר נפילתה יותר מטבעת ואמאי בטבעות בעי דוקא שתים ובתאנה די אחת אכן לדברינו ר' יוסף סבר דלענין להתיר האיסור צריך דוקא שתים אבל לפטור ההרמה לכהן אף באחת סגי. אכן רבה סבר להיפך דבטבעות אם לא נתיר יאסרו כולן דאין להם מתירין לכולם משוה בטבעות בשתים אמרינן דאם נפלו הותרו. אבל בתאנים דלכולן יש היתר ע"י שירים לכהן אז אף בנפלו שתים לא יפטר מליתן לכהן דדוקא בחבית דנפילתה ניכרת ובפרט שהוא סתומה דהוי דבר חשוב שם נפטר מלתת לכהן אבל בתאינים דלא מינכר נפילתם אז אף אם יפלו שתים לא יפטר מלתת לכהן אחרי דלא נאסרו כל התאנים שהרי יש להם מתירין ע"י שיתן אחת לכהן ומיושב בזה קושית הגר"א ביו"ד סימן ק"י ס"ק כו דאמאי לא כתב הרמב"ם דבנפלו שתי תאנים הותרו דלדין זה היינו לפטר מלהרים גם בשתי תאנים נפלו לא פטור מלהרים כיון דיש מתירין.

היוצא מדברינו דהא דאמר בגמ' מתיב רבא אפילו אחת בריבוה ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא מית היינו דוקא דנימא שמת אחד מעתה כולן ירעו עד שיסתאבו הוא רק מדרבנן. אבל על זה דלא יקרבו לא פריך דזהו מדאורייתא והנה לעיל בסוגיא קדשי מזבח שמתו ביארנו דהא דאמר הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות מעילה דאם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות שכבר ביארנו מועלין בהם מדברי סופרים על הרמב"ם שהקשו עליו דהא היכא אם עלו לא ירדו מוכח בריש מעילה דמועלין מן התורה ואיך חשב הרמב"ם הכא אם לן האימורים וכ"ו דהמעילה מדברי סופרים וביארנו דהא דאמר הרמב"ם אם נפסלו הקרבנות הוא כל אחד מדינם היינו קדשי המזבח שמתו או שנפסלו מדינם מדין קרבן כמו אם נעשו נרבע ונעבד וכדומה דאז לא הוי קרבן דהיכא דאם עלו לא ירדו מקרי עדנה קרבן וחייבים עליהם משום אל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן ודברים הנאכלין בלן וכדומה נפסלו מדיניהם שהרי באכילה אין שייך לומר אם עלו לא ירדו וא"כ בדברים הנאכלים אם לנו אין מעילתן מדברי תורה והא דאמר במעילה דלן הוא מדאורייתא מיירי בדברים הנקטרים דהמה לא נפסלו מדיניהם ואף דהכא קאמר הרמב"ם לן האימורים אין הכונה לענין מעילת האימורי שהרי אמר הרמב"ם בפירוש שהיו שעת היתר לכהנים ושהיו היתר אכילה אכן הרמב"ם מיירי לענין הבשר דס"ל להרמב"ם דהאימורין מתירים הבשר והא כיון שנטמאו האימורים לא מקרי שעת היתר עד העת שנטמאו האימורים וכמו שביארנו בארוכה שם אכן לכאורה קשה היכא שנעשו מחים נרבע או נעבד כיון דהדין דירעו עד שיסתאבו וא"כ ראוין הם לדמיהם וא"כ הרי מעילתם מדברי תורה מטעם הדמים שבהם.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה