לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יד - לדף עא · פסקא א
סוגיא דכל הזבחים שנתערבו
כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחת בריבוא ימותו כולו, והנה לקמן דף ע"ד איתא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפיל היינו דאיסורא איתבי' רבא לרב נחמן אפילו אחת בריבוא ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא מית א"ל רב דאמר כר' אליעזר דתנן ר' אומר אם קרב הראש של אחר דמהן יקרבו כל הראשים כולן והאמר ר"א לא התיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא א"ל אנא תרתי קאמינא ע"כ, ובעמוד השני אמר ר"ל חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים המלח הותרו כולן דאמרינן הך דנפיל דאיסורא נפיל ע"כ, והנה הרמב"ם פסק בפ"ז מהלכות עכו"ם הלכה יוד כרב דאם נתערבה טבעת של עכו"ם במאה טבעות ונפלו שתים לים הגדול הותרו כולן ובפט"ו מהלכות תרומות פסק כר"ל דאם נתערבה חבית של תרומה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן והראב"ד השיג עליו בשני המקומות דהא רבא פריך מהא דאחד ברבוא ימותו כולן נימא דאיסורא מית ושני לי' רב נחמן רב דאמר כר"א נמצא דמתניתן דאמר אחת ימותו כולן דלא כר"א ולא אמרינן דאיסורא מית וא"כ הרמב"ם דהוא פסק דאחת ברבוא ימותו כולן וכן פסק בהא דאם קרב הראש של אחד מהן כחכמים דאפילו אם קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצאו כולן לבית השריפה הרי דלא סבירא נן דנימא דאיסורא מית וא"כ אמאי פסק כרב וכר"ל דאמרינן דאיסורא נפל וכבר דחקו בזה הרבה נושאי כלי הרמב"ם.
והנראה לי דהנה התוס' הביאו בשם ר"ת דבטרפות אם נתערבה דרוסה בהרבה נכבשינהו דניידי ואז אמרינן כל דפריש וכן פסק המחבר ביו"ד סימן ט"ז גבי אותו ואת בנו שאם האם נתערב עם הבן נכבשינהו דניידי וא"כ קשה אמאי אחד ברבוא ימותו כולן ואסרינן לעשות נכבשינהו דניידי משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ועכצ"ל דמשום חומרא דקדשים על גבי המזבח החמירו וא"כ מאי הקשה רבא לרב נחמן מהא דאחד ברבוא ימותו כולן מאי קושיא הא התם משום חומרא דקדשים פסולין על גבי המזבח מחמירנן יותר מבשארי איסורים ועיין עוד בתוס' ד"ה אלא בדף ע"ג שכתבו ז"ל מדגזור משום קבוע הי' נראה דאי שקל חד מן הקבוע אסור מדאורייתא ולא אמרינן מרובא פריש דכיון דדבר חשוב הוא ולא בטל היכא דהו"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל א"א לומר כן מדאמר רב בסמוך טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן ומשמע דלדידי' דבמתניתן דנתערבו אחד בריבוא ומית חד מיניהו אמרינן דאיסורא מית והשאר מותרין ואמאי אדרבה נימא דהיתר נפל ומות אלא היינו טעמא דהקילו משום דאורייתא בטלי ברובא דכל מילי דאורייתא ברובא בטלי וכו' עכ"ד התוס' והנה דברי התוס' ניחא אם נאמר דלא כר"ת ואז אמרינן דבין בקדשים בין בשארי איסורין גזרינן שמא יקח מן הקבוע וכיון דלא מחלקינן שפיר פריך רבא אבל לר"ת דמחלק בין קדשים לשארי איסורים מאי קושי' מקדשים שימותו כולן לדין דאם נפל אחד מהן בטבעות אכן גם זה צריך טעמא מפני מה גזרו שמא יקח מן הקבוע, איפוא אשכחן דגזרו גזירה לגזירה בקדשים, ואדרבה לקמן בדף ע"ט קאמר בגוזרין גזירה במקדש קא מפלגי, היינו דרבנן לא גזרו גזירות להפסיד קדשים הרי דהסברה להיפך דבקדשים יותר יש סברה שלא לגזור, א"כ בהך גזירה לגזירה דבשאר איסורים לא גזרינן, אמאי החמירו בקדשים לגזור גזירה לגזירה.
והנה הגמ' ביומא דף פ"ד איתא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי נימא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהו רובא ישראל נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל אלא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד הא נמי פשיטא דהוי לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ל"צ דפרוש לחצר אחרת מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב, איני והאמר רב אסי אמר ר' יוחנן תשעה כותים וישראל אחד באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפרוש מקצתייהו ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בא תינוק מושלח אם רוב כותים כותי אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ושמואל אמר לפקח עליו את הגל (והנה רש"י ז"ל פירש דהא דאמר שמואל לפקח עליו את הגל קאי על רוב ישראל אבל מחצה למחצה לא, ולא זכיתי להבין דאיך אפשר לומר דעל ספק אין מפקחין הגל הלא בכל דוכתי קי"ל ספק פיקוח נפש דוחה השבת ולכאורה לפי הס"ד דהוי סבר דשמואל קאי על מחצה למחצה דאז מפקחין את הגל אבל ברובה כותים אין מפקחין הגל על תינוק מושלך) אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר אם רוב כותים כותי אמר שמואל ולענין פיקוח נפש אינו כן, והנה הרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ה ז"ל האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם וכו' הי' רוב העיר עובדי כוכבים מותר להאכילו נבילות הי' רוב העיר ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל מחצה על מחצה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת עכ"ד הרמב"ם הרי דאם רוב העיר עכו"ם אין מפקחין עליו את הגל וכבר תמהו עליו דהא אמר שמואל דלענין פיקוח נפש אינו כן דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב והובא בכ"מ בפ"ב מהלכות שבת הלכה כ' שחכמי לוניל שאלו להרמב"ם זה והשיב להם תמה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש באותו מקום ספק בעולם והלא דברים ברורים הם שם שכך הם דברי שמואל דסבר שאפילו רוב העור עכו"ם מפקחין אבל אנו אדברי ר"י סמכינן דאמר ט' עכו"ם וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה עכו"ם שאין מפקחין עליו וכו' והדבר ידוע ששמואל ור"י הלכה כר"י עכ"ל והשיג עליו הרמ"ה אטו מי פליגי דר"י אשמואל ולא רמינן להו אהדדי בפ' יוה"כ ופרקינן ל"ק הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו ועיין שם עוד בכ"מ.
והנה בגמ' נזיר דף י"א איתא אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו וכיון דלא פריש לי' הא לא ידע הי ניהו קדיש לי' איתבי' ר"ל לר' יוחנן קן סתומה שפרחה גוזל אחד מהן לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות המתות או שמת אחד מהן יקח זוג לשני ואילו קן מפורשת אין לו תקנה ואילו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי לימא כל חדא וחדא דילמא האי ניהו אמר לי קאמינא אנא אשה דלא ניידא ואמרת ני איסורא דנייד וכ"ת הכא נמי נייד אימור בשוקא אשכחא וקידש התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא וכתב הרא"ש בפירושיו לנזיר וכן הוא בתוס' כתובות דף ט"ו דהקושיא שמא בשעה שקידש השליח האשה היתה בשוק ושם קידשה ולא היתה אז קבועה ומשני הדרא לניחותא אחר שקידשה וכיון דקבועה השתא חשובה כחצי נשים אבל עוף אין נו קביעות אפילו כשחוזר לקנו דתדיר נודד ופורח מקן לקן ואין לו קביעות מקום עכ"ל הרא"ש והדבר תמוה דא"כ בעוף הא אין שייך קביעות וא"כ אמאי בעוף ג"כ איתא בקנים והובא כאן בזבחים ע"ג דחטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפילו אחת בריבוא ימותו כולן הא פריך בגמ' נמשוך חד מיניהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני משום קבוע וכיון דעוף אין לו קביעות א"כ אמאי ימותו כולן, אכן התוס' בנזיר שם מפורש דהקושיא אימר בשוקא אשכחא וקדיש הקושיא יקדש אשה בשוק ונימא כל דפריש, אכן לכאורה גם על הפירוש הזה יקשה מאי קאמר גבי קן מי הדרא כיון דבקן אומרים דפריש מרובא פריש בעת שלוקח הגוזל להקריב ה"נ גבי אשה נימא דהאשה מהרוב בעת שמקדש ועוד הא הוא לוקח הגוזל להקריב מהקביעות וכדהוכחנו דגם בעוף שייך קבוע.
והנראה לי דהנה בב"מ דף ו' הקשו בתוס' על הא דקפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין הקשו דניזול בתר רובא ונימא כל דפריש מרובא פריש ותירץ בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל ועי"ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממה נפשך פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי מן הספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפוך האיסור להיתר ע"י בטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל השיטה. ולכאורה יש להקשות הא טריפה פטור מן המעשר וא"כ איך מחויב במעשר הא טעמא דלא חיישינן לטריפה הוא משום דאזלינן בתר רוב כדאיתא בחולין וא"כ נפטר כל בהמות ממעשר דלמא טרפה היא ע"כ דכיון דאזלינן בתר רוב לא הוי ספק אלא ודאי וא"כ הדר קושי' לדוכתי' גבי קפץ אחד מן המנוין לתוכן אמאי פטורין נימא כל דפריש מרובא פריש דהא היכא דאזלינן בתר רוב לא הוי ספק.
לכן נראה לי דאין כל דיני רוב שוים יש רוב שעושה ודאי ויש רוב שאין עושה ודאי, אלא שרק דין הוא דאזלינן בתר רוב ובזה יתבאר דברי הגמ' בב"ב דף כ"ד אמר אביי אף אנן נמי תנינא (דרוב וקרוב הלך אחר הרוב) דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עלי' דמקרבה א"ל רוב ומצוי קא אמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה ואמר רבא ש"מ מד"ר חייא תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאורייתא וש"מ איתא לדר' זירא וכו' והא רבא אמר רוב ומצוי ליכא למ"ד הדר בי' רבא מההיא ע"כ ועיין בתוס' ד"ה דתני דהיכי מייתו ראי' מר' חייא דהטעם משום רוב ומצוי דילמא משום רוב וקרוב.
לכן נראה לי דהנה בקידושין איתא דף פ' סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות כו' דאמר ר' שמעון בן לקיש שורפין על החזקות ור' יוחנן אמר אין שורפין על החזקות ואזדו לטעמיהו דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח, והוינן בה מאי טעמא דר"מ קסבר רוב תינוקת מטפחין ומעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוטא לחזקה איתרע לה רובא ורבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי רובא וחזקה רובא עדיף אר"ל משום ר' אושעיא זו היא חזקה ששורפין עליו תרומה ור' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עליו את התרומה איזו חזקה לר' יוחנן ששורפין עלי' את התרומה כדתנן עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצא חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה תניא כותי' דר' יוחנן כו' והקשה בתוס' בד"ה סמוך מיעוטא איך אמר ר' מאיר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא כמאן דליתי' הא בריש פרק בתרא דיבמות סבירא לר"מ דסמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא, ועוד קשה דהא רבנן אמרי התם תנשא דסברי מיעוט כמאן דליתא דמי וא"כ אמאי אין שורפין את התרומה ותרצו שאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע וצריך לבאר מפני מה אין זה רוב חשוב.
והנה הרמב"ם מבאר הא דרוב תינוקות מטפחין כפירוש התוס' דהתינוק ודאי טמא אלא הכונה רוב תינוקות מטפחין בעיסה ולפי זה מתבארים דברי התוס' דהנה רוב דכל דפריש, הוא רוב שכן הוא, ונגדו, לרבנן אין שייך סמוך מיעוטא לחזקה דכיון דהרוב בירר שכן הוא אז המיעוט כמאן דליתא דמי אבל יש רוב שאיננו בגדר כל דפריש שבשיקול הדעת אמרינן שהוא כן ורוב כזה שאיננו בגדר כל דפריש ורק בשיקול הדעת רוב כזה אינינו מברר רק דין הוא שכיון ששיקול הדעת הוא כן צריכין לילך אחריו נגד רוב כזה מצטרף המיעוט עם החזקה והנה אם באנו לחשוב אם זה התינוק הוא מאלה שמטפחין או לא אז הינו מבררים שהוא מרוב תינוקות שמטפחין בעיסה אבל אפילו ברור לנו שזה התינוק הוא מהמטפחין ג"כ אין ברור שכבר טפח דילמא אדם נתן לו וכיון שנתן נו אדם שוב לא טפח בעיסה דהרי אם לא הי' בצק בידו לא הינו חוששין שמא נגע בעיסה וא"כ אין הרוב מברר בודאי שהוא טופח בעיסה ולקח הבצק רק כיון שדרכו של תינוק לטפח, בשיקול הדעת הרוב שהוא טפח בעיסה ולקח הבצק מהעיסה רוב כזה שאין מרוב דכל פריש אינינו רוב גמור מצטרף המיעוט עם החזקה, לר"מ הרוב כמאן דליתא, ולרבנן נגרע כח הרוב שלא לשרוף התרומה על רוב כזה והוא קרוי חזקה וזהו דקאמר אלא איזו חזקה ששורפין התרומה עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצא חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה דהתם הוי רוב דכל פריש ורוב דכל פריש הוא בירור ולנגדו אין מצטרף המיעוט ושורפין עליו בזה אפשר לפרש דברי הגמ' בסנהדרין דף מ"ט אמר ר' כרוספדאי א"ר שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אנא ג' חדשים כו' יתיב ר' יעקב מנהר פקוד קמי' דרבינא ויתיב וקאמר משמי' דרב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ מדר' כרוספדאי אמר ר' שבתי יולדת נשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימי' דאי ס"ד ניכר לשליש ימי' למה לי ג' בתרי ותילתא סגי א"ל לעולם אימא לך עובר ניכר לשליש ימי' זיל בתר רובא אמרוה קמי' דרב הונא ברי' דרב יהושע אמר לי' ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת זיל בתר רובא והתנן אחד אומר בשנים בחודש ואחד אמר בג' בחודש עדותן קומת שזה יודע בעיבורה של חודש ואי ס"ד לא אמרינן זיל בתר רובא נימא הני דוקא קא מסהדי ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא דאינשי, עבדו דטעו בעיבורא דירחי ע"כ.
ולכאורה הדברים תמוהים מאי מיבעי לי אי אזלינן בתר רובא בדיני נפשות הא בפ"ק דחולין דף י"א ילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דמחויב מותה משום דאזלינן בתר רובא רוב בעילות אחר הבעל אכן לדברינו אפשר לישב דרוב זה דרוב בעילות אחר הבעל הוא רוב גמור שמבררינן דהולד פרוש מבעולת הבעל אבל גבי בן סורר ומורה אילו הי' הדין דכשנשא אשה אז לאחר שלשה כיון שהי' יכול לקראותו אב שאילו היתה מעוברת ראוי לקראותו, ועלינו הי' לברר האשה שלקח אם היא מאילו שיולדות לתשעה או שיולדות לשבעה היינו מבררים ע"י הרוב שהוא מהיולדות לתשעה, וא"כ בפחות משלשה חדשים אינינו ראוי לקראותו אב ונידון כבן סורר ומורה אבל הלא אף אם לא נשא אשה כלל ג"כ לאחר שלשה חדשים אין נידון כבן סורר ומורה משום דהי' יכול ליקח אשה ואז אפשר שהי' קרוי אב היינו שהיתה מעוברת וא"כ הלא פטור מטעם שהי' יכול לישא אשה וא"כ הלא הי' יכול לישא אשה שיולדת לשבעה ואם יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימי' א"כ כאשר עבר שני חדשים ושליש מיום שנעשה גדול כבר הי' ראוי לקראותו אב שהרי הוה יכול לישא אשה היולדת לשבעה וא"כ הא דמשני זיל בתר רובא ורובא לתשעה ילדן אין זה רוב שמברר, רוב דכל דפריש, אלא הוא רק רוב בסברא כיון דרוב נשים לתשעה ילדן סברא שהוא הי' לוקח אשה היולדת לתשעה א"כ הוי רוב בסברא על רוב כזה הוא מסתפק בגמ' דסנהדרין אם אזלינן בדיני נפשות כיון דאין זה רוב המברר בתורת ודאו רק בדין וע"ז מקשה רבינא אם נימא דבדיני נפשות לא אזלינן בתר רוב כזה א"כ אחד אמר בשנים בחודש אמאי אמרינן שזה יודע בעיבורה של חודש וזה אין יודע הא אף אם ע"י בירור הרוב מבררינן שהאנשים האלו הם מהאנשים דטעו בעיבורא דירחי אטו הנך דטעו תמיד הם טועים הלא הטועים ג"כ הרבה פעמים יודעים זמן החודש ואם נדייק בעדותם הרי הם מוכחשים ע"כ כיון דרובא טעו ובאשר באו להעיד תלינן רוב בסברא דאין זה הכחשה כיון שיכול להיות שטעו א"כ הרוב הזה אינינו רוב דכל דפריש א"כ הא מוכח דאזלינן בדיני נפשות גם בתר רוב כזה שאינינו בגדר כל דפריש אכן עוד לא יתישב מאי דאמר שם בסנהדרין אמר ר' ירמי' מדפתי אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה כו' ואם בא עלי' אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה ואמאי נימא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש ולכאורה הא הכא הרוב מברר שאינינה אילונית דכל דפריש מרובא פריש והיא לאו אילונית ועל רוב כזה הא בודאי אזלינן בתר רובא כדילפינן ממכה אביו דאף בדיני נפשות אזלינן בתר רובא הזה, אכן בלאו הכי קשה דהא שם מתרץ בבא עלי' אבי' ופריך והא אם בא עלי' אחד מכל העריות קתני ולכאורה מאי משנו בבא עלי' אבי' דילמא לא אבי' הוא אם לא אזלינן בדיני נפשות בתר רוב ויתבאר זה להלן.
עכ"פ חזינן דרוב דכל דפריש הוא מברר בתורת ודאי ורוב שאינינו בגדר כל דפריש אינינו מברר בתורת ודאי מעתה יתבאר דברי הגמ' בב"ב דאביי מביא ראי' דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ממתניתן דדם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור ורבא דחי רוב ומצוי ליכא למ"ד, דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה שהקשו בתוס' מאי ראי' דהטעם משום רוב ומצוי דילמא משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אכן לדברינו יתישב דהנה אם היה תמיד במקור הרבה דם ובעלי' מעט דם והינו מסתפקין מאין פרוש הדם הנמצא בפרוזדור אם מהרבה הדם הנמצא במקור או מהעלי' הקרובה אף שיש בה מעט הי' לזה דין דרוב וקרוב והרוב הזה הוא רוב דכל דפריש מרובא פריש אבל באמת אין תמיד יותר דם במקור מבעלי', דהעלי' העורק שבה מחובר עם כל דם שבגוף ובהמקור כשנתרוקן אחר יציאת הדם בימי הראי' אין בו יותר דם, רק מחמת שרגיל שיוצא דם מן המקור תלינן שגם דם זה הנמצא עתה בפרוזדור הוא ג"כ מהמקור א"כ האי חזקתו מהמקור הוא לא מטעם כל דפריש מרובא פריש אלא דיותר יש לתלות במקור מפני שרגיל לצאת דם מהמקור א"כ הרוב הזה אינינו בגדר כל דפריש מרובא פריש רק רוב התלוי בסברא וא"כ עליו אין שורפין את התרומה וא"כ אמאי תנו ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור שורפין עליו את התרומה משום הכי מוכיח רבא דרוב ומצוי ליכא למ"ד פירוש דהנה בגמ' חולין מיבעי לי' מנא לן דאזלינן בתר רובא ואמר מדכתיב אחרי רבים להטות ואמר רובא דאיתא קמן לא מיבעי לי' אלא רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה הרי חזינן דהיכא דהרוב אינינו יש סברא לומר דלא אזלינן בתר רוב ופשיט דאף ברוב דליתא קמן אזלינן בתר רובא אבל כל זה דבעת שנולד הספק יש הרוב בעולם אף שאינו לפנינו, אבל הלא ברוב העולם יש הרוב קטן וקטנות שאינם סריסים ולא אילונות אבל היכא דבעת שנולד הספק אז הרוב אינינו בעולם כלל, לכאורה יש ספק אם אזלינן בתר רוב כזה, אכן הלא חזינן דאזלינן בתר רוב עוברי דרכים ואם נמצא בשר בדרך בעת שרוב עוברי דרכים המה יהודים מותר לאכול הבשר והלא בעת שנפל הבשר נפל מאחד ואז בעת שנפל ממנו לא היו במקום ההוא עוד עוברי דרכים והספק הלא על המקום ההוא שנמצא הבשר והלא לא היו עוברי דרכים ורק אחד נמצא אז, ע"כ דאף רוב כזה שעתה אינינו בעולם ג"כ הוא רוב ואמרינן על המקום הזה מצוי יותר ישראלים מאינם ישראלים א"כ נפל הבשר מרוב ישראלים העוברים במקום הזה שנמצא הבשר א"כ גם בפרוזדור אמרינן הדמים המצויים בהפרוזדור המה מצוים מן המקור א"כ גם הדם הזה שנמצא עתה בהפרוזדור הוא פריש מרוב הדמים העוברים דרך הפרוזדור וזה ג"כ רוב דכל דפריש א"כ אין מקום כלל לומר רוב וקרוב דכיון דהדמים הוא מהפרוזדור עצמו א"כ הלא הוא רוב וגם קרוב עצמו וזהו דמדייק רבא אם כסברת אביי דמשו"ה דם הנמצא בפרוזדור טמא משום דמעיינין מי נתן עתה הדם המקור שממנו יוצא רוב דם או העלי' הקרובה א"כ אין זה רוב דכל דפריש דהא בהמקור כמה פעמים אין בו דם הרבה יותר מהעלי' וא"כ לא הוי רוב דכל דפריש אלא רוב בסברא והוי רק בגדר חזקה ולא בגדר רוב א"כ אמאי תני ר' חייא דדם הנמצא בפרוזדור שורפין עליו את התרומה הא אם שאינינו בגדר כל דפריש רק תלוי בסברא אין שורפין את התרומה ע"כ דאין הפירוש דעיינינן מי נתן הדם אלא אמרינן הלא בפרוזדור מצוי דם המקור א"כ הדם הזה הנמצא הוא פריש מהדמים המצוים בפרוזדור והאי רוב הוא מברר כמו כל דפריש א"כ עתה אין שייך כלל לומר רוב וקרוב כיון דהפרוזדור יש לו דין בפני עצמו הרי הוא קרוב לגבי עצמו יותר מעלי'.
שוב ראיתי שמוכח מהרמב"ם שמפרש כדברינו, שהרי הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי ביאה הלכה ח' כתב ז"ל ודם הנמצא בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא שחזקתו מן החדר וחייבין על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה וקדשים אין אומרים שמא מן העלי' ירד דרך הנקב שרוב הדמים הנמצאים כאן מן החדר ע"כ, הרי דהרמב"ם מפרש דאמרינן האי דם מהדמים הנמצאים תמיד בפרוזדור וא"כ קשה מאי קאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב הא הפרוזדור לגבי עצמו הוא יותר קרוב מן העליה ע"כ דמעיקרא הי' סבור דאין להפרוזדור דין בפני עצמו ואמרינן רק מאין בא הדם אם מן המקור שרוב דמים יוצאים ממנו או מן העלי' דמקרב אבל רבא משני דיש לפרוזדור דין בפני עצמו שמצוי בו דמים מן המקור והאי דם מן רוב הדמים שנמצאים כאן בפרוזדור.
ולפי זה יתבאר מה דמתחלה אמר רבא ש"מ מדר' חייא תלת ומביא ראי' דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ואח"כ מביא ראי' להיפך מהך ברייתא, אכן לדברינו בתחלה הי' סבור רבא כיון דר"ל אמר משום ר' אושעא א"כ הלכה כמותו לגבי ר' יוחנן (וכמו שפירשו התוס' בחולין דף כ"ט ד"ה אמר ר"ל דכיון דאמר ר"ל משום דלוי סבא סבירא לרבא כותי נגד ר' יוחנן) משו"ה הביא ראי' מהאי ברייתא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וסבר דטעמא דשורפין את התרומה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אבל אחר כך כשאמרו תניא כותי' דר' יוחנן ובודאי ההיא בריית מתניא דר' חייא (דהרי הכל מתניתא בר' חייא ור' אושעא לא מותבינן תיובתא והכא האי ברייתא פליגא אדר' אושעא א"כ הדר בי' רבא ואמר דע"כ האי ברייתא דאמרה דעל דם הנמצא בפרוזדור שורפין את התרומה ע"כ משום דרוב ומצוי היינו דהפרוזדור יש לו דין בפני עצמו (ולפי זה הא דאמר הדר בי' רבא מההיא הוא מהא דאמר ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב דמזה אין ראי').
ואפשר עוד לישב דברי הרמב"ם שפסק גבי עגלה ערופה דלא כגמ' דהנה בב"ב דף כ"ג איתא אמר ר' חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב כו' מתיב ר' זירא והי' העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא אחריתא דנפישא מינה בדליכא וליזול בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים הרי דאם נימא רוב וקרוב הלך אחר הרוב דין דעגלה ערופה לא מתוקם אלא ביושבת בין ההרים והרמב"ם האי דינא דבעינן דליכא אחריתא דנפישא מינה הביא, והך דינא דבעינן שתהא יושבת בין ההרים השמיט ועיין בכ"מ בפ"ט מהלכות רוצח הלכה ו' שתמה על זה ותירוצא דמרן הכ"מ תמוה מאד שתירץ דסבירא להרמב"ם דקושיא דליזול בתר רובא דעלמא לאו קושיא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלא רחמנא ואי הוי אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דא"ל ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמילתא ליתא עכ"ד הכ"מ וכמובן הדברים תמוהים אם לפי דרכו דר' זירא אזלינן בתר רובא דעלמא ולא הקשה לר' זירא קושית הכ"מ והמתרץ השיבו לפי דרכו מאין לנו לחלוק על זה.
אכן לפי דברינו מיושב דבתחלה הי' סבר דאין להמקום שבו נמצא ההרוג יש לו דין בפני עצמו רק שאנו מחשבים מאיזה מקום יצא הרוצח אם מהעיר הקרובה או משארי מקומות פריך שפיר נימא שהוא בא מרובא דעלמא א"כ הוכרח לתרץ ביושבת בין ההרים אבל לפי דברי רבא שאמר שרוב ומצוי ליכא למ"ד פירושו דאמרינן שהמקום יש לו דין בפני עצמו א"כ זהו דבר שבמציאות שסביבות עיר מצוי אנשים ממקומות אלו שהם סביבות המקום ולא שייך כלל לומר ליזול בתר רובא דעלמא דזה דבר שבמציאות שבמקום הזה מצוי אנשים ממקומות אלו לא מרובה דעלמא אבל לענין רוב וקרוב שאין זה במציאות לברר שנימא בשביל שהעיר הזה קרובה באמה אחת מעיר אחרת מצוי יותר במקום שנמצא ההרוג אנשים מעיר זה או בשביל שבעיר זה יותר מעט אנשים מבעיר אחרת מצוי במקום הזה יותר אנשים מעיר זה כל זה הוא רק דינים דאמרינן אמרה תורה זיל בתר רוב וזיל בתר קרוב בזה אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב משום הכי ע"כ דין דעגלה ערופה בדליכא דנפישא מינה אבל לגבי רובא דעלמא דזהו במציאות שרוב הנמצאים בסביבות המקום שנמצא החלל מצוי מאלה המקומות אמרינן דהרוצח הוא פריש מאלה האנשים המצוים במקום הזה והמה שלא מרובא דעלמא וא"כ מברר לנו המצוי שאינינו מרובא דעלמא רק ממקומות אלו ומאיזה מקום על זה אנו צריכין לדון דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ואם יש עיר שרוב שם מודדין.
היוצא מדברינו שיש רוב שהוא בגדר בירור ויש רוב שאינינו בגדר בירור לפי זה הא דאמר השיטה דמשו"ה אם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואף דרוב אף שמן הדין הולכין אחר הרוב אעפי"כ ספק הוי והקשינו א"כ ופטרו כל צאן ובקר שבעולם משום דילמא טרפה היא או כלאים, אכן לדברינו ניחא דהנה קי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אעפי"כ זהו דוקא היכא שהאיסור ניכר והספק מאיזה מקום לקח אבל אם יודע מאיזה מקום לקח אך נודע שבחנות אחת הוי נבלה ואין יודע באיזה חנות אז לא הוי קבוע נמצא לדין קבוע שיש לזה דין דמחצה על הוא דוקא דהספק מאיזה מקום לקח אבל האיסור ידוע אבל אם אין יודע אם מה שלקח הוא טרפה אין זה דין דקבוע, וא"כ אם נתערבו החנויות אז אין לזה דין דמחצה על מחצה, אבל אעפי"כ לזה הועיל דין חשיבות הקביעות שאין הרוב מבורר בתורת ודאי והא דקי"ל דחד בתרי בטל הוא דוקא אם אין לזה קביעות אבל אם יש לזה קביעות נהי דאין ללמוד שיהי' לזה דין דמחצה על מחצה אבל עכ"פ ברור דעושה כל דפריש מרובא פריש מועיל הקביעות שלא יהי' זה והוי רק כרוב בסברא דאין עושה בירור גמור ואף דמועיל באיסורין אבל במעשר דבעינן שיהי' לזה דין דעשירי ודאי אין זה רוב שעושה בירור אבל בטרפה דאין כאן קביעות שלא הי' לזה ריעותא הרוב הזה מברר בירור גמור משו"ה מחויב במעשר ולא אמרינן דילמא טרפה או כלאים הוא אבל קפץ אחד מן המנוין דכיון דיש לזה חשיבות או מטעם דבר חשוב או חשיבות דבעלי חיים דלא בטל ודאי נתערב כאן דבר הפטור מן המעשר והוא קבוע לא בטל וא"כ כשפירש לפנינו הוי קבוע ואף דבאיסורין הי' מועיל דסברא הוא דשהיוצא הוא מן הרוב ודין דמחצה על מחצה אין כאן שאין הספק לאיזה מקום לקח אעפי"כ הועיל הקביעות להחשיב דלא יהי' לזה דין דרוב ודאי והיכא דכתיב דבעינן ודאי לא אזלינן בתר רוב שאין מברר לודאי.
ועפי"ז יש לישב הקושיא שהקשינו על דברי ר"ת דס"ל דבדרוסה שנתערב נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש וכן הוא ביו"ד לגבי אותו ואת בנו והא בגמ' אמרינן גזירה שמא יקח מן הקבוע וכיון דגזרינן בקדשים גזרה לגזרה מכש"כ בחולין אכן התוס' הקשו הכא בזבחים ע"ג ד"ה אלא כיון דאף אם יקח מן הקבוע הוי דרבנן אמאי גזרינן שמא יקח מן הקבוע, אכן לפי הנ"ל אפשר לומר דס"ל לר"ת דכמו דילפינן ממעשר לדין דכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת ילפינן לכל הקרבנות דטרפה פסולה לקרבן ה"נ כמו דאמרינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק ילפינן לכל הקרבנות דקרבן ודאי ולא לקרבן ספק א"כ על רוב כזה דהוי קבוע אף דאין בזה דין דמחצה על מחצה אבל בירור דכל דפריש אין כאן וא"כ מדאורייתא פסולין לקרבן להקריב ספק קרבן משו"ה גזרינן שמא יקח מן הקבוע אבל באיסורין דסמכינן אף על רוב כזה א"כ הא דאסור בקבוע הוא רק מדרבנן משו"ה בנכבשינהו דניידי הוה גזרה לגזרה לא גזרינן והא דהקשה רבא לרב נחמן מהא דאפילו אחד בריבוא ימותו כולן יתבאר לקמן.