לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יד - לדף עא
פסקא א
סוגיא דכל הזבחים שנתערבו
כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחת בריבוא ימותו כולו, והנה לקמן דף ע"ד איתא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפיל היינו דאיסורא איתבי' רבא לרב נחמן אפילו אחת בריבוא ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא מית א"ל רב דאמר כר' אליעזר דתנן ר' אומר אם קרב הראש של אחר דמהן יקרבו כל הראשים כולן והאמר ר"א לא התיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא א"ל אנא תרתי קאמינא ע"כ, ובעמוד השני אמר ר"ל חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים המלח הותרו כולן דאמרינן הך דנפיל דאיסורא נפיל ע"כ, והנה הרמב"ם פסק בפ"ז מהלכות עכו"ם הלכה יוד כרב דאם נתערבה טבעת של עכו"ם במאה טבעות ונפלו שתים לים הגדול הותרו כולן ובפט"ו מהלכות תרומות פסק כר"ל דאם נתערבה חבית של תרומה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן והראב"ד השיג עליו בשני המקומות דהא רבא פריך מהא דאחד ברבוא ימותו כולן נימא דאיסורא מית ושני לי' רב נחמן רב דאמר כר"א נמצא דמתניתן דאמר אחת ימותו כולן דלא כר"א ולא אמרינן דאיסורא מית וא"כ הרמב"ם דהוא פסק דאחת ברבוא ימותו כולן וכן פסק בהא דאם קרב הראש של אחד מהן כחכמים דאפילו אם קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצאו כולן לבית השריפה הרי דלא סבירא נן דנימא דאיסורא מית וא"כ אמאי פסק כרב וכר"ל דאמרינן דאיסורא נפל וכבר דחקו בזה הרבה נושאי כלי הרמב"ם.
והנראה לי דהנה התוס' הביאו בשם ר"ת דבטרפות אם נתערבה דרוסה בהרבה נכבשינהו דניידי ואז אמרינן כל דפריש וכן פסק המחבר ביו"ד סימן ט"ז גבי אותו ואת בנו שאם האם נתערב עם הבן נכבשינהו דניידי וא"כ קשה אמאי אחד ברבוא ימותו כולן ואסרינן לעשות נכבשינהו דניידי משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ועכצ"ל דמשום חומרא דקדשים על גבי המזבח החמירו וא"כ מאי הקשה רבא לרב נחמן מהא דאחד ברבוא ימותו כולן מאי קושיא הא התם משום חומרא דקדשים פסולין על גבי המזבח מחמירנן יותר מבשארי איסורים ועיין עוד בתוס' ד"ה אלא בדף ע"ג שכתבו ז"ל מדגזור משום קבוע הי' נראה דאי שקל חד מן הקבוע אסור מדאורייתא ולא אמרינן מרובא פריש דכיון דדבר חשוב הוא ולא בטל היכא דהו"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל א"א לומר כן מדאמר רב בסמוך טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן ומשמע דלדידי' דבמתניתן דנתערבו אחד בריבוא ומית חד מיניהו אמרינן דאיסורא מית והשאר מותרין ואמאי אדרבה נימא דהיתר נפל ומות אלא היינו טעמא דהקילו משום דאורייתא בטלי ברובא דכל מילי דאורייתא ברובא בטלי וכו' עכ"ד התוס' והנה דברי התוס' ניחא אם נאמר דלא כר"ת ואז אמרינן דבין בקדשים בין בשארי איסורין גזרינן שמא יקח מן הקבוע וכיון דלא מחלקינן שפיר פריך רבא אבל לר"ת דמחלק בין קדשים לשארי איסורים מאי קושי' מקדשים שימותו כולן לדין דאם נפל אחד מהן בטבעות אכן גם זה צריך טעמא מפני מה גזרו שמא יקח מן הקבוע, איפוא אשכחן דגזרו גזירה לגזירה בקדשים, ואדרבה לקמן בדף ע"ט קאמר בגוזרין גזירה במקדש קא מפלגי, היינו דרבנן לא גזרו גזירות להפסיד קדשים הרי דהסברה להיפך דבקדשים יותר יש סברה שלא לגזור, א"כ בהך גזירה לגזירה דבשאר איסורים לא גזרינן, אמאי החמירו בקדשים לגזור גזירה לגזירה.
והנה הגמ' ביומא דף פ"ד איתא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי נימא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהו רובא ישראל נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל אלא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד הא נמי פשיטא דהוי לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ל"צ דפרוש לחצר אחרת מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב, איני והאמר רב אסי אמר ר' יוחנן תשעה כותים וישראל אחד באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפרוש מקצתייהו ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בא תינוק מושלח אם רוב כותים כותי אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ושמואל אמר לפקח עליו את הגל (והנה רש"י ז"ל פירש דהא דאמר שמואל לפקח עליו את הגל קאי על רוב ישראל אבל מחצה למחצה לא, ולא זכיתי להבין דאיך אפשר לומר דעל ספק אין מפקחין הגל הלא בכל דוכתי קי"ל ספק פיקוח נפש דוחה השבת ולכאורה לפי הס"ד דהוי סבר דשמואל קאי על מחצה למחצה דאז מפקחין את הגל אבל ברובה כותים אין מפקחין הגל על תינוק מושלך) אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר אם רוב כותים כותי אמר שמואל ולענין פיקוח נפש אינו כן, והנה הרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ה ז"ל האסופי שנמצא בעיר שיש בה עכו"ם וכו' הי' רוב העיר עובדי כוכבים מותר להאכילו נבילות הי' רוב העיר ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל מחצה על מחצה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת עכ"ד הרמב"ם הרי דאם רוב העיר עכו"ם אין מפקחין עליו את הגל וכבר תמהו עליו דהא אמר שמואל דלענין פיקוח נפש אינו כן דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב והובא בכ"מ בפ"ב מהלכות שבת הלכה כ' שחכמי לוניל שאלו להרמב"ם זה והשיב להם תמה אני על דבר זה שקבלתם וכי יש באותו מקום ספק בעולם והלא דברים ברורים הם שם שכך הם דברי שמואל דסבר שאפילו רוב העור עכו"ם מפקחין אבל אנו אדברי ר"י סמכינן דאמר ט' עכו"ם וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהם לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה עכו"ם שאין מפקחין עליו וכו' והדבר ידוע ששמואל ור"י הלכה כר"י עכ"ל והשיג עליו הרמ"ה אטו מי פליגי דר"י אשמואל ולא רמינן להו אהדדי בפ' יוה"כ ופרקינן ל"ק הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו ועיין שם עוד בכ"מ.
והנה בגמ' נזיר דף י"א איתא אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו וכיון דלא פריש לי' הא לא ידע הי ניהו קדיש לי' איתבי' ר"ל לר' יוחנן קן סתומה שפרחה גוזל אחד מהן לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות המתות או שמת אחד מהן יקח זוג לשני ואילו קן מפורשת אין לו תקנה ואילו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי לימא כל חדא וחדא דילמא האי ניהו אמר לי קאמינא אנא אשה דלא ניידא ואמרת ני איסורא דנייד וכ"ת הכא נמי נייד אימור בשוקא אשכחא וקידש התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא וכתב הרא"ש בפירושיו לנזיר וכן הוא בתוס' כתובות דף ט"ו דהקושיא שמא בשעה שקידש השליח האשה היתה בשוק ושם קידשה ולא היתה אז קבועה ומשני הדרא לניחותא אחר שקידשה וכיון דקבועה השתא חשובה כחצי נשים אבל עוף אין נו קביעות אפילו כשחוזר לקנו דתדיר נודד ופורח מקן לקן ואין לו קביעות מקום עכ"ל הרא"ש והדבר תמוה דא"כ בעוף הא אין שייך קביעות וא"כ אמאי בעוף ג"כ איתא בקנים והובא כאן בזבחים ע"ג דחטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפילו אחת בריבוא ימותו כולן הא פריך בגמ' נמשוך חד מיניהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני משום קבוע וכיון דעוף אין לו קביעות א"כ אמאי ימותו כולן, אכן התוס' בנזיר שם מפורש דהקושיא אימר בשוקא אשכחא וקדיש הקושיא יקדש אשה בשוק ונימא כל דפריש, אכן לכאורה גם על הפירוש הזה יקשה מאי קאמר גבי קן מי הדרא כיון דבקן אומרים דפריש מרובא פריש בעת שלוקח הגוזל להקריב ה"נ גבי אשה נימא דהאשה מהרוב בעת שמקדש ועוד הא הוא לוקח הגוזל להקריב מהקביעות וכדהוכחנו דגם בעוף שייך קבוע.
והנראה לי דהנה בב"מ דף ו' הקשו בתוס' על הא דקפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין הקשו דניזול בתר רובא ונימא כל דפריש מרובא פריש ותירץ בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל ועי"ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממה נפשך פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי מן הספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפוך האיסור להיתר ע"י בטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל השיטה. ולכאורה יש להקשות הא טריפה פטור מן המעשר וא"כ איך מחויב במעשר הא טעמא דלא חיישינן לטריפה הוא משום דאזלינן בתר רוב כדאיתא בחולין וא"כ נפטר כל בהמות ממעשר דלמא טרפה היא ע"כ דכיון דאזלינן בתר רוב לא הוי ספק אלא ודאי וא"כ הדר קושי' לדוכתי' גבי קפץ אחד מן המנוין לתוכן אמאי פטורין נימא כל דפריש מרובא פריש דהא היכא דאזלינן בתר רוב לא הוי ספק.
לכן נראה לי דאין כל דיני רוב שוים יש רוב שעושה ודאי ויש רוב שאין עושה ודאי, אלא שרק דין הוא דאזלינן בתר רוב ובזה יתבאר דברי הגמ' בב"ב דף כ"ד אמר אביי אף אנן נמי תנינא (דרוב וקרוב הלך אחר הרוב) דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עלי' דמקרבה א"ל רוב ומצוי קא אמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה ואמר רבא ש"מ מד"ר חייא תלת ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב וש"מ רובא דאורייתא וש"מ איתא לדר' זירא וכו' והא רבא אמר רוב ומצוי ליכא למ"ד הדר בי' רבא מההיא ע"כ ועיין בתוס' ד"ה דתני דהיכי מייתו ראי' מר' חייא דהטעם משום רוב ומצוי דילמא משום רוב וקרוב.
לכן נראה לי דהנה בקידושין איתא דף פ' סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומה על החזקות כו' דאמר ר' שמעון בן לקיש שורפין על החזקות ור' יוחנן אמר אין שורפין על החזקות ואזדו לטעמיהו דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח, והוינן בה מאי טעמא דר"מ קסבר רוב תינוקת מטפחין ומעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוטא לחזקה איתרע לה רובא ורבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי רובא וחזקה רובא עדיף אר"ל משום ר' אושעיא זו היא חזקה ששורפין עליו תרומה ור' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עליו את התרומה איזו חזקה לר' יוחנן ששורפין עלי' את התרומה כדתנן עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצא חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה אם רוב צפרדעים טהורה תניא כותי' דר' יוחנן כו' והקשה בתוס' בד"ה סמוך מיעוטא איך אמר ר' מאיר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא כמאן דליתי' הא בריש פרק בתרא דיבמות סבירא לר"מ דסמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא, ועוד קשה דהא רבנן אמרי התם תנשא דסברי מיעוט כמאן דליתא דמי וא"כ אמאי אין שורפין את התרומה ותרצו שאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע וצריך לבאר מפני מה אין זה רוב חשוב.
והנה הרמב"ם מבאר הא דרוב תינוקות מטפחין כפירוש התוס' דהתינוק ודאי טמא אלא הכונה רוב תינוקות מטפחין בעיסה ולפי זה מתבארים דברי התוס' דהנה רוב דכל דפריש, הוא רוב שכן הוא, ונגדו, לרבנן אין שייך סמוך מיעוטא לחזקה דכיון דהרוב בירר שכן הוא אז המיעוט כמאן דליתא דמי אבל יש רוב שאיננו בגדר כל דפריש שבשיקול הדעת אמרינן שהוא כן ורוב כזה שאיננו בגדר כל דפריש ורק בשיקול הדעת רוב כזה אינינו מברר רק דין הוא שכיון ששיקול הדעת הוא כן צריכין לילך אחריו נגד רוב כזה מצטרף המיעוט עם החזקה והנה אם באנו לחשוב אם זה התינוק הוא מאלה שמטפחין או לא אז הינו מבררים שהוא מרוב תינוקות שמטפחין בעיסה אבל אפילו ברור לנו שזה התינוק הוא מהמטפחין ג"כ אין ברור שכבר טפח דילמא אדם נתן לו וכיון שנתן נו אדם שוב לא טפח בעיסה דהרי אם לא הי' בצק בידו לא הינו חוששין שמא נגע בעיסה וא"כ אין הרוב מברר בודאי שהוא טופח בעיסה ולקח הבצק רק כיון שדרכו של תינוק לטפח, בשיקול הדעת הרוב שהוא טפח בעיסה ולקח הבצק מהעיסה רוב כזה שאין מרוב דכל פריש אינינו רוב גמור מצטרף המיעוט עם החזקה, לר"מ הרוב כמאן דליתא, ולרבנן נגרע כח הרוב שלא לשרוף התרומה על רוב כזה והוא קרוי חזקה וזהו דקאמר אלא איזו חזקה ששורפין התרומה עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצא חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה דהתם הוי רוב דכל פריש ורוב דכל פריש הוא בירור ולנגדו אין מצטרף המיעוט ושורפין עליו בזה אפשר לפרש דברי הגמ' בסנהדרין דף מ"ט אמר ר' כרוספדאי א"ר שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אנא ג' חדשים כו' יתיב ר' יעקב מנהר פקוד קמי' דרבינא ויתיב וקאמר משמי' דרב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ מדר' כרוספדאי אמר ר' שבתי יולדת נשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימי' דאי ס"ד ניכר לשליש ימי' למה לי ג' בתרי ותילתא סגי א"ל לעולם אימא לך עובר ניכר לשליש ימי' זיל בתר רובא אמרוה קמי' דרב הונא ברי' דרב יהושע אמר לי' ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת זיל בתר רובא והתנן אחד אומר בשנים בחודש ואחד אמר בג' בחודש עדותן קומת שזה יודע בעיבורה של חודש ואי ס"ד לא אמרינן זיל בתר רובא נימא הני דוקא קא מסהדי ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא דאינשי, עבדו דטעו בעיבורא דירחי ע"כ.
ולכאורה הדברים תמוהים מאי מיבעי לי אי אזלינן בתר רובא בדיני נפשות הא בפ"ק דחולין דף י"א ילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דמחויב מותה משום דאזלינן בתר רובא רוב בעילות אחר הבעל אכן לדברינו אפשר לישב דרוב זה דרוב בעילות אחר הבעל הוא רוב גמור שמבררינן דהולד פרוש מבעולת הבעל אבל גבי בן סורר ומורה אילו הי' הדין דכשנשא אשה אז לאחר שלשה כיון שהי' יכול לקראותו אב שאילו היתה מעוברת ראוי לקראותו, ועלינו הי' לברר האשה שלקח אם היא מאילו שיולדות לתשעה או שיולדות לשבעה היינו מבררים ע"י הרוב שהוא מהיולדות לתשעה, וא"כ בפחות משלשה חדשים אינינו ראוי לקראותו אב ונידון כבן סורר ומורה אבל הלא אף אם לא נשא אשה כלל ג"כ לאחר שלשה חדשים אין נידון כבן סורר ומורה משום דהי' יכול ליקח אשה ואז אפשר שהי' קרוי אב היינו שהיתה מעוברת וא"כ הלא פטור מטעם שהי' יכול לישא אשה וא"כ הלא הי' יכול לישא אשה שיולדת לשבעה ואם יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימי' א"כ כאשר עבר שני חדשים ושליש מיום שנעשה גדול כבר הי' ראוי לקראותו אב שהרי הוה יכול לישא אשה היולדת לשבעה וא"כ הא דמשני זיל בתר רובא ורובא לתשעה ילדן אין זה רוב שמברר, רוב דכל דפריש, אלא הוא רק רוב בסברא כיון דרוב נשים לתשעה ילדן סברא שהוא הי' לוקח אשה היולדת לתשעה א"כ הוי רוב בסברא על רוב כזה הוא מסתפק בגמ' דסנהדרין אם אזלינן בדיני נפשות כיון דאין זה רוב המברר בתורת ודאו רק בדין וע"ז מקשה רבינא אם נימא דבדיני נפשות לא אזלינן בתר רוב כזה א"כ אחד אמר בשנים בחודש אמאי אמרינן שזה יודע בעיבורה של חודש וזה אין יודע הא אף אם ע"י בירור הרוב מבררינן שהאנשים האלו הם מהאנשים דטעו בעיבורא דירחי אטו הנך דטעו תמיד הם טועים הלא הטועים ג"כ הרבה פעמים יודעים זמן החודש ואם נדייק בעדותם הרי הם מוכחשים ע"כ כיון דרובא טעו ובאשר באו להעיד תלינן רוב בסברא דאין זה הכחשה כיון שיכול להיות שטעו א"כ הרוב הזה אינינו רוב דכל דפריש א"כ הא מוכח דאזלינן בדיני נפשות גם בתר רוב כזה שאינינו בגדר כל דפריש אכן עוד לא יתישב מאי דאמר שם בסנהדרין אמר ר' ירמי' מדפתי אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה כו' ואם בא עלי' אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה ואמאי נימא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש ולכאורה הא הכא הרוב מברר שאינינה אילונית דכל דפריש מרובא פריש והיא לאו אילונית ועל רוב כזה הא בודאי אזלינן בתר רובא כדילפינן ממכה אביו דאף בדיני נפשות אזלינן בתר רובא הזה, אכן בלאו הכי קשה דהא שם מתרץ בבא עלי' אבי' ופריך והא אם בא עלי' אחד מכל העריות קתני ולכאורה מאי משנו בבא עלי' אבי' דילמא לא אבי' הוא אם לא אזלינן בדיני נפשות בתר רוב ויתבאר זה להלן.
עכ"פ חזינן דרוב דכל דפריש הוא מברר בתורת ודאי ורוב שאינינו בגדר כל דפריש אינינו מברר בתורת ודאי מעתה יתבאר דברי הגמ' בב"ב דאביי מביא ראי' דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ממתניתן דדם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור ורבא דחי רוב ומצוי ליכא למ"ד, דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה שהקשו בתוס' מאי ראי' דהטעם משום רוב ומצוי דילמא משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אכן לדברינו יתישב דהנה אם היה תמיד במקור הרבה דם ובעלי' מעט דם והינו מסתפקין מאין פרוש הדם הנמצא בפרוזדור אם מהרבה הדם הנמצא במקור או מהעלי' הקרובה אף שיש בה מעט הי' לזה דין דרוב וקרוב והרוב הזה הוא רוב דכל דפריש מרובא פריש אבל באמת אין תמיד יותר דם במקור מבעלי', דהעלי' העורק שבה מחובר עם כל דם שבגוף ובהמקור כשנתרוקן אחר יציאת הדם בימי הראי' אין בו יותר דם, רק מחמת שרגיל שיוצא דם מן המקור תלינן שגם דם זה הנמצא עתה בפרוזדור הוא ג"כ מהמקור א"כ האי חזקתו מהמקור הוא לא מטעם כל דפריש מרובא פריש אלא דיותר יש לתלות במקור מפני שרגיל לצאת דם מהמקור א"כ הרוב הזה אינינו בגדר כל דפריש מרובא פריש רק רוב התלוי בסברא וא"כ עליו אין שורפין את התרומה וא"כ אמאי תנו ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור שורפין עליו את התרומה משום הכי מוכיח רבא דרוב ומצוי ליכא למ"ד פירוש דהנה בגמ' חולין מיבעי לי' מנא לן דאזלינן בתר רובא ואמר מדכתיב אחרי רבים להטות ואמר רובא דאיתא קמן לא מיבעי לי' אלא רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה הרי חזינן דהיכא דהרוב אינינו יש סברא לומר דלא אזלינן בתר רוב ופשיט דאף ברוב דליתא קמן אזלינן בתר רובא אבל כל זה דבעת שנולד הספק יש הרוב בעולם אף שאינו לפנינו, אבל הלא ברוב העולם יש הרוב קטן וקטנות שאינם סריסים ולא אילונות אבל היכא דבעת שנולד הספק אז הרוב אינינו בעולם כלל, לכאורה יש ספק אם אזלינן בתר רוב כזה, אכן הלא חזינן דאזלינן בתר רוב עוברי דרכים ואם נמצא בשר בדרך בעת שרוב עוברי דרכים המה יהודים מותר לאכול הבשר והלא בעת שנפל הבשר נפל מאחד ואז בעת שנפל ממנו לא היו במקום ההוא עוד עוברי דרכים והספק הלא על המקום ההוא שנמצא הבשר והלא לא היו עוברי דרכים ורק אחד נמצא אז, ע"כ דאף רוב כזה שעתה אינינו בעולם ג"כ הוא רוב ואמרינן על המקום הזה מצוי יותר ישראלים מאינם ישראלים א"כ נפל הבשר מרוב ישראלים העוברים במקום הזה שנמצא הבשר א"כ גם בפרוזדור אמרינן הדמים המצויים בהפרוזדור המה מצוים מן המקור א"כ גם הדם הזה שנמצא עתה בהפרוזדור הוא פריש מרוב הדמים העוברים דרך הפרוזדור וזה ג"כ רוב דכל דפריש א"כ אין מקום כלל לומר רוב וקרוב דכיון דהדמים הוא מהפרוזדור עצמו א"כ הלא הוא רוב וגם קרוב עצמו וזהו דמדייק רבא אם כסברת אביי דמשו"ה דם הנמצא בפרוזדור טמא משום דמעיינין מי נתן עתה הדם המקור שממנו יוצא רוב דם או העלי' הקרובה א"כ אין זה רוב דכל דפריש דהא בהמקור כמה פעמים אין בו דם הרבה יותר מהעלי' וא"כ לא הוי רוב דכל דפריש אלא רוב בסברא והוי רק בגדר חזקה ולא בגדר רוב א"כ אמאי תני ר' חייא דדם הנמצא בפרוזדור שורפין עליו את התרומה הא אם שאינינו בגדר כל דפריש רק תלוי בסברא אין שורפין את התרומה ע"כ דאין הפירוש דעיינינן מי נתן הדם אלא אמרינן הלא בפרוזדור מצוי דם המקור א"כ הדם הזה הנמצא הוא פריש מהדמים המצוים בפרוזדור והאי רוב הוא מברר כמו כל דפריש א"כ עתה אין שייך כלל לומר רוב וקרוב כיון דהפרוזדור יש לו דין בפני עצמו הרי הוא קרוב לגבי עצמו יותר מעלי'.
שוב ראיתי שמוכח מהרמב"ם שמפרש כדברינו, שהרי הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי ביאה הלכה ח' כתב ז"ל ודם הנמצא בפרוזדור אם נמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא שחזקתו מן החדר וחייבין על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה וקדשים אין אומרים שמא מן העלי' ירד דרך הנקב שרוב הדמים הנמצאים כאן מן החדר ע"כ, הרי דהרמב"ם מפרש דאמרינן האי דם מהדמים הנמצאים תמיד בפרוזדור וא"כ קשה מאי קאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב הא הפרוזדור לגבי עצמו הוא יותר קרוב מן העליה ע"כ דמעיקרא הי' סבור דאין להפרוזדור דין בפני עצמו ואמרינן רק מאין בא הדם אם מן המקור שרוב דמים יוצאים ממנו או מן העלי' דמקרב אבל רבא משני דיש לפרוזדור דין בפני עצמו שמצוי בו דמים מן המקור והאי דם מן רוב הדמים שנמצאים כאן בפרוזדור.
ולפי זה יתבאר מה דמתחלה אמר רבא ש"מ מדר' חייא תלת ומביא ראי' דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ואח"כ מביא ראי' להיפך מהך ברייתא, אכן לדברינו בתחלה הי' סבור רבא כיון דר"ל אמר משום ר' אושעא א"כ הלכה כמותו לגבי ר' יוחנן (וכמו שפירשו התוס' בחולין דף כ"ט ד"ה אמר ר"ל דכיון דאמר ר"ל משום דלוי סבא סבירא לרבא כותי נגד ר' יוחנן) משו"ה הביא ראי' מהאי ברייתא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב וסבר דטעמא דשורפין את התרומה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אבל אחר כך כשאמרו תניא כותי' דר' יוחנן ובודאי ההיא בריית מתניא דר' חייא (דהרי הכל מתניתא בר' חייא ור' אושעא לא מותבינן תיובתא והכא האי ברייתא פליגא אדר' אושעא א"כ הדר בי' רבא ואמר דע"כ האי ברייתא דאמרה דעל דם הנמצא בפרוזדור שורפין את התרומה ע"כ משום דרוב ומצוי היינו דהפרוזדור יש לו דין בפני עצמו (ולפי זה הא דאמר הדר בי' רבא מההיא הוא מהא דאמר ש"מ רוב וקרוב הלך אחר הרוב דמזה אין ראי').
ואפשר עוד לישב דברי הרמב"ם שפסק גבי עגלה ערופה דלא כגמ' דהנה בב"ב דף כ"ג איתא אמר ר' חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב כו' מתיב ר' זירא והי' העיר הקרובה אל החלל ואע"ג דאיכא אחריתא דנפישא מינה בדליכא וליזול בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים הרי דאם נימא רוב וקרוב הלך אחר הרוב דין דעגלה ערופה לא מתוקם אלא ביושבת בין ההרים והרמב"ם האי דינא דבעינן דליכא אחריתא דנפישא מינה הביא, והך דינא דבעינן שתהא יושבת בין ההרים השמיט ועיין בכ"מ בפ"ט מהלכות רוצח הלכה ו' שתמה על זה ותירוצא דמרן הכ"מ תמוה מאד שתירץ דסבירא להרמב"ם דקושיא דליזול בתר רובא דעלמא לאו קושיא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלא רחמנא ואי הוי אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דא"ל ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמילתא ליתא עכ"ד הכ"מ וכמובן הדברים תמוהים אם לפי דרכו דר' זירא אזלינן בתר רובא דעלמא ולא הקשה לר' זירא קושית הכ"מ והמתרץ השיבו לפי דרכו מאין לנו לחלוק על זה.
אכן לפי דברינו מיושב דבתחלה הי' סבר דאין להמקום שבו נמצא ההרוג יש לו דין בפני עצמו רק שאנו מחשבים מאיזה מקום יצא הרוצח אם מהעיר הקרובה או משארי מקומות פריך שפיר נימא שהוא בא מרובא דעלמא א"כ הוכרח לתרץ ביושבת בין ההרים אבל לפי דברי רבא שאמר שרוב ומצוי ליכא למ"ד פירושו דאמרינן שהמקום יש לו דין בפני עצמו א"כ זהו דבר שבמציאות שסביבות עיר מצוי אנשים ממקומות אלו שהם סביבות המקום ולא שייך כלל לומר ליזול בתר רובא דעלמא דזה דבר שבמציאות שבמקום הזה מצוי אנשים ממקומות אלו לא מרובה דעלמא אבל לענין רוב וקרוב שאין זה במציאות לברר שנימא בשביל שהעיר הזה קרובה באמה אחת מעיר אחרת מצוי יותר במקום שנמצא ההרוג אנשים מעיר זה או בשביל שבעיר זה יותר מעט אנשים מבעיר אחרת מצוי במקום הזה יותר אנשים מעיר זה כל זה הוא רק דינים דאמרינן אמרה תורה זיל בתר רוב וזיל בתר קרוב בזה אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב משום הכי ע"כ דין דעגלה ערופה בדליכא דנפישא מינה אבל לגבי רובא דעלמא דזהו במציאות שרוב הנמצאים בסביבות המקום שנמצא החלל מצוי מאלה המקומות אמרינן דהרוצח הוא פריש מאלה האנשים המצוים במקום הזה והמה שלא מרובא דעלמא וא"כ מברר לנו המצוי שאינינו מרובא דעלמא רק ממקומות אלו ומאיזה מקום על זה אנו צריכין לדון דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ואם יש עיר שרוב שם מודדין.
היוצא מדברינו שיש רוב שהוא בגדר בירור ויש רוב שאינינו בגדר בירור לפי זה הא דאמר השיטה דמשו"ה אם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואף דרוב אף שמן הדין הולכין אחר הרוב אעפי"כ ספק הוי והקשינו א"כ ופטרו כל צאן ובקר שבעולם משום דילמא טרפה היא או כלאים, אכן לדברינו ניחא דהנה קי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אעפי"כ זהו דוקא היכא שהאיסור ניכר והספק מאיזה מקום לקח אבל אם יודע מאיזה מקום לקח אך נודע שבחנות אחת הוי נבלה ואין יודע באיזה חנות אז לא הוי קבוע נמצא לדין קבוע שיש לזה דין דמחצה על הוא דוקא דהספק מאיזה מקום לקח אבל האיסור ידוע אבל אם אין יודע אם מה שלקח הוא טרפה אין זה דין דקבוע, וא"כ אם נתערבו החנויות אז אין לזה דין דמחצה על מחצה, אבל אעפי"כ לזה הועיל דין חשיבות הקביעות שאין הרוב מבורר בתורת ודאי והא דקי"ל דחד בתרי בטל הוא דוקא אם אין לזה קביעות אבל אם יש לזה קביעות נהי דאין ללמוד שיהי' לזה דין דמחצה על מחצה אבל עכ"פ ברור דעושה כל דפריש מרובא פריש מועיל הקביעות שלא יהי' זה והוי רק כרוב בסברא דאין עושה בירור גמור ואף דמועיל באיסורין אבל במעשר דבעינן שיהי' לזה דין דעשירי ודאי אין זה רוב שעושה בירור אבל בטרפה דאין כאן קביעות שלא הי' לזה ריעותא הרוב הזה מברר בירור גמור משו"ה מחויב במעשר ולא אמרינן דילמא טרפה או כלאים הוא אבל קפץ אחד מן המנוין דכיון דיש לזה חשיבות או מטעם דבר חשוב או חשיבות דבעלי חיים דלא בטל ודאי נתערב כאן דבר הפטור מן המעשר והוא קבוע לא בטל וא"כ כשפירש לפנינו הוי קבוע ואף דבאיסורין הי' מועיל דסברא הוא דשהיוצא הוא מן הרוב ודין דמחצה על מחצה אין כאן שאין הספק לאיזה מקום לקח אעפי"כ הועיל הקביעות להחשיב דלא יהי' לזה דין דרוב ודאי והיכא דכתיב דבעינן ודאי לא אזלינן בתר רוב שאין מברר לודאי.
ועפי"ז יש לישב הקושיא שהקשינו על דברי ר"ת דס"ל דבדרוסה שנתערב נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש וכן הוא ביו"ד לגבי אותו ואת בנו והא בגמ' אמרינן גזירה שמא יקח מן הקבוע וכיון דגזרינן בקדשים גזרה לגזרה מכש"כ בחולין אכן התוס' הקשו הכא בזבחים ע"ג ד"ה אלא כיון דאף אם יקח מן הקבוע הוי דרבנן אמאי גזרינן שמא יקח מן הקבוע, אכן לפי הנ"ל אפשר לומר דס"ל לר"ת דכמו דילפינן ממעשר לדין דכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת ילפינן לכל הקרבנות דטרפה פסולה לקרבן ה"נ כמו דאמרינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק ילפינן לכל הקרבנות דקרבן ודאי ולא לקרבן ספק א"כ על רוב כזה דהוי קבוע אף דאין בזה דין דמחצה על מחצה אבל בירור דכל דפריש אין כאן וא"כ מדאורייתא פסולין לקרבן להקריב ספק קרבן משו"ה גזרינן שמא יקח מן הקבוע אבל באיסורין דסמכינן אף על רוב כזה א"כ הא דאסור בקבוע הוא רק מדרבנן משו"ה בנכבשינהו דניידי הוה גזרה לגזרה לא גזרינן והא דהקשה רבא לרב נחמן מהא דאפילו אחד בריבוא ימותו כולן יתבאר לקמן.
פסקא ב
ועפי"ז יתישב קושית התוס' בגמ' נזיר י"ב הא דאמר ר' יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם והקשה בתוס' א"כ כו"ע יאסרו לישא נשים שמא זאת היא שנתקדשה ע"י שליח ואם היא קטנה נתקדשה ע"י אבי' ותרצו בתוס' דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא מלומר מקרובת המקודשת היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש פלונית ולדידי' קנסו ולאחרינא לא קנסו והקשה בתוס' א"כ מאי פריך מהא דקן סתומה דאמאי שאר קינין מתקנן לימא כל חדא וחדא דילמא האי ניהו מאי קושיא הא הטעם משום קנסא, אכן לדברינו יתישבו הדברים דהנה הא דקנסוהו רבנן לא קנסוהו שמפני שעשה שליח סתם ולא פירש יהי' אסור בכל הנשים שבעולם דא"כ אף באשה שאין לה קרובות יתסר אלא דקנסוהו בזה שאסור לו לישא אשה שיש ספק עליה שמא הוא קרובת זו שקידשה ואין לו לישא אלא אשה שודאי מותרת לו אז כל הנשים ספיקות לו ואף אלו שאפשר לומר שהם מרובא אבל ודאי לא הוי שאין זה רוב המברר כיון שהאשה מעורבת בין כל הנשים שהמה קבועות, א"כ אם פרח גוזל לאויר העולם הא כל הגוזלות שבעולם אסורות לקרבן שהרי בקרבן בעינן ודאי ולא ספק וע"כ אף דנתערב בעולם גוזל של חטאת או של עולה כל הגוזלות הוי ודאים וכשרים לקרבן א"כ אמאי אסרוהו רבנן בכל הנשים שבעולם הא היכא דהוה ודאי לא אסרוהו רבנן.
והנה הא דאמר הרמב"ם דאם נמצא אסופי בעיר שרובה עכו"ם אין מפקחין עליו את הגל והקשו עליו הא בגמ' אמר דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דהרי אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן ותירץ להם הרמב"ם דזה אמר שמואל אבל ר' יוחנן פליג עלי' דהרי אמר בחצר אחרת אין מפקחין והקשו על תירוצו דהא בגמ' אמר דלא פליגי הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתיהו הנה לפי פירש הרמב"ם דפירוש כולהו היינו שבטל כל הקביעות אז אמרינן כל דפרוש מרובא פרוש שהרי בטל קביעות הראשון אבל אם פרוש מקצתיהו דנשאר קביעות הראשון א"כ כשפירש אחד והתם הרי פירש לפנינו דאל"כ מנא ידעינן, ע"כ דפירשו לפנינו ובפירש לפנינו הרי הוא כאילו במקום הקבוע וכמו שכתבו תוס' בחולין דף צ"ה ד"ה הכא נמי ומה שהקשה שם בתוס' וכן הכא בזבחים ע"ג ד"ה ונכבשינהו כיון דפירש לפנינו הוי קבוע משום דנולד הספק במקום הקביעות א"כ מאי פריך נכבשינהו דניידי ומאי פריך הא כיון דחזינן בשעה שפירש דמתיליד ספיקא במקום הקביעות הוי כמחצה על מחצה להרמב"ם לא קשה כלל דהוא מפרש נכבשינהו כולהו שיתבטל כל הקביעות וכיון דנתבטל כל הקביעות אז אף אם פירש לפנינו אמרינן כל דפריש מרובא פריש אבל אם פירש מקצת דלא נתבטל הקביעות אז כיון שפירש לפנינו ונולד ספק במקום הקביעות הוי כמחצה על מחצה, משו"ה אם היו תשעה עכו"ם ואחד ישראל ופריש מקצת אחד או שנים (לפנינו) לחצר אחרת ונפל גל מפקחין שהרי לא בטל קביעות הראשון וא"כ עתה הוי קבוע אבל אם בטל קביעות הראשון דפרוש כולהו ומהם יצא אחד לחצר אחרת אז הולכין אחר הרוב ומפקחין אי אפשר כלל לומר דתירוץ בגמ' הוא דכן סבר שמואל ומה דאמר אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב הוא כה"ג דהיו תשעה עכו"ם ואחד ישראל ופריש מהם אחד לחצר אחרת דהרי הדין הזה הוא ג"כ בכל האיסורים דפירש לפנינו הוי קבוע וא"כ מאי אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב הלא בכל האיסורים אם פירש לפנינו הוי קבוע ממש ולפי זה הרמב"ם מפרש פירוש אחר בגמ'.
דהנה מעיקרא אמר מכבין ומפסיקין למה לי דאפילו לחצר אחרת ופירש רש"י ז"ל דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים ע"כ אכן הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא וכבר תמה שם בפ"ב מהלכות שבת בהלכה י"ז הלח"מ ומה שתירץ הלח"מ דזהו כונת הרמב"ם במ"ש נפלה דליקה ויש שם אדם שחוששין שמא ישרף מכבין אותה כונתו אפילו שאינו בחצר זו ממש אלא אפילו בחצר אחרת הוא דוחק מאד דבגמ' תנא משנה יתירה לאשמעינן אפילו בחצר אחרת והרמב"ם סמוך דמ"ש יש שם אדם הכונה בחצר אחרת אדרבה שם באותה חצר משמע לכן נראה לי דהרמב"ם אין מפרש כפירש"י דהכונה לחצר אחרת דהכונה דאם יש לחשוש לנפשות שבחצר אחרת דזה לא אצטריך כלל לאשמיענן, אטו מפני שהנפשות בחצר אחרת אין חוששין לפיקוח נפשותיהם אטו מחיצות יש לנפשות אדם, לכן מפרש הרמב"ם דהאי לחצר אחרת פירוש אם אחד פירש מאלה שהיו פה ישראלים וכותים ופירש לחצר אחרת אף שלא הוחזק שם ישראל מכבין הדליקה (אולי צריך לגרום דאמר רב יוסף) ומביא דברי שמואל דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב אף אם פירש לחצר אחרת ופריך איני פירוש דמקשה איך אמרינן דמשו"ה קתני מכבין ומפסיקין דאפילו לחצר אחרת והא אמר ר' יוחנן דבחצר אחרת אין מפקחין ומשני אליבא דר' יוחנן הא דאמר ר' יוחנן בחצר אחרת אין מפקחין מיירי בפרוש כולהו דאיעקר קביעותיהו ומהם פירש אחד לחצר אחרת דכיון דאין קביעות אמרינן כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין דגם בפיקוח נפש אזלינן בתר הרוב דלא כשמואל והא דאמר בברייתא מכבין ומפסיקין דאפילו לחצר אחרת מכבין, מיירי בפריש מקצת לחצר אחרת דכיון דפריש לפנינו והקביעות הראשון לא בטל הוי קבוע ור"י סבר דגם בפיקוח נפש הולכין אחר הרוב דאם יש דין דאזלינן בתר רוב אין מפקחין דלא כשמואל נמצא דלר' יוחנן בנמצא תינוק אסופי דלא פירש לפנינו לר' יוחנן אין מפקחין עליו את הגל ושפיר אמר הרמב"ם דר"י פליג על שמואל דאמר לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב ולר' יוחנן פיקוח נפש שוה לשארי דינים ולפי זה לא השמיט הרמב"ם דין דגמ' דל"צ לחצר אחרת שהרי זה הוא שהביא דאם פירש אחד לחצר אחרת מפקחין עליו את הגל.
ומה דלא פירש הרמב"ם כמו שפירשו המפרשים דפירש כולהו דהוחזק בהן ישראל אם פירש אחד מהם מפקחין פריש מהן מקצתן ומאותם המקצת פריש אחד ונכנס לחצר אין מפקחין שלא הוחזק בהם ישראל, נראה לי דהרמב"ם סובר דאדרבה בכה"ג מפקחין, דהנה הכא בנזיר הא פריך מקן סתומה שפרח לאויר העולם אמאי שאר קינין מתקנן נימא כל חד דילמא היא, ומשני קאמינא אשה דלא ניידי ואמרת לי איסורא דנייד וכי תימא בשוקא אשכח וקדיש התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא ופירש הרא"ש דגוזל מקרי נייד והקשינו א"כ אמאי אם נתערב אחד בריבוא ימותו כולן הא אין כאן קבוע לכן נראה דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בגמ' והוא מפרש כמו דמפרשי התוס' בנזיר דהקושיא אמאי אסור בכל הנשים שבעולם יוכל לקדש בשוק שיהי' לזה דין דפריש ומשני התם הדרא לניחותא פירוש אף דאמרינן תשעה חנוית בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ונמצא בשר שהופרש מותר דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אף שעתה הבשר קבוע היינו דבעת שהי' הבשר בחנות הרי הי' ידוע איזו הכשרה ואיזה הטרפה וכל השאלה נולדה עתה מאיזה מקום שפורש הבשר אמרינן כל דפריש אבל נתערבו החנוית ויודעים אנחנו שיש חנות אחת טרפה אכן אין אנו יודעים איזו היא וכל החנוית נאסרו עתה במקום קביעותם מטעם שמא היא הטרפה כיון דלא בטלה כמו שביארנו למעלה, דאף דאין כאן דין התורה דכל קבוע כמחצה על מחצה אבל מדרבנן אסורות כל התנוית כיון דאין כאן דין דכל דפריש אם אחר כן חנות אחת שלמה נדדה ממקומה ובאה למקום אחר לא מקרי כלל פריש דפריש הא דוקא היכא שעל הבשר הספק לא מצד עצמו אלא מאיזה מקום פריש א"כ עיקר הספק מטעם פורש אבל היכא שחל על החנות איסור במקומה מטעם קבוע אף מה שנדדה לא הוי פירש דהרי תבא למנוחתה לאיזה מקום ושם ישוב עלי' הספק הראשון מה היא לא מטעם פריש א"כ כמו שמקודם הי' עלי' הספק והיתה קבוע ג"כ עתה אין זה פריש רק קביעות אם לא שיתבטל כל הקביעות ועתה כיון שכל הנשים שבעולם נאסרו מטעם ספק שמא זאת האשה האסורה א"כ אף שהלכה האשה ופרשה לא בטל ממנה הקביעות הראשון דמה לו מקום זה ומה לי מקום זה שהיא עומדת עתה, שוב חזר עלי' הספק הראשון אבל אם הינו יכולים לבטל את כל הקביעות אז היה לזה דין כל דפריש משו"ה האי גוזל בעת שפרח שאז התחיל האיסור שלו הא הוא היה מעורב עם אלה העופות הפורחים וא"כ לא יוכל לאסור כל הקנים שבעולם שהרי בפריחתו הי' נייד ובכל מקום שפרח שם שלא ראו פריחתו ממקום הי' מותר מטעם כל דפריש והוא בעצמו הא לא הי' עליו איסור א"כ אין יכול לאסור שבעת התחלת האיסור הי' נייד ואיסור שאין קבוע אין אוסר, אבל הכא בעת שקידש נאסרו כל הנשים מטעם ספק והמה קבועים מה שאשה אחת נייד מהא לא בטל איסור קביעות הקודם שהספק מה היא, אם אסורה או מותרת וזה אחת הוא אם עמדה במקום ההוא או עתה היא במקום אחר כיון שחל עליה האיסור בעת קביעות משא"כ הגוזל דשעת איסורו היו ניידי אין אוסר משא"כ אם ראינו גוזל שפרח לבין הגוזלות אפילו אחת בריבוא הא ראינו איסורו בעת קביעות אז אף אם יפרוש אחד מן הקביעות יהי' אסור מטעם הדר לניחותא.
מעתה אם היו תשעה עכו"ם ואחד ישראל הרי הי' עתה כל אחד. ספק ישראל אם פרוש מקצת לא הוי פרוש כלל כיון דקביעות הראשון לא בטל וא"כ גם עתה הספק הראשון במקומו שמא הוא ישראל ואף אם פורש מהך מקצת ג"כ הספק שמא הוא ישראלי דהספק הוא עליו שהוא קבוע אם הקביעות הראשון דכל שרואים שפורש ממקום הקביעות הוי כאילו הוא קבוע עם הקביעות הראשון מטעם הדרא לניחותא נמצא דהרמב"ם יסבור דאם פירש מקצתיהו ומהם פירש אחד כיון דלא בטל קביעות הראשון חשוב עוד קבוע עם הקביעות הראשון ובכה"כ מפקחין רק היכא דפריש כולהו שבטל כל הקביעות אז אין מפקחין, וכן בקידש השליח אשה ומת השליח אסור בכל הנשים אף אם ילכו בשוק ארבע נשים ומהם תפרוש אחת ג"כ תהי' אסורה לו דאין זה ודאי פריש מרובא שהרי הדרא לניחותא הראשון עתה והארבע נשים שהלכו היו ג"כ בספק הראשון מטעם הקבוע שאין מברר כיון דאין זה פריש.
ועפי"ז אפשר עוד לתרץ דברי הרמב"ם בפט"ו מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ז ז"ל יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או עכו"ם הראוי לילד הואיל והאסופי הנמצא שם ספק עכו"ם או ספק עבד כשישא הגיורת כמו שביארנו הרי זו ספק א"א והבא עלי' פטור שאין הורגין על הספק וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שהיא ערוה עליו והרי היא ספק א"א שאין קידושין תופסין בעריות וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל מצאנו במס' סנהדרין שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב עכ"ל ולכאורה קשה על הרמב"ם הא בודאי הולכין בדיני נפשות אחר הרוב דאל"כ יקשה מרוצח שהרג דילמא טרפה וכן ממכה אביו ואמו.
והנראה לי דהנה לעיל ביארנו סוגיא דסנהדרין דזה פשיטא להו דרוב כזה שמברר מטעם כל דפריש מרובא פריש פשיטא להגמ' דאף בדיני נפשות אזלינן, ומיבעא להגמ' רק ברוב כזה שאינו בתורת בירור אלא בתורת חזקה דאמרינן מסברא שהוא כן ברוב כזה מבעא להגמ' אי אזלינן בתר רוב והנה לפי זה יקשה מאי פריך מבת שלש שנים ויום אחד דמקודשת בביאה והבא עלי' חייב פריך דילמא אילונית היא הא לכאורה זה הוי רוב דכל דפריש עוד וקשה כיון דמהאי דינא דהרמב"ם הא מוכח דאיהו ס"ל דאין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב וא"כ ע"כ מיירי בקיבלה עלי' וא"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה שכתב דעל בת שלש שנים ויום אחד מחויבין על כל העריות (כלשון המשנה) אמאי לא כתב דבא"א אין מחויבין מיתה אלא בקיבלה עלי' דאל"כ שמא אילונית היא.
לכן נראה לי עפ"י דברינו לבאר הא דבגמ' אמר דרובא דליתא קמן כמו בקטן וקטנה פליגי ר"מ ואמר דחוששין למיעוטא דילמא סרים הוא או דילמא אילונית היא אמאי נקרא זה דליתא קמן הא הנך תשעה חנוית מיירי אף אם אינם במקוה אחד והם פזורין בכל העיר אעפי"כ כיון שיודעין אנו שבהעיר יש תשע חנוית מוכרות בשר שחוטה מקרי רובא דאיתא קמן א"כ ה"נ הא ברור לנו שבהעיר יש רוב קטנים דלאו סריסים נינהו ורוב קטנות דלאו אילונית נינהו ונימא הך קטן הוא מרוב הקטנים שבהעיר אינם סריסים, וע"כ לדעתי זהו הפירוש בגמ' בתשע חנוית הא על הבשר עצמו אין הספק נולד חתיכת הבשר הלזו מצד עצמה עיקר הספק מאיזה חנות פירש א"כ הרי החנותים הכשרים לפנינו ומבררים בתורת כל דפריש על זאת חתיכת בשר שנמצאת שהיא פריש באותם החנוית, לפי זה אם יודעים אנחנו שבהעיר יש תשע חנוית מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ויודעים אנחנו שעברה חנות אחת לפה וספק לנו אם היא הכשרה או הטרפה דהספק עלי' בעצמותה מה היא אם כשרה או טרפה זה מקרי רובא דליתא קמן שהרי אין התשע חנויות מבררין הספק כיון שהספק עלי' בעצמה מה היא לפי זה הספק מהו הקטן אם הוא סרים או מה היא הקטנה אם הוא אילונית דאין הספק מצד פרישות מאיזה מקום אך מה הוא הקטן מה היא הקטנה אם היא אילונית וזהו רובא דליתא קמן וברוב כזה פליג ר"מ וס"ל דחיישינן למיעוטא וכמו שכתבו בתוס' בבכורות י"ט דברובא דאיתא קמן אף ר"מ מודה דלא חיישינן והנה הא דר"מ חייש למיעוטא ברובא דליתא קמן הא רק מדרבנן כמו דאיתא בתוס' חולין י"ב ד"ה פסח וקדשים וכן בחולין פ"ו ד"ה סמוך אבל אי איכא חזקה בהדי מיעוטא חייש מן התורה מעתה פריך בסנהדרין בשלמא אם נימא דאף לדיני נפשות אפילו רוב שאינו מכל דפריש מברר בירור גמור א"כ אף בקטנה אף דחיישינן מדרבנן עכ"פ מדאורייתא הוי רוב וא"כ בירר הרוב שהקטנה איננה אילונית לכמה דינים וממילא אף שאחר כן בעת הקידושין מצטרף החזקה של חזקת פנוי' כיון דכבר נתברר שהיא לא אילונית אין מצטרף החזקה והא דלר"מ מצטרף דוקא בב"א הרוב והחזקה כמו בתינוק ודוק אבל אם נימא דלגבי נפשות לא אזלינן בתר רוב שאינינו מכל דפריש א"כ רוב כזה רק דין הוא ולא בירור א"כ אם אחר כן מצטרף החזקה של חזקת פנוי' איך חייבין עלי' וא"כ סתם מתניתין ר"מ ולדידי' יקשה ואף דבמתניתן קתני בת שלש שנים ויום אחד ור"מ הא ס"ל בנדה דף מ"ד דבת ג' שנים מתקדשת הא כתבו שם תוס' בד"ה שלשים דבב"ק דף ל"ח פריך ממתניתן דאילו נערות אף דמתניתן קתני בת שלש שנים ויום אחד מ"מ כיון דסתם מתניתן ר"מ מאי דמצי לאוקמי' כותי' מוקמינן וא"כ בסנהדרין הקושי' רק לר"מ דברובא דליתא חיישינן למיעוטא אכן לדידן סבירא לן דאף רובא דליתא קמן מברר וא"כ כבר ביררנו שזאת הקטנה אינה אילונית וא"כ אין מצטרף החזקה והיכא דהרוב בירר אז גם בדיני נפשות אזלינן בתר רוב.
אכן כל זה דס"ל לרבנן דאף רובא דליתא קמן מברר ואף בדיני לנפשות שהרי משום זה רוצח חייב ולא אמרינן שמא הנרצח טרפה הוא נראה לי דזה דוקא היכא שאין ריעותא אבל הכא שיש ריעותא תערובות אז אף לרבנן אין מברר ואף דדין הוא דאזלינן בתר רובא אבל בירור אין כאן, ובזה יתבארו דברי התוס' בגיטין דף י"ז ד"ה משום בת אחותו ז"ל התוס' שלא יחפה עלי' כשאין בו זמן דלא אמרינן אוקמה בחזקת א"א השתא הוא דאי גרשה כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד אדרבה אוקמה בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא א"א עכ"ד ולכאורה שני תירוצים בתוס' תירוץ אחד משום שהיא גרושה לפנינו ועוד תירוץ דאוקמה בחזקת כשרה ולפי זה תירוץ הראשון קשה דמאי משני גרושה היא לפנינו נימא השתא היא דאיגרשה ואולי בתוס' הוא חד תירוץ ומטעם תרתי לריעותא העמידה אחזקת כשרה וא"ת העמידנה אחזקת א"א הא היא גרושה לפנינו ולפי זה היכא דפסולה בלא"ה בודאי יהרגוה אכן אין הלשון משמע דהו"ל לתוס' לומר משום תרתי לריעותא. לכן נראה לי דהפירוש בתוס' הא כן דהנה התורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום הדבר וא"כ להרוג בעינן שנים עדים אבל עפ"י החזקה היינו להעמיד על החזקה אין הולכין בדיני נפשות ולפי"ז איך הורגין הבא על א"א שמא כבר נתגרשה ואף באין יושבת תחתיו ומשמשתו ג"כ הדין דהורגין על א"א וצ"ל כיון דלא נולד ריעותא לא חיישינן כלל שמא נתגרשה אבל הכא שהוא גרושה לפנינו וא"כ כבר יש ריעותא וא"כ עלינו לדון אימתי נתגרשה וא"כ באנו להורגה בשביל חזקה ע"י חזקה אין הורגין דהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום הדבר וחזקה לא על פי שנים עדים הוא ולפי זה הא דאמר בגמ' דרוצח הורגין ונא אמרינן דילמא טרפה הוא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש היינו דוקא היכא דלא נולד ריעותא דמאין לנו לחשוב שמא טרפה הוא כיון דרוב העולם אינם טרפה ואין לנו ריעותא לחשוב שמא זה הנרצח טרפה הוא אבל היכא דהיינו יודעים שנתערב אדם טרפה בין אנשים והרג אחד מהם אז אף לרבנן כיון דצריכים לדון מי הוא זה אם שלם או טרפה אז אין הרוב מברר רק דין הוא דאזלינן בתר הרוב וא"כ אף אם נימא דאזלינן גם בדיני נפשות אחר הרוב אעפי"כ כיון דאין הרוב מברר אתיא מיעוטא וסמוך לחזקה והוי פלגא ופלגא וא"כ אם קידש אשה זה האסופי שנמצא ולא ידעינן מי הוא הא אין הספק עליו ממה פירש הרי הספק עליו בעצמותו אם הוא ישראל או עכו"ם. וא"כ אם יש שפחה או עכו"ם הראוי' לילד נולד לנו ספק האסופי הזה מה הוא וא"כ הוי רובא דליתא קמן עם ריעותא סמוך מיעוטא מחזקת פנוי' והבא עלי' אין חייבין משום א"א או מטעם דסבר הרמב"ם און הולכין בדיני נפשות אחר הרוב או כיון דאין הרוב מברר היכא דיש ריעותא אמרינן סמך מעוטא לחזקה דכיון דהספק מה הוא הוי רובא דליתא קמן (משא"כ הספק דילמא לאו אבי' הוא כיון דרוב בעילות אחר הבעל הרוב הזה יש לו דין כרובא דאיתא קמן שאמרינן שנפרש הולד מרוב הבעילות של הבעל בזה אף לר"מ הרוב מברר משו"ה מיושב מה דתריץ כשבא עלי' אבי' לא הי' קשה דילמא לאו אבי' הוא אף לר"מ וכן לא קשה שמא לאו אבי' הוא וא"כ אין הקידושין חלין דהאי רוב דרוב בעילות אחר הבעל יש לו דין רובא דאיתא קמן דהשאלה ממה נפרש ורוב כזה מברר אף לר"מ).
ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם שכתב שם בפ"ז מהלכות עכו"ם הלכה יוד ז"ל טבעת של עכו"ם שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול הותרו כולן שאנו אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים ע"כ וכבר תמהו עליו דבגמ' אמר והא אמר ר"א לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא ואמר אנא תרתי קאמינא ופרש"י תרתי קאמינא שימכור הטבעות שנים שנים וכן במה שאמר ר' אליעזר יקרבו ג"כ לא התיר אלא להקריב שנים, וא"כ אמאי לא הביא זאת הרמב"ם דבעינן דוקא שימכור הטבעות שנים, אכן מוכח דהרמב"ם מפרש הא דאמר ר"א לא התיר ר"א אלא שנים הרמב"ם מפרש דלא כפרש"י והוא מפרש דלא התיר ר"א אלא שנים הכונה שנפלו שנים משום דטבעת לא מינכרה נפילתה ובעינן שיפנו שתים משא"כ חבית דמינכרא נפילתה לא בעינן שיפלו שתי חבית, אך איך מישב הסוגיא דזבחים דף ע' שאמרו שם אמר ר' אליעזר לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא מתיב ר' ירמי' וחכ"א אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה אמר לי' ר' ירמי' בר תחליפא אסברא לך מאי אחד זוג אחד ובשלמא לרש"י דמפרש שימכור שתים פריך שפיר דמדקאמרי רבנן קרבו כולן חוץ מאחד מהן מכלל דר"א פליג בהא ואי ר"ח בעי שימכור שתים היכא שלא נשתייר אלא אחד היכי קאמר דיקרב הא בעינן שנים, אבל להרמב"ם שמפרש במאי דקאמר שנים ר"ל הנקרבים כבר, א"כ שפיר פליג ר"א היכא דקרבו כולן דודאי מקריבין אפילו שלא נשתייר אחד עוד הקשה בלחם משנה דהא כשחידש זוג אחד מה חידש בדרבנן הא ע"כ הא דר"א בכי האי גוונא הוא כיון שהוא אמר ראש אחד ופירש ר"א שנים, וא"כ ודאו דאחת זוג אחד וטפי הוי לי' לאקשויי מדברי ר"א בעצמו עכ"ד הלח"מ.
ולתרץ דבריו נראה דהנה גם הרמב"ם מודה דהא אמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא שנים היינו דלא התור ר"א להקריב אלא שנים אכן אין הטעם כמו כמו שפורש רש"י דהטעם משום דודאי חד דהתירה דזה אין סברא להתיר דאטו משום דאחד היתר גם השני היתר אלא הרמב"ם סבר דטעמא דר"א לא התיר ר"א אלא שנים הוא דהנה בתוס' שם בדף ע"ד ד"ה רב הקשו ז"ל תימא הא טעמא דר"א משום דכתוב (ויקרא כ"ב) מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו כדמפרש ביומא פ' שני שעירים (דף ס"ד) אבל בעלמא לא אכן הרמב"ם סובר כפי שביארנו דקדשים הוי קביעות דאורייתא א"כ אם נתערבו באבר בע"מ באבר תמימים אסור מדאורייתא להקריב דקדשים לא אמרינן ביטול ובדאורייתא הא לא אמרינן דאיסורא נפל אכן ר"א סובר דילפינן מקרא דבם דע"י תערובת מותר מן התורה להקריב ורק רבנן אסרו להקרוב אף בתערובת ולגבי איסור דרבנן אמרינן שאני אומר איסור נפל מעתה תרויהו צריכי קרא דבם להתיר ע"י תערובות להתיר איסור בתורה והא דאמרינן איסורא נפל דאמרינן איסורא נפל הוא להתיר איסור דרבנן והרמב"ם מפרש הא דס"ל לר"א מקרא דבם דע"י תערובת מרצו אין הכונה שאמרה התורה דאבר בע"מ בטל אלא דאמרה התורה אבר בע"מ אסור להקריבו לבדו אבל אם עוד אבר מותר להקריבו נמצא דהא דא"ר אליעזר לא התיר ר"א אלא שנים הטעם הוא דאם מקריב שנים תלינן שיש בזה אבר כשר א"כ אף אם אבר אחד בע"מ מן התורה מותר להקריב שהרי מקריבין ע"י תערובת ואף דמדרבנן אסור הא לגבי איסור דרבנן אמרינן שאיסור כבר הקריבו נמצא כיון דהרמב"ם מפרש כן, קשה מאי מקשה רבא לרב נחמן הא אמר ר"א הא זה הטעם לא שייך אלא באברי בע"מ אם יקריב אחד הוא עובר באיסור התורה אם הוא אבר בע"מ אבל בטבעות של עכו"ם הא מן התורה בטל וא"כ הוי רק איסור דרבנן ובדרבנן הא אמרינן דאיסורא נפל וא"כ ע"כ דהגמ' סובר דהא דאמר ר"א אלא שנים שנים הפירוש דר"א לא התיר אלא שנים היינו אם נפלו שנים וגם להקריב שנים וא"כ נהי דהאי דינא למכור שנים לא שייך בטבעת דהרי אף אם מוכר אחד אין כאן איסור התורה דמן התורה בטל אבל האי דינא דאימתי אמרינן דאיסורא נפל דוקא שתים דמנכרא נפילתן הא הדין הזה שייך גם בטבעת ומשני אנא תרתי קאמינא היינו דהנפילה היו שתי טבעות, וראיתי בשיטה מקובצת שמגיה אנא תרתי תרתי קאמינא, אכן הרמב"ם גורס כמו שלפנינו אנא תרתי לא תרתי, דדוקא גבי איברי בע"מ אמר שנים שנים שני פעמים דשם בעינן שהנפילה היינו ההקרבה שעברה היתה שני איברים, וההקרבה של עתה שני איברים וכפירשנו שעבדה בעינן שנים דמינכרא נפילתן היינו הקרבתן וההקרב של עתה בעינן שנים דכיון דהמה שנים תלינן דאבר אחד הוא מהכשרים ואין כאן איסור דאורייתא אבל בדינא דרב גבי טבעת אמר רק אנא תרתי קאמינא היינו דהנפילה תרתי אבל המכירה אין סברא כלל להתיר דוקא שנים דבודאי באיסור הנאה אם ימכור הדבר האסור לבדו או אם עוד אחד ויקבל דמים בעד שנים האיסור אחד הוא וא"כ למה יצריך דוקא שנים.
ועפי"ז אפשר ליישב גם הקושי' השני' של הלחם משנה שהקשה לדברי הרמב"ם דבעינן שהיקרבו מקודם שנים מאי פריך מרבנן הו"ל להקשות מדברי ר"א בעצמו שהרי הוא אומר אם קרב הראש של אחד מהן אכן לדברינו אפשר ליישב כיון דטעם דבעינן שנים הוא משום דבעינן מינכר הנפילה דהרי בחבית הא לא בעינן שנים א"כ אפשר דהא דאמר ר"א לא הכשיר אלא שנים קאי דוקא על כרעים דהמה אינם חשובים כהראש בעינן שנים שמנכר נפלתיהו אבל ראש דחשוב אף אם הקריב ראש של אחד הראש חשוב ומנכיר נפילתה אבל להתיר להקרוב בעינן דוקא הן ראש הן שארי אברים בעינן שנים כדי שיה' יותר מצוי שמקריבין ע"י תערובות אבל רבנן דאמרי אם קרבו כולן חוץ מאחד יקרב בודאי קשה דהא טעמא דבעי עצה להקריב שנים כדי שיהי' ע"י תערובות א"כ און חילוק בין ראש לכרעים אבל לבתר דתריץ דמאי אחד זוג אחד א"כ אמרינן דמאי דאר"א שנים שנים קאי אף על ראש דג"כ לא מינכר נפילה כמו חבית ובעינן דוקא שכבר הקריבו שני ראשין ומאי אחד דקאמר ר' אליעזר זוג אחד.
שוב ראיתי שע"כ מוכח כדברינו דקדשים אם נתערב אז האיסור מן התורה להקריב ולא שייך בזה ביטול ברוב שהרי בגמ' פריך ונבטל ברובא הניחא וכו' ומשני רב אשי דבע"ח חשובין הן ולא בטלי ולפי"ז היכא דלא בע"ח בטל ברוב ולפי זה יקשה אברין באברין בעלי מומין אמאי יצאו כולם לבית השרפה. נבטל ברובא הא לאו בע"ח נינהו ופליאה הוא שלא הקשו זאת ואין לומר דזה מטעם חתיכה הראוי' להתכבד דהתינח אברין הראוין להתכבד אבל אברין דאין ראוין להתכבד מאי איכא למימר ועוד הא נפסק הלכה ביו"ד סימן ק"א דרגלים או ראש שלא נחרכו בטלים והרי ראש והכרעים של קרבן לא היו מאריכים אלא מקריבים עם השער גם יקשה להנך דסברי דלא חשיבי ראוי' להתכבד אלא מבושלת א"כ האברין שהקריבו הא לאו מבושלים המה ועוד נראה לי לפי דברי התוס' ביבמות פ"א דחתיכות חטאת משו"ה בטלה אף שהיא ראוי' להתכבד משום דאף אם תבטל אין להתכבד בה שהרי הכהנים אין מכבדין על ידה א"כ בהקרבת הקרבן לא שייך להתכבד עכ"פ הרי מיירי – מתניתן דאברין בע"מ שנתערבו אפילו באלו שאין ראוין להתכבד והרי כתב הרמ"א דרגלי בהמה דקה לא חשובי כלל ובטלים וא"כ מאי יתרץ רב אשי על מתניתן – דאברין בע"מ אמאי לא בטלי ברובא ולכה"פ במאה והרמב"ם כתב בפירוש בפ' ו' ה' כ"א מהלכות פסולי המוקדשין דאפילו נתערב באלף יצא לבית השרפה אכן לדברינו דבקדשים מה דלא בטלו הוי מדאורייתא כפי דברי השיטה דזה מועיל הקביעות דלא הוי כל דפריש ואין הרוב מברר הוי ספק דאורייתא דאמרינן והעלות עליו עולתיך ושלמיך ודאי ולא ספק כמו עשירי ודאי ולא ספק לפי זה הא דפריך ונתבטלו ברובא לא פריך כלל דיקרבו הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות או בשור הנסקל דהרי בקדשים להקריב לא שייך ביטול ברוב דאיקבעו רק אהא דבגמ' פריך תנינא כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן ומשני התם אשמעינן דלגבוה אוסרין והכא אשמעינן במתניתן דאסורין להדיוט היינו דלא נימא ירעו עד שיסתאבו ויוכשרו להדיוט א"כ עיקר חידוש דכל הזבחים שנתערבו דימותו ולא נימא ירעו עד שיסתאבו ע"ז פריך ונבטלו ברובא פירוש ונימא ירעו עד שיסתאבו ע"ז משנו רב אשי דבע"ח נינהו ולא בטלי היינו אף אם ירעו עד שיסתאבו יהיו אסורין דבע"ח לא בטלי ורק בהא דנכבשינהו דניידי פריך ונקריב אבל הא דפריך ונבטלו ברובא הקושיא רק אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו.
ולפי זה מתורצת קושית התוס' ד"ה אלא אמר רבא שהקשו זה לשונם מדגזור משום קבוע הי' נראה דאי שקל חד מן הקבוע אסור מדאורייתא ולא אמרינן מרובא פריש דכיון דבר חשוב הוא ולא בטל היכא דהו"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל א"א לומר כן מדאמר רב בסמוך טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן ומשמע נמי דלידי' דבמתניתן דנתערבו אחד ברבוא ומית חד מיניהו אמרינן דאיסורא מית והשאר מותרין ואמאי אדרבה נימא דהיתר נפל ומית אלא היינו טעמא דהקילו משום דמדאורייתא בטלי ברובא דכל מיני דאורייתא ברובא בטלי כו' ולא שייך קבוע אלא בדבר הידוע כגון תשע חנויות ותשע צבורין ותשע צפרדעים שהתיר ואיסור שלהם הם ידועים במקומם עכ"ל התוס' ולדברינו לא קשה דלהקריב קרבן הוי קבוע דאורייתא ומשו"ה גזור שמא יקח מן הקבוע והא דפריך בגמ' פריך ג"כ דלרב דאמר דלענין איסור אמרינן דאיסורא נפל א"כ אמאי ימותו כולן כיון שמת אחד מעתה הי' להיות הדין דירעו עד שיסתאבו דבשלמא אם נימא דגם לענין איסור דרבנן כמו בעכו"ם דאף מן התורה בטל אעפי"כ לא אמרינן דאיסורא נפל אם כן אף שמת אחד אף אם ירעו עד שיסתאבו יהיו אסורין מפני שור הנסקל המעורב בהם וחטאות המתות המעורב והא דלא אמרינן ירעו עד שיסתאבו ואח"כ נכבשינהו דניידי כבר פירושו תוס' בסנהדרין דף פ' בד"ה בשור דלא עבדינן תקנה ברעיה כיון דלאחר רעי' נמי לא משתרי אלא מטעם כל דפריש (היינו דיצטרך לנייד) אבל הכא פריך אם נימא כרב דלענין איסורא דלא הוי האיסור כשנתערבו רק מדרבנן אמאי ימותו כולן כיון שאחד מת ולענין איסור דרבנן הא אמרינן דאיסורא מית א"כ מעתה ירעו עד שיסתאבו ויהיו מותרין להדיוט אבל להקריב בודאי דלא יותר ע"י שימות אחד דלהקריב דהוי איסור דאורייתא דהא בעינן ודאי ולא ספק, בודאי, דלא אמרינן דאיסורא מית.
ואפשר עוד לומר סברא דמשו"ה בקדשים לא אמרינן בטל ברוב מלבד הסברא דהשיטה דבקדשים בעינן ודאי ולא ספק נראה דהנה התוס' שהבאנו לעיל כתבו דלא אמרינן קבוע אלא בדבר לידוע היינו שאיסור ידוע נראה דהטעם הוא דאם אין ניכר האסור האיסור בעצמו בטל שהר קי"ל חד בתרי בטל וס"ל להרא"ש דמותר לאדם אחד לאוכל דהאיסור נתהפך להיות היתר וכיון דהאיסור בעצמו בטל לא שייך קבוע אבל היכא דניכר האיסור ולא בטל אז אמרינן קבוע לפי זה אם אין ניכר האיסור ולא בטל אז אמרינן קבוע והנה הר"ן כתב בנדרים דף ס' דהיתר לא בטל היינו דדין ביטול לא שייך אלא נסלק אבל לא להטיל על הדבר דבר חדש לפי זה ביטול לא שייך אלא באיסור דכיון דנתבטל נסתלק ובטל האיסור, אבל שיתבטל ויהי' ע"ז דין קרבן בודאי דלא שייך שיחול על דבר הבטל דין קרבן וכיון דלא נתבטל ממילא הוי קבוע נמצא דבקדשים אם נתערב דבר חולין ג"כ הי' הדין דכל קבוע כמחצה שהרי החולין לא נתבטל אלא דהחולין אפשר להקדיש שיהי' גם החולין קרבן אבל אם נתערב חטאת המתות שאין על זה דין קרבן ממילא הוי קבוע משו"ה בקדשים אם נתערב אבר בע"מ אפילו באלף כולן אסורין להקריב כיון דעל אבר הבע"מ לא חל דין קרבן א"כ הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה.
ובזה יש לישב גם הקושיא של הראשונים בהא דקפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין שהקשו דניזול בתר רובא ונימא כל דפריש מרובא פריש אכן כפי שביארנו דהיכא דלא בטל אז הוי קבוע וגם ביארנו דביטול לא שייך אלא לסלק האיסור אבל לא לבטל ולעשות דינים על דבר הבטל לפי זה השה שנמנה כבר שהוא פטור ממעשר אי אפשר לבטלו ולהטיל עניו חיוב מעשר ואינו בטל וכיון דלא בטל והוא פטור מן המעשר הוי קבוע ובקבוע לא אמרינן כל דפריש.
והנה עוד הקשו נכבשינהו דניידי ונימא אז כל דפריש שהרי לפי דברי הרמב"ם היכא דנידי כולהו בטל הקביעות אז אמרינן כל דפריש יש לתרץ דהתורה חייבה לעשר רק אותם המחויבים ולא חייבה לעשות שיהיו מחויבים וכל זמן שלא הכבישו אותם ונשאר הקביעות אף אלה שפרשו גם המה שייכים להקביעות משום דהדרא לניחותא משו"ה כולן פטורין אבל אין הכי נמי דאם נכבשינהו כולהו שיבטל הקביעות אז נימא כל דפריש אכן אפשר לומר דאף אם נכבשינהו יהיו פטורין דכפי שביארנו טעמא דהרמב"ם באסופי הנמצא במדינה שיש בה שפחה או נכרית הראוי' לילד אם קידש אשה הוי ספק מקודשת משום דהא הוי רובא דליתא קמן ורובא דאיתא קמן נקרא בט' חניות ונמצא בשר ועל חתיכת הבשר הזו ספק מאיזה חנות פרשה דתשע חנויות העומדות לפנינו מבררים שהבשר נפרש מהם אחרי שהם הרוב אבל אם כל החנות הלכה היינו אם יש תשעה בהמות כשרות ואחת טרפה ונתערבו ונשאו מהם בהמה אחת למקום אף אם עכו"ם נשאה אין שייך לומר הרוב שנשארו מבררים שהם מהם שהרי לא פרשה מהם והספק על בהמה זו שנשאוה מה היא אם כשרה או טרפה זה הוי רובא דליתא קמן שאין הרוב שלפנינו הנשארים מבררים שהם מהם רק אמרינן מסתמא הבהמה שפרשה כולה מסתמא היא כמו הרוב ולא מטעם שפרשה זה מקרי רובא דליתא קמן וזהו דין דקטן וקטנה דמקרי רובא דליתא קמן אף שלפנינו בעיר אלף קטנים שבודאי רובא מהם הם אינם סריסים אבל אין הרוב שבהם מברר אחרי שאין השאלה מאין פירש וזה מקרי רובא דליתא קמן ואף דלרבנן אף רובא דליתא קמן מברר אבל היכא דאיכא ריעותא שצריכין אנו לדון אף שאזלינן בתר רוב אבל אין זה בתורת בירור אלא דין, ואם אח"כ מצטרף חזקת פנו' הוי פלגא ופלגא משו"ה אם נמצא אסופי וצריכים אנו לדון אם הוא עכו"ם או ישראל שהספק עליו בעצמו מהו עכו"ם או ישראל דהוי רובא דליתא קמן אף דאזלינן בתר רובא אף ברובא דליתא קמן ואף היכא דאיכא ריעותא היינו שאנו צריכים לדין דהרי אם נמצא בעיר שרובה עכו"ם אין מפקחין עליו את הגל אבל זה הרוב אינו מדין בירור רק דין הוא שאזלינן בתר רוב הזה, ואם מצטרף לזה חזקה להמיעוט הוי ספק, משו"ה אם נמצא אסופי בעיר שרובה ישראלים וקידש אשה אין חיובין משום אשת איש דסמוך מיעוט עכו"ם דחזקת פנוי' א"כ הכא בקפץ אחד מן המנוין לתוך אלף כיון דודאי יש אחת פטורה צריכים אנו לדון על זה שפירש מה הוא השה הזה והרוב שלפנינו אין מברר שאין הספק ממה שפירש אלא הספק מה הוא והוי כמו קטן וקטנה דהוי רובא דליתא קמן עם ריעותא א"כ כשיצא בעשירי אין עליו עשירי ודאי שיהי' מעשר שהא יש עליו חזקת שאינו מעשר וסמוך מיעוט זה שקפץ לחזקת שאינו מעשר והוי ספק וא"כ אין עליו כלל שם מעשר דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפשר לומר שהרמב"ם שכתב דינו דאסופי הנמצא במדינה שיש בה שפחה אחת הראוי' לילד אם קידש אשה הבא עלי' אין הורגין אותו למד זה הרמב"ם מהאי דינא דקפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן הפטורין ולא אמרינן נכבשינהו ולא סבירא להרמב"ם דמשום דגזירה שמא יקח מן הקבוע פטרינהו ממעשר.
ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם שכתב שם בפ"ז מהלכות עכו"ם הלכה יוד ז"ל כיצד כוס של עכו"ם שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורין מפני שעכו"ם וכל משמשי' אוסרין בכל שהן פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין והנה בגמ' הגירסא כוס שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין הרי בעינן דוקא שלשה תערובות ואיך התיר הרמב"ם בשני תערובות היינו התערובות הראשון ועוד תערובות שני והנה כתבו המפרשים דהרמב"ם לא גריס מרובא לרובא ועוד דאפשר ס"ל כדברי התוס' בד"ה פירש דלא איצטריך מרובא לרובא לאשמעינן דמאן דאסר אוסר אפילו בכה"ג אך זה קשה דהרי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות בפט"ז גבי רמוני בדן כתב נפל רמון אחד מן התערובות הזאת לשני רמונים אחרים מרמוני בדן ונפל מן השלשה רמון אחד לרמונים הרי אלו מותרים וכו' ואם נפל מן התערובות הראשון לאלף כולם אסורים וכתב הלח"מ ז"נ וזה דבר תימה דעכו"ם דחמירא לא בעינן אלא שתי תערובות ובשארי איסורים בעינן שלש להתיר ובגמ' מוכח איפכא דמשמע דשארי איסורים קיל יותר שאמר שם שמואל דאמר כמאן אי כר"י אפילו בשארי איסורים אסור כו' משמע דשארי איסורים קל יותר ועיין שם בדברי הלח"מ.
והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות חמץ ומצה הלכה יוד ז"ל הניח תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל לא מחור הא מילתא אלא לענין ביטול אבל לענין בדיקה ספיקא דרבנן הוא עכ"ל שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ובאו שני עכברים זה נטל מצה וזה נטל חמץ ואינו ידוע לאיזה בית נכנס כו' זה שנטל החמץ וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס בכל אלו אין צריך לבדוק פעם שנית שאין כאן קבוע וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל זה שיבוש דקבוע ודאי הוא אלא שתולין לקולא דהו"ל כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה עכ"ל.
והנראה לי דהנה ביו"ד סימן קי"א איתא דדין הוא אם היו שתי קדרות אחת של איסור ואחת של של היתר ונפל איסור לאחת מהן ואין ידוע לאיזה נפל והוא מין במינו שמן התורה הי' בטל ברוב אמרינן שאני אומר איסור לתוך איסור נפל וההיתר מותר אבל אם שני הקדרות של הותר והם של שני בני אדם שניהם אסורים לפי דעת הרשב"א והקשה עליו הש"ך מגמ' דשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך אחד בזה והשני בזה בזה אחר זה שניהם מותרים ואמאי סבירא לי' להרשב"א דבשני בני אדם בכל גווני שתי הקדרות אסורות עוד קשה מהא דב' בתים בדוקים שפטר הרמב"ם דאם נכנס העכבר לאחת מהם אין צריכין בדיקה ואמאי לא ביאר הרמב"ם דאם באו לשאול בב"א שניהם צריכין בדיקה.
והנראה לי דהנה הרמב"ם הא סבירא לי' ספיקא מן התורה לקולא ורק רבנן החמירו בספיקא דאורייתא והנה בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזה מהם אכל חיוב אשם משום דאיקבע איסורא, הרי דהא ספיקא מדאורייתא לקולא הוא דוקא חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן. אבל בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן כיון דודאי יש כאן איסור הוי איקבע איסורא הוי ספק דאורייתא לחומרא והנה הא דאמרו רבנן ספיקא דרבנן לקולא זהו דוקא בספק כזה שמן התורה הוי לקולא אף באיסור דאורייתא ורק רבנן אסרו בספיקא דאורייתא ובדרבנן לא החמירו בספק אבל ספק כזה דבדאורייתא הוא לחומרא מדאורייתא לא הקילו רבנן ואסרו אף בספק נמצא דאקבע איסורא שאם הי' בדאורייתא הי' האיסור מדאורייתא גם בדרבנן אסור א"כ שתי קדרות שנפלה לאחת מהן אוסר אף שמן התורה בטל אבל מדרבנן הא אסור א"כ אם יש כאן קדירה אסורה וקדירה מותרת א"כ הוי אקבע איסורא ואקבע איסורא הא בדאורייתא הי' אסור מדאורייתא, א"כ בדרבנן אסור הספק הזה א"כ מה לי של אדם או שני בני אדם בין אם באו בזה אחר זה בין בבת אחת בדיני תערובות אין חילוק בין אדם אחד לשני בני אדם וכן גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן אף אם יהיו שייכים לשני בני אדם יצטרך להביא אשם תלוי מי שאכל אחת מהן דבתערובות אין חילוק בין אדם אחד לשני בני אדם אכן בשני בני אדם שהלכו בשבילין לא שייך כלל תערובות דכל אדם על עצמו אינינו מעורב עם השני משו"ה בבאו זה אחר זה שניהם מותרים דבאדם לא שייך תערובות וכל חד מוקמינן לי' אדינו שספק טומאה ברה"ר מותר אכן בבאו בב"א כיון דעתה לפנינו מעורב אדם טמא עם אדם טהור עשו אותם רבנן כאלו היו בתערובות אבל תערובתם הוא מדרבנן אבל אם באו זה אחר זה באדם עצמו אין שייך תערובות, ולפי"ז לא קשיא ג"כ מה שהרמב"ם פסק בב' בתים בדוקין ונכנס העכבר לאחת מהן ואין ידוע לאיזה נכנס דפסק הרמב"ם דשתיהן אין צריכין בדיקה ולא כתב דאם באו לשאול בב"א צריכין שתיהם בדיקה דדוקא בהלכו בשבילין כשבאו לשאול בב"א הרי לפנינו מעורבים טמא וטהור אבל הכא בחמץ אלו הי' הדין על הבתים הי' שייך שנתערבו הבתים אבל הא אין הדין על הבתים אלא על האדם ובאדם הא אין מי שצריך לבדוק ג"כ איזה, שאינו הדבר בגופו דבשלמא טמא וטהור שייך תערובות אם באו בב"א אבל בדיקה שאין זה רק חיוב על האדם לא שייך כלל תערובות משו"ה בב' בתים בדוקין ואף בבאו בב"א פטורין שהרי זה ספק דרבנן ולפי"ז לא קשיא קושית הראב"ד בנטל עכבר והיו ט' צבורין של מצה ואחת של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידעינן אי חמץ נטל או מצה נטל אמאי פסק הרמב"ם דצריך בדיקה הא בדיקה מדרבנן אכן לפי דברינו היכא דאקבע איסורא גם מדרבנן אסור והכא כיון דהוו קבוע א"כ הוו אקבע איסורא ואסור אף בדרבנן. וכל זה אם השאלה מה שנטל העכבר הוי קבוע אבל אם השאלה לאיזה בית נכנס ולא שייך קבוע דדין קבוע רק מאיזה מקום נטל אבל אם השאלה לאיזה מקום נתן לא שייך דין קבוע דקבוע חידוש דאין לך בו אלא חידושו ואיקבע איסורו אין כאן, שאין הבתים האסורים אך החיוב על כתפא דגברא ולא שייך בזה תערובת משו"ה מותר, ולא דמי כלל ללקח ואין ידוע מה נטל העכבר דהתם השאלה בדבר שנטל מה הוא אי חמץ אי מצה זה מקרי קבוע דכל מחצה והוי אקבע איסורא.
ולפי"ז לא קשה אמאי פסק הרמב"ם גבי טבעות עכו"ם סגי בשתו תערובות וגבי רמוני בדן פסק דאין ניתר אלא בשלשה תערובות אכן לדברינו ניחא דהא קי"ל ספק ספיקא מותר, ולדברי הרמב"ם דס"ל ספיקא מן התורה לקולא ורק רבנן אסרו א"כ הא דאמרינן ספק ספיקא מותר דוקא היכא דהספק הראשון הוא ספק כזה שמן התורה הי' לקולא ורבנן הוא דאסרו, היכא שיש לזה עוד ספק מותר אבל היכא דהספק הראשון אסור מן התורה לא נחשב כלל לספק וממילא יהי' צריך עוד ספקא מלבד הספק הראשון והנה ברמוני בדן שנתנו רבנן לזה דין קבוע שהרי אמרו רבנן שמא יקח מן הקבוע א"כ נתנו רבנן על זה דין קבוע וקבוע אין מצטרף לספק ספיקא. משו"ה בעינן עוד שני תערובות שלזה יהי' דין ספק ספיקא אבל בטבעת של עכו"ם שמיירי שנא בדבר חשוב שלא נתנו רבנן לזה דין קבוע רק אמרו שאינו בטל, ועל כל טבעת ספק שמא זה האיסור אבל אקבע איסורא לא הוי, משו"ה סגי בעוד ספק היינו שנפל לשנים שאז הוי ספק ספיקא ולא קשיא הא בגמ' מוכח דע"ז חמור משארי איסורים בודאי דע"ז חמור ואם יהי' דבר חשוב המתערב בודאי גם בע"ז יצטרך שלשה תערובות דהתערובות הראשון כיון שהוא חשוב ונקרא קבוע אין מצטרף לספק ספיקא ורק בדבר שאינו חשוב דבכל האיסורים בטל ברוב ורק משום חומרא דע"ז אף דבר שאינו חשוב אינו בטל בזה די בשתי תערובות אבל שמואל סבירא לי' דבע"ז אפילו ספק ספיקא אסור אכן רב סבירא ליה דספק ספיקא גם בע"ז מותר משו"ה היכא דלא הוי דבר חשוב דבכל האיסורים בטל ורק משום חומרא דע"ז לא בטל אבל לא הוי אקבע איסורא משו"ה סגי בעוד תערובות אחת, ולפי זה אפשר לישב הגירסא דאיתא בברייתא ספק עכו"ם אסורה וספק ספיקא מותרת כיצד כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין א"כ הרי ברייתא סברה דבעינן דוקא שלשה תערובות ורק הא מתיר בשני תערובות דהרי אמר פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסר ועיין תוס' וגם כתבנו שפירשו שהרמב"ם גורם פירש אחד מהן לריבוא כונן מותרין ואין גורם ומריבוא לריבוא אכן לדברינו אפשר לישב הגרסא דאפשר לומר דטבעת אף שאין זה דבר חשוב אבל דבר שבמנין הוי והאי תנא דברייתא סבר דדבר שבמנין אוסר א"כ מלבד איסור עכו"ם יש בזה דין דבר שבמנין והוי דבר חשוב וכיון דהוי דבר חשוב מקרי אקבע איסורא וא"כ הספק הראשון אין מצטרף ובעי עוד ספק ספקא היינו דבעינן עוד שתי תערובות ומקשה לשמואל דס"ל דאף בספק ספקא אסורא דהרי חזינן דספק ספקא אף בעכו"ם מותר אבל זה לא קשה מה דאיהו ס"ל דסגי בשתי תערובות וברייתא קאמרה דבעינן ג' תערובות דברייתא סברה דבר שבמנין אוסר ממילא מקרי אקבע איסורא ובעינן עוד שתי תערובות מלבד התערובות הראשון אבל שמואל ס"ל כחכמים דאין מקדש אלא ששה דברים נמצא הא דאוסר טבעת של עכו"ם משום חומרא דעכו"ם אבל לא משום חשיבות ולא הוי אקבע איסורא משו"ה די בעוד תערובות אחת והרמב"ם הא ג"כ פסק כחכמים משו"ה גבי טבעת ס"ל דדי בשתי תערובות כרב ואולי דכוונת הלח"מ הוא ג"כ כזה.
והנה הרמב"ם כתב בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות ז"ל וכן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלים לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שורים ועגלה ערופה באלף עגלות או צפור מצורע השחוטה באלף ציפרים או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנאה אבל שאר הדברים וכו' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל כיון דקיי"ל כר' אליעזר וכרשב"ג יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו עכ"ל וכתב ע"ז הכ"מ ואני אומר שזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתניתן וגמ' ומאחר שכתב לקמן בפ"ז גבי נתערב יין ביין תקנתא דר"א ורשב"ג דממילא משמע דה"ה להני עכ"ל הכ"מ, וכפי הנראה דהכ"מ סבירא לי' דקתני אסורין בכל שהן זהו כל זמן שלא הוליך הנאה לים המלח אבל אם הוליך הנאה הותרו וזה א"א כלל לומר שהרי כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"ז הלכה ט' ז"ל עכו"מ ומשמשי' וכל התקרבות שלה אוסרין בכל שהן כיצד עכו"ם שנתערבה בצורות של נוי אפילו אחת בכמה אלפים יוליך הכל לים המלח וכן אם נתערב כוס של עכו"ם בכמה כוסות או חתיכה מן הבשר בכמה חתיכות ילך הכל לים המלח ע"כ, הרי דס"ל להרמב"ם דכל היכא דאיתמר דאיסורין בכל שהן הדין דיוליך הכל לים המלח ולא סגי בהולכת הנאה מן האסור לים המלח וכן מוכח לקמן בפט"ז הלכה כ"ח דכל היכא דאיתמר דאוסר בכל שהוא הכל אסור ויוליך הכל לים המלח שהרי כתב הרמב"ם בהלכה כ"ח ז"ל יין שנתנסך לעכו"ם שנתערב עם היין הכל אסור בהנאה בכל שהוא כמו שביארנו בד"א כשהורק היין המותר על טפה של יין נסך אבל אם עירה יין נסך מצרצור לתוך הבאר של יין אפילו עירה כל היום כולה ראשון ראשון בטל נתערב סתם יינן ביין הרי זה אסור בכל שהוא בשתי' וימכור כולהו לעכו"ם ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח ויהנה בשאר המעות וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות הכל אסורים בשתי' ומותרים בהנאה ויוליך דמי אותה החבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם וכן בחבית של סתם יינן עכ"ד הרמב"ם הרי דלא כתב תקנתא דרשב"ג אלא במקום דלא אסור הכל בהנאה הינו היכא דהדין דמותר בהנאה ורק בשתי' נאסר מכלל דביין נסך במקום שאסור בכל שהוא בהנאה היכא דהורק היין המותר של טפה על יין נסך שם הדין כתקרובת עכו"ם ששם הדין דאם נתערב יוליך הכל לים המלח וביין נסך אם נתערב חבית של יין נסך נאסר הכל אך בשתי', ומותר בהנאה וכן כתב הרמב"ם בפט"ו הלכה ז' ז"ל כיצד טיפת יין נסך שנפלו עלי' כמה חביות של יין הכל אסור כמו שיתבאר הרי שזה הדין דיין נסך אוסר הכל בהנאה זהו דוקא היכא דהורק יין המותר על היין הנסך. אבל אם נתערב חבית (פתוחה) אין אוסר אלא בשתי' והנה הלח"מ כתב בפ"ז מהלכות ע"ז הלכה ט' דהטעם דיין נסך קיל שאין איסורו אלא מדברי קבלה כמו שכתבו התוס' בפרק הערל דף פ"א בד"ה ר"י אמר עכ"ל הלח"מ ודבריו תמוהים מאד דהרי הא דיין נסך הוא מדברי קבלה משום דמנ"ל דתקרובת עכו"ם אסור בהנאה מקרא דויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי המתים מה מת אסור בהנאה אף זבחי מתים אסור בהנאה א"כ גם תקרובת איסורם בהנאה רק מדברי קבלה והתוס' ביבמות קאמרי רק דמשו"ה איצטריך ביין נסך ולא ידענא מערלה וכלאי הכרם משום דערלה וכלאי הכרם איסורם מדברי תורה ויין נסך מדברי קבלה אבל גם תקרובת עכו"ם הוא מדברי קבלה מקרא דויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים וא"כ מ"ש יין נסך שלא אסרו בהנאה את התערובות אם הוריק ההיתר על האיסור ובתקרובת אסרו התערובות אף אם נתערבו וצ"ע בזה לדחוק דכיון דיין נסך אינינו תקרובת עכו"ם ממש ורק הקישו הכתוב לתקרובת עכו"ם וכמו שכתבו התוס' ע"ז ד"ה יין, ונראה לי דהנה בבשר מצינו תקרובת בפנים שמקריבין לגבוה ואח"כ אוכלין אותם כמו שלמים וחטאת דבעלים אוכלים או כהנים אוכלים אבל יין לא מצינו שיהיו תקרובת ובעלים ישתו שהרי היין שבמקדש כולן נסכים לה' א"כ יין נסך לע"ז ואח"כ שותים המה אין זה תקרובת כעין פנים משו"ה ילפינן ליין נסך דאסור בהנאה מקרא דישתו יין נסכם ואקשינהו לזבחי מתים וכיון דלא הוי תקרובת בעצמם רק היקש לתקרובת לא החמירו חכמים שיאסר תערובת כמו זבחי מתים אך באופן שהורק היין ההיתר על האיסור עכ"פ הרי מפרש בהרמב"ם דהיכא דאמרו שאוסר בכל שהוא הכל אסור בהנאה ואין מותר בהולכת הנאה לים המלח וא"כ בודאי שור הנסקל עגלה ערופה צפורי מצורע ופטר חמור דאוסרים בהנאה בכל שהוא בודאי דאינם ניתרים ע"י הולכת הנאה לים המלח והא דפסק הרמב"ם בהולכת הנאה לים המלח הוא דוקא בפת שאפאוה בעצים של ע"ז ונתערבו אח"כ באחרות דהפת בעצמו אין אסור אלא מחמת תערובות בה איסורי הנאה דעצים ואין איסורא מחמת עצמה, ואח"כ נתערבה בזה אמרו יוליך הנאה לים המלח וכן בנטל כרכר מעצי אשרה וארג בגד דהבגד אין איסורא מחמת עצמה אלא מטעם שיש בה ההנאה של האריגה ואח"כ נתערבה מותר ע"י הולכת הנאה לר"א אבל היכא דאיסורא מחמת עצמה ודין בה שאוסרת את כולה אז לא אמרינן שתתיר ע"י הולכת הנאה לים המלח וא"כ איך כתב הכ"מ שגם הרמב"ם סובר בנתערב שור הנסקל או עגלה ערופה שיוליך הנאה לים המלח.
ולא עוד אלא שהראב"ד בעצמו מודה לדין זה דהיכא דאמרינן אוסר בכל שהוא מחמת החשיבות לא אמרינן שיותר ע"י הולכת הנאה לים המלח ופליאה היא שמשיג בזה על הרמב"ם שהרי הראב"ד כתב על דברי הרמב"ם בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ד שכתב שאם נפלה (ערלה או כלאי הכרם) לפחות יותר ממאתים הכל אסור בהנאה ע"ז כתב הראב"ד ז"ל א"א אינו כן שאין לך דבר שאסור עירובו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי עכו"ם ויין נסך דוק ותשכח עכ"ל הראב"ד והנה אין לפרש דסובר הראב"ד דהא דאמרינן דערלה וכלאי הכרם אוסר בפחות ממאתים הוא דוקא באכילה אבל בהנאה מותר הכל דהרי אמרינן המסכך גפנו אם הוסיף מאתים הרי זה קודש ולשון קודש הרי הוא שאסור בהנאה ואף שלשון קודש משמע דהכל אסור בהנאה וישרף אפשר לומר דהראב"ד ס"ל דזה כמאן דאמר דאין ניתר ע"י הולכת הנאה לים המלח אבל לפי מאי דסבירא לן כר"א אין הכל אסור בהנאה אלא דאין הערלה וכלאי הכרם בטלים וצריך להוליך הנאה לים המלח או למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אבל אם נימא דערלה וכלאי הכרם בטלין ממש לענין איסור הנאה ומותר להנות הכל והא דאי בטלין בפחות ממאתים הוא רק לענין איסור אכילה, א"כ אמאי קידש לרבנן דפליגי עלי' דר"א דרבנן ור"א פליגי רק אי מועיל הולכת הנאה אי לא אבל אם לר"א בטל לגמרי ואין צריך הולכת הנאה בודאי דגם לרבנן יהי' בטל הכל דלא מצינו דפליגי ר"א ורבנן בזה היינו בתערובות (ואם לא בדין זה וזה גורם) וא"כ ע"כ דזה גם הראב"ד מודה דפחות ממאתים אין הערלה וכלאי הכרם בטלין אף לענין הנאה ואסור להנות בכולם ביחד וא"כ כשאמר הראב"ד דאין לך שאסור עירובו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי עכו"ם ויין נסך הכונה דדוקא בדבר שבמנין אסור הכל בהנאה דאף המותרים נאסרו בהנאה וכן בעכו"ם ויין נסך (היכא דהורק ההיתר על האיסור) נאסר הכל בהנאה ולא יותר בהולכת לים המלח אבל בערלה וכלאי הכרם בפחות ממאתים לא נאסר הכל בהנאה וצריך להוליך הנאה לים המלח או למכור הכל חוץ מדמי האיסור והרמב"ם סבירא לי' דכמו בתרומה אם נפלה לפחות ממאתים מדמע הכל ונעשו הכל תרומה מדרבנן דילפינן מקרא דאת מקדשו ממנו דכמו שמקודם חלק התרומה אוסר הכל באיסור תרומה שמשום זה חיובין מיתה על טבל לתרומה או לתרומת מעשר (ומשו"ה טבל למעשר עני להרמב"ם אין חיוב מיתה בידי שמים) הרי דחלק התרומה אוסר הכל באיסור תרומה ה"נ אמרו רבנן שאם נפל החלק התרומה היינו לפחות ממאה אוסר הכל מדרבנן באיסור תרומה דמשו"ה אמרינן בנדה דף מ"ו דמדומע פטור מן החלה ואם לא הי' נעשה הכל תרומה רק שמדרבנן אסור לזרים לאכול משום שאם יאכלו יאכלו את התרומה א"כ אמאי הכל פטור מן החלה ואין לומר דמיירי שאין בהעיסה שיעור לחיוב בחלה כמו שמשמע קצת מפירוש הרא"ש בהרי איתא במתני' פ"ג דחלה מ"ב נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה פטורה משגילגלה חייבת ואם לא הי' בלא המדומע שיעור לחייב בחלה א"כ אף משגלגלה הי' פטור שהרי כל זמן שלא הי' כשיעור הי' פטור מן החלה ע"כ דאם נדמעה מקודם שגלגלה אף שיש שיעור לחיוב בחלה מלבד התרומה ג"כ פטור מן החלה (בזמן שחלה מדרבנן) כיון דמדרבנן נעשה נעשה הכל תרומה א"כ בכלאי הכרם וערלה דילפינן מלאה מלאה בפחות ממאתים כשהם מוקדשים נעשה הכל כלאי הכרם וערלה.