לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין
סימן יג - לדף סו
סוגיא עולת העוף שעשאה למעלה
עולת העוף שעשאה למעלה כמעשה עולה, לשם עולה כשירה כו' עשאה למטה כמעשה כולן פסולה, והנה הרמב"ם כתב פ"ז מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו', ז"ל וכן עולת העוף שעשאה למטה, אפילו מלק סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסולה, והנה מדברי הרמב"ם מוכח דדוקא אם מלק סימן אחד שלם למטה פסולה, אבל אם מלק מיעוט הסימן למטה וגמרן למעלה כשר, אכן הרשב"א כתב בחולין דף כ"ט ז"ל לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים דלא בעי מעשה גמור וה"ה במולק בעולת העוף מיעוט סימנין למטה וגמרה למליקה למעלה, הרי דאם נסבור דאם שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים, פסול, ה"ה בעולת העוף, אם מלק מיעוט למטה וגמר למעלה יפסל, וא"כ הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ח ז"ל שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או ששחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון פסולין שישנה לשחיטה מתחלתה ועד סוף, אמאי כתב במליקה דדוקא אם מלק סימן אחד בעולה למטה פסולה, אבל אם מלק מיעוט הסימן למטה כשרה, ומ"ש מדרום, דאף מיעוט סימנין בדרום פסולה.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ו' ז"ל חטאת העוף כיצד נעשית מולק אותה בקרן דרומית מערבות כמו שביארנו ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהן ואונו מבדיל הראש מן הגוף. וכתב על זה הלחם משנה משמע דרבינו ז"ל פליג ק דברי רש"י ז"ל דקאמר בפ"ק דחולין (דף כ"א) בחטאת העוף טפי משחיטת סימן אחד הוי הבדלה כיון דעוף הכשרו בסימן אחד כל מאי דעביד טפי הוי הבדלה אבל רבינו ז"ל שכתב עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהן כו' דאע"ג דשוחט שני סימנין לא הוי הבדלה דלא מקרי הבדלה אלא הראש בעצמו והגוף בעצמו ומבעיא לי' ברייתא דקאמרה בפ"ק דחולין דף כ"א מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בפני עצמו וכדכתב סמ"ק ז"ל אבל קשה על רבינו ז"ל ברייתא דקאמרה מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן אחד, וכן ר"א ב"ר שמעון אמר אי מה להלן בסימן אחד משמע דבסימן אחד הוי בחטאת העוף מליקה ויותר הוי הבדלה וע"ק דשם אמרו אי הכי עור נמי כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה והא מיעוט סימנין אלא כל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה משמע דשחיטת שני הסימנין לחודייהו מקרי הבדלה ולא איכפת לן בעור ולא בהסרת הראש מהגוף, אלא מילתא דשייכא בשחיטה דוקא, ותו קשיא דאמרינן התם על ברייתא דקאמרה דבעולה דשוחט שנים או רוב הוי שנים כרבנן, משמע דמאי דאמרי רבנן הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו לאו דוקא מבדיל הראש מהגוף אלא שנים דוקא כפרש"י ז"ל התם, ויש לומר דרבינו ז"ל סובר דההיא ברייתא איכא תלתא חלוקות דרבנן סברי דבעינן הבדלה גמורה הראש מהגוף. וזה שאמרו מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו ור' ישמעאל סבר דלא בעינן אלא שחיטת שנים דוקא. ולא דרש ומלק והקטיר כדפרש"י ז"ל דאדרבנן סמיך, אלא והקריבו דריש וכיון דחלקו הכתוב מחטאת ודאי דמוקמינן לה שנים, וזהו שאמר מה להלן בסימן אחד אף כאן בסימן אחד. ת"ל והקריבו, וראב"ש סבר אית לי' דרוב שנים דוקא ולא שנים, ומתיישבה ברייתא יותר לפי פירוש זה, מפירוש רש"י ז"ל, דלישנא דהקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו משמע הבדלה גמורה, וכן לא צריך לומר דר' ישמעאל סמיך את"ק. אלא מוהקריבו לחודי' דריש ורבינו ז"ל פסק כת"ק דאמר דבעינן הבדלה גמורה והא דאמר אי רבנן שנים דוקא וכן מה דאמר שם והא מיעוט סימנין לרבנן דלא מעכבא בשחיטה, ומעכבין בהבדלה סובר רבנו ז"ל דההוא רבנן לאו תנא קמא הוא דלת"ק הבדלה גמורה הראש מהגוף צריך, אלא הך רבנן הוי ר' ישמעאל דאית לי' שנים כדכתיבנא, וקרי ני' רבנן משום דבמנחות סוף פ' התודה. משמע דר"ע נמי אית לי' הכי, דדריש דרשא דמחולין וביום ובידי הימנית, מחטאת דההיא דרשא הוי בין בעולת העוף בין בעולת בהמה, עכ"ד הלח"מ.
ודברי הלח"מ נא הבנתי, דמה ענין מה דס"ל לר' עקיבא דילפי' בין נעולה בין לחטאת, מזאת התור' לענין דאין בא אלא מן אלא מן החולין לדרשא דומלק והקטיר, דכפי שפירש הלח"מ אית ליה לת"ק דמקרא דומלק והקטיר ילפינן שצריך שיהי' הראש בפני עצמו והגוף בפני עצמו במליקה, ואעפי"כ איצטריך קרא דוהקריבו, דאי לא והקריבו הוי אמינא דקרא דומלק והקטיר, קאי רק על שתהי' המליקה בראשו של מזבח, כדאמר לקמן בגמ' דף כ"ב, והא דאיצטריך לקרא דומלק והקטיר, דאי מוהקריבו הוי אמינא דחלוק רק בזה שיצטרך רק רוב שנים, אבל לא שיהי' הגוף בפני עצמו והראש בעצמו וא"כ דילמא ר"ע ס"ל דכמשפט קאי שיהי' ממול העורף, כר' ישמעאל ודרש ומלק והקטיר שיהי' הראש בעצמו והגוף בפני עצמו, והקריבו שלא נימא דומלק והקטיר קאי רק שתהי' הקטרה בראשו של מזבח וא"כ בודאי דיקשה איך קרי לר' ישמעאל רבנן כיון דר' עקיבא מצי סבר בדרשא דומלק והקטיר, דבעו מלבד הסימנן שיהי' הראש בפני עצמו והגוף בפני עצמו.
עוד הקשה בליקוטי הלכות בזבח תודה, דהא איתא שם בגמ' חולין דף כ"ב דהותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין ואמר ר"ל הותזו ממש ומדמי בגמ' להבדלת עולה, ואעפי"כ כתב הרמב"ם אפילו מחוברין בעור.
עוד הקשה הלח"מ בפ"ו הלכה כ"ג ז"ל בסוף פרק קדשי קדשים, משמע שאחר שיחתוך סימן אחד בחטאת העוף ושנים בעולה יחתוך רוב בשר ואיכא מ"ד התם דרוב בשר מעכב ולכו"ע אמרינן דלכתחלה צריך שיחתוך רוב בשר, ואמרו שם מכלל דבעינן רוב בשר לכתחלה, ולא ידעתי למה לא הזכיר זה רבינו ז"ל.
ולישב אלו הפליאות נראה לי, דהנה בזבחים דף ס"ה דאיתא שם, מתניתן דלא כרבא"ש, דתניא אמר ראב"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף מאו ביניהו אמר רב חסדא מיצוי חטאת איכא ביניהו, ת"ק סבר מיצוי חטאת מעכב, וכיון דמיצה דם קעביד מעשה עולה בחטאת העוף וראב"ש סבר מיצוי חטאת העוף לא מעכב, ומחתך בשר בעלמא הוא, רבא אמר שהי' בסימן שני בעולת העוף מעכב איכא ביניהו, תנא קמא סבר שהיי' בסימן שני בעולת העוף לא מעכבי ואע"ג דשהיי' קעביד מעשה עולה בחטאת, ור' אליעזר בר' שמעון סבר מעכב וכיון דשהי' מחתך בשר בעלמא הוא, אביי אמר רוב בשר מעכב איכא ביניהו, מכלל דבעינן רוב בשר בתחלה אין, והתניא כיצד מולקין חטאת העוף, חותך שדרה ומפרקתה בלא רוב בשר, עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לקנה או לושט חותך סימן אחד או רובו, ובעולה שנים או רוב שנים, אמרוה קמי' דר' ירמי' אמר לא שמיעא להו הא דאמר ר' שמעון בן אליקים משום ר"א בן פדת משום ר"א בן שמוע אומר הי' ר' אליעזר בר' שמעון שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל, אמר לי' רב אחא ברי' דרבא לרב אשו אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו ה"נ דאין צריך לכסות, הכי השתא התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם, עליו הוא דרמי לכסוי'. אבל הכא מכדי כתוב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא ובדיל למה לי ש"מ אין צריך להבדיל, ע"כ והקשה בתוס' ד"ה ור' אלעזר, ז"ל וקשה דבפ"ק דחולין דדריש ראב"ש כמשפט חטאת העוף מה להלן כשהוא אחוז הראש בגוף ומזה ויליף מינה בעולת העוף שאין חותך אלא ברוב שנים היכא יליף הא אי בעי מבדיל בחטאת העוף. והיינו יכולים לפרש כשהוא אחוז הראש בגוף אם ירצה כו'. אבל קשה מברייתא דהתם לעיל דקתני שנים או רוב שנים ומפרש התם שנים לרבנן רוב שנים לראב"ש נוקמי כולה כראב"ש דאי בעי שנים. ואי ואי בעי רוב שנים לכן פירש בתוס', דתרי תנאי אליבא דראב"ש. ודוקא ר"ש בן אליקום דלקמן אית הך סבר לראב"ש דיכול להבדיל כל השנים. והשיטה מקובצת הרבה להקשות על דברי הגמ' דקאמר מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין עונת העוף לחטאת העוף. לא יבדיל למה לי דהא אילו לא הי' כתוב בחטאת קרא דלא יבדיל מאין הינו יודעים דבעולה עבדינן שני סימנין ובחטאת סימן אחד איפוך אנא דילמא קרא קרא דאמר והקריבו לחלק, הוא דבחטאת בעי שני סימנין. ובעולה רק סימן אחד. וא"כ הא איצטריך קרא. דלא יבדיל דבחטאת אין מבדיל ובעולה מבדיל ואין לומר דבעולה ידעינן דבעינן שני סימנין דומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה כן הא ראב"ש לית לי' הך דרשא. דהא אמר כמשפט חטאת העוף מה חטאת העוף כשהוא אחוז הראש בגוף מזה.
והנראה לי דהנה הא דאמר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו. אף מליקה הגוף בעצמו. והראש בעצמו. אין הכונה דכמו בהקטרה בעינן. שיהי' פרוד הגוף מן הראש אלא כמו בהקטרה בעולה דבעינן להקריב את הגוף והראש דין הוא שיהיו מפורדין הראש והגוף כן במליקה שהדין במליקה הוא על הסימנין בעינן שמליקת הסימנין יהיו באופן שהמליקה תפרוד הסימנין הראש מהגוף דסימנין שנשארין אצל הראש יהיו פרודין מהסימנין שנשארו אצל הגוף ובהקטרה בהראש' כיון דכתיב שני פעמים והקטיר, שהרי הדין הוא שיהיה שני הקטרות, ה"נ בהמליקה. שדין המליקה הוא על סימנין בעינן שיהיו פרודים בשעת מליקה, סימני הראש מהנשאר מהם אצל הגוף. וראב"ש אפשר דגם הוא סובר זה הדין, דדרשינן ומלק והקטיר אלא דראב"ש סובר כיון דפסוק אחד, דכמשפט דס"ל דהפירוש כמשפט חטאת העוף משמע דאין צריך שיהיו פרודות, שהרי בחטאת לא נאמר ומלק והקטיר ודרשינן והקריבו חלק הכתוב א"כ בחטאת העוף אסור להפריד סימנין הראש, מסימנין של הגוף שהרי כתוב והקריבו וחד פסוק. משוה עולת העוף לחטאת. א"כ סבירא לי' לראב"ש דאמרינן מסברא דבודאי בעולת העוף בעינן שיהיו הדין לשני סימנין. כאילו הם פרודות, היינו שיהי' בהם רוב מחותך שאז רובו ככולו ובזה שוה מליקה להקטרה בהדין שיהיו כאילו הם פרודות אבל בזה שותה התורה מליקת עולת העוף לחטאת העוף לענין זה הדין. שיהי' אחוז הראש בגוף ולענין דין אחוז אף אם מקצת סימנין לא נחתכו. ג"כ מקרי אחוז הראש בגוף. ואף שאין דומה לחטאת העוף דבחטאת העוף, הדין הוא בסימן אחד, שהרי חלק הכתוב עולת העוף מחטאת העוף, אבל לענין הדין שיהי' אחוז, שוה היינו שישארו מקצת סימנין וגם לענין זה לא דמי המליקה להקטרה. דבהקטרה בעולת העוף פרוד הראש לגמרי מן הגוף מדין התורה ובמליקה של עולת העוף, לא נפרדו לגמרי שהרי מיעוט צריך להשאיר, אעפי"כ בזה שוה שכיון שרוב נחתכו יש לזה דין כאילו הן פרודות, הסימנין שנשארו אצל הראש מהסימנין שנשארו אצל הגוף שהרי הדין הוא דרובו ככולו.
והנה רב חסדא ורבא סברי דקרא דלא יבדיל בחטאת קאי על הסימנין. דהכל קאי לענין המליקה וא"כ בעולה דין הוא לרבנן שיבדיל הסימנין הראש מהגוף ובחטאת נאמר לא יבדיל אכן ראב"ש סובר דבדיעבד, אם הבדיל בחטאת לא פסל, דכיון דלרב חסדא מיצוי חטאת העוף אין מעכב, הרי כבר גמר הכשרה, והוי מחתך בעלמא וכן רבא סבר. דאף דנאמר בחטאת העוף לא יבדיל וקאי על הסימנין אם הבדיל לאחר ששהי' כיון דראב"ש סבר דשהי' פוסל בעולת העוף בין סימן לסימן. א"כ מה שהה ואח"כ הבדיל הא לא מעשה עולת העוף דבעולה אם הי' עושה שהי' הא פוסל, וא"כ אף שנאמר בחטאת העוף לא ובדיל ואסור להבדיל, אבל הא לא שנה הכתוב, לעכב אלא דמשו"ה פוסל אם עשה מעשה עולת העוף, בחטאת דזה פוסל הן אם עשה מעשה חטאת העוף בעולת העוף, והן אם עשה מעשה עולת העוף בחטאת והנה התוס' ד"ה הבדיל הקשה בחטאת ניחא כדדרשינן בת"כ חטאת היא שאם מלקה שלא לשמה פסולה והוא הדין כל ששינה בה פסולה אבל בעולה קשה מנא לן ע"כ דהתוס'.
ונראה לי דמקרא דהוא דרשינן בחטאת שאם עשה בה מעשה עולה פסולה הן במחשבה והן במעשה שהתורה אמרה חטאת היא שיהיו מעשיה ומחשבתה חטאת לא עולה, והנה בעולה נמי כתיב בקפיטל א' פסוק י"ז עולה הוא אלא דאין לדרוש מעולה הוא שיהי' הדין גם במחשבתה שלא תהי' לשם חטאת, שהרי בחטאת נאמר אותה ילפינן מזה דדוקא חטאת פסולה שלא לשמה אבל שארי קרבנות כשרים שלא לשמה, וכמו דאיתא דף ה' אבל לענין מעשה של עולה ילפינן מקרא דעולה הוא שיהיו מעשי' מעשה עולה לא מעשה חטאת ואין להקשות הא קרא דעולה הוא קאי לאחר הקטרה והוא לעצמו שלא הוקטרו כשרי כדאמר כדאמר בגמ' לגבי אשם אכן לפי זה יקשה גם גבי חטאת העוף הא קרא דחטאת העוף שנאמר חטאת הוא, נאמר לאחר מיצוי והלא יש מ"ד דמיצוי חטאת העוף אינו מעכב, וא"כ איך ילפינן מזה, דחטאת העוף שעשאה שלא לשמה פסולה, הא הוא עצמו שלא מיצה כשר וע"כ דרק באשם ששם נוכל לומר דקרא דהוא קאי להא דאשם שניתק לרעי', שם אמרינן דהאי הוא לא קאי לילף לענין אם עשה במחשבת שלא לשמו, ואמרינן דהאי הוא קאי לענין אם ניתק לרעי', אבל בחטאת העוף דאין לנו על מה לדרוש דרשינן דהאי הוא, קאי שדוקא אם נעשה בו המליקה כדין, ולא חשב מחשבה הפוסלת, ולא שינה מעשה לעולת העוף אז כשר, כן בעולת העוף כיון דאין מה לדרוש דרשינן. דעולת העוף דוקא אם לא שינה מעשי' לחטאת העוף היינו המליקה, והזאה לא עשאה כמעשה חטאת, ואף דלא נוכל לדרוש בעולה לענין שלא תפסל מחשבה שלא לשמה, כדילפינן מקרא דאותה לחטאת, דדוקא בחטאת פסול שלא לשמה, אבל למעשה שפיר דרשינן, שאם שינה מעשה עולת העוף. ועשה מעשה חטאת העוף פוסל אבל אם שהה בחטאת ואח"כ הבדיל: אף שעבר על לא יבדיל כיון דלא הוי מעשה עולת העוף משום הכי כשר בדיעבד.
אכן אביי שני רוב בשר מעכב איכא ביניהו, והנה רש"י ותוס' פירשו, דקאי גם לאביי מחלוקת ת"ק וראב"ש בהבדלת הסימנין אלא דפליגי בחתיכת רוב בשר אי מעכב בחטאת העוף, ופירשו דלת"ק חתיכת רוב בשר לא מעכב, וא"כ אסור להבדיל בחטאת העוף, שהרי כיון שלפעמים לא יחתוך רוב בשר, ויעשה הבדלת שני סימנין בלא שהי' וא"כ עשה מעשה עולת העוף בחטאת, וראב"ש סבר מעכב, וא"כ יעשה על כרחך חתיכת רוב בשר, קודם שימלוק הסימן השני, וא"כ יהי' שהי' ולא הוי מעשה עולת העוף בחטאת, ולפי"ז הי' לאביי ג"כ נפרש כמו שפירש רב חסדא, דלת"ק כיון דמיצוי דם מעכב קא עביד מעשה עולה בחטאת וראב"ש סבר לא מעכב ומחתך בשר בעלמא, ורבא מפרש דלרבנן שהי' בסימן שני בעולת העוף לא מעכב וקא עביד מעשה עולה בחטאת, וראב"ש סבר, מעכב וכיון דשהי' מחתך בשר בעלמא הוא, ה"נ הוי ליה לאביי, לפרש דבריו. דת"ק סבר לא מעכב רוב בשר, וקא עביד מעשה עולה בחטאת, וראב"ש סבר מעכב, וכיון דעביד רוב בשר. הוי שהי' לרש"י או כדפירשו בתוס', דכבר מתה, ואף בהבדלה לאביי, היכא דמתה אין מקיים מצות הבדלה בעולה, וממילא בחטאת, מחתך בשר בעלמא.
משום זה סובר הרמב"ם פירוש אחר בדברי הגמ', דהנה רב חסדא ורבא מפרשו הא דאיתא במתניתן הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה, קאי על מליקת סימנין דאם בחטאת העוף מלק שני סימנין, או בעולת העוף סימן אחד פסול, ור"א בר"ש קאי על מליקת הסימנין, דס"ל מבדילין בחטאת העוף שני סימנין ע"ז אמר אביי, דפליגי בהבדלת הרוב בשר, על זה אמר ת"ק. דאם הבדיל בחטאת רוב בשר מעכב שפוסל, ובעולה אם לא הבדיל רוב הבשר אז פסול וע"ז קאי התנא דמתניתין, דאמר אם הבדיל בחטאת, היינו אם הבדיל רוב בשר. דמקרי הבדלה. דהא רובו ככולו ולא הבדיל רוב בשר בעולה פסול, דקרא דאמר לא יבדיל לא קאי על הסימנין אלא קאי על העוף, שלא יבדילו ומהו ההבדלה שלו, זה שתלוי בו החיות. דהרי סימנין. אף אם נחתכו כונן. עדיין מקרי חי. אכן רוב בשר מקרי מתה. וקרא דוהקריבו לתנא דמתניתן. קאי על קרא דלא יבדיל. ובחטאת אין מבדילין. וחלק הכתוב. דבעולה מבדילן, ואם חתך רוב בשר כיון דרובו ככולו. מקרי הבדלה והאי מעכב. הוא בשניהם בעולה אם לא הבדיל. ובחטאת אם הבדיל. אכן ראב"ש סבירא לי' דלא יבדיל קאי על סימנין. דבחטאת לא יבדיל הסימנין. וקרא דוהקריבו בא להודיע. שבחטאת בעי הבדלה אבל רוב בשר אין מעכב בדיעבד. דלכתחילה בעי רוב בשר. בעולה וכן בחטאת מבדילין לכתחילה. ופריך מכלל דלכתחלה בעו הבדלת רוב בשר. דלרב חסדא ורבא. מה דאמר ראב"ש. מבדילין בחטאת העוף. דס"ל דקאי על סימנין. הפירוש מבדילין. שאם הבדיל לא פסל. אבל לאביי, הלא הפירוש שמעתי שמבדילין, (את העוף) בחטאת העוף. א"כ בעי רוב בשר לכתחלה. ומשני אין הכי נמי דלראב"ש, גם בחטאת העוף בעינן לכתחלה רוב בשר. דהאי קרא דלא יבדיל אליבא דראב"ש. קאי על סימנין. אבל לענין רוב בשר לא מיירי קרא. ולכתחלה. (מדרבנן) בעינן רוב בשר בין בחטאת בין בעולה, אכן לתנא דמתניתן, קרא דלא יבדיל, קאי על העוף, שלא יבדילו הראש מן הגוף. היינו שלא יחחכו רוב בשר דאז הוי רובו ככולו. ובעולה אמר קרא. דוהקריבו לחלק. דבעולה יבדילו בשעת מליקה. ואם חתך רוב בשר הוי כמובדל, דרובו ככולו והא דבעולה בעי שני סימנין הוא מקרא דומלק והקטיר, מה הקטרה מובדל הראש מן הגוף שהרי הוי שני הקטרות. ה"נ במליקה. דין הוא שהמליקה תהי' שיהיו מובדלין בסימנין של הראש מן הסמנין הנשארים מן הגוף. נמצא לתנא דמתניתן. בודאי דבחטאת העוף אסור לחתוך רוב בשר. שהרי זה יהי' הבדלה. ותנא דידן הא סבר. אם הבדיל בחטאת. (היינו רוב הבשר) מעכב ופסול בדיעבד.
אכן ר"ש בן אליקים חידש. דזה גם ראב"ש סבירא לי'. דקרא דלא יבדיל. קאי על העוף שלא יבדילו אותו שלא יחתכו רוב בשר, אלא דראב"ש סבר. דהפירוש אין צריך להבדיל. ולדידי' קרא דוהקריבו. קאי על זה דילפינן מומלק והקטיר. שיהיו מובדלין סימני הראש מן הגוף. ע"ז נאמר והקריבו דבחטאת, צריך שיהי' סימן אחד. שצריך להיות חלוק ממליקת עולת העוף. ומקרא דכמשפט ילפינן שצריך בעולה. שיהי' אחוז הראש בגוף במליקה היינו שיחתוך בחטאת העוף רק רוב הסימנין. ובחטאת רק סימן אחד. דלראב"ש. קרא דוהקריבו קאי לחלק. שבמליקת חטאת לא יהי' הדין להסימנין, שהמה חלוקין הסימנין שאצל הראש, מן הנשאר אצל הגוף וקרא דלא יבדיל הוא שאין צריך לחלק את העוף, ופריך רב אחא ברי' דרבא, א"כ גם בבור נימא דלא יכסנו, הפירוש שאין צריך לכסות, ושני לי' רב אשו התם כיון דכתיב בעל הבור ושלם ידעינן דהפירוש דלא יכסנו, היינו שמחויב לכסות, אבל הכא אי אפשר לפרש דקאי על הסימנין דזה ידעינן מדכתיב והקריבו חלק הכתוב, דאף דבעולת העוף, בעינן שיהיו להסימנין דין כאינו הם בפני עצמם, הסימנין שנשאר אצל הראש מהסימנין שנשאר אצל הגוף. (היינו שיחתוך רובם דרובו ככולו בחטאת בעינן, שלא יהיו באופן שיהי' הדין שהם זה בפני עצמו אלא שסימן אחד יהי' שלם ורק סימן אחד יחתוך א"כ אי אפשר לומר דקאי לא יבדיל בחטאת על הסימנין, דהא כבר אשמעינן קרא, דבחטאת חותך רק סימן אחד א"כ קאי לא יבדיל על העוף, ואין לנו ראי' שהפירוש שאסור להבדיל דבבור הא מוכח שהפירוש אם לא כיסה ישלם, אבל הכא אילו הי' קאי על סימנין, הי' מוכח דאסור להבדיל, אבל על סימנין אי אפשר לפרש דכבר ידעינן. מוהקריבו, דבחטאת אסור לעשות שיהי' הדין כמו בעולה, היינו שיהיו רוב שנים, דהרי חלק הכתוב וא"כ קאי לא יבדיל, על העוף שאין צריך להבדילו, וכיון דאין לנו ראי' מפרשינן, דאין צריך להבדיל, דבלא ראי' נא מפרשינן, שאסור לבדול שצריך ראי' לאסור, ועיין רש"י שג"כ מפרש. דהאי למה לי הוא כמו מאי היא. ואין הפו' לדברי הרמב"ם בגדר הוכחה, אלא כיון דאין לנו ראי' אית לי' לראב"ש. דהפירוש אין צריך להבדיל, ומדרבנן מבדילין היינו שחותכין רוב בשר נמצא דרב אחא ברי' דרבא, ורב אשי ג"כ סברי כותי' דאביי, דהפירוש בראב"ש מבדילין בחטאת העוף. היינו שבחטאת העוף חותכין רוב בשר, ותנא דידן דאמר הבדיל בחטאת פסול, שאם חתך רוב בשר בחטאת פסול, נמצא דשפיר לא הזכיר כלל הרמב"ם רוב בשר בחטאת שהרי אדרבה הזכיר לפסול, שהרי אמר שאם הבדיל בחטאת העוף פסול ולפי זה הא דאמר בברייתא דכיצד מולקין חטאת העוף כו', ובעולה שנים או רוב שנים דע"כ האי ברייתא כראב"ש דהא אמר דחותכין בחטאת העוף רוב בשר, דלתנא דמתניתן בזבחים. שהוא ת"ק דברייתא בחולין אם חתך רוב בשר פסול, שזהו הבדלה וא"כ מאי דאמר שנים היינו שיהי' נראה כשנים, כמו דאיתא בגמ' חולין, דף כ"א ז"ל הגמ' ואיבעית אימא הא והא ראב"ש ומאי שנים שדומין לשנים והא דאמר מעיקרא שנים לרבנן, דהוי בעי לאוקמי ברייתא כרבנן אף דאיתא בה בחטאת העוף חותך סימן אחד ורוב בשר עמו הוא אליבא דרב חסדא ורבא וכותיהו סברא ההיא סוגיא' דקרא דלא יבדיל קאי על חתיכת שני הסימנין, שלא יחתוך בחטאת שני הסימנין ומתניתן דהבדיל בחטאת הפירוש שהבדיל הסימנין אבל לאביי ורב אחא ברי' דרבא ורב אשי דבתרא הוא הפירוש במתניתן הבדיל בחטאת שהפריד העוף הראש מן הגוף או ברוב בשר כיון דרובו ככולו, שהרי בשביל זה מתה. פסול בודאי דלא אתיא ברייתא זו כרבנן ואתיא רק כראב"ש דלדידי' למסקנת רב אשי, לא יבדיל אין צריך להבדיל ומדרבנן מבדילין בחטאת העוף הראש מן הגוף, היינו שחותכין רוב בשר, אבל סימן אחד אין חותכין שהרי בזה חלק הכתוב חטאת העוף מן עולת העוף דלדידי' והקריבו קאי על מליקת סימנין.
נמצא דהרמב"ם דפסק כאביי ורב אחא ברי' דרבא ורב אשי, דהא דאמר במתניתן. הבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה, קאי על הראש מן הגוף ורוב בשר כיון דרובו ככולו. הא הוי הבדלה, א"כ לא קשה כלל אמאי לא הזכיר הרמב"ם רוב בשר דהא לדידן אסור בחטאת להבדיל ולפי זה לא קשה כלל ג"כ אמאי כתב הרמב"ם דבחטאת חותך שנו סימנין אם רוצה, ומגמ' חולין הא מוכח דבחטאת אסור לחתוך יותר מסימן אחד דזה דוקא לראב"ש ור' ישמעאל דקרא דוהקריבו לחלק קאי על מליקת הסימנים דבחטאת לא יעשה כמו בעולה, וכן לת"ק, סברה ההיא סוגיא דקרא דלא יבדיל בחטאת קאי על המליקה, אבל לאביי ורב אחא ברי' דרבא ורב אשי לתנא דמתניתן והוא הת"ק דברייתא בחולין. קרא דוהקריבו קאי על קרא דלא יבדיל, דבחטאת אסור להבדיל את הראש מן הגוף ועוף רוב בשר אסור דכיון דמקרי מתה ע"ו זה, היינו במפרקת ורוב בשר הרי זה הבדלה ובעולה חלק הכתוב דצריך להבדיל א"כ אין לנו קרא במליקה לחלק וא"כ בעולה בעי דוקא שני סימנין דזה ילפינן מומלק והקטיר. דבעולה בעי דוקא שני סימנין היינו שהמליקה תחלק הסימנין אלה שנשארו אצל הראש, מאלה שנשארו אצל הגוף אבל בחטאת העוף אין לנו קרא ממילא לכתחלה צריך שני סימנין, כדין כל שחוטה דבעינן אף בעוף בחטאת לכתחילה שני סימני, ובפרט בקדשים דלדם הוא צריך לכתחלה בעי חתיכת שני סימנים ובדיעבד כשר בחטאת העוף אף אם רוב סימן אחד וראי לדברי הרמב"ם דלמסקנא דקרא דלא יבדיל קאי על העוף לא על הסימנין דהא איתא בדף כ"ט רוב אחד בעוף תנינא חדא זימנא רובו של אחד כמוהו, אמר רב הושעיא חדא בחולין וחדא בקדשים כ"ו הי בחולין והי בקדשים כו' רב שימי בר אשי אמר רישא בחולין מהכי דקתני אחד בעוף ואי ס"ד בקדשים הא איכא עולת העוף דבעי שני סימנין משמע דמחטאת העוף לא הוי קשה לי, ואם נימא דבחטאת העוף אם מלק שני סימנין פסולה (או אסור לכה"פ א"כ איך אמר השוחט דיעבד הא ע"כ בעי דוקא סימן אחד דהרי יותר מסימן אחד פסול, ע"כ דלמסקנא דאביי ורב אחא ברי' דרבא ורב אשי דקרא דלא יבדיל קאי על רוב בשר, וקרא דוהקריבו קאי ג"כ על לא יבדיל דבעולת העוף בעי הבדלה, אין לנו כלל לימוד בחטאת העוף דלא יחתוך יותר מסימן אחד וממילא הדין דלכתחלה בעי שני סימני' ובדיעבד אף סימן אחד כשר משו"ה משום חטאת העוף הוי מוקמינ' שפיר בקדשים, אלא דקשה הא עולת העוף בעי דוקא שני סימנ' מדאורייתא מומלק והקטיר והא דאמר אביי לרבא אי הכי עור נמי שם פריך לרבא דהי' סבר דמליקת הסימנ' הוא משום מצות הבדלה ומצות הבדלה הוי אף במתה א"כ אין זה שייך למליקה והבדלה הוי אף במתה, פריך לי' אבל למסקנא דחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, ובמליקת השני סימנין אינה מתה קרא דלא יבדיל קאי על רוב בשר, וכיון דמתה שהבדיל רוב בשר, שוב אף אם לא הבדיל בעולה כשר דרובה ככולה ולכתחלה בעי כולה ובדיעבד כשר רוב ובחטאת אם הבדיל רוב בשר פסול דכתיב לא יבדיל ולפי זה אפשר דבעולת העוף אם מלק רק סימן אחד. בדיעבד אפשר שכשר דאף דכתיב ומלק והקטיר אבל הא לא שנה הכתוב לעכב. ומעשה חטאת אין כאן דהא בחטאת נמי כשר שני סימנין ואם נימא כן יהי' מדויק לשון הרמב"ם שהרי הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה כ' ז"ל עולת העוף כיצד היתה נעשית עלה לכבש ופנה לסובב ובא לקרן דרומית מזרחית והי' מולק שם ראשה ממול ערפה ומבדיל. ואם לא הבדיל פסולה עכ"ד הרמב"ם והנה האי אם לא הבדיל פסולה. קאי על הבדלת הראש מן הגוף שרי בפ"ז מהלכות הנ"ל הלכה ו' כתב. חטאת העוף כיצד היתה נעשית, מולק אותה בקרן דרומית מערבית כמו שביארנו ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהן ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסל ולוקה ע"כ וא"כ גם מה שאמר בכאן בעולה אם לא הבדיל היינו שלא הבדיל הראש מן הגוף ובזה אמר הרמב"ם שאם לא הבדיל בעולה פסול אכן לענין מליקה בסימנ' בעולת העוף כתב הרמב"ם שם בפ"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה כ"ג ז"ל כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס ואם נעקרו הסימנין אין חושש וחותך שדרה ומפרקתה בלא רוב בשר' שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין וצריך לחתוך שני הסימנין בעולה כשהוא יורד עכ"ל הרמב"ם הרי דלא כתב הרמב"ם רק דצריך דמשמע שהוא דין לכתחלה ולא כתב שאם לא חתך שני הסימנין פסול. אכן לדברינו מדויק מאד דהרי קרא דומלק והקטיר לא שנה הכתוב לעכב וכיון דלא נאמר על זה והקריבו ובחטאת ג"כ בעי לכתחילה שני סימנין א"כ בזה שמלק רק סימן אחד. לא יעשה מעשה חטאת ובעולה פסול רק מעשה חטאת. משא"כ אם מלק למטה. ששינה המקום ואם מלק אף סימן אחד הרי עשה הכשר חטאת בשינוי. משו"ה פוסל השינוי, כיון שאם היתה חטאת היתה כשרה ובעולה הא מה שנעשה למטה הוא שינוי שמליקת הסימן הזה למטה הוא שינוי אבל אם מלק סימן אחד למעלה בעולה. הא בסימן הזה אין כאן שינוי, ומה שלא עשה יותר אין זה מעשה חטאת והא דאמר בגמ' חולין והא מיעוט סימנין בעולה דאין מעכב בשחיטה ומעכב לרבנן הוא אליבא דההיא סוגיא. דקרא דלא יבדיל וקרא דוהקריבו קאי על המליקה. (וצריך לומר דזה דקאמר והא מיעוט סימנ' כו' זה לא אמר אביי אלא סוגית הגמ' דלאביי אין מעכב בדיעבד.) והא דקאמר בגמ' חולין כ"ט רב שימי בר אשי והא עולת העוף דבעי שני סימנ' היינו דאם מלק רק סימן אחד הרי לא קיים מצות מליקה בעולת העוף שהרי מצות עשה. דומלק והקטיר למלוק שני סימנ' והשוחט דקאמר לכתחילה הוא קאי רק אם הדין דבעי לכתחילה שנים. הוא רק מדרבנן אבל אם לקיים מליקה כדין ועבר על דאורייתא לא הוי למתני כשר.
והנה הרמב"ם כתב בפרק יוד מהלכות רוצח ושמירת נפש הלכה ח' ז"ל נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר. נמצא אחר שנערפה תקבר במקומה שעל הספק באה מתחילתה כיפרה ספיקה והלכה לה והקשה הכ"מ ז"ל דבפרק בתרא דכריתות דף כ"ד אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבה (כן גרסת הב"ח רבה לא רבא) אמר לאחר עריפה וכו' ולרב המנונא מאימתי אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתהי וכו' אמר רבה מנא אמינא לה דתנן עגלה וכו' אם נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא אתסרא לה מחיים תני עד שנא נראית לעריפה אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה תני משנראית לעריפה א"כ אימא סיפא שעל הספק באה מתחלתה כיפרה ספיקה והלכה לה, ואם מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה והלכה לה. תנאי הוא ופסק רבינו כרב המנונא משום דר' ינאי וחבריו ס"ל הכי אבל קשה דלפי זה הוה לי' לפסוק שאם נמצא ההורג אחר ירידתה לנחל אסורה בהנאה והוא פסק שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר והרשב"א כתב כו' וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי. אבל מה אעשה והראב"ד נא חלק עניו בזה עכ"ל ולישב דברי רבינו אפשר לומר שהוא סובר דהא דמקשה שנערפה העגלה תצא ותרעה בעדר לאו קושיא היא דאיכא למימר שאני עגלה דאדעתא שימצא ההורג נא אקדשה ואגלאי מילתא דהקדש טעות הוא. ואעפי"כ שהתוס' תירצו זה דסברא היא דגמרי ומקדשי דלא אסקי דעתיהו שימצא ההורג רבינו נא ניחא לי' בההוא תירוצא וסובר דגמרא לפום מאי דס"ד דגמר ומקדיש בכל גווני אסיק מאי דאסיק דמתני' פליגא וסברה דאינה נאסרת מחיים ולא אמרינן דאדעתא שימצא ההורג נא אקדשוה דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג. אבל לפום קושטא איכא למימר דמתניתן נמי סברה דירידתה לנחל אוסרתה ואעפי"כ אם מצא ההורג אפילו אחר שהורידוה לנחל איתן תצא ותרעה בעדר שאדעתא דהכי לא אקדישוה שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג וכל שכן לפי מה שפירשו קצת מפרשים שתועלת המדידה והעניינים הנעשים במצוה זו שע"י כן הוא קרוב שיתגלה מי הוא ההורג דהא ודאי מעיקרא אסקו אדעתיהו שימצא הה רג עכ"ד הכ"מ. ותירוצא דמרן הוא תמוה דלפי זה פליג הרמב"ם על הגמ' בסברא הגמ' סבירא לה. דאקדשוה אף אדעתה שימצא ההורג והוכרח לומר תנאי היא. והרמב"ם סובר שלא כדעת הגמ' והוא סובר דאדעתה דהכי לא הקדשוה והרי זה פליאה עצומה ואפשר עוד מגדול הקושיא.
והנראה לי לישב דברי הרמב"ם דהנה בחולין דף פ"ב איתא על מתני', דהשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר' שמעון פוטר. פריך ועגלה ערופה לאו שחוטה ראוי' היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר אמר ריש לקיש משום ר' ינאי עגלה ערופה אינה משנה ומי אמר ר' ינאי הכי והאמר ר' ינאי גבול שמעתי ושכחתי ונסבין חבריא לומר ירידתה לנחל אותן אוסרתה, ואם איתא לשני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה אמר רב פנחס ברי' דרב אמי אנן משמי' דרשב"ל מתניתן לה עגלה ערופה אינה משנה אמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי קשיא לן מי אמר רשב"ל הכי, והא איתמר צפורי מצורע מאימתי נאסרין ר' יוחנן אמר משעת שחיטה ורשב"ל אמר משעת לקיחה ואמרינן מ"ט דריש לקיש גמר קיחה קיחה מעגלה ערופה, אלא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן עגלה ערופה אינה משנה ע"כ והקשה בתוס' ד"ה עגלה ולמה דחק לומר אינה משנה נימא תנאי היא כדאמרינן ב"פ בתרא דכריתות דתנאי פליגי בהכי וי"ל דכך היתה קבלה בידם, עכ"ד התוס' ודברי התוס' קשה מאוד, אם הא דאמר אינה משנה משום דכך היתה קבלה בידם א"כ מאי פריך ומי אמר ר' ינאי הכי והא"ר ינאי גבול שמעתי ושכחתי, כו' ואם איתא לימא כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה, מאי קושיא קבלה היתה בידי ר' ינאי דאינה משנה, ע"כ הא דאמר אינה משנה, דס"ל דליכא מאן דאמר הכי וקשה הא תנא דבי ר' ישמעאל אית לי' דנאסרת מחיים. כדאמר בכריתות ואין לומר דר' יוחנן לטעמי', דס"ל הלכה כסתם משנה, משו"ה אמר דאינה משנה דהא אין זה סתם משנה, דרק ר' שמעון אית לי', דאינה ראוי' אבל לרבנן באמת שחיטת עגלה ערופה שחיטה ראוי' היא דהא רבנן מחייבי קאמר ולא קאמרי רבנן דבעגלה ערופה איצטריך לטעמא דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, ובעגלה ערופה פליגי אד"ר שמעון מתרתי טעמא דר' שמעון סבר עגלה ערופה, נאסרה מחיים כתנא דבי ר' ישמעאל וס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ורבנן בעגלה ערופה פליגי מתרתי טעמא, חדא דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחוטה ועוד דעגלה ערופה שחיטה ראוי' דנא נאסרה מחיים כדתנן נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר.
לכן נראה לי, דמהאי סוגיא מוכיח הרמב"ם דינו, דאף אם נימא כתנא דבי ר' ישמעאל דילפי' מכשיר ממכפר ונאסרה מחיים אעפי"כ אם נמצא ההורג תצח ותרעה בעדר והוי שחיטה ראוי' אף לר' שמעון אף אם נאסרה מחיים לר' יוחנן דהנה הרמב"ם פסק בהלכות חנוכה פ"ז הלכה ט' דמדליקין מנר לנר והשיג הראב"ד אפילו בקינסא וטעמא דהראב"ד דהנה בשבת דף כ"ב איתא רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין כו' יתיב ההוא מדרבנן קמי' דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמא דרב משום ביזוי מצוה אמר להו לא תציתו ני' טעמי' דרב משום דקא מכחיש מצוה מאי ביניהו דמדליק משרגא לשרגא מ"ד משום ביזוי מצוה משרגא לשרגא מדליק מ"ד משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור ופירש"י בד"ה טעמא דרב ז"ל טעמא דרב מנר לנר משום ביזוי מצוה. שמדליק קוסם שאינה מן המצוה, ע"כ וקאמר שם בגמ' מתיב רב ששת מחוץ לפרוכת העדות יערוך אהרן, וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים והא הכא כיון דקביעי נרות נא סגיא דלא משקל ואדלוקי קשיא בין למ"ד דאמר משום ביזוי מצוה ובין למ"ד משום אכחושי מצוה תרגמה רב פפא בפתילות ארוכות סוף סוף למ"ד משום אכחושי מצוה קשיא וכיון דמ"ד משום אכחושי מצוה ואסור לרב מנר לנר אפריך מרב בעצמו וע"כ דהא דאמר רב אין מדליקין מנר לנר היינו בקינסא וכיון דרבה סבר בהא כותי' דשמואל א"כ הי' להרמב"ם לפסוק כותי' דשמואל דאפילו בקינסא שרי. זו היא קושית הראב"ד עוד הקשה שם הלחם משנה דהנה שם בגמ' אמר מתיב רב אויא מעשר שני אין שוקלין כנגדו דנרי זהב ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר. אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר אבל בקינסא אסר שמואל הא לא תהוי תיובתא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי הא תהוי תיובתא אמר רבה גזירה שמא לא יכון משקלותיו וקא מפיק להו לחולין. ע"כ לפי זה אם נימא דבקינסא אסור. א"כ במעשר שני נא איצטריך לטעמא שמא נא יכון משקלותיו וא"כ הרמב"ם דפסק דבקינסא אסור הא לדידי' במעשר שני בלא טעמא דשמא לא יכון משקלותיו אסור. וא"כ קשה למה אמר הרמב"ם בפי"ג מהלכות מעשר שני דטעמא דאין שוקלין כנגד מעשר שני דנרי זהב הוא משום שמא לא יכון משקלותיו הא בלא מאי טעמא אסור, דהא הוה דומיא דקינסא, ובקינסא הא אסר הרמב"ם אף מנר לנר.
והנראה לי דהנה שם קאמר בעו מיניה מר' יהושע בן לוי מהו להסתפק מנוי סוכה כל שבעה אמר להו הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה אמר רב יוסף מארי' דאברהם תלי תניא בדלא תניא. סוכה תנינא חנוכה לא תנינא דתניא סככה כהלכתה ועטרה בקרמים ובסדינים המצוירים ותלה אגוזים אפרסקים שקדים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות ושמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו אלא אמר רב יוסף אבוהן דכולהו דם. והקשה בתוס' ד"ה אבוהן אמאי לא קאמר אבוהן דכולהו עצי סוכה דנפק מקרא (מחג הסוכות לה') עוד הקשה בתוס' ד"ה סוכה. ז"ל משמע דטעמא דנוי הסוכה משום ביזוי מצוה וקשה לר"י בפרק כירה משמע דטעמא משום דאתקצאי למצותה, ותירץ דצריכי תרויהו משום דאתקצאי למצותה לא הוי אסרינן בחולו של מועד דלא שייך מוקצה אלא בשבת ויום טוב משום ביזוי מצוה לא הוי אסרינן היכא דנפלו אבל השתא דאמרינן דאתקצי וביזוי מצוה אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחולו של מועד וקשה לר"י כיון דנוי סוכה אסורין משום ביזוי מצוה א"כ מאי פריך בביצה בפרק המביא מנוי סוכה אעצי סוכה דאמר וסוכת החג לא מהני בה תנאי והא תניא סככה כהלכתה כו' ומאי קושיא דלמא עצי סוכה לא מהני בה תנאי דמקרא נפקא כדדריש התם מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה'. ודרשה גמורה הוא כדמוכח פ"ק דסוכה דב"ש פסלי מהאי קרא סוכה ישנה, וב"ה מכשירין דההוא מיבעאי' לי לעצי סוכה שנאסרין כל שבעה אבל נוי סוכה דלא אסירי אלא משום בזוי מהנו בה תנאה ועוד בפ' כורה משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסר אלא משום דאקצאי למצותה והשיב ר"ת דבין נוי סוכה ועצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסורי אלא משום ביזוי מצוה או משום הואיל דהוקצה למצותה ולא אסורי מקרא אלא דוקא כמו הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה מנוי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר אינו בודל בהם כל בין השמשות דלא חיילא קדושא על נוי סוכה וכן על עצים היתרין על הכשר סוכה מהני בה תנאה אבל עצי סוכה כדי הכשר חיילא קדושה עלייהו בעל כרחו. ע"כ וכבר הקשה בת"י על פירוש ר"ת דא"כ לא הוי לי' למימר באינו בודל אלא ביתר מהכשר סוכה עוד קשה לי כיון דס"ל לתוס' דבחוה"מ לא שייך מוקצה ובנפל לא שייך ביזוי מצוה. סוף סוף יקשה בנפל בחול המועד אמאי אסור הא אין כאן דין מוקצה דהא הוא חול המועד וביזוי מצוה אין כאן, דהא נפלו.
לכן נראה לי דהנה הא דאמרינן אבוהן דכולהו דם דמזה ילפינן ביזוי מצוה. לאסור להשתמש דהתינח בכיסוי הדם דעצם המצוה היא הכסוי ואם מכסה ברגל הא מבזה המצוה שהוא מבזה כיסוי הדם אבל בסוכה הא אין הסוכה בעצמה המצוה אלא הישיבה המצוה. וא"כ מקרא דושפך וכסה לא הוי ידעינן דאסור להשתמש בעצי סוכה והא דאמרינן חג הסוכות לה', מלמד שחל שם שמים על הסוכה כמו שחל על החגיגה און הכונה שהסוכה כל שבעה. יש בה קדושה כקדושת חגיגה דא"כ הסוכה כל שבעה היא קדושה, וא"כ לאחר סוכות הא היו העצים מקודם קדושים וא"כ אחר הסוכות הא העצים כמו תשמישי קדושה. וא"כ הי' לנו לאסור אותם לזרוק כדין תשמישי קדושה, ואמאי אמרינן במגלה כ"ו דסוכה היא מתשמישי מצוה נזרקין. לכן נראה לי דאין כונת התורה. דאמרה התורה דכמו דחל קדושה על החגיגה כן חל קדושה על הסוכה כל שבעה, אלא הכונה כמו דחל על החגיגה. חגיגה לה' כדינה כן חל על הסוכה כל שבעה שהסוכה לה' היינו שני חידושים שהסוכה בעצמה חל עלי' ענין המצוה שהיא בעצמה נעשית מצוה לה'. ושנית שכל הזמן של שבעה הוי עצי הסוכה מצוה לה' אף שנפלו ולפי זה איצטריך תרי קראי מפסוק דושפך וכסה ידעינן דאסור לבזות מצה היינו לבזותה או להכחישה ואבוהן דכולהו דם, מזה ידעינן דמצוה אסור לבזותה. ומקרא דחג הסוכות לה' ידעינן שאם התקצו עצי הסוכה לישב בהם. הם עצמם המצוה, וכל שבעה אסור להסתפק מהן, ומקרא דחג הסוכות לה' לא הוי ידעינן כלל שאסור להסתפק דנהי דאמרה התורה שחל על העצים סוכה לה' לא הוי ידעינן לענין מאי אבל השתא דידעינן מקרא דושפך וכסה, דביזוי מצוה אסור וא"כ הא אסור להסתפק. ילפינן מקרא דחג הסוכות לה' שחל שם שמים על הסוכה שעצי הסוכה הוקצו מצוה לה' וא"כ אסור להסתפק מהן כל שבעה והנה נוי סוכה כיון דגם זה מצוה שהרי זה ידעינן מקרא דואנוהו שמצוה לעשות המצוה בהידור ולהתנאות לנוי א"כ גם נוי הסוכה הוא מצוה. א"כ הרי אסור להסתפק מהן שהרי הוא מבזה מצוה ויש להנוי ג"כ מצות סוכה לה' ולזה משני דבודאי אם לא התנה שאינו בודל כל בין השמשות רק שאמר שישתמש מהנוי למשל ביום שני של סוכה הנה ביום ראשון נעשה נוי סוכה וא"כ הרי אסרה התורה אותם כל שבעה שהרי אמרה התורה חג הסוכות שבעה לה' ונוי הסוכה ביום ראשון נעשו מן הסוכה ממילא הקצה אותם התורה כל שבעה אבל באומר איני בודל מהם כל בין השמשות הרי לא בטלם לסוכה ולא נעשו נוי סוכה ומשו"ה מותר להסתפק מהן אבל בעצי סוכה לא שייך לומר דשיעור כדי הכשר סוכה הוי סוכה ויתר על הכשר סוכה לא הוי סוכה דמי מפיס בשעה שנעשית סוכה מאה אמה, כל הסוכה היא סוכה אחת. וא"כ אי אפשר לומר על עצי הסוכה אף היתר מכדי הכשר סוכה אינו בודל דסוכה בעצמה אין לחלק ולומר זאת היא הסוכה וזאת לא, ובשעה שהוא יושב בתחלת הסוכה בסוכה כל הסוכה היא סוכה לה' ואין שייך לומר אינו בודל מהם משא"כ בנוי סוכה. דאינם סוכה רק אם מבטלן לסוכה נעשו סוכה אבל אם אומר אינו בודל מהם כל בין השמשות לא בטלן ולא נעשו סוכה בהם מהני תנאי (ואף בדברי הרי"ף בביצה דהר"ן פירש דלהרי"ף מהני תנאי אף בעצי סוכה פירש הראב"ד דגם הרי"ף מודה. דאם חשב חשב לישב בהסוכה וקים מצות סוכה נאסרה כל שבעה עיין שם בהשגת הראב"ד על דברי המאור).
והנה לפי זה הא דאסור משום ביזוי מצוה, הא משום דאתקצאי למצותה והיינו דאמר בפרק כירה דאסור להשתמש מנר שבת כל שבעה מלבד איסור כיבוי אף משום הוקצה למצותה. וכיון דכבוד שבת הוי. מדברי קבלה מקרא דוכבדתו. א"כ הוקצה למצותה הוא איסור גמור ולר"ש דכיבוי הוי רק מדרבנן לא חמור איסור כיבוי מאיסור הוקצה למצותה. ואפשר שהוא מדאורייתא. שהוא בכלל לקדשו והוקצה לנר שבת לכבוד שבת. אסור משום דהוקצה למצותה עכ"פ מדברי קבלה בודאי דהוי כבוד שבת וכל מה שהוקצה לכבוד שבת אסור להסתפק מהם.
והנה הא דאמר יתיב ההוא מרבנן קמי' דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמא דרב (דאין מדליקין מנר לנר), הוא משום ביזוי מצוה אמר לי' לא תציתו טעמא דרב משום דקא מכחיש מצוה, אין הכונה דרב אדא בר אהבה אמר דאין איסור בביזוי מצוה. שהרי אבהון דכולהו דם. מזה ילפינן שאסור לבזות מצוה, אלא סבירא לי' דמה שהוא עושה לצורך מצוה אין זה ביזוי מצוה. והיכא אסור אף שעושה לצורך מצוה דוקא אם ע"י עשיתו הוא מכחיש המצוה אבל אם אין מכחיש המצוה. אם עושה לצורך מצוה אין זה ביזוי המצוה. אכן ההוא מרבנן הי' סבור, דאף אם עושה לצורך מצוה כיון דאין זה מהמצוה הזאת בעצמה, הוי ביזוי מצוה ורב אדא בר אהבה אמר לי' דאם אין מכחישה אם עושה לצורך מצוה אין זה ביזוי מצוה.
והנה לקמן הא פריך ואמר קשיא עלי' דמאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא וקאמר מאי הוי עלה. והקשה בתוס' ד"ה מאי ז"ל תימה מאי מיבעאי לי' ומאי קאמר נמי חזינן אי הדלקה עושה מצוה הא לכאורה משמע דהלכה כשמואל דהא רבה עבד כותי' וא"כ קינסא נמי שרי דהא ע"כ בקינסא פליגי ובביזוי מצוה דהא מאן דמפרש טעמא דרב משום אכחושי מצוה איתותב ע"כ ונראה לי דהרמב"ם מפרש דהגמ' דקאמר אמר רב הונא ברי' דרב יהושע חזינן אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר רב הונא ברי' דרב יהושע מתרץ בזה הקושי' דאימתי אמר רב דאין מדליקין מנר לנר מטעם אכחושי מצוה, דרב סבר דהנחה עושה מצוה. א"כ הרי בזה שמדליק הנר השני אין מקיים המצוה בעצמה והוי כמו בקינסא דאסור משום אכחושי מצוה אבל בנרות של בית המקדש שההדלקה בעצמה מצוה היא שהרי נאמר בהעלותך את הנרות א"כ ההדלקה עצמה המצוה להאיר א"כ לא שייך כלל אכחושי מצוה שהרי זאת היא המצוה בעצמה וכמו דבאותה פתילה המצוה להדליק אותה שתבער אחר כן. כן בהפתילה אחרת אם מדליק מאותה הפתילה בעצמה היא עצמה המצוה אבל בנר חנוכה דמדליק נר אחר אם ההנחה עושה המצוה אין הדלקה מהמצוה. וא"כ הוי כמו בקינסא אבל האיסור משום אכחושי המצוה ושמואל סבר דהדלקה עושה מצוה משו"ה לדידי' מותר להדליק מנר לנר בפתילה ארוכה אבל בקינסא אסור לשמואל לא מטעמא דההוא מרבנן משום ביזוי מצוה. דכיון דהוי לצורך מצוה אין זה ביזוי אלא דהאיסור הוא משום אכחושי מצוה. ושפיר פסק הרמב"ם דבקינסא אסור שהרי רב הונא ברי' דרב יהושע אמר שאם הנחה עושה מצוה אסור להדליק מנר לנר והרי אף אם הנחה עושה מצוה לא גרע מקינסא ע"כ דבקינסא מודה שמואל דאסור אבל הטעם משום אכחושי מצוה, והיכא דהדלקה עושה מצוה. לא שייך אכחושי מצוה שהרי זאת היא המצוה.
לפי זה לא קשה כלל אמאי הביא הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעשר שני. דמשום הכי אסור לשקול דנרי זהב כנגד מעשר שני. אף לחלל מעשר שני אחר משום דשמא לא יכון משקלותיו. והא הוא פסק דקינסא אסור ומגמ' משמע דאם נימא דקנסא אסור לא איצטריך לטעמא דשמא לא יכון משקלותיו אכן לדברינו לא קשה כלל דבגמ' קאי אם נימא דטעמא דאסור בקינסא משום ביזוי מצוה בודאי דגבי מעשר שני אסור בלא טעם דשמא לא יכון. אבל אנן סבירא לן כרב אדא בר אהבה דאין הטעם משום ביזוי מצוה. ורק הטעם משום אכחוש מצוה משו"ה אסור בקינסא ומנר לנר אף משום אכחושי מצוה אין כאן אבל בקינסא אסור משום אכחושי א"כ אם שקל כנגד מעשר שני דינרי זהב לחלל בהן מעשר שני אחר הא אין כאן אכחושי מצוה משו"ה איצטריך לטעמא דשמא לא יכון משקלותיו והא דאסור לרצות מעות כנגד נר חנוכה אף דאין כאן אכחושי מצוה והרא"ש הא סבירא לי' דאף ללמוד לאורה אסור היינו כיון דמצותם שיהי' ניכר שהודלקו לצורך הנם לא לצורך תשמיש אחר, וזה הוא פרסום הנס שהדליק לזכרון הנם. א"כ אם משתמש זה הוא מכחיש מצות הנם שמראה שאין הדלקה. אך בשביל הנם וזה ג"כ אכחושי מצוה אבל אם מדליק קינסא לצורך ג"כ הדלקת נר חנוכה אין זה אכחושי המצוה רק מה ששואב עי"ז מעט האור. וזה הוא אכחושי המצוה. והוקצה נר חנוכה. השמן שבה לאיסור הנאה ממנה רק שתהי' לשם פרסום הנס והא דאסור נר חנוכה אף לאחר חנוכה (אם כבתה ועצי סוכה לאחר שבעה מותרין כבר פירש הר"ן בשבת בבמה מדליקין. דבנר חנוכה המוקצה של שיעור השמ' להשרף וכל זמן שריפתה אסורה בהנאה. א"כ אתקצאי לאיסור הנאה ולבערה אף שנשארה אחר מצותה אחר חנוכה אסור, אבל בחג הסוכות לא אתקצאי לבערה בסוכות אלא לעשות מצותה כל ימי חג הסוכות משו"ה לאחר סוכות מותר ואף בנר שבת. אף דאתקצאי לבערה אעפי"כ מותרת לאחר שבת. משום דאף כל עת שמבערת אין בה איסור הנאה אבל נר חנוכה משום פרסומא ניסא אתקצאי לאיסור הנאה ולבערה כולה. אף אם נשארה לאחר חנוכה מועיל הא דאתקצאי שאסורה ועושין לה מדורה בפני עצמה. וענין האיסור בהקצאה למצוה הוא אף אם הדבר עתה באופן שאין לקיום המצוה ג"כ אסורה כל זמן שיש המצוה ואף דמהא דנפלו עצי סוכה דאסורים כל שבעה אין ראי' שהרי אפשר עוד לבנותם בסוכה. אכן מהא דנפסק הדין בשו"ע סימן תרס"ה דאף אם נפסל אתרוג אחר שעשה בו מצוה אעפי"כ אסור כל שבעה אכן לאחר שבעה מותר מזה נראה דילפינן מקרא דחג הסוכות כל שבעה דכל זמן שיש המצוה אז אף שיש חסרון בהעצים שנפלו מן הסוכה ואינם עתה למצות סוכה אעפי"כ נאסרו על כל העת שיש המצוה אבל לאחר שבעה שכבר עברה המצוה אז מותרים.
והנה בקדושין נ"ז איתא. צפורי מצורע מאימתי אסורים ר' יוחנן אמר משעת שחיטה שחיטה הוא דאסרה לה ור"ל אמר משעת לקיחה ילפינן קיחה קיחה מעגלה ערופה והנה לכאורה קשה לר' יוחנן דס"ל דאסרה רק משעת שחיטה א"כ וקשה איך איתא במתניתן דצפורי מצורע אוסרין בכל שהוא הא מחיים אין נאסרין ולאחר שחיטה הא אינם בעלי חיים ואף דכל זמן שהיא מפרכסת היא כחי' לכל דברי' הא תיכף תצא נפשה ואז הא בטלה חשיבות דבע"ח אכן אפשר לומר לפי שפירשו בתוס' קידושיו דף נ"ז ד"ה משעת שחיטה דמשולחת נמי תאסר משעת שחיטה ואין לפרש משעת שחוטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תניא צפורי מצורע דמשמע תרויהו עכ"ד התוס' לפי זה אפשר לפרש דנתערב הצפור המשולחת לאחר השחוטה באלף ואוסרין בכל שהן שצריך לשלח כולן. אכן כיון דתוס' מדייקי דע"כ גם המשולחת אסורה דהא תניא צפורי מצורע משמע תרויהו א"כ וקשה איך קתני דצפורי מצורע אוסרין בכל שהן הא צפור אחת שאוסרת היינו המשולחת ואם נימא דהפירוש צפורי דעלמא א"כ אין ראי' כלל דהמשולחת נאסרה דלכאורה כיון דס"ל לר' יוחנן דהשחיטה אוסרת א"כ מהיכי תיתי לאסור המשולחת וכן משמע מפירוש רש"י שכתב רש"י ז"ל משעת שחיטה נאסרת השחוטה והשולחת מותרת כדלקמן בשעת לקיחה נאסרו שתיהן עד שישלח המשולחת וניתרת בשלוחה. הרי דדקדק רש"י דלמ"ד דאמר בשחיטה המשולחת לא נאסרה כלל. וכן משמע כפירש"י דלמ"ד דאמר משעת שחיטה המשולחת לא נאסרה כלל שהרי לקמן איתא כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי לא מצינו בעלי חיים שאסורים מתקיף לה רב שמואל בר רב יצחק ולא והרי מוקצה וכו', ואם נימא דמשולחת נאסרה עד שישלחוה א"כ לפרוך מהיא גופה שהרי נאסרה בכל גווני מחיים אף לדידן דס"ל דהשחוטה נאסרה גם החי' נאסרה. משמע קצת דר"י לטעמי' ס"ל דהמשולחת לא נאסרה כלל בהנאה וא"כ קשה איך קתני צפורי מצורע אסורין בכל שהן והתם הא חשיב איסורי הנאה הא מחיים לא נאסרו אמנם רש"י שם פירש דהכונה לא מצינו בע"ח איסור עולם ובכן ראיתינו זאת אזדה. אכן לא קשה מרש"י דרש"י מפרש שיהא ניחא אף למ"ד דנאסרו מחיים אכן לפי זה וקשה מאי פריך מרובע ונרבע התם הא מצוה לסלקם וא"כ הוי כמו עגלה ערופה ושחוטה דאסירא מחיים ואפשר דכונת רש"י לתרץ דאיך תרץ ר' יוחנן לר' יהודה דס"ל דפטר חמור אסור בהנאה ונתינת שה לכהן מתירו ע"כ דיש בע"ח שאסורין ואח"כ מותרין.
ועכצ"ל דהנה ביארנו למעלה על ראש המס' דטעמא דהרמב"ם שכתב דפרת חטאת ששחטה לשם חולין פסולה אף שחטאת ששחטה לשם חולין כשרה וביארנו דהתוס' בע"ז כ"ג הקשו דפרה הא סתמות משמע דקדשי בה"ב היא וא"כ אמאי פוסלין בה כל פסולי קרבן וביארנו דפרה כל זמן שלא נשחטה היא קדשי בה"ב ומשו"ה אין איסור מן התורה לגוזזה ומשו"ה אין עושה תמורה אבל התורה אמרה חטאת היא וכיון שהיא בחוץ אין בה דין שיש בה קדושה לחטאת דבחוץ אין שייך קדושה ואימתי נעשות חטאת בשעת שחיטה משו"ה פוסלין בה כל פסולי קרבן למשל רובע ונרבע ויוצא דופן דאם יש בה הנך פסולין הא אי אפשר לה להיות חטאת ולפי זה אף דבחטאת ששחטה לשם חולין או בסתמא כשרה דהתם כבר חטאת היא ועבודתה מעצמה וכן שחיטתה היא שחיטת חטאת ומקדשת אותה קדושת השחיטה לחטאת אבל בפרה דבעי שהשחיטה תעשה אותה לחטאת אם מחשב ששוחט אותה לשם פרה אז השחיטה עושה אותה לחטאת. אבל אם שחט סתמא או לשם חולין דזה ג"כ הוי כסתמא הא לא עשאה לחטאת. וכל זה לא שייך אלא היכא דהדין הוא לקדשה אבל אם חל עלי' הדין שאם ישחטו אותה תאסר האיסור חל ממילא. ור' יוחנן סבר דצפורי מצורע הא דנאסרה היא ע"י השחיטה דהשחיטה עושה אותה להאי דינא דצפור השחוטה אבל זה ילפינן מעגלה ערופה כמו דעגלה חל עלי' הדין שנאסרה מחיים משום דאתקצאי למצוה לערוף אותה כן על הצפורי מצורע חל הדין שעומדת לשחוט ואז תאסר והוקצה למצותה שאם ישחטו אותה תאסר והא דעגלה ערופה אסורה הוא משום דכבר הוזמנה לערוף אותה שתאסר ובה הזמנה מועלת, כמו דאיתא בסנהדרין דף מ"ז דאביי סבירא לי' דעגלה ערופה נאסרה מחיים מטעם הזמנה ורבא ג"כ מודה אף דסבירא לי' בכל דוכתי הזמנה לאו מילתא היינו בדבר שהוא רק משום משמשין, אבל אם הוזמנה שתהי' היא גופה מצוה שתהי' בעצמה כפרה בה מועיל הזמנה, וא"כ כמו דאמרה התורה חג הסוכות שחל שם שמים על הסוכה כן ילפינן מכפר ממכפר משעיר המשתלח שחל שם עגלה ערופה עלי' מחיים, אלא דבזה פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בדין עגלה ערופה ריש לקיש סבירא לי' כיון דילפינן מכפר ממכפר א"כ כמו ששעיר המשתלח יש לו קדושה מחיים כן עגלה ערופה חל קדושת הכפרה מחיים, וילפינן מכשיר – ממכפר שגם צפורי מצורע חל על הצפורין מסיים קדושת דין צפורי מצורע מחיים ונאסרו שתיהן, אכן ר' יוחנן סבירא לי' כמו דאמרינן גבי חג הסוכות, לה' דאמרינן מה חגיגה לה' אף סוכה לה' דאין הפירוש שהסוכה יש עלי' קדושת סוכה דסוכה אין בה קדושה רק מצוה חל עלי' ואתקצאי למצותה ואמרינן רק כמו שחל קדושת חגיגה על החגיגה כן חל מצות סוכה על עצי הסוכה וחגיגה כדינה וסוכה כדינה ה"נ אמרינן דילפינן מכפר ממכפר דכמו שיש על שעיר המשתלח קדושתו קדושת שעיר המשתלח, משום דעומד להשתלח שהרי אמרינן ביומא דף ס"ג דאם הומם שעיר המשתלח מחללין אותו ואסרה התורה לחללו על מחוסר זמן וגלי קרא דאף שפיר המשתלח אסור במחוסר זמן, הרי שיש לשעיר המשתלח עתה קדושת שעיר המשתלח, אבל כל זה מפני שכפרתו בא עוד מהמקדש ששם יש דיני קדושה, אבל עגלה ערופה ועיקרה לחוץ לא מצינו שיהי' לזה דין קדושה עד שתערף, שאז יהי' לה דין כפרה כקדשים אבל זה ילפינן שחל עלי' הזמנה למצותה ומשו"ה נאסרה מחיים שהוזמנה למצות עריפה ושעיר המשתלח כדינו שחל קדושה ועגלה ערופה כדינה שחל עלי' הזמנה למצוה, ור' יוחנן ג"כ סבירא לי' דילפינן מכשיר ממכפר היינו צפורי מצורע מעגלה ערופה וטעמא דר' יוחנן דסבירא לי' דעגלה נאסרה מחיים בהנאה וצפורי מצורע נאסרה בשחיטה, דכיון דטעמא דעגלה נאסרה מחיים בהנאה משום דהוזמנה והוקצאה למצותה, וזה ביארנו דהוקצה למצותה הדין הוא כמו שהוקצאה, דסוכה הא לא הוקצא לאיסור הנאה משו"ה איסורה רק לכלות דצריך לעשות בה המצוה אבל נר חנוכה כשהודלקה (דבנר חנוכה הא אין מועיל הזמנה) הוקצאה לאיסור הנאה משו"ה צריך לעשות מדורה, ה"נ עגלה ערופה הוקצאה שתאסר בהנאה נאסרה משעת הזמנה, אבל צפורי מצורע הא לא הוקצאו בודאי לאיסור הנאה שהרי המשולחת אין עלי' איסור כלל, וזה ילפינן לר' יוחנן מקרא דכל צפור טהורה תאכלו א"כ הצפורי מצורע לא נאסרו באיסור הנאה והוקצאו – לאיסור שאם ישחטו יאסרו, משו"ה סבירא לי' לר' יוחנן דצפורי מצורע אין בהם איסור הנאה, אבל אם ישחטו אף שלא למצורע יאסרו שהרי לזה הוקצאו למצות שאם ישחטו אותם יאסרו ושניהם אם ישחטו אותם יאסרו.
וכן מוכח בהדיא דטעמא משום דהוקצאו למצותה דהרי איתא שם שחטה שלא באזוב ושלא בעץ ארז ושלא בשני תולעת ר' יעקב אומר הואיל והוקצה למצותה אסורה ר' שמעון אומר הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת עד כאן לא פליגי אלא מר סבר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ומר סבר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דכולי עלמא מיהא מחיים לא מתסרא ע"כ הרי דטעמא דמאן דאוסרה משום דהוקצה למצותה ואם נימא דהפירוש שחיטה אוסרתה ומחיים אין עלי' דין כלל א"כ כמו דפרת החטאת אם שחטה לשם חולין תפדה ס"ל להרמב"ם ולא נעשה פרה, ובעינן שתהא השחיטה עושה אותה לחטאת ושחיטה שאינה כדין אינה עושה אותה לחטאת א"כ הכא אם נימא דצפורי מצורע מחיים אין עלי' איסור כלל ואימתי נעשית צפורי מצורע לאסור דוקא בשחיטה א"כ דוקא שחיטה כדין שמטהרת המצורע ושלא בעץ ארז ובשני תולעת הא לא טהרה את המצורע, ע"כ דמחיים חל עלי' הדין שאם ישחטוה תאסר והיא הא היתה ראוי בשחיטתה דהעץ ארז ושארי המינים מעכבים בטבילת הצפור החי ולא בשחיטה ומה שאין עץ ארז וכ"ו זה אין פסול – בשחיטתה דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחוטה, ולפי זה ניחא דהנה הא הוכחנו למעלה דלר' יוחנן המשולחת לא נאסרה וא"כ למאי איצטריך קרא דכל צפור טהורה תאכלו להתיר המשולחת וכן יקשה הא דכתב הרמב"ם דאם נשפך הדם מניחין את המשולחת עד שתמות הא שחיטה אסרה והמשולחת לא נאסרה, ואפשר דהרמב"ם סבר כותי' דתוס' דשחיטת האחת אוסרת גם המשולחת אכן לכאורה מהגמ' מוכח דאין המשולחת נאסרת אכן לדברינו ניחא דחל על שתיהם מחיים הדין שאם ישחטו יאסרו וא"כ גם המשולחת אסורה לשחוט, וקרא דכל צפור טהורה בא לרבות שאם טבלה כדין ושלחה הטבילה והשילוח מתירין אותה לשחוט.
ואפשר לומר דלהרמב"ם אף בנר חנוכה אף אם הדליקו וכבתה מותר השמן לאחר חנוכה מותר דכיון דאיסורה רק משום דהוקצאה למצותה, כיון שלאחר חנוכה עבר כבר המצוה מותר, והא דבפסיקתא ובילמדנו איתא דאסור הם יסברו כריש לקיש, דאם אסורה מטעם הוקצאה למצותה הוי בנר חנוכה מדרבנן כיון שאסרו בהנאה כקדושה דבכדי לא פקעה, וא"כ מצות חנוכה דבשעה שדולקת יש בה איסור הנאה הוקצאה לאיסור הנאה וזהו קדושתה, אבל הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דהזמנת מצוה אף לאיסור הנאה לא הוי כקדושה, משו"ה לא הביא כלל האי דינא דמותר השמן עושה לו מדורה אחר חנוכה וסבירא לי' דלדידן אחר חנוכה מותר לגמרי.
ובזה נראה לי דהנה בהרא"ש כתוב נוסח שאומרין אחר הדלקת נר חנוכה איתא וכל שמונת הימים הנרות הללו קודש ואין לנו רשות וכו' ומעודי אני תמה איך אומרין קודש הא יש חשש איסור מעילה כיון דנעשו קודש ואף דאין אומרין קודש הם, אכן הא בגמ' גיטין איבעא להו בטל מהו היכא דלא אמר בטל הוא ונשאר בתיקו ושם בגמ' מדמי לה להקדש וא"כ אף היכא דאמר קודש, ולא אמר הוא הוי ספק דאורייתא ואיך אמרינן קודש ולא חיישינן שמא יבא לידי תקלה והא אין מקדישין ומצאתי בתשב"ץ וראיתי שאין בו הנוסח קודש, ובודאי דמשום זה השמיט זאת. אכן הרא"ש סבירא לי' דקדושת מצוה ג"כ מקרי קדושה ומשו"ה לא חשש לזה דמוכח דאמר קודש לשם קדושת המצוה אבל להרמב"ם דקדושת מצוה לאו קדושה אלא הזמנה אפשר יסבור דלאחר חנוכה הותרו הנרות.
ועפ"י דברינו יש לתרץ קושית התוס' בבא קמא דף ע"ב ד"ה כי קמחייב אההוא פורתא והקשה בתוס' ז"ל תימא כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדמשמע בפ"ב דחולין דף כ"ט דפריך מההיא דאירע בה פסול בשחיטה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אין מטמא בגדים בהזאתה קודם פסולה מטמא בגדים לאחר פסולה אין מטמא בגדים ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף נפלוג נמי בשחיטת ומשני נתקלקלה בשחיטה קאמרת כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף אתגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא ואותו קלקול מפרש ר"ת דלאו דוקא נתקלקלה בגוף השחיטה כגון ניחר ומעקר אלא אפילו נתקלקלה ע"ו מלאכה שעשה בשעת שחיטה דומיא דאירע בה פסול בהזאתה דמיירי בפסול מלאכה, דאי לאו הכו אכתי תקשה לי נפלוג נמי בשחיטה בפסול מלאכה אלמא משמע התם דאפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כשאירע בה פסול באמצע אין תחילת השחיטה שחיטה, עכ"ד התוס'.
ונראה לישב לפי דברינו דהנה בגמ' חולין דף כ"ט איתא אמר ריש לקיש משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכתבו התוס' ד"ה אמר ר"ל ז"ל אע"ג דרבא ס"ל הכי בפ"ב דזבחים אפ"ה לא חשיב לי' בהדי תלת דהלכה כר"ל לגבי ר' יוחנן בריש החולץ משום דהך משמי' דלוי אמרה ר"ל עכ"ל התוס', ולפי זה יקשה על דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות פסולו המוקדשין הלכה י"ח ז"ל שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרם בפנים או ששחט מיעוטן בדרום וגמרם בצפון פסולין שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ דפסק כר' יוחנן דידוע דהלכה כר' יוחנן וכיון הא דידוע דהלכה כר' יוחנן הוא משום דרבא אמר הלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש וכיון דבהא מילתא סבירא לי' לרבא דלא כר' יוחנן א"כ אף דפליגי בזה אביי ורבא דאביו סבירא לי' כר' יוחנן שם בפ"ב דזבחים ורבא סבירא לי' כריש לקיש משמי' דלוי סבא א"כ הי' לנו לפסוק כרבא לגבי אביי כדקי"ל בכל הש"ס לבר מיעלקג"ם ואף דקי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש הא רבא הוא דכייל להאי כללא וסבירא לי' דהאי דינא דישנא לשחיטה מתחלה ועד סוף לא שייך לכלל הזה משום דלוי סבא פליג על ר' יוחנן א"כ הי' לנו בזה לפסוק כרבא דאינה לשחיטה אלא לבסוף.
עוד קשה כיון דבגמ' אמר דלר' יוחנן דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אם שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים מחויב משום שחוטי חוץ. א"כ הי' להרמב"ם להביא האי דינא בפי"ד הי"ט מהלכות מעשה הקרבנות דאם שחט בחוץ מחייב משום שחוטי חוץ והוא הביא זה לענין פסול, אכן באמת גם סוגית הגמ' קשה דקאמר שם אמר רבא הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל שהיא פסולה שהרי נעשה בה מעשה טריפה ביד עכו"ם בעולת העוף נמי היכא דמלק סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסולה שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים למאן דאמר לשחיטה מתחילה ועד סוף מחיוב למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב א"ל רבה בר שימי מר לא אמר הכי ומני רב יוסף היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים נמי פסול שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מחייב למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייבו והנה רבא אמר דאם שחט סימן אחד בחוץ למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב והוא מהדר לי' פסול, ואף דתוס' בד"ה כגון כתבו דפסולה לאו דוקא אלא דחייב נמי עכ"פ קשה מאד למה נקיט ר' יוסי לשון פסולה הו"ל לומר רבותא יותר שחייב נמי ועוד הא רב יוסף בעצמו מסיק לשון חייב היכא דאם שחט מיעוט סימנין בחוץ וא"כ למה בזה שינה הלשון, ועיין עוד ברמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה הלכה י"ג ז"ל התחיל העכו"ם לשחוט מיעוט סימנין וגמר הישראל או התחיל ישראל וגמר עכו"ם פסולה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ע"כ ולכאורה לדין זה דאם שחט העכו"ם מקצת סימנין דפסול לא איצטרכא לטעמא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהרי אמר רבא דבזה הכל מודים שהרי נעשה מעשה טריפה בידי עכו"ם וכיון דאמר טעמא משום דנעשה מעשה טרפה הרי ודאי דאף במקצת סמנין פוסל העכו"ם אף למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף שהרי עשה מעשה טרפה והא דנקט רבא סימן אחד הוא משום הדינא דלקמן דאם מלק סימן אחד למטה אבל בעכו"ם פסול אף במיעוט סימן שהרי עשה מעשה טרפה וא"כ למה להרמב"ם לומר בעכו"ם הטעם משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף.
והנראה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות שחיטה הלכה ג' ז"ל וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, והקשה הכ"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דס"ל דלא מתסר אלא מדרבנן והרי בפרק האיש מקדש ובפרק כיסוי הדם מסיק דלר"ש חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא מיתסר ומשמע בפרק האיש מקדש דכ"ש לחכמים דאמרי המקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת, ועוד שהוא ז"ל פסק שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שארי איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה עוד הקשה הלח"מ הא הרמב"ם כתב בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות דחולין שנשחטו בעזרה אסורין מדבריהם ואיך כתב הרמב"ם קרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת עוד הקשה הא בגמ' בפרק כיסוי הדם פ"ה איתא דאם נימא דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא חי' מותר משום דהיא גופא גזרה ואין גוזרין גזרה לגזרה ואם סבר הרמב"ם דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן אמאי אסר בחי' שהרי כתב החולין אסור לשוחטן בעזרה בין בהמה בין חי' בין עוף עוד הקשה הלח"מ דאמר בגמ' כיון דאמר ר"ש דשוחט הטרפה חולין בעזרה מותרת בהנאה ע"כ דסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דאי דרבנן מה לי ראוי' מה לי אין ראוי' וכיון דהוא פסק חולין שנשחטו בעזרה דרבנן אמאי פסק השוחט את הטרפה מותרת בהנאה עוד הקשה אם סבירה לי' חולין שנשחטה בעזרה דרבנן אמאי פטר הרמב"ם בפי"ד מהלכות שחיטה חולין שנשחטו בעזרה מכסוי עוד הקשה דבפסחים בפרק כל שעה א"ר אבהו כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה והקשו הניחא לר"מ אלא לר"י דאתא קרא לדברים ככתבם מאי איכא למימר ותירץ דמפיק ליה מלכלב תשליכון אותו אותה אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חשב"ע ור"י ס"ל חשב"ע לאו דאורייתא והשתא קשה על רבינו כיון שהוא פסק כר"י בפ"י מהלכות עכו"ם, א"כ ודאי דמפיק כל איסורין שבתורה מאותו וחשב"ע לאו דאורייתא (וא"כ יקשה אמאי פסק דפטור מכיסוי) ועיין עוד שהקשה הלח"מ על דברי הגמ' דפירש דלר"י חשב"ע מנא לן הא אפשר לומר דמאותו מפיק כל איסורין וגם חשב"ע.
והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מאבות הטומאות הלכה י' ז"ל שחיטת עכו"ם נבלה ומטמאה במשא וכו' וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים שהרי טומאת ע"ז ותקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר ובגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן וא"ת והלא היא אסורה באכילה דין תורה לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסורה וטהורה וא"א לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קדשיו אלא בראי' ברורה עכ"ל, וכתב על זה הכ"מ ז"ל אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב שבגלל ע"ז נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן שזו מנין לו שכתב איסור שחיטתן – מדכתיב וזבחת נפקא ואף שחיטת קוף מקרא זה נאסרה כמו שאמרו בתוספתא ריש חולין וזבחת ואכלת ולא שיזבח העכום ולא שיזבח הקוף ואין זה ענין לע"ז וכו' והיותר קרוב בעיני רבינו שהוא מדברי סופרים ומשום ליתא דעכו"ם ולטעמי' אזל שכתוב בפ"ד מהלכות שחיטה עכו"ם ששחט שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתו מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וגדר גדול גזרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה ולפי דעתו ז"ל מה שאמרו בתוספתא וזבחת ואכלת ולא שיזבח העכו"ם ולא שיזבח הקוף אסמכתא בעלמא היא עכ"ד הכ"מ, והדברים תמוהים לומר דמן התורה כשר שחיטת הקוף דהרי בגמ' חולין ל"א איתא פלוגתא דר' יוחנן ורבנן היכא דהפיל סכין ושחט דרבנן סברי דבעינן כונה לחתיכה ור' נתן סבר דלא בעינן כונה לשחיטה ולא לחתיכה ואמר רבא בהא זכנהו ר' נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב אי בעינן כונה לזביחה לחתיכה נמי ליבעי'. אי לא בעינן כונה לזביחה לחתיכה נמי לא ליבעי ע"כ ולרבנן פסול מדאורייתא. שהרי מביא ראי' דלרבנן נמי לא בעינן כונה לשחיטה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דבחולין כשר מוכח דהא דאמרי רבנן דבעינן כונה לחתיכה הוא דאורייתא וא"כ ר' נתן פליג דלא בעינן כונה, אבל בדין דוזבחת הרי לא פליג דבעינן דוקא וזבחת ובודאי דאם זבח הקוף פסול מדאוריתא וא"כ התוספתא בודאי דמשמע מדאורייתא פסול הקוף וכן העכו"ם ואם נפלה סכין ושחטה פסול מאורייתא וא"כ אף עכו"ם פסול מדאורייתא מקרא דוזבחת דעל עיקר פירוש דוזבחת הא לא פליג ר' נתן ואף דבנטילת ידים יש מכשירין בנתן קוף התם אמרו רבנן נטילה ובעינן שיהי' כח נותן ואף אם נתן קוף הוי נטילה דהא לא אמרו רבנן שתטול לידים אלא אמרו נטילת ידים ובעינן כח נותן, ולא דמי לצנור דהתם אין שום דבר הנותן מים אלא המים מעצמם יורדין למקום נמוך ודין נטילה שיטלו המים על הידים לא שהמים בעצמם ירדו מפני כובדן למקום נמוך ולפי זה למאן דס"ל דאם נתן קוף כשר, אף אם הרוח יפול המים על הידים יהי' כשר, ואף אם חי' נותנת לידים הוי כח נותן, אבל בזביחה דכתיב וזבחת קוף פסול מדאורייתא וכן עכו"ם, אלא דמקרא דוזבחת הוי ילפינן רק איסור עשה דאינה זבוחה דהוי אמרינן וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל מה שאין אתה זובח לא תאכל והוי רק לאו הבא מכלל עשה, ומשו"ה אייתי הרמב"ם קרא דוקרא לך ואכלת מזבחו בפ"ד מהלכות שחיטה להביא לאו לשחיטת עכו"ם דאמרה התורה על איסור שאינו זבוח ע"י ישראל, ונזבח ע"י עכו"ם הוי נבלה ללקות עליו והתם קרא מיירי בעובד ע"ז וא"כ דוקא על שחיטת עובד עבודה זרה לוקין אבל על שחיטת קוף אין כאן מלקות מן התורה רק עשה דאינה זבוחה ע"י ישראל ומספקא לי' להרמב"ם הא דחייבה התורה מלקות על שחיטת עובד ע"ז היינו שגלתה התורה דאין שחיטתו כלל שחיטה והוי כמו מתה שמטמאה במשא מן התורה או דאמרה התורה דשחיטת עכו"ם עובד ע"ז הוי נבלה לענין איסור אכילה אבל לא לענין טומאת משא וזה שכתב הרמב"ם שמפני עבודה זרה נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן היינו דאילו מדין וזבחת אין השחיטה שלהן אוסרת רק שאינה מתרת אבל מפני העבודה זרה שחיטתן אוסרת כנבלה שיהי' על האכילה מלקות נמצא לפי זה דעכו"ם שאינו עובד עבודה זרה כמו גר תושב אף שאין שחיטתו מתרת ואסורה שחיטתו מפני עשה שאינה זבוחה להתיר אבל נבלה לא הוי מן התורה אלא דרבנן גדרו גדר שאף שחיטת גר תושב נבלה, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה ושחיטת גר תושב בודאי אסור מן התורה ואין מטמא במשא מן התורה אבל שחיטת עובד ע"ז כיון דאסרתו התורה ללקות מלקות על האכילה, מספקא להרמב"ם אם גם הטומאה בכלל דגלתה התורה ששחיטתו נבלה ממש או דרק לענין אכילה אסרה התורה אבל לא לטומאה, אבל זה ודאי דשחיטת קוף וגר תושב אסור מדאורייתא.
ולפי דברינו ניחא מה שיש לכאורה להקשות כיון דילפינן דשחיטת עכו"ם עובד עבודה זרה אסורה באכילה מדאורייתא מקרא השמר לך ואכלתא מזבחו א"כ להרמב"ם נאמר בפירוש לאו על אכילת זבחו של עכו"ם והרמב"ם הא פסק כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכלו אסור בהנאה מן התורה א"כ אמאי שחיטת עכו"ם עובד עבודה זרה מותר בהנאה, ואפילו לר' אליעזר דאית לי' שחיטת עכו"ם אסור בהנאה הוא משום דס"ל שמחשבתו לעכו"ם אבל בלא מחשבתו גם הוא מודה דמותר בהנאה ואמאי לא נימא כיון דאמרה התורה השמר שלא שלא תאכל זבחו הוי כאילו כתוב לא תאכל ויהי' אסור בהנאה מדאורייתא, אכן אדרבה כיון דעיקר לימוד לאסור שחיטת עכו"ם הוא מקרא דוזבחת דגלתה התורה דשחיטת עכו"ם הוי מחוסר זביחה להתיר באכילה א"כ אמרינן דאם עובד עבודה זרה גלתה התורה דלענין איסור אכילה הוי שחיטתו כאילו מתה וא"כ עיקר האיסור דמחוסר זביחה והא זה גלי רחמנא דאם האיסור מטעם חסרון זביחה כמו נבלה וטרפה אין אוסר בהנאה וא"כ שחיטת עכו"ם אף אם עובד עבודה זרה אין אוסר בהנאה דאמרינן דגלתה התורה דזביחתו הוי כמתה אבל אין אסור בהנאה וטרפה ששחטה ג"כ קרי קרא מיתה וכמו דאמרינן כי ימות מן הבהמה שיש מיתה שאסרה באכילה אבל מטהרת מטומאת משא.
ועפ"י דברינו יש לישב קושית הלח"מ שכתב שהרמב"ם סובר שדברי הגמ' תמוה מאי קאמר דלר"י דנפקא לי' כל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה מקרא דאותו דאז ע"כ חשב"ע לאו דאורייתא דאמאי לא נימא דמקרא דאותו ילפינן לכל איסורין שבתורה וגם לחולין שנשחטו בעזרה שאין אתה משליך לכלב. אכן לדברינו כיון דאיסור אכילה לחולין שנשחטו בעזרה ילפינן מקרא דוזבחת ואכלתא דדוקא אם ירחק ממך המקום אז מועלת הזביחה להתיר באכילה אבל בעזרה אין מועיל השחיטה להתיר באכילה א"כ אמרה התורה דאיסור חולין שנשחטו בעזרה הוא משום אונה זבוחה להתיר אכילה א"כ כיון דגלתה התורה דכל מחוסרי זביחות היתר כמו נבלה וטרפה מותרים בהנאה ה"נ בחולין בעזרה איסור הזביחה אין אוסרים בהנאה והוי כמו שחיטת עכו"ם דכולי עלמא מודו דאין זביחתו אוסרת בהנאה וזביחת עכו"ם הא ג"כ ילפינן מהאי קרא דוזבחת ואכלת. אכן אם כל איסור התורה ילפינן מקרא אחר כמו מנבלה אז אותו מיותר דקאי על דין דבשר בשדה כפירוש רש"י שם ד"ה ור"מ ומפרשינן אותו שיצא חוץ למחיצתו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב דבר שהי' חוץ למחיצתו היינו חולין שנשחטו בעזרה שזה שהיו חוץ למחיצתן ואוסר הנאה מה שהיו החולין חוץ למחיצתן, אבל אם מפרשינן דקרא דאותו קאי לכל איסורין שבתורה ולא לענין חוץ למחיצתן א"כ קאי קרא דאותו על דין דטרפה דדוקא טרפה אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה א"כ כיון דאיסור אכילה של חשב"ע ילפינן מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת ולא בריחוק מקום א"כ איסור חשב"ע הוא רק כמחוסר זביחה להתר והרי זה ילפינן מנבלה וטרפה דחסרון דאינה זבוחה להתר אין אוסר בהנאה.
נמצא לפי דברינו דמה דקאמר בגמ' דלר"י דס"ל דלדברים – ככתבן הוא דאתא בנבלה א"כ לא נוכל למילף בנבלה לכל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה וילפינן מקרא דאותו וקאמר דלר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אין הכונה דלר"י חולין שנשחטו בעזרה מותרין באכילה דבודאי גם ר' יהודה מודה דילפינן איסור אכילה מקרא דוזבחת ואכלת דמה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל אבל בקירוב מקום אין הזביחה מתרת אכילה אעפי"כ איסור – הנאה הוי רק מדרבנן דמן התורה. הוי רק איסור אינה זביחה להיתר דאיסור זה מותר בהנאה כמו נבלה וטרפה, וזהו דעת רש"י בפסחים דף כ"ב ד"ה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כתב רש"י ז"ל דאסירי בהנאה לאו דאורייתא הרי אף – דאסור באכילה מן התורה איסור הנאה מותר מן התורה, ומה שהקשה התוס' ז"ל וכן בסוף שמעתא גבי הא דאמר איכא ביניהו חולין שנשחטו בעזרה אי אפשר לפרש בענין אחר עכ"ל, אכן לדברינו הפירוש בגמ' כמו שביארנו דסבר דאותו למעוטי כל איסורין שבתורה וממילא חשב"ע ג"כ מותר שהוא בכלל איסורין המותרין בהנאה כיון דאיסורן מטעם שאינה זבוחה להיתר.
ומה שהקשה עוד שם בתוס' על דברי רש"י דהרי בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כ"ט) פריך למ"ד כדי לחנכו במצות הא קמייתי חולין לעזרה ומשני קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואי לענין איסור אכילה הא דאורייתא אכתי תקשה לי' האיך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל עכ"ל התוס', פשוט דלא קשה לרש"י דאטו בחדא מחתא מחתינהו, יש בגמ' שהפירוש רק דאיסור הנאה הוי דרבנן וכל מקום שהוא מוכיח, וראי' לדברינו שהרי רש"י בעצמו בקדושין דף נ"ח ד"ה ובחולין בעזרה פירש ז"ל קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מיניהו ואתי להנות מקדשים שלא נזרק דמן עכ"ל רש"י הרי דרש"י בעצמו מפרש דלאו בכל דוכתי בחדא גוני הפירוש.
וטעמא דפירש רש"י בקדושין דהפירוש דאף איסור שחיטה הוי מדרבנן דלא דריש כלל בריחוק מקום אתה זובח משום קושית התוס' בד"ה אלמא ז"ל וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא וא"כ האיך מקדש בהן והאמר רב בפ"ק דפסחים דהמקדש מו' שעות ולמעלה ואפי' בחטי קורדניתא דאינם אסורין אלא מדרבנן אין חוששין לקדושין וי"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא וכו' וסובר רש"י דדבר שיש נו עיקר מן התורה אף שאיסור הנאה מדרבנן אין חוששין לקדושין אבל בדבר שאין לו עיקר מן התורה כלל והאיסור רק מדרבנן אז מקודשת וכמובא שיטה זו באה"ע סימן כ"ח מעתה סובר רש"י דאם נסבור דאיסור אכילת חשב"ע הוא מדאורייתא מקרי שיש לאיסור זה עוקר בדאורייתא ואינה מקודשת נמצא לפי מאי דהוי סבר דהמקדש בחולין שנשחטה בעזרה מקודשת אף שמדרבנן אסור בהנאה, ע"כ דהוי סבר דמן התורה אין איסור כלל לא נשחוט ולא איסור לאכול דאם דרשינן קרא דבריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום א"כ ע"כ דאסור באכילה דהרי כתוב בהאי קרא כי ירחק וזבחתא ואכלת ואם בא למעט קירוב מקום הרי מיעט מאכילה וא"כ הוי איסור שיש נו עיקר בתורה ואז אף אם האיסור הנאה מדרבנן אינה מקודשת ע"כ דלפי דהוה סבר דמקודשת בחולין שנשחטו בעזרה ע"כ דלא דרשינן כי ירחק ממך המקום וכל דין דחולין בעזרה לאו דאורייתא אבל בפסחים בעי רק לומר דאיסור הנאה לאו דאורייתא אף דאיסור אכילה מדאורייתא דרק בריחוק מקום וזבחת ואכלת אבל בקירוב מקום, אין מועיל זביחה להתיר אבל הוי רק חסרון דזבוחה דעל זה גלתה התורה מקראי דנבלה וטרפה דמותר בהנאה.
ולפי זה מיושבים כל הקושיות שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דהרמב"ם סבירא לי' דאיסור שחיטת חולין בעזרה ואכילתן הוו דאורייתא ואעפי"כ כתב דמכין אותו מכת מרדות כיון דאין כאן לאו רק לאו הבא מכלל עשה אבל כיון דהוי דאורייתא משו"ה אין מכסין את דמו דהרי בכיסוי קי"ל כר"ש דשחיטה שאינה ראוי' אין מכסין את דמה, אבל לענין איסור הנאה כיון דהוא פסק כר' יהודה דקרא דנבלה לדברים ככתבן הוא דאתא א"כ ילפינן לכל איסורים שבתורה דאסורים בהנאה מקרא דאותו אתה משליך לכלב א"כ אין לנו קרא לאיסור החשב"ע כיון דאיסורו ילפינן מקרא דוזבחת ואכלת הוי רק מחוסר זביחה ומחוסר זביחה איננה בכלל כל איסורין שבתורה וכמו שחיטת עכו"ם שאינה אסורה בהנאה, משו"ה כתב הרמב"ם בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות דאיסור הנאה דחשב"ע הוא דרבנן וכן כתב בפ"ב מהלכות גנבה דאיסור הנאה דחולין שנשחטו בעזרה הוא מדבריהם אבל כיון דאיסור אכילתן הוא מן התורה א"כ הא יש לו עיקר מן התורה, משו"ה כתב דהמקדש באיסורי הנאה אונה מקודשת, והא דכתב הרמב"ם דשוחט את הטרפה בעזרה מותרת בהנאה אף שהוא סובר דאיסור ההנאה מדרבנן אעפי"כ כיון דאיסור הנאה הוא מקרא דוזבחת ואכלת ואיסור שחיטת חולין בעזרה הוא דוקא בשחיטה ראוי' אבל שחיטה שאינה ראוי' אין איסור לא השחיטה ולא האכילה שהרי בזה קי"ל כר' שמעון דהיכא דכתיב לשון אכילה כמו בכסוי הדם קי"ל דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה משו"ה אף דאסרו רבנן חשב"ע בהנאה היכא דהשחיטה אינה ראוי' אין השחיטה אוסרת כיון דאין על זה איסור של חולין שנשחטו בעזרה אחרי דאין כאן דין דלא ישחוט ולא איסור אכילה משום חשב"ע, והא דאמר בגמ' חולין דף פ"ה אמר לי' רב פפא לאביי וסבר ר"ש חולין בעזרה דאורייתא אין הרמב"ם מפרש דהקושי' איך קאמר ר"ש דשוחט את הטרפה חולין בעזרה ר"ש מתיר בהנאה ומקשה בשלמא אם נימא דאורייתא יש לחלק בין טרפה לכשרה דטרפה הוי שחיטה שאינה ראוי' אבל אם הוא דרבנן מטעם גזרה מה יש לחלק בין טרפה לכשרה כיון שיש לגזור משום קדשים פסולים הרמב"ם אין מפרש כן דעל זה לא הי' קשה דרבנן אסרו בהנאה דוקא היכא שיש איסור התורה משום חולין בעזרה אבל בטרפה דאין על זה איסור התורה משום חולין שנשחט בעזרה דהרי שחיטה שאינה ראיי' לא שמה שחיטה לא גזרו רבנן איסור הנאה רק קושית רב פפא הוא על דברי ר' אבא דאמר לא לכל אמר ר' שמעון שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחוטה מודה ר"ש שמטהרתה מידי נבלה ופריך בגמ' פשיטא דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה ומשני לא צריכא לשוחט את הטרפה והיא חולין בעזרה דתניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה זה וזה חונין בעזרה ר"ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרין סד"א הואיל ואר"ש מותר בהנאה אלמא לאו שחיטה היא כלל אימא מידי נבלה נמי לא מטהרה קמ"ל, ע"ז הקשה רב פפא לאביי בשלמא אם נימא דאיסור הנאה דחשב"ע הוא מדאורייתא וטרפה מותרת א"כ הרי בטרפה יש חידוש דאורייתא דשחיטה אינינה שחיטה והוי אמינא דאף מידי נבלה לא מטהרה, משו"ה איצטריך לאשמעינן, אבל אם נימא דאיסור הנאה שלה הוא מדרבנן א"כ אין בטרפה שום חידוש דאורייתא א"כ איך הוי אמינא דטרפה ששחטה בעזרה אין השחיטה מטהרת מידי נבלה אחרי שאין בטרפה ששחטה בעזרה שום חידוש לענין דאורייתא ואטו מדין דרבנן הוי ילפינן לאורייתא ומשני אין דר"ש סבר דאיסור הנאה של חשב"ע הוי דאורייתא וא"כ בטרפה ששחטה בעזרה הוא חידוש דאורייתא דמותרת בהנאה וא"כ הוי אמינא דגם מנבלה לא מטהרה.