אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן יב - לדף נט

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן יב - לדף נט

סימן י - לדף מו

סוגיא דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולים

מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין וכו' שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, והקשה בתוס' ד"ה עד ז"ל וא"ת כיון דהוי מחוסר זמן וכו' אמאי אמר ר' יוחנן בפ' השוחט והמעלה לקמן דף ק"ז דהמעלה בחוץ בזמן הזה חייב דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא הא אינה ראוי' לפתח אוהל ותנן נמי בפרק בתרא לקמן אותו ואת בנו ומחוסר זמן אינו אפילו בל"ת לרבנן וא"כ לר' יוחנן אמאי מחייב משום שחוטי חוץ, ותו הא עדיפא מינה אמרינן ביומא ערק שני שעירי דף ס"ג דשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור דאינה ראוי' לבוא אל פתח אוהל מועד דמחוסר מעשה וכ"ש זה וכו' ונראה לתרץ דר' יוחנן דמחייב לקמן מעלה בחוץ מיירי בהעלאת קטורת דלא מחוסר מעשה כדאמר בשמעתין מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו א"נ בהעלאת מנחה שקמצה בכלי שרת בפנים אע"פ שאין בית דזבחים דוקא בעי מזבח דכתיב וזבחת עליו וניחא השתא הא דנקיט ר' יוחנן מעלה בזמן הזה ולא נקיט שוחט בזמן הזה וכו' עכ"ד התוס'.

אכן הרמב"ם כתב בפי"ט מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט"ו ז"ל מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי' לקרב בפנים שהרי מותר להקריב קרבן ואע"פ שאין בית מפני בקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא עכ"ד, ועליו קשה קושית התוס' והרי הרמב"ם פסק להאי דינא דמזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין בהלכה כ"ג וכן פסק בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות (בהלכה י"ב) הא דהשוחט שלמים בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור שהרי הן מחוסרין מעשה וא"כ איך כתב להא דהשוחט והמעלה בזמן הזה בחוץ חייב הא כיון דנפגם ונעקר בעוה"ר המזבח וא"כ מחוסרין מעשה.

ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ו וז"ל לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין בית בני ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצות ואוכלין קדשים קלים בכל ירושלם אע"פ שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקבו ובגמ' אמר דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ומ"ש הראב"ד ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקבו ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר א"י י"ל אין משם ראי' דכיון דחזינן דר' יהושע דהלכתא כותי' סבר דקדשה לעתיד לבא ולא הזכיר אלא ירושלם ומקדש ממילא אית לן למשמע דבהני דוקא קאמרי לא בשאר א"י ונתן רבינו טעם לדבר. אך הנך מקומות דקתני אם אין שם מקדש ירקבו קשה ואין לומר דאתי דלא כהלכתא שהרי רבינו פסק כן בפ"ז מהלכות מעשר שני וצע"ג עכ"ד הכ"מ, וגם מהא דכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשר שני הלכה ט"ז וז"ל מעשר שני בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושלם ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם. הרי דסובר הרמב"ם דאם אין מחיצות בטלה הקדושה, וגם קשה הא כתב הרמב"ם בהלכה הנ"ל בהלכות בית הבחירה דמותר לאכול אף בלי מחיצות ואיך קאמר דלהחזירו אי אפשר מפני שאין שם מחיצות. והמשנה למלך כתב ז"ל כתב מרן אך הני מקומות דקתני אם אין מקדש ירקבו קשו וכו' ועיין במ"ש רבינו לעיל רפ"ב מהלכות מעשר שני שכתב דמעשר שני אינו נאכל היום בירושלם משום דבעינן שיהי' הבית בנוי דומיא דבכור וכ"כ הטור יורה דעה סימן של"א דהי' ראוי' לאוכלו בירושלם אע"פ שאין חומה דקדושת העיר והבית לא בטלה אלא שאי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח דאתקש לבכור וא"כ לא קשיא כלל לרבינו ממה ששנינו במשנה אין שם מקדש ירקבו וההיא דהזהב דנפול מחיצות המעיין היטב בדברי רבינו ספ"ו מהלכות מעשר שני שהביא דין זה יתישב לו קושיא זו עכ"ד.

והנה מה שתירץ דהטעם משום הכי אם אין מקדש ירקבו משום דאין מזבח ואי אפשר להקריב בכור, עודנה לא עלתה ארוכה להקושיא, דא"כ הי' לו להרמב"ם לומר אם אין מזבח ירקבו והוא אמר אם אין מקדש וא"כ קשה הא מקריבין אע"פ שאין בית וא"כ אין תלוי במקדש אלא במזבח והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות מעשר שני ז"ל אבל אין נאכל בירושלם אלא בפני הבית ואם תלוי במזבח הי' לו לומר אין נאכל אלא בפני המזבח, גם מ"ש דעל הקושיא מההיא דהזהב דנפול מחיצות דהמעיין היטב בדברי רבינו ספ"ו מהלכות מעשר שני שהביא דין זה יתיישב לו קושיא זו בעניי אחרי שהמ"ל לא ביאר לנו אין אנו יודעים תירוצו.

לכן נראה לי דהנה התוס' בזבחים דף ס"א ד"ה קודם שיעמידו המשכן כתבו ז"ל פרש"י לאו דוקא קודם אלא לאחר שהעמידו הכל המשכן והמזבח דאין לפרש קודם שהעמידו המזבח במקומו אוכלין קדשי קדשים הלא תחילה נוסעין בני גרשון ומעמידין המשכן ואח"כ בני קהת מעמידין המזבח ואם שינו הסדר והעמידו המזבח תחלה האיך שחטו קדשים קודם העמדת המשכן הא אמרן שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין. וי"ל שלמים דוקא כתיב בהו ושחטו פתח אוהל מועד כל זה פרש"י וק"ל הא תנן גבי תמיד (דף ל"ב תמיד) לא הי' שוחט עד ששמע שער הגדול שנפתח אלמא ילפינן שאר קרבנות שאין שוחטין משלמים ואין נראה לומר דהיינו מדרבנן דהא בהקישא דזאת התורה נילף לפסולא משלמים וגם אין לומר דבשלמים גופיהו אינו פוסל אלא מדרבנן דלא שנה עליו הכתוב לעכב דהא אמרינן פ' שני שעירי (יומא דף ס"ב) דשלמים ששחטו בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור אלמא מן התורה אין ראוי לפתח אוהל מועד דפסול דרבנן חייב בחוץ ואפי' בפסול דאורייתא חייב בחוץ היכא דאם עלו לא ירדו כדמוכח פרק השוחט והמעלה (לקמן ק"ט) וזה הוכחה דשאר קדשים נמי פסולים בפנים קודם פתיחת דלתות דאי כשרין א"כ בשלמים אם עלו לא ירדו דקרו פסולי בקדש היכא דאית ליה הכשירא בעלמא א"כ הא דבשלמים אם עלו לא ירדו אמאי פטור בחוץ אלא ודאי דבשאר קדשים נמי פסולין וכו'.

והנראה לתרץ דעת רש"י דס"ל דדוקא בשלמים הדין דאם שחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין ולא קשה כל הנך קושיות, וקושיא הא' שהקשה בתוס' ממתניתן דתמיד דלא הי' שוחט עד ששמע קול שער הגדול שנפתח, לא קשיא ואדרבה מדברי הרמב"ם מוכח דס"ל דשארי קרבנות כשרים לשחוט אף אם לא נפתחו הדלתות, שהרי הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות תמידין ומוספין הלכה א' כתב ז"ל ובשעת פתיחת השער שוחטין התמיד עכ"ל, ואם הי' סובר הרמב"ם דדוקא אחר שנפתחו דלתות ההיכל כשר לשחוט את העולה א"כ הי' לו לומר ואחר פתיחת השער שוחטין התמיד דהרי אם שחטו בשעת פתיחת השער הא אפשר שתקדם השחיטה להפתיחה, ונראה לי דהרמב"ם למד זאת דהשחיטה הי' בעת פתיחת השער דהרי שנינו במשנה שהי' שוחט בשעה ששמע קול השער שנפתח והנה דלתות ההיכל היו שני שערים הפנימים והחיצונים ומוכח במתניתן פרק רביעי דמדות שהיו שניהם שוים ממש ומשמע ממתניתן דלרבנן הי' פותח מקודם את הפנימיות ולר' יהודה הי' פותח מקודם את החצוניות ואחר כך הפנימיות דלרבנן הי' נכנס להיכל לפתוח וע"כ דהי' פותח את הפנימי ונכנס לחצון לפתוח אכן לר' יהודה הי' עומד בין שני השערים והי' פותח את החצונות מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ. משמע מלשון זה דהחצונות מקודם וא"כ קשה הא שני הפתחים היו שערים גדולים וא"כ איך שחט בשעה שהי' ששומע שער הגדול שנפתח דמשמע הראשון הא עוד סגור השער הגדול השני והרי לא קתני במתניתן עד שהי' שומע קול שער הגדול השני שנפתח הרי מפורש במשנה דהי' שוחט בשעת פתיחת השערים היינו כשנפתח שער גדול אחד אף ששער גדול אחד סגור, א"כ מזה מוכח דשחיטת התמיד כשר אף שאין ההיכל פתוח עודנה וטעמא דאין שוחט עד ששמע קול שער הגדול שנפתח. שהרי דישון מזבח הפנימי קודם לזריקת הדם, א"כ אם הי' שוחט קודם שנפתח השער. א"כ ויצטרך לחכות מן השחיטה עד הזריקה, שיצטרכו נפתוח השער, ואח"כ לדשן המזבח ויוכל למשוך זמן רב, ולפעמים לא יפתחו תיכף ויקדש הדם ויהי' פסול, משו"ה אך בשעה ששמע קול שער אחד שנפתח והוא שוחט והמדשן שנכנס תיכף מדשן בשעה שהוא עסוק בשחיטה היינו השחיטה הקבלה וההולכה ותיכף אחר הדישון זורק את הדם, נמצא דטעמא דשוחט בשעת פתיחת השערים כדי שלא יומשך זמן הרבה בין שחיטה לזריקה, אבל השחיטה בעצמה של העולה כשרה אף קודם פתיחת דלתות ההיכל כדברי רש"י דדוקא שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, ולאו כל הקרבנות.

ומה שהקשה עוד בתוס' דאם נימא דבשארי קרבנות כשר אם נשחטו קודם שנפתחו דלתות ההיכל א"כ אף בשלמים אם נא ענו ירדו דקרו פסולי בקדש היכא דאית לי' הכשירא בעלמא, א"כ אמאי בשלמים ששחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור משום דשלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין הא היכא דאם עלו לא ירדו חיוב עליהן בחוץ, אכן הא התוס' לעיל בדף נ"ט כתבו דזה דוקא בהעלאה היכא דהשחיטה נעשית כהלכתה מחייב בהעלאה, אבל היכא דאין השחיטה כהלכתה, אין מתקבל בפנים, אכן לדידי נראה דאף היכא דהשחיטה לא נעשית כהלכתה היינו דשחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל על השחיטה פטור ועל העלאה חייב, דהאי דינא דאמרה תורה לא יביאנו לעשות דמזה ילפינן בדף ק"ט דאף על קדשים פסולין אלה שאם עלו נא ירדו אם עשאן בחוץ חייב נאמר בקרא דמיירי בהעלאה דבויקרא י"ז פסוק ח' ואליהם תאמר וכו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו, אבל בקרא דמחייב בשוחט היינו בפסוק ג' וד' דמיירי בשחיטת קדשים בחוץ כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן, שם לא כתיב לעשות והיינו דהנה בהעלאה, הא דקי"ל אם עלו לא ירדו יש להסתפק מה אמרה תורה, אם הדין הוא דלא ירדו, אבל אין זה הקטרה או דאם עלו נא ירדו משום דבדיעבד הוי הקטרה, אכן מדאמרינן בזבחים מ"ג דאם משלה בהן האור אז אף אם מחצה מהקומץ מונח אארעא כיון דמחצה העלה לגבי מזבח ומשלה בהן האור מסיקנא לכולה, ע"כ דאמרה התורה דאם הקטיר הוי הקטרה מעליא א"כ בהקטרה אם יעשה תהי' הקטרה כשרה, חייב עני' בחוץ, אבל בשחיטה וכן בזריקה השחיטה והזריקה היא פסולה ולא נתכשרה, א"כ אף למ"ד בדם אם עלו לא ירדו אבל הוא השחיטה והזריקה היא פסולה והתורה אמרה רק אם יהי' יכול לעשות הקטרה כשרה, אז מחויב בפסולין אם העלן בחוץ שהרי מתקבל בפנים, היינו שבפנים אפשר לעשות הקטרה כשרה. דהרי אם יקטור תהי' הקטרה כשרה, אבל בשחיטה הלא השחיטה תהי' פסולה, משו"ה בשחיטה אין כלל הדין דאם שחט בחוץ שחיטה שאם עלו לא ירדו מחויב וחיוב בשחיטה הוא דוקא היכא דהוי שחיטה כשרה משו"ה שלמים ששחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל יהי' הדין דאם הקטיר החלב אם עלו לא ירדו ואעפי"כ פטור על השחיטה בחוץ, שהרי השחיטה נשארת בפסול וגם הא בהשחיטה אין קרא דאם שחט פסולין שאם עלו לא ירדו יתחייב, משו"ה פטור על שחיטת שלמים בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל, אבל אם יקטיר אח"כ בחוץ מאותן השלמים עצמן ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל יהי' מחויב שהרי ההקטרה אם יקטיר אותם בפנים יתקבלו מפני שבשארי קרבנות כשר קודם שנפתחו דלתות ההיכל, וכאשר תמשול בהם האור תהי' הקטרה כשרה, א"כ אפשר להביאם בפנים לעשות אותם קרבן וגם בהקטרה הא כתוב קרא דלעשות.

ומה שהקשה עוד בתוס' דנילף מזאת התורה לפסול בכל הקרבנות ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל, אכן האי דינא דשלמים ששחטו קודם פתיחת ההיכל פסולין הפסול משום דבעינן לכשרותן ולהקדשן קדושת ההיכל לקדושת העזרה א"כ אין להקיש קדשי קדשים דדוקא קדשים קלים דקלישא קדושתן איצטרכו לקדשן ע"י קדושת ההיכל אבל קדשי קדשים קדושתן מעצמן חמירא ולא בעי לקדשן ע"י קדושת ההיכל ועוד הא קדשי קדשים תלוין בקדושת ירך המזבח, אבל קדשים קלים אין ירך המזבח מקדשן בשטת שחיטה משו"ה בעי קדושת ההיכל וראי' לדבר דהטעם דבעי פתיחת דלתות ההיכל לקדשן דמועיל להשחיטה קדושת ההיכל שזה דוקא בפתיחה, דהרי אמרינן בזבחים ס"ג דשלמים ששחטן בהיכל כשרין משום דכתוב פתח אהל מועד ולא יהי' טפל חמור מן העיקר ובמנחה אמר במנחות משו"ה כשר בקמצה בהיכל שכן מצינו בסילוק בזיכין, וכתבו בתוס' שם ד"ה מנחה ז"ל וא"ת אמאי לא קאמר כדי שלא יהי' טפול חמור מן העיקר כדאמרינן בסמוך גבי שלמים ששחטן בהיכל וגבי כהנים נכנסים בהיכל ואוכלים קדשו קדשים ושירי מנחות י"ל דהתם כתיב פתח אהל מועד בחצר אהל מועד שייך למימר שלא יהי' טפל חמור מן העיקר לפי שתלה הכתוב באהל מועד ע"כ, הרי מפורש יוצא משם דגבי שלמים היינו קדשים קלים תלה הכתוב בקדושת אהל מועד אבל קדשי קדשים לא תלה הכתוב באהל מועד ואם נימא דמהאי קרא דפתח אהל מועד ילפינן לכל הקרבנות דבעינן דוקא פתיחת דלתות ההיכל א"כ הרי כל הקרבנות תלוים באהל מועד ואף מנחה בכלל שהרי בהקישא דזאת התורה איתקש גם מנחה א"כ גם מנחה תלוי' באהל מועד ע"כ כדברינו דאין ללמוד זאת בהיקש הזה דדוקא קדשים קלים תלוים בקדושת אהל מועד אבל לא קדשי קדשים.

והנה האי דינא דבעינן בקדשים קלים דוקא פתיחת ההיכל נאמר רק בשחיטה אבל בהקטרה בודאי דלא ילפינן משחיטה שהרי שחיטה עבודה דמעכבת כפרה ומפגלת אבל הקטרה אינה מעכבת כפרה ואינה מפגלת. אכן זריקה אפשר דילפינן משחיטה כמו דשחיטה בעי דוקא קדושת אהל מועד ע"י הפתיחה כן הזריקה, ואף דמצינו דקאמר בגמ' בתחלת זבחים לענין שלא לשמה דפוסל בשחיטה ורוצה ללמוד בזריקה משחיטה, וקאמר מה לשחיטה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין וכן לענין מקטיר בחוץ בדף ק"ז איתא דאין ללמוד לחיוב על הזריקה בחוץ משחיטה דמה לשחיטה שכן נפסלה שלא לשם אוכלין בפסח. התם לענין חומר העבודה דמצינו דשחיטה היא בדבר זה חמורה מזריקה שפוסלת שלא לשם אוכלין בפסח א"כ אף דידענו שפוסל שחיטה שלא לשמה הי' אפשר לומר דזריקה אין פוסל, וכן אם חייבה התורה בשוחט בחוץ אין ללמוד לחייב על זריקה דאפשר כיון דלא חמירא העבודה של הזריקה כמו השחוטה שהרי אין פוסלת שלא לאוכלין בפסח אפשר דעלי' לא חייב רחמנא זריקה בחוץ משו"ה בעי קרא, אבל לדין דאיזה עבודה תכשיר הקרבן כיון דשחיטה דלא בעי כונה ואעפי"כ בעי דוקא קדושת אהל מועד א"כ זריקה דבעי יותר הכשר בודאי דיש ללמוד דגם הזריקה בעי דוקא קדושת אהל מועד ע"י פתיחת דלתות ההיכל.

עוד נראה דזריקה בעינן דוקא בשעה שההיכל פתוח שהרי כתוב בויקרא י"ז פסוק ו' וזרק הדם פתח אהל מועד הרי דבעינן זריקה בפתח אהל מועד ומיירי שם בשלמים.

והנה מוכח דהא דבעינן פתיחת דלתות ההיכל אין הטעם דבעינן שלא יהי' ההיכל מוגף אלא אף אם אין היכל כלל ג"כ פסול משום האי דינא דבעינן פתיחת דלתות ההיכל דהרי בדף נ"ה איתא דקודם שהעמידו המשכן ג"כ פסול משום דבעינן פתיחת דלתות ההיכל הרי דאם אין היכל ג"כ פסול בשלמים מטעם זה דבעינן פתיחת דלתות ההיכל, היינו דחסר בנין קדושת ההיכל לפי זה לא קשה מהא דאמר הרמב"ם בפ"ו מהלכות בית הבחירה מקריבין הקרבנות כולן אעפ"י שאין בית, ואעפי"כ פסק במעשר דאין אוכלין אלא בפני הבית מטעם דאיתקש לבכור, אכן לדברינו לא קשה דהא בכור קדשים קלים וא"כ לשחוט בכור ולזרוק דמו בעי דוקא פתיחת דלתות ההיכל, והא דאמר הרמב"ם מקריבין כל הקרבנות אע"פ שאין בית היינו שאם נשחט הבכור ונזרק דמו בעת שהי' הבית ופתיחת דלתותיו ואח"כ נחרב הבית מקריבין אימורין דעל הקטרה לא בעינן פתיחת דלתות ההיכל אבל שחיטת וזריקת דם הבכור בעי דוקא פתיחת דלתות ההיכל וקדשים קלים אם אין בית בנוי אף שהמזבח כהלכתו אין שוחטין אותו ואין זורקין את דמו, והנה אכילת בכור אתקש לדמו שהרי כתיב את דמם תזרוק ובשרם יהי' לך א"כ בעת שאי אפשר לזרוק את הדם היינו בעת שנחרב הבית. אף שה מזבח קיים אין אוכלין את בשרו דאתקש בשרו לדמו ואף בכור שנזרק דמו קודם שנחרב הבית אין אוכלין בשרו כיון דעתה אי אפשר לזרוק כדאמר בגמ' זבחים דף ס' ואף דהגרסא בגמ' זבחים מה דמו במזבח, הגרסא בתמורה דף כ"א כגון שנזרק דמו של בכור בפני הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים כיון דאילו איתא לדם לאו בר זריקה הוא, ולא גריס התם מה דמו במזבח דהבית גופא מעכב דתלוי בקדושת פתח אהל מועד, ותרויהו בעינן מזבח, דאם אין מזבח אין זריקה, ובית בעינן דאם אין קדושת אהל מועד אין זורקין ואתקש בשרו: דבשעה שאי אפשר לזרוק אין אוכלין את בשרו: אכן הקטרה מקטירין אם יש מזבח אף שאין בית אף בקדשים קלים.

ואף שראיתי שהלקוטי הלכות תמה על זה בזבח תודה, שכתב דלכאורה משמע דהקטרת אברים דינו כמו קטרת דאין פגימת המזבח פוסל בו וכן דעת התוס' בד"ה עד שלא נבנה בסוה"ד (בתוס' שם אין מוכח כלל) וגם בדף ס"ב ד"ה מאי קסבר בסוה"ד אכן הדבר קשה מאד, דעל אכילת בשר הקפידה התורה שיהי' דוקא מזבח שלם וכדלקמן בסוגיא ועל הקטרת אברים שהיא אכילת מזבח גופא יהי' מותר אפי' כשנפגם ונחסר המזבח לגמרי ועוד דהא בקרא כתוב ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם והי' לך ואמרינן לקמן דאתקש בשרו לדמו דבעינן שיהי' מזבח והיינו משום דכתוב בחד קרא וא"כ כ"ש דהקטרה דכתיב מקודם בקרא בודאי דאתקש לדמו דבעינן שיהי' מזבח. ולכאורה קושיתו היא קושיה חזקה גם על דברינו. דאיך אמרינן דאם אין בית אין אכילת בשר בכור דאתקש בשרו לדמו והקטרה יקריבו אע"פ שאין בית הא בקרא אתקש דהא כתוב ואת חלבם תקטיר, אך באמת נראה לי דהא דקאמר בגמ' דאתקש בשרו לדמו אין הטעם משום דכתוב בחד קרא. אלא כונת הגמ' דהתם במדבר י"ח בפסוק ט"ו אמרה התורה כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהי' לך. א"כ כבר אמרה תורה שבשר הבכור הוא לכהן א"כ הפסוק י"ח דכתיב ובשרם והי' לך מיותר, ע"כ דסמכא התורה קרא דבשרם יהי' לך למעלה לפסוק את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר, לאקושי דאימתי יהי' בשרם לך דוקא בעת שיוכל להיות זריקה והקטרה ואם אין בית דאז אין זריקה אף בשרם לא תאכל אבל קרא דואת חלבם תקטיר איננו מיותר דהא בעי להשמיעך דבכור צריך מתן אימוריו למזבח א"כ לא אייתר ולא אתקוש, משו"ה אף דזריקה בעי דוקא פתיחת ההיכל אבל חלב להקטיר כיון דזריקה דוקא ביום והקטרה בלילה חזינן דלא אתקוש להדדי, א"כ מעצמינו לא נקיש אותם להדדי, אבל קרא דבשרם יהי' לך. דאייתר, בע"כ דהקישו הכתוב אף דלאכילה בלילה לא אתקוש לענין קיום הבית והמזבח אקיש רחמנא מדמיותר ואף דמריבוי דבשרם ילפינן עוד לבכור בע"מ, אבל עיקר קרא הא קאי לבכור תם, שהרי כתוב כחזה התנופה ולזה הוי מיותר דכבר כתיב בפסוק ט"ו כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהי' לך: ואמרינן דלהכי כתבי' לאקושי' דאם אי אפשר להיות זריקה אף באכילה אסור, לפי זה לא קשה כלל על הרמב"ם איך כתב דמקריבין אע"פ שאין בית. וכתב דאין אוכלין מעשר שני אלא בפני הבית אכן לדברינו לא קשיא כלל דאתקש מעשר שני לאכילת בכור, ואכילת בכור לזריקת דם הבכור בעינן דוקא בפני הבית, היינו אף שיש מזבח כיון דאין פתיחת דלתות ההיכל אין זורקין את דמו. דבכור דקדשים קלים הוא בעי דוקא קדושת פתת ההיכל לשחיטתו ולזריקתו.

והא דכתב הרמב"ם דאוכלין מעשר שני בירושלם אעפ"י שאין חומה והוא בעצמו כתב בפ"ו מהלכות מעשר שני דמעשר שני שנכנס לירושלם ויצא ונפל מחיצות שאין להם מתירין שאי אפשר להכניסם לירושלם שאין מחיצות, נראה לי דדברי הרמב"ם היא גמ' מפורשת כדבריו דהנה בב"מ דף נ"ג איתא מעשר שני בטל ברוב ובאיזה מעשר שני אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם ויצא וכו' ופריך ואמאי להדר ולעיילי', בשנטמא, ולפרקי', אנא בלקוח בכסף מעשר וכו' אלא לעולם בטהור ומאי יצא דנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצות לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות, כי ליתניהו למחיצות לא גזרו רבנן, לא פלוג רבנן בין אתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות והקשה בתוס' ד"ה לא פלוג ז"ל תימא דבסוף פרק חלק סנהדרין דף קי"ג משני כי גזרו רבנן כי איתנוה למחיצות ולא קאמר דלא פלוג רבנן כדאמר הכא ולא קשה מידי דהתם קאי אמאי דאמר אלא דעיר הנדחת ואסקוה לירושלם והי' שם בשעת גמר הדין לתאכיל דהא קלטוה מחיצות והי' שלל ירושלם בשעת גמר דין וכו' ומסיק לעולם בטהור ואסקוהו לירושלם ונגמר הדין דעיר הנדחת ודקא קשיא לך לתאכיל כגון דנפול מחיצות אחר גמר הדין וכדרבא דאמר מחיצה לקלוט דרבנן שלא לפדות אפילו נפול מחיצה דנא פלוג רבנן כדאמר בשמעתין דכיון דלקלוט לא הוי אלא מדרבנן מן התורה חל עליו גמר דין אפילו לא נפול מחיצה כלל כיון שיכול לאוכלו אם ירצה ולא מקרי שצל ירושלם כיון שיכול להוציא ולפדותו אלא דרבנן אמור מחיצה לקלוט אפילו לקרותו שלל ירושלם ולאכול דהעמידו דבריהם על דין תורה אהא מסיים כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות פירוש לא העמידו דבריהם על דין תורה למקרי שלל ירושלם ולאכול אלא כי איתנהו למחיצות ולא נפול כלל, אבל נפול מחיצות אחר גמר דין לא גזרו רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלם ולאכול, עכ"ד התוס'.

ודברי התוס' תמוהים מאי שייך העמידו חכמים דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלם ולאכול אף שמן התורה אסור לאכול. דכיון דמן התורה המחיצות אין קולטות הרי לא נעשו שלל ירושלם ועודנה המה שלל עיר הנדחת ואסורים לאכול, וא"כ איך יתירו רבנן לאכול: הא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ואיך התירו לאכול דבר שהוא אסור מן התורה: מטעם שלל עיר הנדחת אכן אמרתי אפשר כיון דרבנן אסרו להוציא מירושלם א"כ אי אפשר לקיים מצות הקבוץ לתוך רחובה דאיסור דרבנן שאסרו להוציא עושה שלא אפשר לקבוץ והיכא דאי אפשר לקבוץ אז אין איסור כדאיתא בגמ' חולין דף פ"ט אמר רבה בר ירמי' מכסין בעפר עיר הנדחת ואמאי איסורי הנאה נינהו, אמר ר' זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושרפה ע"כ, הרי דהיכא דאי אפשר לקבוץ מותר וא"כ אפשר לומר כיון דמדרבנן אסור להוציא הוי אינו ראוי' מדאורייתא לקבוץ וזה מותר בהנאה, שוב מצאתי בשיטה מקובצת בשם תו' שאנץ סברא זו דכיון דמדרבנן אסרו להוציא הוי אין ראוי' לקבוץ, ואף דהראי' שהביא בתוס' שאנץ מהא דמקדש אשה בחמץ בשעה דרבנן אין חוששין לקדושין, הרי דאיסור דרבנן עושה לאין ראוי' לא דמי כלל לזה, דהתם בקדושין בעינן שוה כסף וכיון דמדרבנן אסור לאו שוה כסף הוא אבל הכא דאין זה ענין לשוה כסף, לכאורה האיסור דרבנן אין יכול לעשות לאין ראוי שיותר על ידי זה, אכן אף שאין ראי' אעפי"כ נוכל לומר כיון שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ממילא בטלה מצות עשה דתקבוץ א"כ לפי זה יקשה א"כ אף בנפול לאחר גמר דין כיון דגם עתה לדברי התוס' אסור לפדות דהא התוס' לא ס"ל כתירוץ תוס' שאנץ דאם נפול מחיצות מותר להוציא דא"כ לא היו צריכים לומר העמידוהו על דין אורה, משמע דתוס' ס"ל דגם עתה אסור להוציא וא"כ מאי שייך לא העמידו דבריהם על דין תורה, דהרי כיון שאסור להוציא ממילא הוא דין תורה, שמותר לאכול דאי אפשר לקבוץ לתוך העיר.

גם תירוץ התוס' שאנץ קשה מאד דכיון דלפדותה אסור א"כ איזה תועלת יהי' שיביאה לעיר הנדחת, הא שם יהיו המע"ש בגבולין ויהיו אסורים לאכול ולפדות, וכי בשביל שהיתה בירושלם הותרה, אכן הרמב"ם מפרש דגמ' בסנהדרין הוי שני תירוצים, חד תירוץ דנפול מחיצות הוא אף אם נימא מחיצה לקלוט דאורייתא, ועוד תירוץ כדרבא, ולא איצטריכו לתרץ דנפול מחיצות דהרמב"ם סבירא לי' דמעיקרא כי פריך נר' חסדא דס"ל דעיסה של מעשר שני לד"ה בגבולין פטורין מן החלה, א"כ בגבולין מעשר שני בודאי לאו לכם הוא א"כ איך קתני במתניתן דמע"ש שבעור הנדחת וגנזו הא מעשר שני בגבולין לאו שללה הוי כיון דבגבולין לאו לכם הוא וירושלם הא אין נעשות עור הנדחת ואם אסקוה לירושלם הא קלטוה מחיצות ועתה לאו שלל העיר היא והי' סבור דקליטת מחיצות דאורייתא היינו שוש שני דינים דין לאכול בירושלם זה מותר אף שאין מחיצות, אבל יש עוד דין קליטת מחיצות ואם קלטוה מחיצות דירושלם אסור להוציאה חוץ לירושלם מן התורה וחל עניו מעשר הזה דוקא במחיצות אף דמותר לאכול מעשר שני בלי מחיצות אבל אם קלטו מחיצות את מעשר שני נעשה עליהם דין שאין לאוכלם בלי מחיצות, וכמו עולת במת יחיד שהכניסוה לפנים שאסור נשחטה חוץ למחיצות והי' סבור שדין זה דאורייתא וא"כ פריך אם הכניסוה לירושלם. הלא קלטוה מחיצות ועכשיו הוא שלל ירושלם, וע"ז משני דנפול מחצות וא"כ מותר לאכול המעשר שני דהרי אוכלין אעפ"י שאין חומה ועתה לא עיסת גבולין היא אלא עיסת ירושלים ודין קליטה אין להמעשר שהעלו המע"ש לירושלם בעת שלא היו להם מחיצות, זה התירוץ היא אף אם נסבור קליטת מחיצות דאורייתא, ועוד תירוץ כדרבא דאמר מחיצות לאכול פירוש מה שהמחיצות מקדשין את המקום שמותר לאכול זה דאורייתא, ובודאי דבשעה שקדשו את ירושלם הי' צריך להיות לה מחיצה, ועוד יש לפרש הא דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא הכונה מה שאסור לאכול חוץ מהמחיצה זהו דאורייתא שהרי חוץ למחיצה אותו המקום לא נתקדש, וחוץ לירושלם אסור לאכול מעשר שני וקדשים קלים, אבל מה שאסור להוציא חוץ למקום המחיצות זהו מדרבנן, אבל כי נפול מחיצות לא גזרו רבנן להוציא חוץ למקום המחיצות וע"כ צריך לומר דהאי מחיצות דאמר רבא אין כונתו דוקא המחיצות אלא מקום המחיצות, דאם נימא דהמחיצות דוקא ולא מקום המחיצות, א"כ למה לו לומר כי נפול מחיצות לא גזרו הא ממילא אין כאן מחיצות ע"כ דכונתי' לאו דוקא המחיצות אלא מקום המחיצות וא"כ אמר רבא דמה שאסור לאכול חוץ להמחיצות היינו בהמקום שחוץ להמחיצות זהו דאורייתא דהא המקום שחוץ להמחיצות לא נתקדש, אבל מה שאסור להוציא חוץ למקום המחיצות ולפדות הוא דרבנן ואם נפול המחיצות (ולא קלטום המחיצות להמע"ש) לא גזרו ומותר להוציא חוץ למקום המחיצות ולפדות שם אבל מה שאסור לאכול חוץ להמחיצות כיון שהוא דאורייתא אף אם נפול המחיצה אסור לאכול חוץ להמחיצה שהרי לא נתקדש שם וכן מצינו בגמ' בסוף זבחים לשון מחיצה בדמים דשם אין הפירוש מחיצות אלא מקום הבדל במזבח, אבל מה שהמחיצה קולטת זהו מדרבנן, דמן התורה אין שום דין קליטה וממילא עיסה של מע"ש בירושלים (אף אם יש מחיצות) מן התורה לא שייך קליטה ומשו"ה נאסרו המע"ש מדין עיר הנדחת, דנא נעשו שלל ירושלם אחר שדין הקליטה הוא רק מדרבנן והא דמסיק וכי גזור רבנן הוא סוף דברי רבא דסובר מחיצה לקלוט דרבנן דכי גזור רבנן כי אתניהו למחיצות גזרו רבנן דמחיצה קולטת שאין להוציאה ולא לאכול בלי מחיצות אבל כי ליתניהו למחיצות נא גזור רבנן ומותר לאכול בלי מחיצות ואף להוציא מותר דכיון דאין מחיצות לא שייך קליטה ולאכול הא מותר חף שאין מחיצות והי' סבור בב"מ שם דאף לדין זה אמר רבא דאף פירות שהיו בירושלם ויצאו ונפול מחיצות אז מותר לאכול אף בלי מחיצות וא"כ אפשר להחזירם למקומם ולאכלם בירושלם וע"ז משני לא פלוג רבנן כיון שאלו פירות מעשר שני היו בירושלם ויצאו והיו עליהם איסור לאכול ולפדות עד שיכנסו לירושלם לתוך המחיצות לא פלוג רבנן ואלו נשארו באיסורם דאין לאוכלם אנא כשיבנו חומות ירושלם.

ואפשר דאם לא יצאו מירושלם קודם שנפול אף שלקטוהו מחיצות כיון דלא חל על הפירות דין איסור ועתה נפול המחיצות לא גזור רבנן ומותר לאוכלם בירושלם, אבל אם יצאו קודם שנפול שחל עליהם שם איסור לאכול בלי מחיצות אז אף שנפלו פטורים משו"ה קאמר יצא, ובזה פליגי לישנא קמא קאמר מה יצא דנפול מחיצות, ואף דרבא אמר כי ליתניהו למחיצות לא גזור רבנן היינו אותם פירות של מעשר שני שבשעה שנכנסו כבר נפלו מחיצות ולא היה עליהם קליטה, אבל אותם פירות שהיה עליהם דין קליטה שנכנסו לירושלם בעת שהיו מחיצות לא פלוג רבנן וקלטום המחיצות ואסורין לאכול בלי מחיצות אף שלא יצאו מקודם, אכן רב הונא ב"ר יהודה אמר רב ששת חדא קתני מע"ש שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם ויצא איהו סבור דאף הפירות שהיו בירושלם בעת שהיו מחיצות ונפלו המחיצות מותרים שלא הי' עליהם עוד דין איסור אבל אם יצאו שחל עליהם דין איסור מלאכול בני מחיצות אף שנפול המחיצות אסורים לאוכלם שאין להחזירם לירושלם אחרי שאין שם מחיצות (דלא פלוג רבנן) ומעתה לא קשה כלל על הרמב"ם איך אמר שאוכלין מע"ש אף אם אין שם מחיצות והוא בעצמו אמר שמעשר שנכנס לירושלם ויצאו ונפול המחיצות אין להחזירם לירושלם מפני שאין שם מחיצות, לא קשה כלל דזהו דברי רבא דאמר דמחיצה לקלוט היינו לאכול דוקא במחיצות זהו דין דרבנן וכי גזור רבנן היכא דאיתניהו למחיצות אבל ליתניהו למחיצות אין כאן קליטה אף מדרבנן ומותר לאכול אף בלי מחיצה. אכן אם היו בירושלם בעת שהיו מחיצות וקלטו אותן המחיצות ונפלו שחל עליהם הדין והאיסור לאכול בלי מחיצות לא פלוג רבנן והמה אסורים לאכול אף בירושלם שהרי אין מחיצות ואסורים לפדות, ואף שמן התורה מותר לאוכלם אף בלי מחיצות אבל כיון דדין דבר שיש לו מתירין הוא רק מדרבנן ומדרבנן אסורים דלא פלוג, משו"ה בטלין ברוב דלא הוי דבר שיש לו מתירין אחרי דמדרבנן קלטום המחיצות שאסור לאוכלם בלי מחיצות, ואולי אפשר דזה גם כן כונת המשנה למלך.

והנה הרמב"ם כתב בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"א ז"ל שני שעירי ויום הכפורים ששחטם בחוץ אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהם הואיל וראוין לבא לפני השם לוידוי ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי' לבא לפני השם עכ"ל והשיג הראב"ד א"א אני שונה בברייתא עד שלא הגריל על שניהם חייב על שניהם ופירוש רב חסדא הואיל וראוים לשעיר הנעשה בחוץ משהגריל עליהם חיוב על של שם ופטור על של עזאזל אלמא אפינו קודם שהתודה כיון שהגריל וענה עליו הגורל לעזאזל פטור עליו בחוץ אעפ"י שעתיד להתודות עליו שאין ראוי לבא לפתח אהל מועד ויהא מיוחד לשם אלא שיהא ראוי לזריקה ולהקטרה שנאמר לה', וחיי ראשי שמעתא דזבחים הטעתו שלא ירד לפרושה ומצאה משובשת עכ"ד.

וכתב ע"ז הלח"מ ז"ל בפרק בתרא דזבחים דף קי"ב אמר במתניתין דשעיר המשתלח ששחטו בחוץ מקרא דפתח אהל מועד לא הביאו נא חייב הכתוב אלא הראוי לבא אל פתח אהל מועד מה שאין כן בשעיר המשתלח שאינו ראוי להביא והקשו בגמ' דף קי"ג ורמינהו אי קרבן וכו' יצאו קדשי בדק הבית שאין ראוין וכו' אוציא את אנו ונא אוציא שעיר המשתלח ת"ל לה' להוציא שעיר המשתלח כלומר א"כ קשה מתניתין וברייתא אהדדי דמתניתן אמרה דשעיר המשתלח מפיק מקרא דואל פתח אוהל מועד משום דאינו ראוי להבאה דשעיר המשתלח דמההוא קרא לא נפיק אלא קדשי בדק הבית משום דאין ראוי להבאה אבל שעיר המשתלח ראוי להבאה הוא ולא נתמעט אלא מקרא דלה' ותירצו בגמ' לא קשיא כאן קודם הגרלה כאן אחר הגרלה כלומר מתניתן דמיעט קרא דואל פתח אהל מועד הוא אחר הגרלה ולכך מיעוטו מהתם דאינו ראוי להבאה אבל ברייתא איירי קודם הגרלה דראוי להבאה ולהגרלה ולכך הוצרך למעט מקרא דלה' ומקשו אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי כלומר והיכי מיעטו קרא דואל פתח אהל מועד הא ראוי להבאה נענין וידוי ותרצו אלא אמר ר' מני לא קשיא כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי, כלומר דמתניתן דמיעטו מקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו הוי אחר וידוי וברייתא מיירי קודם וידוי וראוי להבאה לענין וידוי ולכך הוצרך למעטו מקרא דלה', וכו' ונמצא פסקן של דברים דהדבר תלוי בהגרלה ולא בוידוי דבוידוי פטור בין קודם בין אחר וידוי, קודם וידוי מקרא דלה' דמביא הברייתא ואחר וידוי דאין ראוי להבאה כדמעטו מתניתן וזה דרכו של הר"א ז"ל בהשגות ומפני כן השיג על רבינו ז"ל וכתב דשמעתא דזבחים הטעהו וכו' והרב כ"מ נראה דהליץ בעד רבינו ז"ל דגרסתו בגמ' הוא היפך מגירסת רש"י והתוס' והר"א דגורס יכול שאני מוצא שעיר המשתלח כלומר משום דאינו ראוי להבאה לה' להביא שעיר המשתלח דחייב שעיר המשתלח והשתא הוי הקושיא שהקשו בגמ' ממתניתן להברייתא דהם חולקים בענין הדין ולא הוי הקושיא שחולקים בענין הדרשה אלא בדינא דמתניתן פטרה שעיר המשתלח וברייתא חייבה שעיר המשתלח ותירצו דמסקנא דמתניתן דפטרה הוי אחר וידוי וברייתא דחייבה הוי קודם וידוי, וכן ראיתי למהר"מ מטראני ז"ל שהזכיר בספר קרית ספר גירסא זו ותמיה אני עליהם דאין לה מקום לגירסא זו כלל דפרק שני שעירים ובפ"ק דתמורה הקשו על מה שאמרה דלה' לרבות מהך ברייתא דלה' להוציא שעיר המשתלח דמשמע דלה' למעט ותרצו מענינא דקרא דואל פתח אהל מועד לרבות ולכן אתא לה' למעט, אבל התם דאשה להוציא ע"כ אתא לה' לרבות א"כ משמע בהדיא דלה' להוציא שעיר המשתלח אתי וכו' ותו קשיא אי לפי דברי רבינו ז"ל מ"ש הברייתא בפרק שני שעירים קודם שהגריל עליהם חייב על שניהם הוי קודם וידוי וקרי לוידוי הגרלה כדכתב הרב בעל כ"מ א"כ מאי האי דקאמר רב חסדא למאי חזי לשעיר הנעשה בחוץ והא אחר הגרלה חזי למילתי' דהיינו לשעיר המשתלח ומ"מ חייב משום דראוי להבאה לענין וידוי, ולזה לא ידעתי טעמו של רבינו עכ"ד הלח"מ.

ונראה לי דהנה להרמב"ם הי' קשה לפרש כמו שפירוש רש"י דקושית הגמ' ממתניתן על ברייתא דמתניתן אמרה דשעיר המשתלח מפיק מקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו וברייתא אמרה דמפיק מקרא דלה', דא"כ מאי תרצו דקודם וידוי מפיק מקרא דלה' ולאחר וידוי מפיק מקרא דואל פתח אהל מועד, ומתניתן מיירי בשעיר המשתלח לאחר וידוי שפטרו מקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו דא"כ יקשה למה נקיט במתניתן דשעיר המשתלח פטור לאחר וידוי ומקרא דואל פתח אהל מועד, תיפוק לי' דאף דקודם וידוי הוא פטור מקרא דלה' וא"כ מכש"כ לאחר וידוי דפטור ולמה נקיט מתניתן דפטור לאחר וידוי דוקא הלא אף קודם וידוי פטור והתמיה על רש"י ותוס' שפירשו כן, ולכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דזאת היא קושית הגמ' דמתניתן אמרה דפטור דשעיר המשתלח הוא משום דאין ראוי' לבא אל פתח אהל מועד, משמע דכל זמן שהוא ראוי' לבא אל פתח אהל מועד אף על השעיר המשתלח מחויבים אם העלו בחוץ, וברייתא קתני דאף שראוי לבא אל פתח אהל מועד אעפי"כ פטור אם העלו בחוץ משום דאין מיוחד לבא לשם, ומשני כאן קודם הגרלה פירוש הא דאיתא במתניתן דאם ראוי לבא אל פתח אהל מועד אז מחויב על שעיר המשתלח הוא קודם הגרלה דיכול לבא אל פתח אהל מועד מיוחד לה היינו שיהי' שעיר לה' אבל לאחר הגרלה דאז אין מיוחד לבא לה' היינו אף דעודנה ראוי לבא אל פתח אהל מועד אעפי"כ כיון דאין מיוחד לה' פטורין עליו, ופריך לאחר הגרלה אמאי פטור הא ראוי לבא אל פתח אהל מועד מיוחד לה' שהרי וידוי של שעיר המשתלח מכפר א"כ הרי זה קרבנו מה שהוא עומד להתודות עליו שזה הקרבתו היינו שבזה מתכפר כל הקהל ישראל כדקי"ל וידויו של שעיר המשתלח מכפר, ומשני אלא אמר ר' מני כאן קודם וידוי פירוש מה דאיתא במתניתן דאם עומד לפתח אהל מועד גם בשעיר המשתלח חייב הוא קודם וידוי דאז עמידתו לפתח אהל מועד הוא לה' שהרי יתודו עליו מחויב, ומשו"ה קתני במתניתן דאימתי פטורין עליו על שעיר המשתלח אם העלו בחוץ, אם אינו עומד לפתח אהל מועד, אבל אם עומד לפתח היינו כל זמן שלא התודו עליו מחויב, וברייתא דקתני דאף אם עומד לפתח אהל מועד פטורין עליו הוא לאחר וידוי דהרי אף לאחר וידוי הוא עודנה צריך להיות באהל מועד שהרי שילוחו צריך להיות דוקא שיקחהו משלחו מפתח אהל מועד שהרי אם נטמא משלחו נכנס טמא לעזרה ומשלחו כדאיתא ביומא ס"ו ואם נימא דלא בעינן שיקחהו משלחו מהעזרה למה מותר להמשלח לבא אל המקדש טמא יכול אחר להוציא את השעיר חוץ לעזרה ומשם יקחהו המשלח, ע"כ דצריך המשלח לקחהו מעזרה ונדחה טומאה מפני זה כדכתיב בקרא יעמד חי לפני ה' לכפר עליו (מזה ילפינן דצריך להיות בשעת מתן דמים של חבירו) לשלח אותו לעזאזל וקמ"ל ברייתא דאף שהוא עוד ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד כדי שהמשלח יקחהו משם. אבל כיון דמה שהוא בא עתה לפתח אהל מועד איננו מיוחד לה' אלא לשלחהו לעזאזל, על עמידת פתח אהל מועד זה שאיננו אלא כדי לשלחו לעזאזל פטור, אבל עמידתו קודם הוידוי הוא לשם שהרי בזה הוא מכפר, וכן הא דבפרק שני שעירים איתא עד שלא הגריל חיוב על שניהם משהגריל עליהם חיוב על של שם פטור על של עזאזל, אפשר ג"כ לפרש דחייב דוקא אם עמידתו הוא לעזאזל. והיינו דבכל מקום קרי לי' שעור המשתלח, והכא קרי לי' לעזאזל, וע"כ לפי המסקנא דבגמ' דזבחים דקודם וידוי חייב לפירוש הרמב"ם צריך לומר דעיקר הברייתא דבמס' יומא דף ס"ב הוא לאשמעינן שקודם הגרלה חייב על שניהם, אבל לאחר הגרלה על העמידה להשם הוא מחויב ופטור על זה שעומד לעזאזל והיינו לאחר וידוי.

אכן לכאורה קשה לי בין לפירוש רש"י בין לפירוש הרמב"ם דקודם הגרלה לפי מאי דשני מעיקרא קודם הגרלה לפירוש רש"י דקודם הגרלה ראוי לבא אל פתח הגרלה ואשמעינן דפטור, משום דאין מיוחד לה' קודם הגרלה, הא עודנה לאו שעיר המשתלח הוא ואיך שייך לומר דקודם הגרלה פטורין על שעור המשתלח הא קודם הגרלה לאו שעיר המשתלח הוא ועכצ"ל לפירוש רש"י דטעם דפטור אשמועינן דקודם הגרלה פטור על שניהם משום דאין מיוחדין לה' ומשום זה אין מיוחדין שהרי אחר יכול להיות שפיר המשתלח, ואשמועינן קרא דאם שחט שניהם בחוץ פטור משום דאחד יהי' שעיר המשתלח וא"כ אין מיוחדין לה', והאי סוגיא הוי סבר דלא אמרינן הואיל וראוין לשעיר הנעשה בחוץ מטעם דאין עומדין להיות שעיר הנעשה בחוץ, וכמו שפירשו בתוס' זבחים דף קי"ג ד"ה כאן קודם הגרלה דסוגיא דיומא דאמר רב חסדא דקודם הגרלה מחויב מטעם דראוין לשעיר הנעשה בחוץ הוא לפי המסקנא דהכא דאיירי קודם וידוי, אבל בתחלה דמתרץ כאן קודם הגרלה סבר דלא אמרינן הואיל וראוין לשעיר הנעשה בחוץ, וא"כ קשה מאד מאי איריא דפטרה הברייתא מטעם שאפשר שיהי' שעיר המשתלח, אף אם יהי' בודאי שעיר הפנים ואעפי"כ אין מחויב שהרי עודנה מחוסר הגרלה כדפריך ביומא דף ס"ב עד שלא הגריל חייב על שניהם, למאי חזי הרי דאף אם יהי' שעיר הנעשה בפנים פטור שהרי מחוסר עודנה הגרלה, וכן לפירוש הרמב"ם דמפרש דקודם הגרלה מחויב וקשה מאי שייך לומר קודם הגרלה מחויב על שעיר המשתלח, הא קודם הגרלה עודנה לאו שעיר המשתלח הוא, וע"כ צריך לומר דקמ"ל דאף שאחד מהן שעיר המשתלח הוא אעפי"כ מחויב משום דראוי לבא אל פתח אהל מועד, וזה אי אפשר דמה הוא ראוי לבא לפתח אהל מועד שיגרלו עליהם, דהרי בגמ' יומא פריך עד שלא הגריל למאי חזי והא חזי לבא לפתח אהל מועד להגרלה, וע"כ דבשביל הגרלה לא מקרי ראוי לפתח אהל מועד דהגרלה לאו קרבן הוא, ורק וידוי שהוא מכפר ע"י וידוי מקרי ראוי לפתח אהל מועד לה' דזה הוא קרבנו אחרי שזאת היא הכפרה, אבל הגרלה לאו כפרה היא ובשביל זה אין נקרא ראוי לבא לפתח אהל מועד לשם, וע"כ משום דראוי לבא לפתח אהל מועד שאפשר להיות שעיר הנעשה בפנים. או משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ, וא"כ וקשה מאי קאמר דטעמא דשעיר המשתלח בעי משום דראוי לשעור הנעשה בחוץ הא גם שעיר הנעשה בפנים צריך לטעמא, שהרי בגמ' יומא אמר קודם הגרלה למאי חזי וקאמר משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ הרי דגם זה דהוא שעיר הנעשה בפנים בעי טעמא אמאי מחויבין עליו כיון דמחוסר הגרלה והוי מחוסר מעשה בגופו.

ועכצ"ל מזאת הסוגיא חידוש, דהא דאמר רב חסדא ביומא דף ס"ב דעד שלא הגריל מחויבין על שניהם לא טעמא דראוין להיות שעיר הנעשה בפנים דלזה מחוסר מעשה וכיון דמחוסר מעשה פטורין עליו ובעינן דוקא הטעם משום דראוין לשעיר הנעשה בחוץ, זהו דוקא בשחיטה דבשחיטה לא כתיב לעשות רק לא יביאנו אל פתח אהל מועד להקרחב קרבן בעינן דוקא שיהי' ראוין להקריב קרבן ולא יהי' מחוסר מעשה בגופו, אבל אם אין ראוי להקריבו ובעינן עוד מעשה בגופו משום דכתיב בגופי' דהוי כמעשה בגופו אין מחויבין עליו בחוץ. אבל בהעלאה דשם מחויבין אף בפסולין דרבתה התורה מקרא דלעשות וכפי שביארנו עודנה פסול הוא, ועל פסול פטורין אם הקריבן בחוץ ואעפי"כ חייבו רחמנא על העלאה פסולין מטעם דאם העלהו והקטירו נכשר והוי הקטרה כשרה דפקע האיסור ואף מה שלא עלה מעלין ואין לך מחוסר מעשה גדול מזה דבעי עוד הקטרה להכשירו והוי בודאי מחוסר מעשה בגופו ואעפי"כ חייבה התורה על העלאה בחוץ מקרא דלעשות הרי בהעלאה חייבה התורה, כיון שאפשר לעשות שיהי' הקטרה אף דמחוסר מעשה. א"כ הא דאמר רב חסדא דמחוסר מעשה פטור על השחיטה ומזה יליף רבינו לשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור משום דמחוסר מעשה, זהו דוקא בשחיטה דלא כתיב בה לעשות ובחיוב בחוץ הוא דוקא אם ראוי להקריבו קרבן, אבל בהעלאה אם אפשר לעשות שיהי' הקטרה אף דמחוסר מעשה חייבין אם העלן בחוץ. משום הכי ביומא דאיתא שני שעירים ששחטן בחוץ דמיירי בשחיטה, פריך שפיר למאי חזי דהרי עודנה חסר הגרלה משו"ה אף דראוין לשעיר הנעשה בפנים פטור על השחיטה בחוץ והחיוב משום דראוין לשעיר הנעשה, אכן הסוגיא בזבחים דאיתא במתניתן שהקריב אחד מהן בחוץ דקאי לענין הקרבה שם שעיר הנעשה בפנים מחויבין עליו בוידוי אף דמחוסר הגרלה והוי כמחוסר מעשה בגופו, הרי רבתה התורה לעשות דאם אפשר רק לעשות שיוכשר מחויבין על הקרבה בחוץ ומחויב על הקרבת שני השעירים קודם הגרלה אף שאחד מהן שעיר המשתלח כיון דראוי להיות עליו גורל לה' וראוי לעשות לה' מחויבין עליו אם הקריבו בחוץ.

באנו לדון דהא דאמרינן שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטורין עליהן הוא דוקא בשחיטה אבל בהקרבה אין מועיל מחוסר מעשה בגופו, ואף שמחוסר מעשה בגופו אם אפשר להכשירו ע"ו מעשה מחויבין עליו. מעתה מיושב הקושיא על הא דאמר ר' יוחנן המעלה בחוץ בזמן הזה חייב, והא מחוסר מעשה שהרי מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולין, אכן לדברינו לא קשה כלל דבהקטרה דכתיב לעשות ורבתה תורה דמחויבים אף אם מחוסר מעשה א"כ אם העלה בזמן הזה הלא הא יכולין לעשות היינו לבנות המזבח משו"ה אם העלו בחוץ מחויב והא הקרבן אין פסולו בגופו שהרי אף לר' יוחנן קדשים שהקדישן בעת שלא נבנה המזבח לא נדחו ומה שמחוסר מעשה לענין הקטרה אין מועיל לפטור, ודוקא לענין שחיטה הדין לפטור מה דמחוסר מעשה, אבל לא בהקטרה ומשו"ה פסק הרמב"ם להא דר' יוחנן אף שפסק דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולין, ולשון הרמב"ם מדויק מאד שכתב מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל ויש לדקדק דלמה נקיט דין זה בשוחט ומעלה באחד מהם לבד חייב ואפשר לומר דהאי והעלה הכונה היא או העלה אלא שראיתי שבדין ט"ז כתב השוחט וכו' וכן המעלה הרי שהזכיר השתי חלוקות בפירוש וא"כ הוא מי ששחט וכן מי שהעלה חייב אשר ע"כ נראה לי דכולה חדא מילתא הוא ודוק עכ"ל המ"ל.

ולכאורה לא ביאר המ"ל טעמא דהאי מילתא ולמה אין מחויב אלא חדא, ואם אין מחויב אלא חדא למה איצטריך למימר מי ששחט קדשים בזמן הזה הוי לי' לכתוב מי שהעלה חוץ לעזרה בזמן הזה אכן לדברינו יתבארו הדברים, דהנה הרמב"ם כתב בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ז ז"ל השוחט בחוץ בלילה חייב הואיל והשחיטה בלילה כשרה בחוץ וכן אם העלה בלילה מזה ששחט בחוץ בלילה חייב על העלאה, אבל אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר פסול שאין לך שחיטה כשירה בלילה במקדש. וכתב על זה הראב"ד ז"ל א"א בחיי ראשי אין צורת ההלכה כפירושו ולא כטעמו שהשוחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ חייב שהרי כששוחט בחוץ ביום והעלה בחוץ הלא כבר נפסל בשחיטה ואעפ"י שכבר נפסל בזבח בשחיטתו ואעפי"כ חייב על העלאתו מה לי חד פסולא בחוץ מה לי תרי פסולא בחוץ אבל אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ ביום פטור אף בהעלאה שכבר נפסל משום לילה שהוא פסול אחר שלא מפסולי חוץ אבל שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ בלילה לד"ה פטור עכ"ל הראב"ד. וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ואינו יודע מה עול מצא בדברי רבינו כי רחק מעליו דפשטא דמילתא משמע דטפי עדיף למימר דסיפא אלילה דרישא קאי מלמימר דסיפא לא הוי בגווני דרישא עכ"ל.

אכן לדידי נראה דהראב"ד הקשה לשיטתו שני קושיות חזקות דכיון דאמרינן שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור עליהן הרי חזינן דכיון דאין פתוח ההיכל הוי השלמים אין ראוין לבא אל פתח אהל מועד א"כ הא בלילה הא אין הקרבן ראוי לבא אל פתח אהל מועד, דמה דבלילה פסול שחיטה הרי בשביל זה אין הקדשים ראוין לבא אל פתח אהל מועד, ואף דאמרינן דלילה אין מחוסר זמן היינו דאין על זה דין דמחוסר זמן, אבל עכ"פ אין ראוי עתה לבא והוי חסרון בלילה בכל הקדשים ואף דאמרינן גבי שני שעירי יום הכפורים דמשו"ה מחויבין עד שלא הגריל אם שחטן בחוץ משום דראוין לשעיר הנעשה בחוץ אף דמחוסר עבודת היום ואמרינן שם ביומא אין מחוסר זמן לבו ביום, התם השעירים אין בהם חסרון דהלא המה ראוין לבא לשעיר הנעשה בחוץ ומה דמחסרי עבודת היום אין זה חסרון בגופן, ומשום מחוסר זמן לא שייך דהוי ראוי בו ביום אבל לילה הא עתה קרבן פסול לבא, וא"כ עתה אין ראוי להתקבל בפנים. וא"כ שחיטה בלילה בחוץ אין מחויב עליהן. ואף הרמב"ם סבירא לי' האי סברא אלא שכתב הטעם דשחיטה בחוץ היא שחיטה כשרה והתורה אמרה דדבר שהוא ראוי לבא לפנים (אף למחר בו ביום) לא תעשה שחיטה בחוץ וכדסבר הרמב"ם גבי שחט העוף בחוץ והעלהו בחוץ חיוב שתים, כתב הרמב"ם דהטעם שחיובה התורה בשחט עוף אף דהכשרו בפנים במליקה כיון דשחיטה בחוץ כשרה חייבה התורה על שחיטה בחוץ על קדשים שראוין להתקבל בפנים משו"ה אף דעתה אין הקרבן מתקבל בפנים משום דהוא לילה כיון דשחיטה כשירה בחוץ בלילה חייב, אכן הראב"ד גם שם מיאן האי טעמא שהרי כתב על זה ז"ל א"א זה הטעם אין בו טעם אלא שלא חיוב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה וא"כ להראב"ד אין לנו ראי' לומר כיון ששחיטה כשירה בחוץ אף שעתה אין קרבן מתקבל בפנים יהי' חייב משו"ה ס"ל להראב"ד דאם שחט קרבן בלילה בחוץ פטור, עוד הקשה על ההקרבה בחוץ בלילה כיון דבלילה אין מתקבל הקרבה לא יחויב בחוץ אם העלה בלילה, אכן זה לכאורה קשה הא העלאת אימורין ועולה כשר בלילה בפנים ומאי הקשה הראב"ד וצריך לומר דהראב"ד סבירא ני' דהקטרה בלילה פסולה דהרי כתוב ביום צותו, והא דבשר עולה ואימורין כשרין בלילה דכיון דהזריקה והשחיטה כבר נעשו על הקרבן כבר התחילה ההקרבה ולגמור ההקרבה כשר אף בלילה, אבל הקרבה בעצמה פסולה בלילה דהרי קומץ ומנחת כהנים פסולין בלילה, וראי' לדבר דהקטרת בשר עולה ואימורין הוי גמר מתחלת הקרבת הקרבן היינו השחיטה והזריקה, שהרי אמרינן במנחות דף ע"ב נקצר ביום כשר וכו' ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותה כשר אמאי דחי שבת נקצר מערב שבת וכו' סבר לה כאידך דר' שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים כשרים כל הלילה ולא הי' ממתין להן עד שתחשך ור' אלעזר ב"ר שמעון לא שמיע לי' הא אלא שאני התם שהרי דחתם שחיטה את השבת ע"כ והנה מאי תירוץ הוא זה אטו בשביל שנדחה שבת מפני שחיטת הקרבן הוזל השבת לענין הקטרה. אטו בשבת שמלו בו התינוק יהי' לגבי' קולות לגבי שאר מלאכות, ע"כ דהקטר הוא גמר העבודה מתחלתה שהוא השחיטה, וקאמר הא דאמרינן שמותר להקריב אברים ופדרים בשבת אף שכשרין כל הלילה, משום דכבר התחיל עבודת הקרבן לדחות השבת הותר אף לגמור היינו להקטיר האברים משום חביבה מצוה בשעתה. אבל להתחיל דבר שאסור לעשות בשבת משום חביבה מצוה בשעתה נא דחינן אם נקצר ביום כשר לפי זה הא דכשר הקטרת אברים ופדרים בלילה הוא משום שזה גמר השחיטה, א"כ הקטרה שאיננה גמר השחיטה פסולה בלילה, משו"ה הקשה הראב"ד הכא דשחט בחוץ דלא הוי התחלת עבודה הקטרה בלילה לא יחייב עלי' דהקטרה בעצמה איננה בלילה, אכן הרמב"ם כיון דחזינן דגם הוא סבירא לי' דהא דאינה ראוי' להתקבל בפנים היא סברא לפטור אלא טעמא בשחיטה דבחוץ כשרה שחיטה בלילה לפי זה בהקטרה דבחוץ אין הקטרה יקשה הא אין הקטרה בפנים בלילה ובחוץ הא לא שייך לומר הקטרה בחוץ בלילה כשרה ואפשר דהרמב"ם לא סבירא לי' סברת הראב"ד וס"ל כיון דאברים ופדרים כשרים בלילה משום הכי מחויב בחוץ. אף דבפנים הוי גמר עבודה, או דס"ל כיון דהקטרה חייב רחמנא אף בפסולין היכא דאסור להקריבם משום דאפשר להכשירם אם עבר והקטיר א"כ בהקטרה מחויב בכל גווני, כיון שאפשר להקטיר ביום ואין הפסול בגוף הקרבן עכ"פ חזינן מדברי הרמב"ם דאם הי' הפסול בפנים אם שחטן בלילה אז אם הקטיר בחוץ אין מחויב שלא העלה אלא דבר פסולו אבל אם הפסול הי' בחוץ אם שחט בלילה מחויב ואף לדברי הראב"ד אף שעל השחיטה אין מחויב. אם הקטיר מהבהמה הזאת בחוץ ביום אף לדברי הראב"ד מחויב דאין הפסלות שבחוץ מועיל לפטור, לפי זה אם שחט בהמה אף עתה בפנים ואח"כ העלה בחוץ כיון דנפגם המזבח פסול בכל הקרבנות ודין הוא בהם אם עלו ירדו. יפטר עוף על העלאה שהרי העלה דבר פסול וכיון דקדושה של העזרה לא בטלה א"כ לזה הוי בפנים שאם נפסל בה קרבן אין מחויבים על העלאה, וכן אם ישחט עתה במקום המקדש בלילה ואח"כ יעלה בחוץ ביום יפטר, אבל אם שחט קדשים בזמן הזה והעלה אותן בחוץ (והאי בחוץ קאי גם על השחיטה היינו ששניהם היו בחוץ) אז אף שעל השחיטה פטור דהרי מחוסר מעשה של בנין המזבח, על העלאה יתחייב שהרי העלאה בעצמה מחויב אף אם מחוסר מעשה והא שנפסלה ע"י השחיטה אין מועיל לפטור שהרי הפסול של חוץ אין פוטר. משו"ה אם היתה השחיטה בחוץ והעלאה בחוץ מחויב בזמן הזה חדא, רק על העלאה, דעל העלאה מחויבין אף שמחוסר מעשה דבנין המזבח, ובשלמים חסר שני הבנינים בנין הבית ובנין המזבח, ואפי"כ מחויב על העלאה כיון שאם היו בונים את הבית והמזבח הי' הקרבן כשר, א"כ ראוי להתקבל בפנים ובהקטרה מחויב אף שמחוסר מעשה, אבל על השחיטה פטור בכל הקדשים כיון דנפגם המזבח בעוה"ר אין מתקבל בפנים בלי מעשה עד שיבנה המקדש במהרה בימינו.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה