אור ברסלב
לבוש מרדכי על זבחים סימן י - לדף מו

לבוש מרדכי על זבחים· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן י - לדף מו

סימן ט - לדף לו

סוגיא אין לך דבר שנעשית מצותה ומועלין בה

בזבחים דף מ"ו אין לך דבר שנעשית מצותה ומועלין בה ולא והרי תרומת הדשן משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין וכו' הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר תרי מיעוטא כתיבי הכא כתיב הערופה והתם כתוב ושמי ע"כ, ועיין תוס' שהקשו דבמעילה דף י"א איתא דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין ואיתא שם בגמ' בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אלא מזבח הפנימי מנא לן משמע דושמו דריש דאין מועלין ובשמעתתא אדרב' מוכח מושמו דמועלין ותירצו בתוס' ז"ל דהתם משמע דלא מועלין בדישון הפנימי שהדישון מוציאו מידי מעילה אבל קודם דישון מועלין א"כ איכא מצוה לדשן ועל זה קאמר בשלמא חיצון דכתיב ושמו ולכך מצוה לדשן ומ"מ אף לאחר הרמה איכא מעילה כדדרשינן בסוף תמורה דף ל"ד ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר אלא פנימי מנא לן דמצוה לדשן שאתה אומר שהדשן מוציאו מידי מעילה וכו' אכן התוס' מעילה דף י"א ד"ה בשלמא הקשו דהא קטרת משתעלה תמורתו אין מועלין בו. הרי דאף קודם הדישון אין מועלין עוד הקשו דלהביא ראי' דמזבח החיצון צריך דישון הו"ל להביא קרא דוהרים את הדשן.

והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין הלכה ט"ו ז"ל ואעפ"י שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין וכשמוציאין אותו מחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה ולא חזירים גורפין אותו ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו שיניחנו בנחת ואסור להנות בו, והקשה הראב"ד ז"ל זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן ואין מעילה אלא בתרומת הדשן וכתב ע"ז הכ"מ טעמו של הראב"ד משום דכי כתיב ושמו בתרומת הדשן כתיב שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כמו שכתב רבינו לעיל בפרק זה הרמת הדשן מעל המזבח מצות עשה ועל דשן זה הוא שאמרו שהוא אסור בהנאה ומועלין בו לא על שאר הדשן שנשאר שם שמורידין למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר וכתב הר"י קרקוס ז"ל נראה לדין הנאה למד רבינו מההיא דפרק ב' דמעילה שנחלקו רב ור' יוחנן בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו הדשן דר' יוחנן סבר דמועלין ורב סבר שאין מועלין והלכה כר' יוחנן וכן פסק רבינו בהלכות מעינה עכ"ד הכ"מ, והדברים תמוהים מאד דמשמע מהכ"מ דכיון דאמר ר' יוחנן דנהנה מאפר שעל גבי תפוח מועלין בו א"כ אף לאחר שהוציא את הדשן והניחו מועלין בו וסבירא לפי זה להרמב"ם דמקרא דושמו דילפינן לתרומת הדשן דמועלין ילפינן ג"כ להדשן שמוציאין מחוץ לעיר שמועלין, והוא תמוה מאד שהרי כמה משנות נשנו דמועלין עד שתצא לבית הדשן אבל לאחר שיצא לבית הדשן אין מועלין בו, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעילה הלכה ב' ז"ל כל קדשי קדשים מועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם נזרק הדם מועלין בדבר שכולו לאישים עד שישרף ויצא לבית הדשן הרי מפרש שבכל הדשן שמוציאין מחוץ לעיר אין מועלין. וע"כ מקרא דושמו דילפינן דתרומת הדשן מועלין אף לאחר שהניחו הוא דוקא בתרומת הדשן וא"כ איך יליף מקרא זה לאסור כל הדשן. ואם ילפינן זה מקרא דושמו לאיסור הנאה ליליף מיני' גם לאיסור מעילה.

והנראה לי דהנה קי"ל דכל הנקברין לא ישרפו והקשו כיון דקי"ל חמץ בפסח השבתתו בכל דבר וא"כ אמאי אמרינן דלכתחילה חמץ בפסח שורפן הא קי"ל כל הנקברין נא ושרפו עיין במ"א או"ח סימן תמ"ה שתירץ דהא דהנקברין לא ישרפו היינו לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להנות באפרן אבל אם רצה לשרפו שלא להנות באפר שרי, והדברים תמוהים דא"כ למה אמר הנקברין לא ישרפו הא אמר דנקברים אפרן אסור וא"כ עוקר האיסור שאסור להנות מהאפר ולמה אמר הנקברין לא ישרפו, ובודאי דהכונה דאסור נשרוף פן יבא להנות מהאפר, וא"כ קשה איך קאמר הרמב"ם דלכתחילה חמץ בפסח ישרף.

והנראה לי דהנה איתא בתמורה דף ל"ד כל הנשרפין אפרן מותר ואפר אשרה לעולם אסור ופירשו בתוס' שם בדף ל"ג ד"ה הנשרפין ז"ל דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפו אחר שעשה כאילו נעשה מצותו וכו' ה"נ כיון שנעשה מצותו הלך איסורי' והא דאמר אפר אשירה אסורה לעולם אעפ"י שהזקיק הכתיב לשורפה היינו משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל הנקברין דלא הטעון הכתוב לשורפן משו"ה איסורייהו לעולם עכ"ד התוס', וקשה לי לפי זה מאי קאמר למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין מאו איכא למימר האיכא כתוב שלישי דנעשית מצותה ואעפי"כ באיסורא קיימא ואין לומר דבעו למילף לענין מעולה שיהיו שני כתובים הבאים כאחד ומועלין, דהא עגלה הערופה לאחר עריפה אין מועלין רק אסורה בהנאה, ועיין בתוס' זבחים דף ע"ב ד"ה אלא דבמתניתן דע"ז דחשיב אלו שאוסרין בכל שהוא חשיב רק אלו שאינן קדשים והתם קא חשיב עגלה ערופה הרי דאיסורא דעגלה ערופה לא הוי מטעם קדשים וא"כ כי קא חשיב אלו שנעשית מצותה ואסורין וחשיב עגלה ערופה הכונה דאסורה ואין מועלין, וכן הקשה שם בתוס' דאמאי לא חשיב אברי שעיר המשתלח (פירוש דאינן קדשים) למאן דס"ל דאברי שעיר המשתלח אסור להנות בהן משום גזירה הרי דאפילו למ"ד אברי שעיר המשתלח אסורין בהנאה אעפי"כ אין מועלין דעתם כבר אינן קדשים ואיסורן רק מקרא דגזירה וא"כ במעילה דף י"א דחשיב אברי שעיר המשתלח הרי דחשיב אף מה שאין מועלין, מאי פריך למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין מאי איכא למימר לחשוב נמי אשירה דנעשית מצותה ואעפי"כ אסורה.

וע"כ נראה לי דהא דדין הוא דדבר שנעשה מצותו הותר אין הכונה דהמצוה מתרת אלא דאמרינן כיון דנעשית מצותה אמרינן דהאיסור שאסרה התורה מקודם הוא עד שתעשה המצוה אבל כיון דנעשית המצוה בטלה איסור דאמרינן דהאיסור שמקודם לא אסרה התורה אלא עד שתהי' המצוה נמצא אם יש על זה עוד איסור שהאיסור אי אפשר לומר שאותו אסרתו התורה רק עד שתהי' המצוה שאותו איסור הוא כזה שלא נתנה התורה בו מצוה בודאי דלא יועיל אף אם תעשה המצוה, ומאיסור זה שנתנה התורה מצוה אפשר לומר שנסתלק האיסור אבל האיסור השני שעליו לא נתנה התורה מצוה האיסור ההוא נשאר: והנה עבודה זרה הא איננה מהנשרפין א"כ איסור הנאה דעבודה זרה אי אפשר לומר שאיננו רק עד שתעשה מצוה שהרי ע"ז איננה מהנשרפין, וא"כ איסור על זה נשאר תמיד, והנה באשירה הוסיפה התורה עוד מצוה בביעורה לשרוף אותה וא"כ אף אם נימא דאיסור של אשירה הוא רק עד שתשרף ותעשה מצותה, אבל איסור עבודה זרה במה פקע וא"כ אפר אשירה משום הכי לעולם אסור, משום שנשאר על האפר איסור דעבודה זרה שעליו לא נתנה התורה מצוה.

שוב מצאתי ראי' לדברי מדברי הרשב"א בריש קידושין שהקשה אמאי המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת תתקדש בזה שהאפר מותר, ואין לומר דמיירי שאין האפר שוה פרוטה הא המקדש בעור הנדחת אינה מקודשת והא עיר הנדחת בודאי דשוה האפר פרוטה. והקשו על הרשב"א הא בעיר הנדחת כתוב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, אכן לדברינו הדברים ברורים דהא דאמר רחמנא בעור הנדחת לא ידבק בידך מאומה מן החרם היינו כל זמן שהוא חרם אבל כיון דשרפוה ונעשית מצותה הותר חרמה ועתה איננה חרם והא דאפר אשירה לעולם אסור משום דע"ז איננה מהנשרפין ואף לאחר ששרפוה היא עדנה חרם אבל עיר הנדחת אין איסורה אנא עד שתשרף וכיון ששרפוה הותרה דעתה איננה חרם, והא דקאמר בגמ' חולין דף פ"ט אמר ר' זעירא ואיתימא רבה בר ירמי' מכסין בעפר עיר הנדחת ופריך אמאי איסורי הנאה נינהי הרשב"א לא יפרש כמו פרש"י קס"ד בעפר שריפתה' דלהרשב"א עפר שריפתה מותר אלא ס"ד דמיירי בעפר שהי' בעיר הנדחת שמילא אחד קופתו עפר וע"ז פריך הא איסורי הנאה נינהו והא דלא משני דמיירי דאפר שריפתה פשוט דלא קשה דא"כ הי' לו לומר מכסין באפר עיר הנדחת ואף דסבירא לב"ה מצינו אפר שקרוי עפר אבל בלשון חכמים ובפרט בדברי האמוראים אפר לא מקרו עפר ועוד אפר פשיטא שמותר משו"ה הוצרך לשנות בעפר עפרה וכיון דבעי עוד תלישה ואינו בכלל קביצה מותר וזה דבר חדש שהוצרך להשמיענו אבל אפר שריפת עיר הנדחת פשיטא דמותר וזה בכלל כל הנשרפין אפרן מותר.

והנה בחמץ בפסח אי אפשר לומר אפילו לר' יהודה דס"ל חמץ בפסח בשריפה דמשו"ה אסרה התורה בהנאה משום דבעי שריפה שהרי חמצו של עכו"ם ושל הפקר אסור בהנאה אף דאין עליו מצות שריפה שהרי אמרה התורה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר ואף שבידו לשורפו מותר להשהות ע"כ דמה דאסרה התורה חמץ בפסח אין הפירוש דאסרה את החמץ עד שישרף דהרי חמץ של הפקר אסרה התורה אף כשישרף יהי' האפר אסור שהרי בחמץ של הפקר לא נתנה התורה מצות שריפה וא"כ האפר של חמץ של הפקר בודאי דאסור וא"כ לא עדיף חמץ של ישראל מחמץ של עכו"ם והפקר כיון דחזינן דאיסור שאסרה התורה את החמץ בפסח בשל הפקר איננו כדי שתעשה מצות השריפה א"כ בודאי דאף חמץ של ישראל איסורו לאו מטעם מצות השריפה כמו ערלה וכלאי הכרם אלא איסור הנאה מעצמה א"כ בחמץ בפסח אף לר' יהודה אף דסבירא לי' שחמץ מהנשרפין אעפי"כ האפר אסור ולר' יהודה כי קתני בברייתא כל הנשרפין אפרן מותר הוי חוץ מחמץ בפסח כמו דלרבנן אפר אשירה אסור וברייתא דקתני רק אפר אשירה לעולם אסור ולא קתני חמץ בפסח אפרן אסור דברייתא רבנן היא דס"ל חמץ בפסח הוי מהנקברים דהשבתתו בכל דבר, אכן במתניתין דתמורה שם לא גרסינן הנשרפין אפרן מותר כמו דאיתא בתוס' שם דאפשר דלא גרסינן וכן במשנה שלנו אין שם הגירסא דנשרפין אפרן מותר.

והנה בגמ' שם בתמורה פריך ונשרפין דהקדש אפרן מותר והתניא כל הנשרפין אפרם מותר חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש לעולם אסור, ופירש הגר"א פירוש וכיון דאיכא נשרפין דאפרן אסור היכא אתי למשרי' ויהא רשאי לשרוף הנקברין ויאמרו דאפרן דהללו אסור, כן הוצרך לפרש קושית הגמ' דאל"כ היכן קתני דנשרפין דהקדש אפרן מותר, ואפשר לומר ג"כ משום דקתני כל הנקברין לא ישרפו משמע כל הני דחשיב במתניתין אף קדשים שהפילו וכו' ואם איתא דנשרפין דהקדש אפרן אסור לא אתי למשרי', עכ"ד קדשו של הגר"א, וכיון דחזינן דאם הי' הדין בהקדש דאף שנשרפו אפרן אסור ממילא הי' מותר לשרוף אף את הנקברין דהקדש, מעתה לא קשה על הרמב"ם כיון שפסק דחמץ השבתתו בכל דבר הו"ל חמץ מהנקברין והרי כל הנקברין לא ישרפו אבל לדברינו לא קשה שטעמא דנקברין לא ישרפו משום דיסברו שהמה מהנשרפין והנשרפין אפרן מותר ויבא להנות מאפרן אבל אם הי' הדין דאף אם הן בשריפה אעפי"כ אפרן אסור לא יבואו לטעות דאף אם המה מנקברין מותר לשורפם, כמו בהקדש דאילו הי' הדין דאפר הקדש אסור הי' מותר לשרוף אף הנקברין מעתה בחמץ בפסח דאף אם הי' הדין דחמץ בפסח בשריפה הי' אפרן אסור כמו חמץ של עכו"ם ושל הפקר א"כ מותר לשרוף חמץ בפסח מה תאמר פן יטעו ויסברו דחמץ בפסח מן הנשרפין אף אם יטעו לא יבואו להתיר האפר דלא גרע מחמץ של עכו"ם משו"ה חמץ בפסח מותר לשרוף אף לרבנן ועוד ראי לדברינו דאף לר' יהודה דס"ל חמץ בפסח מהנשרפין אעפי"כ אפרן אסור דאם לר' יהודה אפרן מותר למה לרבנן לומר לר' יהודה כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל משום דאם לא מצא עצים הו"ל למימר בכל דין שאתה דן הוא להקל שהרי לפי דברים שאתה אומר שריפה יהי' האפר מותר ולפי דברינו דחמץ השבתתו בכל דבר האפר אסור ע"כ דאף לר' יהודה חמץ בפסח האפר אסור מן התורה וצריך לומר לפי דברינו דערלה וכלאי הכרם של הפקר שביד ישראל המצוה לשרפם דאם נימא דעל ערלה של הפקר אין מצוה לשרפם א"כ ערלה של הפקר שנשרפו אפרן אסור הרי דאין האיסור בשביל השריפה דהרי על כלאי הכרם וערלה של עכו"ם והפקר לא נתנה התורה מצוה ואעפי"כ אסורין בהנאה ועכצ"ל דאם יהיו בידי ישראל ערלה של עכו"ם יצטרך לשורפן אם העכו"ם מסר לידו לעשות כחפצו.

והנה הרמב"ם הא כתב שאין הוצאת הדשן עבודה והקשה ע"ז המ"ל שם בהלכה י' איך כתב הרמב"ם דהוצאת הדשן לאו עבודה היא דמנא לי' הא ועוד דהא משמע בגמ' דלר"י אליבא דת"ק הוצאה הוי עבודה, עוד תמה ז"ל דבירושלמי רפ"ב דיומא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בזר שתרם דר' יוחנן מחיוב מיתה ור"ל פוטר משום דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה ואחר זה אמר הוציא שאר הדשן בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל ואמרו דמחלוקת זו אתא כת"ק דאמר אחרים פחותים מהם ברם כמ"ד אחרים לרבות בעלי מומין הוא זר הוא בעל מום, ע"כ, הרי דכו"ע הוצאת הדשן עבודה. וכתב המשנה למלך דהכריח זה הדין להרמב"ם משום דבתלמוד דידן אמרינן כל עבודה שיש אחרי' עבודה אין הזר חיוב עלי' ועל זה הוקשה דהיכי אמרינן דהרמת הדשן חייב עני' ואפילו מאן דפטר הוא משום דעבודת סילוק תיפוק לי' משום דיש אחרי' עבודה דהיינו הוצאת הדשן ובדין זה דכל עבודה שיש אחרי' עבודה דאין הזר מחויב עלי' נא מצינו מי שיחלוק, ומכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר דהוצאה לאו עבודה היא וכו' ומיהו אחר כל אלה הדברים עדיין אין דעתי מתישבת בכל זה משום דא"כ דברי הירושלמי אין להם מובן כלל דאיך חייבו בתרומת הדשן וחזרו וחייבו בהוצאת הדשן ולפי סברת רבינו הם תרתי דסתרי אהדדי ולומר דהירושלמי לית לי' דין זה דבעינן עבודה תמה ומשו"ה חייבו בתרויהו אך תלמודא דידן דאית לי' דין זה דעבודה תמה ע"כ אית לי' דהוצאה לאו עבודה היא מדחייבו בהרמת הדשן זה לא ניתן להאמר משום דדין זה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחרי' עבודה הוא משנה ערוכה בפרק אחרון דזבחים, סוף דבר סברת רבינו לא יכלתי להולמה עד יערה ה' את רוחו עלינו ויפתח עינינו במאור תורתו עכ"ל של המשנה למלך.

אכן מה שכתב המשנה למלך דמשו"ה סובר הרמב"ם דע"כ הוצאה לאו עבודה היא מדחייב לוי בהרמת הדשן ואם נימא דהוצאת הדשן עבודה היא א"כ ההרמה איננה עבודה תמה ובדין זה דבעינן עבודה תמה הא לא נחלק לוי ורק בדין דבעינן עבודת מתנה ולא עבודת סילוק בזה סבירא ללוי דדוקא במבית לפרוכת הוא הדין דבעינן דוקא עבודת מתנה ולא עבודת סילוק אבל בכל עבודת דבר המזבח אף עבודת סילוק ע"כ דהוצאת הדשן לאו עבודה היא אכן בזה עוד אין זה תירוץ להקושיא איך מחייבין על הרמת הדשן הא יש אחרי' הוצאת הדשן דאף אם נימא דהוצאת הדשן לאו עבודה היא עכ"פ מצוה היא והרי בגמ' יומא דף כ"ד איתא זר שסידר המנורה לחיוב איכא נתינת פתילה נתן פתילה לחיוב איכא הדלקה הדליק לחייב הדלקה לאו עבודה היא הרי דאף שהדלקה לאו עבודה היא, והרמב"ם ס"ל דאף אם הדליק זר כשר ואף לכתחילה כשר זר להדליקן כמו שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות ביאת המקדש ואעפי"כ אף שזר כשר יהדלקה אעפי"כ במה שנתן שמן שזה מהעבודות אין זר מחויב מפני שוש אחרי' מצות ההדלקה הרי דלא מקרי עבודה תמה אף שאין אחרי' עבודה רק מצוה אף שכשרה המצוה בזר לא מקרי העבודה שלפני' עבודה תמה מכש"כ דקשה בהרמת הדשן שלכאורה איננה עבודה תמה אחרי שיש אחרי' הוצאת הדשן אף שאיננה עבודה עכ"פ מצוה היא ואסור לבע"מ להוציא בודאי דעבודת הרמה שלפני' לאו עבודה תמה היא.

אכן הא דסבר הרמב"ם דהוצאת הדשן לאו עבודה הוא אפשר דהרמב"ם סובר דזה מוכח מגמ' דילן דהרי איתא ביומא דף כ"ג ת"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן שומעני כדרך יום הכיפורים שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול ת"ל ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפשט מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש א"כ מה תלמוד לומר אחרים פחותים מהן ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן וכו' אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה ור' יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא מאי טעמא דריש לקיש אמר לך אי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים ור' יוחנן אמר גלי רחמנא בכתונת ומכנסים והוא הדין למצנפת ואבט, ע"כ, והנה חזינן דריש לקיש ס"ל דבין הוצאה ובין הרמה לאו עבודה היא ואעפי"כ לת"ק בעלי מומין פסולין לזה, ור"י חזינן דפליג בהרמה אבל בהוצאה לא חזינן דפליג על ריש לקיש וא"כ כיון דריש לקיש בודאי סבירא לי' דלאו עבודה היא ור' יוחנן לא מצינו דפליג בזה על ריש לקיש, א"כ סבר הרמב"ם דעל הוצאה דלא מצינו דפליג ר' יוחנן בזה הלכה כריש לקיש דהוצאה לאו עבודה היא אף דאמר בגמ' אבל בהרמה ד"ה עבודה הוא דמשמע דהא דפליגי ת"ק ור' אליעזר פליגי בהוצאה אי עבודה הוא הרמב"ם מפרש דהפירוש הכי אבל בהרמה ד"ה שבע מום פסול דהא הרמה עבודה היא, ואין לומר מדלר' יוחנן צריכה ארבעה כנים א"כ ראי' דעבודה היא אין זה ראי' דהרי לר' יוחנן אף לר' אליעזר צריכה ארבעה כלים דהרי על דרשא דמקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט לא פליג אעפי"כ אית לי' לר' אליעזר דלאו עבודה היא מדכשרה בבעלי מומין א"כ גם לת"ק לאו עבודה ורק דס"ל דאין לנו לימוד להכשיר בבע"מ ועוד סובר הרמב"ם ראי' דהוצאה לתלמוד דידן לאו עבודה היא מהא גופא דאמר בדף כ"ד אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין ולוי אמר אף תרומת הדשן ואם נימא דאף לגמ' דילן הוצאת הדשן עבודה היא א"כ אמאי אמר לוי אף תרומת הדשן הי' לו לומר תרומת הדשן והוצאת הדשן, ע"כ דגמ' דילן סבר דהוצאת הדשן לאו עבודה היא וטעמא דהא מילתא דעבודה מקריא רק קודם המזבח שמביא לידי מזבח ועל המזבח אבל המצוה שחוץ למזבח לאו עבודה היא דרבי רחמנא רק לכל דבר המזבח וצורך המזבח כעבודת המזבח דמי אבל מה שאיננו לא דבר המזבח ולא מבית לפרוכת לאו עבודה היא.

אכן יש נעיין מהו דין התורה בהוצאת הדשן אם הדין הוא בהדשן שאמרה התורה שצריך הדשן להוציא חוץ לעיר או דהדין הוא בהמזבח שצריך לדשנו ולהרחיק הדשן שנקלט מהמזבח עד חוץ לעיר אם נימא דהאי דין הוא בדישון המזבח שצריך לדשנו ולהוציא חוץ למחנה א"כ יוכל לומר דזה ג"כ דבר המזבח שכן אמרה התורה דכשמדשנין אותו צריכין להוציא דשנו הרחק ממנו חוץ למחנה אבל אם הדין הוא בהדשן אין זה שייך למזבח, ואם נימא דהוצאת הדשן הוא דין בדישון המזבח לא קשה כלל אמאי הרמת הדשן הוי עבודה תמה הא יש אחרי' הוצאת הדשן דהוצאת הדשן לא שייך כלל לעבודת הרמת הדשן דעבודת הרמת הדשן הוא מצוה עבודה על המזבח בהדשן ובזה תמה העבודה שבהדשן והוצאה הוא עבודה בדישון המזבח, אבל אם נימא דהוצאת הדשן דין הוא בהדשן א"כ יש לומר דהרמת הדשן הוא דין על כל הדשן כמי שמרימין תרומה מכרי שהתרומה על כל הכרי כן תרומת הדשן הוא על כל הדשן וזה מכשירו להוצאתו או דתרומת הדשן איננו על כל הדשן אלא דאמרה התורה מדשן שמונח על המזבח מזה תקח קומץ ותשים אצל המזבח ויתר הדשן תוציא מחוץ למחנה אם נימא דהרמת הדשן הוא על כל הדשן א"כ הרמה לאו עבודה תמה שיש אחרי' עבודה הוצאת הדשן אבל אם נימא דאין הרמת הדשן על כל הדשן אלא מצוה בפני עצמה היא שאמרה התורה מזה הדשן שמונח על המזבח תקח קומץ דשן ותשים אצל המזבח ובקומץ הזה תמה העבודה, ויתר הדשן דין אחר בו שאותו צריך להוציא מחוץ למחנה א"כ בודאי הרמת הדשן עבודה תמה היא ומה שיש עוד הוצאת הדשן זאת המצוה איננה בתרומת הדשן אלא ביתר הדשן.

והנה במעילה דף ט' איתא הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ור' יוחנן אמר מועלי' בו לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי דמועלין בו כי פליגי לאחר תרומת הדשן רב אמר אין מועלין בו הרי נעשית מצותו ור' יוחנן אמר כיון דכתוב ולבש הכהן מדו בד כיון שצריך לבגדי כהונה בקדושתי' קאי והנה ר' יוחנן מדסבר דכיון דצריך בגדי כהונה ע"כ דהדשן בקדושתי' קאי ע"כ דסובר ר' וחנן דדין דהוצאת הדשן שאמרה התורה דין הוא בהדשן שצריך להוציאו בבגדי כהונה, דאם נימא דהאי דונא דהוצאת הדשן הוא דין בדישון המזבח א"כ אין מזה ראי' דהדשן קאי בקדושתי' ומועלין בו הא המצוה להוציא מחוץ למחנה בבגדי כהונה איננה משום הדש אלא משום דישון המזבח ע"כ דלר' יוחנן הוצאת הדשן הוא דין בהדשן שצריך להוציאו מחוץ למחנה אכן רב סבר דדין דהוצאת הדשן הוא דין בדישון המזבח ומצית הדשן נגמרה בהרמת הדשן ואין במצות הדשן שוב מצוה והא דצריך להוציא מחוץ למחנה הוא דין בדישון המזבח, והנה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דדין הוצאת הדשן הוא בהדשן לא בהמזבח ומדחזינן סתמא דגמ' ביומא דקאמר לוי אף תרומת הדשן ולא קאמר רק משום דלוי סבירא לי' דבמזבח רבי אף עבודת סילוק אבל בדין זה דעבודה תמה לא פליג לוי דאף במזבח בעינן דוקא עבודה תמה שהרי קאמר אליבא דלוי אמר קרא ולמבית לפרוכת ועבדתם אל מבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק הא בחוץ אפילו עבודת סילוק אי הכי ועבדתם נמי אל מבית לפרוכת הוא דעבודה תמה הא בחוץ אפינו עבודה שיש אחרי' עבודה ועבדתם הדר ערבי' קרא ע"כ, הרי דבזה גם לוי מודה דאף במזבח בעינן עבודה תמה וא"כ כיון דבזה קי"ל כר' יוחנן דמצות הוצאת הדשן הוא בהדשן א"כ אם נימא דהרמת הדשן הוא על כל הדשן א"כ הרמת הדשן היא איננה עבודה תמה שהרי יש אחרי' מצות הוצאת הדשן, ע"כ דגמ' דילן סברה דהרמת הדשן איננה על כל הדשן רק דאמרה התורה מהדשן המונח על התפוח תרים דשן ותנוח אצל המזבח ויתר הדשן המצוה שתוציא מחוץ למחנה לפי זה אין הרמת הדשן שייכה כלל למצות הוצאת הדשן דתרומה דשן אחר וביתר הדשן מצוה אחרת, אכן רב הא סבר דמצות הרמת הדשן הוא על כל הדשן שבזה נעשית מצותה של הדשן והוצאת הדשן הוא מצות דישון המזבח שאמרה התורה שכן תדשן המזבח שתרחיק את דשנו למחוץ למחנה דאם הי' דין בהדשן הרי לא נעשית עדנה מצותה.

מעתה לפי גמ' דילן לוי סבר דוקא הרמת הדשן שהיא עבודה על המזבח רבינן מלכל דבר המזבח שזר חייב אבל הוצאת הדשן שאיננו דבר המזבח ולא מבית לפרוכת אין זר חייב עלי' שדבר שאיננו מבית לפרוכת ולא דבר המזבח לאו עבודה היא ורב אף דסבירא לי' דהוצאת הדשן הוא דבר המזבח שהדין הוא בדישון המזבח ואעפי"כ פטר בין על ההרמה בין על ההוצאה דעבודת סילוק הוא, אכן הירושלמי סובר כרב דהוצאת הדשן ממזבח החיצון דין הוא בדישון המזבח דאופן הדישון של המזבח הוא להוציא את הדשן הרחק ממנו חוץ למחנה א"כ למאן דס"ל שמחויבין במזבח אף בעבודת סילוק א"כ על ההרמה מחויבין שהיא עבודה תמה שנגמר עי"ז מצות הדשן ועל ההוצאה מחויבין דעבודה היא לרב שהרי היא דבר המזבח מצות דישון המזבח, משו"ה קאמר כירושלמי דאם הוציא הדשן תלוי בפלוגתא דמאן דס"ל דמחויבין במזבח אף על מצות סילוק מחויבין בהוצאת הדשן, אבל לגמ' דילן דהמצוה בהדשן ולא דבר המזבח היא לאו עבודה היא, משו"ה אמר לוי דרק תרומת הדשן מחויבין ולא הוצאת הדשן. ועיין בתוס' שם ד"ה וכולן, דמפרש קושית הגמ' דפריך על הא דקתני גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר (משום דאין מעלין על המזבח דבר שאין בו הקטרה מעליא) הא על גבי המזבח יחזיר בשלמא לר' יוחנן ניחא אלא לרב קשיא, ופירש השר מקוצי דמשו"ה צריך להחזיר לר' יוחנן משום דרחמנא אמר והוציא את כל הדשן, ולכאורה לפי זה יחזיר אף לרב דאטו פליג רב על קרא דוהוציא את כל הדשן אכן לדברינו הדברים מבוארים, דהנה על גבי המזבח טעמא דצריך להחזיר גחלת ולמסקנא אפר כדי שיהא מוכן להוציא אבל אם יהי' רחוק ישליכנו הרוח ויפול מעל המזבח ובשלמא לר' יוחנן דהדין הוא בהדשן שצריך להוציא מחוץ למחנה היינו לקחו מעל המזבח ולהוציאו אבל אם נפל לארץ נדחה ממצוה הלזו שפיר צריך להחזיר דהרי המצוה הוא להוציא כל הדשן מהמזבח נחוץ למחנה משום קרא דוהוציא את כל הדשן, אבל לרב דהאי קרא דוהוציא את כל הדשן הוא דין במזבח שצריך לדשנו באופן הזה א"כ נהי דאמרה התורה דכשאתה מדשן המזבח שידשנו באופן זה להוציא כל הדשן מחוץ למחנה, אבל אם מעצמו חפזר הרוח את האפר מעל המזבח מה איכפת לן המצוה להוציא את כל הדשן הוא בדישון המזבח ולא בהאפר ואם הגחלת שפקעה ועומדת ליפול אין צריך כלל להחזיר משא"כ לר' יוחנן צריך לראות שלא תפול כדי לעשות בה כדינא להוציאה מהמזבח אל מחוץ למחנה.

והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין הלכה י' ז"ל הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן והיא עבודה מעבודת כהונה ובגדי כהונה שתורם את הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן (מה דאיתא ברמב"ם והרים טעות סופר הוא וצריך לומר והוציא את הדשן כי בקרא לא נאמר והרים רק והוציא) אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדירה לרבו. וכבר תמה בכ"מ דהא האי קרא דולבש בגדים אחרים כתיב בהוצאת הדשן ואיך הביא הרמב"ם לדין דהרמת הדשן, ומה שכתב בכ"מ דדין הרמב"ם הוא מדכתוב ילבש לרבות השחקים, והרמב"ם מפרש כאותו פירוש שברש"י דכתוב ילבש דדוקא שחקים, משום דבגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג כוס לרבו הוא תמוה דהרי הרמב"ם מפרש בפירוש לימודו מקרא דופשט ולבש בגדים אחרים.

ונראה לי, דהנה מה שהקשו על הרמב"ם יש להקשות בגמ' דקאמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה (דר' אליעזר סבירא לי' מדכתיב אחרים והוציא לימד על בע"מ שכשר להוצאה) כך מחלוקת בהרמה פירוש דלר"א בע"מ כשר להרמה, ולפי זה ג"כ קשה כיון דלר' אליעזר בעי קרא דבעל מום כשר להוצאה מנא לן דכשר גם בהרמה, וע"כ צריך לומר דסבירא לריש לקיש דדרשינן סמוכים ואקיש רחמנא הרמה להוצאה מה הוצאה כשר בבעל מום מקרא דאחרים אף הרמה נמי כשר בבעל מום, אכן ר' יוחנן דחי דאין סברא לומר דאקשינהו רחמנא לזה דכיון דהרמה עבודה על המזבח אי אפשר לומר שבעל מום יגש אל המזבח לעבוד עבודת המזבח ורק בהוצאה גלי קרא דלאו עבודת מזבח היא אנא עבודת הדשן, נמצא דבדבר שאפשר ללמוד זה מזה גם ר' יוחנן מודי דאקיש רחמנא הוצאת הדשן להרמה, א"כ לרבנן דסבירא להו דאחרים הפירוש פחותים מהם גם ר' יוחנן מודה דאקיש רחמנא הרמה להוצאה מה הוצאה בבגדים פחותים והטעם כדתני ר' ישמעאל משום דהוי מעשה הוצאה בישול קדרה לרבו, אף הרמה שג"כ צריך להוציא את הרמת הדשן אצל המזבח צריך בגדים פחותין דאקיש רחמנא ובזה הסברא נותנת דאפשר להקיש מטעם סברא זו, משא"כ לענין בע"מ לר"א אין סברא להקיש דאין בע"מ קרב נעבוד עבודה על המזבח.

ולפי זה מפרש הרמב"ם גמ' דאמר על מתניתין דדשון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין, בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו, דלכאורה אין לזה ביאור כמו שהקשו בתוס', אכן הרמב"ם מפרש לה כפשוטו דזה ילפינן מדאקיש רחמנא הוצאה להרמה א"כ על תרויהו נאמר הדין דושמו על הרמת הדשן אצל המזבח ועל הוצאת הדשן נאמר ושמו במקום הדשן מחוץ למחנה דאקשינהו רחמנא זה לזה, אכן הפירוש דושמו שיהי' שם כמו שהי' מקודם והנה הדשן כל זמן שלא יצא חוץ למחנה אכתי בקדושתי' קאי ומועלין בו וא"כ מה שמרים הדשן אף דהתורה חידשה על דשן זה עוד מצוה לשמו אצל המזבח אבל נא נפק על ידי זה משאר הדשן כמו שאר הדשן כל זמן שנא יצא למחוץ למחנה מועלין בו ה"נ האי דשן אף שנתחדשה עניו מצוה אחרת לשמו אצל המזבח לא יצא עי"ז מכלל כל הדשן שכל זמן שלא יצא אל מחוץ למחנה בקדושתי' הקודמת קאי, וכמו אשירה דאף שחידש בה רחמנא מצות שריפה לא יצא עי"ז מדין עבודה זרה שהי' עליו ואסורה אף לאחר שריפה ה"נ בתרומת הדשן אף שנתחדש עליו מצוה לשומה אצל המזבח לא יצאה מכלל שאר הדשן ואף שממנה פקע מצות הוצאה לחוץ אבל האי דין דנעשית מצותה הוא דוקא בזה שנעשית המצוה לא אם תפקע ולומר דמקודם הי' איסורא משום מצות ההרמה אי אפשר לומר שהרי אין זה דשן אחר ועל כל הדשן אי אפשר לומר דאיסורא עד ההרמה שהרי אין ההרמה על כל הדשן לר' יוחנן אלא דאילו נא הי' כתוב ושמו הוי אמרינן דהאיסור שעל הדשן מקודם הוא עד שתושם במקומם א"כ הדשן שמחוץ למחנה מתיר מצות הנחתה ותרומת הדשן הנחה שלה אצל המזבח אבל כיון דכתיב ושמו שטעונה גניזה במקומה א"כ אין ההנחה עושה היתר א"כ תרומת הדשן כשאומר קרא ושמו היא נשארת כמקודם ומקודם הרי יש בה מעונה שהרי חסר עליו הוצאת הדשן וכל הדשן הוא איסורא עד שתצא לבית הדשן א"כ האי דשן שהרים לא בטל מעליו האיסור הקודם שהי' לה שקדושתה עד שתצא לבית הדשן ואף שממנה פקע המצוה אבל לא נעשית ואינה יוצאת מקדושתה ומועלין בה אבל כשמקשינן הוצאת הדשן לדין דושמו הרי הדשן הזה כבר יצאה מקדושתה ואין מועלין בה משיצאה לבית הדשן וא"כ כשילפינן מהאי קרא דושמו דמקשינן אותה לתרומת הדשן דדין הוא דצריכה שימה במקום ההוא והוא גניזה ילפינן לאיסור הנאה ולא למעילה שכבר קודם השימה יצאתה מקדושתה ומעילתה, וסובר הרמב"ם דע"כ האי דינא הוא ג"כ בהדשן דהרי הגירסא בפסחים על הא דאיתא שם אפר הקדש לעולם אסור דאמר רב שמעי' באותן שטעונין גניזה דאם קאי רק על תרומת הדשן הי' לר' שמעי' למימר בתרומת הדשן וברייתא לא הי' צריך לומר אפר הקדש אם מיירי דוקא בתרומת הדשן ובזה מיושב קושית תוס' בפסחים דף כ"ז ד"ה ורמינהו דאמאי לא משני בעצי שלמים מזה מוכח כיון דקתני בברייתא ואפר הקדש לעולם אסור אי אפשר לאוקים בעצי שלמים דא"כ איך אמר ואפר הקדש לעולם אסור הי' לו לומר ואפר עצי שלמים ומדקתני סתם אפר הקדש ע"כ דקאי לא על דבר אחד בלבד ואף דמתרץ רמי בר חמי כגון שנפלה דליקה מאלי' הפירוש כל הקדש שלא מעלו בשריפתה כגון שנפלה דליקה מאלי' אסור האפר אבל איך נוקי בעצי שלמים דא"כ הדין הזה דוקא בשלמים ולא בכל הקדש וא"כ כשמשני רב שמעי' באותן שטעונין גניזה אי אפשר לפרש דמיירי בתרומת הדשן דא"כ לא הי' לומר בברייתא בסתמא אפר הקדש אבל אם נימא דקאי על כל הדשן המוציא מהמזבח קאי הברייתא על המתניתין דמעילה דחשיב כל הקרבנות דמועלין עד שתצא לבית הדשן ומפרש בברייתא דאעפי"כ האפר לעולם אסור משום דחייבה התורה גניזה מקרא דושמו ע"כ דאף דקרא דושמו נאמר בתרומת הדשן אקשי' רחמנא הדשן של הוצאה להדשן של ההרמה דגם על זה יש דין דושמו, ואף דבסוף תמורה איתא בגמ' בגירסא רב שמעי' אמר כי תניא האי מתניתין בתרומת הדשן הביא רבינו גרשום ל"א דגרסינן באותן שטעונין גניזה, וכמו שהוכחנו דע"כ צריך לגרוס כן דאל"כ יקשה אמאי לא משני בעצי שלמים דמוקי רב פפא מקודם בעיא דרמו בר חמא בעצי שלמים ועל זה פריך וכל היכא דמעל המסיק נפקי לחולין והא תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור וכיון דקאי על איבעית רמי בר חמא ואוקמתא דרב פפא, מה הקשה מהא דקתני ואפר הקדש לעולם אסור הרי בפשוט כמו שתירץ רב פפא מקודם ולמה לרמי בר חמא לתרץ תירוץ אחר ובודאי דבזה לא שייך לומר הוי מצי למימר ומתרץ תירוץ יותר עדיף דהרי מיירי בעצי שלמים מקודם ובזה מפרש איבעית דרמי בר חמא ע"כ כיון דקתני סתמא אי אפשר לפרשה רק בעצי שלמים וא"כ גם בתרומת הדשן אי אפשר לאוקים.

ובזה יש לפרש דברי הגמ' בתמורה דאיתא שם ונשרפין הקדש אפרן מותר והא תניא כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ומיעריב הוא דלא מעריב להו משום דאשירה יש לה בטילה בעכו"ם והקדש אין לו בטילה עולמית קתני מיהא אפר הקדש לעולם אסור, ולכאורה האי דאמר ומעריב הוא דלא מעריב אין זה שייכות כלל להקושיא ורק לפרש הברייתא ואמאי עריב זה בתוך הקושיא, אכן לדברינו עיקר הקושיא מזה דודאי הוי אפשר לאוקי בעצי שלמים אבל כיון דבאשירה לא קתני לעולם משום שיש אשורה שמותרת ע"ו השריפה היינו אם עכו"ם שרפה ובטלה, א"כ איך נימא דכל אפר הקדש מותר ורק עצי שלמים שנשרפו אסורין א"כ אפר הקדש יותר דרכים שמותרין אפרן מאשירה ואמאי קתני דאפר הקדש לעולם אסור ע"כ דרוב אפר הקדש אסור ומשו"ה משני רב שמעי' באותן שטעונין גניזה דזה עוקר האפר שבהקדש היינו בכל הקרבנות ותמיד בכל יום יש דשן (וכפי שביארנו דקאי על מתניתין דמיירי בקרבנות) וקאמר דאותן לעולם אסורין ואין בהן היתר.

אכן כל זה במזבח החיצון דבו נאמר והוציא וא"כ יש מצוה בדשנו להוציא אל בית הדשן אבל דישון מזבח הפנימי אינו אלא בשביל המזבח משו"ה תוכף שנעשה מצותו שעלה תמרתו של הקטרת נעשה מצותה ואין מועלין בה, ודישון מזבח הפנימי לא הוקש לדישון של מזבח החיצון, ולפי זה פריך בגמ' בשלמא מזבח החיצון ידעינן דהדשן אף לאחר דנעשית מצותה היינו שיצאתה לבית הדשן אעפי"כ אסורה בהנאה משום דכתוב ושמו, וכמו שפירשנו דהוקש הדשן של ההוצאה להדשן של ההרמה דצריך גניזה כל אחד במקומה, אבל דישון מזבח הפנימי מנא לן דאסור בהנאה, נימא כיון דנעשית מצותה הותרה אף בהנאה וע"ז משני דיליף מן והסיר באם אינו ענין כדאיתא בגמ'.

וא"כ דברי הרמב"ם שכתב שהדשן כולו אסור בהנהא דטעון גניזה מוכח מדברי הגמ' ומהאי קרא דושמו ילפינן שנשארים בקדושתן שקודם השימה תרומת הדשן נשארים בקדושתן שיש בהן מעילה והדשן כולו דנעשית כבר מצותה ע"ו הוצאתה ילפינן מושמו דאסור בהנאה דלדין דושמו איתקש הדשן של ההוצאה להדשן של הרמה.

ויש עוד להמתיק הדברים דהנה אף דילפינן מהקישא דין הוצאת הדשן לתרומת הדשן אבל עכ"פ לענין בגדים הא כתיב בגופיהו דהוצאת הדשן דבעינן דוקא בגדי כהונה מקרא דבגדים, ולפי זה דין דבעי בגדי כהונה הוא דוקא בהוצאת הדשן אבל כשהוציא להניח ולשום במקום טהור לזה לא בעינן בגדי כהונה ואף דבתרומת הדשן הא כתיב קרא והרים ושמו דבודאי אף על דין דושמו בעינן בגדי כהונה התם משום שהוא בפנים היינו בעזרה ואצל המזבח הוי עבודה ובעינן בגדי כהונה אף על האי דין דושמו אצל המזבח, אבל הנחת ושימת הדשן במקום טהור לא בעינן בגדי כהונה דרק על הוצאת הדשן אמר קרא ולבש בגדים דילפינן שזה בגדי כהונה ולא נוכל למילף לזה דיהי' טעון בגדי כהונה דחוץ מפנים לא ילפינן. נמצא דתרומת הדשן בקדושתי' קאי עד השימה והשימה אינה מתרת שהרי היא אוסרת ממילא מועלין בתרומת הדשן אבל הדשן דילפינן רק מקרא דולבש בגדים והוציא על שימת הדשן מחוץ למחנה במקום טהור לא בעינן בגדים וא"כ הדשן אסתלק קדושה בשעת הוצאה כדאיתא בכולהו משניות דמועלין עד שתצא לבית הדשן ולא קאמר עד שיושם בבית הדשן וילפינן רק הקישא מתרומת הדשן כמו דהתם אמר קרא ושמו הכא נמי בהוצאת הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור בעינן ושמו במקום הטהור וא"כ הדשן ילפינן מקרא דושמו דטעון גניזה ואסור בהנאה, אבל בתרומת הדשן דבקדושתי' קאי עד שיושם אצל המזבח השימה כיון שהיא אוסרת בהנאה איננה מתרת ומפקעת מקדושתה הראשונה שהי' בה מעילה עד שתצא לבית הדשן וכיון דלא הופקעה מקדושתה ע"י זה גם מצות השימה איננה מתרת שהרי היא אוסרת וממילא איננה מתרת רק נשארת בקדושתה הראשונה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה