אור ברסלב

לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ז · ב

ב

ועפי"ז שביארנו דבדיני נפשות אם יהי' פסול בהעדים או בההגדה או אם יהרג, עפי"ז אף אם קמי שמיא גליא, יהי' רציחה, לפי זה אפשר לפרש דגם הרשב"א מפרש דפלגינן דיבורא היינו הנאמנות באותו דבר עצמו מאמינים לענין זה ולא לענין זה, אכן סובר הרשב"א דלזה שמאמינים, מאמינים כמו שהוא אומר, היינו דלא כהפירוש דמאמינים שהי' עם אחר. דבודאי והי' זה הכחשה בחקירות, וגם לכאורה דזה הוי ודאי כבתרי גופי, אחרי שאנחנו אומרים שלא הי' עם זה, אלא דלענין זה שאנו מאמינים, מאמינים כמו שהוא אומר, וכיון דבדיני נפשות אף אם המעשה אמת, אם העד הוא פסול ואין כאן ההגדה בבי"ד וחסר עדות, וא"כ באומר אני. רבעתי את פלוני, הא לפי דבריו אף אם המעשה אמת הוא, אומר בבי"ד ההגדה עם פסול, והגדת עד פסול אף אם המעשה אמת לאו הגדה לחיוב, משו"ה עכצ"ל דאימתי מחייבינן קטלא ע"י פלגינן דיבורא, הוא דוקא אם אפשר לחלוק הדברים, כמו באומר פלוני רבעני לרצוני, שמבטלין תיבת לרצוני ומאמינים לדבור דפלוני רבעני, וא"כ אומר ההגדה עד כשר, ומשו"ה מחייבין מיתה עפ"י דבריו, אבל היכא דאי אפשר לחלק דבריו, לא אפשר למקטלה, כמו שהביא הנו"ב דברי הרשב"א, אבל בלדידי אוזפן בריביתא, ובאני הרגתי דלא בעינן רק לידע הדברים, ואין צריך הגדה בבי"ד, גם הרשב"א מודה דפלגינן דיבורא, היינו הנאמנות, ואותו הדבר בעצמו לזה מאמינים ולזה אין מאמינים, ולפי זה ניחא דברי הרשב"א דס"ל דפלגינן דיבורא, היינו הנאמנות.

אכן סברת אביי יקשה, מאי חילוק בין כל נכסי, לעצמך ונכסים קנוין לך, כיון דבדיבור בפני נחתם אי אפשר לחלק, וממ"נ אם סבירא לי' דמחלקין הנאמנות, גם בכל נכסי נחלוק ואם סבירא לי' דאין מחלקין הנאמנות, א"כ גם בעצמך ונכסי לא יועיל, והנה רש"י ועוד ראשונים מפרשי דהכא מיירי במביא גט שחרור ממדינת הים, ומיירי ג"כ בעשאו האדון שליח להולכה עד דמטי התם וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אכן הרמב"ם לא זכר כלל דמיירי בחו"ל, ולא זכר כלל דמיירי הכא שצריך לומר בפ"נ, והנה לדברי הראשונים דמיירי היכא דצריך לומר בפ"נ, הפירוש פלגינן דיבורא דיבורו שאומר בפ"נ אם מפלגינן להאמין אותו על השחרור ולא על המתנה ולכאורה למה להברייתא לשנות דין זה היכא שהעבד בעצמו הביא, אמאי לא נקט דין זה היכא ששליח מביאו דהא היכא ששליח מביא ג"כ יהי' השאלה אם מפלגינן דבורו שמעיד בפ"נ אכן אפשר לומר רבותא דאף הוא עצמו נאמן, ואף דכבר איתא זאת במשנה דהאשה עצמה נאמנת על גיטה לומר בפ"נ, אשמעינן דגם העבד נאמן על שחרורו, אכן הא דקאמר כמאן כר"ש היינו דמדאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין, וכפירוש רש"י, אשמעינן. דאף היכא שלא קנה שאר נכסים, כגון היכא שלא פירש איזו קרקע שייר דאז לא קנה כל הנכסים, משום דאיכא לומר על כל חדא שמא זו היא ששייר וא"כ לא קנה הנכסים, אעפי"כ הוא משוחרר, משום דמפלגינן דיבורא, היינו אף שהנכסים לא קנה אעפי"כ השחרור נשאר וכן תוס' מפרשי דהאי לעולם דר"ש מרבה היכא דאין לו נכסים אחרים חוץ מזו ששייר, וא"כ לא קנה נכסים, ומפלגינן דיבורא, היינו אף דלא קנה נכסים קנה את עצמו, ור"מ סבר דכיון דלא קנה נכסים אף עצמו לא קנה דלא פלגינן דיבורא.

ולפי זה מחלוקת ר"ש ור"מ הוא אם היכא דמן הדין לא קנה הנכסים אם השחרור קיים, ולפי זה הא פליאה גדולה מאי שייכא הדין הזה דאם אמר כל נכסי נתונין לעבדי ואין הוא קונה נכסים מן הדין, לדין דפלגינן דיבורא לענין נאמנות, דאמרינן דכיון דבטלה מקצת עדותו בטלה כולו, או דאמרינן נאמן לזה ואין נאמן לזה, דזה הדין הא הוא לענין נאמנות.

לכן נראה לי דהרמב"ם והאלפס מפרשי דהכא לא קאי כלל השאלה היכא דאמר בפ"נ, דהכא מיירי שהביא העבד גטו שכבר נשתחרר, ולדברי הרמב"ם הא היכא שהביא גיטה שכבר נתגרשה א"צ לומר בפ"נ, וכן בעבד שהביא שחרורו שכבר נשתחרר אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא דהפירוש בגמ' כן, דהנה התוס' בד"ה הלכה, כתבו ז"ל, ורש"י פירוש דלאו כרות גיטה הוא, משום דאיכא למימר מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד, ולפי זה באין לו אלא אותה העיר דלא שייך לומר מדנחית לשיורא שייר נמי בעבד, מודה ר"מ דיוצא לחירות דפלגינן דיבורא, ואין משמע כן בתוספתא, ולשון אפילו אינו מיושב עכ"ל התוס' ולכאורה כיון דתוס' סבירא להו דאם אין שם אלא אותה העיר אז מוכח דמה דאמר כל נכסי היתה כונתו אך ורק לשחרר העבד, וא"כ איך כתבו בתוס' בד"ה לעולם, דהחידוש דר"ש היכא דאין לו אלא אותה העיר, היינו אף דאין כאן מתנה, אעפי"כ יצא לחירות לר"ש משום דס"ל דפלגינן דיבורא, אבל לר"מ לא יצא משום דלא פלגינן דיבורא, מאי שייך לא פלגינן דיבורא כיון שאין לו אלא אותה העיר, א"כ הרי דיבורו דכל נכסי קאי רק על העבד, וא"כ אף אם לא פלגינן דיבורו אמאי לא יצא העבד לחירות אחרי שעתה מה שאמר כל נכסי כונתו רק להעבד, ועכצ"ל דכונת התוס' דבאמת שחרור ומתנה שני ענינים המה, דשחרור הוא כעין גט שעושה את העבד לבן חורין, ומתנה נותן לו הנכסים במתנה, אבל שחרור אין עיקר הדבר שנותן לו גופו במתנה, דא"כ לא היה בעי שחרור לשמה כמו בכל מתנות דלא בעינן לשמה, אלא שחרור הוא דין התורה, דע"י שטר הוא עושה את העבד לבן חורין, ומשו"ה אף אם העבד אינו ברשותו יכול לעשותו לבן חורין כמו שיכול לעשות את אשתו מגורשת ואין שייך לגט דין אינו ברשותו, וא"כ דיבור דכל נכסי הוא לשון מתנה, אלא דבכלל מתנה אפשר גם להיות שחרור מפני שהרי גם שחרור הוא מתנה, אבל אם על שחרור בעצמו יוכל להיות לשון כל נכסי היכא דאין כאן מתנה, בזה רצה לומר דפליגי ר' שמעון ור' מאיר אי פלגינן דיבור דכל נכסי היכא דאין כאן מתנה אם פלגינן לי' שיהי' לשון שחרור, לר"ש פלגינן דיבור דכל נכסי דאף שאין כאן מתנה מפני שבטל דין מתנה, אעפי"כ פלגינן אותו שיהי' שחרור, ור"מ ס"ל אם בטל מתנה אז אי אפשר שיהי' שחרור.

ולפי זה אפשר לתרץ גם קושית תוס' על רש"י, דלמסקנא גם ר"מ מודה דפלגינן דיבור דכל נכסי אף שאין כאן מתנה נשאר שחרור, אכן דוקא אם כל הוא מצדו נתינה גמורה, אבל כיון דנחת לשיורא, א"כ מה שאמר כל הוא לאו דוקא, א"כ אין זה כרות גיטא, דאפשר לפרש שכונתו רק למתנה ולא לשחרור את העבד וא"כ אף אם אין לו אלא אותה העיר, אבל משטר הא אין ומוכח שאין לו אלא אותה העיר, וא"כ הרי משטר השחרור אין מוכח שכונתו לשחרור דכיון דשייר הא אפשר שכיון רק למתנה אבל שייר גם העבד.

לפי זה הרמב"ם והאלפס מפרשי דהכא מיירי היכא דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או דמיירי בארץ ישראל, ואף בחוץ־לארץ כיון דהביא בעצמו שחרורו שכבר נשתחרר, הא סבירא להרמב"ם דבכה"ג בגט אין צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן העבד אין צריך לומר, דמשום עגונה לא חששו רבנן לזיופא, אכן נהי דעל שחרור אין חוששין לזיוף, אכן היכא דבהדבור שהוא משוחרר כתב מתנה ושחרור, בזה מיבעאי בגמ', אם נימא דפלגינן דיבורא, דאף אם אין כאן מתנה יהי' לשון שחרור, א"כ אין עלינו כלל לחשוב אודות המתנה רק אודות השחרור, ובשחרור הא אין חוששין לזיוף, אבל אם לא פלגינן דיבורא, היינו אם נימא דאם אין בלשון כל נכסי מתנה, אז גם שחרור אין כאן, א"כ עלינו לאשר את המתנה, ואז נשאר השחרור, ועל מתנה הא בעי קיום שטרות, ואין המביא שטר מתנה נאמן לומר ששטר זה אמיתי הוא, ובעי דוקא קיום.

בזה יש לפרש טעם אביי דכתבו בתוס' ד"ה הדר אמר אביי ז"ל, פי' לא משום קושיא דרבא חזר בו אביי, דאביי לא חשיב לי' פירכא, דסבר לא פלגינן דיבורא, דאקושי' דרבא לא משני מידי, אלא נראה לו סברא לומר טפי דבתרויהו לא קני, אכן לדברינו הדברים מבוארים, דאביי דסבר לא פלגינן דיבורא, פירוש, דבלא מתנה אין כאן שחרור, הי' סבר מעיקרא כיון דמשום תקנת עגונות אמרו רבנן דלא נחשוש לזיופא, והכא אם נחשוש לזיוף ולא נאשר מתנה, אז גם שחרור אין כאן, א"כ משום תקנת עגונות ששייך אף בעבד לא נחשוש בשטר זה לזיוף ומתוך שקנה עצמו קנה נכסים, אבל רבא הקשה דאין זה סברא, דאף שמשום עגון אקילו רבנן לא חששו רבנן על העגון עצמו, היינו על הגירושין ועל השחרור, אבל לא על המתנה, וממילא אחרי שאביי הודה בזה לסברת רבא, ממילא אמר דלא קנה לא את המתנה ולא את עצמו, דצריכין אנו לדון על המתנה, ומתנה בעי דוקא קיום, אכן רבא סבר דפלגינן דיבורא, פירוש דגם בלא מתנה אפשר להיות דבור דכל נכסי שחרור, וא"כ אין אנו צריכין לדון על המתנה, לפי זה מיירי כאן היכא דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ.

ואף שהאלפס כתב ז"ל, עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך עצמו קנה נכסים לא קנה, עצמו קנה מידי דהוי אגט אשה דתנן האשה מביאה גיטה כו' עכ"ל האלפס, ובגמ' הא אוקי למתניתין דהאשה עצמה מביאה גיטה, באם היתה שליח להולכה, היינו מדמסיק ובלבד שהיא צריכה לומר, ע"ז מסיק הגמ' דמיירי היכא שלא נתגרשה עודנה כגון שעשאה שליח להולכה. אבל האי דינא דהאשה עצמה מביאה גיטא, הוא אף בנתגרשה מביאה גיטה ונאמנת ואין חוששין לזיוף, ואף שהוא קצת דחוק מוכרח לומר כן:

שהרי האלפס לא זכר כלל דמיירי באומר העבד בפ"נ ובפ"נ, ועיין במ"מ פ"ד מהלכות גירושין בסוף שכתב דאם היינו חוששין לגט שהביאה שנתגרשה, לזיוף, לא היתה נאמנת לומר בפ"נ, והרמב"ם בודאי מיירי באין צריכין לומר בפ"נ.

אכן כל זה היכא דאין צריך לומר בפ"נ, אבל היכא שהביא שליח גט שחרור והשליח הוא שליח להולכה, וא"כ הא צריך שיהי' לזה דין עדים שאם יבא הבעל ויערער לא יהי' נאמן מטעם שכבר החזקנו עדותו, א"כ הא בעי דין עדות, ובעדות הא קי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואין זה ענין כלל להא שמביא הנו"ב דתליא אם מפלגינן הדיבור או הנאמנות, דהתם הא מיירי בהעיד על עצמו דאין זה כלל בגדר עדות, אבל היכא שהדבר בגדר עדות הא קי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולא אמרינן בעדות פלגינן דיבורא, א"כ לא קשה כלל מהירושלמי, דהירושלמי הא מיירי במביא שליח גט ממדינת הים וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ושואל הירושלמי אם יבא הבעל ויערער מהו, היינו איך יהי' הדין, וכיון דקי"ל כר' יוחנן דבעדות אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, א"כ אף אם כתיב בגט שחרור עצמך ונכסי קנוין לך ג"כ לא יקנה עצמו, שהרי דיבורו שאומר בפ"נ ובפ"נ דין עדות לזה, ובעדות הא קי"ל כר' יוחנן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משו"ה הירושלמי אמר דלר' יוחנן כיון דע"י ערעור דבעל יבטל המתנה, גם השחרור בטל, וממילא אם מביא גט שחרור וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך. אף עצמו לא קנה, אבל בגמ' הא מיירי היכא דאין צריך לומר בפ"נ ולא חיישינן לזיופא בשחרור אף אם כתוב כל נכסי, עצמו קנה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה