אור ברסלב

לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ז

סימן ו

בדין פלגינן דיבורא

ב

דף ח'. ת"ר עבד שהביא גיטו וכתב בו עצמך ונכסי קנוין לך, עצמו קנה נכסים לא קנה, איבעיא להו כל נכסי קנוין לך מהו, אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, א"ל רבא בשלמא עצמו ליקני מידי דהוה אגט אשה, אלא נכסים לא לקני, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא, הדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, א"ל רבא בשלמא נכסים לא ליקני מידי דהוי אקיום שטרות דעלמא, אלא עצמו לקני מידי דהוי אגט אשה, אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה, א"ל רב אדא בר מתנה לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבורא כו', עכ"פ רבא סבירא לו, דאמרינן פלגינן דיבורא, וכתב הר"ן על זה וסלקא שמעתין דפלגינן כו', אלא איכא למידק מדגרסינן בירושלמי, כתב כל נכסיו לעבדו את הוא אמר הוא גיטו הוא מתנתו, מה את עביד לה כגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קים, יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה, ר' אילא בשם רב אסי אתפלגין ר' יוחנן ורשב"ל, חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה, וחד אמר כשרים לזה ופסולין לזה, אלמא דהא בהא תליא, ואשכחן לרי"ף ז"ל שכתב בפ"ק דמכות, ירושלמי, כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובין זה לזה ורחוקים לזה ר' יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וכיון דנקטינן כההיא דר' יוחנן היכי מסקינן הכא דפלגינן דיבורא והרי באידך ירושלמי תלאן זה בזה עכ"ל הר"ש. א) והנה הנו"ב מהדורא קמא סימן ע"ב הביא תשובת הרשב"א דס"ל הא דאמר רבא פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו, הוא דוקא בלשון הזה, שאפשר לחלק דבריו, היינו פלוני רבעני להאמין, ותיבה לרצוני, לבלי להאמין, אבל אם אמר אני רבעתי את פלוני שאי אפשר לחלק דבריו, אינו נאמן, ומשו"ה באמר אני זניתי עם אשתך אינו נאמן, והקשה על זה הנו"ב כמה קושיות, מהא דאמר בסנהדרין דף כ"ה, דאם אחד אמר לדידי אוזפן בריביתא הוא ואחר מצטרפין לפוסלו, הרי אף שאי אפשר לחלוק דבריו אעפי"כ אמרינן פלגינן דיבורא, וכן מגמ' יבמות דאם אמר אני הרגתי את פלוני נאמן ותנשא על פיו משום דפלגינן דיבורא, ומביא ראי' מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות לנדרים שאשת ישראל שאמרה לבעלה טמאה אני לך שמותרת לבעלה משום דאמרינן עיני' נתנה באחר:

אעפי"כ אבדה כתובתה, לפי שעיקר אצלנו ומוסכם בכל התורה כולה דפלגינן דיבורא, היינו שמאמינין הדבר בעצמו, לענין זה ולא לענין זה, הרי דסבר הרמב"ם הפירוש דפלגינן דיבורא שמפלגין הנאמנות אף שאין לחלק הדברים וכתב הנו"ב שטרח יגיעה אחר יגיעה ומצא שבסברת הרשב"א פליגי אביי ורבא, אביי ס"ל דפירוש פלגינן דיבורא שמחלקין דבריו, היינו מפלגינן הדיבורים, וא"כ היכא דאי אפשר לחלק הדברים כמו בכל נכסי, לא אמרינן פלגינן דיבורא, ורבא ס"ל דמחלקינן הנאמנות באותו דבר עצמו לענין זה ולא לענין זה, וא"כ כיון שהלכה פסיקה כרבא דפלגינן דיבורא א"כ פסק ההלכה דמפלגינן הנאמנות, את"ד הנו"ב. והדברים תמוהים לי מאד, אם נימא דטעמא דאביי משום דהיכא דאי אפשר לחלק דיבורו לא אמרינן פלגינן דיבורו, והנה דיבורו של השליח הא אמירתו בפני נכתב ובפני נחתם ועיקר קיומו הוא הגדתו בפני נחתם, והרי היכא שכתוב בשטר עצמך ונכסים קנוים לך, הא איתא בפירוש בברייתא שעצמו קנה ומפלגינן דיבורא, והא דיבורו הוא בפני נחתם, וחד דיבור הוא ואי אפשר לחלק דיבור דבפני נחתם, ואיך באמר עצמך ונכסי קנוין לך שמועיל אמירתו בפ"נ, אם אביי ס"ל דדוקא אם אפשר לחלק התיבות אמרינן דפלגינן דיבורא אבל לא במקום שאי אפשר לחלק. עוד קשה לי על דברי הר"ן שמקשה רק על הא דסליק בשמעתא דפלגינן דיבורא אף באמר כל נכסי אבל בלא זה לא קשה, הא בירושלמי שהביא הר"ן איתא מקודם, כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שערעורו בטל אצל הגט ערעורו קיים אצל המתנה, או מאחר שערעורו קיים אצל המתנה ערעורו קיים אצל הגט, כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו, מה את עביד לה כגט, הוא וערעורו בטל, או כמתנה הוא וערעורו קיים, ויבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם והיו העדים כשרין לזה ופסולין לזה, ר' אילא בשם ר' אמי אתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר מפני שהן פסולין לזה פסולין לזה כו', הרי פשטות דברי הירושלמי דאף על ספק הראשון אם כתוב בגט ג"כ מתנה דהיינו עצמו ונכסים קנוין, גם על זה אמר הירושלמי, דלמאן דאמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ואין מועיל עדותו שאמר בפ"נ ובפ"נ, הא זה נגד ברייתא מפורשת דבעצמך ונכסים קנוין לך עצמו קנה, וא"כ הי' להר"ן להקשות בבירור מברייתא ובעיקר הדין אי הפרוש דפלגינן דיבורא דמחלקין הדברים או דמחלקין הנאמנות, הנה הנו"ב מסיק בסוף דבריו, דהרשב"א קאי רק לענין דיני נפשות דבעינן שיתרו אותו, ואי אפשר לפרש דבריו אנו רבעתי את פלוני או אני זניתי עם אשת פלוני שהוא הי' בשוגג, דהא עדותו שהתרו בו ובא להרוג אותה, וא"כ לא הי' בשוגג, אבל בלדידי אוזפן בריביתא, ובאני הרגתי את פלוני, אפשר לפרש שהוא הי' בשוגג, לפי זה יהי' הפירוש דפלגינן דיבורא דוקא באופן שיש לחלק דבריו ולפי זה יקשה על הרשב"א מדברי רבא דסובר דגם דאמירתו בפ"נ פלגינן דיבורא להימן על עצמו ולא על נכסים, הרי דפירוש דפלגינן דיבורא דמפלגין הנאמנות.

אכן נראה לי דאפשר לומר לדברי הרשב"א, כפי שהקשתי על דברי התוס' בדף ד' ד"ה מודה ר"א במזויף מתוכו, ז"ל התוס', תימה לר"י מאי ענין שלא לשמה למזויף מתוכו שחתומים בו קרובים או פסולים, דהתם בדין מפסל משום דילמא אתי למסמך עליהו להשיאה או להוציא ממון על פיהם, אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר כדאמר בפרק ד' אחין, נינחי' גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. אבל הכא שהעדים כשרים אלא שחתמו שלא לשמה מה תקלה יש בדבר אם נסמוך עליהם והקשתי מאי ראי' מביא תוס' דאף שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר, מהא דאמר נינחי' גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, דהא התם בגמ' קאי על הקושי' אמאי לא תקנו זמן בקידושין כדי שלא יוכל לחפות על בת אחותו אם תזנה שלא יקטלוה, א"כ קאי בגמ' שיתקנו זמן בקדושין כדי שיוכלו לדון אותה למיתה, והנה בגמ' מכות איתא בדף ה', אמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי בשבתא הרג את הנפש, ולא עוד אלא אמרו ערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא כו', הרי חזינן אף דבשעה שהעידו כבר הרג את הנפש אעפי"כ מחויבין מיתה שהמה רצו להורגו שלא כדין, לפי זה אם עדים שלא ראו המעשה יבואו ויעידו בבי"ד אף אם קמי שמיא גליא שעשה המעשה המחויבת מיתה, אעפי"כ המה רוצחי נפש, דלהרוג הנפש בעינן דוקא ע"י משפט שהוא מחויב, וכיון שאין העדים אמיתים הרי הרגו איש שאינו מחויב מיתה, נמצא אם יהי' ספק לבי"ד אם בעת שבא אחד על אשת איש אם היתה אז אשת איש ויבאו עדים ויעידו אנחנו יודעים שהיתה אז אשת איש אף אם קמי שמיא גליא שהיא אשת איש יהי' זה רציחה שהרגו איש שלא הי' הגדה בבי"ד שעבר על אשת איש, דלהרוג נפש בעינן דוקא שיהי' הכל כדין, ואם הי' שלא כדין, הרגו גברא דלאו בר קטלא הוא, לפי זה אם העדים יבאו ויגידו שהיא אשת איש מפי הכתב ואנחנו לא נדע, הרי הרגו גברא דלאו בר קטלא הוא, ומה ענין זה לשטר ממון שיוציאו עפ"י העדות, כיון דקמי שמיא גליא שהוא מחויב הרי לא הוציאו שלא כדין, וכן אם ישיאו אותה, כיון שהאמת הוא שהיא גרושה, מה איכפת לנו, ודוחק לומר דכונת התוס' דעי"ז שהמה ופסקו שכבר היא מגורשת עפ"י הגט יהי' לפעמים נ"מ למיתה כגון שאחד יקדשה ואח"כ ימות בעלה והי' ספק אם הועילו הקדושין, ועי"ז שהבי"ד יפסקו שהועילו הקדושין והבא עלי' מחויב יהי' שלא כדין, וכן צריך לומר דהחששא בהוצאת הממון הוא ג"כ בכה"ג שקידש אשה בכסף זה, אשר זה דוחק, דאין זה במשמע בדברי התוס'.

אכן יש לומר אף דאין הוכחת תוס' מהא דאמר נינחי' גבי סהדי ראי' לדין זה שחידשו התוס' דאף שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר, אעפי"כ דינו של התוס' אמת, דהנה בחו"מ סימן ל"ד איתא רשע פסול לעדות אפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסור להעיד עמו אעפ"י שהעדות אמת, וכתב ע"ז הש"ך, צע"ג בדין זה שהוא רחוק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד בשביל שהשני פסול, ואפשר דהרמב"ם ורש"י וט"ו כו' ויש לקרב הדין אל השכל דכיון דקי"ל דשלשה שהעידו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה העדות כולה א"כ ה"נ כו', ודברי הש"ך תמוהים, הא עיקר קושיתו היתה כיון שהמעשה אמת מה איכפת אם גם הרשע ועוד עכ"פ הא לא יתחייבו שלא כדין, א"כ מה מועיל דגזירת הכתוב שבטלה כל העדות, עכ"פ הא המעשה אמת ולא יחייבו שלא כדין, שוב מצאתי שהתומים הקשה זאת על הש"ך, ואולי אפשר לדחוק דכונת הש"ך שמקשה הא עד אחד ג"כ מחויב לילך ולהעיד, וחד מ"ד סובר דמחויב קרבן שבועה אם לא יגיד וא"כ איך יפטור מחיובו, דעד אחד ג"כ מחויב להעיד, לזה כתב הש"ך דכיון דבטלה עדותו א"כ הא לא יהי' לעדותו דין עד אחד, משו"ה אינו מחויב.

אכן לדברי התוס' פשוט, דזה אסרה התורה לגרום שיפסקו בבי"ד שלא כדין אף שהמעשה הוא אמת וזה אסרה התורה בלאו דאל תשת ידך עם רשע, או מקרא דמדבר שקר תרחק, ואפשר לישב גם הקושי' שהקשה תוס' על פירוש זה דהטעם משום דאף שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר אעפי"כ היכא דהעדים אמת אלא שלא חתמו לשמה מה איכפת לנו, אכן כפי שביארנו להרמב"ם דעדות שבשטר הוא דרבנן, אכן אם העדים חותמים כדי לעשות את השטר לספר המקנה, או את הגט לספר כריתות, אז הוא מן התורה מקרא דוהעד עדים, דהרי עדות זו אי אפשר לומר מפיהם, ואח"כ אנו רואים את ספר המקנה ביד הלוקח ואת הגט ביד האשה אמרינן חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, ועפי"ז חותכין, והנה עדים כשחתמו שלא לשמה אין מועיל עדותם לעשות את הגט לספר כריתות א"כ כשבי"ד יפסקו עפ"י העדים החתומים, הרי הם פוסקים עפ"י עדות שבכתב, ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ יפסקו בי"ד שלא עפ"י עדות כשר.

ב

ועפי"ז שביארנו דבדיני נפשות אם יהי' פסול בהעדים או בההגדה או אם יהרג, עפי"ז אף אם קמי שמיא גליא, יהי' רציחה, לפי זה אפשר לפרש דגם הרשב"א מפרש דפלגינן דיבורא היינו הנאמנות באותו דבר עצמו מאמינים לענין זה ולא לענין זה, אכן סובר הרשב"א דלזה שמאמינים, מאמינים כמו שהוא אומר, היינו דלא כהפירוש דמאמינים שהי' עם אחר. דבודאי והי' זה הכחשה בחקירות, וגם לכאורה דזה הוי ודאי כבתרי גופי, אחרי שאנחנו אומרים שלא הי' עם זה, אלא דלענין זה שאנו מאמינים, מאמינים כמו שהוא אומר, וכיון דבדיני נפשות אף אם המעשה אמת, אם העד הוא פסול ואין כאן ההגדה בבי"ד וחסר עדות, וא"כ באומר אני. רבעתי את פלוני, הא לפי דבריו אף אם המעשה אמת הוא, אומר בבי"ד ההגדה עם פסול, והגדת עד פסול אף אם המעשה אמת לאו הגדה לחיוב, משו"ה עכצ"ל דאימתי מחייבינן קטלא ע"י פלגינן דיבורא, הוא דוקא אם אפשר לחלוק הדברים, כמו באומר פלוני רבעני לרצוני, שמבטלין תיבת לרצוני ומאמינים לדבור דפלוני רבעני, וא"כ אומר ההגדה עד כשר, ומשו"ה מחייבין מיתה עפ"י דבריו, אבל היכא דאי אפשר לחלק דבריו, לא אפשר למקטלה, כמו שהביא הנו"ב דברי הרשב"א, אבל בלדידי אוזפן בריביתא, ובאני הרגתי דלא בעינן רק לידע הדברים, ואין צריך הגדה בבי"ד, גם הרשב"א מודה דפלגינן דיבורא, היינו הנאמנות, ואותו הדבר בעצמו לזה מאמינים ולזה אין מאמינים, ולפי זה ניחא דברי הרשב"א דס"ל דפלגינן דיבורא, היינו הנאמנות.

אכן סברת אביי יקשה, מאי חילוק בין כל נכסי, לעצמך ונכסים קנוין לך, כיון דבדיבור בפני נחתם אי אפשר לחלק, וממ"נ אם סבירא לי' דמחלקין הנאמנות, גם בכל נכסי נחלוק ואם סבירא לי' דאין מחלקין הנאמנות, א"כ גם בעצמך ונכסי לא יועיל, והנה רש"י ועוד ראשונים מפרשי דהכא מיירי במביא גט שחרור ממדינת הים, ומיירי ג"כ בעשאו האדון שליח להולכה עד דמטי התם וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אכן הרמב"ם לא זכר כלל דמיירי בחו"ל, ולא זכר כלל דמיירי הכא שצריך לומר בפ"נ, והנה לדברי הראשונים דמיירי היכא דצריך לומר בפ"נ, הפירוש פלגינן דיבורא דיבורו שאומר בפ"נ אם מפלגינן להאמין אותו על השחרור ולא על המתנה ולכאורה למה להברייתא לשנות דין זה היכא שהעבד בעצמו הביא, אמאי לא נקט דין זה היכא ששליח מביאו דהא היכא ששליח מביא ג"כ יהי' השאלה אם מפלגינן דבורו שמעיד בפ"נ אכן אפשר לומר רבותא דאף הוא עצמו נאמן, ואף דכבר איתא זאת במשנה דהאשה עצמה נאמנת על גיטה לומר בפ"נ, אשמעינן דגם העבד נאמן על שחרורו, אכן הא דקאמר כמאן כר"ש היינו דמדאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין, וכפירוש רש"י, אשמעינן. דאף היכא שלא קנה שאר נכסים, כגון היכא שלא פירש איזו קרקע שייר דאז לא קנה כל הנכסים, משום דאיכא לומר על כל חדא שמא זו היא ששייר וא"כ לא קנה הנכסים, אעפי"כ הוא משוחרר, משום דמפלגינן דיבורא, היינו אף שהנכסים לא קנה אעפי"כ השחרור נשאר וכן תוס' מפרשי דהאי לעולם דר"ש מרבה היכא דאין לו נכסים אחרים חוץ מזו ששייר, וא"כ לא קנה נכסים, ומפלגינן דיבורא, היינו אף דלא קנה נכסים קנה את עצמו, ור"מ סבר דכיון דלא קנה נכסים אף עצמו לא קנה דלא פלגינן דיבורא.

ולפי זה מחלוקת ר"ש ור"מ הוא אם היכא דמן הדין לא קנה הנכסים אם השחרור קיים, ולפי זה הא פליאה גדולה מאי שייכא הדין הזה דאם אמר כל נכסי נתונין לעבדי ואין הוא קונה נכסים מן הדין, לדין דפלגינן דיבורא לענין נאמנות, דאמרינן דכיון דבטלה מקצת עדותו בטלה כולו, או דאמרינן נאמן לזה ואין נאמן לזה, דזה הדין הא הוא לענין נאמנות.

לכן נראה לי דהרמב"ם והאלפס מפרשי דהכא לא קאי כלל השאלה היכא דאמר בפ"נ, דהכא מיירי שהביא העבד גטו שכבר נשתחרר, ולדברי הרמב"ם הא היכא שהביא גיטה שכבר נתגרשה א"צ לומר בפ"נ, וכן בעבד שהביא שחרורו שכבר נשתחרר אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא דהפירוש בגמ' כן, דהנה התוס' בד"ה הלכה, כתבו ז"ל, ורש"י פירוש דלאו כרות גיטה הוא, משום דאיכא למימר מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד, ולפי זה באין לו אלא אותה העיר דלא שייך לומר מדנחית לשיורא שייר נמי בעבד, מודה ר"מ דיוצא לחירות דפלגינן דיבורא, ואין משמע כן בתוספתא, ולשון אפילו אינו מיושב עכ"ל התוס' ולכאורה כיון דתוס' סבירא להו דאם אין שם אלא אותה העיר אז מוכח דמה דאמר כל נכסי היתה כונתו אך ורק לשחרר העבד, וא"כ איך כתבו בתוס' בד"ה לעולם, דהחידוש דר"ש היכא דאין לו אלא אותה העיר, היינו אף דאין כאן מתנה, אעפי"כ יצא לחירות לר"ש משום דס"ל דפלגינן דיבורא, אבל לר"מ לא יצא משום דלא פלגינן דיבורא, מאי שייך לא פלגינן דיבורא כיון שאין לו אלא אותה העיר, א"כ הרי דיבורו דכל נכסי קאי רק על העבד, וא"כ אף אם לא פלגינן דיבורו אמאי לא יצא העבד לחירות אחרי שעתה מה שאמר כל נכסי כונתו רק להעבד, ועכצ"ל דכונת התוס' דבאמת שחרור ומתנה שני ענינים המה, דשחרור הוא כעין גט שעושה את העבד לבן חורין, ומתנה נותן לו הנכסים במתנה, אבל שחרור אין עיקר הדבר שנותן לו גופו במתנה, דא"כ לא היה בעי שחרור לשמה כמו בכל מתנות דלא בעינן לשמה, אלא שחרור הוא דין התורה, דע"י שטר הוא עושה את העבד לבן חורין, ומשו"ה אף אם העבד אינו ברשותו יכול לעשותו לבן חורין כמו שיכול לעשות את אשתו מגורשת ואין שייך לגט דין אינו ברשותו, וא"כ דיבור דכל נכסי הוא לשון מתנה, אלא דבכלל מתנה אפשר גם להיות שחרור מפני שהרי גם שחרור הוא מתנה, אבל אם על שחרור בעצמו יוכל להיות לשון כל נכסי היכא דאין כאן מתנה, בזה רצה לומר דפליגי ר' שמעון ור' מאיר אי פלגינן דיבור דכל נכסי היכא דאין כאן מתנה אם פלגינן לי' שיהי' לשון שחרור, לר"ש פלגינן דיבור דכל נכסי דאף שאין כאן מתנה מפני שבטל דין מתנה, אעפי"כ פלגינן אותו שיהי' שחרור, ור"מ ס"ל אם בטל מתנה אז אי אפשר שיהי' שחרור.

ולפי זה אפשר לתרץ גם קושית תוס' על רש"י, דלמסקנא גם ר"מ מודה דפלגינן דיבור דכל נכסי אף שאין כאן מתנה נשאר שחרור, אכן דוקא אם כל הוא מצדו נתינה גמורה, אבל כיון דנחת לשיורא, א"כ מה שאמר כל הוא לאו דוקא, א"כ אין זה כרות גיטא, דאפשר לפרש שכונתו רק למתנה ולא לשחרור את העבד וא"כ אף אם אין לו אלא אותה העיר, אבל משטר הא אין ומוכח שאין לו אלא אותה העיר, וא"כ הרי משטר השחרור אין מוכח שכונתו לשחרור דכיון דשייר הא אפשר שכיון רק למתנה אבל שייר גם העבד.

לפי זה הרמב"ם והאלפס מפרשי דהכא מיירי היכא דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או דמיירי בארץ ישראל, ואף בחוץ־לארץ כיון דהביא בעצמו שחרורו שכבר נשתחרר, הא סבירא להרמב"ם דבכה"ג בגט אין צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן העבד אין צריך לומר, דמשום עגונה לא חששו רבנן לזיופא, אכן נהי דעל שחרור אין חוששין לזיוף, אכן היכא דבהדבור שהוא משוחרר כתב מתנה ושחרור, בזה מיבעאי בגמ', אם נימא דפלגינן דיבורא, דאף אם אין כאן מתנה יהי' לשון שחרור, א"כ אין עלינו כלל לחשוב אודות המתנה רק אודות השחרור, ובשחרור הא אין חוששין לזיוף, אבל אם לא פלגינן דיבורא, היינו אם נימא דאם אין בלשון כל נכסי מתנה, אז גם שחרור אין כאן, א"כ עלינו לאשר את המתנה, ואז נשאר השחרור, ועל מתנה הא בעי קיום שטרות, ואין המביא שטר מתנה נאמן לומר ששטר זה אמיתי הוא, ובעי דוקא קיום.

בזה יש לפרש טעם אביי דכתבו בתוס' ד"ה הדר אמר אביי ז"ל, פי' לא משום קושיא דרבא חזר בו אביי, דאביי לא חשיב לי' פירכא, דסבר לא פלגינן דיבורא, דאקושי' דרבא לא משני מידי, אלא נראה לו סברא לומר טפי דבתרויהו לא קני, אכן לדברינו הדברים מבוארים, דאביי דסבר לא פלגינן דיבורא, פירוש, דבלא מתנה אין כאן שחרור, הי' סבר מעיקרא כיון דמשום תקנת עגונות אמרו רבנן דלא נחשוש לזיופא, והכא אם נחשוש לזיוף ולא נאשר מתנה, אז גם שחרור אין כאן, א"כ משום תקנת עגונות ששייך אף בעבד לא נחשוש בשטר זה לזיוף ומתוך שקנה עצמו קנה נכסים, אבל רבא הקשה דאין זה סברא, דאף שמשום עגון אקילו רבנן לא חששו רבנן על העגון עצמו, היינו על הגירושין ועל השחרור, אבל לא על המתנה, וממילא אחרי שאביי הודה בזה לסברת רבא, ממילא אמר דלא קנה לא את המתנה ולא את עצמו, דצריכין אנו לדון על המתנה, ומתנה בעי דוקא קיום, אכן רבא סבר דפלגינן דיבורא, פירוש דגם בלא מתנה אפשר להיות דבור דכל נכסי שחרור, וא"כ אין אנו צריכין לדון על המתנה, לפי זה מיירי כאן היכא דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ.

ואף שהאלפס כתב ז"ל, עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך עצמו קנה נכסים לא קנה, עצמו קנה מידי דהוי אגט אשה דתנן האשה מביאה גיטה כו' עכ"ל האלפס, ובגמ' הא אוקי למתניתין דהאשה עצמה מביאה גיטה, באם היתה שליח להולכה, היינו מדמסיק ובלבד שהיא צריכה לומר, ע"ז מסיק הגמ' דמיירי היכא שלא נתגרשה עודנה כגון שעשאה שליח להולכה. אבל האי דינא דהאשה עצמה מביאה גיטא, הוא אף בנתגרשה מביאה גיטה ונאמנת ואין חוששין לזיוף, ואף שהוא קצת דחוק מוכרח לומר כן:

שהרי האלפס לא זכר כלל דמיירי באומר העבד בפ"נ ובפ"נ, ועיין במ"מ פ"ד מהלכות גירושין בסוף שכתב דאם היינו חוששין לגט שהביאה שנתגרשה, לזיוף, לא היתה נאמנת לומר בפ"נ, והרמב"ם בודאי מיירי באין צריכין לומר בפ"נ.

אכן כל זה היכא דאין צריך לומר בפ"נ, אבל היכא שהביא שליח גט שחרור והשליח הוא שליח להולכה, וא"כ הא צריך שיהי' לזה דין עדים שאם יבא הבעל ויערער לא יהי' נאמן מטעם שכבר החזקנו עדותו, א"כ הא בעי דין עדות, ובעדות הא קי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואין זה ענין כלל להא שמביא הנו"ב דתליא אם מפלגינן הדיבור או הנאמנות, דהתם הא מיירי בהעיד על עצמו דאין זה כלל בגדר עדות, אבל היכא שהדבר בגדר עדות הא קי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולא אמרינן בעדות פלגינן דיבורא, א"כ לא קשה כלל מהירושלמי, דהירושלמי הא מיירי במביא שליח גט ממדינת הים וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ושואל הירושלמי אם יבא הבעל ויערער מהו, היינו איך יהי' הדין, וכיון דקי"ל כר' יוחנן דבעדות אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, א"כ אף אם כתיב בגט שחרור עצמך ונכסי קנוין לך ג"כ לא יקנה עצמו, שהרי דיבורו שאומר בפ"נ ובפ"נ דין עדות לזה, ובעדות הא קי"ל כר' יוחנן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משו"ה הירושלמי אמר דלר' יוחנן כיון דע"י ערעור דבעל יבטל המתנה, גם השחרור בטל, וממילא אם מביא גט שחרור וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך. אף עצמו לא קנה, אבל בגמ' הא מיירי היכא דאין צריך לומר בפ"נ ולא חיישינן לזיופא בשחרור אף אם כתוב כל נכסי, עצמו קנה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה