אור ברסלב

לבוש מרדכי על גיטין· רבי משה מרדכי אפשטיין

סימן ו

סימן ה

הגדרת החילוק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב בשיטת הרמב"ם. <b

דף ז' גמ'. תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בא"י, ותניא אידך כמביא בחו"ל, א"ר ירמי' לא קשיא הא ר' יהודה הא רבנן, דתנן עפר חו"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית, א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור, אביי אמר הא והא ר' יהודה ולא קשיא כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת, א"ר זירא עציץ נקוב המונח על גבי יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן, אמר רבא דילמא לא הוא עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא בספינה העשוי' לברוח, אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא, אי נמי עד כאן לא אמרי רבנן אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא, אבל עציץ דמפסיק אוירא לא, ע"כ.

וכתב בתוס' ד"ה עציץ ז"ל, פירש בקונטרס דספינה דלעיל של חרס ואין צריכה לנקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמרינן במנחות, אבל עציץ של עץ בעי נקיבה. ונראה דראיתו מסוף פרק כל הקרבנות דאמר תני חדא שבגג ושבחורבה ושבספינה ושבעציץ מביא וקורא, ותניא אידך מביא ואינו קורא, ומשני עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה, ספינה אספינה לא קשיא כאן בשל עץ כאן בשל חרס, ומדלא משני בספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה, מכלל דשל חרס אפילו אינה נקובה הויא כנקובה, ואתא לאשמעינן חדוש אחר בספינה שאינו בעציץ, וקשה לפירושו כו', ונראה לר"ת להיפך דשל חרס בעי נקובה, ושל עץ לא בעי נקובה שהיא מתלחלח יותר מן החרס, ואתי שפיר דסתם ספינה היא של עץ עכ"ל התוס', עכ"פ בין לרש"י בין לתוס' צריך לפרש דספינה דלא הוזכר נקובה, מיירי דוקא או של עץ או של חרס, ועציץ דבעי דוקא נקיבה, ג"כ מיירי לרש"י דוקא של עץ בעי נקובה, אבל עציץ של חרס לא בעי נקובה, ולתוס' ספינה מיירי של עץ משו"ה לא בעי נקובה, ועציץ מיירי דוקא בשל חרס, משו"ה בעי נקובה, והרמב"ם סתים לה ונקט סתם, דאם אספינה גוששת חייב במעשר, ולא הוזכר דמיירי דוקא באופן אחד, וכן בעציץ מסתם סתים לה, וכבר הקשה זאת הרדב"ז בפ"א מהלכות תרומות.

עוד קשה על הרמב"ם, דהנה התוס' כתבו בד"ה דילמא, ז"ל, כן הוא האמת דעציץ כמחובר, דבפרק השולח אמרינן אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמנחה אסיכי, והא דקאמר הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בספינה משמע דבעציץ לכו"ע לא הוי כמחובר, דיחויא בעלמא הוא והא דקאמר בשבת בפרק המוצא דף פ"א האי פרפיסא דמנח אארעא ואנחה אסיכי חייב משום תולש, היינו מדרבנן כדפירש התם בקונטרס עכ"ל התוס', אכן הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות שבת הלכה ד', גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתידות חייב משום תולש, והרמב"ם היכא דכתב חייב סתם הכונה חייב חטאת וקשה על דבריו. כיון דגם אם מונח על גבי סיכי יש יניקה מן הקרקע דמשום זה הוי מחובר אף אם מונח על גבי סיכי, א"כ אמאי חייב חטאת. עוד דקדק רש"י שם בשבת דף פ"א ז"ל, ול"נ דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתלוש, דאי חייב ממש היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קנוח (היינו דהא אמר ריש לקיש צרור שעלו בה עשבים מותר לקנח בו), וא"כ הא מזה ג"כ הוכחה דהכונה חייב רק מדרבנן, ואיך סתים הרמב"ם וקאמר חייב, דמשמע חייב חטאת, עוד הקשה הלח"מ שם, דהנה בגמ' אמר, אסור לפנות בשדה ניר בשבת, מאי טעמא אילימא משום דושא, אפילו בחול נמי, ואלא משום עשבים, והאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת, אלא דילמא נקט מעילאי ושדא לתתא ומחייב משום דרבה כו', והנה בגמ' אמר, ש"מ מדריש לקיש האי פרפיסא שרי לטלטולי כו', הרי חזינן דגמ' מדמי צרור שעלו בו עשבים לפרפיסא, ומשו"ה כתב המ"מ דר"ל דאמר צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו ע"כ מיירי במונח על גבי יתידות, דאי מונח אארעא הא מחייב משום תולש כמו בפרפיסא, וא"כ מאי פריך אי משום עשבים והא אמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח, דילמא חיישינן שמא יגביה הצרור מן הארץ ויהי' חייב משום תולש.

א

ולתרץ כל זה נראה לי, דהנה רש"י והראשונים הא ס"ל דהחילוק בין עציץ נקוב לשאינו נקוב הוא דאם העציץ נקוב אז הוא יונק מן הקרקע אבל אם אין נקב אין יונק מן הקרקע, ולפי זה קשה הא דאיתא בירושלמי פ"א דערלה, הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותו כו' ר' ירמי' בעי, נטע בו דלעת, מאחר שהוא כנקוב אצל האילן כנקוב הוא אצל הזרעים, ולפי הסבר הראשונים קשה איך מיירי, אם כבר נקבו השרשים את העציץ, הלא כבר נקוב הוא, ואם עודנה לא פעפו, א"כ אף שאח"כ כשינקבו השרשים יהי' להאילן ולהזרעים יניקה מן הקרקע, אבל עתה הא עודנה אין להאילן יניקה מן הקרקע, וא"כ לע"ע עודנה תלוש הוא, ואטו משום שיהי' לאחר כן יניקה משום זה הוי עתה מחובר, עוד קשה דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט' שכתב ז"ל, קישות שנטעה בעציץ והגדילה אעפ"י שיצאה חוץ לעציץ אינה מקבלה טומאה, ועיין שם בדברי הכ"מ שהרמב"ם בפירוש המשנה מפרש וכן הוא דעתו ביד החזקה, דהמשנה מיירי בקישות שנטע בעציץ נקוב והגדילה ויצאה חוץ לעציץ, דרבנן סברי דאף היוצא חוץ מעציץ נחשב כמחובר, ור"ש ס"ל דמה שיצא חוץ לעציץ נחשב כתלוש. ואם נימא דהטעם דעציץ נחשב כמחובר דע"י הנקב מושך יניקה מן הקרקע, א"כ מכש"כ מה שיוצא חוץ לעציץ מריח את ריח הקרקע ויונק מן הקרקע, וכי בשביל שרואה פני הקרקע פסקה יניקתו שהי' יונק כל עת דרך נקב הקטן.

לכן נראה לי דהרמב"ם סובר דאם זרע בעציץ אין יונק כלל מן הקרקע, אלא משו"ה נחשב מחובר משום שיונק מן הקרקע המונח בהעציץ, אלא דאימתי הקרקע שבתוך העציץ נחשב לקרקע, דוקא אם אין מונח בכלי שהעציץ נקוב, ואיננו כלי, אבל אם אין העציץ נקוב, אז העציץ כלי, ואז בטל מן הקרקע שבתוך העציץ שם קרקע, והקרקע בעצמה שבתוך העציץ נחשב לתלוש, וכמו דאיתא בגמ' חולין ד' קל"ט, אמרי לי' פפונאי לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו, אמר להו ואדמה על ראשו, ופירש רש"י ז"ל, אעפ"י שהי' בראשו לא אבדה את שמה, ש"מ אדם גופו אדמה הוא, מדלא אבדה את שמה, דלא קריא עפר, והשתא נמי על הארץ קרינא, הרי חזינא דאילו הי' אדם שלא בכלל על הארץ אז הי' העפר שעל ראשו שלא בכלל אדמה, והא דאף אם הקן בכלי מחויב בשילוח, היינו דזה מרבינן מבכל עץ, אבל אדם דאי אפשר לחשבו בכלל בכל עץ, מיבעאי לי' אולי אינו בכלל על הארץ, משו"ה מוכיח דגם על אדם אין בטל שם אדמה, אכן לגבי דיני מחובר, אם האדמה בכלי בטל שם הקרקע ונעשה הקרקע תלוש, וכן כתב הרמב"ם לענין מים להכשר, דמחובר אינו מכשיר, ותלוש מכשיר, וכתב בפרק י"ט מהלכות כלים. שהשיעור לדין זה, הוא נקב כשורש קטן, וכתב שאם הי' המים בעציץ נקוב נחשב עודנה כמחובר, וכן אם היו מים בכלי שהשרשין יכולין לבקוע בהן ולצאת, כמו כלי גללים וכלי אדמה אינן מכשירין הזרעים, ומוכח מדברי הרמב"ם שמשוה זה הדין לענין המים שיחשבו לתלוש, עם דין שיחשב הנטוע כמחובר.

ולפי זה סבר הרמב"ם הפירוש בדין קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ. דלר"ש זה שגדל בהעציץ הוא יונק מן הקרקע שבעציץ, והקרקע שבעציץ לא בטל שם אדמה ממנו, כיון שהעציץ נקוב ולא הוי כלי אינו מקבל טומאה מה שיצא חוץ לעציץ, אין יונק מן הקרקע שבהעציץ אלא מן האויר דיניקת הזרעים מן הקרקע שבעציץ אין חזק כל כך כמו אילן הנטוע בארץ, שכל יניקת האילן מן הקרקע, אבל אם נטוע העציץ סובר ר"ש דמה שיצא חוץ לעציץ היניקה מן האויר, וזה נחשב כתלוש.

והנה הא דאם זרע בעציץ שאינו נקוב פטור מן התורה ממעשר, הטעם משום שאינו נחשב שדך, כיון דבטל מן הקרקע שם אדמה מפני שמונח בכלי, ולפי זה מיושב הטעם שאם נטע אילן בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, הטעם משום דלענין חיוב ערלה לא בעינן שדך, וכדאיתא שם בירושלמי, דאם נטע בבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דלמעשרות בעינן שדך, ולחיוב ערלה לא בעינן שדך, והא דאצטריך לטעם דסופן של שרשים לפעפע, הוא דבעינן דרך נטיעה, ואם לא היו השרשים מפעפעין, אז לא הי' דרך נטיעה, אבל כיון דמפעפעין א"כ הוי דרך נטיעה.

ועוד יש לפרש כיון דסוף הכלי הזה לנקוב משום ששרשין של האילן ינקבו, א"כ כמו כלים של גללים ואדמה אף ששלמים הם אעפי"כ אין מכשירין הזרעים ונחשב כמחובר משום דהתורה אמרה דכלי לענין זה נחשב זרע זרוע, היינו אם עתיד לצאת שורש קטן, וכמו דנתנה התורה שיעורים בכלים לענין קבלת טומאה, כן זה הדין לחשוב כמחובר תלוי בנקב כשורש קטן בכלי, ששורש קטן יוכל לצאת ממנו, א"כ אם נטע אילן בעציץ הרי נעשה עתה הכלי ששורש קטן יוכל לצאת מהכלי, וא"כ עתה אין הכלי מבטל שם אדמה, וזהו מיבעי לר' ירמי', אם בהעציץ שנטע בו את האילן נטע בו דלעת, אם נימא דאף שהאילן יפעפע אעפי"כ אין זה חסרון עודנה בהכלי, וטעם דחייב בערלה משום דלענין ערלה אם הוא תלוש ואיננו שדך מחויב בערלה, אבל הדלעת לענין המעשרות בעינן דוקא שדך ופטור מן המעשרות, אבל אם נימא דכיון שנטוע בהעציץ אילן וסופן של שרשים לנקוב את העציץ כבר נחשב הכלי כנקוב, א"כ גם הדלעת מחויב במעשר, שהרי כבר נחשב הכלי כגללים ואדמה שאין מבטל שם אדמה והוי מחובר.

ב

וכן מוכח דהחילוק בין נקוב לשאינו נקוב תלוי בזה אם נחשב כלי, שהרי בגמ' שבת בדף צ"ה איתא, התולש מעציץ נקוב חייב, ושאין נקוב פטור, ור"ש פוטר בזה ובזה, בעא מיני' ההוא סבא מר' זירא שורש כנגד נקב מה לי א"ר שמעון, אישתיק ולא אמר לי' ולא מידי, זימנא חדא אשכחי' דיתיב וקאמר, ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו, אלא השתא שורש כנגד נקב בעיא מינך ולא אמרת לי ולא מידי, ניקב בכדי טהרתו מיבעאי, אמר אביי ואי איתמר להא דר' זירא הכי הוא דאיתמר, ומודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית עכ"ל הגמי, וכתב רש"י בד"ה שאם ניקב ז"ל, בכדי טהרתו, ושאם נטמא נטהר בשבירה זו, והיינו שמוציא זית דתנן במס' כלים כלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו כזתים, ומודה ר"ש בהא דחשוב מחובר כל הזרעים שבתוכו דתו לא הוי כלי, וכן כתב רש"י בד"ה הכי הוא דאתמר, שאם ניקב למטה מרביעית שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה, דבציר מהכי לאו כלי הוא עכ"ל רש"י, ולסברת הראשונים דהחילוק אם יש להעציץ נקב יונק מן הקרקע, ואם אין נקב אין יונק מן הקרקע, ור"ש פליג וס"ל דאף אם יונק מן הקרקע, הזרעים נחשבים כתלוש, מאי מועיל שניקב למטה מרביעית ומאי ענין הא דלאו כלי הוא לדין דמחובר, ע"כ דהא בהא תליא, אם נחשב כלי הכלי מבטל חשיבות הקרקע ומשוי תלוש, אבל אם ניקב למטה מרביעית דשוב לא הוי כלי, אין מבטל האדמה אשר בהכלי, ונחשב מחובר.

וצריך לומר דרבנן ור"ש פליגי היכא דהנקב הי' למעלה, שמחזיק עוד רביעית, וסברי רבנן כיון שמלא עפר עד למעלה מן הנקב א"כ אין נחשב לכלי, וכמו כלי שמילאה עפר עד שפתה, שאין הזרעים שבתוכה מקבלים טומאה ולא המים שעלי' מכשירים משום כיון שמילאוה עפר ובטל העפר שיהי' בה תמיד, נתבטלה מתורת כלי:

וכדאיתא במתניתין פ"ב דעוקצים משנה ט', ועיין שם בפירוש הרמב"ם, ה"נ סברי רבנן כיון דהעפר הוא גבוה מן הנקב א"כ אף מה שלמטה מן הנקב נתבטל מתורת כלי, ולמעלה אף שנשאר עוד מקום פנוי מן העפר כיון דלמטה יש נקב שיוכל לצאת כשורש לא נחשב כלי, אף אם עוד נשאר הרבה מקום מן שטח עפר עד כלות גובה הכלי, ור"ש ס"ל כיון שנשאר עוד למטה שיעור כלי, אין מבטל מתורת כלי אף מה שלמעלה מן הנקב, ונמצא האדמה מונח בכלי ובטל שם אדמה, והוי דינם כתלוש, אבל זה עכ"פ מוכח דהאי דינא אם נחשב מחובר או תלוש תלוי אם נחשב העציץ לכלי, וזה יסוד לכל חידושינו.

ג

והנה צריך לעיין האי דינא דבשבת מחויב על עוקר דבר מגידולו, מהו החיוב, אם מזה שעשה ממחובר לתלוש, אבל אם עודנה יש עליו דין מחובר, אינו מחויב, או כי חיוב שבת הוא על עקירת דבר מגידולו הקודמת, אף אם גם עתה יש לו דין מחובר, מחויב, נפקא מינה אם עקר אילן עם עפר שיכול עוד לחיות מהעפר, דלענין ערלה הדין כיון שיכול לחיות אין מחויב בערלה, מה יהי' הדין לגבי שבת, אם יהי' מחויב, או לא.

ונראה לי דבודאי יהי' מחויב, שהרי תוס' בע"ז דף כ"ו מפרשי, דהא דאיתא בשבת דף ק"ז, הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו, אף אם אם הולד נולד חי, והא בע"ח חיבורו מפני שהוא בעל חי, ואם נימא דכל עיקר החיוב עוקר דבר מגידולו משום שעושה מדבר מחובר לתלוש, א"כ הכא הולד הא הוא גם עתה חי והוא כמו שהי', ע"כ דהחיוב משום עוקר דבר מגידולו, היינו דמקודם גדל הולד מן הבהמה, ועתה בצאתו מרחם אמו הוא גדל עתה מאויר, וא"כ אם יעקור אילן ושרשיו עם עפר אעפ"י שיכול לחיות מן העפר עכ"פ היתה יניקתו מן הקרקע ועתה פסקה יניקתן מן קרקע.

לפי זה לא קשה על הרמב"ם כיון שהוא סובר דעציץ נקוב המונח על גבי יתידות נחשב מחובר, א"כ איך קאמר האי פרפיסא דמונח אארעא ואנחה אסיכי מחויב משום תולש, דהא לפי דברינו במונח על גבי סיכי אין יונק מן הקרקע ורק משו"ה נחשבו הזרעים כמחובר משום האי קרקע שבתוך העציץ, דכיון דהעציץ נקוב לא נבטלו מתורת אדמה, והנה הרמב"ם מפרש דפרפיסא הוא גוש עפר שעלו בו עשבים, וכיון שמונח גוש עפר על גבי קרקע בלי הפסק בודאי יונקים העשבים שבגוש העפר מן הקרקע וכשהגביהם הם עוקרים ממקום גידולם, ואף שגם עתה נחשבו מחובר אבל יניקתם מהקרקע נפסקה, משו"ה מחויב משום תולש, וכן להיפך, היו מונחים על גבי סיכי ואין להם יניקה מקרקע והניחם על הארץ, הרי עתה יש להם יניקה מהקרקע, הוי כאילו נטעם, ולא קשה מהא דצרור שעלו בו עשבים דמחייב משום תולש ואעפי"כ לא חיישינן שמא יגביהם מעל גבי קרקע, שהרי הצרור אף שאיננו כלי לבטל את העפר שעליו, וגם כיון שאין כלי, א"כ היינו רבותי', והתולש מן העשבים שעליו חייב חטאת, אעפי"כ הצרור מפסיק בין העשבים שעל הצרור להקרקע, וא"כ אין העשבים שעל הצרור יונקים מן הקרקע וא"כ מותר לקנח בו, היינו להגביהו מהקרקע, כיון שעי"ז אין מפסיק היניקה, ולא דמי לפרפיסא שאין דבר המפסיק בין הקרקע לגוש העפר ויונק מן הקרקע וע"י הגבהתו הוא מפסיק היניקה.

אכן כל זה הוא לענין דין מחובר היכא דהוי כלי, אבל לענין ביכורים, בעינן שלא יהא כחוש, דס"ל לריש לקיש דהיכא דהוי כחוש מביאין בכורים אבל אין קורין, בזה מחלק הגמ' במנחות אליבא דר"ל בין של עץ לשל חרס דדבר אחד מגדל יותר טוב, לפירוש רש"י אם הספינה הוי של חרס גדולים בה הזרעים יותר טובים, ולפירוש התוס' הוא להיפך דבשל עץ המה יותר טובים, וכל זה לריש לקיש אכן ר' יוחנן סבר דמעציץ וספינה אין מביא כלל, משום דגבי ביכורים כתוב בארצם (כפי גרסת הרמב"ם), ובעינן דוקא שיגדלו בארץ לא בהקרקע שישנה בהעציץ והספינה, משו"ה מעציץ וספינה אין מביאין כלל בכורים.

ד

אכן כל זה דבעינן נקובה, היינו דוקא בדבר שהוא כלי, אבל דבר שאינו כלי כמו צרור לא בעינן נקובה, והנה במתניתון איתא בשבת דף פ"ג, מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אני' בלב ים, אכן הרמב"ם כתב בפי"ח מה' כלים הלכה ט' ז"ל, ספינה של חרס אעפ"י שהוא אינה מקבלת טומאה, שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה, בין היא של חרס בין היא של עץ בין גדולה בין קטנה עכ"ל הרמב"ם, הרי דהרמב"ם סובר דהאי קרא דדרך אני' בלב ים הוי אסמכתא, או דבא לאשמיענו שספינה איננה כלי מפני שדרכה בלב ים, עכ"פ סובר הרמב"ם דספינה לא נחשבת כלי.

ולפי זה לא קשה כלל, אמאי גבי ספינה לא הוזכר דבעי נקיבה, אכן לפי דברינו הא לא קשה כלל, דכיון דטעם הנקובה כדי לבטלה מתורת כלי, ספינה דלאו כלי היא לא בעי נקיבה, דבלא נקב אין מבטלה את העפר משום אדמה, ורק אם היא גוששת נחשבת כשדה, ואם אינה גוששת כיון שהיא שטה אינה נחשבת שדה, וכל זה בזרעים דבעינן שדך, אבל לגבי ערלה דלא בעינן שדך שהרי אף הנוטע בבית מחויב בערלה משו"ה אף אם אין הספינה גוששת מחויב בערלה והא דמקדשין בספינה, והא לקידוש בעינן דוקא כלי, אכן זה קשה גם בלא דברינו, וצריך לומר דהטעם משום דכתיב אל כלי, ולא כתיב אל הכלי, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות משנה ה' פ"ו דפרה, דמזה ילפינן דלרבות בא כל הכלים וכמו גללים וכלי אבנים דאין נחשבים כלי לעשות הזרעים והמים שבהם לתלוש, ואעפי"כ מקדשין בהן, וכמו דאיתא במתניתין הנ"ל, כן לענין ספינה ג"כ הריבוי דכתיב אל כלי ולא אל הכלי מרבה אף ספינה.

תוכן העניינים

לבוש מרדכי על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה