לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן מה
סוגיא דאין נתינת קטן כלום. ויבאר אם מחויבים שמירה על חפין של קטן. ויבאר דהסוגיא לא מיירי בחיוב שבועה. ויבאר דין שומר שגנב מרשותו ויבאר טעם דמנו לאפטורי משבועה לא אמרינן:
דף קו ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל מ"ט דכתיב על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה איתבי' ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לו אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תהוי נמי כאבידה א"ל הכא במאי עסקינן כגון שאכלו כשהוא קטן אבל כשהוא גדול מאי הכי נמי דמשלם אי הכי אדתני עד שתהא נתינה ותביעה שוון כאחד ליתני עד שתהא אכילה ותביעה שווין כאחד. א"ל תני עד שתהא אכילה ותביעה שווין כאחד. רב אשי אמר לא דמי אבידה קא אתיא מכח בן דעת והא לא אתיא מכח בן דעת. והנה הרמב"ם כתב (בפ"ב מהלכות שכירות ה"ז) ז"ל קטן שהפקיד ביד הגדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת הקטן שכל השומרין:
שבועתן שבועת שמא היא עכ"ל. והקשה עליו הראב"ד ז"ל א"א ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן ואפילו כאבידה אינה דאבידה קא אתיא מכח בן דעת ותמה על עצמך דעיקר פרשתא בשבועת השומרים ועלה קאמר פרט לקטן. ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ"ל הראב"ד. ועיין בלח"מ שהקשה עוד קושיא אחת דבפרק שבועת הדיינין במתניתין דאין נשבעין על טענת קטן שהקשו רישא לסיפא דאמרה אבל נשבעין לקטן למה לא תירצו דסיפא דקאמרה אבל נשבעין איירי בטענת שומרין עכ"ל הלח"מ: ובתחילה נתרץ הקושיא על הרמב"ם מסוגיא דידן דאיך קאמר הרמב"ם דנשבעין על פקדון של קטן. הא בהדיא אמרינן כי יתן איש כו' אין נתינת קטן כלום כו'. והנה רש"י ותוס' פירשו דמכי יתן איש ילפינן דאין נשבעין על טענת קטן עיין ברש"י כתובות (י"ח) ד"ה אלא הכא ובתוס' שם. והנה לדידהו הקושיא בגמ' הוא כן איך אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל. הא בלא נתינה אין נשבעין. וכיון דבאבידה לא היתה נתינה הא לא נשבע. וטוען טענת גנב אין משלם כפל בלא שבועה. וכן כתב רש"י כאן בד"ה תהוי נמי כאבידה דליכא נתינה והוי טענה להשביע ולהתחייב כפל כו'. ובד"ה שאכלו כתב רש"י ז"ל אבל אבידה מכי מטא לידי' דהאי. איחייב ליה שהרי יש לה בעלים בני טענתא כו'. הרי דמפרש רש"י דעיקר הקושיא איך ס"ל לר' חייא בר אבא דבלא נתינה הוי טענה להתחייב שבועה. ותמהני אם נימא דמעיקרא הוי בעי לפרש דהיכא דלא היתה נתינה אין כאן שבועה. והוי ס"ל דאף היכא דאתיא מכח בן דעת. כיון שלא היתה נתינה אין נשבעין ומשו"ה אין נשבעין על טענת קטן אף במודה במקצת משום שלא היתה נתינה. א"כ מאי איריא דפריך לר' חייא בר אבא הא תקשה מכל מודה במקצת דנזקין ודחבלת בי שתים דהוא ברייתא מפורשת. לפרוך איך מחייב שבועה הא בחבלה לא היתה נתינה כיון דמעיקרא הוי ס"ל דאף היכא דאתיא מכח בן דעת. היכא שלא היתה נתינה אין כאן שבועה:
לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בדברי הגמ' דהא דממעטינן מכי יתן איש לא קאי כלל לגבי שבועות. דהנה בגמ' לקמן בהגוזל ומאכיל אמרינן אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה כסבורים של אביהן וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם איכא דמתני לה ארישא איכא דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא, והיינו דרב פפא דאמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה. והנה הרמב"ם פסק (בפ"א מהלכות שאלה ופקדון). שאם הניח להם אביהם נכסים. ומתה או שטבחוה משלמין את דמי' מנכסיו. הרי שפסק דמשעת משיכה אתחייב באונסי'. ותמה עליו המ"מ כיון שפסק כמאן דמתני לה ארישא, א"כ הא פליגא אדרב פפא, והרמב"ם פסק להא דרב פפא (בפ"ג מהלכות גניבה) שכתב שם היתה פרה שאולה אצלו וטבחה בשבת דרך גניבה פטור אפילו מן הכפל שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה. וכתב ע"ז הלח"מ ז"ל ויש מי שרצה לתרץ ולומר דמ"ש רבינו ז"ל שם פטור אף מן הכפל ר"ל לא מיבעיא דו"ה אלא אף מן הכפל אבל לעולם דבקרן חייב. ומשום דבחלוקה דלעיל מינה כו' פטור מן הדו"ה אבל בכפל חייב לכך כתב בזו פטור אף מן הכפל כו'. אבל אי אפשר לפרש כן בדברי הרמב"ם שהרי כתב שם ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה דמשמע כיון דליכא קרן דהיינו גניבה פטור מן הכפל כו' אבל תימה גדול דנראה משם דרבינו פסק דאפילו בקנס דאין לוקה ומשלם ולא אמרינן חידוש הוא כו' וא"כ איך קאמר רבינו טעם דאם אין גניבה דמשמע דמשום דנסתלק הקרן נסתלק הדו"ה הא בלאו הכי אמרינן דאין לוקה ומשלם אע"פ דהוי קנס ולמ"ל הטעם שנסתלק הקרן נסתלק ג"כ הדו"ה ודבריו צריך עיון עכ"ל הלח"מ, ונראה לי לבאר כונת הרמב"ם דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות גניבה הלכה י') ז"ל שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מהעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל וכתב ע"ז הראב"ד א"א זה אינו כלום. וכתב המ"מ דכונת הראב"ד לומר דלא מצינו כפל בשומר אלא בטוען טענת גנב ונשבע הא לאו הכי לא כו' וכתב הכ"מ שדעת הרמב"ם דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה. ונראה לי דכונת הראב"ד להקשות שלא מצינו כפל בגנב. אלא במוציא מרשות הבעלים ועושה קנין גניבה. ומהו קנין גניבה היינו והוציאה מרשות בעלים. אבל בשומר לא הוי כלל הוצאה מרשות בעלים. שאם בשומר ג"כ מקרי הוצאה מרשות בעלים א"כ בכופר וטוען טענת גנב אמאי בעי דוקא שבועה והיכא שלא נשבע אין מחויב כפל. ואמאי הרי הבהמה עומדת בחצירו. וכיון שרצה לכפור. הרי רצה לגונבה וא"כ יקנה ויתחייב כפל. ע"כ בשומר כיון דאין מוציאה מרשות בעלים לא קנה לה בקנין גניבה. וא"כ אף היכא שגנב בידים הרי לא הוציאה מרשות בעלים. אכן הרמב"ם לטעמי' דהנה הרמב"ם כתב שם (בפ"ד ה"ב) ז"ל במה דברים שנשבע קודם ששלח יד בפקדון אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל אמר אברהם הא מילתא דלא כהילכתא דהא ר"י פליג עלי' בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור עליו מכפל משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אבל לא משום דנעשה עליו גזלן וקנאו אלמא אע"ג דנעשה עליו גזלן וקנאו חייב באונסים כו'. אכן פשוט דהרמב"ם ס"ל דלא דמי טוען טענת גנב לשלוח יד דבטוען טענת גנב או טענת אבד לא קנה השומר החפץ כיון שלא הי' הוצאה מרשות בעלים. והא דהכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין אין הכונה שקנה הדבר בקנין גזילה. אלא רק חיוב אונסין יש כאן דילפינן מוכחש בה שאם כחש שנתחייב באונסין. וכמו פשע בה דנתחייב באונסין כן חייבה התורה שומר שכפר בחיוב אונסין. אף שעדיין שומר הוא. ומשום הכי אינו מחויב כפל. שהרי לא היתה כאן גניבה. ורק בטוען טענת גנב ונשבע חייבה התורה. דזהו גם כן חיובי השומר שחייבה התורה בטוען טענת גנב ונשבע בכפל. ומש"ה מיושב שפיר שמחויב בטוען טענת גנב ונשבע. ולכאורה כיון שכפר ונתחייב באונסין א"כ הרי קנה הגניבה ומה מועיל שנשבע אח"כ כיון שקנה כבר הגניבה קודם חיוב הכפל. אכן לדברינו ניחא בפשיטות (ולא נצטרך לומר דגזיה"כ) שהרי אף שטען טענת גנב לא קנה הגניבה כיון שלא היתה הוצאה מרשות בעלים. ומשו"ה כשנשבע אח"כ חייבה אותו התורה בכפל. ומשו"ה מן הדין בטוען טענת אבד ונשבע. ואח"כ טען טענת גנב ונשבע היו לו להתחייב בכפל. שהרי לא קנה הפקדון. ומשו"ה איצטריך לטעמי' משום שיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה. היינו כיון שכבר נפטר בב"ד בשבועה מן הבעלים כבר אינו שומר שלו, וכן כתב הרמב"ם שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים בשבועה ראשונה היינו כיון שנפטר בשבועה ראשונה. אבל בשלח יד הא דחייבה התורה באונסין היינו דקנה השומר את הפקדון. דכן אמרה התורה ששולח יד קונה אף שלא הוציא מרשות הבעלים כדיליף רב ששת מדאמר קרא אם לא שלח ידו הא שלח ידו פטור מן הכפל. ע"כ דאמרה התורה דשולח יד קונה הפקדון:
והנה לפי"ז לכאורה יקשה אמאי בשלח בה יד פטרתו התורה מן הכפל. יתחייב מטעם השליחות יד בעצמה בכפל. שהרי בשעה ששולח יד הרי הוא גונב הדבר וכיון דאמרה התורה שקונה אמאי אינו מחויב בכפל. אך באמת שליחות יד הכונה היכא שאין רוצה לגנוב כל הדבר רק מקצת הדבר כגון להשתמש בבע"ח. וגניבה לא שייך לחייב כפל אלא בגונב ליטול כל הדבר. אבל לא בשואל שלא מדעת. דהוי רק גזלן היינו רק חיוב אונסין. וגבי חיוב כפל אמר רחמנא אם המצא תמצא בידו הגניבה. ואמרינן דאם חזרה קרן לבעלים פטור מן הכפל. מכש"כ היכא שלא רצה לגנוב הקרן דאין לך חזרה קרן לבעלים יותר מזה. משו"ה בשולח יד ע"מ להשתמש בה פטור מן הכפל. אף שהתורה אמרה שקונה הדבר מדאמר רחמנא אם לא שלח ידו הא שלח ידו פטור אף אם טען אח"כ טענת גנב ונשבע:
נמצא דהרמב"ם והראב"ד אזלי לטעמייהו בדינא דשומר שגנב מרשותו דלהרמב"ם אף שלא הוציאה מרשות בעלים. ג"כ קנה שהרי גלתה התורה דשומר קונה בשולח יד אף בלא הוצאה מרשות בעלים. והא דשלח יד אין מחויב בכפל הוא משום שלא רצה לגנוב הקרן דהוי חזרה קרן לבעלים אבל בגנב מרשותי'. הרי אין שולח יד גדול מזה. וכיון דרצה לגנוב משו"ה חייב בכפל אף בלא שבועה. ולא דמי לטוען טענת גנב דבעי דוקא שבועה היינו משום דהתם לא הי' קנין על הגניבה. משו"ה בעי דוקא נשבע. אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל דאף בטוען טענת גנב קנה הגניבה קודם שנשבע, ואף עפי"כ אמרה התורה שטוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל. א"כ גלתה התורה דאף שקנה הגניבה כיון שלא הוציאה מרשות בעלים אין משלם תשלומי כפל אלא בנשבע. א"כ לדידי' אף בגנב ג"כ כיון שלא הוציאה מרשות בעלים.. אין משלם תשלומי כפל אף שקנה בלא שבועה:
נמצא מיושב לפי"ז מה שכתב הרמב"ם דשואל שטבח בשבת פטור אף מן הכפל משום דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה. והקשו הא הרמב"ם פסק דמשעת שאלה אתחייב באונסי'. ובגמ' אמרינן דהיינו דלא כרב פפא. ועוד הקשה הלח"מ למה איצטריך טעמא דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה הא בלא"ה לדידן בקנס אין לוקה ומשלם. אכן באמת כיון דהא דשומר שגנב מרשותו נתחייב בכפל הוא ג"כ דין בשומר דגנב אחר לא קנה בלא הוצאה מרשות בעלים. ובשומר גלתה התורה דהיכא דשלח בה יד קונה. וממילא היכא דשלח בה יד לגנוב נתחייב בכפל אף שלא הוציא מרשות בעלים. וכיון דהוי חיובי דשומר. א"כ נימא דאף בטבח בשבת יתחייב שהרי כל דיני השומר הוי משעת שאלה. ע"ז כתב הרמב"ם דפטור אף מן הכפל לא מיבעיא מן הדו"ה אלא אף מן הכפל פטור. שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה. פירוש דחיובי טביחה ומכירה שנתחייב דו"ה בשומר שטבח ברשותי'. דכל חיוב הדו"ה הוא על הטביחה. זה אין יכול להיות משעת שאלה. שהרי בשעת שאלה לא הי' עדיין גנב וחיובי דו"ה על הטביחה הוא משום גניבה. דאם טבח שלא בגניבה אינו מחויב דו"ה נמצא דזה אין יכול להיות משעת שאלה. שהרי לא נוכל לומר משעת שאלה הי' גנב דרק חיובי אונסין דהוי חיובי ממון על האונס. נוכל לומר משעת שאלה נתחייב דמים בעד הפרה. אבל גנב לא נעשה משעת המשיכה. משו"ה אף דחיוב דו"ה על הטביחה הוא ג"כ בשומר חיובי דשומר. שהרי ילפינן לה בהקישא מגנב. אעפי"כ החיוב הזה אינו משעת שאלה. והא דבגמ' אמרינן דאם נימא משעת שאלה מחויב באונסי' יהי' דלא כרב פפא. היינו כיון דרב פפא ס"ל קנס אע"ג דמקטל משלם שהרי אמר היתה פרה גנובה וטבחה בשבת חייב. וא"כ אף היכא דהיתה פרה שאולה וטבחה בשבת אמאי פטור משום דלא נעשה גנב משעת שאלה הא גם על מה שנעשה עתה גנב מחויב. אף שהוא מחויב מיתה. שהרי גבי קנס אמרינן אף דמיקטל משלם אליבא דרב פפא. ע"כ דטעמא דרב פפא משום דקרן לא נתחייב עתה משום דקרן היכא דמקטל לא משלם, והא דאמר אם אין גניבה קאי רק על הקרן ע"כ דרב פפא כ"ל דמשעת אונסין נתחייב בדמים ולא משעת משיכה. אבל לדידן דס"ל דאף גבי קנס היכא דמקטל לא משלם. א"כ אם יהי' גנב עתה בשעה שטבח בשבת יהי' פטור מטעם דקם ליה בדרבה מינה ומשעה משיכה לא נעשה גנב משו"ה פטור מן הכפל ומן הדו"ה. אבל פחת שפחתו מיתה. בודאי דמשלם לו. שהרי לדידן משעת משיכה אתחייב באונסי'. וא"כ לא גרע מאילו הי' אחר שוחטו דפחת שפחתו שחיטה הי' משלם:
והנה אף דאמרינן דחיוב גניבה היכא שטבח אינה משעת שאלה. היינו דאינה משעת שאלה בלבד. דנימא דנתחייב דו"ה משעת משיכה. אבל בלא שעת המשיכה. אם לא יהי' חיוב משעת המשיכה. אז לא יתחייב אף אח"כ אם טבח שהרי כיון שלא היתה הוצאה מרשות בעלים. א"כ דין הוא בשומר החיוב הזה להתחייב כפל ודו"ה בלא הוצאה מרשות בעלים. וכל שהוא דין בשומרים צריך שיחול החיוב בשעת משיכה. שאז חלו עליו כל דיני וחיובי השומרים ואף שלא נעשה גנב משעת משיכה. היינו דהיכא דלא נוכל לחייבו כפל ודו"ה על שעת הטביחה לא מחייבינן משעת משיכה. אבל היכא דעל שעת משיכה לא חל עליו החיוב הזה. שכשישלח בו יד יתחייב דו"ה אף בלא הוצאה מרשות בעלים אז אף שעל שעת הטביחה נוכל לחייבו. לא מחייבינן לו. דכל חיובי שומרים בעינן שיחול משעת משיכה. ומכש"כ בטוען טענת גנב דשם לא קנה כלל הגניבה היינו הפקדון. ורק חיוב הוא שחייבה התורה. כמו שביארנו בכפל על טוען טענת גנב. וכן כשטבח אח"כ היכא דכבר נשבע שאז יצא הפקדון מיד הבעלים הא דמחויב בדו"ה אין הטעם משום דכיון דכבר נעשה גנב. ממילא מתחויב בדו"ה ככל הגנבים. שהרי אמרינן בגמ' שהוא מטעם הקישא דאקשיה רחמנא טוען טענת גנב לגנב, נמצא דבטוען טענת גנב החיובים הם מדין שומרים ובעי שיחול הדין משעת משיכה היינו בשעה שנעשה שומר. לפי"ז יתבאר הא דאמרינן כי יתן איש אין נתינת קטן כלום לא קאי כלל לגבי שבועה. כמו שהוכחנו דזה לא הי' סבור כלל דגבי שבועת מודה במקצת בעי נתינה שא"כ הי' המקשה מקשה מנזקין ומחבלת בי שתים. אלא דקאי המיעוט דכי יתן רק לגבי כפל. דדוקא אם הי' נתינה אז הדין שאם יטען טענת גנב יתחייב כפל. אבל אין נתינת קטן כלום ואין מתחייב כפל בטוען טענת גנב. ואין לו אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן. נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם פירוש דזה כתיב בקרא דאין מתחייב בכפל. אלא שאם טענתו טענת גנב ושבועתו היתה על דבר שניהם. היינו שתבעו השב לי פקדוני והוא טען נגנבה. אבל היכא דלא היתה תביעה. שהי' קטן בשעת התביעה. בכה"ג אין מתחייב כפל בטוען טענת גנב ונשבע. דאין מחויב כפל אלא אם שבועתו היתה על תביעה. ותביעת קטן לאו תביעה וטענה היא. וא"כ למאי איצטריך קרא דכי יתן למעט נתינת קטן. ע"כ דקמ"ל אף היכא שהתביעה היתה בגדלות. וא"כ היתה כאן תביעה. אעפי"כ אין משלם כפל דכתוב דמחייב כפל בטוען טענת גנב אינה אלא היכא שהיתה נתינה אבל לא היכא שהי' קטן שאין נתינתו נתינה אין מתחייבין על פקדונו כפל בטוען טענת גנב. נמצא דלא קאי כלל סוגית הגמ' לגבי שבועה למעט שבועה היכא דלא הי' נתינה. משו"ה שפיר כתב הרמב"ם דהא דאין נשבעין על טענת קטן היינו דוקא בטענת מודה במקצת. וגם שם אין הטעם משום דבעי נתינה דגבי שבועת מודה במקצת לא בעי כלל נתינה רק כיון שגבי מודה במקצת בעי טענה ותביעה. כדאמרינן שע"י טענה וכפירה הן באין ותביעת קטן אינה כלום. כדילפינן מדבר שניהם שיהי' שניהם שווין. אבל תביעת:
הקטן אינה כלום משו"ה אין מתחייב שבועה במודה במקצת לקטן. אבל בשבועת שומרין דלא בעי טענה שהרי אף מספק משביעין. משו"ה מתחייב אף לקטן. דהא דממעטינן מכי יתן איש לא קאי כלל לגבי שבועות. וראי' ברורה לדברינו. שהרי הרמב"ם לא הביא כלל לגבי מודה במקצת שיפטר בנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול. ולכאורה הא בהדיא אמרינן אין לו אלא כו' הרי דבעי דוקא שתהא נתינה ותביעה שווין. אלא דכיון דגבי שבועת לא בעי כלל נתינה. ס"ל להרמב"ם כדעת הרמ"ה הובא בטור (סימן צ"ו) דאם נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מחויב שבועה שהרי יש כאן תביעה. ונתינה לא בעי לגבי שבועה. ורק היכא שהתביעה היתה כשהוא קטן אז פטור מטעם דבעי טענה. וטענת הקטן אינה כלום. אבל בשבועת שומרין דלא בעי טענה מתחייב. וכן הביא הרמב"ם האי דינא דברייתא דנתנו כשהוא קטן כו' (בפ"ד מהלכות גניבה הלכה ט') ז"ל הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע"פ שנתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואח"כ באו עדים ה"ז פטור מן הכפל. שנאמר כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וצריך שתהיה נתינה ותביעה שווין בגדול. הרי ברור דמפרש כולה ברייתא לגבי כפל כמו שביארנו:
אמנם יש עוד להקשות על הרמב"ם נהי דזה מוכח דהגמ' לא קאי כלל לגבי שבועה דזה לא הי' סברא דלשבועה בעי נתינה. אבל דילמא אשמעינן קרא דכי יתן איש. דעל פקדון של קטן אין דין שומרים וכמו דאיתמעט עכו"ם והקדש מדין שומרין כן איתמעט נתינת קטן מדין שומרים. וממילא לא יתחייב לקטן שבועה על פקדון. דשבועה לא הויא רק היכא שיש דין שומרים. אכן נראה לי ראי' ברורה לדברי הרמב"ם דעל חפץ של קטן יש דין שומרין שהרי אמרינן בב"מ (מ"ב ע"ב) נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים הרי דאם פשע האפוטרופוס בשל יתומים אף דקטנים נינהו משלם ועיין שם בתוס'. ודוחק לומר דהתם נתינת הב"ד מה שממנין אפטרופוס הוי נתינה זה אין לומר כלל דא"כ נימא דתביעת ב"ד יהי' תביעה. אף דב"ד יד של יתומים היינו לזכות בעדם שייך שליחות דעל זכי' שייך לומר יד שלהם. אבל על נתינה דזהו רק דין מאי שייך שליחות ואטו הא דאמרינן דאם טען טענת גנב בפקדון של קטן אין משלם כפל. האם נימא היכא דהיתום נתן לאחד שהוא יתן לשומר. האם נימא דאז יהי' השני מחויב בטוען טענת גנב שהראשון זכה יעדו ליתן. ולעשות שומר. אם נימא דמיעט הכתוב קטנים בדין שמירה. א"כ גם אפוטרופוס לא יתחייב בשמירה. ואם מאפוטרופוס נעשה שומר א"כ גם אם מסרו לידו בפקדון ג"כ אפוטרופוס הוא שיתומים שסמכו אצל בעה"ב תנן. דאמרינן בגיטין שנעשה אפוטרופוס שלהם ואם שייך זכי' בנתינה לאפוטרופוס א"כ מה שנעשה מעצמו ג"כ זכי' היא להם. ע"כ מוכח דיש דין בשל קטן. ותמוהים בעיני לפי זה דברי הרשב"א שהביא הר"ן בפ' שבועות הדיינין בשמו (עיין בש"ך חו"מ סימן צ"ו ס"ק ב') דעל פקדון של קטן אף אם פשע פטור דהיכא דמיעטה התורה מדין שמירה אפילו פשע פטור. והוא בעצמו כתב בחידושיו לגיטין (דף נ"ב) דאפוטרופוס היכא דליכא טעמא דמימנעי ולא עבדי משלם בגניבה ואבידה. ואולי באמת לדברי הרשב"א אם הקטן יתן לאחד שהוא ימסור לשומר. אז יתחייב השומר דעל נתינה ג"כ שייך זכי' והוא דוחק גדול:
אולם אין ראיתינו אלא לפי סברת אלו דהיכא דפטרה התורה משמירה אף בפשיעה אינו מחויב אבל הרמב"ם דס"ל דאף בדברים שמיעט הכתוב משמירה היינו כגון קרקעות ועבדים ושטרות אעפי"כ בפשיעה מחויב. א"כ אין ראי' מגמ' דנימא לאפוטרופוס זיל שלים דהתם פשיעה הוי. וא"כ יוכל להיות בדבר של קטן מחויב בפשיעה. אבל דיני שמירה אין עליו. וא"כ מנא ליה להרמב"ם שיש עליו דיני שמירה שיתחייב בשבועה דהלא בדברים שמיעט הכתוב מדיני שמירה אינם מחויבים בשבועה. וא"כ דילמא קרא דכי יתן בא למעט דאין דאין דין שמירה בפקדון של קטן. וממילא אין משלם תשלומי כפל. בטוען טענת גנב. ונראה לי דהרמב"ם מוכיח מהא גופא דאמרינן שאם נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול אין משלם תשלומי כפל. ולדברי רב אשי אף אם אכלו כשהוא גדול ג"כ פטור כיון דלא בא מכח בן דעת. ואם נימא דאין מחויבים שמירה על דבר שהוא קטן נמצא דכל זמן שהוא קטן לא הי' עליו כלל דיני שמירה, א"כ תיכף כשנעשה גדול חל על הנפקד דיני שמירה. שהרי אז לא גרע מאבידה דאתא מכח בן דעת. שהרי עתה בשעה שנעשה המפקיד גדול. הרי חל עתה שמירה על הנפקד לרב אשי דאמר אבידה קא אתי מכח בן דעת. פירוש משו"ה מחויב בטוען טענת גנב. הא לא אתי מכח בן דעת. פירוש דבר של קטן. משו"ה אף אם תבעו כשהוא גדול ואכלו כשהוא גדול פטור בטוען טענת גנב, הא תיכף כשהגדיל הקטן אתא הפקדון מכח בן דעת. ע"כ מוכח דגם על פקדון של קטן ג"כ יש דיני שמירה. וא"כ חיובי השמירה יש עליו מכח קבלתו מעיקרא את הפקדון בעת שהי' קטן. נמצא דחיוב השמירה הוא מכח קטן. וזה אמר רחמנא דהיכא שיש חיוב שמירה מטעם הקטן. אז אין דין דכפל בטוען טענת גנב דכל דיני וחיובי שמירה הוי כמו שנתחייב בשעת משיכה היינו בשעה שנעשה שומר וכמו דאמרינן הי' עמו בשאלה אין צריך להיות בשעה שבורה ומתה דאף דבשעת השבירה לא הי' בעליו עמו כיון דבשעה שנעשה שומר. נעשה שומר באופן כזה שלא יתחייב על אונסין. ה"נ כיון דנעשה שומר בשעה שהי' קטן חל עליו דיני שמירה בלא חיוב כפל בטוען טענת גנב. אבל אם נימא דכל זמן שהי' קטן לא חל שמירה על דבר של קטן. א"כ תיכף בשעה שנעשה גדול הי' חל עליו דיני שמירה והוי חיוב השמירה מכח בן דעת דבשעה שנעשה גדול לא גרע משומר אבידה. ע"כ דנעשה שומר גם בשעה שהי' קטן. משו"ה פסק הרמב"ם דנשבעין על פקדון של קטן שבועת השומרין דקרא דכי יתן לא בא למעט אלא מחיוב כפל בטוען טענת גנב:
ובאופן כזה נראה לי לבאר ג"כ מה שפסק הרמב"ם בהנך דמיעט הכתוב משמירה כגון בקרקעות ועבדים ושטרות. אעפי"כ בפשיעה מחויב דפשיעה מזיק הוא. והקשה הראב"ד א"כ פשיעה בבעלים אמאי פטור. וצריך לומר לתרץ דברי הרמב"ם דלא דמי פטור הפשיעה בבעלים לפטור דקרקעות וכיוצא בהן. דבקרקעות לא מצינו שפטרה התורה רק שמיעטה הכתוב מדיני שמירה א"כ פושע דמזיק הוא מחויב אבל בבעלים אין הכונה דמיעט הכתוב מדיני שמירה. דבאמת שומר הוא רק שפטרתו מחויב תשלומין מדאמרה התורה ולא ישלם. א"כ פטרתו התורה מכל חיובים שיש עליו. ומשו"ה פטור אף בפשיעה שפטרתו התורה. ובאמת נראה לי בשבועה שאינו ברשותו נשבע אף מן התורה כיון ששומר הוא ופטרתו התורה רק מחיוב תשלומין אבל לא מחיוב שבועה. ונראה לי ראי' דבבעלים מחויב בשבועה, מדברי התוס' ב"ק (נ"ז) ד"ה נמצא דמקשה התוס' ז"ל וא"ת נמצא ש"ש משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב בבעלים כו', ואם נימא דבבעלים פטור משבועה א"כ איך יכול להיות שיחויב שבועה. הא בבעלים אין חיוב שבועה. וממילא אין כאן חיוב כפל, שהרי טוען טענת גנב אין משלם כפל אלא בנשבע. ודוקא בחייבוהו ב"ד על השבועה כדאמרינן ב"ק (ק"ו) ואי ס"ד חוץ לב"ד מי איכא כפל. הרי דכפל לא הוי אלא בחייבוהו ב"ד והיך משכחת שיחייבו ב"ד שבועה בבעלים. ואין לומר שהי' הכחשה בינו לבין הבעלים שהבעלים אמרו שלא הי' בבעלים והוא נשבע שהי' בבעלים ונגנבו שהרי היכא דהוי הכחשה לא הוי שבועת השומרין דשבועת השומרין הוי רק על ספק וכמו שכתב הש"ך שאם אמרו הבעלים ברי שפשע אינו נשבע. ע"כ דגם בבעלים נשבע שאינו ברשותו. וע"כ דגם בבעלים הוי שומר, ורק פטור הוא שפטרתו התורה מחיוב תשלומין. ולכאורה מנא לן זה דילמא מיעטה התורה מדין שומר:
וממילא אינו מחויב שבועת השומרין. אכן כפי שביארנו לעיל יתיישב גם כאן. דאם נימא דהיכא ששאל או קבל פקדון בבעלים לא נעשה שומר. א"כ איך אמרינן הי' עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. והיינו שאף שבשעת שבורה ומתה לא הי' בבעלים פטור. ואמאי הא כיון שנסתלקו הבעלים יתחייב בשמירה דלא גרע משומר אבידה. א"כ נהי דבבעלים מיעטה התורה מדין שומרין אבל כשאינו עתה בבעלים יתחייב עתה כדקיי"ל שומר אבידה מחויב בשמירה. ע"כ דגם אם קבל הפקדון בבעלים ג"כ נעשה שומר. ורק שנעשה שומר כזה שפטרתו התורה אנזקין. משו"ה אף שנעשה אח"כ שלא בבעלים ג"כ פטור. שכל חיובי השומרים משעה שנעשה שומר. ובשעה שנעשה שומר חל עליו שמירה בלא חיוב אונסין ופשיעה. כמו דגבי פקדון של קטן כיון שיש דיני שמירה על חפץ של קטן. רק מדין כפל מיעטתו התורה. משו"ה אף שהגדיל אח"כ לא נתחייב. דחיובי שומרים משעת משיכה נינהו. אבל שבועה מחויב כיון ששומר הוא ושבועת השומרין לא בעי טענה: אלא דישאר עוד קושית הלח"מ איך נוכל לומר דשבועת השומרין נשבעין על פקדון של קטן. א"כ מאי פריך בשבועות אמתניתין דאין נשבעין על טענת חש"ו אבל נשבעין לקטן ולהקדש. ופריך והא אמרת רישא אין נשבעין על טענת חש"ו לימא דמיירי סיפא בפקדון דנשבעין בפקדון גם לקטן. הנה מלבד דנוכל לתרץ. דמשו"ה לא פריך שם כן. דסיפא דנשבעין לקטן קאי בפקדון משום דהא דפסק הרמב"ם דנשבעין על פקדון של קטן הוא דוקא למאן דס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן וקרא דכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב. אבל בפקדון לא בעי כלל תביעה ומודה במקצת. ומשו"ה נשבעין גם על פקדון של קטן. אבל אם נימא דגם פקדון בעי דוקא כפירה והודאה במקצת א"כ לא ס"ל עירוב פרשיות. ובעי דוקא חיוב שבועת השומרין. ביחד עם שבועת מודה במקצת. ובטענת מודה במקצת הא בעי דוקא טענה. ובלא טענה אין שבועת מודה במקצת. וא"כ לדידי' בודאי שלא ישבע על פקדון של קטן אף אם כפר במקצת והודה במקצת. שהרי טענת הקטן אינה כלום. ולדידי' אין מחויב שבועת שומרין בלא שבועת מודה במקצת. מלבד זה נוכל לתרץ הקושיא: דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מהלכות טוען ונטען ה"ז) ז"ל אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על טענת ספק פטור כיצד כו' אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה או צוה לי בפני עדים שיש לי אצלך מנה כו' הרי זה פטור משבועת היסת. והקשה הראב"ד ז"ל א"א אין אני מודה לו כי הוא טענת ברי ועל זו אמר ראב"י פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו שהעמיד אותה בבא בטענת עצמו והוא שאמר כך צוה לי אבא שאם אמר ברי לי שאני יודע על זה אמרו מה לי הוא מה לי אבא ואפילו לרבנן עכ"ל. והיינו דהראב"ד מוכיח דע"כ פלוגתת ראב"י וחכמים הוא בטוען כך אמר לי אבא. דאם נימא דפלוגתת ראב"י וחכמים הוא בטוען ברי לי. א"כ מאי פריך בשבועות על הא דתניא שבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים. אי דאמר חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הוא מה לי אבא דילמא אתיא הברייתא כרבנן דס"ל דהוי כמשיב אבידה ופטור, ע"כ דהיכא דאמר ברי לי שמנה לאביך בידי גם רבנן מודים דמחויב. וא"כ ע"כ פלוגתתם באמר כך אמר לי אבא. וא"כ אפילו לרבנן דפטרי היינו דוקא בהודה במקצת משום דהוי כמשיב אבידה. אבל היכא שכופר הכל גם רבנן מודה שמחויב היסת שהרי בכופר הכל הרי לא השיב אבידה:
ונראה לי לתרץ לדברי הרמב"ם דהנה בגיטין (דף נ"א) אמרינן והמוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. שני שורים קשורין מצאת לי והלה אומר לא הי' אלא אחד אינו נשבע. מאי טעמא שורים מינתחי מהדדי כיסין לא מינתחי מהדדי כו' ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. הוא דאמר כראב"י דתניא ראב"י אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור. וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור אמר רב בטוענו קטן. קטן מידי מששא אית ביה והתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן מאי קטן גדול ואמאי קרא ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים נינהו טענת אחרים והודאת עצמו כולהו טענתא טענת אחרים והודאת עצמו אלא בדרבה קמפלגי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כו' ובכולי בעי דלודי לו והא דלא אודי ליה אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עלי' כי היכי דלודי לי' בכולי' ראב"י סבר ל"ש בו ול"ש בבנו מעיז והילכך לאו משיב אבידה הוא. ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוא. והקשו שם התוס' לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן. וע"כ גרס בתוס' תניא כותי' דר' יצחק. ור' יצחק יסבור כברייתא. אך ממ"נ קשיא אם נוכל לומר ששום תנא לא יסבור משיב אבידה פטור א"כ מאי פריך וראב"י לית ליה כו', ואי אין סברא שלא יסבור משיב אבידה פטור א"כ גם על ברייתא דתני' כותי' דר' יצחק יקשה. עוד הקשו שם בתוס' אפירוש רש"י דפירוש הא דפריך וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור, פירוש דפריך מכח מתניתין. והקשה בתוס' אמאי לא נקיט לישנא דלעיל. וע"כ פירש בתוס' דפריך מכח מגו. וגבי אלא בדרבה פליני פירשו בתוס' דקאי לתרץ דמשו"ה קרי לה ראב"י טענת עצמו כיון דלרבנן בבנו אין מעיז וקאמר ראב"י לרבנן פעמים שאדם נשבע על מה שאתם קורים טענת עצמו. אבל לראב"י כיון דס"ל אינו מעיז, וא"כ לאו טענת עצמו נינהו, וכמובן זה דחוק, ולענ"ד נראה לפרש הסוגיא כן דהנה הקשו על שיטת הפוסקים דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה. א"כ מאי אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. פירוש להימני' במגו דאי בעי כפר הכל, ומאי קושיא הא מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. ולדידי נראה בפשיטות דלא קשיא דטעמא דלא אמרינן מנו לאפטורי משבועה, הוא דמגו לא אמרינן אלא היכא דהספק הוא דילמא האיש הזה הוא שקרן ורוצה לכפור ממון חבירו, ואמרינן הרי יש לנו הוכחה שהאמת אתו מגו דאי בעי הי' טוען הטענה ההוא. אבל היכי דמחייבינן ליה שבועה דהטעם הוא דרמי רחמנא שביעה משום דאשתמוטי קא משתמיט, ורמי רחמנא שבועה כי היכי דלודי איך נימא מגו דאי בעי הי' כופר הכל. א"כ יש הוכחה שהאמת שאין מגיע לו אלא מקצת. מנא לן הא דילמא מגיע כל המנה והוא לא כפר הכל. שהרי איש נאמן הוא ואין רצונו כלל לכפור ממון חבירו רק החמשים שיש לו תיכף במה לשלם הודה, והשאר רוצה להשתמט ואח"כ ישלם, ומשו"ה רמי רחמנא שבועה כי היכי דלודי, משו"ה לא שייך כלל מגו לאפטורי משבועה אחרי שחיוב השבועה אינה משום שחושדין אותו לגזלן שרוצה לכפור ממון חבירו ורק רצונו להשתמט וגם על רצונו להשתמט לא שייך שיחוש ויבקש תחבולות לטעון טענות טובות. שהרי אין רצונו רק לדחות לע"ע עד דבחיש או עד דהוה ליה זוזי. דרק כשרוצה לפטור את עצמו. הוא מבקש לטעון טענה שנאמינו, אבל אם אינו רוצה רק לדחות לע"ע. אינו מעיין כלל במה לדחותו, ואותו הטענה שנפל בלבו אומר ומדחה, משו"ה רמי עלי' שבועה, נמצא דהא גופא דאמרינן דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ג"כ הא גופא אמר רבה שטעם השבועה הוא משום דאשתמוטי קא משתמיט ולא שייך מגו, אבל קודם שתירץ רבה:
אישתמוטי קא משתמיט, בודאי הי' יכול לפרוך מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. נהמני' במגו, אבל לפום תירוצו באמת לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה:
והנה לפי זה לא שייך כלל לומר שמשיב אבידה יפטר מטעם מגו משבועה. היינו שנימא הרי חזינן שאיש נאמן הוא שמשיב מקצת ומפני זה לא יתחייב. דאטו כשמחייבינן אותו שבועה חשדינן אותו לאיש שאינו נאמן. אדרבה אמרינן איש נאמן הוא. ומשו"ה השיב מקצת ועל השאר הוא משתמיט אדבחישנא או דהוו לי' זוזי. ורמי רחמנא שבועה כי היכי דלודי, וא"כ ע"כ הא דאמרינן משיב אבידה פטור. אינו מדאורייתא מטעם מגו, אלא דמטעם תקנת חכמים הוא שתקנו שמשיב אבידה היינו המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. אכן כל זה אינו אלא לבתר דאמר רבה טעם חיוב השבועה מפני שאשתמוטי קא משתמיט. אבל מעיקרא דלא ידע דרבה. בודאי הי' סבר דמשיב אבידה פטור מדאורייתא. שהרי יש לו מגו, מעתה מבוארים דברי הגמ' כן דפריך ור' יצחק לית לי' המוצא מציאה ישבע מפני תיקון העולם, ושני אין הוא דאמר כראב"י דלית ליה כלל תקנה שתקנו חכמים המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. היינו ראב"י דאמר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כגון שאמר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שראב"י ס"ל נשבע אף שהוא משיב אבידה ע"כ דלא ס"ל תקנה דהמוצא מציאה לא ישבע ופריך וראב"י לית ליה משיב אבידה בשלמא תקנת חכמים נוכל לומר דלא ס"ל. אבל יפטר מטעם מגו שלא הי' משיב כלל ולא הי' סבר כלל עדיין. דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן שהרי לא ידע דרבה. ולא הי' סבור דטעם אישתמוטי הוא חיוב השבועה. וא"כ משיב אבידה פטור מדאורייתא, וע"ז אמר רב בטוענו קטן כו' אלא בדרבה קא מפלגי, פירוש דרב דאמר בשטוענו קטן דהיינו גדול אלא משום דגבי מילי דאבוה קטן הוא ס"ל דכו"ע סברי דבבנו מעיז. שהרי קרי ליה רב קטן במילי דאבוה. אלא טעמא דראב"י כדרבה דחיוב השבועה הוא משום אישתמוטי. נמצא דעתה לא קשיא כלל וראב"י לית ליה משיב אבידה דבאמת אית לי' דכיון דחיוב שבועה משום אשתמוטי. א"כ לא שייך כלל שמשיב אבידה יפטר מטעם מגו שהי' כופר הכל. דאטו חשדינן לי' לאיש כפרן. אדרבה איש אמת הוא ומשו"ה לא רצה לכפור הכל, אלא דעל המקצת אישתמוטי קא משתמיט ורמי עלי' שבועה כי היכי דלודי נמצא דמן התורה בודאי דמשיב אבידה מחויב בשבועה. נמצא דמשיב אבידה פטור רק מדרבנן מטעם תקנת המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וראב"י לית ליה האי תקנה. ורבנן נוכל לומר דפטרי מפני שני דברים או דלא סבירא להו דרבה. וא"כ כיון דלית להו דטעם חיוב השבועה משום אשתמוטי א"כ משיב אבידה פטור מדאורייתא. או דגם אינהו ס"ל דרבה והא דפטרי במשיב אבידה הוא מטעם תקנה דהמוצא מציאה לא ישבע. והא דמסיק ראב"י סבר ל"ש בו ל"ש בבנו אינו מעיז הרי דטעמא דראב"י דס"ל דלא הוי טענת קטן כיון שטען שהוא יודע. היינו לדידן דס"ל דגם ראב"י ס"ל תקנה דמשיב אבידה פטור רק דס"ל דבטוענו במילי דאבוה לאו קטן הוא ולאו משיב אבידה הוא דס"ל דגם בזה אין יכול לכפור. אבל רב מדקאמר בטוענו קטן ע"כ לדידי' ס"ל דגם ראב"י ס"ל דבבנו מעיז רק טעמא דראב"י משום דס"ל משיב אבידה מחויב דלא ס"ל תקנתא דרבנן דהמוצא מציאה כו', ומשיב אבידה דרבנן הוא, כיון דס"ל כרבה דטעם חיוב השבועה משום אשתמוטי ולא שייך מגו לפטור מן השבועה. נמצא מיושב קושית התוס' שהקשה רב יצחק דאמר כמאן לפי המסקנא. דרב יצחק ג"כ יסבור כרב דראב"י לית לי' תקנה דהמוצא מציאה לא ישבע. ורק לדידן מסיק הגמ' דגם ראב"י מודה, וס"ל תקנתא דהמוצא מציאה אבל רב יצחק ס"ל דראב"י לא ס"ל האי תקנתא וסובר כראב"י:
ולפי"ז מיושב הקושיא שהקשה הראב"ד על הרמב"ם איך כתב הרמב"ם דאם אמר כך צוה לי אבא שמגיע לי מנה לא הוי תביעת ברי א"כ מחלוקת ראב"י וחכמים ע"כ בטוען ברי דמחלוקותם אינה רק דמר סבירא ליה מעיז ומ"ס לא מעיז. ואם נימא דלא הויא טענת ברי א"כ אף אם לא מעיז ג"כ אינו מתחייב שבועה בלא תביעת ברי. וע"כ דפליגי בטוען ברי ואעפ"כ ס"ל לחכמים דמעיז ופטור משבועה. א"כ מאי פריך גבי שבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים אי דאמר חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הוא מה לי אבוה. הא בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה. אכן לדברינו יתיישב שפיר. שהרי כיון דס"ל אישתמוטי א"כ לא שייך כלל לפטור מטעם מגו. דהרי אמרינן דמשו"ה השיב אבידה שאינו יכול לכפור ועל המותר אישתמוטי קא משתמיט ורמי עלי' שבועה כי היכי דלודי. וטעמא דרבנן דפטרי מתקנת חכמים שתקנו המוצא מציאה לא ישבע וא"כ קרא דשבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים דמיירי מן התורה ומן התורה הא גם ביורשין מחויב שבועה. דכיון דאשתמוטי קא משתמיט מה לי הוא מה לי אבוה ורבנן וראב"י פליגי בטוען ברי. שיש כאן תביעת ברי. ופליגי לאחר תקנת חכמים שתקנו המוצא מציאה כו'. אי ביורשים הוי משיב אבידה או לא. ופסק הרמב"ם כראב"י. דהיכא דטוען ברי אף בבנו אינו מעיז. ולאו משיב אבידה הוא אבל היכא דאין טענתו ברי. אף שבועת היסת אינו מחויב אפילו בכופר הכל דלאו משיב אבידה הוא. והראב"ד ס"ל דמחלוקת ראב"י וחכמים הוא כשהבן בעצמו אינו יודע רק שתובע ע"פ ציווי האב. ובין ראב"י ובין חכמים סבירא להו דהוי טענת ברי. רק כיון שהוא בעצמו אינו יודע מעיז לכפור בו. משא"כ היכא שהוא בעצמו יודע שמגיע. אף בבנו אינו מעיז, ומשו"ה פריך מה לי הוא מה לי אבוה דהיכא דטוען ברי. גם רבנן מודו. (אכן באמת אדרבה אליבא דהראב"ד קשה דילמא מיירי בטוען ע"פ האב. וצ"ל דאם אינו יודע מה לי הוא מה לי אבוה היכא שאינו יודע גם בתביעת עצמו אינו נשבע). ומה שהקשה הלח"מ על דברי הראב"ד איך ס"ל דתבעו ע"פ האב הוי טענת ברי הא כתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות גזילה) שאם יש שם עד אחד בלבד ובעה"ב טוען שגזול כלי זה בידו דמתוך שאין יכול לשבע משלם והקשה שם הראב"ד ז"ל תימא מאחר שבעה"ב לא הי' שם איך יש כאן טענת ברי, הרי דס"ל דטוען מפי אחר לא הויא טענת ברי. ונראה לי דלא דמי. דהנה קיי"ל מורשה הבא בהרשאה יכול להשביע את הנתבע וכל דיניו עם המורשה הוי כמו עם הבעלים. ולכאורה איך יכול המורשה להשביע הא איהו אינו יודע אם התביעה תביעת ברי. ע"כ כיון שיש תביעת הבעלים מקריא תביעת ברי, ולא דמי להא דאם תובע ע"פ העד דמחשיב זאת הראב"ד לטענת שמא דהתם העד אינו תובע, אלא שהוא סומך על דברי העד בודאי דטענת שמא היא כי מאין יודע שהעד אומר אמת. הא קיי"ל אין סומכין על עד אחד. א"כ הוא עצמו אין יכול לסמוך על העד. ולתבוע בברי. משא"כ במורשה יכול להשביעו שהרי יש כאן תביעה בברי. שהרי המורשה תובעו בודאי. ואין צריך לידע אם אמת התביעה. עכ"פ כיון שיש תביעה בודאי בברי משביעו אף שהמשביע הוא עתה המורשה. ה"נ בטוען אבא צוה שחייב אתה לי מנה א"כ הרי יש כאן תביעת האב בברי. וע"פ תביעת האב בברי יכול הבן עתה להשביעו אף שלדידי' הוי ספק:
ומיושב ג"כ לפי זה הקושיא שהקשו מאי פריך בגמרא דשבועות אמתניתין דאין נשבעין לקטן מרישא דאין נשבעין על טענת חש"ו. לימא דסיפא מיירי בשבועת השומרין אכן לפי הנ"ל יתיישב דלכאורה איך נשבעין על פקדון של קטן שבועת השומרין הא יש לו מגו דאי בעי כפר הכל ואמר לא היו דברים מעולם. ואף אם הפקיד בשטר קיי"ל שיכול לטעון החזרתי כו'. במגו דנאנסו והוא השבופה רק דרבנן כמו:
שביאר הש"ך (בסימן רצ"ו). [ועיין בדברינו לעיל שביארנו דברי הש"ך]. וא"כ נהמני' שנאנסו במגו שהי' אומר החזרתי ויפטר משבועה. בשלמא בגדול אינו מעיז לומר החזרתי. אבל בקטן דקיי"ל דמעיז בו ופטור משבועה מטעם מגו, ועכצ"ל דהא דמחויב שבועה הוא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן והרמב"ם ס"ל דאף בלא מעיז לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה. וטעמא דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה הא ביארנו דאימתי שייך מגו כשרוצה לפטור עצמו ולכפור באמת אז הוא מבקש תחבולות במה יהי' נאמן, אבל היכא שאין כונתו רק לדחות לע"ע מדחה במה שעלה בדעתו, ורמי עלי' שבועה כי היכי דלודי, וזה ביארנו דאימתי ידעינן דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן היינו למסקנא דמסיק לה להא דרבה, אבל כשפריך וראב"י לית ליה משיב אבידה. לא הוי ידע להא דרבה והי' סבר דאמרינן מגו לאפטורי משבועה ומשיב אבידה דאורייתא פטור. וא"כ כשהקשה ואמאי כו' לא הי' יכול לתרץ דמיירי בפקדון, דכפי שהי' סבר דרבנן ס"ל משיב אבידה דאורייתא פטור ואמרינן מגו לאפטורי משבועה, בפקדון של קטן פטור מטעם מגו, שהרי בקטן מעיז ומשני מתניתין ראב"י היא דלא ס"ל משיב אבידה (ולפי מאי שתירץ ראב"י היא אתיא בין בפקדון בין בטענת גדול במילי דאביו). ופריך וראב"י כו' איך סברא שלא יסבור מגו ומשני אלא כדרבה ובאמת לא ס"ל מגו. ורבנן אם נימא דטעמייהו דלא ס"ל דרבה לא אתיא מתניתין כותיהו, דאם לא ס"ל דרבה. וא"כ אין טעם חיוב השבועה משום דאשתמוטי ממילא אמרינן מגו לאפטורי משבועה, וא"כ בין בפקדון של קטן בין בבא בטענת אביו פטור משבועה, ואם רבנן ס"ל ג"כ כרבה וטעמייהו משום דמשיב אבידה פטור מתקנתא דרבנן, א"כ נוכל לפרש מתניתין גם אליבא דרבנן דגם לדידהו לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ורק במשיב אבידה הוי תקנת חכמים. אבל בטוען בפקדון של קטן נאנסו הא אינו משיב כלום, א"כ גם לרבנן מחויב, אלא כיון דטעמא דרבנן לא נודע לנו, כמו שביארנו לעיל דרב דאמר אלא בדרבה פלגי היינו דראב"י ידעינן דסבר כרבה, אבל טעמא דרבנן לא ידעינן אליבא דרב, משו"ה אמר רב ראב"י היא דהוא בודאי סובר הא דרבה דחיוב שבועה הוא משום אשתמוטי. וא"כ לפי התירוץ. דאם נימא כרבה לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה באמת יכול לאוקי בכל גווני בין בפקדון של קטן בין בטוען במילי דאביו, ומשו"ה הרמב"ם דפוסק ג"כ כרבה דטעם חיוב השבועה הוא משום אישתמוטי, ומשיב אבידה רק מדרבנן פטור דמשו"ה פריך על קרא דשבועת ה' כו' מה לי הוא מה לי אבוה משו"ה פסק דנשבעין על פקדון של קטן דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ובשבועת השומרין הא לא בעינן טענה כמו שפסק הרמב"ם דשבועת השומרין נשבעין על פחות משתי כסף מטעם דס"ל דטעמא דבעינן שתי כסף הוא רק דפחות משתי כסף לא הויא טענה, אבל בשבועת השומרין דלא בעי טענה נשבעין אף על פחות משתי כסף, משו"ה נשבעין אף על פקדון של קטן דלא בעי כלל לא טענה ולא תביעה בשבועת השומרין כיון שנשבעין אף על ספק:
ואגב דאתינא לדין חילוק בין מלוה לפקדון נימא בי' מילתא מה שהקשו על דברי הרמב"ם איך ס"ל דגבי פקדון לא בעינן שתי כסף, דקרא דכי יתן איש כסף או כלים, דמזה ילפינן דבעינן דוקא שתי כסף, קאי לגבי מלוה ולא לגבי פקדון אדרבה עיקר קרא בפקדון כתיב, ובשלמא קרא דכי הוא זה אמרינן עירוב פרשיות כתיב כאן וקאי אפרשה דאם כסף תלוה, אבל קרא דכי יתן כו' לשמור הא קאי בפקדון, ונראה לי דהרמב"ם אינו מפרש כמו שפירש"י דעירוב פרש ות הכונה דקרא דכי הוא זה קאי על פרשה אחרת ונתערב כאן שאינו מקומו. דזה הוא דוחק גדול לומר דרחמנא כתבי' כאן ואנן נאמר שנתערב, אלא הכונה הוא לפי שפירש הריב"א הובא בתוס' ד"ה עירוב דטענת מלוה קרי לשבועת מודה במקצת בין אם הוא מודה במקצת בפקדון בין בהלואה, וטענת פקדון קרי לשבועת נאנסו א"כ יהי' הפירוש בקרא כן. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור יהי' מזה שני חיובים בשני טענות, בין אם יטעון שנגנב יתחייב שבועה ונקרב בעה"ב כו' בין אם יאמר על הפקדון הזה כי הוא זה היינו שיאמר מקצת קבלתי ממך. ומקצת לא קבלתי ממך. ג"כ עד האלקים כו' והיינו עירוב פרשיות שבכאן נכתבו שני פרשיות ביחד היינו פרשה דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ויאמר כי הוא זה דהיינו טענת מלוה. בין אם יטעון נגנבה שהיא שבועת השומרין. ושני הפרשיות כתב רחמנא בפרשה אחת, וממילא מסברא מוקמינן כל מיעוט דכתיב בפרשה אמאי דשייך מיעוט דכסף או כלים דהוי דין בטענה. דפחות משתי כסף לא הויא טענה. מוקמינן מסברא דקאי דוקא על טענת המלוה היינו הקרא דכי הוא זה דהיינו שכופר ואומר לא קבלתי ממך כמו שתאמר ומקצת לא הי' דברים מעולם, בזה בעינן דוקא כסף או כלים, אבל בטוען נגנב דשבועתו היא בלא טענה. בזה גם אם לא הי' כסף או כלים הי' מתחייב שבועה ונכון בע"ה ומצאתי אח"כ ברמב"ן על חומש ג"כ כמו שביארתי: