אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן מד

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן מד

סימן מג

יתבאר דין שכנגדו חשוד על השבועה. בשבועה דאורייתא ובשבועת נשבעין ונוטלין ויחקור בחיוב שבועה דקיי"ל מתוך שאי"ל משלם אי עיקר החיוב שבועה או עיקר החיוב ממון. ויתבאר היטב סוגיא דשבועות גבי שניהן חשודין:

דף קה ושבנגדו חשוד על השבועה כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות טוען ונטען הלכה ה') נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היו מהנשבעין ונוטלין אין יכול לשבע וליטול אלא הנתבע ישבע היסת ויפטר. וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהי' חשוד וטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי הרי הנתבע ישבע היסת ויפטר מן השטר. והקשה הראב"ד ע"ז ז"ל א"א איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקוים מפני שבועה דרבנן. וא"ת דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא להוסיף עלה עכ"ל הראב"ד. ויש עוד להקשות על דברי הרמב"ם. שהרי הרמב"ם בעצמו פסק בהיו שניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאי"ל משלם והרי בחשוד ג"כ שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה. ואעפי"כ אמרינן היכא דכשנגדו ג"כ אין יכול לשבע מפני שהוא חשוד נוטל שכנגדו בלא שבועה. ה"נ בפוגם שטרו אף שאמרו רבנן לא יטול אלא בשבועה. היכא דאין יכול לשבע יטול בלא שבועה. וכן אמרינן (בשבועות מ"ז) דרבותינו שבבבל שאמרו בשניהן חשודין חזרה שבועה לסיני ואינו משלם. הם רב ושמואל שאמרו שאם מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. היינו דאית להו לרב ושמואל דכיון דצריך לשבע ואינו נשבע לא יטול בלא שבועה. אבל אם נסבור חזרה שבועה למחויב לה בשניהם חשודין ומתוך שאין יכול לשבע משלם. לא סבירא לן דלא יטול אלא בשבועה. ואין לומר דשאני הכא שהלוה יכול לשבע. ודוקא בשניהם חשודין שגם הלוה אין יכול לשבע אז משלם. אבל היכא דיכול לשבע פטור. דא"כ הי"ל להפוך עליו שבועת המשנה. וישבע בנקיטת חפץ ומדכתב הרמב"ם שנשבע שבועת היסת. ע"כ דאין הטעם משום היפוך השבועה על הלוה ובודאי כיון דהלוה אין מחויב אלא שבועת היסת. אף אם הלוה לא יכול לשבע ג"כ יפטר מתשלומין. ע"כ דהפטור אינו מטעם שהלוה יכול לשבע. אלא מטעם כיון שצריך המלוה לשבע ואינו יכול לשבע אין נוטל בלא שבועה. ובגמ' שם בשבועות משמע דאם נימא דשניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומשלם. ע"כ דהיכא דאין יכול לשבע נוטל בלא שבועה. וגם הא גופא קשיא כיון שהרמב"ם פסק להא דרב ושמואל דהיכא דמת לוה בחיי מלוה נתחייב שבועה ואין נוטל בלא שבועה. איך פסק בשניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומשלם. והרי שם אמרינן דרב ושמואל דס"ל דהיכא דמת לוה בחיי מלוה אינם נוטלים לא אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם. ועיין שם בתוס' בד"ה מתוך ויבואר בע"ה להלן. ועיין שם עוד בדברי התוס' שהקשה קושיא עצומה איך אמרינן דשמואל לא סבירא ליה מתוך שאי"ל משלם. הא בכתובות (דף י"ג) מוכח דשמואל ס"ל מתוך שאי"ל משלם. וכן ר"נ סבר כשמואל דיתומים מן היתומים היכא דמת לוה בחיי מלוה לא יטלו בשבועה. ובב"מ (בפרק השואל צ"ח) אמרינן דרב נחמן ס"ל היכא שיש עסק שבועה ואין יכול לשבע משלם. עוד יש קושיא בדברי הרמב"ם שפסק שם (בפ"ב מטוען ה"ה) שאם הי' השומר חשוד אין שכנגדו יכול לשבע שהרי אינו טוענו ודאי. וכבר הקשה הט"ז בחו"מ (סימן צ"ב) מ"ש משניהם חשודים שפסק הרמב"ם שאם אין יכול לשבע משלם ומה שתירץ הט"ז דס"ל להרמב"ם דכיון דקיי"ל שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. א"כ היכא אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם דוקא בטוען התובע ברי אבל לא בטוען התובע ספק. דאיך נימא שישלם לו דבר שלהתובע בעצמו ספק אם חייב או לא את"ד הט"ז. ובעניי אינו מבין דבריו. דהרי קיי"ל בכל דוכתי היכא שהשומר אין יכול לשבע משלם אף היכא שהתובע אינו יודע. וגמ' מפורשת היא (ב"מ ל"ו) שומר שמסר לשומר חייב. משום דא"ל את מהימנת לי בשבועה. היאך לא מהימן לי בשבועה. ואין הטעם משום פשיעה ואם הי' רואה שנאנסה. הי' נשבע ונפטר. (ועיין שם בתוס') רק כיון שאין יכול לשבע משלם. להך מ"ד דלא ס"ל הטעם משום אין רצוני וכו' רק משום את מהימנית לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה. הרי דדין דאין יכול לשבע משלם. שייך אף בטוען התובע אינו יודע. וע"כ הטעם שכתב הרמב"ם דאם הי' השומר חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל. דבחשוד הדין הוא שאין שכנגדו נוטל אלא בשבועה. ואם אין יכול לשבע אין:

נוטל והדרא קושיא לדוכתא הא הרמב"ם פסק בשניהן חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאין יכול לשבע משלם, ולא אמרינן דבחשוד אין שכנגדו נוטל אלא בשבועה היכא דאין יכול לשבע:

ונראה לי בע"ה למצוא דרך סלולה לישב כל אלו הסתירות דהנה הרמב"ם והרי"ף פסקו דטענינן ליתמי נאנסו כיון שאביהם הי' יכול לטעון נאנסו וכבר האריכו המפרשים הובא בש"ך חו"מ (סימן ק"ח סק"ח) דלכאורה קשה עליהם קושית התוס' (ב"ב ע') דאמרינן שם המפקיד אצל חבירו בשטר מי מצי א"ל החזרתיך או לא ואמרינן שם לימא כתנאי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו דייני א"י אמרי נשבע וגובה מחצה ודכו"ע אית להו דנהרדעי דאמרי האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון מאי לאו בהא קא מפלגי דמ"ס דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי ומ"ס לא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי. ומזה הוכיחו התוס' בכמה דוכתי בב"מ (י"ג) ובגיטין (ב') דלא טענינן ליתמי נאנסו. א"כ מאי טעמייהו דדייני גולה דאמרי נשבע וגובה כולו. נהי דס"ל דלא טענינן החזרתי. משום דס"ל דאף אביהם לא הי' נאמן בטענת החזרתי משום דמצי אמר שטרך בידי מאי בעי לטעון להו נאנסו. דהא נאנסו בודאי הי' אביהם נאמן. ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה יש לעיין איך טענינן ליתמי נאנסו הא עכ"פ בעי שבועה שנאנסו. וכיון שלא נשבע אביהם שנאנסו מחויבים לשלם. דהא הוי כאת לא מהימנת לי בשבועה דמשלם השומר משום שאין נשבע שנאנסו. ואף שהתוס' (שם בב"ב) כתבו דהיורשים פטורים משום דאמרינן שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הרי דביתמי לא אמרינן מתוך שאי"ל משלם. נראה דלא דמי דהתם מיירי באמר ליורש מנה לי ביד אביך ואמר היורש חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם השבועה על היורש אמרינן כיון שאינו יודע לא חלה עליו שבועה כלל. אחרי שכנים הדברים שהם אינם יודעים. אבל הכא בטענת נאנסו. אם נאנסו חל החיוב על האב לשבע וכ"ז שאין נשבע מחויב לשלם. ונראה דתליא באשלי רברבי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד היכא דלא הוי לו למידע אי מחויב לשלם או לא דהרמב"ם ס"ל (בפ"ה מהלכות שאלה ופקדון הלכה ו') דאם הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע. בעל הפקדון אומר כך וכך הי' והשומר אומר אינו יודע משלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא חייב שבועה שאינו יכול לשבע והשיג ע"ז הראב"ד דאינו דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם לא הוי ליה למידע. עיין שם נמצא להרמב"ם דס"ל דחיוב שבועה הוי אף היכא דלא הוי לי' למידע. הרי דאף היכא שאין עליו טענה על שאין יכול לשבע ג"כ צריך לשלם לפי"ז בטענת נאנסו בודאי דצריך לשלם אף שאין עליו טענה על שלא נשבע. שהרי אילו הי' קיים יכול להיות שהי' נשבע ולהראב"ד דדוקא היכא דהוי ליה למידע מחויב לשלם. הרי דלא אמרינן מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם אלא היכא שיש חיוב על שאין נשבע. משא"כ היכא שאין עליו חיוב פטור מתשלומין. נמצא להראב"ד לא קשה איך טענינן נאנסו ליתמי הא לא נשבע אביהם. והיכא שלא נשבע משלם. דהכא אין עליו חיוב על שלא נשבע שאילו הי' קיים הי' נשבע. אבל להרמב"ם בודאי קשה איך טענינן נאנסו ליתמי הא לא נשבע ומחויב לשלם:

והנה טעם וסברת הרמב"ם והראב"ד בהאי דינא הוא דהנה אמרה תורה ולקח בעליו ולא ישלם. הרי דדוקא היכא דנשבע אינו משלם אבל היכא שלא נשבע ישלם. והנה הרמב"ם ס"ל דהיכא דחייב' התורה שבועה. הכונה שרמיא התורה חיוב ממון רק שרמי רחמנא חיוב כזה שיוכל לפטור עצמו בשבועה. אבל כל זמן שלא פטר עצמו בשבועה יש עליו חיוב הממון שהטילה התורה והשבועה הוא לפטור מהחיוב. ומשו"ה אף היכא שאין הנתבע מחויב על שלא נשבע כגון היכא דלא הוי לי' למידע. אעפי"כ משלם שהרי התובע אומר מאי איכפת לי שאתה אינך פושע על שלא תוכל לשבע, התורה הטילה עליך חיוב ממון וכל זמן שלא נשבעת מחויב הנך לשלם ואף שאנוס אתה על השבועה שלא תוכל לשבע לא תוכל בזה לפטור עצמך מהחיוב דהא אונסא כמאן דלא עבד (והא דאמרינן בשבועות עד אחד כי אתי לשבועה אתי היינו כיון דב"ד אין מחייבין אלא שבועה. א"כ הוו גורם לממון כדאיתא התם לגבי שכנגדו חשוד כו'), אכן הראב"ד ס"ל דעיקר החיוב הוא שבועה ולא ממון. רק שאמרה התורה שאם אינו נשבע ישלם בעד השבועה א"כ היינו דוקא היכא שיש עליו חיוב על שאינו נשבע. לא היכא שאין עליו חיוב. והני תרי טעמי יש לפרש ג"כ בדברי התוס' (בב"מ ה') ד"ה חשוד. שהקשה שם בתוס' אמאי לא אמרינן גבי חשוד מחויב שבועה ואי"ל משלם בלא שבועה. ותירצו שני תירוצים חדא משום דלא שבקית חיי לחשוד שכל אחד יתבענו. ויחייבו שבועה ויגבה ממנו. ועוד תרצו בתוס' דלא דמי לאינו יכול לשבע שהרי הכא ברצון הי' נשבע אלא שאין מניחין לו והנה לפי תירוץ הראשון הא דחשוד שכנגדו נשבע ונוטל. תקנת השבועה מדרבנן הוא להחשוד. דמדין התורה הי' נוטל שכנגדו בלא שבועה. רק משום דלא שבקת חיי לחשוד תקנו שלא יטול אלא בשבועה. והטעם דמן התורה הא כל זמן שלא נשבע מחויב הוא לשלם ורק שאמרה התורה שבשבועה יכול לפטור עצמו. א"כ היינו דוקא שבועה שיש בה נאמנות אבל שבועת חשוד דלאו הוכחה היא שהרי חשוד הוא לשבע בשקר. אינה פוטרת החיוב שרמיא התורה. אבל לתירוץ השני של תוס' התקנה שתקנו בחשוד שישבע שכנגדו ויטול התקנה היתה לכשנגדו דמדין התורה לא הי' לו ליטול והיינו טעמא דהתורה רמיא רק חיוב שבועה. אלא אם יש לחייבו על שאינו נשבע כגון היכא דהוי ליה למידע מחייבינן ליה על שאינו נשבע. א"כ כי חייבה רחמנא היכא שאינו יכול לשבע. אבל היכא שברצון הי' נשבע רק שאין מניחין לו לשבע בכה"ג אינו מחויב לשלם בעד זה שלא נשבע. וא"כ הוי תקנתא דרבנן שישבע ויטול:

והנה הש"ך בחו"מ (סימן רצ"ו) כתב דהיכא שהפקיד בשטר שקיי"ל שנאמן לטעון החזרתי במגו דאי בעי אמר נאנסו. רק שצריך שבועה. משום שאם הי' טוען נאנסו הי' צריך שבועה. שבועה שנשבע כשטוען החזרתי הוא מדרבנן ומה"ת אינה רק שבועת נאנסו. אבל בטוען החזרתי פטור משבועה מן התורה ומדרבנן הוא דמחויב. ואף שיש להקשות לכאורה. איך הוא פטור מן התורה בטוען החזרתי א"כ הדרא קושיא לדוכתא. הא עיקר טעמא דנאמן בטוען החזרתי נגד שטר הוא משום מגו שהי' יכול לטעון נאנסו. ואם נימא שפטור משבועה בהחזרתי אזלה מגו דילי' שאינו רוצה לטעון נאנסו כדי של יצטרך לשבע. (ודוחק לומר משום דלהוציא ממון ממנו. אמרינן חשוד אממונא חשוד אשבועתא היינו שאם הוא רוצה לכפור ממון בחנם ישבע ג"כ בחנם ורק לחייב שבועה אמרינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו). אכן באמת נראה לי הטעם כמו דאמרינן (בסימן ס"ט) בחו"מ דנאמן לטעון פרעתי נגד כתב יד משום דשטרא דאין יכול לגבות בו מן הלקוחות אינו חושש להניחו. ולכאורה יש להקשות אטו הלוה אינו חושש אלא לטובת הלקוחות. ולא לטובת עצמו. ואם חושש להניח שטר שיכול לגבות מן הלקוחות פן יגבה פעם אחר. כמו כן הי' לו לחשוש פן יגבה מיני' דידי' ולא הי' לו להניח כתב יד בידו. ועכצ"ל הטעם דכיון דבשטר הא אינו כתוב שלא החזיר אלא שלוה וא"כ אמאי לא יניח בידו ראי' שלוה הא מזה אין ראי' שלא פרע. והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים רק שטר כזה שגובין מן הלקוחות א"כ השטר הוא השעבוד שטר אפסר החוב הוא. א"כ אינו מניח בידו שעבוד החוב:

וזהו דוקא היכא שהשטר נעשה לגבות בו מן הלקוחות אז השטר הוא השעבוד (ועיין בדברינו בדף ל"ג ודו"ק). אינו מניח בידו השעבוד. אבל שטר כזה שאין גובין בו מן הלקוחות לא נעשה לגבות ע"י השטר. וא"כ השטר הוי רק ראי' שלוה. שטר כזה מניח בידו דאף שיש ראי' שלוה הא אין ראי' שלא פרע. ולפי"ז יהי' ג"כ הטעם בהפקיד בשטר כיון דיכול לטעון נאנסו. א"כ השטר אינו עשוי לגבות בו ושטר כזה אינו חושש ומניח בידו. ומשו"ה יכול לטעון החזרתי מדינא. ששטר כזה אין חושש להניח וחיוב שבועת החזרתי אינה רק מדרבנן ואף דהקצות (שם בסימן הנ"ל) הקשה על דברי הש"ך מדברי ר"ת בשבועות (דף מ"ה) גבי שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מגו דיכול לומר לא הי' דברים מעולם יכול לומר נאנסו דאפקיד ליה בעדים כו'. דאפקיד ליה בשטר. מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים והקשה שם ר"ת הא קיי"ל דנאמן לטעון החזרתי. ופירוש ר"ת צריך להחזיר בעדים אם ירצה לפטור מן השבועה. אבל בשבועה נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו הרי דמן התורה המפקיד אצל חבירו בשטר אם אין לו עדים שהחזיר צריך לשבע ומזה דחה דברי הש"ך: אכן לענ"ד נראה דר"ת לטעמי' דס"ל טענת נאנסו צריך הודאה במקצת. ואף להפוסקים דפליגו על ר"ת הא קאי הכא לרמי בר חמא דס"ל ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וא"כ לדידהו בודאי אם יטעון החזרתי על זו שטוען נאנסה הא יהי' מודה במקצת וכופר במקצת ובודאי יהי' חיוב שבועה מן התורה. ולפי"ז מה שהקשה התוס' על דברי ר"ת שם בד"ה מתוך כיון דס"ל לר"ת דחייב שבועת נאנסו במודה במקצת א"כ מאי קאמר מגו שיכול לומר החזרתי הא יהי' מודה במקצת. ובכל מודה במקצת הא לא אמרינן מגו ולפירוש ריב"א ניחא כו'. הנה באמת גם לפירוש ריב"א קשי' דהא הכא רמי בר חמא הוא דקאמר לה ורמי בר חמא הא ס"ל דבעינן הודאה במקצת, ועכצ"ל דדוקא לדידן אף בפקדון מודה במקצת מחויב דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל. ואף כי לא הוי העזה כמו העזה בפני בע"ח. ס"ל דאף מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל לא אמרינן. אבל האי סוגיא דשבועות ס"ל דמגו דהעזה אמרינן לפטור מן השבועה. ורק בהלואה לא אמרינן מגו במודה במקצת מגו שהי' כופר הכל דאין אדם מעיד פניו בפני בעל חובו דשם לא הוי מגו טוב. אבל בפקדון הוי מגו טוב. אבל היכא שהפקיד בשטר גם האי סוגיא מודה דלא הוי מגו טוב שיטעון החזרתי. שהרי מהשטר הוי הוכחה שלא החזיר. ומשו"ה אינו פוטרו מן השבועה. בין בטוען נאנסו. בין בטוען החזרתי מועיל השטר לגרע כח המגו ולחייב שבועה שמשו"ה אינו אומר החזרתי כולה שניכר שקרו כשאומרים לו מדוע הנחת השטר. אף שמן הדין נאמן. בעיני ב"א נראה שקרן. עכ"פ מזה דמיירי במודה במקצת אין ראי' לדידן היכא דהוי כופר הכל ושפיר אמר הש"ך דטענת החזרתי בהפקיד בשטר השבועה רק דרבנן. ולפי"ז לכאורה יקשה עכ"פ איך מחייבינן שבועה דאורייתא בנאנסו אף בהפקיד בשטר. כיון דאם יטעון החזרתי יהי' פטור משבועה דאורייתא. א"כ יפטר ג"כ בטוען נאנסו מטעם מגו דאי בעי אמר החזרתי. אכן באמת אין זה קושיא דהא אנן קיי"ל לא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה דלא כהאי סוגיא דשבועות. או מטעמא דמגו דהעזה לא אמרינן לפטור מן השבועה אף שמגו כזה פוטרת מממון משבועה לא פטרה. והנה לעיל ביארנו דטעמא דהרמב"ם דס"ל מחויב שבועה ואי"ל משלם אף היכא דלא הוי ליה למידע. הוא דס"ל דהיכא דחייבה התורה שבועה החיוב הוא ממון. והשבועה היא לפטור מחיוב ממון. נמצא דהיכא דהחיוב הוא רק שבועה בכה"ג גם הרמב"ם יודה דהיכא דלא הוי ליה למידע, פטור מתשלומין, נמצא היכא שיש מגו לפוטרו ומחייבינן ליה שבועה מטעם דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן בכה"ג אין כאן חיוב ממון שהרי מחיוב הממון פטרתו המגו. ורק מחיוב שבועה לא פטרתו המגו בכה"ג מודה הרמב"ם דהיכא דלא הוי ליה למידע פטור. וכן ביארנו למעלה דפטור דיתמי בטענת נאנסו. אף שאביהם הי' מחויב שבועה תליא אי אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם היכא דלא הוי ליה למידע. מעתה מיושב שפיר הקושיא שהקשה איך פסק הרמב"ם דטענינן ליתמי נאנסו. א"כ תקשה איך אמרינן שם בב"ב לימא כתנאי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו משום דס"ל דהיכא שהפקיד בשטר אין נאמן לומר החזרתי עכ"פ נטעון להו נאנסו. אכן לפי דברינו יתיישב דהא בהא תליא. אם נאמן לומר החזרתי נגד שטר. נמצא דאף כשטוען נאנסו. יש לו מגו שהי' אומר החזרתי שאז הי' מן התורה נאמן בלא שבועה כדעת הש"ך וכדביארנו. והא דמחייבינן ליה שבועה הוא משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. וא"כ רק החיוב שבועה לא פטריה המגו אבל החיוב ממון פטרי' המגו וא"כ בכה"ג היכא שאין עליו חיוב על שלא נשבע לא מחייבינן ליה בתשלומין אף להרמב"ם דבכה"ג הרמב"ם מודה להראב"ד דהיכא דלא הוי ליה למידע פטור משו"ה נוכל לטעון ליתמי נאנסו שאם נאנסו אף שלא נשבע אביהם פטור הי' מחיוב ממון. מגו שהי' יכול לומר החזרתי וחיוב שבועה בלבד בלא חיוב ממון יש עליו והיכא שאין עליו חיוב על שלא נשבע כיון שמת פטורים היתומים. אבל דייני גולה דס"ל נגד שטר אין נאמן לומר החזרת.. א"כ אף כי טוען נאנסו אין לו מגו לפטור את עצמו. נמצא שיש עליו חיוב ממון רק שאמרה תורה ע"י שבועה פוטר את עצמו. וכ"ז שלא נשבע לפטור את עצמו יש עליו חיוב הממון. וא"כ איך נטעון ליתמי נאנסו הא כיון שלא נשבע אביהם מחויבים לשלם כדין מחויב שבועה ואין יכול לשבע דמשלם אף היכא דלא הוי ליה למידע. היכא שיש חיוב ממון. ומשו"ה לדייני גולה אף נאנסו לא נטעון ליתמי. אבל הרמב"ם שפסק כדייני א"י דטענינן החזרתי ממילא אף טענת נאנסו לא הוי חיוב ממון שהרי יש כאן מגו דאי בעי אמר החזרתי. ורק חיוב שבועה יש כאן דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. וממילא בכה"ג היכא שאין עליו חיוב על שלא נשבע פטור. משו"ה פסק הרמב"ם לדידן דטענינן נאנסו ליתמי שאם נאנס פטורים מלשלם, ויתיישב לפי"ז ג"כ מה שהקשה הט"ז על מה שפסק הרמב"ם בהי' השומר חשוד אין שכנגדו נשבע ונוטל. והקשה מ"ש משניהם חשודים דאמרינן חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאי"ל משלם. אכן לפי הנ"ל ניחא. דהנה לעיל ביארנו דתרי טעמא דהתוס' שתירצו. מ"ט בחשוד אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל. מ"ש ממחויב שבועה ואי"ל שנוטל שכנגדו בלא שבועה. וביארנו דאם נימא דהיכא שחייבה התורה שבועה עיקר החיוב ממון ורק השבועה היא פטור. א"כ בחשוד מן התורה הי' לו ליטול בלא שבועה שהרי אומר לו אין לך במה להפטר שלא פטרה תורה אלא בשבועה שנאמן בה לא בשבועות חשוד. ורק משום דלא שבקת חיי לחשוד תקנו שישבע שכנגדו אבל היכא שאין שכנגדו יכול לשבע נוטל בלא שבועה דחזר הדין למקומו. אבל אם נימא דעיקר החיוב הוא שבועה רק שאם יש עליו חיוב על שלא נשבע אז משלם. בחשוד אין עליו חיוב על שלא נשבע. שהרי מרצון הי' נשבע רק שאין מניחין לו. מדין התורה הי' לו ליפטר רק רבנן קנסו לחשוד ותקנו שכנגדו ישבע ויטול. לפי"ז בשניהן חשודין בטענת מודה במקצת דחיוב השבועה הוא חיוב ממון, שהרי אין לו מגו לפטור עצמו שהרי אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח. וכ"ז שלא נשבע שבועה כדין מחויב לשלם. ואף שתקנו רבנן בחשוד שישבע שכנגדו היינו דוקא היכא שיכול לשבע. אבל היכא שאין יכול לשבע נוטל בלא שבועה. אבל בהי' השומר חשוד. וטוען ברי שנאנסה התם יש לו מגו דאי בעי אמר החזרתי. וא"כ מחיוב ממון פטור מטעם המגו. ורק חיוב שבועה יש עליו משום דמגו לאפטורי משבועה לא:

אמרינן. וא"כ בכה"ג לא נוכל לחייבו מטעם מחויב שבועה ואי"ל. שהרי ברצון הי' נשבע. אלא שאין מניחין לו. א"כ אדרבה יאמר אף שמן הדין היכא שיש עלי חיוב על שאינו נשבע מחויב אני לשלם. דוקא שאין בידי כלל לשבע. לא היכא שיש בידי לשבע רק שאין מניחין אותי. ואף שתקנת רבנן היתה בחשוד שישבע שכנגדו ויטול. היינו דוקא היכא שנשבע לא היכא שאין נשבע. משו"ה הכא שאין יכול המפקיד לשבע. שהרי אינו יודע משו"ה אין נוטל בלא שבועה אחרי שהכא אין עליו חיוב ממון רק חיוב שבועה: ועתה נבואה לבאר הקושיא שהקשו בתוס' שבועות איך אמרינן דשמואל ור"נ לית להו מתוך שאי"ל משלם הא מכתובות וב"מ מוכח דאית להו מחושואיל"מ. והנה זה לשון הגמ' שבועות (מ"ז) שניהן חשודין חזרה שבועה למקומה להיכן חזרה אמר ר' אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני רבותינו שבא"י אמרה חזרה שבועה למחויב. אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל. רבותינו שבא"י ר' אבא רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן וכן היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה ורב ושמואל דאמרי תרוייהו ל"ש כו' אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה. ואין אדם מריש שבועה לבניו. רבותינו שבא"י ר' אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחברי' אתא לקמי' דר' אמי יתיב ר' אבא קמי' אייתי חד סהדא דמחטיף חטפה מיני'. אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי כו' א"ל ר' אבא הו"ל מחויב שבועה ואי"ל וכל המחויב שבועה ואי"ל משלם. אמר רבא כותי' דר' אבא מסתברא דתני ר' אמי שבועת ה' תהי' בין שניהן ולא בין היורשין כו' אלא לאו דאמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אי אמרת בשלמא אביו כה"ג מחויב איצטריך קרא למפטרי' גבי יורשין אלא אי אמרת אביו כה"ג נמי פטור קרא גבי יורשין למה לי עכ"ל הגמ'. והנה התוס' הקשו גבי נסכא דר' אבא אמאי אמרינן מתוך שאי"ל משלם הא יש לו מגו דאי בעי אמר לא חטפתי והי' נשבע להכחיש העד. גם עתה ישבע ששלו חטף ויהי' נאמן. ונראה לי דהנה קיי"ל בכל דוכתי כשיטת הפוסקים דמגו להוציא לא אמרינן ושיטת הרי"ף בב"ב מבואר אצלינו דמגו נגד חזקה כל שיש ביד אדם הוא שלו לא אמרינן. והא דמהימן אילו לא הי' עדים על החטיפה. הי' נאמן לומר אין חטפי ודידי חטפי. אף שהוא נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו. היינו דהתם כיון שאין עדים על החטיפה. א"כ אדרבה יש לו החזקה כל מה שיש ביד אדם שלו. שהרי עתה אנו רואים החפץ בידו ועלינו לומר שמסתמא הוא שלו. ורק כשאנו רואין החטיפה נשאר החזקה כל מה שיש ביד אדם שלו להראשון. ובזה מיושב מה שהקשו אף אם היו שנים על החטיפה יהי' נאמן לומר דידי חטפי מגו דאי בעי אמר החזרתי ורצו להוכיח מזה דגוזל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ובאמת קיי"ל דאין צריך להחזיר בעדים. אף בגוזל בעדים. אכן לדברינו ניחא כיון שעדים ראו שבא לידו בחטיפה נשאר החזקה כל מה שיש ביד אדם שלו להראשון. משו"ה אין נאמן לומר דידי חטפי אף במגו דמגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם שלו לא אמרינן. וכל זה הוא ביש שנים על החטיפה. אבל היכא שיש עד אחד מסתפקא ליה לר' אמי הדין. וע"ז אמר לו ר' אבא כיון שמחויב שבועה להכחיש העד. וכ"ז שאין נשבע להכחיש העד יש להעד נאמנות כבי תרי דהיכא שחייבה תורה שבועה. הכונה שחייבה התורה ע"י אחד חיוב ממון רק שהוא חיוב כזה. שע"י שבועה יכול לפטור עצמו. אבל כ"ז שלא פטר עצמו בשבועה להכחיש העד, יש להעד נאמנות כבי תרי, וא"כ הרי יש לנו עדות על החטיפה ונשאר החזקה כל מה שיש ביד אדם שלו ביד הראשון. וממילא אין נאמן לומר דידי חטפי במגו שהיה נשבע ומכחיש העד. דעכ"פ עתה שלא הכחיש יש לו נאמנות. וא"כ אין נאמן במגו נגד חזקה כל מה שיש ביד אדם שלו, דכיון שלא הכחיש בשבועה הוי כב' עדים על החטיפה, דאין נאמן לומר דידי חטפי אף במגו. אכן כל זה שביארנו שעד א' כ"ז שלא הכחישוהו בשבועה יש לו נאמנות כשנים. היינו דוקא אם נימא כשיטת הרמב"ם דהיכא שחייבה התורה שבועה הכונה שחייבה ממון. רק שיכול לפטור עצמו בשבועה. אבל אם נימא כשיטת הראב"ד שעיקר החיוב שבועה ולא ממון. רק שחייבה התורה אם לא נשבע נחתינן לנכסי' וישלם בעד השבועה א"כ הרי לא האמינה כלל התורה עד אחד כשנים. ורק שבועה חייבה התורה ע"י עד אחד וא"כ בודאי בנסכא דר' אבא יהי' נאמן לומר דידי חטפי ע"י שבועה במגו שהי' מכחיש העד. ואף דקיי"ל בכל דוכתי מחויב שבועה ואי"ל משלם הכא נאמן במגו ולפי"ז נוכל לומר דרב ושמואל ור' אבא פליגי בהאי דינא גופא דזה מודה רב ושמואל דמחויב שבועה ואי"ל משלם כמו שהוכיחו התוס' מכתובות רק רב ושמואל ס"ל דעיקר החיוב הוא שבועה ורק שחייבה התורה תשלומין בעד השבועה אם אין נשבע ולפי"ז גבי נסכא דר' אבא אליבא דידהו. יהי' נאמן לומר דידי חטפי במגו שהי' מכחיש העד. וכן בחשוד אליבא דידהו מן הדין לא הי' לו כלל ליטול שהרי בכה"ג אינו מחויב בעד זה שלא נשבע. שהרי מרצון הי' נשבע ורק שאין מניחים לו וכתירוץ התוס' השני בב"מ שהבאנו למעלה. ורבנן תקנו תקנה שכנגדו יטול ע"י שבועה. א"כ היינו דוקא היכא שיכול לשבע אבל לא היכא שכנגדו אין יכול לשבע שגם הוא חשוד בכה"ג לא תקנו רבנן. ומביא ראי' ברורה לזה היינו דלא נימא אחרי שתקנו רבנן שכנגדו נוטל בשבועה. עיקר התקנה הי' שיטול זה שכנגדו. ושבועה כדי להפיס דעתו וממילא יהי' התקנה שתקנו רבנן בחשוד שיטול שכנגדו תקנו אף באופן שאין שכנגדו יכול לשבע. ע"ז מביא ראי' מדברי רב ושמואל בעצמם. דאית להו גבי וכן היתומין מן היתומין שאם מת לוה בחיי מלוה אין גובין היתומין מן היתומין. אף דהתם מן הדין הי' נוטל בלא שבועה שהרי שטרו בידו. אעפי"כ עתה כשתקנו רבנן שנוטל בשבועה הכונה שהתקנה הי' שבלא שבועה לא יטול אף היכא שאין יכול לשבע מכש"כ היכא שמן הדין לא הי' לו ליטול בחשוד שתקנו רבנן שיטול בשבועה בודאי דהתקנה היתה שרק ע"י שבועה יטול ובלא שבועה לא יטול וא"כ בשניהם חשודין שאין שכנגדו יכול לשבע חזרה שבועה לסיני אליבא דרב ושמואל. אכן ר' אבא ס"ל כשיטת שביארנו אליבא דהרמב"ם היינו שעיקר החיוב הוא ממון היכא שחייבה התורה שבועה. (לאפוקי במקרקעי שלא חייבה התורה). ורק בשבועה יכול לפטור עצמו כדמוכח מהא דאמר ר' אבא גבי נסכא שאין נאמן במגו שהי' מכחיש העד. וע"כ הטעם דכ"ז שאין מכחיש העד הוי כשני עדים על החטיפה וא"כ בחשוד מדין התורה הי' לכשנגדו ליטול בלא שבועה. ורק משום דלא שבקת חיי לחשוד תקנו לחייב שבועה לכשנגדו וכתירוץ הראשון של התוס'. א"כ היינו דוקא היכא שיכול לשבע תקנו שישבע. אבל היכא שאין יכול לשבע שגם הוא חשוד נוטל בלא שבועה, משו"ה בשניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאי"ל משלם. ומביא רבא ראי' כותי' דר' אבא דתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, ה"ד כו' אלא לאו דאמר מנה לאבא ביד אביך אמר לו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהכא הא לא הוי ליה למידע. אי אמרת בשלמא אביו כה"ג פירוש היכא דלא הוי ליה למידע מחויב איצטריך קרא דגבי יורשין פטורין שלא חל עליהם החיוב. אלא אי אמרת היכא דלא הוי לי' למידע גם אביו פטור אמאי איצטריך קרא גבי יורשין. ע"כ דאף היכא דלא הוי לי' למידע מחויב, א"כ ע"כ מוכח דעיקר החיוב ממון שאם הי' עיקר החיוב שבועה היכא דלא הוי ליה למידע הי' פטור. וכמו שביארנו למעלה דתלי זה בזה. ולפי"ז לא נצטרך לומר דר' אבא פליג על דין דוכן היתומים כו'. דהוא ס"ל דהתקנת שונות. דגבי יתומין שאמרו רבנן לא יטול אלא בשבועה תקנו שבלא שבועה לא יטול, אבל גבי חשוד דאמרו שכנגדו נשבע ונוטל לא היתה התקנה שלא יטול אלא בשבועה. כיון שנוטל מן הדין. ותקנתם גבי:

חשוד הי' רק משום דלא שבקת חיי לחשוד ולא מחשש פרעון וממילא הי' רק תקנה שישבע שכנגדו לא שלא יטול אלא בשבועה. ולפי"ז מיושב שפיר קושית הפוסקים, אמאי פסק הרמב"ם להא דרב ושמואל גבי היתומים אחרי שפסק בשניהם חשודין חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאי"ל משלם, אכן לפי הנ"ל ניחא כיון שהרמב"ם פסק כר' אבא דעיקר החיוב הוא ממון ובחשוד חיוב השבועה מדרבנן לא תליא כלל זה בזה:

והנה בחו"מ (סימן פ"ד ס"ה) כתב המחבר עד אחד מעיד על שטר שהוא פרוע ומת המלוה עד שלא נשבע. אין יורשי' גובין אותו והוא הדין לפוגם שטרו ומת עד שלא נשבע עכ"ל. וכבר הקשו המפרשים מדברי הטור והמחבר (בסימן ק"ח) דדוקא גבי שבועה שהי' להמלוה לשבע לבני לוה אנו אומרין שאין מורישה לבניו אבל שאר שבועה מוריש. והוא גמ' מפורשת שם בשבועות על רב ושמואל דאמרו שאם מת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו אמרינן עלה הבו דלא להוסיף עלה ונראה דהרמב"ם מפרש הבו דלא להוסיף עלה אין הכונה שדוקא בשבועת יורשין אמרו ולא בשאר שבועות דמנ"ל לרב ושמואל לחלק אלא מדאמרו רב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ע"כ דהיכא שאמרו רבנן לא יפרע אלא בשבועה לא אמרינן שרק תקנה הי' שישבע אלא אמרינן דהתקנה שבלא שבועה לא יטול, דמשו"ה כשמת לוה בחיי מלוה. וחלה תקנתא דרבנן דלא יטול אלא בשבועה. איך יטלו אח"כ יורשיו, אחרי שהוריש להם דבר שבלא שבועה לא יטול, והם לא יוכלו לשבע, וא"כ גם הפוגם ועד אחד מעיד שהוא פרוע שג"כ אמרו רבנן לא יטול אלא בשבועה ג"כ הי' תקנת רבנן שבלא שבועה לא יטול, ולא דמי לחשוד דשם לא מצינו רק לשון שכנגדו ישבע ויטול. ולא נאמר לא יטול אלא בשבועה. בחשוד אמרינן דהתקנה הי' רק לחייב שבועה, אבל לא שלא יטול אלא בשבועה. ומשו"ה היכי דלא מצי לחול תקנתא דרבנן כגון היכא שכנגדו הוא ג"כ חשוד נוטל בלא שבועה. אבל היכא שאמרו רבנן לא תפרע אלא בשבועה תקנו שבלא שבועה לא יטול, וממילא היכא שאין יכול לשבע אינו נוטל, והא דאמרינן דבפוגם שטרו ועד אחד אמרינן הבו דלא להוסיף היינו דלא נוכל לומר בפוגם שטרו, שתיכף שפגם שטרו חל הדין שלא יטול אלא בשבועה. דמנא לן שיטעון שפרע יותר דלמא לא יטעון כלל, והרי גם בשאר שטרות אי טעין אשתבע דלא פרעתיך אינו נוטל אלא בשבועה ואמאי לא נימא בכל שטרות דעלמא אין אדם מוריש שבועה לבניו, ואיך גובין יתמי בשטר מורישם. וע"כ דלא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה אחרי שכל זמן שלא טען אשתבע לי אינו מחויב שבועה וגובה בלא שבועה. כי מאין לנו לומר שיטעון כן אשתבע דלא פרעתיך, א"כ ה"נ בפוגם שטרו, איך נימא אין אדם מוריש שבועה, הא כל זמן שלא טען הלוה שפרע יותר בב"ד אינו מחויב שבועה, ומשו"ה גובין היתומים. שהרי מורישם לא נתחייב שבועה, ולא דמי למת לוה בחיי מלוה דהא מן היתומים אין נפרעין אלא בשבועה, אף שהם אינם טוענים מאומה, נמצא דתיכף שמת הלוה בחיי המלוה חלה תקנתא דרבנן שלא יפרע אלא בשבועה. וממילא אין יורשיו של מלוה יכולין אח"כ לגבות, שהרי ירשו ממון שחל הדין שלא יפרעו אלא בשבועה. משא"כ בפוגם שטרו, כ"ז שלא טען הלוה בב"ד שפרע יותר לא חלה התקנה, וכל זה הוא דוקא היכא שלא הי' תביעה בב"ד אבל אם בחיי המלוה כבר באו לב"ד וטען הלוה שפרע יותר, וכן אם העיד אחד בב"ד שהוא פרוע, שאז חלה כבר תקנתא דרבנן דלא יפרע אלא בשבועה בודאי כי היכא דאמרינן ביתומין מן יתומין אין אדם מוריש ממון שחלה התקנה שלא יטול אלא בשבועה, ה"נ בפוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרוע אם היו הדברים עוד בחיי המלוה, אין אדם מוריש שבועה לבניו. וזהו ג"כ כונת רבינו ירוחם שכתב לחלק בין עמד בדין ללא עמד בדין ועיין שם ולפי"ז מיושב שפיר פסק הרמב"ם שפסק בהי' חשוד בפוגם שטרו וכיוצא בהן אין שכנגדו נשבע ונוטל. והקשה הראב"ד אין פוסלין שטר מקוים מפני שבועה דרבנן, וא"ת דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא להוסיף עלה אכן לפי הנ"ל מיושב שפיר דהא דאמרינן הבו דלא להוסיף עלה היינו רק דבלא תביעה וטענה לא חל הדין, אבל כשתובע למלוה גופי' וטען פרעתי, בין בעד אחד מעיד שהוא פרוע בין בפוגם שטרו, תיכף כשתובע למלוה עצמו חל הדין שלא יטול אלא בשבועה, וממילא היכא שהוא חשוד שאין יכול לשבע אינו נוטל, ולא דמי להיו שניהן חשודין בשבועת מודה במקצת דהתם לא אמרו רבנן שלא יטול אלא בשבועה, ורק מטעם לא שבקית חיי לחשוד,, תקנו שישבע שכנגדו, אבל היכא שלא יכול לשבע נוטל בלא שבועה, אבל הכא אמרו רבנן לא תפרע אלא בשבועה, א"כ הי' התקנה שבלא שבועה לא יטול, משו"ה בהי' חשוד אין נוטל בפוגם שטרו וכיוצא בהן, ומה שהקשה הש"ך ובסימן צ"ב) מדברי הרי"ף בשערים ז"ל בדרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן כלומר שבועה זו של נשבעין ונוטלין תקנתא דרבנן ואם זה הנשבע ונוטל חשוד אין עושין לו תקנה אחרת להפכה על שכנגדו עכ"ל, ומזה הוכיח הש"ך שהרי"ף ס"ל כשיטת הסוברים שאם הי' החשוד מהנשבעים ונוטלים בפוגם שטרו וכיוצא בהן נוטל בלא שבועה, ולדידי נראה אדרבה מוכח מדברי הרי"ף, שאם כונת הרי"ף שנוטל בלא שבועה איך קאמר הרי"ף דלא עבדינן לו לחשוד תקנתא להפכה, אדרבה אם היו מהפכים לא היתה תקנה לו שאז לא הי' נוטל רק שכנגדו הי' נשבע ונפטר ועתה נוטל בלא שבועה, אלא כונת הרי"ף להיפך, שאחרי דתקנו רבנן בפוגם שטרו וכיוצא בהן שאין נוטל אלא בשבועה אם הוא חשוד אינו נוטל שהרי אין יכול לשבע רק אותה שבועה שיש עליו, הוי אמינא דמדרבנן ישבע הלה שכנגדו בנקיטת חפץ ויפטר, דכמו דבשבועה דאורייתא אם הוא חשוד שכנגדו נשבע, ה"נ אותה השבועה שעל בעל השטר אחרי שאין יכול לשבע שהוא חשוד ואינו גובה בשטרו, נהפך אותה השבועה על הלוה שישבע בנקיטת חפץ, משו"ה אמר ששבועה דרבנן אין מהפכין. וזה שכתב הרמב"ם אלא הנתבע ישבע היסת לא שבועה בנקיטת חפץ דשבועה דרבנן אין מהפכין:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה