אור ברסלב

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא

סימן א

הקדמה:

דרך השמים דבריהם בדפוס להודיע גלוי לכל מה ראו על ככה להביא דבריהם בדפוס. וכי אין כונתם חלילה למען בצע בצע ולא לנחול כבוד. רק לש"ש מעשיהם. והנה אשריהם לאלה אשר דבריהם באמת וצדק ולבם חלל בקרבם ורחוקים המה מתאות בצע וכבוד. אך לא לאנשים כמוני להתהלל ככה. אם כי בטח לא עשיתי למען השג כסף. כי ידוע בעוה"ר דורשי תושי' מעטו. הקופצים לא ירבו ויציבא בארעא. אך לא אוכל לומר בטח כי נקיתי מפנית הכבוד. כי אין אדם מעיד על עצמו. וכפירושם על הפסוק לא תעשה עול במשפט. במדה ובמשקל. ואמרו אם שלא לעות משפט כבר נאמר אלא ללמדך שהמודד נקרא דיין. והנה בדיין אמרו אסור לדון בדבר שהוא נוגע בו מפני כי האדם עלול לשגיאות ובבאו לשקול הדבר במאזני שכלו. נטיתו ופניתו יכריע הכף לצד השני. מכש"כ בבא האדם לשפוט את עצמו. בודאי הוא עושה עול במשקל השכל. כמאמר חז"ל צדיקים יצ"ט שופטן רשעים יצה"ר שופטן בינונים זה וזה שופטן. הכונה כל איש בבואו לשפוט על איזה דבר ורעיון. ישפוט על הדבר מצד טבעו ותכונתו ודבר אשר יש לו תשוקה לזה. והצדיקים אשר רק לטוב תערוג נפשם. השופט על דבר שלהם הוא יצר הטוב אשר בקרבם. ואהבתם לטוב היא אשר תשפוט על הדבר אם טוב הוא. אך הרשעים אשר חפצם ותשוקתם אך תאותם. השופט בקרבם על כל דבר. הוא היצר הרע אשר בקרבם. כמאמר בעל חובת הלבבות בן אדם תדע כי השונא הגדול כו' המסוך בכחות נפשך כו' בעל עצתך כו' בינונים זה וזה שופטן. הבינוני לפעמים ישפוט על הדבר ממקור הטוב ממקור האמת. ולפעמים השופט שלו הוא היצה"ר ממקור השקר. אך הוא אינו מרגיש כלל כי עבד נרצע הוא לתאותיו. ובנפשו ידמה חף אנכי מכל פשע. ודנתי את הדבר באמת ובצדק בלי פניות. אך לא כן בדיו. ולפעמים גם גדולי עולם יוכלו ליפול חלל ע"י הטעות הזה. היינו חוסר הידיעה בפניות עצמיות:

מצינו שאמרו רז"ל (בערכין ט') לא נחתם גזר דינם של מרגלים אלא על לשון הרע. כמו שנאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה. והנה יפלא הדבר אחרי שחז"ל ברוח קדשם אמרו שם בערכין דבר גדול דברו מרגלים אפילו בעה"ב אין יכול להוציא משם כליו שנאמר כי חזק הוא ממנו. ואחרי אשר מרגלים קצצו בנטיעות וכחשו בה, ע"ז לא נענשו תיכף. וגז"ד נחתם רק על לה"ר. הן האמת שלה"ר הוא עון גדול עד לשמים יגיע. אבל האם יכול להיות גדול ממוציאי לה"ר על ה'. ובאמת גם זה יפלא איך יתכן הדבר נשיאי ישראל אשר ראו עין בעין את מעשי ה' הגדול בארץ מצרים ועל ים סוף הם יאמרו שחלילה אין יכולת בידו. אם קראוהו בעה"ב ויודעים המה שהוא ברא כליו יש מאין. איך יואילו לומר כי חלילה בעה"ב אין יכול להוציא כליו. אולם נמשך להם אדרבה מבחינת ידיעתם את ה' ופחד הדר גאונו. וכי לא ינקה הממרה את פיו. ואין לפניו משא פנים. ומכש"כ בעת הנהגתו את האדם למעלה מדרך הטבע כאשר מצינו מאמר חז"ל נפלא מאד במדרש רבה על פסוק לא נפקד ממנו איש. לא נתחלף לאחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד שאילו נתחלף לא הי' הכתוב משבחם. ולא הי' יוצאים בשלום. והנה היתכן איש שהלך לפדות שבוים והוא לא אכל לחם יום ולילה. כי הי' דבר המצוה נחוץ ובבאו לסעוד שכח ונתחלף לו שהי' לו להקדים דבר שברכתו בפה"א לברכת שהכל ובירך שהכל קודם ברכת בפה"א. היתכן שיתעצב אל לבו. ויאמר מה עשיתי חטאתי ועויתי כי הפכתי הסדר ולא ברכתי את המלך הגדול כראוי. הלא לצחוק יהי' בעיני האנשים ויאמרו לו הלואי שהי' לנו הדבר הזה. הלא עסקת כל היום במצוה רבה. ואם בא לידך העון הקל הזה. הלא חנון הוא רחום הוא לא יחשוב לך כלל עון. והנה האנשים אשר הלכו לתת נקמת ה' במדין הלכו במסירת נפש שאין למעלה ממנו. כי הלכו ללחום עם עם רב כזה אשר נקבות מהטף פחותים משלש שנה הביאו שנים ושלשים אלף. וכמה נפשות קטנות כאלה נרמסו במלחמה. כי מי הביט להציל בעת המלחמה. ואם נשארו נקבות פחות מבת שלש שנה שנים ושלשים אלף. הלא הגברים האנשים מבני ששה ומעלה בודאי היו לכה"פ חמשה פעמים ככה ובטח היו מאה וששים אלף גברים שולפי מלחמה. ואותם הלכו לכבוש אך שנים עשר אלף איש. הלא היא מסירת נפש למען לתת נקמת ה' במדין. ובעת המלחמה בטח הי' כדרך כל הארץ יומם ולילה בלי הפוגות ואעפי"כ אחר מסירת נפש כזה גזרו חז"ל שאם הי' מתחלף לאחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד לא הי' יוצאים בשלו' כי כן דרכו של ממהקב"ה לא יקח שוחד אפילו שוחד של מצוה. ואין המצוה גורם שלא יענש בשביל העבירה, ובאמת גם במלכותא דארעא כן, איש צבא שלחם מלחמתו ברוח גבורה נפלאה ובמסירת נפש. אעפי"כ בעבור לפניו המלך לא ישכח לתת כבוד לשמו כמשפטו בכל יום. כי אימת המלכות. לא יתנהו אף בעת הבלבול היותר גדול לשכוח משפט נמוס הכבוד למלך. ואם למלך בו"ד ככה לממ"ה עאכו"כ. לוא הי' באמת יראת ה' על פניו כיאות לעומד לפני מלך גדול ונורא. בלבול וטרדת המלחמה לא היתה מבלבלו מלשכוח חק משפט נמוס הכבוד להניח תהלה של יד ואח"כ של ראש. ואם הפך הסדר אף מפני טרדת המלחמה אות הוא כי אין יראת ה' נגד עיניו כיראת המלך על איש הצבא. וע"כ בחטאו נגד יראת ה' בעת עמדו בסכנה תיכף הי' נענש בעד זה. ואם הי' מתחלף לאחד מהן התפילין לא הי' יוצא בשלום כי מדת ה' לא ינקה. ולא יקח שוחד של מצוה. ואם עשה מצוה ועשה עבירה בעד המצוה שכרו גדול לנצח נצחים שכר אשר עין לא ראתה. ובעד עבירה ענש יענש. וזה מחסדי ה'. כי שכר המצוה לנצח. ועונש העבירה אינה לנצח. וע"כ לא טוב שיגרע משכר הנצחי ע"י העבירה וע"כ חובו הוא גובה. למען יקבל אח"כ שכרו בשלימות. אבל אין הקב"ה ותרן אפילו על דבר קטן וכאמרם ז"ל (בב"ק נ') כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו. ע"כ אנשי המדבר דור דעה אשר השיגו את גדולת ה' והאדם אשר קבל עליו עבודת ה' כמה הוא חייב לעבדו ולירא מפניו. הם לא התפעלו מאומה בראותם קריעת ים סוף וירידת המן אשר כלכל עם רב אשר לפי ערך שש מאות אלף מבני כ' ועד ששים הי' מספרם ביחד לכה"פ שלשת מליון במדבר הגדול והנורא זה לא הי' אצלם פליאה מאומה. כי אחרי אשר בדבר ה' שמים נעשו ובדיבור אחד יהי מארת ברקיע השמים נבראו אלפי אלפים כוכבים אין מספר. וכידוע כי בנתיב החלב יתראה המון כוכבים אין מספר אשר אף בכלי המחזה היותר גדולים יתראו אך כדמות גרגיר קטן. וע"כ הם נבראו יש מאין. ונבראו אך בדבור אחד יהי מאורות ואם כה גדול אדונינו ורב כח מה חידוש שיכול לקרוע הים. ולכלכל במן שלשת מיליון. אם כל הנבראים יש מאין המה הלא הקב"ה זן ומפרנס אותם בכל רגע. ואילו הי' מסלק רגע מהם השפעתו הי' שבים לאפס המוחלט. א"כ לא התפעלו מאומה מהנסים והנפלאות לגודל ערכם בידיעת ה'. אך מדת ה' אחת משלשה עשרה שתשתנה זה הי' בעיניהם דבר שאין יכול להיות. כי איך ישנה ה' דרכו ומדותיו אשר רצה לנהוג בהן את עולמו. וע"כ בראותם גודל כת: יושבי הארץ. כי אין לכבשם בדרך הטבע. רק בדרך למעלה מן הטבע. ואם ה' מתנהג עם האדם למעלה מדרך הטבע. אז מדת ה' שיתנהג אז האדם בתכליות השלימות כיאות לעומד לפני מלך רם ונשא אלהי השמים וארץ. ואם מפאת חומרו יטעה יענש תיכף. וכן מצינו בבא ישראל לכבוש את עי. אמר ה' אל יהושע חטא ישראל גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם ואילו לא היינו יודעים המעשה. והי' יודעים רק את זה שה' אמר אל יהושע כן. בטח היינו מדמים. כי חלילה קהל עדת ישראל הי' אז במצב נמוך מאד. וכי חלילה סרו מדרך הטוב. אך כאשר ידענו מהמעשה נתפלא הפלא ופלא מגודל קדושת עם ישראל אשר בין עם רב אנשים ונשים וטף לא נמצא אחד שהי' עליו עון. וכולם קדושים וטהורים היו, ורק אחד הוא שנמצא אשר מעל בחרם. אחד בין כל ישראל. וגם חטאתו הי' אחר נסיון גדול. כי בראות איש כסף וזהב מושלך בארץ ולא ירצה לקחת מפני איסור שבת הוא נסיון. ואף כי ת"ל יש הרבה אשר אם הי' מוצאים בשבת דבר מוקצה לא היו מגביהים ונושאים בשבת כי לא אלמן ישראל. אך לא נוכל לומר כי רוב האנשים השומרים את יום השבת מחללו. במצאם מציאה שיוכלו להתעשר ולהתהפך מעני מדוכא לעשיר גדול בין רגע. לא הרבה אשר יוכלו עמוד במלחמה גדולה כזו פתוי והסתת היצר ויש אשר יוכלו ליפול חלל בנסיון כזה. ואנו מתפללים בכל יום אל תביאנו לידי נסיון אף כי השכר גדול לעומד בנסיון. אך באשר קרוב להפסד פן חלילה לא ננצח ע"כ נחפוץ שלא יביאנו ה' לנסיון. אכן אנשי דור המדבר ובאי הארץ הם אשר כל הקהל הגדול והקדוש. אנשים ונשים וטף עמדו בנסיון גדול כזה. לראות כסף וזהב וסגולת מלכים מושלכים על פני הארץ. והרבה הרבה בטח היו בתוכם עניים מדוכאים כי לא יחדל אביון ויוכלו בין רגע להתעשר והם עמדו בנסיון. ולא שלחו ידם בביזת החרם אך אחד היה עכן אשר לא נצח את המלחמה מלחמת היצר. ונפתה אחר ראות עיניו כמאמר הכתוב ואראה אדרת שער ראיתו היא שגרמה לו. ואף כי כל הקהל קדושים וטהורים היו בשביל אחד שלא עמד בנסיון כבר היתה יד העכו"ם על העליונה. וה' אמר אל יהושע חטא ישראל. זאת ידעו התרים את הארץ. כי לכבוש עם גדול ורם כיושבי הארץ נחוץ להיות כל ישראל צדיקים גמורים. וע"כ אמרו בעה"ב אין יכול להוציא כליו כביכול. כי איך יביאנו אחרי שהבחירה מסר ביד האדם. ואיך יוכל להיות כי נמלא חובותינו למלכינו. וידיעתם הרבה בגדולת ה' וכמה רבה רעת הממרה את פיו הביאתם לומר בעה"ב אין יכול כו'. כי מדתו הלא לא ישנה אחרי אשר בהם קבע סדרי הנהגתו. כי יוכל להפוך צור למים. ולהוביש ימים ידעו ולא התפעלו מזה מאומה. אך זאת לא יכלו האמין כי ישנה ה' בשביל האדם מדתו שכתוב לא ינקה:

והנה אם כי דבורם הי' חטא ומעל. כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך ומדת אברהם בלי להרהר כלל אחר מדותיו של הקב"ה. ואחרי שהשם יתברך אמר להם באו ורשו את הארץ. לא הי' להם כלל לחשוב פן ואולי לא יוכלו להיות צדיקים. כי ה' יודע נסתרות והכל גלוי לפניו ואם אמר בא ורשו את הארץ עליהם לידע כי יבאו וירשו. ואם קצרה בינתם להבין איך יוכלו לבא. אחרי כי לא יתכן הי' בעיניהם שימלאו חובתם כראוי. הנה כמו שאינם יודעים הרבה מדרכי ה' כי לגודל ידיעתם הלא ידעו כמה חסר להם ידיעה בדרכי ה'. והי' להם להבין כי חסר להם הידיעה בדבר הזה. אך עכ"ז לא נחתם גז"ד על העון הזה. יען כי לא בא העון מפאת רוע התכונות והשחתת המדות ואם גם בעד עון זה אף שהי' בשגגה הי' נענשים. אך לא הי' כלה. אך כאשר יהושע וכלב עמדו כנגדם ושסעו דבריהם. והשתיקום ואמרו עלה נעלה וירשנו אותה כי סר צלם מעליהם. נולד בקרבם תאוה לנצח. וע"כ שבו ויוציאו דבת הארץ רעה. ואמרו ארץ אוכלת יושבי' והפה ששבח ואמר טובה הארץ. ארץ זבת חלב ודבש, כיון שנולד בקרבם פני' ותאות הנצחון. שבו מדבריה' ואמרו ארץ אוכלת יושבי'. וזה ברור כי הם לא הרגישו עותתם. כי אחרי אשר מצינו חז"ל ביארו מדוע אמרו ארץ אוכלת יושבי'. יען כי במקומות בואם מצאו אנשים מקברים מתים. ואם הי' חטאם בזדון. א"כ הלא מי שעושה עון כזה. הלא גם במדת השקר יאחז. וישים כזב מחסהו ומדוע בקשו חז"ל למצא נתיבות מאין נולד טעותם. אכן כדברינו הוא חלילה לאנשים כאלה מדבר שקר לומר דבר אשר ידעו כי עול הוא הם אמרו דברים כנים. אשר בעיניהם ראו. כי באמת במקום בואם הי' מקברים מתים ומתחלה לא שמו לב כלל לזה. אחרי אשר ראו כי ארץ זבת חלב ודבש היא וטוב אויר הארץ. ואם הי' שוקלים המעשה הזאת בכף מאזני השכל. בטח הי' שופטים הדבר לטוב. והי' מבינים כי סבה מאת ה' היא לטובתם. אך אח"כ כאשר נולד בקרבם התאוה הנמבזה תאות הנצחון. השוחד הזה עור עיניהם ושופטם הי' אז היצר הרע ויוציאו משפט כי ארץ אוכלת יושבי' היא. ובלבם התברכו הלא שלחו אותנו לתור את הארץ. וע"כ עלינו להגיד האמת. כי כלום שלחו אותנו להסתיר מה שראינו. ובנפשם דמו כי לא יעשו עול. אך ה' הוא הבוחן לבבות. הוא אשר הבחין בין טפה לטפה. הוא הבוחן כל מחשבות האדם מאיזה מקור נוצרו אם ממקור האמת. או ממקור המשחת. התאוה הנמבזה. אם השופט הוא היצר טוב או היצר רע. ולפניו נגלו כל תעלומות ויצרי מעללי איש היינו הוא יודע מעללי איש מאיזה יצר באו. ואם המרגלים לא הרגישו בנפשם העון אשר פעלו, באשר חשבו כי ממקור האמת אמרו ארץ אוכלת יושבי'. נכתם עונם לפני היודע מחשבות. אשר גלוי וידוע לפניו. כי מפאת תאות הנצחון ומתאות הכבוד העידו ואמרו הלה"ר הרבה הזאת. וע"כ נתכה עליהם חמת ה' ונחתם גז"ד על העון הזה. כי ממקור נרפש הוא. ואם בארזים נפלה שלהבת. אם נשיאי ישראל בדור המדבר שגו בנפשם. ולא ידעו כי בקרבם צפון תאות הכבוד מה יענו איזובי קיר כמונו היום. איך נשעה בדברי שקר לומר נקיים אנחנו מכל תאות ופניות ואך לש"ש מעשינו ובפרט במקום תאות הכבוד. אשר גם ממקורבי' וב"ב יחפוץ האדם לנחול כבוד וכל עמל החיים הוא אך תאות הכבוד כמאמר הכתוב. וראיתי את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו. האדם אם הי' יושב במדבר בלי חברת אנשים די הי' לו מעון צר. ומאכלו הי' ג"כ די לו במעט וכל עמל האדם לבנות לו עליות מרוחים ולצבור כסף וזהב ללבוש בגדי מלכים. אך הקנאה אחות הכבוד היא אשר תסוב בכל אלה כי בראותו חבירו ישכון בטירות וארמנות ועל פני כל האדם יכבד. יכסוף גם הוא לבנינים מפוארים וחומות נשגבות. בראותו העשיר המושל במכמני הזהב מכובד בעיני כל. נפשו גחלים תלהט לצבור כסף וזהב. ואילו הי' האדם במקום רחוק מחברת האדם. מה יועיל לו המתכת הזה. ואילו הסכימו הכל כי הזהב אינו מאומה היתה בטלה התאוה והתשוקה לדומם הזה. אך באשר עם הארץ ישתחוו לאליל הזהב. ע"כ כל איש ישתחווה לאגורת כסף. אם נחזה כשרון המעשה. כל ההמצאות הנפלאות שנולדו בעולם המעשה. כל המכונות ובתי חרושת כשרון היופי. וכל המעשה אשר יעשה. וכל החכמות אשר יגלה האדם ברוחב בינתו אשר חלק לו ה'. מה הגלגל אשר יניע אותו לעבוד את העבודה הזאת. אשר לא בנקל יצלח בידי האדם להמציא המצאה בכשרון המעשה והחכמה. כל מבין יודה כי אך הקנאה הולידה את כל זה. זה ברצותו להעשיר הוא רוצה להמציא מכונה למען ינחיל זכות לעצמו במכירת המכונה. כדי לצבור כסף וזהב. וזה הרוצה לקנות לו שם בחכמים יעמול במסירת נפש להמציא ידיעה בחכמה. למען יכבד על פני העם. ורק מקנאה מכבוד זולתו יצלח בידו לחדש חכמות נפלאות. ואם כי: שתי התאות תאות הכסף ותאות הכבוד ימשלו באדם ממשל רב. לא נשגה אם נאמר כי רבים העובדים לאליל הכבוד מהעובדים לכסף כי הרבה אשר יכספו כסף ג"כ מפני תאות הכבוד. ומעטים המה האוהבים את הזהב בעצמו. ורוב העמלים לצבור כסף ג"כ מקנאת הכבוד הוא. נפלא הדבר איך במקרא הקצר הזה וראיתי את כל עמל כו' גלה לנו החכם מכל אדם ברוח ה'. דבר המקיף את כל חללו של עולם. וכל המעשה אשר יעשה תחת כיפת השמים. גם פחיתת האדם האדם אשר רוחו עולה מעלה ונפלא הוא בשכלו להשיג חכמות רמות ונשגבות. כל עומת זה נפלא הוא בתאותיו אשר לוא לא ידענו. וסופר לנו כי יש פראים כאלה בארץ הודו בטח שחקנו לעגנו להם. לאלה המהפכים דברי חכמה לעבד נרצע להשיג תאות נמבזות. וכאשר האריך בעל בחינת עולם. וכל הנהגת האדם נפלא מאד למשל אם הי' מספרים לנו שיש מדינה אחת בקצה ארץ הודו אשר בעיר המלוכה אשר שם יושבים אנשים החושבים איך נאה ויאה לעשות האדם את בגדו. והיום יאמרו כי כך הוא חובתם מיד יתחיל הדבר מבכור פרעה היושב על כסאו. למלאות אחרי דבריהם. ולעשות הבגדים כתבנית שקצבו האנשים. ולאט לאט יורד הדבר מהגבוה אל הנמוך. עד בכור השבי אשר אחר הריחיים. וכל העם עמלים מבקר ועד ערב ולוחמים מלחמת החיים בגבורה נפלאה ובעמל גדול. בכל מיני השתדלות שבעולם ותכלית המטרה הוא שיהי' בגדיו של ב"ב דומה לתבנית שגזרו האנשים ובנינם דומה ג"כ לבנין שהסכימו שכך הוא נאה. ותיכף בשבוע אחרת יוצא דבר מלפני החייטים ההמה כי הסכימו כי עתה כך הוא יפה לאדם והתבנית של שבוע העבר אינו נאה. מיד מתקנים ומחלפים את כל בגדיהם. וכל אשר עמלו עד עתה הכל לתהו. ועמלים המה בעמל החיים כל אחד לפי מדרגתו להתקרב למדרגת הגבוה ממנו למלאות את אשר אמרו החייטים. וכן בכל שבוע ושבוע וחוזר חלילה. ולזאת יקרא חכמה. וזה מעשיהם ומחשבותם של בני המדינה. בטח היינו אומרים עם פרא אדם הגוי הזה. אך באמת לא פראים המה העושים כן. אך האירופים עושים ככה את זה גלה לנו שלמה המלך ברוח קדשו כי כל עמל אשר יעמול האדם. וכל כשרון המעשה ההמצאות והחכמות אשר יגלו. כל תאמר התקדמות הוא השתלמות הוא כי האדם משתלמים במדעים. לא כן האדם משתלם ומתקדם בתאותיו. ומחליף תאותיו מדור לדור. וכל מעשיו אך קנאת איש מרעהו הוא, הבל הבלים הכל הבל. היינו יש דבר שהדבר בעצמו אינו דבר טובה אך המטרה טובה. כמו מותר לשנות מפני השלו' אף כי הדרכים דרכי מות מותר לעשות כן מפני כי המטרה טובה. ויש דברים אשר המטרה שהציב לו האדם היא לא טובה. למשל אם עושה צדקה בשביל כבוד. אך המעשה בעצמו טוב. כי הלא החזיק יד עני. אך לא כן דרכי האדם ותחבולותיו. המטרה אשר הציב לו האדם הוא הבל. כי מה בצע אם יכנוס כסף וזהב וימשול ממשלה רבה. הלא חיי האדם כחלום יעוף. והוא לקברות יובל. וכל האדם יכול לחוש בנפשו כי הימים אשר עברו עליו עד עתה נגוזו כצל עובר. מזה יהי' לו הרגש נכון כי גם חמודותיו ותשוקותיו בעתיד ג"כ כצל יעבורו וא"כ על מה זה יעמול לרוח. ומלבד אשר המטרה שהציב לו האדם הוא הבל. גם האמצעים המה הבלים. כי במה יכובד האחד ממשנהו ע"י שיש לו בית רם. וע"י שיסע ברחוב על סוסים יפים יכובד האיש. ויראת כבודו תפול שלא במתכווין. ומה הוא כבודו הסוסים הרתומים הם יכבדו וינשאו את האדם. וכאשר נתבונן בפני הנוסע נחזה כי על פניו תלין גאוה בלבבו ידמה מי הוא מכובד כמוני. אשר נוסע הנני במרכבה רתומה לשלשת סוסים. ותחת אשר הי' על מי הרואה ומתבונן בזה שיבוזה בעיניו האיש הזה המתימר בכבוד הסוסים. וגם בכבוד הכלב הרץ לפניו. אם נרגיש היטב. גם על פני המתבוננים יתראה הדרת הכבוד לאיש הזה. יען מה. יען כי גם אלה המתבוננים הם רוצים גם המה שיהי' להם עגלה וסוסים וכלב כזה. ובאשר כי חסר להם זאת. ע"כ מרגישים בנפשם כי מרום האיש מהם. זה שאמר הבל הבלים. הבל שנצבר מהבלים הרבה. הבל הנולד מהרבה הבלים. כי הכל היינו התכלית אשר אליו יכסוף האדם. וזה הוא שלו הוא הבל. וממילא התכלית הבל והסבות הבל. ואחרי אשר הוכיח זה ברוח ה' במופתים חושים בכל ספר קהלת חתם בסוף דבריו. סוף דבר הכל נשמע. אם תרצה לידע מהו הכל שאליו תתאוה והוא יהי' התכלית שלך את האלהים ירא ואת מצותיו שמור זאת המלאכה אשר בה ישתלם האדם באמת. הוא נפש האדם אשר בתוך החומר. להוציא הסגולות היקרות הצפון בנפש האדם צלם האלהים המדות היקרות רדיפת הטוב והחסד יראת ה' סור מרע. יסוד כל המעשים. ידיעת ה' ויראתו מהדר גאונו ומעונשו זהו כל של אדם. זהו הדבר אשר לזה יתאוה האדם. וזאת תהי' לו לנקודה מרכזית אשר כל הפעלים יסובו לזה. וזה אף אם יעשה למען פניות אחרות הן מלבד אשר המעשה בעצמה טוב. כי אם עושה הוא מצות אף למען הכבוד, הלא מצות ה' בידו. ולא עוד שגם המטרה טובה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. כי הכל לפי רוב המעשה. וההרגל על כל דבר שלטון לאט לאט בהתרגלו במעשה הטוב. ובהתאמצו להתקרב מעט מעט לכונת האמת ישיג הדרך הנכון. וסוף סוף יזכה לעשות לשמה. נמצא כי במצות ה' הוא ההיפך. אף בעשותו אחת מכל מצות ה' למען פניות. המעשה טוב והמטרה טובה:

ושמעתי פירוש נחמד בשם אדמו"ר פאר ישראל צדיק יסוד עולם הגאון מאור הגולה מרן ר' ישראל סאלאנטער זצוק"ל על הפסוק סוף דבר הכל נשמע ונתן ציור לזה אם יכתוב איש המספר 0 אינו מאומה. ואף אם כחול ירבה המספר הזה לא נחשב למאומה. אך אם יוסיף אח"כ מספר 1 אז כל המספרים ישמעו ומספר (ציפער) 1 הכריע את כל המספרים שישמעו. כן אמר שלמה כל דברי העולם הבל ותהו מאין נחשבו מספר 0 המה אך אימתי הכל נשמע. היינו כל מעשי העולם יהי' נחשבים ולא יהי' הבל. אם תקחם אמצעיים לעבודת ה'. אז יהי' הכל נחשב לדבר המתקיים כי בקיום המצות אף הסיבה למצוה מצוה. הנה החמכ"א ביקר את מעשי בני אדם כי כל עמלו וכל כשרון המעשה הוא למען הכבוד. וקנאת איש מרעהו. וגזר כי במצות ה' אף הסבה לדבר המצוה נחשב לדבר המתקיים. והורו לנו חז"ל כי לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף שלא לשמה. וראה ראינו בנוהג שבעולם ההיפך. אין איש יבקר את חבירו על בנותו מגדלים וצריחים כי לכבוד הוא עושה. ואם יעשה אחד דבר טוב ייסד חברה לגמ"ח. לביקור חולים לת"ת לחברה ש"ס. חיי אדם. לחיזוק לומדי תורה. מיד יצעקו אחריו מלא אי כונתו לש"ש. אך רודף הוא אחר הכבוד. ומרפים בזה ידי עושי המלאכה. ע"ז נאמר הגבוה השפל והשפל הגבוה, וחז"ל מלבד שאמרו לעולם יעסוק בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמרו בערכין כי אף ענוה שלא לשמה ג"כ עדיף ממצוה לשמה. אף כי לדעתינו ענוה מדברים התלוים בלב. ואם אינו לשמה אינה ענוה כלל. אך חז"ל ברוח קדשם אחרת שפטו. כי האדם בהתרגלו בענוה אף שלא לשמה ההרגל יפעל על לבו לסור מחתחתי הגאוה. כי גדול כח השלא לשמה. ואמרו שבל יניח האדם את המעשה מפני פסול המחשבה. ע"כ אמרתי אף אם כונתי מפני פניות ושלא לשמה הוא. לא אמנע מלתת דברי בדפוס. אם יעזרני ה' הטוב אחרי שהספרים הקדושים האריכו בחיוב הדפסת החידושים והמונע הרי הוא כגוזל לפי דבריהם. ואולי אזכה עי"ז דלתאמרו משמאי דבר הלכה בפומיהו דרבנן. ואולי אזכה ע"י שלא לשמה להגיע לשמה, וע"כ הנני מעלה בדפוס התידושים שחנני ה' לומר על מס' ב"ק קמי רבנן דיתבי בהישיבה הקדושה והמפוארה מתיבתא רבתי דסלאבאדקא אשר נוסדה זה כתשע עשרה שנה ברוח ודעת. אדמו"ר גאון וקדוש ישראל הגאון מאור הגולה צדיק יסו"ע ר' ישראל סאלאנטער זצוק"ל. אשר מצוינה היא ת"ל ברוח התורה השורר בה. מלבד השקידה הרבה והנפלאה אשר ישקדו בה הבחורים היקרים יותר ממאה וחמשים ה' עליהם. ישקדו על התורה יומם ולילה, עוד זאת כי הסדר הלמוד השורר בה. הוא בדרך נפלא ת"ל. כי יש לימוד ויש לימוד. מצינו אשר אמרו חז"ל בקדושין (דף מ"ט) כי תלמיד ששואלין אותו דבר הלכה במס' אחת ואפילו במס' כלה ויודע להשיב נקרא תלמיד חכם. וכנגד זה אמרו בברכות (דף מ"ז) כי רמי בר חמי לא רצה לצרף אחד לזימון. שלמד ספרא וספרי והלכתא בחשבו אותו לעם הארץ יען שלא שמש תלמידי חכמים. כמה ההרחק גדול. זה למד מס' אחת ונקרא תלמיד חכם. וזה למד כל הש"ס ונקרא עם הארץ. יען כי עיקר ידיעת התורה לא בקיאות צורת הדברים. אך עיקר הידיעה היא סברת והבנת הדברים וכמאמר חז"ל בברכות אגרא דשמעתא סברא. אם אחד בקי בהלכה אחת ואינו יודע סברת והרגש הדברים לא נוכל לומר כי חסר לו מקצת הדבר אך כל הדבר חסר לו. כי עיקר הדבר הוא סברת הדבר. ועי"ז ע"י הסברא מתהפך הדינים היוצאים מן הקצה אל הקצה. וע"כ אמרו חז"ל בסוטה (כ"ב) התנאים. ופירשו שם שהם המורין הלכה מתוך משניות שלמדו. מבלי עולם. אף שלמדו משניות. אך כיון שלא למדו הגמרא היינו סתירות וקושיות ופירוקים ולא למדו דרכי העיון לרדת לעומק הדברים לא יוכלו להורות. ומשום זה אף מי שלמד כל הש"ס אם לא הורגל בדרכי הסברות ע"ה נקרא, אך מי אשר למד מס' אחת ובה נשא ונתן והתרגל לקנות סברת הדברים ואם ישאלוהו הלכה יאמר כדינו זה יקרא תלמיד חכם כי הוא כבר החרגל להבין ולהורות וכל דבר הלכה שישמע ינתחנה ועד תכליתה יגיע. וע"כ שפטו חז"ל כי אחד מהדברים שהתורה נקנית הוא פלפול התלמידים. מכלל דבלא פלפול התלמידים אי אפשר לקנות התורה. וכאשר בזמן הש"ס הי' הגמ' מפתח להבין דברי המשניות. ובלא הגמרא הי' ע"ה במשניות, כן בזמננו אשר נתמעטו הלבבות ונתקטנו המוחות. ודברי הגמרא הם לנו בודאי כספר החתום יותר משהי' המשניות ספר החתום לפני בעלי הגמ'. ולא עוד אלא אף דברי הראשונים הם לנו כמשניות וכספר החתום. ורק ע"י פלפול התלמידים ושקלא וטריא רבה אז נוכל לרדת לעומק דבריהם ולקנות אגרא דשמעתא סברא. ודבר זה ידוע לכל אשר יודע ומבין ערך הבנת הדברים. הוא יודע כמה יגיעות צריך ליגע. עד שיאירו עינינו להבין סברות הראשונים הרשב"א והר"ן. וע"כ רק ע"י פלפול התלמידים. פלפול כזה שיהי' רק בנוי לקנות ידיעת ותמצית הדברים. ולהבין הסברא הנכונה לא פלפול שיהי' בנוי לומר דבר חריפות. שהוא רחוק מנקודת האמת. אך פלפול שיהי' בנוי להתקרב לאגרא דשמעתא סברא וכפלפול אשר הורו לנו רבותינו הקצות והנתיבות. אשר עליהם נוכל לומר הם החזירו התורה מפלפולם והם האירו לנו את הדרך איך להתנהג בפלפול אשר בנוי יהי' כולו על אדני השכל. וישרות הסברא. ע"י פלפול כזה. יש לקנות ידיעת התורה ופלפול כזה ת"ל נוהג בהישיבה הקדושה. וכאשר המליצו חז"ל שתלמידי חכמים נקראים הולכי על דרך שיחו. שכל שיחם בתורה ומשאם ומתנם של בני הישיבה אך ורק בדברי תורה. ויגיעים המה ביגיעה רבה ועצומה להבין ולהשכיל ועי"ז עולים ומצליחים המה, והרבה גדולי תורה יוצאים ממנה בכל עת ת"ל. והחידושים שחנני ה' לומר קמי רבנן על מס' ב"ק ורובם הוטבו בעיניהם העליתי על ספר. ומה' הטוב אבקש שיזכני לומר דברים אמיתיים וישרים בשכל. ואבקש מאת חבירי אשר יעיינו בספרי ואולי ימצאו דברים שאינם נכונים יטיבו נא לעיין אולי לפעמים יהי' חסרון מפני כי לא בארתי הכונה היטב. וכידוע דהדברים אשר בהרגש יסודם קשה להעלות בכתב כאשר על פה. (ואולי זה אחד מהטעמים שתורה שבעל פה לא נתנה לכתוב). ובפרט לאיש אשר אין מליצתו חדה כמוני והדן לכף זכות ידינוהו לכף זכות. והנה אם כי הארכנו לבאר עיקר ונחיצות פלפול התלמידים.. כי הוא עיקר ידיעת תורתינו הקדושה. עכ"ז כל מבין יבין כי בפלפול לבד לא בא אל הקודש כי יש אשר הוא מפולפל וחריף יודע לישב ולפרק בסברא ישרה. אך בלא בקיאות לא יועיל כלל ידיעתו. על כגון דא אמרו בירושלמי סנהדרין פרק אחד דיני ממונות. אמר רבי תלמיד הי' לר' מאיר והיה מטהר השרץ ומטמאה מאה פעמים כו' א"ר יעקב בר דסאי דההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני פירוש לענ"ד הוא היה חריף ומפולפל. אבל הי' קטוע מהתורה. הי' מפולפל בפני עצמו לא מצורף להתורה כי הי' חסר לו בקיאות התורה אשר קראוהו חז"ל (בהוריות י"ד) לרב יוסף סיני על בקיאותו והדין תלמידא הי' קטוע מטורא דסיני. רק מפולפל בפני עצמו וטוב להיות מפולפל על התורה, היינו שמזה מבקיאות וגם מזה מפלפול התלמידים בסברא ישרה אל יניח ידו. ואז יהי' מחובר ודבוק לתורה ולהר סיני. ובדוק כי טוב מאד העצה היעוצה כי תיכף כאשר יוכל ללמוד גמרא ותוס' בעצמו. יקבע לו שני לימודים. אחד גמ' עם תוס' בעיון. וחצי היום ילמוד גמ' בלי תוס'. אך לחזור להיות בקי היטב ושעה אחת ביום יקבע ללמוד קצות עם חבר כגילו שיש לו שכל ישר ובזה בע"ה יצליח הרבה. ומצאתי בזה חובה לבקש מטו מרבותינו הקדושים הקצות והנתיבות אשר לפעמים במשא ומתן על דבריהם בכתב או בעל פה. יצאו דברים שלא כהוגן נגד כבוד תורתם הקדושה. נעניתי לכם עצמות רבותינו הקדושים לפעמים ילדות היתה בי לומר על דבריהם הקדושים טעות או שגגה ומתניתא דמרן מתנינא. ה' הטוב יזכנו להיות זהיר בכבוד רבותינו. ולא לכוות חלילה בגחלתם. אך לילך לאורם:

פתיחה:

בברכות דף סג ת"ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה הי' שם ר' יהודה ור' יוסי. ור' נחמי'. ור' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי פתחו כולם בכבוד אכסניא (של תורה) ודרשו. נתבונן נא מפני מה גדול זכות אכסניא של תורה. עד שהקדימו לדרוש בשבחה קודם כל הדברים ולא עוד אלא שהקדימוה אף ללימוד התורה בעצמה, נחזה במה כחה גדול כל כך. אכן ידוע כי מאז מעולם כל הצרות שסבלנו במשך הגלות הנורא. אך ורק למען התורה סבלנו. וקנאת הדת אכלתנו בכל פה כי בקשו להדיחנו מעל ה' אלהינו וכבר האריך בזה הגאון האמתי מופת הדור צדיק וחסיד מרן ר' יוסף דוב הגאב"ד דק"ק בריסק זצוק"ל בספרו בית הלוי בדרושיו על הפסוק ויהפך לבב פרעה ובהשקפה ראשונה יפלא מאד מה זה אמרו המצרים מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו מאמר כזה לא יתכן אלא אם היו משלחים את ישראל בטובתם ומרצונם. אבל עתה אשר שלחו רק אחרי מכות גדולות ונוראות. וגם כשאמרו הטרם תדע כי אבדה מצרים עוד לא שלחו. ורק אחרי מכת בכורות אשר אמרו כולנו מתים אז שלחו ישראל, ומה זה יתפלאו על נפשם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. אכן עיקר כונת פרעה בהעבידו את עם בני ישראל בפרך הי' רק למען ענותו בסבלותם. לא למען התועלת שיצא מהעבודה, כי העבידום בהרבה עבודות אשר לא הי' נצרך להם כלל, אך מטרתם למען ענות את ישראל, באשר ישראל הי' לגוי עצום מתוכם, ובידו אמונה טהורה ונעלה, אמונת יחיד ומיוחד משגיח ומעניש על עוברי רצונו. וע"פ אמונת ישראל עבודת האלילים לצחוק הוא. הבל המה מעשה תעתועים, והמצרי בהלכו להשתחות לאלילו או לעשות מעשה נבלה המותרת ע"פ חק עבודתו דמה בנפשו כי הישראל עומד מרחוק ולועג עליו ובוז יבוז לו. והישראל מחזיק עצמו לגבוה ורם במעלה על המצרי. יליד ואזרח הארץ. וע"כ קצה נפש המצרי. בכל מקום נסעו ובואו ראה יהודים. אשר היו כצנינים בעיניו והי' לו לחגא, וע"כ התיעצו איך לענות את גאון ישראל להדוך אותם ולעשותם לעבדים נבזים, כדי שלאט לאט ישכחו אמונתם ותורתם. כל זה גלה לנו הכתוב, כי אשר עשו עליו שרי מיסים אף כי היה להם הכנסה מרובה מעבודתם ומהמס שנתנו כל כה גבר רצונם לענות את ישראל, עד כי בטל התשוקה לההכנסה. ואך למען ענותו בסבלותם. העבידו את בני ישראל, ושמו עליו שרי מסים. אך כאשר יד ה' הי' בם, והוכרחו לשלח את ישראל לעבוד ה' במדבר ודרך שלשת ימים ילכו ויעבדו את ה'. ורוח עם ישראל, אשר במשך העת הצליח ביד המצרים להדוך אותו ולהשכיחם ממורשת אבותם. הרוח הזה יתעורר עוד הפעם, והי' לשלהבת קודש רוח הישראלי לה' ולעבודתו אז גרשו את ישראל ממצרים, כי אמרו אחרי אשר יהודים מחזיקים באמונתכם הנכם, אין אנו רוצים הכנסותיכם ועבודתיכם, לכו לכם לאפריקא אזיא ואירופא, אך לארצנו בל תשובו, אך אח"כ נתהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו ישראל מעבדנו. הן ההכנסות הגדולות אשר יכניס ישראל. והכסף הרב אשר יוצברו ממנו הלא דבר הוא, ונתהפך לבבם לחפוץ בהכנסת ישראל, אף כשיהי' לגוי שומר דתו וכל זה הי' מאת ה' למען חזק את לבם שירדפו אחרי בני ישראל, ויבאו בים. למען יספר ישראל לדור אחרון נפלאות ה'. אבל באמת חפצם ורצונם. תאותם וקנאתם של המצרים הי' אך קנאת הדת. גם המן הרשע בלישנא בישא אשר סיפר לפני אחשורוש ראשית דברי פיהו הי' ודתיהם שונות מכל עם. זה יסוד החטאים שיעלילו על ישראל, וכן גלה לנו הכתוב שבכל דור ודור. אך קנאת הדת תאכל את ישראל בכל פה. כמאמר הכתוב למה רגשו גוים מה יחפצו מישראל, הלא הכל יודעים, כי כל העלילות אשר יבדו על ישראל אך שקר הוא. ובכל מקום בוא יעקב לבית לבן תבא הברכה לרגלו. ולאומים היינו מה שיאמרו שהוא בשביל לאומיותם הוא ריק ושקר. אך באמת יתיצבו מלכי ארץ, כל עמלם ורוזנים נוסדו יחד. כל האסיפות והועדים הוא אך ורק על ה' ועל משיחו, כי רוצים לנתק מוסרות הדת מעל ישראל, אך יושב בשמים ישחק כמאמר הכתוב חצי אכלה בם ופירשו חז"ל בסוטה (דף ט') חצי כלין והן אינן כלין היינו כי נפלא הוא עם ישראל מדרך העולם כשזורקים חץ יפגע החץ ויהרוג את מי שרבו עליו, אך לא כן בישראל חציו. היינו יון ורומים אשור ובבל הם החצים אשר לחמו בישראל, הם כלו ונגוזו מן העולם, כמעט אין זכר למו וישראל תהלה לה' כאז כן עתה חי וקים. לא בחיל ולא בכח נלחם ישראל. אך ברוח ה' בתורתינו הקדושה בה נשגבנו היא הצילתנו מכל האויבים הגדולים והנוראים אשר עמדו עלינו, ויאמרו לכו ונכחידם. ולמען התורה הקדושה באנו באש ובמים, כמאמר הכתוב אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשמי גוך כארץ וכחוץ לעוברים, היינו כי האויבים אמרו לנפשך שחי, היינו תשחה רק את הנפש שלך. דבר מועט אנו מבקשים ממך שתותר איזה עקרים מתורתך. אז ונעבורה ביחד כל שערינו נפתח לפניך. טוב הארץ תאכלו. אך ישראל לא כן עשה את הנפש לא שחה על תורתו. לא וותר אף ערקתא דמסאני. אך גוו נתן כארץ. הוא נתן גוו למכים ולחייו למורטים. אך לא את הרוח. על גופו יכלו צורריו למשול. אך לא על נפשו. בזה נוכל לבאר הכתוב הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל. ולכאורה יפלא מה זה יספר לנו כי סביב מטתו של שלמה מלך ישראל הי' השומרים גבורי ישראל האם היינו חושבים. ששומרים לראשו יפקוד אנשים שלא מישראל. וא"כ תיבות מגבורי ישראל מיותר. ואם חפץ לשבחם כי שומרי ראשו היו גבורים שהרי היו גבורי ישראל, הלא ידענו כי לא גבר ישראל, וגברה כח ידו של גבור עשו על גבור ישראל. אך באמת אם נשוה גבורת הגוף בודאי נופל יעקב בגבורתו נגד עשו כי קטן יעקב ודל. אך ברוח גבור עריץ הוא ישראל, גבורתו היא למעלה מן הטבע גבור הוא ישראל ללחום מלחמת החיים לילך בין אש להבה לסבול כל העינוים של בעלי הרחמים. האינקוויזיציא ימ"ש ולצאת שלם שלם בתורתו. כל האומות כגעת בהם יד בעלות עליהם רוח המושל והכריחום לעבור על דתם. לא יכלו עמוד בפני המלחמה. אך לא כן יעקב סבא הוא גבור נערץ אשר יצא כמנצח מכל המלחמות אשר לחמו עליו פרעה אשור ובבל המן הרשע יון ורומים. וכל המון הצוררים שקמו עלינו. והוא יצא אחר המלחמה כמנצח כי דגלו דגל היהדות נשאר בידו. הי' ימים בימי הבינים. אשר לקחו בשבי' נער קטן כבן שבע שנים הובילו אותו אל ארץ אשר לא ידע הוא ואבותיו ואותו כפו בכל מיני כפיות והציקוהו בכל מיני מצוקות שישא כפיו לאל זר. והנער הקטן הזה יצא מהמלחמה כמנצח. נפשו הי' לו לשלל נשאר יהודי רד עם אל הנער הקטן הזה הוא גבור יותר מגבורי של עשו בן שלשים שנה. כי הוא לא יכול עומד אף במלחמה קטנה והנער הקטן הזה עמד במלחמה גדולה ונוראה. זה הוא:

גבור ישראל אשר אין ערוך לו ובו יתפאר ישראל. והנה חז"ל אמרו על הפסוק ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. הם המקומות אשר ישכון כבוד ה' ושמו בגולה. והנה אם נחפוץ לצייר לנו מקום שדרים בו נצייר בשם בית. אך כאשר נחפוץ לצייר מקום שנמצאים בו רק בלילה נציירו בשם מטה כי במטה יהי' האדם אך בלילה, ע"כ נקרא בית המקדש כי שם היתה השראת השכינה וכבוד ה' בעת שהי' יום לישראל, אך אם נחפוץ לצייר מקום שכבוד ה' ושמו בעת שהוא לילה לישראל. כי חשך השמש בארובות ישראל אז נקרא המקום בשם מטת ה', זה שאמר הכתוב הנה מטתו שלשלמה מטתו של המלך שהשלו' שלו, בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מטתו של הקב"ה. מקום השראת השכינה בעת שהוא לילה לישראל, אל תתפלא איך יוכלו לשאת אותה דרך הגלות הנורא והמר הזה, דרך מלא נחשים שרפים ועקרבים, ופריצי אדם הגרועים מחיות רעות אל תתמה על החפץ כי סביב המטה ששים גבורים, היינו שכל הגבורים בטלים נגדם (כידוע כי רבותינו תפסו בכל מקום מספר ששים. ע"ד שבטל בערכו, כמו אש דידן אחד מששים לגיהנם) והמה מגבורי ישראל, הם הגבורים אנשי השם אשר יכלו לשאת מטתו שלשלמה הבתי כנסיות והבתי מדרשות, ולהגן עליהם מפני החצים והבלסטראות ושפעת הקלגסים כי גדלה גבורתם ברוח ה'. וע"כ יכלו עמוד בע"ה:

ועתה אחרי אשר כל התלאה אשר מצאתנו זה יותר משלשת אלפי שנה מצוררינו ומנדינו באה אלינו אך ורק מפני כי רצו לגזול מאתנו את חמדתינו ונחלת אבותינו ברכת אברהם הסגולה היקרה תורת ה' והאמונה הטהורה. לא נוכל להתאונן על רוע גורלנו, הן אמת כי צרות רבות ורעות עברו על נפשנו באנו במעמקי מים אין לך אמה על פני כדור הארץ אשר לא שופך עליו דמנו ודמעותינו, עכ"ז נוכל לומר אשרינו מה טוב חלקנו, כי נצחנו את כל אלה ויצאנו תמיד ממלחמות הדת כמנצחים. וכאשר ידוע כי בהמלחמה הגדולה והאיומה אשר בה נפל שבי ביד צר מלך עריץ עם שני מאות אלפים שולפי חרב, יסופר לדור כי אנשי החיל אשר נפלו שבי הלכו הלך ובכה ומנצחיהם התהוללו מרוב שמחה, אף כי ידוע כי אלה המנצחים חשך הי' משחור תארם מכל אשר סבלו במשך עת המלחמה קור וחורב, רעב וצמאון מוכים ופצועים היו מהחצים אשר ירו עליהם מן המבצר, ולהיפך אלה אשר היו במבצר הם כמעט לא סבלו מאומה עדיין. רק בידעם כי לא יכלו להבקיע את מחנה האויב. ע"כ מסרו עצמם לשבי, אבל שלמים הי' בגופם וכל חבל לא הוי בהון עם כל זה, אלה אשר לא סבלו עדיין מאומה, הם הלכו קדורנית חמרמרו מני בכי, ואלה אשר כבר חשך משחור תארם מפני סבל המלחמה הם הלכו במחול, אכן כל איש לא יתפלא על זה כי אף אם אלה יצאו בריאים בכו על גורלם המר, יען כי הובלו שבי ודגל הנצחון לוקח מידם, ארץ אבותם אשר יקר בעינם מחייהם נפל ביד זרים, לא יכלו להתנחם בבריאת גופם תמורת האסון אשר קרה להם, כי אדמתם וגאון עמם הי' למשיסה, אך אלה המנצחים הם הלכו במחול. אף כי מוכים ופצועים הי' כי הם הם אשר לקחו דגל הנצחון. בידם נפל מבצר האויב וכל החיל אשר בה אם כי סבלו הרבה מימינם ומשמאלם נפל רב, כזה וכזה תאכל החרב אך למען השיג המטרה, והנה הלוחמים האלה לחמו בעד אדמה ושם מנצח. אשר לא לעולם חוסן, עכ"ז התנחמו על תלאותיהם וצרותיהם באשר השיגו המטרה, מה נאמר אנחנו בני ישראל במלחמתינו עם האויב הנורא אנחנו לא נלחם בעד כברת אדמה, בעד כבוד מדומה להקרא בשם מנצח, אנחנו אנו נשינו בנינו וטפנו נלחם מלחמת ה' מלחמה לנו מדור דור בעד תורת אל חי, חיינו ואורך ימינו בזה ובבא, ע"י נשיג העולם הנצחי עולם אל מות לחזות בנועם ה'. על אחת כמה וכמה כי לא נתאונן על גורלינו אחרי כי מכל המלחמות מרבוא רבבות צוררים ואויבים שעמדו עלינו לגזול מאתנו החמדה הגנוזה יצאנו תמיד כמנצחים ודגל הנצחון נשאר אצלינו, ויקר בעינינו צרותינו ומצוקותינו אחרי כי על ה' הורגנו כל היום ולמענו ולמען תורתינו הקדושה ואמונתינו הטהורה באנו ונבא באש ובמים. ונאמן הוא בעל מלאכתינו שישלם לנו שכר פעולתינו, אך יש עת אשר עלינו להוריד דמעות כתנים על מצבנו, הוא העת אשר צוררנו יאירו פניהם אלינו, ויתנו לנו להנות מזכיות הארץ, וברק המתעה הזה יעור עיני בני הנעורים השואפים לתאות החיים כי יכבדו בגוים, ונפלא הוא לראות איך הגבור הזה הענק הגדול ישראל סבא אשר עמד כה בחרף נפש נגד כל הקמים עליו אך חלש הוא בהראות לו אויבו פנים שוחקות להנאתם, אז נכון דור הצעיר לתת את כל מחמד עינינו לשלל. אך שאויביו יאמרו עליו שגם הוא איש כמותם, בעד נזיד העדשים הזה ימכר יעקב בכרתו לעשו עת צרה הוא, כאשר גדלה מצוקת נפש המנוצחים בהמלחמה שזכרנו באמור להם, כי מנהלם מסר אותם לשבי בעד בצע כסף, הם לא חסו על נפשם ועל נפשות עולליהם ויצאו במסירת נפש ללחום בעד ארצם וקיומם, ונשבעו ללחום בעד עמם עד טפת דם האחרונה, והוא מנהלם מסר ביד צר הדבר אשר יקר בעיניהם מכל חיי החלד. ומה נאמר אנחנו ישראל, אנחנו אשר נשבענו אצל הר סיני ללחום מלחמת תורתינו עד טפת דם האחרונה ולא לעבור על מצות ה' אלהינו ולא לבד שמושבעים אנחנו מהר סיני, אלא בכל יום ויום ישבע ישראל למלכו של עולם שלש פעמים, שימסור לבבו נפשו ומאודו למען אהבת השם, והדבר הזה ימסרו מנהלינו בני הדור החדש, אך למען השחד כי צוררינו יחשבוהו כאחד מהם, עת צרה היא ליעקב מאין כמוה, גדול השבר יותר מכל האינקויזיציות הגדולות והנוראות אשר עברו עלינו. אך אם כי הגדילו לעשות המנהלים האלה, והרבה הרבה מסרו בני ציון היקרים ביד צר, אך לא נירא פן יכבשו חלילה את כולנו, כהבטחת ה' אשר הבטיחנו כי לא תשכח מפי זרעו. ונפלאה ההבטחה הזאת שהבטיחנו ה' אלהינו הנאמרת זה יותר משלשת אלפי שנה במשך הזמן כמה תקופות הי' על ישראל תקופת הצרות מעבר מזה ותקופת הפנים מסבירות מעבר מזה, וכל אלה הרבו שמות בקרב ישראל, ויש מקומות אשר רוח התורה שהי' שורר ביפעת הדרו הועם והוכבה במשך הזמן, ומי אשר ראה מחזה כזה בטח הי' מדמה בנפשו, אם במקום אשר כה גדול וכביר הי' רוח התורה כך במקומות שהי' קטן ודל עאכו"כ, והי' שופט בטח כי חלילה אין תקוה לישראל, אך ה' אלהינו כרת עמנו ברית כמאמר הכתוב לא ירפך כו', והתורה הזאת שהיא עני' במקום הזה עשירה במקום אחר ומריח מי התורה תפרח וכה חזינו כי הלכה התורה בגלות לבבל ומבבל לספרד ומספרד לאשכנז, ואח"כ ת"ל החלה לפרוח ברוסיא ופלניא. ונצח ישראל לא יעזבנו ולא יטשנו, רוח התורה אשר כבה כמעט במקום זה יתעורר במקום אחר ותמיד הקים ה' לישראל אנשים אשר היו למחי' לישראל להאיר לפנינו חשכת גלותינו, בעת החורבן הגדול והנורא הקים ה' לישראל את ר' יוחנן בן זכאי הוא הציל את ישראל בהצילו את יבנה וחכמי'. המושל העריץ אשר אמר בנפשו שבלע ישראל, לא ידע כי בבקשת ר' יוחנן בן זכאי אשר הי' דבר קטן בעיניו יבנה וחכמי'. בזה שם לאל את כל נצחונותיו וגבורותיו, כי הוא ועמו כמעט יאבדו מן העולם, ולא יהי' זכר למו וישראל ותורתו יחיו כי הציל ר' יוחנן בן זכאי את שרי הצבא אשר לישראל, אשר ילמדו בני יהודה קשת במלחמתו אשר היא לא מלחמת כברת ארץ. אך מלחמה רוחנית מלחמה לה' בעמלק, והם יעבירו את:

בניו דרך המדבר הגדול של נחשים שרפים, אשר אין להם לחש. הם יחזקו בדקי אנית ישראל ויפרשו משוטי' לעבור הים הגדול וגליו הגדולים השואפים לבלוע ספינת ישראל, בזה נבין דברי רבותינו הקדושים בחגיגה (דף ט"ז) כאשר נחלקו אבות העולם בענין הסמיכה, איתא במתניתין יצא מנחם ונכנס שמאי ונחלקו בזה רבותינו אביי אמר יצא מנחם לתרבות רעה. רבא אמר יצא מנחם לעבודת המלך. והן יפלא על אביי אחרי כי מנחם אב ב"ד וביד אביי לדרוש אותו לשבח, כי יציאתו היתה לעבודת המלך על מה זה דרשוהו לגנאי, כי יצא לתרבות רעה הלא כלל גדול בדין כי צריך לדון לכף זכות מי שהוא מוחזק בחזקת כשרות. אך באמת לא נחלקו כלל אביי ורבא בדבר זה ושניהם לדבר אחד נתכוונו כי הנה מצאנו כי כמעט בעת ועונה אחת אשר תלמידי בית שמאי והלל נתקבצו בעלית חנני' בן חזקי' בן גרון וגזרו גזירת שמונה עשר דבר בעת ובעונה ההיא נתקבצו גבורי ישראל שרי צבאם וכל הדורשים טובת הכלל. להוציא את ישראל מכור העוני עול הברזל עול הרומים האכזרים אשר העיקו על ישראל עד כי שחה לעפר נפש ישראל, ופקידי הרומים מצצו את דמי ישראל. וע"כ התעוררו שמעון יוחנן ואלעזר בן ענני לעשות למען העם ולמען הארץ לנתק את כבלי העבדות אשר כבלו בם הרומים את ישראל, וע"כ שמו לב אל החומות לחזק בדקיהם ולבנות מבצרים ולהרבות כלי מלחמה, ויחד עם זה להעיר בכל צעירי ישראל את רוח האהבה לעמו ולארצו ולחרף נפשו למות מות גבורים על שדה קטל מלחיות חיי עוני ולחץ. אף כי לא בנקל עלתה בידם, אחרי כי ידוע היה לבני ישראל גבורת הרומים. סוף כל סוף עלתה בידם לעורר את כל ארץ יהודה לצאת כאיש אחד חברים, ובעת ובעונה אשר שרי האלפים ושרי הצבאות של ישראל עסקו בזה. עסקו תלמידי שמאי והלל בגזירת שמונה עשר דבר שגזרו אז. נקל להבין ולשער איך בעיני בוז ולעג הביטו יוחנן וחביריו על הפרושים אשר בעת אשר הם עוסקים במסירת נפש להציל את כלל ישראל מכלימת וחרפת נצח מסבל מצוקת הרומים, במה עוסקים הפרושים להרבות עוד גזירות על ישראל, האם לא די להם כל הגזירות שגזרו כבר עליהם. אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, ע"כ נביט נא מה הי' במשך שלשים שנה מעת הזאת מכל הישועות שהביאו השרים אלעזר בן ענני וחביריו לעם ישראל ולארצו, ידוע גלוי היטב כי אלפי אלפים מישראל נהרגו ונטבחו, דמנו נשפך כמים, בית תפארתנו הי' לשריפת אש, גלה ישראל מארצו. הרומים דמו כי כבר הכריתו זכר מישראל, ואמרו בלענוהו, וכבר עלתה זאת בידם אם לא אז. הי' יוצא כונתם אח"כ. אחרי אשר אכלו ישראל בכל פה. אך מה הצילה ישראל מאבדון וכליון, אך השמונה עשר דבר שגזרו אז בעלית חנני' בן חזקי' בן גרון, רוח ה' הי' בם לגזור אז גזירת פתם ושמנם ויינם. בזה עשו מחיצה של ברזל בין ישראל למשנאי', זה הי' החומה הבצורה שבל יתבולל ישראל בעמים, לולא זאת חלילה לא הי' זכר. כי האכילה והשתי' ביחד בטח הי' מביא לחתון ולטמוע, וידוע כי בפרוץ ישראל במקומות אחדים את גזירת יינן נעשה להם כהיתר בנותיהן, ולאט לאט יאבדו מתוך הקהל, נתבונן הפלא ופלא בחכמת ה' אשר הי' ברבותינו הקדושים, כי אחרי אשר הרגישו חז"ל, כי יצא ישראל בגולה כאשר אמר ר' יוחנן בן זכאי יודע אני בך שסופך לחרב כו', וא"כ הי' להם לתקן תקנות שיקל עלי' בגולה ולא יעיר עלי' חמת שובי', כאשר מצינו חז"ל שקדו על תקנת ישראל. ולפי דעת ושכל אנושי בטח הי' עושים כן, אך רוח ה' אשר בקרבם שפט אחרת, כי אדרבה בהלוך ישראל בגולה עליהם לדאוג לקיומו ולעשות לו בתים. חומות נשגבות שיהי' לו למחסה בדרכו דרך הגלות האיום והנורא, וע"י גזירת יינן וכו' וגזירת אין קורין כו' אשר גדרו את התורה ועשו אזנים לה בזה הצילו את ישראל מלהיות מנוצח לעולם. לא החומות והמבצרים שבנו יוחנן וחביריו המה חומות ישראל. אך מה שתקנו בעלית חנני' בן חזקי' בן גרון זה הוא חומות אש לישראל. לא רוח האהבה לעם וארץ שעוררו בקרב ישראל יוחנן וחביריו הי' טוב לישראל אך רוח התורה ושמירת הדת היא שעמדה לנו לסבול את כל המון המצוקות ולהיות מעוטרים בנזר הנצחון ולמחוץ החצים עד אשר ירחם ה' עמו, ע"כ אמר אביי על מנחם שיצא לתרבות רעה. אף כי אביי ג"כ סובר כי יצא לעבודת המלך. אכן אביי יגלה לנו כי זה הוא תרבות רעה כי אחרי אשר באמת עבודת המלך של ישראל עיקר הכל תורתינו הקדושה היא נצחיותינו. ומנחם אשר הי' אב ב"ד ועסק בתורה להגדילה ולרוממה. לשתול בקרב ישראל רוח התורה והדת. איך יצא הוא לעבודת המלך. הניח דבר שהוא חיי עולם להפרט והכלל, ועסק בדבר שהוא חיי שעה. לעסוק בעבודה הזה הי' הרבה, ואל לת"ח להניח עסק התורה. ולעסוק בעבודת הארץ. אשר תלמידי חכמים פטורים מזה. זה הוא תרבות רעה. כי עי"ז דמו הרבה כי באמת יש לבכר עבודת החומר. על פני עבודת הרוחני עבודת הקדש אשר היא אך ורק לנטוע האהבה בקרב בני ישראל לתורתו ועבודתו למלכו ואדונו אדון כל הארץ ותניא נמי מה שיצא מזה כשיצא מנחם יצאו עמו שמונים זוגים תלמידים. התלמידים הללו השליכו אחרי גוום עיקר החיים חיי ישראל בעולם הזה ובעולם הנצחי. ויצאו לעבודת החומר אשר לזה אם כי נצרכת היתה בזמנה היו אחרים אשר יעשוה. ועל זה הורה לנו אביי כי היציאה הזאת לעבודת המלך אינה בנין אלא הירוס גדול. הירוס חומות ישראל מעוזה ומשגבה הלא היא התורה הקדושה דכולה בה והיא ברכת אברהם שנתנה לנו למורשה, ובה נדגול, אל תקרא בניך אלא בוניך:

בסנהדרין (דף פ"ט) אמרו חז"ל. כי ארבעה צריכין הכרזה בשעה שממיתים אותם המסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין בכולהו כתיב בהו וכל העם וכל ישראל בעדים זוממין כתיב והנשארים דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא דלא שייך בעדים לכתוב וכל העם דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא שיש פסולי עדות. ולכאורה יפלא מאד הלא בן סורר ומורה אמרו חז"ל שאינו אלא מבן שלשה עשר עד שיקיף זקן כו'. שהוא רק שלשה חדשים וכל ישראל אינם ראוים להיות נדונים כבן סורר ומורה. ואחרי דלאו כולי עלמא חזו להיות נדון כבן סורר ומורה. א"כ למה נכתב בבן סורר ומורה וכל ישראל ישמעו ויראו. ונבין זה ע"פ מה שנבין דברי חז"ל שאמרו בן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. ולכאורה גם דברי אבותינו אלה קשה להבינם אם פרשה דבן סורר ומורה אינה דבר שיכולה להיות למה נכתבה כדי שילמדוה ויקבל שכר על הלימוד. אם לא היתה פרשת בן סורר ומורה הי' למדים פרשיות אחרות שבתורה אותם שיכולים להיות ובודאי דגם בלא פרשה דבן סורר ומורה לא הי' חסר לנו מה ללמוד כדי לקבל שכר. שהרי התורה ארוכה מארץ מדה, ואף אם אלפים שנה יחי' האדם לא יגיע עד תכליתה. וא"כ הלא טוב יותר ללמוד פרשה שיכולה להיות במציאות ולקבל שכר מללמוד פרשה שאינה כלל במציאות. והדרא קושיא לדוכתא למה נכתבה. אכן כונת חז"ל שאמרו דרוש וקבל שכר היא כונה עמוקה להורות לנו כי פרשה דבן סורר ומורה היא נחוצה לעם ישראל בכל עת ובכל זמן ונחוצה כמעט לכל איש מישראל. לידע הדרך ילך בה דהנה מצינו ביומא (דף כ"ג) מעשה בשני כהנים שהי' שווים ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד ר' צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל:

שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך אנו על מי להביא על העיר או על העזרות געו כל העם בבכי'. והקשה שם בגמ' וירושלים בת אתויי עגלה ערופה והתניא י' דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן אינה מביאה עגלה ערופה ועוד לא נודע מי הכהו כתיב והא נודע מי הכהו אלא כדי להרבות בבכי' עכ"ל הגמרא ודבריהם הקדושים לכאורה צריכים ביאור, כי געו כל העם בבכי' יען לא הי' נודע מי מביא עגלה ערופה. וגם ר' צדוק לא אמר הדבר אלא כדי להרבות בבכי'. אף שידע שפטורים מעגלה ערופה. בעת אשר קרה אסון נורא כזה איש ישראל תקע סכין בלב ישראל והרוג מפרפר. ולא עוד אלא שהרציחה הי' אצל מקדש ה'. מה נורא המחזה. כל מי אשר לב בשר לו הלא יתרגש ויוריד דמעות על דבר כזה. ובאמצע המהומה הנוראה וההתרגשות הזאת המרעשת הלבבות יעמוד איש במקום גבוה מכל הקהל. ויאמר הסו רבותי לא אדע הדין. מי מחויב להביא עגלה ערופה. הלא היו מביטים עליו בעיני בוז וקלסה. והיו אומרים לו אם לא תדע הדין לך בלשכת הגזית שמה יושבים סנהדרין שמהם תצא תורה לכל ישראל. ומה זה קראת את הקריאה הזאת בעידן ריתחא כזה. וגם בין קהל הנאספים היו לומדים רבים והיו משיבים לו פטורים אנחנו מעגלה ערופה. כי ירושלים פה. וגם כל תינוקת של בית רבן היו מושיבים לו לא נודע מי הכהו כתיב. ובמה גדול כח שאלתו עד שנגעה לבב הישראלי עד כי געו כל העם בבכי'. אך ביאור הדבר כן דהנה מצינו בגמ' הרבה טעמים שנתנו חז"ל למצות. כמו שאמרו רז"ל בנדה (דף לא) מפני מה נתנה מילה בשמיני כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים והכל שמחין. ולכאורה יפלא כיון שמילה נתנה בשמיני מפני טעם זה. א"כ בזה"ז שכבר קבלו עליהן להיות שבעה נקיים. א"כ תדחה מילה ממצות שמיני עד שתטהר. אכן ברור וידוע לכל כי אף שדרשו חז"ל הטעם הזה. אעפי"כ כשבטל הטעם לא תבטל המצוה כי אמרו חז"ל בעירובין (כא) שלמה דרש על כל דבר ודבר של תורה אלף וחמשה טעמים. וא"כ בזה"ז אף שטעם אחד בטל הן האלף וארבעה טעמים הנותרים לא בטלו. ובודאי המאחר מילה מיום השמיני עובר מצות עשה דמילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות, רק חז"ל נתנו הטעם הזה. יען כי גם הטעם הזה הוא אחד מהטעמים. וא"כ מזה ילמוד האדם איך צריך להיות נושא בעול עם חבירו. עד כי אם יש לחבירו צער קטן אחד כל שהוא. בל יעשה הוא משתה ושמחה בפניו. אם בידו שלא לעשות כי כלל הוא בדרכי האדם השלם צריך להרגיש בצערו של חבירו אף בדבר הקטן והנבזה. כי אחיו הוא ממש. ואהבת לרעך כמוך. תשמח בשמחתו ותצר בצרתו. וכזה תרצתי לאחד על מנהג שנהגו לצאת בשעה שאומרים הקהל יזכור יוצאים אלה שאין אומרים אשר כבר נאמרו הרבה תירוצים על זה. ולענ"ד נראה ג"כ לומר טעם ומזה יראו איך מנהג ישראל תורה. וממקום קדוש יהלך. דהנה קיי"ל אסור להזכיר נשמות בעת שחתן יש בביהמ"ד. כי אחרי שחתן בביהמ"ד יום טוב הוא לכל הקהל הקדוש אשר נמצאים אז בבית המדרש. ואיך יצערו נפשם בשעת חדוה כי אחרי שחק לישראל להיות שמח בשמחת אחיו הישראלי. א"כ כשחג לאחיו גם הוא צריך לשמוח עמו בשמחתו בפניו ואין לו להזכיר צערו אז בפניו. אשר בזה מראה הוא כי יש לו צער. ואף אם יהיו כמה אלפים בביהמ"ד דוחה תפלת תחנון והזכרת נשמות של כל הקהל בשביל חתן אחד כי יו"ט הוא לכל הקהל. ולפי"ז יקשה איך מזכירין נשמות ביום החג. מי גרע החג הזה של כל אחד מיו"ט של החתן. אך פשוט כי אדרבה עונג ונחת הוא להאיש אשר נגעו ה' בהצער הזה עונג הוא לו להזכיר נשמת אבותיו. ונועם לו הצער הזה. אך כל זה הוא להאיש אשר יש לו הצער וזוכרו. אך לא כן האיש אשר אין לו צער כזה הוא בשמעו הזכרת הנשמות תעורר בלבבו אך רגשי צער לא רגשי עונג וא"כ בעת שיש אחד בביהמ"ד שאין לו הצער הזה אסור לכל הקהל להזכיר נשמות. כי הלא לא גרע האיש הזה מחתן בימי חתונתו. ששבעת ימי המשתה יו"ט הוא לו. גם להאיש הזה יו"ט הוא. ואיך יזכירו הקהל נשמות. אך כדי לעשות נחת רוח לאלה שרוצים להזכיר אשר להם הוא הרגש נעים להזכיר הנשמות משום זה יוצאין אלה שאין להם להזכיר כדי שיוכלו אלה הצריכים להזכיר נשמת אבותיהם. ויסוד הדברים בנוי רק כי מצות ה' אלהינו שכל אחד מישראל יהי' נושא בעול עם חבירו. יאהב לו כמהו ממש בצרתו לו צר ובשמחתו ישמח לבו גם הוא, לזה הורו לנו חז"ל כי אחד מטעמי המילה בשמיני הוא משום הטעם הזה. כדי שהמבין יבין לאחוז בדרך הקודש להיות טוב ונעים ככה. אך חלילה לומר כי בסור הטעם תבטל המצוה. כי הרבה טעמים לתורה. וכן פירשו התוס' בב"ק (י"א ע"ב) בד"ה בכור כי אף שלמדו חז"ל דפחות משלשים יום באדם. ושמונה ימים בבהמה הוא נפל מדאמרה התורה ופדויו מבן חודש תפדה. ובבהמה מיום השמיני והלאה ירצה. א"כ הורו לנו חז"ל כי טעם שאין פודין פחות מבן חודש. ואין מקדשין בהמה לקרבן פחות מבן שמונה ימים. הוא משום שבתוך הזמן לא יצא עדיין מחזקת נפל. עכ"ז אף אם ברור לנו ודאי שכלו חדשיו. אין פודין בתוך שלשים ואין הפדיון חל כלל. וכן בתוך שמנה ימים הוי מחוסר זמן. כי בסור הטעם לא תסור המצוה אף שידענו כי הטעם הזה הוא ג"כ טעם על הדבר אינו מועיל אלא ללמוד למקום אחר כי פחות משלשים באדם ושמונה בבהמה הוי בחזקת נפל. אבל לא לעשות עי"ז המצוה שלא כתקנה. כי לזה יש עוד טעמים אחרים עד שחקים יגיעו. ובזה ביארתי מאמר בעל האגדה. רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כו'. והנה זה ודאי כי לא תפסו בעל האגדה בחזקת רשע. מפני דבור שאמר לכם. שמזה הוכחה שכונתו לכם ולא לו. שהרי גם בשאלת החכם נאמר אתכם, ונוכל לומר אתכם ולא אותי. ואם נבאר אתכם ואותי. נוכל לבאר ג"כ דברי הרשע לכם לי ולכם. אך פשוט וברור דרק מפני שבשאלת הרשע צפון מחשבת און ושאלתו היא שאלת רשע ע"כ תולין הקלקלה במקולקל כי גם כונתו היתה לכם ולא לו. ע"כ נתבונן מה פשע בשאלתו מה העבודה הזאת לכם. אכן באמת שאלת הרשע הוא מרד ומעל הפיכת קערה על פי' לסתור כל דברי התורה. הרשע יתחכם לשאול מה העבודה הזאת לכם. זאת ידע הרשע כי העבודה היא שצונו יוצרנו וצונו על זה. ואם כונתו לשאול הטעם מפני מה צוה ה'. לא הי' לו לשאול מה העבודה. כי מזה מוכח ששאלתו על מה עושין כן. רק הי' לו לשאול כשאלת החכם מפני מה צוה. והוא לא ישאול מפני מה צוה ה'. רק מה העבודה, בהשאלה הזאת הכונה מפני מה עושין הדבר. האויל המתחכם הזה ישאל שאלה הן יציב ונכון כי צוה ה' לאכול מצה. וע"כ אתם אוכלים מצה. אבל הלא צריך להיות חכם ומבין. הן עיקר הטעם של מצות מצה הוא למען נזכור את צאתינו ממצרים כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ במצרים. וא"כ עיקר המצוה הזכירה. א"כ למה לכם עבודת הדבר לשבור השינים. ולהזיק להקיבה באכילת הלחם הלא חמץ. הלא טוב הי' יותר לאכול חמץ ולזכור יציאת מצרים. לספר את כל המעשה. כי לא המעשה העיקר. אלא הזכירה ועל מה זה אתם מענים נפשותיכם לחנם ביום החג הזה. זה הוא שאלת הרשע. ובמקולקל כזה שפיר אמרו שכונתו לכם ולא לו והוא הוציא עצמו מן הכלל. וכפר בעיקר ואף עתה הקהה את שיניו ואמור לו איך תאמר כי עיקר מצות אכילת מצה הוא למען נזכור יציאת מצרים. א"כ טרם שיצאנו:

ממצרים הלא לא הי' כלל במציאות אכילת מצה ואדרבה בעבור זה. בעבור אכילת המצה עשה ה' לי שיצאתי ממצרים שהרי גם בפסח מצרים נאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ונגאלו אבותינו ממצרים בזכות הפסח והמצה. ואילו הי' תכשיט כזה במצרים בטח לא הי' נגאל כי עיקר זכות יציאת מצרים הי' אמונתם בה' בלי חשוב והרהר אחר מדתו וכשצוה להם ה' לאכול מצה לא התחכמו כלל לחשוב מפני מה צוה כדי שימצאו מקום באיזה אופן לפטור ואיך נוכל לומר שעיקר אכילת מצה הי' אך ורק בשביל לזכור עי"ז יציאת מצרים. שלא הספיק בצקם להחמיץ. אחר שעוד קודם שיצאו ממצרים וקודם שהי' המעשה שלא הספיק בצקם להחמיץ נצטוו לאכול הפסח על מצות אף כי נאמר בתורה למען תזכור. למה הדבר דומה לאחד ששואל באיזה דרך באין למקום פלוני והלה משיבו בלכתך ברחוב תראה בית חומה עליו מעשה צעצועים לימין החומה הזה הולך הרחוב השני בקצה הרחוב תמצא מבוקשך. והנה גבר לא חכם יוכל לחשוב. כי נבנתה החומה ועליו מעשה הצעצועים למען ידע הוא הדרך איך לבא אל בית פלוני. ואם הוא בא אל מבוקשו אין חפץ עוד בהחומה. החושב כזה הוא אויל וטפש. החומה נבנתה למען בעה"ב אשר בנאו. למען הרבה שכנים ודברים נצרכים. אך אחרי כי טוב לזכור על ידו הדרך ילך בה טוב לקבל התועלת מזה. אך חלילה לומר כי נבנתה החומה אך ורק בשביל שיזכור הרוחות לבוא למקום פלוני. אך אם ביכלתך לקבל מזה תועלת בדרכך קבל התועלת. גם מצות מצה היא חומה גבוה ונשאה. גם טרם שיצאו אבותינו ממצרים נצטוו על אכילת מצה וגם אברהם אבינו ולוט אכלו מצות בימי פסח. אך כאשר יש לישראל לזכור עי"ז גם יציאת מצרים. יען כי הי' המעשה שלא הספיק. טוב שיזכור עי"ז ויהי' לזכרון לבניו אחריו יספרו נפלאות ה' כאשר נחזה במקומות אחרים שלזכרון שעבר המלך דרך שם קורין הרחוב ע"ש המלך וז' הוא זכרון עולם שעבר שם המלך. כן זכרון הוא לישראל יציאת מצרים ע"י אכילת מצה. יען כי נקרא שם יציאת מצרים על אכילת המצה. אך לא לחשוב כי בידינו לבטל חלילה את מצות אכילת המצה ע"י זכירת יציאת מצרים כשאלת הרשע. וכל הנפש אשר תאכל חמץ כו'. כי מצות ה' לא תשתנה בסור הטעם. אם לא היכא שקבלה בידי אבותינו הלכה למשה מסיני. כי טעם הדבר הוא רק בשביל זה אז הוי ככל תורה שבע"פ. שמשנים מצוה כפי שצוה ה' למשה. וגם בזה נחלקו רבותינו אי דרשינן טעמא דקרא כגון במצות משכון שצוה ה' לא תחבול בגד אלמנה. ונחלקו רבותינו אם ממשכנין בגד אלמנה עשירה. אי הוי הטעם דלא תחבול רק משום שאתה משיאה שם רע בשכנותי'. ובודאי מעצמם לא הי' דורשין הטעם רק הי' מקובל אצלם הלכה למשה מסיני. ונחלקו אם ישתנה הדין בשביל זה או לא, (וכן גבי לא יסור דלדברי ר"ש קשה קרא למה לי היינו כיון שהי' הטעם מקובל דס"ל דדרשינן טעמא דקרא, א"כ למה נכתב הטעם בתורה. שהדברים האלה הי"ל לומר בע"פ ודוק). אכן חלילה לומר לדרוש טעמי התורה ולגרוע עי"ז ממצות התורה. רק נוכל לדרוש טעמי התורה למען להבין ולהשכיל במקומות אחרים. כי כל טעמי התורה רם ונשא הוא. כל טעם וטעם בפני עצמו. אך לכל מצוה טעמים רבים עד כי שלמה המלך אמר אלף וחמשה טעמים על כל דבר מן התורה. ובארתי ג"כ בזה מה שסדרו חז"ל כי לשאינו יודע לשאול אומרין בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אשר היא תשובה לרשע ועוקץ חד בה לי ולא לו. ומה פשע השאינו יודע לשאול כי ישיבו לו התשובה אשר להרשע. אף כי הוא אינו מרגיש. אך מדוע נענה לו אנחנו תשובה כזה. טוב הי' לומר לו תשובה אשר משיבים להתם. עוד זאת יפלא מאמר הכתוב והגדת לבנך לאמר מהו לאמר. הי"ל לכתוב והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה. אך נוכל לומר כי כונת בעל האגדה שאינו יודע לשאול היינו יש בן כזה. אשר בשמעו שאלה משוגה ופתי תיכף יעלה על לבבו הרהורי דברים ונכרתה האמונה מלבו בשביל שחוק ולצנות של לץ אחד. אף כי הוא הי' תמים דרך. רוח קמעא של שאלת אויל ידחהו למדחפות והרבה הרבה בנים כאלה. שסרו מדרכי ה' יען כי שמעו או קראו דבר הבל ממין אחד. בן כזה יקרא שאינו יודע לשאול שאינו יודע בשמעו שאלת הבל לילך לשאול אצל חכם. והוא יבאר לו הבלי הלצים והמתחכמים נגד תורתינו הקדושה. הוא אינו יודע לעשות כן. ואך כאשר בשכלו הדל לא ימצא תשובה. יגמור בלבבו כי הצדק עם הכסיל. ע"כ צותה התורה שלבן כזה החיוב להקדים ולערוך בלבו תשובות. לבל יכשול ע"י שאלות הבל ויאבד לנצח ע"כ והגדת לבנך לאמר היינו שכן יאמר הוא אם יפגע מנוול בשאלת מה העבודה יאמר הוא לו התשובה הראוי' לו שהוא בעבור זה כו' ויאמר לו כי אדרבה מזה מוכח כי אין לבטל חלילה מצוה ממצות ה' בסור הטעם ולא דרשינן הטעם לגרע כח המצוה. באשר להמצוה יש טעמים רבים. אך דרשינן הטעם כדי לידע מזה במקום אחר. כי כל טעם בפני עצמו מרום וגבוה הוא עד לשמים יגיע:

בזה נבין את שאלת ר' צדוק על מי להביא עגלה ערופה בעת המהומה והמבוכה אף שידע כי פטורים מלהביא עגלה ערופה. כדי שע"י שאלתו ירבו בבכי'. דהנה טעם אחד מטעמי עגלה ערופה כאשר נמצא חלל באדמה לח נודע מי הכהו. דבר נורא כזה כי ימצא חלל על אדמת ישראל. אם יעבור בלי רעש. רגש התעוררות הנטוע בלב ישראל לידיעה מרציחה יקהה. כדרך כל הארץ כי יראה דבר עול בפעם הראשון יתנודד למראה העול ויתפעל מאד. אך לא כן בפעם השני. יען כי הראי' הראשונה כבר קהה בלבבו ההרגש. וזה הוא עון פלילי. כי לב ישראל צריך להתרגש למראה חמס ושד. ע"כ צוונו ה' בהמצא בישראל חלל באדמה בל יניחו הדבר בלי התרגשות רבה ועצומה. אך כל העירות שסביבות החלל יהי' מתקבצים לשמוע כי בין ישראל נהי' כדבר הזה. ולא עוד שיצאו הזקנים בעצמם למדוד בחבלים מי הוא הקרוב אל החלל. אז אשר כבוד התורה גדול הי' בישראל לשמע הדברים כי הזקנים מודדים. איזה העיר הקרובה אל המעשה הנורא הזה. כי נפל אחד מישראל חלל הי' מתקבצים האנשים והנשים והטף וידעו מה כל החרדה הגדולה הזאת, יען כי קרה דבר כזה בישראל ואפילו נמצא בעליל לעיר צריך לעסוק במדידה כדי להרגיש הכל על הדבר הזה ואח"ז הי' עורפים את העגלה וזקני ב"ד היו מתודים ידינו לא שפכו הדם הזה. וביארו לנו חז"ל. כי לא עלתה על דעת שזקני ב"ד שפכו דם. אך התודו כי לא ראוהו ולא פטרוהו בלא לוי'. היינו שהם לא הי' אף גרם סבה במיתתו כל הדברים שמעו כל הקהל. כי אלו היה נהרג מסיבת שלא נתנו לו מזון. ועי"ז הוצרך ללסטם ונהרג עי"ז. אף כי היא סבה רחוקה שלא הי' לעלות על דעתם כזה. עכ"ז לא הי' יכולים לומר ידינו לא שפכו הדם הזה, וכמובן אם בא הסבה יען כי לא למדו תורה ודת לישראל לא הי' יכולים לומר כי לא שפכו הדם אחרי כי הם אשמים בדבר, את הדבר הזה שמעו כל קהל ישראל. כי כך יובא האדם בפלילים לפני ה' על אשר לא חמל על דל. ועי"ז מי יודע כמה בני אדם הולכים מן העולם בשביל חסרון מזונות או חסרון בקור חולים וכדומה. יש עליו עונש מן השמים כאילו הוא שפך הדם הזה ואולי מזה נשתרבב ג"כ המנהג בשוב כל אחד מהלוי' (לא עלינו) ירחץ ידיו כי מנהג קדמונים הוא שיתעורר עי"ז ברחצו ידיו ויאמר ידי לא שפכו הדם הזה פן הלך מן העולם יען כי לא השכילו אל דל ביום רעה. כל ההרגש והלימוד הזה למדו בני ישראל מהלכות עגלה ערופה. וכמובן:

יש לעגלה ערופה טעמים רבים ונשגבים. אך גם הטעם הזה הוא מרום ונשא. וע"כ אף כי מן הדין אין מביאין עגלה ערופה בירושלם. ולא כשנודע מי הכהו. הנה שם יש טעמים אחרים שלא להביא. אבל הרגש של עגלה ערופה שהוא לרחוץ הידים ולהתודות פן ואולי אשמים אנחנו על אחינו הנרצח. ועל אשמת הרוצח. לגבי זה בודאי אחת הוא ירושלם ועירות אחרות אם נודע מי הכהו או לא נודע מי הכהו. בודאי דהרגש של עגלה ערופה על כל אחד להתחקות בנפשו אם ידיו לא שפכו. אם אינו אשם בדבר. זה הי' כונתו של ר' צדוק. הוא ראה כי נתקבץ הקהל וכל אחד מצער עצמו. אבל כמו אדם המצער על דבר של אחר. שהצער קטן, לא כן אם יצער אחד על דבר שהוא נוגע אל עצמו ואל בשרו. ע"כ עמד ר' צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו. הרי הוא אומר כי ימצא חלל כו'. חלל כי ימצא הדבר נוגע לכל ישראל. כל הקרובים אל המעשה מחויבים להביא עגלה ערופה ולהתודות אם אינו אשם בדבר. אנו על מי להביא היינו מי יוכל להביא עגלה ערופה ולהתודות ידינו לא שפכו הדם הזה. אחרי כי רצח כזה נעשה במקום המקדש אות הוא כי פרוע העם לשמצה כי לא נחשב בעיניו רצח. מי האשם בדבר שעליו להתודות או העיר או העזרות העיר היינו כל אנשי העיר יאמרו העזרות אשמים הכהנים שומרי התורה והדת. הם לא יפקחו להעיר בקרב ישראל רגש התורה והיראה, ע"כ ירדנו פלאים במצב הרוחני ובאנו לידי מצב נורא כזה שיהרג כהן במקדש ה'. והעזרות יאמרו העיר אשמים עליהם להביא עגלה ערופה, ולהתודות כי ירד כבוד התורה וגלה כבוד מישראל דברי התלמיד חכם אינם נשמעים וע"כ לא יוכיחו את הקהל כי ידעו כי דבריהם אינם נשמעים. וכל אחד חכם בעיניו משבעה משיבי טעם ע"כ תפוג תורה ויראה. יען כי לא ישמעו להעזרות. על זה געו כל העם בבכי'. דבריו נגעו עד הלב. כל ישראל הבינו שאין כונתו על הבאת עגלה ערופה בעצמה שפטורים מכמה טעמים. אך החיוב להתודות ולבקש כפר לעמך. על המצב הנורא במצב הדת שהי' אז וע"כ געו בבכי' הבינו כי נורא הדבר. ומביא אח"כ שבאמת הוזל בעיניהם שפיכת דמים. ע"ז בכו העם רב בכה. וכן יתבאר ג"כ דברי הגמ' בן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר. אין הכונה לקבל שכר בעד מצות לימוד התורה כי לזה לא הי' צריכים לפרשה דבן סורר ומורה. כי אם לא היתה הפרשה הזאת היינו לומדים שארי פרשיות התורה. אשר אם הי' חי האדם מבריאת עולם עד עתה לא הי' בא עד קצה התורה כי ארוכה מארץ מדה. אכן כונתה דרוש וקבל שכר מצוה. היינו שתדע איך להתנהג עם גידול הבנים. כמאמר חז"ל אין התורה מתקיים אלא במי שמשים עצמו אכזרי כעורב על בניו, הכונה לדעתי שעל האדם להתבונן דבר נפלא הפלא ופלא שהטביע היוצר בהעורב כי בלידת הולד הוא נולד לבן. והעורב רואה שאין הבנים דומים בצבעם אליו הוא בורח ונשארים בלי מזונות והקב"ה מזמין להם מזונותם בארח פלא. כי מצואתם יתהוו זבובים. והם יאכלו הזבובים כמובא במדרש. והוא אחד מפלאי הטבע. שמכל צואת בע"ח לא יוכלו להתפרנס הבע"ח ורק בני עורב אשר טבע יולדם להניחם. בהם הטביע ה' שיוכלו להתפרנס מצואתם, וכאשר אמרו חז"ל מלפנו מבהמות הארץ כי אלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול. כי אחרי רואנו שהטביע בו ה' דבר כזה עלינו ללמוד ממנו לקבל דבר כזה כן הטביע ה' בהעורב דבר כזה שיולדו לו הבנים אינם דומים בצבעם אליו ויניחם וילך. מזה יתבונן כל איש מישראל לחוס על בניו רק כשהולכים בדרכי ה'. אשר הם דומים בצבעם וצביונם אל יולדיהם. שומרי שבת ומגדלי זקן. אך לא לאלה שאינם דומים כלל בצביונם לבית ישראל. כי רחקו והלבישו צורה אחרת מחללי שבת ובוזי קודש. אלה לא יחשוב לבניו. ואך עי"ז שאדם יהי' אכזרי על בניו כעורב. היינו כשאין צבעם דומה לישראל שהסירו מעליהם צלם אלהים. שהוא לא התמונה החצונית אך התמונה הפנימית הוא צלם אלהים. אם הבנים הסירו מעליהם הצלם הקדוש הזה. יעשה אכזרי עליהם כעורב כי בנים כחשים המה. ודבר זה מתורת משה רבינו למדנו מפרשת בן סורר ומורה. כי מצוה על כל איש מישראל אף אם יהי' לו בן יחיד אשר חננו ה' לימי זקנותו והבן זה כשהוא בן שלש עשרה וגנב מבית אביו וקנה תרטימר בשר וחצי לוג יין מצוה על אביו ואמו להביאו בידם לב"ד ולסקלו במיתה החמורה שבתורה. יען מה כי ירדה התורה לסוף דעתו לסוף הוא עומד ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. ואין הכונה שיעמוד על פרשת דרכים ויגזול. כי הלא בכל עת ובכל זמן יש שומרים ושוטרים אשר לא יניחוהו לגזול. ולמה נהרגו פן יעמוד על פרשת דרכים וילסטם את הבריות הלא ירא מפני השוטרים אשר יתפשוהו. ובמשמר יושיבוהו וייסרוהו כדי רשעתו. אך לא דוקא העומד על פרשת דרכים הוא לסטים. יש הרבה לסטים העושה חנות ואין משאו ומתנו באמונה הוא מלסטם את הבריות. הלוים ואינם משלמים ג"כ מלסטם את הבריות מי שדרכו להתלוצץ הוא לסטים על נפשות. העושה ספר של כפירה ומינות הוא רוצח על נפשות כמאמר חז"ל גדול המחטיא את חבירו יותר מהורגו. וע"כ אמרה תורה אם ראית בבנך כי בעל תאוה ובעל נפש רחבה הוא. בן כזה מצוה להרגו. כי מה התועלת היוצא מבן ממר כזה בן אשר נמשך בילדותו אחר תאות גופניות לא לנו הוא. הוא יהי' לסטים מלסטם את הבריות באיזה אופן שיהי'. התאוה תמשיל עליו ותטהו לעשות נבלה אך למען השיג את מבוקשו אם כסף. או שאר תאות נמבזות. או אהבת הכבוד. בן כזה אינו בצביונו של ישראל. ובן כזה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב. ומצוה על אביו ואמו להביאו ולסוקלו ולקיים ובערת הרע מקרבך ואם כי למעשה חסמה התורה את הדרך. וצותה שלא להרגו בלתי אם אביו ואמו שוים בקולם ובקלסתר פניהם אשר זה הוא דבר שלא הי' ולא עתיד להיות זה הוא למעשה. אבל להרגש של בן סורר ומורה. שהוא שבן כזה שתחלת גידולו על התאות, בן כזה אל יהי' בכרם ישראל. להרגש הזה אחד הוא מי שאביו ואמו שווין בקול ובמראה או לא. וזה הוא הכוונה הרגש של בן סורר ומורה יהי' לך לעד. כי תחנך את בניך אך ורק בדרכי התורה ובנים כאלה הם בנים לישראל. אך בנים המגודלים מנעוריהם בתאות. לילך אחרי דרכי לבם. ואינם שומעים לתוכחת הורים ומורים. הם בנים כחשים בנים משחיתים עליהם תהי' אכזרי כעורב, כי לא לנו הם כי אם לצרינו. וזה שאמרה התורה וכל ישראל ישמעו ויראו, אין הכונה שיראו מלהיות בן סורר ומורה דעל זה לא שייך לומר כל ישראל דלאו כולי עלמא חזו לזה. אלא הכונה כל ישראל ישמעו פרשת בן סורר ויראו מלעשות כטבע המוטבע לתת לבן יקיר כל חשק לבבו. ויראו מלעשות כדבר הזה, יראו מלגדל הבנים בתאות החומריות לעשותם מנוער לבנים סוררים. אך ינהלום על מבועי התורה. בדרכי הדת ינהיגום אז יהיו בנים נאמנים. בני ישראל. העם אשר ה' יתפאר בו והם ישאו את דגל התורה דרך הגלות הנורא. בזה נבא לכונתם באמרם אל תקרא בניך אלא בוניך. דהנה כשיבנו בית למלך בשר ודם. וכל אחד יקבל עליו מקום אחר להתעסק בו ולבנותו כיאות להיות בית למלך. אם יתעצל ולא ישגיח לשכללו ולפאר לפי החק. הן לבד שענש יענש על עשותו מלאכתו רמי'. עוד ישא עון על כל הבנין כי אם את מקומו לא עשה לפי החק ממילא הפסיד את כל הבנין כי מה יועיל שעשו כולם מלאכתם באמונה. אם לא נשלם המלאכה ובחסרון שעשה הפועל העצל הפסיד כל הבירה. זה הדבר:

כשבונים בית למלך בימי שלום. עאכו"כ המקבלים עליהם לבנות חומות לבירת המלכות. למען יהיו למחסה ולמצור מפני האויב. המקבלים לבנות סוללות וצריחות וההרים אשר יושפכו למען בצר עיר המלוכה. הלא המתרפה במלאכתו חבר הוא לאיש משחית וכבוגד בעמו וארצו יחשב. כי אם את מקומו שקבל עליו לבנות לא בצר כראוי הלא יכול האויב להבקיע דרך שם. והנה גם אנחנו עם בית ישראל בונים בית חומה לה'. לא בית של אבנים. לא הרים של עפר וסלעים. אך אנחנו נבנה את בית ישראל שהוא בית ה'. אשר שם ה' עליו נקרא. כל אחד המחנך את בניו או מחזיק אחרים ללמוד תורה. הרי הוא בונה את בית ישראל כל בן ובן הוא אבן וחומר לבית ישראל. לוא עבר חלילה דור אחד שלא הי' מחנך או מחזיק לומדי תורה ממילא חס ושלום הי' חרב כרם ה'. אך חלילה לנו כל דור ודור הוא בונה בית ה'. ואנחנו מצווים מהר סיני ושננתם לבניך לדבר בם. ולמדתם את בניכם. וכל אחד מישראל מקבל עליו עבודת ה' הזה לבנות בית לשמו שהוא לחנך את בניו, ולחזק לומדי תורה. והאיש העושה בזדון לא לבד שיענש על שלא עשה מלאכתו עוד הוא מביא רפיון בכל הכלל. כי כל אחד מישראל מקבל זה מזה, ופעולת אחד תפעול ברוח על אחיו, ואם בשעת שלו' כך בשעת חירום על אחת כמה וכמה. בעת אשר רוח סערה יצא מן הצפון הצפוני בלבו של אדם וסוערים על דת קדשינו. מלחמת החוץ ומלחמת הפנים הנוראה בעת כזה חוב על כל אחד לאזר שארית כחו, לעשות סוללות וצריחות לדת קדשינו להיות למחסה מפני החצים והבליסטריאות. חובה על כל אחד ללמד לבני יהודה קשת, היינו להשתיל בבני הנעורים התורה הקדושה והיראה הטהורה. בעת כזאת העומד מנגד ואינו עושה דבר בעד התורה הוא חבר לאיש משחית הוא בוגד בעמו ואלקיו. על זה אמרו חז"ל אל תקרא בניך. פירוש לא תקרא בשם בניך אלא לאלה שהם בוניך שהם עושים בשביל התורה שהם הם הבונים את כלל ישראל, כי ישראל ותורתו חד הוא ואין בנין זה בלא זה. אבל לאלה שאינם בונים את ישראל אל תקרא אותם בניך. הם אינם בנים לכלל ישראל, כי איך יקרא בן מי שאמו על ערש דוי והבן לא יפקדנה כלל, בן כזה הוא בן סורר ומורה אשר צריך להיות אכזרי עליו כעורב. לא לחשבו לבן. כן בן כזה של כלל ישראל שאינו עושה לבנות את בית ישראל שהוא חיזוק וקיום רוח התורה והדת בן כזה לא תקרא אותו בניך. אך התלמידי חכמים הם הבונים את ישראל. וכן המחזיקים בידי תלמידי חכמים וכאמרם (בברכות ל"ד) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת"ח. ביאור הדבר כי אחרי אשר כל מלחמתינו הוא בשביל התורה. ואחרי אשר שמירת הדת היא חומתינו מעוזנו ומשגבנו. כמו בבנין חומה יצורף החומה מלבנים וחומר וכל אחד המביא לבנים וחומר הוא עסוק בבנין החומה. כן אחרי שחומותינו היא חומת הרוח רוח התשוקה להתורה ולהדת כל אחד המוסיף חומר לזה הוא הבונה בית ישראל שהוא בית ה'. ואחרי אשר ע"י שאחד משיא בתו לת"ח עי"ו יתרומם כבוד התורה, ועי"ז סבה שיחפצו בני הנעורים לשקוד על התורה כי הלא לנער קשה להבין. כי עיקר לימוד התורה לא בשביל השג חמודי העולם, אך למען להיות בן תורה. בן לה' אלהינו וכאמרם ז"ל בשבת (דף י') על הפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר הקב"ה למשה לך הודיע לישראל המתנה טובה שאני נותן להם ופירשו שם דהוי דבר שאין עתיד לאגלויי דמתן שכרה דשבת לא עבידא לאגלויי. וא"כ הלא גלה להם מתן שכר של שבת ובפסוק לא נרמז שגלה השכר, ואם נימא שמפורש בפסוק איך אמרינן בביצה דמתן שכר של שבת ניהן בצנעה. הלא התורה לא בסתר נתנה וכל אוה"ע יכלו לקראותה בכל לשון מעל האבנים שעליהם כתב יהושע התורה בשבעים לשון כמפורש בסוטה (ל"ב) אכן הדבר פשוט שאם נאמר לאחד עשה דבר זה למען תהי' אהוב ומכובד בעיני המלך אם הוא בר דעת לא ישאל מה יתן לי המלך, כן ישראל ידעו שכר מתן שבת, כי נאמר להם, שה' ממ"ה הקב"ה הוא מקדשם בשמירת השבת. והשומר שבת קדוש הוא אצל המלך. ישראל לא ישאלו מה יתן לנו ה'. מבינים המה כי זה הוא גופא השכר והתענוג הנצחי אשר עין לא ראתה להיות קדוש בעיני ה'. ואף כי אין לנו הרגשים להרגיש התענוג הזה. נבין בשכלנו כי בסור מעל האדם תאות החלד אז ירגיש טעם נעימות בימינך נצח. אך אוה"ע הם לא יבינו ערך התענוג הזה. להם נשאר מתן שכר שבת בצנעה. והם ישאלו מה יתן לנו המלך כשנהי' קדוש אצלו. כן לגדול אשר נפקחו עיניו. לו אין צריך לומר מה הוא התורה ומה שכרה הוא יודע כי רק ע"י לימוד התורה האדם דבוק בה' ב"ה. בזה תלוי הכל. זה אושר נצחי. אשר כל מנעמי החיים כאין נגד זה. אך על הנער הקטן נחוץ לעשות סבות ותחבולות גשמיות שירצה ללמוד תורה. והדבר הזה שהנער יחפוץ ללמוד לא דבר קטן הוא. אך כל כבוד בית ישראל ודגל נצחי נשען עליו. כי באין גדיים אין תישים אם הקטנים לא ילמדו והנערים לא ישקדו גדולים לא ימצאו. ע"כ המשיא בתו לת"ח שמרבה עי"ז כבוד התורה ומחבבה על לומדיו הקטנים עם הנערים. הוא בונה את בית ישראל הוא מוסיף חומר ולבנים לחומת הדת ותוה"ק. למען תוכל עמוד נגד החצים בהמלחמה הנוראה. ע"כ אמרו חז"ל כי כל הנביאים לא נתנבאו אלא בשביל משיא בתו לת"ח ועושה פרקמטי' לת"ח. שהם כלל המחזיקים בידי חכמים תומכי התורה. ולהיפך אלה המבזים תלמידי חכמים, ואלה האומרים מה בצע לנו מלמודם. אמרו חז"ל כי אין להם חלק לעוה"ב כי בבזותם תלמידי חכמים סותרים הם את בנין ישראל הם יורים בכלי תותח על רוח הישראלי. כי הנערים לא יחפצו ללמוד אחרי כי חכמת התורה בזוי'. והרי המבזה תלמיד חכם רודף את כלל ישראל וכמאמרם בשבת (קי"ט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת. ואחד אמר לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו תינוקות של בית רבן. ואחד אמר על שלא הוכיחו זה את זה. ואחד אמר לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים. ובוזים דבריו עד עלות חמת ה' בעמו. עד לאין מרפא. מאי לאין מרפא אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו. ולכאורה פליגי הנך אמוראי מפני מה חרב ירושלים וכל אחד יש לו לימוד מקרא. אכן לדברינו כולם בחדא מחתא מחתינהו, לא חרבה ירושלים אלא על שחללו השבת. אם יקשה לך ירושלים עיר הקדש איך באה למדרגה זו תדע כי זה יען כי התינוקות לא למדו תורה, ובאין גדיים אין תישים ובאין תורה אין שמירת הדת. ואם יקשה לך מפני מה לא עמדו בפרץ. יען כי לא הוכיחו זה את זה. ומפני מה בא כל זה כי ביזו תלמידי חכמים ממילא לא היו דבריהם נשמעים. ולא רצו התינוקות ללמוד, וחללו השבת. כי אין בור ירא חטא ועלתה חמת ה' עד לאין מרפא. כי כל המבזה ח"ח אין רפואה למכתו. כי כל עון שאדם עושה שנוגע אך לעצמו יכול לעשות תשובה אבל המחטיא הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואחרי כי המבזה ת"ח הוא מביא רפיון על רוח ישראל. הרי הוא חוטא להכלל ומחטיא הרבים. ואין סיפק בידו לעשות תשובה. אבל המכבד ת"ח הוא מזכה את הרבים. כי עי"ז יתרומם רוח התורה וזכות הרבים תלוי בו. וע"כ אמרו חז"ל כבוד תורה דיחיד חמור כתורה דרבים במגילה (דף ג'), יען כי בכבוד תורה דיחיד תלוי תלמוד תורה דרבים. וע"כ רבותינו כשנכנסו לכרם ביבנה הודיעו גלוי לכל. כי חומות ישראל הם מקומות:

התורה ויבנה וחכמיו היא כבוד כל בית ישראל. וכי הצילו את ישראל בהצלת יבנה. אך על ישראל לעבוד מעתה העבודה לכרם יבנה. לנטוע נטעים מכרם יבנה בכל העולם. ובמה יעשו ככה בכבוד אכסניא של תורה. כי המחזיק בידי לומדי תורה הוא בונה את בית ישראל. והוא יקרא בניך בן לכלל ישראל. ע"כ פתחו קודם כל ודרשו בכבוד אכסניא של תורה ע"י האכסניא שמכבדים ומחזיקים. את התלמידי חכמים בכבוד וברצון בזה יבנו בית ישראל בזה תלוי כל קיום התורה וזה הוא כבוד התורה שאפילו דיחיד שקול כתלמוד תורה דרבים. ומכש"כ כבוד תורה דרבים וחיזוק התורה דרבים. כי מקומות התורה הם הסוללות והצריחות לדת ישראל ולעם ישראל. וממתיבתא דיבנה וכן בכל דור מהמתיבתות תצא תורה לכל ישראל. וא"כ בודאי ראוי ונכון לדרוש בכבוד אכסניא של תורה קודם כל דבר כי בזה תלוי כל קיום ישראל:

והנה איתא בתוס' (ב"ב כ"א) ד"ה כי מציון תצא תורה. דמשום זה הי' מושיבין הישיבות בירושלים לפי שהיו רואים קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה. הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה. כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד. לפי שהי' בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו. והי' רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה. הי' גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה עכ"ל התוס'. והנה אם בדורות ההמה בקשו תחבולות איך שיצורף ללימוד התורה יראת שמים. ועי"ז זה וזה מתקיים בידו. ובקשו עצות לזה ומשום זה בתחלה קבעו הישיבות אך ורק בירושלים ולא בכל ערי ישראל. יען כי שם לא יהי' ממה לשאוב יראת שמים כמו שהיו שואבים בציון מקום המקדש והכהנים. מה נענה אנחנו בדור זה איזה תחבולות ועצות עלינו לעשות. שביחד עם לימוד התורה יהי' ממה לשאוב יראת שמים. ואז ע"י יראת שמים זה וה יתקיים בידו. כי ע"י יראת שמים לא יחפוץ לילך לרעות בגנים אחרים וילמוד ושניהם כאחד יתלכדו ולא יתפרדו. ויראת שמים הוא דבר שנחוץ לזה עצות ותחבולות עד שאמרו חז"ל אטו יראה מילתא זוטרתי היא. ואמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. ואיך רחוקים אנחנו מידיעת איכות יראת ה' כי אם נבא לאיש אחד ונאמר לו תדע כי אין לך יראה מפני השם. הלא נדמה בעיניו כאילו קראינוהו רשע. וירגז על הכלימה באמרו איך לא אירא מפני ה'. אשר בידו להמית מיתת עולם הנני ירא ה' באמת. אך חז"ל הם ידעו כמה צריך האדם לירא מפני ה'. אמרו כי רק לגבי משה מילתא זוטרתי היא. אבל עד משה רבינו הוא דבר גדול וקשה מאד. וא"כ צריך לזה יגיעה רבה. אחרי כי היא יסוד התורה. איך יעשה האדם עצמו בן חורין ממצוה הזאת שהיא יסוד כל המצות. ומה נעמו בזה דברי מרן הגאון האמתי פאר הדור צדיק נשגב אוצר של יראת שמים כקש"ת מוה' ר' יצחק בלאזער שליט"א. מלפנים רב בעיר המלוכה בהעירו מדברי הגמ' (בקדושין ל"א) דאמר רב יוסף מריש ה"א מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות. עבידנא יומא טבא לרבנן. דהא לא מפקידנא ועבידנא השתא דשמעיא להא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אדרבה מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. ופירשו בתוס' דהטעם דמי שמצוה ועושה עדיף טפי לפי שדואג ומצער יותר פן יעבור. מי שאין מצווה יש לו פת בסלו. שאם ירצה יניח והנה מתחילה חשב רב יוסף. כי יותר יש סברא לתת שכר לשאינו מצווה. דהלא המצווה עושה מפני הצווי. ורק אח"כ חזר בו משום דר' חנינא. היינו מפני שהמצווה יש לו מורא פן יכשל ואשם א"כ היינו דוקא לאיש המפחד פן יעבור. אך האיש אשר לבו בריא. ורחוק הוא מהכלל ישראל דדייגי במצות. לו אין השכר של הצער. וממילא הוא גרוע משאינו מצווה. כי האינו מצווה עושה אע"פ שלא נצטווה. ובדידי' נשאר סברת רב יוסף כדמעיקרא דשאינו עדיף. נמצא דכשיש לאדם יראת שמים מלבד שתביאהו להרבה מצות. ולסור מן הרע עוד כל מצוה שיעשה יהי' שכרו גדול מאד כי יהי' מצוה ועושה. ועדיף ממי שאינו מצווה משא"כ אם אין לו היראה פן יעבור. הרי הוא גרוע ממי שאינו מצווה. והנה חז"ל עשו שיתלכדו ולא יתפרדו התורה והיראה כי בכל מקום בש"ס מפוזרים הרבה דברי מוסר המעוררים את האדם מתרדמתו אשר נסך עלי' היצר. הם יעירוהו לעבוד למען אושר הנצחי. אך כאשר בעוה"ר נתמעטו הלבבות וכשם שאין אנו מבינים אגרא דשמעתא סברא מתוך דברי הגמ' בעצמה. בלתי ע"י פלפול התמידים ודברי הראשונים והאחרונים. כן בדברי המוסר אשר בדברי רבותינו ז"ל כאשר קטנו המחות וקהו ההרגשים. אין אנו יכולין להורות ולהבין משנת יראת ה' אשר בתוך דברי חז"ל. ולא עוד אלא שקשה הוא יותר מדבר הלכה. שבדברי מוסרם הטוב. אשר עיקר הוא בנוי על ההרגש והבנת הלב. כי בכלל כל דברי המוסר ידועים וגלוים לכל בני אדם. ורק חסר לאדם הרגש הדברים שישובו הדברים שידעם אל לבו. וכאשר ביארו דברי הכתוב וידעת היום והשבת אל לבבך. היינו הדברים שגלוים וידועים לך תשובם אל לבבך. שיבאו הדברים חדרי לבבו. שיוציאו אח"כ פרי תנובה. היינו מהדיעה יבוא לידי מעשה. ואחרי אשר עיקר דברי מוסר הוא הרגש הדברים. ע"כ מדברי הגמ' בעצמה בשעת לימוד קשה עלינו להביא הדברים לידי השבה אל הלב. וע"כ האיר עינינו קדוש ה' מרן ר' ישראל סאלאנטער זצוק"ל. בעצתו לכל בית ישראל לקבוע שעה אחת ביום ללמוד דברי מוסר מתוך שפתי הראשונים והאחרונים אשר הרחיבו הדברים דברי רבותינו ז"ל. והספרים שערי תשובה חובת הלבבות ספר הישר לר"ת ומסלת ישרים. הם לנו להלכות היראה וחובות הלבבות חובת היראה חובת המדות טובות והסרת המדות הגרועות המושרשות בטבע האדם אשר מצווים אנחנו לשרש אחר פרה ראש ולענה הזה. הספרים לאלה הם לנו כספר הקצות והנתיבות בהלכה כן הם לנו בהלכות חובות הלבבות. וע"כ למד מרן ר' ישראל זצוק"ל לקבוע עת בכל יום ללימוד ספרי המוסר. ולהעמיק ולהתבונן בם כי הם חיי עולם ואינם נקנים אלא ע"י יגיעה. וכאשר הגאון הצדיק הגרי"ב שליט"א אמר במוסרו. הנה נחזה כי שלמה המלך ע"ה דמה את היצה"ר למלך גדול שבא על עיר קטנה. והנה על עיר קטנה די שיבא שר מאה שיכבשה. ומה גם בבא אלי' מלך גדול. ולא עוד שהמלך הזה לא הסתפק בכל המלחמה לבדו אלא שבנה מצודים גדולים וחרמים. ואם מלך גדול בנה מצודים גדולים על עיר קטנה. היתכן האיש החכם מלט את העיר בלי עצות ותחבולות. כן היתכן שבלי מעשה ויגיעה רבה תחבולות מלחמה ינצח האדם את האויב הנורא יצרו הגדול: ובזה בארתי מאמר חז"ל בסוכה (דף נ"ב) אשר אמרו כי לעתיד לבוא כשישחוט ה' את היצר צדיקים נדמה להם כהר. ויאמרו איך יכלנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים נדמה להם כחוט השערה. ויאמרו איך לא יכלנו לכבוש חוט השערה כזה. וכבר התפלאו על זה. כי הלא נראה שרשעים יש להם יותר תאוה לחטא מנטות הצדיק אל הרע. אכן הדברים כפשוטם הרשע אשר לא נסה מעולם ללחם מלחמת היצר ידמה בנפשו כי כח היצר קטן מאד. והוא יאמר אין רצוני לפרוש ממעשי אבל לוא רציתי לא הייתי צריך למוסר ועיון והעמקה. כיון שהיתי רוצה מיד הייתי עושה כל מה שברצוני כי הבחירה בידי. והמוסר אך למותר. אך מי שנסה לנצח את היצר הוא יודע כח אויבו הגדול:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה