אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן מג

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן מג

סימן מב

סוגיא דשליח שעשאו בעדים. ויתבאר דין אם החזיר השליח הכסף להמלוה ויתבאר דין מזיק באונס:

דף קד ע"א אתמר שליח שעשאו בעדים ר"ח אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח וכו' וכתב הרמב"ם (בפרק ט"ז מהלכות מלוה ולוה הלכה ב') ז"ל הי' ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה לשמעון החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו וכתב ע"ז הראב"ד אמר אברהם אחריות לוי השליח איני יודע מהו אלא שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר. והנה בחו"מ (סימן קכ"ה ס"א) כתב המחבר ז"ל ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיע ליד שמעון ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני ראובן אח"כ ולא הי' לו ממה לפרוע בענין שהפסיד שמעון את שלו לוי חייב לשלם שהוא פשע במה שהחזירו לראובן ופירש בסמ"ע דלסברא זו אין לוי חייב אלא אם כן העני שמעון הא בלאו הכי אע"פ שהחזירו אין שמעון יכול לתבוע אלא לראובן וכתב הש"ך דאין זה סברא דכיון שזה זכה לו ואילו הי' הלוה רוצה לחזור לא הי' יכול נמצא שהוא ממש מעות של שמעון. א"כ זה שהחזירו הרי כאילו נתן מעות של שמעון לראובן ושמעון יכול לחזור על איזה שירצה ע"כ כתב הש"ך דגם הטור מודה לזה ומה שכתב הטור והעני ראובן והמחבר העתיק לשונו. אורחא דמילתא נקט דאין דרך שהמלוה יתבע את לוי דפשיטא דניחא ליה לחזור על ראובן ומה שמסיק הטור ז"ל והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבין באחריותו אין כונתו לומר דפליגי דלסברא הראשונה דוקא בהעני מחויב לשלם ולהרמב"ם אף בלא העני אין כונתו כן דאף סברא הראשונה מודה דאף בלא העני ג"כ מחויב לשלם אם יתבע ממנו אלא דעל מה שכתב הטור תחלה דאם איים עליו בדבר שיש בידו לעשות עד שהוצרך להחזיר פטור ע"ז כתב אח"כ והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריותו כו' ר"ל דהרמב"ם כתב סתם החזירו לו שניהם חייבים באחריותו ולא חילק בין איים עליו או לא משמט דאפילו איים עליו חייב וכן יש לפרש דברי הרמב"ם את"ד הש"ך:

ודבריו מאד תמוהים דאיך נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל דאפילו אם החזיר מחמת האיום ג"כ מחויב דהרי אמרינן בגיטין (דף י"ד ע"א) אחי בר יאשי' הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא אמר להו לרבי דוסתאי בר ינאי ולרבי יוסי בר כיפר בהדי דאתיתו אתיוהו נהלי אזיל יהבו ניהלי' אמרי להו נקני מינייכו אמרי להו לא. אמרי להו אהדרוהו ניהלן. רבי דוסתאי בר ינאי אמר להו אין רבי יוסי בר כיפר אמר להו לא הוי קא מצערי ליה א"ל חזי מר היכי קא עביד אמר להו טב רמי ליה כי אתו לגבי' כו' אמאי תיעבד הכי כו' אילו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בר כמותי כו' א"ל אי הכי שפיר עבדת. הרי שאם החזיר מחמת האונס פטור ומזה הוכיח הרשב"א דינו דאם החזיר מחמת האיום פטור ואיך נוכל לומר דהרמב"ם יסבור שאף אם החזיר מחמת האיום נמי חייב וכן קשה לי מזה על דברי הש"ך (שם בס"ק י') על דברי המחבר שכתב ואם מחמת אונסו החזירו לראובן פטור והקשה הסמ"ע מדברי הרמ"א שם שכתב שם ז"ל ראובן שהי' לו מעות ביד שמעון ואמר ללוי לקבלם משמעון והלך לוי וקבלו ואח"כ אמר שמעון ללוי שיחזיר לו מעותיו שקבל בשביל ראובן כי בטעות פרעו ואם לא יחזירם יכפור לו חוב שחייב לו שמעון ללוי ממקום אחר והנה לוי אומר לראובן לא קבלתי בשבילך כדי שאפסיד את שלי ורוצה להחזירם. וראובן אומר שלא יחזירם מאחר שכבר עשה שליחותי' וזכה בשבילו הדין עם ראובן הרי שאין לו להחזיר אף מחמת אונס ומה שחילק הסמ"ע בין עשה ראובן את לוי לשליח בין אם שמעון מעצמו מסר ללוי המעות לא נראה לו להש"ך שכיון שזכה זה בשבילו הוי הכסף של המלוה מה לי עשאו שליח או לא סוף סוף עכשיו הוא של המפקיד וחילק הש"ך דמשו"ה גבי מעשה דרמ"א אין לו להחזיר שאין האונס על זה הממון עצמו רק שרוצה לכפור לו חובו אבל אם אנסוהו על הכסף עצמו אז פטור אם החזיר מחמת אונס ע"כ דברי הש"ך. ולכאורה גבי מעשה דרבי דוסתאי בר ינאי שכיון שלא רצו אלא רק שיקבל עליו אחריות א"כ הרי האונס לא הי' על אותו הממון אלא על ממון אחר ואולי כיון שאינו מחויב לקבל אחריות והוא אמר שאינו מקבל נמצא שבשעה שכפוהו לא הי' על מה שאינו מקבל אחריות אלא על מה שאינו מחזיר א"כ נמצא דהכפי' היתה על אותו הכסף עצמו. אך מה שפירש דלהרמב"ם אף אם היתה הכפי' על אותו הכסף בעצמו ג"כ מחיב אם החזיר ודאי דקשה ממעשה דרבי דוסתאי בר ינאי:

לכן נראה לי לבאר טעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד והטור דהנה בח"מ (סימן שפ"ח) הביא המחבר דעת הרמב"ם דאם נשא ממון חבירו בידו ונתן לאנס חייב לשלם מ"מ. אף שהאונס אנסו להביא אכן הש"ך הסכים להראב"ד דדוקא אם אנסוהו על ממון סתם אז אף שאנסוהו להביא חייב כשנשא ונתן ביד. אבל אם אנסוהו להביא ממון פלוני א"כ האונס הוא מתחלה על אותו הפלוני אין זה מציל עצמו בממון חבירו ומשו"ה:

פטור. אכן סברת הרמב"ם פשוטה דכיון דכתיב ומכה בהמה לא חילק ובין שוגג ובין אונס הוי כמזיד כמפורש בדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות חובל ומזיק הלכה א') ז"ל המזיק ממון חייב לשלם נזק שלם בין שהי' שוגג בין שהי' אנוס הרי הוא כמזיד וכתב שם המ"מ דהרמב"ם לא חילק בין אונס גמור לשאינו גמור והיינו משום דס"ל מה שהמזיק משלם אינו עונש בעד שהזיק שחייבה התורה אותו בעד זה שעשה דבר שאסור לעשות דאם נימא דחיוב דמזיק אינו אלא בגדר עונש א"כ אמאי מחויב בהציל את עצמו בממון חבירו הרי הי' מוכרח לעשות דבר זה שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש ואם כי יש לומר דמציל עצמו בממון חבירו שאני דכיון שנוטל דבר של חבירו כדי לפדות ולהציל את עצמו מחויב לשלם בעד שלקח דבר של חבירו ולא בעד שהזיק. ונטילה לא הוי החיוב בגדר עונש דנימא דכיון שהי' אנוס בדבר הזה יפטר. אבל היכא דאנסוהו על אותו הדבר הרי לא נטל בעד עצמו אלא מחויב רק כמו מזיק הדבר ההוא ומשו"ה אם הי' אנוס בדבר הזה יפטר דהתינח גבי מעשה של דוד שנטלו גדישים דשעורין של ישראל כדי להציל עצמן דשם נטלו הגדישים כדי להציל את עצמם אבל בנרדף ששיבר את הכלים אמרינן דחייב על כלים של כל אדם משום דאסור להציל את עצמו בממון של חבירו והלא שם לא נטל כלל אלא דרך נוסו שבר את הכלים והי' אנוס על מעשה השבירה ואם נימא דחיוב מזיק הוא בגדר עונש א"כ אמאי חייב הרי הי' אנוס ע"כ דרבתה התורה דמזיק נמי נוטל הוי ואף שהי' באונס ג"כ מחויב לשלם וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם אף אם אנסוהו על אותו ממון של פלוני כיון שבלעדו לא הי' האנס נוטל בעצמו ונמצא דהוא הנהו המזיק אף שההיזק הי' באונם ג"כ מחויב דמזיק באונס חייב:

ובזה נראה לי לבאר הא דאיתא (בדף פ"ז) חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורים. ובאמת לפי מה שפרשו הראשונים גבי כפי' רפרם לרב אשי ואגבי כי כשורא לצלמי ופרש"י ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי' מיני' בגדלותי' גוביינא מעליא הרי דאף שהזיק בעת שהי' קטן מחויב לשלם ומשו"ה כתב בהגהת אשרי דקטן חייב לשלם כשיגדל וכן משמע בפרק שור שנגח דו"ה דקאמר רבי יוסי בר חנינא מעליית אפוטרופסים וחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי וכל שכן היכא דאזקה בנפשייהו עכ"ל הגהת אשרי. וממתניתין לכאורה מוכח דחרש שוטה וקטן אף לאחר שהגדילו ונתפקחו אין משלמין שהרי ז"ל המשנה חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם הרי זה דוקא בעבד ואשה אמרינן שאח"כ מחויבין לשלם אבל לא בחרש שוטה וקטן. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות חובל ומזיק הלכה כ') ז"ל חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורים אע"פ שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם שבשעה שחבלו בהן לא הוו בני דעת. אכן לפי הנ"ל יתישב דהנה כמה פעמים בארנו לעיל בסוגיא דכופר ודמים דבן חורין. דלדידן הא דמשלמין נזק בחבלת אדם אין הטעם כנזקי ממון היינו מפני שהזיק ממון של חבירו מחויב לשלם שהרי כיון דאין דמים לבן חורין ואין יכול למכור אותו נמצא דלא הזיק ממון של חבירו רק שאמרה התורה לא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינם חוזרין מהו הכופר שישלם לו ממון כשיעור שאלו הי' עבד והי' נפחת מחמת החבלה ישלם לו שיעור כזה. ומשו"ה כתב הרמב"ם שם (בפ"ה מהלכות חובל ומזיק) שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק דנזק קנס הוא ומשו"ה הרמב"ם (בפ"א מהלכות חובל ומזיק הלכה י"א) כתב אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד ולא כתב בין אנוס דגבי חבלת אדם כיון דהוי בגדר עונש משו"ה אם הי' אנוס פטור ודוקא שוגג רבתה התורה מפצע תחת פצע אבל אנוס פטור מה שאין כן בפ"ו (מהלכות חובל ומזיק) שהבאנו דהתם קאי לגבי מזיק ממון חבירו כתב בין שהי' שוגג בין שהי' אנוס הרי הוא כמזיד הרי דעל אונם ג"כ חייב דמזיק ממון לא הוי בגדר עונש. נמצא דהא דאמרינן דחש"ו פגיעתן רעה דהן שחבלו באחרים פטורין היינו דוקא בחבלה דכיון דחבלה הוא רק בגדר עונש על הנזק א"כ קטנים דלאו בני כפרה ועונשין ננהו משו"ה פטורין לשלם אף כשהגדילו משום שבשעה שחבלו לא חל עליהם העונש (ושבת וריפוי הא בעינן דוקא כונה כמו דאמרינן היתה לו אבן מונחת בחיקו דפטור מד' דברים וכן בישן ג"כ פטור מד' דברים). אבל בהזיק הקטן ממון חבירו דהתם אין החיוב בגדר עונש אף קטן מחויב לשלם דכיון דנטל דבר של חבירו מחויב גם קטן לשלם. וכן גבי נזקי בהמתו (בדף מ"ד) בארנו בארוכה דעת הרמב"ם דאין החיוב מפני שלא שמר את ממונו דאף אם עשה ברשות ג"כ מחויב אלא דרבתה התורה שמחויב על שממונו הזיק כאלו הזיק בעצמו ורק מדכתבה בה התורה ולא ישמרנו מיעטה התורה היכא דשמרו פטור אבל היכא שלא היתה שמירה אין החיוב בגדר עונש על שלא שמר. (וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הרא"ה בשם הרמב"ן פרק הכונס). וכיון דנזקי בהמתו ג"כ אינו בגדר עונש משו"ה אם הזיק שור של היתומין משלמין משא"כ בחבלה דהוי בגדר עונש וכפרה ויתמי לאו בני עונש וכפרה ננהו:

ואין להקשות איך כתבנו דהרמב"ם ס"ל דאפילו אונס גמור ג"כ מחויב וכן כתב שם הרב המגיד שהרי כתב הרמב"ם שם (בפ"ו מהלכות נזקי ממון) הי' עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה פטור שזו מכה בידי שמים היא וכן כל כיוצא בזה. הרי דס"ל דבאונס גמור פטור. נראה לי דהנה שמעתי מקשים על דברי הרשב"א דס"ל דהמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב מטעם אדם המזיק א"כ ע"כ לדברי הרשב"א כיון שהעמיד הבהמה על הקמה הוי כתולש הקמה בידים א"כ איך מותר להעמיד בשבת בהמה על גבי קמה הא הוי תולש בידים לדברי הרשב"א אך לדעתי טעם הרשב"א דס"ל דאם העמיד הבהמה הוי כמזיק בידים היינו משום דקיי"ל בסנהדרין (דע"ו ע"ב) דמצמצם נמי חייב משום אדם המזיק דילפינן מרוצח דאמר קרא או באיבה לרבות את המצמצם אף דמצמצם לא הוי מעשה בידים אלא שאין מניח לילך אך כיון שכבר ההיזק מזומן חייבה התורה כעושה בידים א"כ מינה ילפינן דבנזקין ג"כ חייב מצמצם כעושה מעשה בידים ומשו"ה אמרינן דאם הי' בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון ועמד בעל קורה חייב אף שבעל הקורה לא שבר בידים רק שעמד וע"י כן שבר בעל החבית חביתו בהקורה וא"כ הרי הוי רק בור ובור פטור על הכלים אלא כיון שהעמיד הקורה בשעה שכבר הולך החבית ומזומן ההיזק הוי מצמצם דחייבה התורה כעושה מעשה בידים. (ועיין בדברינו בסוגיא דנתקל פושע). נמצא דמצמצם לא הוי מעשה אלא גבי נזקין דשם חייבה התורה מצמצם כעושה מעשה בידים אבל לא שהוא בעצמו המזיק נמצא דגבי שבת דשם לא עשתה התורה מצמצם כעושה מעשה בידים משו"ה מותר להעמיד בהמה על גבי קמה לפי"ז נוכל ג"כ לומר דהי' עולה בסולם ונשמטה השליבה ונפלה והזיקה אין הכונה שמכחו הזיקה שנימא שכחו הזיק וכחו כגופו דהוא השמיט רק השליבה ממקומה וממילא כיון שנפלה הזיקה מכחה. נמצא דהוא אינו על מעשה זו רק מצמצם ובמצמצם לא הוי רק חיוב על מעשה הצמצום משו"ה דוקא היכא דהי' במזיד או בשוגג דג"כ מועד הוא ומחויב הוא על מעשה הצמצום על שלא עיין אם חזקה ומהודקת היא אבל היכא דהי' אנוס על מעשה הצמצום כיון דבאמת לאו מעשה בידים הוא ועל מעשה הצמצום לא נוכל לחייבו ממילא לא הוי מזיק בידים כלל אבל היכא דמזיק בידים הוא אז אף באונס מחויב:

והנה הרמב"ם כתב (בפ"ג מהלכות שכירות הלכה ו') רועה שהי' לו להציל הטריפה או השבוי' ברועים אחרים ובמקלות ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל הרי זה חייב אחד שומר חנם ואחד שומר שכר אלא ששומר חנם קורא רועים ומביא מקלות בחנם ואם לא מצא פטור. אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה כדי להציל וחוזר ולוקח שכרן מבעה"ב ואם לא עשה כן והי' לו לשכור ולא שכר הרי זה פושע וחייב. והשיג על זה הראב"ד דאיך כתב הרמב"ם דהוא פושע וחייב כיון דלא הי' מוצא אלא בדמים ובעה"ב הי' צריך לשלם לו הדמים א"כ כשיעור הדמים שהי' עולה לו לשכור הרועים ולהביא המקלות ינכה לו מההיזק שהרי זה לא הפסיד לו. ונראה לי דכפי שביארנו דהרמב"ם ס"ל דהא שחייבה התורה מזיק אינו בגדר עונש על שעשה דבר שאסור לו לעשות אלא שהחיוב הוא משום דהוי כנוטל משל חבירו א"כ נהי דאם הי' מקדם ברועים ומקלות הי' בעה"ב מפסיד דמי הרועים והמקלות. אבל עתה שלא קידם הרי הוא פשע על הבהמה והרמב"ם ס"ל דפושע נמי מזיק הוא. נמצא דעתה הוא הזיק הבהמה שלו וכמו דאמרינן בב"ק (דף כ"ו ע"ב) הזורק כלים מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור משום דמנא תבירא תבר ואמרינן בפרק כיצד הרגל היינו טעמא משום דאזלינן בתר מעיקרא והוי הכלי כשבור הא אי לא אזלינן בתר מעיקרא הי' מחויב המשבר אף שלא הפסיד לו מאומה שהרי אם לא הי' שובר ג"כ הי' נשתבר הכלי וא"כ מה הפסידו בשבירתו ועיין בדברי הרמב"ן שם. אכן לדברי הרמב"ם פשוט כיון דמזיק אינו בגדר עונש על שגרם להפסד אלא דמזיק נמי נוטל הוא. א"כ אף דאם לא שברו הי' נשבר ממילא מ"מ עתה הלא הוא שבר ונמצא דהוא נטל הדבר משו"ה הוא מחויב לשלם אף שלא גרם הפסד כיון דעכ"פ הוא המזיק. וכמו דאם גזלן אחד רצה לגזול דבר ובא שני וחטף הוא טרם שלקח הגזלן הראשון האם נימא שיפטר השני משום דבלאו איהו הי' גוזל הראשון את הדבר. ובהדיא אמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ואף דאם לא אכלו הי' הדבר אצל הגזלן מ"מ עתה כשנטלו הוא מחויב. כמו כן בשבר כלי אף שממילא הי' נשבר כיון דבתר תבר מנא אזלינן והכלי עדיין לאו שבור אף שלא הפסידו מאומה מ"מ כיון שהזיק משלם. דלא אזלינן בתר הפסד אלא בתר מזיק. וא"כ גם ברועה שהי' לו לקדם ברועים ומקלות נהי שלא הפסידו משום שהי' צריך להוציא דמים על הרועים מ"מ כיון שלא קידם פשע על הבהמה נמצא שהוא הזיק את הבהמה ומשו"ה מחויב לשלם שאם הי' מקדם הי' ההפסד של בעה"ב דמי הרועים והמקלות שהי' צריך להוציא ועתה שלא קידם הוא הנהו המזיק את הבהמה ע:

ולפי המבואר לעיל יתבאר טעם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד גבי שליח שהחזיר שהרמב"ם כתב שאם החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין באחריותו והראב"ד כתב אחריות לוי השליח אינו יודע מהו אלא שאם יכפור ראובן נמצא לוי פושע בדבר. דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דמחויב היכא שהזיק אף שלא הפסיד לו מאומה דעיקר החוב על ההיזק. נמצא כשהחזיר חוב לראובן הרי הוציא ממון של שמעון שהרי החזיר לראובן וראובן יוציאם אף שלא מגיע לו עדיין הפסד שלא יכפור ראובן ולא הפסיד לו מאומה אבל הלא להרמב"ם עיקר החיוב הוא על ההיזק ומשו"ה כיון שהוא הזיק ממונו שהוציאם גם הוא נתחייב ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה. אבל הראב"ד לטעמי' דעיקר החיוב לא על ההיזק אלא על ההפסד שמגיע לו והכא כשהחזיר לוי לראובן הממון הרי לא הפסיד לו עדיין מאומה שהרי נתחייב ראובן לשמעון בעד הממון נמצא דלא הפסיד לוי לשמעון מאומה ומשו"ה ס"ל דאין השליח חייב באחריותו. ולא מיבעי היכא דיכול לגבות מראובן דודאי לא נתחייב לוי שהרי לא הפסידו עדיין אלא אפילו בהעני ראובן ואין יכול לגבות ממנו ולכאורה הרי הפסיד לו וא"כ יתחייב. אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל דעיקר חיוב מזיק דוקא היכא שאסור לו להזיק דמשום הכי פוטר הראב"ד היכא שאנסוהו על ממון של פלוני דס"ל דמזיק אינו מחויב לשלם אלא בפשע אבל לא היכא שאנסוהו נמצא הכא כיון דאינו פושע במה שהחזיר החוב לראובן שהרי ראובן רגיל ללות אצלו ואף שלכתחילה אין לו להחזיר מ"מ פושע לא הוי כדאיתא בתוס' גיטין (ד"ל) דאף דכו"ע ס"ל דיכול לומר דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אעפי"כ במסר לשומר לא מקרי פושע ואינו מחויב לשלם ה"נ בהלואה כיון שרגיל להלות לו אף שיוכל להיות שעתה אינו רוצה יותר להלות לו מ"מ פושע לא הוי ומשו"ה אף שהעני אח"כ אינו מחויב לשלם. ומשו"ה כתב הראב"ד דאינו מחויב רק היכא שכפר ראובן דנמצא אז שהוא עשה ההיזק אבל אם לא כפר אף שהעני פטור כיון שאין ההיזק מחמתו דעל זה שיעני לא הי' לו לאסיק אדעתי'. אכן הטור ס"ל בחדא כדעת הרמב"ם שמזיק מחויב אף באונס הרי דאין החיוב דוקא היכא שאסור לו לעשות מעשה ההיזק אבל גבי רועים ומקלות ס"ל כהראב"ד דמנכין לו הדמים שהי' נותן נמצא דס"ל בזה כהראב"ד דמזיק מחויב דוקא על הפסד הדבר לא על היזק בלא הפסד. משו"ה בהעני דגרם לו הפסד פסק כהרמב"ם דמחויב לשלם שהרי גרם לו הפסד אף שאינו פושע שלא הי' לו לחשוב על זה שיעני והוא רגיל להלות לו. מ"מ כיון שגרם לו הפסד הרי הזיקו ומזיק אף בלא פושע ג"כ מחויב כמו באנסוהו להביא ממון של פלוני דס"ל להטור כהרמב"ם דמחויב. אבל כל זמן שלא העני ויוכל לגבות החוב מראובן נמצא שלא הפסידו עדיין. והטור הא ס"ל בזה כהראב"ד דעיקר חיוב היזק הוא ההפסד משו"ה ס"ל כל זמן שלא העני ויכול לגבות ממנו דלא הי' לו הפסד אינו מחויב לשלם. (ואין להקשות כיון דפסק הטור דמזיק באונס ג"כ מחויב שהרי פסק אנסוהו להביא חייב א"כ איך פסק (בסימן שע"ח) גבי נשמטה שליבה דאם היתה חזקה ומהודקת והתליעה פטור וכן בנפל מן הגג ברוח שאינו מצוי' כתב שהוא פטור בשלמא אליבא דהרמב"ם ביארנו דהיינו שהשליבה נפלה והזיקה כמו שכתב הרמב"ם נפלה והזיקה. אבל הטור שכתב נפל והזיק משמע שהוא בעצמו נפל מהשליבה והזיק ואעפי"כ כתב דאם היתה חזקה ומהודקת פטור דיש לומר שהטור מחלק בין היכא דעשה המעשה בידים אז מחויב אף באונס דזה מקרי מכה בהמה והיכא שלא עשה המעשה רק שנפל וגופו הזיק בזה אין החיוב אלא מטעם ששמירת גופו עליו והיכא שהי' באונס פטור):

והנה כל זה שביארנו שלדברי הרמב"ם מחויב אף היכא שלא גרם לו הפסד והי' באונס היינו דוקא היכא שהחיוב הוא מטעם מזיק אז מחויב הוא אף באונס אבל היכא שחייבה התורה רק מטעם פושע אז אם הי' באונס פטור שהרי לאו פושע הוא ומשו"ה אמרינן ב"ב (דף קי"ז) ההוא גברא דהוה מפקיד ליה גבי' כסא דכספא סליקו גנבי עילוי' שקלה יהבה להו אתא לקמי' דרבה פטרי' כו'. אמר רב אשי חזינן אי אינש אמיד הוא אדעתא דידי' אתו ואי לא אדעתא דכספא אתו דמזה הקשו על הרמב"ם דס"ל שאם נשא ונתן ביד מחויב אף שאנסוהו והכא אמרינן דאי אדעתא דכספא אתו פטור (ועיין שם בתוס' ד"ה ואי) אולם הרמב"ם פירש (בפ"ו מהלכות חובל ומזיק) דאימתי אמרינן דאף באונס מחויב דוקא ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו מחויב לשלם אלא כשהזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור והיינו דגבי שומר היכא שהוא עשאו לשומר לא חייבה התורה אלא בפשיעה אבל שלא בפשיעה פטור נמצא הכא כיון שהפקידו הכסא דכספא גבי' ועשאוהו לשומר נמצא דההיזק שלו הי' ברשותו של הנפקד. משו"ה כיון שהי' באונס ולא בזדון פטור. אבל היכא שלא עשאו לשומר נמצא דההיזק הי' שלא ברשותו של המזיק והוי עליו דיני מזיק לא דיני שומר משו"ה אף באונס נמי מחויב היכא שהזיק הדבר אבל היכא שלא הזיק הדבר רק מסרו למי שאינו נאמן דאז אין:

החיוב מטעם מזיק אלא מטעם שמירה א"כ אז אינו מחויב אלא בפשיעה אבל לא באונס. משו"ה לא קשה על הרמב"ם שפסק שאף אם החזיר מחמת אונס נמי חייב ואילו בגיטין אמרינן דכיון דהי' אנוס רבי דוסתאי בר' ינאי. אמר ליה אי הכי שפיר עבדית. דהרמב"ם לא קאמר דיני' אלא באם הי' ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה ולוי החזיר את המנה לראובן וכיון שהחזיר לו המנה הרי החזירם לו שיוציאם נמצא שהזיק לו המנה שלו שהרי הכסף הי' נתון לו בכדי שיוציאם ולהרמב"ם מזיק חייב אף באונס משו"ה אף אם החזיר באונס ג"כ מחויב וגם שמעון המלוה לא עשאו לשליח. נמצא שלא הי' כלל שומר מצד שמעון דנימא דשומר לא יתחייב אלא בפשיעה. אבל גבי מעשה דרבי דוסתאי ברבי ינאי דהתם דאיספקא דכספא הי' פקדון נמצא כשהחזיר להם רבי דוסתאי בר' ינאי האיספקא דכספא לא החזיר להם על מנת שיוציאה ולא נוכל לחייבו מטעם מזיק שהרי לא הזיק ואין החיוב רק אלא מטעם פושע שלא שמר משו"ה אם החזיר באונס פטור שהרי לאו פושע הוא. וגם כיון שעשאו שליח הלא עשאו לשומר ושומר אינו מחויב אלא בפשיעה כמו מזיק ברשות המזיק היכא שנכניס שלא ברשות דאינו מחויב אלא בזדון. ולפי"ז נוכל לבאר ג"כ קושית הסמ"ע והש"ך על דברי המחבר שכתב דאם מחמת אונסו החזירו לראובן פטור והקשה הסמ"ע והש"ך מדברי הרמ"א ז"ל ראובן שהי' לו מעות ביד שמעון ואמר ללוי לקבלם משמעון כו' ואח"כ אמר שמעון ללוי שיחזיר לו מעותיו כי בטעות פרעו ואם לא יחזירם יכפור לו חוב שחייב שמעון ללוי ממקום אחר הדין עם ראובן שאינו יכול להחזיר אף שיש לו אונס בדבר. אכן לפי הנ"ל ניחא דהא דכתב דאם מחמת אונסו החזירו לראובן אין הכונה שראובן אמר שטעה ומחזירו לראובן לחלוטין. אלא הכונה שראובן אינו רוצה שהוא יהי' השליח להשיב המעות מפני שרוצה שיקבל עליו אחריות או שארי טעמים והתם קאי המחבר לדעת הטור דסבירא ליה שכל זמן שלא הי' הפסד אף שהי' היזק לא נקרא מזיק דמשו"ה כל זמן שלא העני ראובן אינו יכול לגבות מהשליח נמצא דבשעה שמחזיר כיון שראובן אינו אומר שהוא רוצה לכפור בשעה שמחזיר לו השליח לא הוי מזיק להטור בעל סברא זו. נמצא דבשעת מעשה אין על השליח חיוב אלא מטעם פשיעה משו"ה אם החזיר מחמת אונס שלא הי' פושע בדבר אף שהעני אח"כ פטור השליח כיון שבשעת מעשה לא הי' שליח. אבל בדין הרמ"א שכתב שראובן אמר שיחזיר לו כי בטעות פרעו נמצא כשמחזירו לא ישלם ראובן והוי בחזרתו מזיק ממש משו"ה אף אם החזיר מחמת האונס ג"כ מחויב שהרי מזיק באונס מחויב. משא"כ בדין המחבר שלא רצה ראובן לכפור דהוי רק פשיעה לדעת הטור משו"ה בהחזיר באונס פטור. (וצ"ל דהרמ"א לא ס"ל הא שבארנו דבשומר אף במזיק אין החיוב אלא בזדון ולדידי' יתרץ מעשה דכסא דכספא כתירוצים אחרים שהביאו המפרשים ודו"ק):

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה