לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן מב
סוגיא דמי הודיע לבעל חטין. ויתבאר דין קנה במעותיו לחבירו ודברי הרא"ש שמחלק בין צבע לשליח. ודין מקדש אשה לחבירו במעותיו. ואגב יתבאר דיני ידיעה וראי' דגם בממון בעינן ידיעה וראי':
דף קב תנו רבנן הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטין ולקח מהן שעורין שעורין ולקח מהן חיטין תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה מחכו עלה במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי אי הכי אפילו חטין וחטין נמי לא אמר רבי אבוה שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן וכו'. ואמאי לימא ה"נ מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא משום דאמרינן דשליחותי' קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי:
והנה הש"ך בח"מ (סימן קפ"ז ס"ק ב') כתב וז"ל כתב רבינו ירוחם (בנכ"ח ח"א) ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי אלא אם כן הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל וב"י הביאו בחידושין ג' כו' ובדרכי משה כתב וז"ל ומה שכתב הטור כמאן דאוזפינהו דמי הוא שלא כדברי רבינו ירוחם (נתיב כ"ח ח"א) דאפילו אם קנה במעותיו ומתכוין לחבירו לא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותיו אלא אם כן הודיעו למוכר כו' גם ממה שכתב הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראי' דשאני התם דאמר ליה זיל זבין לי עכ"ל הש"ך. ולכאורה אין מובן דבריו:
מאי מהני שאמר ליה זיל זבין לי סוף סוף המעות אינם של הקונה ואיך יקנה מעותיו לחבירו ואם נימא דמועיל כשאמר לו זבין לי דאז יכול לקנות במעותיו א"כ גם אם לא אמר לו זיל זבין לי אמאי אינו יכול לזכות בעדו הא קיי"ל בכל דוכתי זבין לאדם שלא בפניו. והנה הקצוה"ח (שם בס"ק ד') כתב הטעם וז"ל והנראה לי בזה דהיכא דאמר לו זיל זבין והשליח קונה במעותיו הוה ליה המשלח בעל המעות דהוה ליה כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציא והמשלח צריך להחזיר לו המעות ואינו אלא הלואה והוה ליה המשלח בעל המעות ממש אבל בדינא דרבינו ירוחם דלא אמר לו זיל זבין אלא שקונה בעצמו במעותיו ולא הוה ליה לוה כלל על המעות דאי בעי אינו רוצה במקחו וא"כ לא הוה בעל המעות אלא השליח וכן בצבע לאשה דהבעל נותן מעות ואין האשה מחזרת כלום א"כ לא הוי האשה בעלת המעות עכ"ל הקצות. וגם דבריו אינם מובנים לכאורה כיון דטעמא דרבינו ירוחם שאינו יכול לקנות במעותיו בעד אחר א"כ מאי מהני שאם אמר לו זבין לי ומתחייב אותו המשלח בעד שהוציא המעות נהי דמחויב בעד המעות מדין ערבות אבל מ"מ הכסף לא קנה ואיך יקנה המשלח בכסף של זה. אכן צ"ל דהקצוה"ח סבר דטעמא דרבינו ירוחם הוא משום דאמרינן כונת המוכר להקנות דוקא לבעל הממון. משום הכי היכא דמחייב המשלח בעד הוצאת הממון אז אמרינן שכונת המוכר להקנות למי שנתחייב בעד הוצאת הממון וכן מפרש שם הקצוה"ח דברי הרא"ש שכתב שם ז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החטים מזכה לשליח החטים. ידו כיד בעל המעות משום שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואע"ג דרבי אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסים אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיע לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו וכתב שם הפלפולא חריפתא דטעם חילוק הרא"ש הוא משום דהבעה"ב נותן מעות שלו להצבע משא"כ בשליח שנותן מעותיו של בעה"ב זוכה משום אחר היינו מבעל החטין לבעל המעות. והנה לפי דבריהם יהי' טעמא דהרא"ש ג"כ משום דכיון דפסקינן דלא כבני מערבא כונתו לזכות לבעל המעות דוקא ולא לקונה ממנו משום הכי בכסות אשתו דהבעה"ב נותן מעות אמרינן דכונת הצבע הי' להקנות דוקא לבעל המעות היינו הבעל אבל בשלח הבעה"ב שליח ונתן לו מעותיו אמרינן כונת המוכר הי' להקנות לבעל המעות:
אכן אי אפשר לומר דטעמא דרבינו ירוחם דאמר דאם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו היינו משום דכונת המוכר הי' דוקא להקנות לבעל המעות ומשו"ה אם אמר לו זיל זבין לי דנתחייב המשלח בעד הדמים אז לגבי כונת המוכר נעשה הוא בעל המעות שכונת המוכר הי' להקנות למי שנתחייב בעד המעות. שהרי אדרבה הב"י רצה לומר טעמא דרבינו ירוחם משום דסבירא ליה כבני מערבא דאמרי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות ע"ש בב"י. וגם טעמא דהרא"ש אי אפשר לומר דהיינו משום שכונתו להקנות לבעל המעות דוקא משו"ה בצבע דבעה"ב נותן המעות כונתו להקנות לבעה"ב דוקא ולא לאשה ובשולח שליח דנותן המשלח מעות כונתו להקנות להמשלח זה אי אפשר לומר בדעת הרא"ש שהרי כתב הרא"ש בפירוש ז"ל אף שהמוכר מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות. הרי שבעל החטין מתכוין להקנות לשליח אלא דלא איכפת לן כיון שהשליח זוכה לבעל המעות. אלא פשוט דכונת הרא"ש הוא כן דהנה הא דאחד יכול לזכות בעד חבירו היינו דוקא בעושה מעשה לזכות כגון שמגביה או מושך או עושה חזקה ע"מ לזכות בעד חבירו אבל בדבר שנקנה לו בלא שום מעשה לא יוכל לזכות בעד חבירו למשל אם ראובן זוכה דבר בעד שמעון לא יוכל שמעון לומר זכיתי יהי' בעד לוי. ואף אם אמר שמעון קודם שזכה ראובן בעדו ג"כ לא יקנה לוי דבמה יזכה ללוי בשלמא כשעושה מעשה אמרינן דמעשה הזכי' בעד לוי אבל כשאינו עושה שום מעשה רק שנעשה הדבר שלו לא שייך לומר שמה שנעשה שלו יהי' של פלוני. לפי"ז פשוט החילוק דבצבע איצטריך לטעמא דאין אדם מקדש כסות אשתו אבל בלא האי טעמא אף שדעת הבעל הי' שהצבע יהי' בעד האשה לא קנתה משום דאין אדם זוכה בשלו לאחרים. דהא דאומן כשעושה שבח בהכלי אמרינן דאין אומן קונה בשבח כלי ונעשה השבח של הבעלים הטעם הוא משום דכן דין שכירות כשזה עושה בעד הבעלים והבעלים מתחייבים שכר. נעשה השבח של הבעלים ונקנה להבעלים. וא"כ אין הבעלים עושים שום זכי' בצבע הכסות שנימא שע"י זכיתו הוא זוכה בעד האשה דכיון דהשבח נקנה לו ממילא א"כ במה יזכה הבעל להאשה דזה אינו יכול אדם לומר מה שנעשה שלי יהי' של חבירו אבל כששלח שליח לקנות חטין או שעורים א"כ הרי השליח עושה מעשה זכי', הגבהה או משיכה א"כ הרי השליח יוכל לזכות ע"י מעשה קניתו בעד המשלח ולא דמי לצבע דשם אינו עושה הבעל שום מעשה שיזכה בזה להאשה:
ולפי"ז לענ"ד נראה דלא קשה מה שהקשה הדרכי משה על רבינו ירוחם דאמר דאם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו מדברי הטור שכתב (בסימן קפ"ג) וז"ל כתב הרמ"ה ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה מסתמא קניי' ראובן משעת משיכה וכו' ואפילו שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי ליקנות אינו נאמן אף ע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קניי' ראובן ויהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי עכ"ל הטור שהקשה מזה הדרכי משה לדברי רבינו ירוחם. אבל באמת לא קשה שהרי הרבינו ירוחם מיירי בקנין קרקע בכסף דאמר דאם הקנה במעותיו היינו בקנין כסף ובקנין כסף הלא הקונה אינו עושה שום מעשה אלא דממילא נקנית לו הקרקע בעד הכסף שנתן אבל הוא אינו עושה מעשה ומשו"ה לא יוכל לזכות בעד חבירו שהרי לפי דברינו היכא שאינו עושה מעשה לא שייך למימר שזכיתו יהי' בעד חבירו. אבל הטור הרי מיירי בקנין מטלטלין במשיכה ובמשיכה הרי הוא עושה מעשה המשיכה ובמעשה שייך שפיר למימר שעשיתו הקנין יהי' בעד חבירו משו"ה שפיר כתב הטור דקונה בעד חבירו ולא קשה כלל על רבינו ירוחם. דהיכא דקניתו בלא שום מעשה כגון בקנין קרקע בכסף שם גם הטור מודה דבלא מעשה לא יוכל להיות שזכיתו שזוכה בהדבר ממילא יהי' בעד חבירו שאין אדם זוכה בשלו לחבירו: ועפי"ז יש לבאר דברי הרמב"ם דהנה בקידושין (דף ו') אמרינן הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואתמר שם משמי' דרבא וכן לענין ממונא. אכן הרמב"ם הביא הדין דנקנה מדין עבד כנעני דוקא בקידושין דאם אמר הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני אבל במכירה כגון שאמר הילך מנה ותהי שדך מכורה לפלוני לא הביא הרמב"ם האי דינא דתהא מכורה מדין עבד כנעני ומפרש הרמב"ם הא דאתמר משמי' דרבא וכן לענין ממונא קאי דוקא על דין ערבות היינו אם אמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דהתם מקודשת מדין ערב ועל זה קאי הא דאתמר משמי' דרבא וכן לענין ממונא ודין זה הביא הרמב"ם בהלכות מכירה (פרק א' הלכה ו') האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב אבל דין דאומר לחבירו הילך מנה ויהי' ביתך מכור לפלוני דזה הוא דין דעבד כנעני לא הביא בהלכות מכירה משמע דס"ל דלא קנה מדין עבד כנעני במכירה. וכבר תמהו המפרשים מ"ש קידושין: ממכירה דבקדושין מועיל מדין עבד כנעני ובמכירה אינו מועיל ותירץ הר"ן ה"ט משום דלגבי קידושין דיוקא ילפינן מדין עבד כנעני משום דגמרינן לה לה מאשה היינו אשה ושפחה מהדדי אבל לא לענין מכירה, אך דבריו תמוהים דאדרבה קידושי אשה ילפינן מקנין קיחה קיחה משדה עפרון ולא לה לה מאשה. ושטר קידושין ילפינן מויצאה והיתה ולא משטר שחרור ע"כ דלימוד דלה לה לא נאמר אלא גבי יציאות או לגבי מצות אבל לא לגבי קניני האשה. וא"כ אמאי יליף גבי דין עבד כנעני אשה משפחה הא אדרבה מקנינים הוה ליה למילף שהרי עיקר דין קידושי כסף ילפינן מקנינים. עוד הקשה הרשב"א על דברי הרמב"ם דהרמב"ם בהלכות קידושין (פ"ה הלכה כ"ב) כשהביא דין זה דאמר לה הילך דינר זה והתקדשי לפלוני כתב וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי ותמה הרשב"א ע"ז דלמה בעינן דוקא שהמקדש יאמר לה הרי את מקודשת לי אמאי אינו מועיל באמר לה הנותן בשליחות המקדש התקדשי לפלוני בדינר זה שאני נותן לך בגללו וכמו דאותו פלוני הוא שליח על נתינת הכסף כן יהי' שליח גם על אמירת הרי את מקודשת:
ונראה לי לתרץ דהנה הבית שמואל באבן עזר (סימן מ"ב ס"ק י"ב) הביא דברי המרדכי דס"ל שאם שמעו עדים אחד שאמר לאשה הרי את אלא בטבעת זו ולא ראו נתינת טבעת ואח"כ ראו הטבעת יוצא מתחת ידה מקודשת כיון שיש אומדנא שהנתינה היתה בשעת מעשה היינו בשעה שאמר לה הרי את מקודשת ואומדנא מועיל בקידושין שהרי אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. אולם באמת הדברים צריכים עיון דכפי מה שבארנו לעיל דמשום הכי אמרינן בסנהדרין דאינו מועיל בדיני נפשות אומדנא דראו אחד שרץ אחר חבירו ונכנס אחריו לחורבה ורצו אחריו ומצאו סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אין הטעם דלא אזלינן בתר אומדנא בדיני נפשות אלא הטעם דאימתי נעשה האומדנא שהרגו לאחר מעשה ההריגה ובדיני נפשות בעינן דוקא עדים בשעת מעשה. כן הכא נמי מאי מייתי ראי' מדמועיל הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מועיל נמי היכא שלא ראו נתינת הטבעת בשעת מעשה רק ראו אח"כ הטבעת יוצא מתחת ידה כיון דקיי"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושין אפילו בשניהם מודים הרי דבלא עדים לא חלין הקידושין א"כ נהי דגבי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מועיל היינו משום דכיון דאזלינן בתר אומדנא הוי אומדנא כראי' א"כ בשעה שעדים רואין היחוד הוי כרואים הביאה והוי הקידושין בעדים. אבל גבי הטבעת שלא ראו נתינת הטבעת בשעת מעשה נהי שעתה יש לנו אומדנא שנתן בשעת מעשה שהרי רואים אנחנו הטבעת יוצא מתחת ידה. אבל אימתי נולדה האומדנא לאח"כ בשעה שראו הטבעת בידה אבל בשעת מעשה לא היתה האומדנא ונהי דאומדנא מועיל אבל הלא לא היתה בשעת מעשה כלל אומדנא והוי כקידושין בלא עדים דלא הוי קידושין אף ששניהם מודים. וקשה לפי זה נמי טעם השני שהביא הבית שמואל משום דעדי קידושין דמי לעדי ממון שהרי בשניהם אין צריכין דרישה וחקירה א"כ כמו דבממון מהני ידיעה בלא ראי' ה"נ בקידושין מועיל ידיעה בלא ראי' ולפי הנ"ל גם זה יקשה שהרי בממון לא אברי סהדי אלא לשקרא ובעינן עדים רק לידע הדבר אבל בקידושין מה מועיל הידיעה בלא ראי' כיון שהידיעה נולדה אח"כ ובשעת מעשה לא היתה ידיעה א"כ הוי קידושין בלא עדים: ובעיקר הדין שכתבו דבממון מועיל ידיעה בלא ראי' לדעתי באופן כזה אף בממון לא מהני דהנה הקצוה"ח (בסימן מ"ו ס"ק ח') הביא בשם רבינו תם דקיום ע"י דימוי החתימות לא הוי קיום אלא מדרבנן אבל מן התורה אינו מועיל מדאמרינן הי' יודע לו בעדות קרקע ונסתמא כו' אפילו כוון במדת מצרנהא ובמדת גמיו בגלימא ומשקל בנסכא לא מהימנא להו דכולהו אמוראי איתותבו אלמא דעיקר העדות בט"ע ולא לדמויי מילתא למילתא. וכתב ע"ז הקצוה"ח וז"ל אמנם בדברי ר"ת קשיא לי במה דהביא ראי' דעיקר עדות בטביעות עין הוא מדאיתותבו כולהו אמוראי והוא ראי' לסתור דהתם לא איתותבו אלא משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אם הוא סומא אין סופו בכשרות כדאמרינן התם מיתיבי הי' יודע לו בעדות עד שלא נעשה כו' פתוח ונסתמא כו' זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר וא"כ אין הפסול אלא משום דהוא סומא וסומא פסול אף על גב דיכול להעיד מפי השמועה ששמע שהודה והכירו בט"ע דקלא ומשמע הא מי שאינו סומא שפיר מעיד ע"פ משקל ומדת גמיו דאל"כ תיפוק ליה דאינו מעיד משום שלא הגיד בט"ע והתם לא פריך אלא מברייתא דפתוח ונסתמא וצ"ע עכ"ל הקצוה"ח. אולם באמת דבריו תמוהין דכיון דעכ"פ מסקינן דסומא אף שמתחלה הי' פתוח וראה העדות כיון דעתה אינו יכול לראות פסול לעדות מכש"כ היכא דלא ראה כלל העדות דודאי פסול. דמה מפני שאינו יכול לראות פסול מכש"כ היכא דלא ראה והא דבתחלה הוי סברי דסומא כשר לעדות קרקע משום שיכול לכוון מידת מצרנהא או מידת גמיו בגלימא או משקל בנסכא היינו דבתחלה הוי סברי דלא בעינן ראי' ממש דראה לא דוקא בעינים דאף אם ראה בחוש אחר ג"כ ראה מקרי כמו ולבו ראה. דראה הכונה הבין הדבר אבל כיון דמסקינן דאע"פ שיכול לכוון מדת מצרנהא או מידת גמיו או משקל נמי פסול ע"כ ראה בעינן דוקא בעינים דהיינו ראה ממש ופסול מפני שאינו יכול לראות א"כ מכש"כ היכא שלא ראה כלל דפסול לא מיבעי לשיטת הרמב"ם דעדות בכתב הוי רק מדרבנן משום דכתיב לא יגיד בעינן דוקא הגדה ואינו מועיל מה שראו להגדה א"כ הכא נמי כיון דאמרינן דהיכא שאינו יכול לראות דפסול. דראה בעינן דוקא ראו ממש מכש"כ היכא דלא ראו דפסול. אלא אף לשיטת ר"ת דס"ל דעדות בכתב כשר והא דכתיב לא יגיד היינו דבעינן דוקא ראוי להגיד א"כ הכא נמי נימא הא דכתיב וראו היינו דבעינן ראוי לראות אבל ראי' ממש לא בעינן ותקשה מר"ת על ר"ת דלפי שטתו אין ראי' אבל באמת לא דמי כלל דהא דאמרינן דגבי הגדה לא בעינן אלא ראוי להגיד ולא הגדה בפה ממש היינו משום דכיון דכתיב קרא וכתב בספר וחתם מזה ילפינן דעדות בכתב כשר וא"כ ע"כ צ"ל הא דכתיב לא יגיד היינו דבעינן ראוי להגדה אבל גבי ראה דלית לן קרא להכשיר בלא ראי' וכיון דכתיב ראה א"כ משמע ראה ממש וליכא עוד קרא למילף מיני' דבעינן רק ראוי לראות כדאיתא גבי הגדה. ובר מן דין לא דמי כלל לשם דהתם אין פסול בהעדות שהרי העדות ראו העדים בכשרות ועתה ראוים הם להגיד ומשו"ה כתב ר"י בשם ר"ת דאם זוכרים העדות יכולין לשלוח בכתב ומשמע שם בכתובות (דף כ') גבי כותב אדם עדותו על השטר והוא שזוכרה דאף אם כתב בעת שזוכרין אם עתה בשעה ששולח לבית דין אינו זוכר לא ישלח בכתב כיון שעתה אינו ראוי להגיד ומה שראוי להגיד עדות אחרת אינו מועיל לעדות זו שהרי לעדות זו אינו ראוי להגיד. א"כ איך נימא דאם לא ראה העדות כשר מפני שהוא ראוי לראות שהרי עדות זו שלא ראה אינו ראוי לראות בשלמא התם גבי הגדה אותה העדות בעצמה יכול להגיד עתה אבל הכא הלא עתה אינו יכול לראות את העדות זו בעצמה ובאופן כזה גם גבי הגדה פסול א"כ שפיר קאמר הר"ת כיון דאיתותבו כולהו אמוראי א"כ ראי' היינו ראי' ממש ולא ע"י דימוי ודבר אחר וע"כ היכא שלא ראו או אינם ראוין לראות פסול, והנה הקצוה"ח חקר (בסימן פ"א) אם שמעו שאחד הודה לחבירו שחייב לו מנה ולא ראו המודה רק הכירוהו בט"ע דקלא אי מהני או לא והביא ראי' לכאורה דמהני מהא דבני אדם מותרין בנשותיהם בלילה בט"ע דקלא אך אח"כ מסיק הקצוה"ח דלא מהני טביעת עינא דקלא וכן מצא בשלטי:
גיבורים פרק זה בורר וז"ל בשם הר"ר מאיר הלוי ז"ל שכתב בפ' ארבע מיתות גבי מסית שמדליקין לי הנר בבית הפנימי ומושיבין עדים בבית החיצון כדי שיהיו שומעין את קולו ורואין מהא שמעינן דאין העדים יכולין להעיד על דבריו של אדם אא"כ ראו אותו ושומעין קולו ע"כ ע"ש הרי דבעינן דוקא שיראו אותו ולא מהני מה שישמעו קולו. וכתב ע"ז הנתיבות וז"ל בספר קצוה"ח כתב בטביעות עינא דקלא לא מהני רק באיסור ולא בממון וצריכין העדים שיראו דוקא בראית העין ולא בשמיעת קול וליתא דהא לענין סימנין אמרינן (בב"מ דף כ') דחמירא איסורא מממונא כדאמר התם מי קמדמית איסורא לממונא דאף דבממון מהני יוסף בן שמעון לסימן אבל לענין איסור לא מהני א"כ בט"ע דקלא דמהני לענין איסור כמבואר בחולין ובגיטין כש"כ דמהני לענין ממון והא דלא מהני בטביעת עינא דקלא בדיני נפשות היינו משום דבדיני נפשות בעינן ראי' וידיעה משא"כ בדיני ממונות דמתקיים ידיעה שלא בראי' כמבואר (בסימן ל') ע"ש עכ"ל הנתיבות. אכן לפי מה שהוכחנו מדברי ר"ת הרי בממון בעינן ג"כ דוקא ראי' והנה עיקר המקור דבדיני נפשות בעינן ידיעה וראי' ובדיני ממונות מועיל ידיעה בלא ראי' הוא מגמ' שבועות (דף ל"ג) גבי שבועת העדות דאיתא התם מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון ר"י הגלילי אומר הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה ובידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר ראי' בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זו היא ראי' בלא ידיעה ידיעה בלא ראי' כיצד מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו זו היא ידיעה בלא ראי'. מזה הוכיחו דבממון מועיל ידיעה בלא ראי' ובדיני נפשות בעינן דוקא ידיעה וראי' ולי נראה דאדרבה משם מוכח להיפך דדיני נפשות ודיני ממונות שוים הם. דהנה אמרינן שם אמר ליה רב פפא לאביי לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דרבי אחא דתניא רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו דאי אית ליה דרבי אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כרבי שמעון בן שטח דתניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר כו' אפילו תימא אית ליה דרבי אחא בשלמא ידיעה בלא ראי' משכחת לה כו' ואי נימא דרבי יוסי הגלילי אמר דע"כ מיירי קרא בדיני ממונות מדמועיל ידיעה בלא ראי' ואילו בדיני נפשות אינו מועיל ידיעה בלא ראי' א"כ מאי פריך נימא לית ליה דרגי אחא לעולם נימא דאית ליה דרבי אחא. דהרי רבי אתא לא קאמר דמועיל אומדנא דהיינו ידיעה בלא ראי' דוקא בממון דשם מועיל הידיעה בעצמה אבל בדיני נפשות דבעינן שם ידיעה וראי' אינו מועיל אומדנא ואף בתוס' הקשה ג"כ דלמא רבי אחא אית ליה דמועיל אומדנא דוקא בדיני ממונות אבל בדיני נפשות אינו מועיל אומדנא כדאמרינן בסנהדרין ותירצו דהוה מצי למימר ולטעמיך ע"ש בתוס' היינו רק על הקושיא דלמא אית ליה דמועיל אומדנא בדיני ממונות אבל בדיני נפשות אינו מועיל אבל אם נימא דעיקר פירוש דבריו דרבי יוסי הגלילי הוא דרבי יוסי הגלילי ס"ל דבדיני נפשות בעינן דוקא ידיעה וראי' ובדיני ממונות מועיל ידיעה בלא ראי' א"כ אין התחלה להקשות אם סבירא ליה דבממון מועיל אומדנא יועיל גם בדיני נפשות ויהי' עדות ידיעה בלא ראי' גם בדיני נפשות. ע"כ דאין הפירוש בדברי רבי יוסי הגלילי דבדיני נפשות בעינן דוקא ידיעה וראי' ובממון מועיל ידיעה בלא ראי' דדיני נפשות ודיני ממונות שוים הם לענין זה כדכתיב משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם דמזה ילפינן פסול קרובים לגבי ממון מדיני נפשות משום הכי גם בממון אין מאמינים את העדים אלא דוקא בראו הדבר בראי' ממש כדמוכח מב"ב דפסלינן סומא אף שיכול לכוין מדת מצרנהא ומדת גמיו ומדת משקלותיו אלא דרבי יוסי הגלילי קאמר דעדות ממון מתקיים בידיעה בלא ראי' היינו דעדים שמעידים ששמעו מאחד שהודה שחייב לחבירו מנה כיון דבממון מהני הודאת בעל דין א"כ אין צריכין לעדות שלוה ובעינן רק עדות שאמר דבר זה שחייב מנה. נמצא דעדותם הוי ראי' וידיעה דמהו עדותם שהודה שהוא חייב א"כ הרי ראוהו בשעה שאמר ושמעו שאמר וזה הוי ראי' וידיעה אלא דבי"ד אין מחייבים אותו על האמירה רק כיון שהודה אמרינן שמסתמא האמת שהוא מחויב דאדם נאמן על עצמו א"כ נתקיים העדות בידיעה בלא ראי' היינו שב"ד חייבו על ידיעה בלא ראי' אבל מה שב"ד מקבלים הגדת העדות הוי ידיעה וראי' שהרי ראו ושמעו וע"כ פריך שפיר דבדיני נפשות נמי משכחת לה שיתקיים בידיעה כלא ראי' אם נימא דאזלינן בתר אומדנא א"כ אם העדים העידו שראו אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאו סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר א"כ כל העדות שלהם הוי ידיעה וראי' שראו שזה רץ ואח"כ ראו שהסייף בידו וראו גם שדמו מטפטף והרוג מפרפר (ועיין בדברינו למעלה דקאי לגבי דין גואל הדם) ובי"ד יחייבו ע"פ אומדנא נמצא דגם בדיני נפשות משכחת שיתקיים בידיעה בלא ראי' אבל גבי מכמינין את העדים התם בעינן דוקא שידליקו את הנר כדי שיראו אותו דהתם אם לא יראו אותו רק יכירו אותו ע"פ טביעות עינא דקלא אינו מועיל דעדות שלהם מה שב"ד מקבלים עדותם ומאמינים להם בעינן דוקא ראי' ממש. וכן גבי ממון אם העידו ששמעו שאחד הודה לחבירו שחייב לו מנה ולא ראו אותו דעיקר עדותם הוי בלא ראי' אינו מועיל ומה שמביא הנתיבות (מסימן צ') שראו אחד שנכנס לביתו של חבירו והיו שם כלים וכשיצאו ראו שחסר. התם כל מה שמעידים מעידים בראי' וידיעה אלא דנתקיימה העדות בראי' בלא ידיעה היינו דהחיוב הוא על הלקיחה והלקיחה הא לא ראו, ומה שהקשה הנתיבות על הקצות איך כתב דטביעות עינא דקלא לא מהני רק באיסור ולא בממון דהרי בב"מ אמרינן דחמירא איסורא ממונא דאף שבממון מהני יוסף בן שמעון לסימן אבל לענין איסור לא מהני פשוט דהקצות לא קאמר דט"ע דקלא לא מהני לגבי ממון אלא לגבי עדות היינו שמה שמעידים ע"פ טביעות עינא דקלא לא מקרי עדות וכדאמרינן בחולין (דף צ"ו) אמר רב יצחק ברי' דרב משרשיא תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגוי' קטלינן ליה ועיין שם בתוס' דאפילו בממון ג"כ אין להוציא ע"י סימנין דאי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימני' והאי סימני' דפלניא הוא אין מוציאין ע"פ עדותם ואילו גבי איסור סמכינן אסימנין למאן דס"ל סימנין דאורייתא כדאמרינן שם בחולין (ע"ט) אמר ליה רבי אבא לשמעי' אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להני דדמיין להדדי ועייל לי כו' וסימנין דאורייתא וכן בב"מ אמרינן דאי סימנין דאורייתא מחזירין גט אשה בסימנין ואילו לגבי ממון הא פרשו התוס' דאין מוציאין ע"י סימנין ע"כ דלגבי עדות בעינן דוקא ראי' דהיינו טביעות עין ומה שעדים מעידין ע"פ סימנים לאו עדות הוא אבל למסמך אסימנים לגבי איסור בדבר שאין צריכין לעדות שפיר סמכינן אסימנים. וא"כ שפיר קאמר הקצות דע"פ טביעות עינא דקלא אין מקבלין עדות שאמרו ששמעו שאחד הודה לחבירו שחייב לו מנה ולא ראו אותו דגבי עדות בעינן דוקא ראה אבל למיסמך אטביעות עינא דקלא לגבי איסור כמו סומא באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה שפיר סמכינן דבזה לא בעי עדות ובב"מ דאמרו דחמיר איסורא מממונא איננו לגבי עדות רק לענין השבת אבידה דהתם גם אסימנין סמכינן ולא בעינן טביעות עין. עכ"פ זה מוכח דלגבי ידיעה בלא ראי' בעדות. דיני ממונות ודיני נפשות שוין. וא"כ מאי קאמר הבית שמואל דבקדושין דדמי לעדי ממון מועיל ידיעה בלא ראי' מה נפשך אי נימא דאומדנא כראי' הא גם בדיני נפשות מועיל ואי:
אומדנא אינו כראי' אלא ידיעה בעלמא א"כ גם בדיני ממונות לא יועיל ובפרט בקידושין דבעינן שם עדים לעיקר המעשה:
ונראה לי לבאר דברי המרדכי דהמרדכי יסבור כהרמב"ם דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ג מהלכות אישות הלכה ט"ו) וז"ל אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט. והקשה הראב"ד דמאי ראי' מייתי משליח הגט הא התם גיטו מוכיח עליו והלח"מ הקשה על דברי הרמב"ם שמביא ראי' דלא בעינן עדים בשליחות הולכה משליחות הגט ובשליחות הגט גופא כתב הרמב"ם (בפ"ט מהלכות גירושין) אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים ונטל הבעל ונתן לשליח ואמר לו תן גט זה לאשתי בפני עדים והלך השליח ונתן לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת שאין השליח נאמן להתיר הערוה אף ע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמי שנחקרה עדותן בבי"ד הרי דהוא בעצמו כתב דאין טעם נאמנות בשליח הגט אלא מפני כתב העדים וע"ש בלחם משנה. אכן לדברינו יתישבו שני הקושיות דכפי שבארנו שיש שני דינים. הדין האחד הוא שבלא עדים לא נגמר המעשה. ויש דין דבעי עדים בכדי לידע שאמת הדבר והיכא דבלא עדים אינו מועיל אע"פ שאח"כ נודע שאמת הדבר כיון שבשעת מעשה לא היו עדים כמו גבי טבעת שהקשינו וכמו שביארנו דמשו"ה אינו מועיל מעשה דר"ש בן שטח באחד שרץ אחר חבירו וכו' גבי דיני נפשות משום שלא היו עדים בשעת מעשה אף שעתה יש לנו אומדנא שודאי הרגו ורבי אחא ס"ל אומדנא כראי' אבל כיון שבשעת מעשה לא היתה האומדנא אינו מועיל. א"כ שפיר מביא הרמב"ם ראי' דשליחות הולכה אינו נכנס בגדר אין דבר שבערוה פחות משנים שלא יהי' נגמר הדבר בלא עדים כמו הקידושין והגירושין עצמם שבלא עדים אינם כלום. אף שנודע על ברור שהיו הקידושין והגירושין. שאם נימא דבשליחות בלא עדים לא נגמר השליחות אף שהם יודעים ששלחו א"כ איך מועיל שליחות הגט נהי דעתה כשבא לבי"ד וראינו בידו כתב הגט חתום בעדים דנעשה כמו שנחקרה עדותן בבי"ד ואנן סהדי דעשה שליח מ"מ כיון שבשעת מעשה השליחות לא ראו אז המעשה והוי מעשה בלא עדים אלא אח"כ נודע לנו וזה אינו מועיל בדבר שבערוה דבעינן רק שבשעת מעשה יהיו עדים. ע"כ דהא דאמרינן דבדבר שבערוה אין פחות משנים ובלא עדים לא נגמר הדבר היינו דוקא על עצם הקידושין ועל עצם מעשה הגירושין אבל לא על דבר שהוא דין בקידושין או בגירושין. אף שבלא זה לא היו הקידושין והגירושין. אבל כיון שאין זה עצם מעשה הקידושין והגירושין נעשה אף בלא סהדי אלא רק שיש הוכחה. דמעשה השליחות יכול להיות בלא עדים בשעת מעשה אבל מ"מ זאת אנו צריכין לדעת אם הי' שליח או לא משו"ה שפיר כתב הרמב"ם שאם הי' ביד השליח גט בלא עדים הוי ספק מגורשת שהרי אין אנו יודעים אם עשאו שליח או לא ומה שנאמן שליח הגט דוקא בהביא גט חתום בעדים דאז יודעין אנחנו שהוא שליח אבל כל כמה דלא ידעינן אם הוא שליח הגט אין אנו מאמינין לו ואם היינו יודעים באמת שעשאו שליח הולכה הי' נאמן אף שעשאו בלא עדים אבל כיון דלא ידעינן משו"ה הוי ספק מגורשת: נמצא דהרמב"ם ס"ל דלא בעינן עדים בשעת מעשה אלא על עצם הקידושין והגירושין ולא על דבר שהוא דין בקידושין וגירושין ובדבר כזה שאינו עצם הקידושין מועיל אף ידיעה לאחר כן. והנה בקידושין אמרינן דמשו"ה בשטר קידושין כותב הבעל בתך מקודשת לי ובשטר מכר כותב המוכר שדי מכורה לך משום דגבי קידושין בבעל תלא רחמנא דכתיב כי יקח ולכאורה כיון דאמרינן דכי יקח גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון א"כ קרא דכי יקח מיירי בקידושי כסף א"כ מנלן דקידושין בבעל תלא רחמנא דלמא גבי כסף בבעל תלי שהוא הלוקח והוא הנותן הכסף דגם בלקיחת שדה ג"כ הלוקח נותן הכסף אבל בשטר נימא דבעינן שהיא תתן השטר ותכתוב אני מתקדשת לך או שיכתוב האב בתי מקודשת לך ע"כ צריך לומר דהא דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון אין הכונה דפירוש כי יקח הוא היינו שנותן לה כסף אלא כי יקח היינו הקידושין בעצמם מה שמקדש אותה ואומר הרי את מקודשת לי אלא במה היא הקיחה ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון דקיחה בכסף מועיל וכן מויצאה והיתה ילפינן דקיחה בשטר ג"כ מועיל. ומבעלה ילפינן דקיחה בבעילה מועיל. אבל קיחה הוא פירוש עצם הקידושין שהוא מקדש אותה ובפרט לדברי הרמב"ם שפסק דעכו"ם אין לו קנין כסף כלל א"כ ע"כ אי אפשר לומר דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון היינו כמו שהתם מועיל קנין כסף ה"נ בקידושין מועיל קנין כסף שהרי התם גבי שדה עפרון לא הועיל כלל קנין כסף. ולהרמב"ם ע"כ גבי שדה עפרון היו קנינים אחרים כגון שטר או חזקה ע"כ דילפותא דקיחה קיחה משדה עפרון הוא דכמו שהתם הי' כסף כמו כן גבי קידושין מועיל הקיחה אם יהי' כסף עם הקיחה נמצא דעיקר הקידושין הוא אמירת הרי את מקודשת שהוא מקדש אותה אלא שדין הוא שבלא אלה השלשה דרכים אינו מועיל הקיחה והא דמועיל אם הי' מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' בנתן לה קדושי' אף שלא פירש היינו דקיחה אינו פירוש דוקא אמירת הקידושין אלא מעשה הקידושין שהוא מקדש אותה א"כ היכא דברור לנו שהוא נותן הכסף לשם קידושין זהו מעשה הקידושין אבל היכא שאומר הרי את מקודשת עיקר הקיחה הוא האמירה שהוא אומר הרי את מקודשת והכסף הוי רק דין בקידושין ולא עצם הקידושין א"כ שפיר קאמר המרדכי שאם שמעו עדים שאמר לה הרי את מקודשת ולא ראו נתינת הטבעת ואח"כ ראו את הטבעת יוצא מתחת ידה מועיל. והקשינו הא בשעת מעשה לא ראו והוי קידושין בלא עדים. אכן לפי הנ"ל ניחא דכיון ששמעו את האמירה דהרי את מקודשת דזהו עצם הקידושין נמצא דבעצם הקידושין הי' עדים בשעת מעשה אלא על זה דנתן לה הטבעת שהוא דין בקידושין שבלא אלה השלשה דרכים אינו מועיל הקיחה לא היו עדים בשעת מעשה ועל זה הלא לא בעינן עדים בשעת מעשה. ואם אח"כ נודע לן אמתת הדבר נמי מהני ושפיר מקודשת אף שלא ראו בשעת מעשה נתינת הטבעת אלא שאח"כ יש לנו אומדנא שנתן לה הטבעת. רק שאמירת הקידושין שמעו בשעת מעשה. ואומדנא מועיל בקידושין שהרי אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומכש"כ שמועיל לידיעה שנתן לה הטבעת בשעת מעשה:
ולפי"ז יתיישב מאי דלכאורה קשה כיון דסבירא ליה לרבינו ירוחם שאם קנה קרקע במעותיו לחבירו אינו מועיל שאין אדם זוכה בשלו לאחרים ואינו יכול לעשות קנין בכספו בעד אחר א"כ איך מועיל בקידושין מדין עבד כנעני בשלמא גבי עבד כנעני גופא לא קשה מה שמועיל כסף של אחרים דשחרור לאו קנין הוא שמקנה להעבד את גופו אלא סילוק הוא שמסלק הרב רשותו ממנו אבל קנינים לא שייך גבי שחרור משו"ה ס"ל להרמב"ם דחליפין אינו מועיל בשחרור עבד. דחליפין קנין הוא ובשחרור לא שייך קנינים שיקנה הרב להעבד וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות מכירה) דגבי שחרור אין טעם לקנין שם אלא סילוק ומשו"ה מועיל גם כסף של אחרים דמה לי מסתלק ע"י כסף שלו או ע"י כסף של אחרים. אבל בקידושין דלכאורה הכסף הן בעצמם הקנין איך יועיל הכסף של אחרים לקנות בעד זה לשיטת הרבינו ירוחם. אכן לפי המבואר לעיל שגם בקידושין אין הכונה שהכסף הוא עושה הקנין וגם בשדה עפרון לא עשה הכסף הקנין אלא ע"י שנתן לו אברהם לעפרון הכסף הניח לו לקנות השדה ה"נ בקידושי אשה הכסף מועיל לענין זה שבשביל הכסף תבטל דעתה ורצונה לגבי' כמו שכתב:
הר"ן בנדרים (דף ל') ואח"כ כשהיא בטלה דעתה ורצונה לגבי' מועיל אז הקדושין שהוא מקדש אותה משו"ה מועיל ג"כ כסף של אחרים שהרי אין הכסף עושה הקנין. אלא ע"י כסף מסלקת רשותה. וא"כ שפיר מביא ראי' כמו דגבי עבד כנעני מועיל אף שמסלק רשותו בשביל כסף של אחרים מועיל לגבי זה. כן ה"נ בקידושין מועיל כסף של אחרים שמסלקת רשותה לגבי זה ומועיל הקידושין שהוא מקדש אותה:
נמצא לפי זה מיושב שפיר מה שלא הביא הרמב"ם דין עבד כנעני גבי מכירה דהתם גבי מכירה הא הכסף עושה הקנין א"כ אינו מועיל כסף של אחרים כמו שכתב הרבינו ירוחם שאינו מועיל כסף של זה לעשות קנין בעד אחרים. אבל גבי קידושין הא אין הכסף עושה הקנין אלא שע"י הכסף היא מסלקת רשותה ועיקר הקנין נעשה ע"י האמירה שהוא אומר הרי את מקודשת. ומיושב נמי לפי"ז מה שכתב הרמב"ם והוא שקדשה אותו פלוני. ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי. והקשה הרשב"א אמאי לא פירש הרמב"ם כגון שאותו נותן הכסף אמר לה הרי את מקודשת לפלוני בשליחות המקדש. ולפי שבארנו יתישב דכבר פירשו הפוסקים דעל אמירה אין יכול לעשות שליח כגון לבטל חמץ או לומר שיהי' הקדש ורק על מעשה מצינו שליחות. והנה בקידושין אם נותן לה כסף ואינו אומר הרי את מקודשת אלא שאנו יודעין שהוא חושב לשם קידושין כגון שהי' מדבר עמה על עסקי קידושי' אז הכסף הוי הקיחה לשם קידושין והוי הכסף עיקר הקנין משו"ה יכול לשלוח שליח לקדש בכסף של המקדש שהוא שליח על מעשה נתינת הכסף שהם הקידושין והוי שליח על מעשה. אבל בשולח שליח לקדש בכסף של השליח שם לא יכול להיות שהכסף עצמו יהי' עצם הקידושין כדעת רבינו ירוחם שאין יכול לעשות קנין בעד זה בכסף שלו. שכסף של זה אינו יכול לעשות קנין בעד אחר שאין אדם זוכה בשלו לאחר. נמצא דיהי' רק שליח על אמירת הרי את מקודשת היינו שע"י כסף שהוא נתן בעד המקדש תבטל דעתה ורשותה שבזה מועיל דין עבד כנעני וע"י אמירת הרי את מקודשת תהי' מקודשת לו נמצא דיהי' שליח על אמירה ועל אמירה לא מצינו שליחות משו"ה בעי דוקא שהמקדש בעצמו יאמר לה התקדשי לי בהנאה זו הבאה לך בגללי: