לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן מא
סוגיא דישנה לשכירות. ויבאר דברי הבית שמואל אי מועיל הנאת מחילה. ויבאר דגבי פועל דוקא אמרינן ישנה לשכירות. ולא בשכירת קרקע ומטלטלין ויבאר דברי הרמ"א דהכלי הוי משכון על השכירות:
דף צט ע"א גמרא לימא כתנאי עשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש לך כיון שעשאן מקודשת דברי ר"מ וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה מאי ממון אלימא אותו ממון מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא אלא במאי מקדשה אלא פשיטא מאי ממון ממון אחר וסברוה דכולה עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכו' מאי לאו באומן קונה בשבח כלי קמפלגי דר"מ סבר אומן קונה בשבח כלי ורבנן סבר אין אומן קונה בשבח כלי לא דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי אלא הכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קא מפלגי ר"מ סבר אין לשכירות אלא לבסוף ורבנן סברי יש לשכירות מתחלה ועד סוף וכו' עכ"ל הגמ':
והנה הבית שמואל באה"ע (סימן כ"ח ס"ק ל"ח) כתב ז"ל. וכתבו תוס' פרק הגוזל (דף צ"ט) בסוגיא שם אם אמר תתקדש בשכר שאעשה עמך אינו מקודשת עד שיגיע הממון לידה ופריך מה ממון אלימא אותו ממון היינו החפץ מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא אלא במאי. פירש לר"מ במאי מקדשה. ואור"י דסברא היא שאינה מקודשת במה שמוחל לה שכרו כיון שאינו יכול לתובעה בדין בעד שכרו עד שמחזיר לה החפץ ואין חשוב כנותן לה כלום במחילתו עד שתבוא שעה שיכול לתובעה בדין ע"כ. מוכח מזה דאיירי שאמר לה בהנאת מחילת מלוה דהא כתבו זאת למ"ד אין אומן קונה הכלי ופשיטא דלא מהני מחילת המלוה אלא ע"כ דאיירי באומר בהנאת מחילת מלוה ומ"מ לא הוי קידושין כשהכלי בידו עכ"ל הבית שמואל ועיין ביתר דבריו:
ודבריו תמוהים מה שכתב שהרי כתבו זאת למ"ד אין אומן קונה הכלי ופשיטא דלא מהני מחילת המלוה ועכ"ז כ"ז שהכלי בידו לא מהני. זה תמוה דהרי בהדיא אמרינן בגמ' שם דאם ס"ל לר"מ אין אומן קונה בשבח כלי וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ע"כ דאית ליה לר"מ מלוה קינה. וא"כ מאי כתב הב"ש וז"ל ופשיטא לא מהני מחילת המלוה הלא לר"מ ע"כ דס"ל דמהני מחילת המלוה כשמוקמינן דס"ל אין אומן קונה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והתוס' מיירי להדיא כשס"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דז"ל התוס' שם ועוד אור"י שאפילו שניהם רוצים כו' אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין. הרי דמיירי התוס' אם נסבור לר"מ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. דאם נימא אינה לשכירות בודאי דשפיר מקשי בגמרא במאי מקדשה שהרי אין עליו חיוב כלל אלא דהתוס' מקשי אם נסבור ישנה דאז כבר החיוב מוטל עליו לשלם וא"כ מאי מקשי בגמרא אלא במאי מקדשה תתקדש בהמלוה וע"ז משני התוס' דסברא הוא שאף אם נסבור לר"מ מקדש במלוה מקודשת כדמוקמינן שם בגמ' אי אמרינן דס"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. עכ"ז לא אמרינן המקדש במלוה מקודשת אלא כשהגיע הזמן וס"ל דמגיע לה עתה הנאה מזה שיוכל לתובעה ומוחל לה עתה משא"כ כשלא הגיע הזמן הלא עתה קודם שהגיע הזמן הרי אין לה עתה שום הנאה שהרי לא יוכל לתובעה והכסף הרי הוא מכבר בידה ובמה תתקדש קודם שהגיע הזמן כיון שאין לה עתה שום הנאה. ומשו"ה פריך לר"מ במאי מקדשה קודם שהגיע הזמן דמדאמרי רבנן אינה מקודשת עד שיגיע מכלל דלר"מ מתקדשת אף שלא הגיע הממון לידה. (שוב מצאתי קושיא זו בא"מ). ואם נימא דכונת הבית שמואל להוכיח מדלא משני דלר"מ מתקדשת אף קודם שהגיע הזמן בהנאת מחילת מלוה ע"כ דגם במחילת מלוה אינה מתקדשת קודם הגעת הזמן. הנה מלבד שדברי הב"ש אינם מורין כן שהרי כתב הב"ש ז"ל ופשיטא דלא מהני מחילת מלוה אלא ע"כ מיירי בהנאת מחילת מלוה עכ"ל. הרי שרצה להוכיח דמיירי במחילת מלוה ובודאי דזה אינו ראי' שהרי באמת אמרינן לר"מ דמהני מחילת מלוה. ומלבד זאת אין ראי' מכאן שאל"כ תקשה גם עתה אף אי נימא דקודם שהגיע הזמן לא מהני אף מחילת מלוה אמאי מוקמינן דר"מ ס"ל המקדש במלוה מקודשת. והא דאמרי רבנן עד שיגיע ממון לידה היינו ממון אחר ובקידושין פרכינן מזה לימא כתנאי. אמאי לא מוקים דמיירי במחילת מלוה אלא ע"כ דמשו"ה לא מוקי במחילת מלוה דא"כ תקשה מאי טעמייהו דרבנן א"כ שפיר נוכל לומר דבאמת אם קדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת אף קודם שהגיע הזמן. וטעמא רבה איכא בדבר דבשלמא במלוה עצמה אינה מקודשת אף למ"ד המקדש במלוה עכ"ז קודם הגעת הזמן אינה מקודשת משום דמאי הנאה מטי לידה קודם הגעת זמן הפרעון הלא הכסף הם בידה ולא יוכל לתובעה עד זמן הפרעון משא"כ במחילת מלוה משו"ה מתקדשת שהרי היתה נותנת פרוטה לאיש אחר שיפייס המלוה שימחול לה והנאת הפרוטה ישנו פתה אף למ"ד מלוה להוצאה נתנה עכ"ז מתקדשת משום דהנאת הפרוטה ישנה עתה. א"כ אף קודם זמן הפרעון נהי שממלוה אין לה הנאה שיקרא כסף עתה אחרי שהמעות הם כבר בידה ולא תוכל להתקדש בם והא דמתקדשת במלוה למ"ד דיכול לקדש במלוה משום שיש לה עתה הנאה כשמגיע זמן הפרעון במה שלא תצטרך להשיב הכסף משא"כ קודם הגעת הזמן אינה מתקדשת שהרי אין לה עתה הנאה. אבל אם מוחל ואמר בהנאת מחילת מלוה אף שהוא קודם הגעת הזמן אבל אטו לא היתה נותנת פרוטה לאחד שיפייס המלוה שימחול לה חוב של מנה אף שלא הגיע הזמן וא"כ הרי יש לה עתה הנאה מזה הפרוטה וא"כ תוכל להתקדש אף קודם הגעת הזמן בהנאת מחילת מלוה אלא דלהכי לא משני דמשו"ה מתקדשת אף קודם שהגיע הזמן היינו קודם שהגיע הממון לידה משום שקדשה בהנאת מחילת מלוה. שא"כ תקשה מאי טעמייהו דרבנן הלא בהנאת מחילת מלוה מגיע לה עתה פרוטה משו"ה מוקי דהאי ממון הוא ממון אחר ופליגי במקדש במלוה:
עוד כתב שם בב"ש ז"ל מיהו י"ל שאני הכא כ"ז שאין מחזיר לה החפץ אין שם הלואה כלל ומ"מ נשמע אם אינו נותן החפץ ואין שם מלוה כלל ולא מהני אפילו אמר בהנאת מחילת מלוה כו' מיהו מ"ש עשה מלאכה אצל אחר דסותר לזה וצ"ל דשם איירי אותו בה"ב שחייב לו נתחייב בקנין אז הוי כמלוה שהגיע זמן הפרעון והיינו מ"ש שנתחייב לו עכ"ל. וכל דבריו אינם מובנים מה שתירץ דכשנתחייב לו בקנין אז הוי כהגיע זמן הפרעון. קנין אינו מועיל אלא להתחייב כשחייב אבל לא כשאינו חייב ואם דין הוא דכל זמן שלא החזיר אין עדיין חוב עליו לשלם א"כ אם קנה ע"ז. לא קנה אלא שיתחייב כשיגיע זמן אבל לא קודם שעשה וגמר שאז אין עליו חיוב. אך באמת מה שכתב ב"ש כ"ז שאין מחזיר לה החפץ אין שום הלואה כלל שפתי התוס' שם ברור מללו ז"ל אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה כו' הרי דבאמת נתחייבה ראשון ראשון אלא שלתבוע אינו יכול וע"כ צריך לומר כן. דאל"כ אמאי אמרינן דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף הוי מלוה אם נימא דכ"ז שלא החזיר אין כאן הלואה כלל א"כ הרי כל ההלואה נעשית כשמחזיר וא"כ לאו הלואה היא. וכמו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף דלאו הלואה היא מטעם דכל החיוב נעשה לבסוף ואם נימא דגם מ"ד ישנה לשכירות ס"ל כן מה חילוק ביניהם. וממילא מה שהקשה הב"ש ממה שכתב הרמ"א עשה מלאכה אצל אחרים ונתחייב לו פרוטה הוה ליה כמלוה ביד אחרים לא קשה לענ"ד דאמאי לא הקשה מדוע אינה מתקדשת במצוה שלה ובמלוה של אחרים מתקדשת. אלא דכבר תרצו בתוס' ע"ז דמלוה שלה אינו נותן לה דבר חדש הכי נמי בעשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה היינו אף שלא הגיע הזמן מתקדשת. והוא דאף שפירשו בתוס' דבקדשה במלוה שלה ולא הגיע הזמן אינה מתקדשת אף למאן דאית ליה המקדש במלוה מקודשת. אכן כבר פירשנו למעלה דהטעם הוא שבמלוה אינו נותן לה כלום שהרי הכסף בידה והא דמקודשת למאן דס"ל המקדש במלוה מקודשת היינו מפני שמגיע לה הנאה במה שלא יוכל לתובעה וזהו דוקא כשיגיע הזמן משא"כ קודם שהגיע הזמן אין מגיע לה הנאה וגם אין נותן לה כלום משא"כ בקדשה בשכר שיש לו אצל אחרים אף שלא החזיר עדיין ואין יכול לתבוע לאותו פלוני עכ"ז הרי נותן לה עתה דבר ששוה דמים שהרי חוב שלא הגיע הזמן דמים מקרי ויוכל למכרו בדמים ואטו אם קדשה בקיץ בבגד שאינו ראוי אלא לימות החורף האם נימא דאינה מתקדשת כיון שעתה אין לה הנאה בודאי מקודשת כיון שנתן לה שוה כסף הכי נמי בקדשה בחוב שיש לו אצל אחר אף שלא הגיע הזמן כיון שנתן לה דבר חדש ששוה דמים מתקדשת:
אלא דבאמת דברי הרמ"א בכאן שאמר עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה הוי ליה כמלוה ביד אחרים משמע דמתקדשת בו תמוהים מאד דבמה הקנה לה המלוה ע"כ שהקנה במעמד שלשתן וכפי המובא למעלה דמע"ש יש אומרים שמקודשת וכן פירש בחלקת מחוקק (ס"ק כ"ח) דמתקדשת במע"ש ולכאורה תמוה דין זה שהרי איתא בחו"מ (סימן קכ"ו סעיף י"ח) ז"ל המחבר ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום לזמן שיצטרך לו וראובן הי' חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמד שלשתן כו' אינו חייב ללוי אפילו דמי השכר שנשתמש באותו החפץ עד אותו היום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו כשיחזיר החפץ הרי דהיכא דמחויב לו מדין שכירות ולא החזיר עדיין לא חייל כלל שעבודא דמעמד שלשתן ע"ז (ועיין בש"ך שם) והרמ"א מדלא הגיה ע"ז כלום הרי דס"ל כדעת המחבר וא"כ איך יכול לקדש אשה הרי לא תקנה זה במע"ש ובמה תתקדש. ואין לומר דהרמ"א מיירי כאן כשכבר נגמר המלאכה והחזיר שאז יכול לקדש אשה בהחוב שיש לו בעד הפעולה. זה אינו שהרי הרמ"א הוציא דין זה מהמרדכי פרק איזהו נשך וז"ל המרדכי שם מסקינן הכא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו דוקא לענין דלא ישלם לו הבעה"ב שכרו עד שיעשה הכל מיהו ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף לענין דמיד שעשה השכיר קצת מן המלאכה ועולה שכרו כדי פרוטה יכול לקדש אשה. הרי דמיירי בשלא גמר המלאכה ובשלמא על המרדכי לא קשה כי אולי ס"ל דחל מעמ"ש בשכירות שלא החזיר אבל הרב שסתם בחו"מ כדברי המחבר איך פסק בכאן כדברי המרדכי. והב"ש שהעיר ע"ז מדברי הריטב"א שהביא הש"ך ומדברי המחבר לא העיר כלום וכמובן תירוצו של הב"ש על קושיתו לשיטתי' שמפרש דכשנתחייב בקנין שאני מלבד שכפי שבארנו אין סברא לחלק בין נתחייב בקנין ללא נתחייב הרי כיון שהתחיל במלאכה מקרי קנין לענין דלא יוכל בע"ב לחזור וגם כשנתחייב בקנין לא נתחייב אלא לשלם כשמגיע הזמן ולא לשלם קודם הזמן ומלבד זאת הנה במרדכי ובהרמ"א לא נזכר מאומה מקנין ואם עיקר החידוש הוא דכשקנה אז הוא דין אחר הלא הי' להם לפרש ולא לסתום ובכן תמוהים דברי הרמ"א וגם לפלא על הש"ך שבח"מ הרבה להקשות על דין זה דבשכירות אין כאן מעמ"ש ולא העיר מדברי רמ"א שמשמע להדיא דלית ליה דין זה, ואילולא דמסתפינא הוי אמינא דהנה הש"ך הרבה להקשות על דין זה דבשכירות קודם החזרה לא שייך דין דמעמ"ש ע"ז הקשה דהרי קיי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ הרי ההלואה כבר חיילא אלא דאינו מחויב לשלם וא"כ הוי כחוב שלא הגיע הזמן ובחוב שלא הגיע הזמן ס"ל לרוב הפוסקים דמהני מעמד שלשתן ואמאי לא מהני כאן. וכן הקשה הגר"א ונשאר בדין זה בצ"ע. ומה שתירץ הקצוה"ח שם משום דשכירות כשיחזיר אח"כ נעשה מלוה למפרע אבל בשעת מעשה אין חיוב. מלבד שדבריו קשים שאיך נוכל לומר שבשעה שמחזיר נעשה מלוה למפרע כיון שמתחלה לא היתה מלוה. א"כ כשמחזיר לשם קידושין לא יחול המלוה למפרע שהרי אינו מחזיר באופן שיחול מלוה וא"כ תתקדש אף למאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. ע"כ דמאן דאית ליה ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף חייל המלוה גם קודם שהחזיר. ומלבד זאת הנה יקשה מדברי הרמ"א בכאן שאמר שאם קדשה בשרר פעולה שעשה אצל אחר אף שלא גמר עדיין הפעולה מתקדשת אם קדשה במעמ"ש, לכן נראה לי דס"ל להטור והמחבר דהא דאמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו דוקא בפועל אבל לא בשכירות כלי. והטעם דהנה אמרינן (בב"מ נ"ו) שכירות ליומי' מכירה היא והקשה התוס' שם בד"ה והאי ביומי' ז"ל תימא דבפרק קמא דע"ז מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו. וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות עכ"ל. ולכאורה לדעתי פשוט דנהי דמקרי מכירה ליומי' היינו מכירת תשמיש הדבר ליומי'. אבל עכ"ז הוא לא קנה גוף הדבר שהרי גוף הדבר של המוכר הוא שהרי לא מכר אלא לתשמיש. אבל מכירה לתשמיש עכ"פ הוי שהרי הוא מכר את תשמיש הכלי לזמן. משו"ה בע"ז דרצו לומר דלאו ביתו של המוכר הוא ע"ז אמרו שכירות לא קניא שהרי מקרי עדיין ביתו שהרי גוף הדבר שלו הוא אבל מכירה עכ"פ לענין אונאה הוי אף שמכר את תשמיש הדבר דאטו אם מכר פירות לאו מכירה היא וכן שכירות מכירה הויא לתשמיש הדבר ועיין בחו"מ (סימן רי"ב) נפקא מינה בין מכר הדבר לתשמיש ובין מכר גוף הדבר לפירות] עכ"פ זה נוכל לומר דשכירות כלי לזמן קנוי לו לזמן השכירות וא"כ לא נוכל לומר דחל חיוב התשלומין בעד התשמיש של הכלי שהרי כי אישתמש בדידי' קא משתמש וא"כ אינו משלם בעד התשמיש אלא בעד הקנין שקנה אלא דלא נתחייב עדיין בתחילה שהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ עיקר החיוב כשנגמר הקנין שקנה שהוא כשנגמר זמן השכירות משא"כ אם לא הי' קונה כלל הדבר שמשתמש בו אז הי' מחויב כל שעתא ושעתא שמשתמש בהכלי שאז הי' חיוב התשלומין בעד השכירות של התשמיש וא"כ כל פרוטה שנשתמש הלא אין שייך לפרוטה השני' וא"כ הרי כבר נגמר פרוטה האחת וחל חיובה אבל עתה דאמרינן שקנה הדבר ששכר. כמו דאמרינן שכירות ליומי' ממכר הוא וכן אמרינן (בב"ק ס"ח) פרט לשהקנה לשלשים יום הרי דקרינן לזה מכירה החוזרת א"כ אינו מחויב בעד התשמיש אלא דעיקר החיוב בעד הקנין וא"כ כל הקנין לזמן לא נגמר עד שיכלה כל הזמן א"כ לא חל כלל החיוב עד שעה שיגמר הזמן משו"ה פסק שפיר בחו"מ דלא שייך בכה"ג מעמד שלשתן שהרי לא חל כלל חיוב התשלומין משא"כ בפועל השכור לזמן לא נוכל לומר שהתשלומין בעד הקנין שהרי מאי קנין עשה בו הרי לא קנה את הפועל. אלא דחיוב התשלומין הוא בעד הדבר שעושה היינו בעד כל המלאכה כשיגמור שהרי אמרינן בב"ב כל שפא ושפא זימנא הוא. וכן הביא הרמ"א בשם המרדכי בחו"מ (סימן ע"ח) דאם שכרו לכתוב כמה קונטרסים כל שנגמר קונטרס יכול לומר פרעתיך דמקרי שהגיע הזמן ואף שפירשו דהיינו דוקא כל הקונטרס. אבל בעד דף אחד לא יכול לומר פרעתי שהוא תוך הזמן. אך באמת הרי אמרינן (בע"ז י"ט) מכוש אחרון לית בו שוה פרוטה הרי דבאמת חשבינן לכל מכוש בפני עצמו אלא דבאמת כל פרוטה ופרוטה שעושה מתחייב בתשלומין כיון שהחיוב תשלומין בעד עשית המלאכה לא בעד הקנין והא דאמרינן דכ"ז שלא נגמר הקונטרס מקרי בתוך הזמן הוא משום דכ"ז שלא גמר הלא אם יתבענו בדין לא יתחייב לשלם שהרי יוכל לומר עדיין מה שעשית בידך ולא יוכל להשיב. שהרי עוד לא נגמר. ושכירות אינה משתלמת אלא כשיחזיר הדבר. משו"ה אמרינן דבודאי שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו היינו כ"ז שאין מחויב מן הדין לשלם משא"כ כשגמר הקונטרס הרי אם יתבענו בדין יתחייב לשלם בעד מה שעשה שהרי כל פרוטה ופרוטה בפני עצמה היא א"כ אינו שייך קונטרס זה לקונטרסים אחרים ולא יוכל לומר עדיין בידך הדבר שעשית שהרי הוא ישיב לו טול את שלך והבא מעות משו"ה משלם לו כיון שעתה הוא מחויב ע"פ דין ליקח את שלו וליתן מעות וכשמשלם מה איכפת ליה אם ישאר הקונטרס בידו. אבל זה מוכח שאם שכרו למלאכה אחת כל מכוש ומכוש הוא חיוב בפני עצמו והטעם שהרי לא עשה קנין בגוף הפועל וגם לא יוכל לומר בעד המלאכה אשלם שהרי פועל יכול לחזור בו בחצי היום ואף קבלן יוכל לחזור בו ואף שהביא הרמ"א (סימן של"ג) יש אומרים דבקבלן אם משך בעה"ב את כליו של הקבלן אין הקבלן יכול לחזור בו הלא לאו כו"ע ס"ל כן וגם לפי דעת י"א היינו דוקא שנשתעבדו הכלים למלאכה אבל גופו לא נשתעבד ויוכל לחזור בו ומכש"כ היכא דלא עשה הקנין א"כ כל פרוטה:
ופרוטה בפני עצמו דיינינן משו"ה שפיר אמרינן בשכירות פועל או קבלן. ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. שכל פרוטה שעשה כבר נגמר ומחויב לשלם בעד הפרוטה אלא דכ"ז שהחפץ בידו אינו מחויב להשיב מטעם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אבל חיוב בודאי הוי וא"כ היכא שנתחייב לפועל אף שעדיין לא נגמר הדבר עכ"ז יש עליו חיוב. ואם נתן הפועל את זה במעמ"ש בודאי מודים הטור והמחבר שנתחייב. שהרי בעד כל הפרוטות שכבר עשה יש על בעה"ב חיוב תשלומין אף קודם שנגמר הדבר משו"ה שפיר הביא הרמ"א דיוכל לקדש אשה. שהרי יוכל ליתן לה במעמ"ש. משא"כ הטור והמחבר בחו"מ מיירי בשכר כלי ואז לא שייך ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. שהרי התם קנה הכל לזמן. וא"כ החיוב לשלם בעד הקנין וכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ לא חל עליו כלל חיוב תשלומין עד שיגמר הקנין שקנה בהכלי. ומשו"ה כתבו הטור והמחבר דלא שייך כלל בזה מעמד שלשתן קודם שגמר הקנין. שהרי אין עדיין עליו חיוב השכירות כלל. משא"כ בפועל כל הפרוטה ופרוטה כבר סוף השכירות. אלא דמשו"ה אינו משלם משום שהחפץ בידו לא יוכל לכופו לשלם. אבל חיוב יש עליו. משו"ה חל מעמד שלשתן. ומיושב בזה קושית הש"ך והגר"א שהקשו הרי ישנה לשכירות כו' יעו"ש בדברי'. אכן לדברינו בשכירות כלי לא שייך כלל דינא דישנה לשכירות משא"כ בפועל שייך האי דינא כנ"ל. נמצא דלפי מה שבררנו שיש עליו חיוב ההלואה גם קודם שנגמר זמן השכירות בודאי. דאם קדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת ושלא כדעת הב"ש, ואם נימא כן יתיישב קושית הלח"מ על דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות שכירות) שכתב (שם בהלכה ג'). השוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר לא נטלתי בין שהיתה בשטר בין שהיתה בעדים. אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראי' או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו או יטעון עליו בדמים שנתן תחילה טענה בפני עצמו. וישביעהו היסת. והקשה הלח"מ דמלשון זה שכתב הרמב"ם ויחרים על מי שלקח ממנו מוכח דלא חייבו שבועה למשכיר. דכיון דהוי בתוך הזמן איכא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו. מהני הך חזקה כדי שיטול התובע בלא שבועה. והרי הרמב"ם בעצמו כתב (בפרק שלישי מהלכות שכנים) גבי אחד מן השותפין שבנה כותל שמבדיל בינו ובין חבירו דאם בא לתבוע אותו ליתן חלקו בהוצאת הגובה מה שהוסיף על ארבע אמות דנשבע בנקיטת חפץ ונוטל והא התם הוי בתוך זמנו ועדיף מיני'. דאמרינן בגמ' דאפילו אביי ורבא דאמרי אדם פורע בתוך זמנו מודו התם דאינו פורע משום טעמא דמי יימר דמחייבי לי רבנן. וא"כ משמע דעדיף מהיכא דהוי תוך זמנו וכיון דהכא לא הצריך רבינו שבועה כ"ש התם עכ"ל הלח"מ. אכן לפי דברינו יתיישב שפיר. דהנה גבי שטר תו"ז ועד אחד מעיד שהוא פרוע. פסק הרב"י דאף שפסק הרמב"ם דאין צריך שבועה משום עד אחד. כיון דהוי תוך זמנו. אי טעין ישבע לי מחויב לשבע. הרי דתוך זמנו אינו מועיל אלא לדחות תקנתא דרבנן שפסקו שעד אחד הוי הוכחה שפרע. דמשו"ה חייבו רבנן שבועה. כיון דהוי תוך זמנו אין מקבלין הוכחות. דאדרבה יש הוכחה שלא פרע. אבל שבועה דחייבו רבנן בבא ליטול משום ספק דילמא פרע. מידי ספק לא יצא לגבי חיוב שבועה היכא דטוען ברי. ומשו"ה פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות שכנים) דאם בא לתבוע חלקו בהוצאות והלה אומר פרעתי. דנשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין שפסקו רבנן דהבא ליטול והלה אומר פרעתי לא יטול אלא בשבועה וכל זה דוקא בטוען פרעתי. אבל בטוען יש לי בידך כנגדו דלא הוה טענת פרעתי. על טענת יש לי בידך כנגדו לא תקנו רבנן שבועה בבא ליטול. ורק משום מגו שהי' יכול לומר פרעתי יכול להשביעו. ותליא אי אמרינן מגו להשביע. (ועיין בקצוה"ח בסימן פ"ב). אבל אם אין יכול לומר פרעתי להשביעו. שאין כאן מגו בודאי דעל טענת יש לי בידך כנגדו לא תקנו שהבא ליטול לא יטול אלא בשבועה. והנה כפי שביארנו גבי שכירות קודם שכלה הזמן החיוב עדיין דבר שלא בא לעולם הוי. נמצא כשנתן דמי השכירות בתוך הזמן המעות עדיין הלואה ביד המשכיר עד שיגיע הזמן שיחול החיוב. וכשיגיע הזמן ג"כ הוי חוב המעות חוב. וחוב השכירות חוב כדקיי"ל זה גובה וזה גובה ואפי' מאן דלא ס"ל זה גובה כו' היינו משום דהפוכי מטרתא למה לי. אבל היכא שיש נפקא מינה מודה שזה גובה וזה גובה. נמצא דהכא כשטוען פרעתיך בתוך הזמן איננו טענת פרעתי דבתוך הזמן לא הוי המעות פרעון. רק טענת יש לי בידך כנגדו ובטענת יש לי בידך כנגדו לא תקנו רבנן שלא יטול אלא בשבועה. ואפילו אם נימא דבשטר אף בטענת יש לי בידך כנגדו אי טען לשתבע לי מחויב לשבע היינו שיש לו מגו דאי בעי טעין פרעתי. למאן דס"ל אמרינן מגו להשביע והכא הא אין יכול לטעון פרעתי בתוך הזמן דפרעתי הכא בשכירות תוך הזמן הוי טענת יש לי בידך. כיון שלא הגיע עדיין זמן החוב. משו"ה פסק הרמב"ם דבשכירות אם טוען פרעתיך בתוך הזמן נוטל בלא שבועה. משא"כ בכותל אף דחזקה שאין אדם פורע משום דמי יימר דמחייבו לי רבנן. כיון שרבנן תקנו שהבא ליטול ישבע בטענת פרעתי. חזקה דאין אדם פורע. אין פוטר מן השבועה בטוען ברי:
ולפי"ז מיושב ג"כ קושית הש"ך בחו"מ (סימן ע"ח ס"ק ט') על הרמ"א דבסימן (ע"ח) סתם כהאי סברא דאית לה דאם הלוה אומר שפרעו בתוך הזמן אין צריך לשבע. ומשמע דאפילו אחר הפרעון אין צריך לשבע. ואילו בסימן (שי"ז) גבי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי סתם הרמ"א דצריך לשבע אחר הפרעון ונשאר בצ"ע. אכן לדברינו ניחא דרבינו הרמ"א ס"ל כיון דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. בכה"ג לא אמרינן תקנת חכמים דהבא ליטול לא יטול אלא בשבועה בטוען פרעתי ורק בשטר תקנו ולא נגד חזקה דאין אדם פורע בתיך זמנו. והיסת ג"כ לא שייך קודם הפרעון. רק אחר הפרעון. אולם היסת לא מצינו אלא היכא דיברר על מה תובעו ועל מה צריך לשבע. משו"ה ס"ל לרמ"א בטוען גבי הלואה פרעתי בתוך זמנו אין משביעין היסת אפילו אחר הפרעון משום דעל איזה טענה ישבע. אם על הכסף שנתן אח"כ בצווי ב"ד. לא מצינו היסת בכה"ג שמצווין ב"ד לפרוע. ואח"כ יאמרו השבע. וכיון שעל פי ב"ד נתן לא שייך שבועת היסת בכה"ג ואם יתבע הכסף שפרע בתוך הזמן, הלא אותם הכסף הוא מודה שהי' מחויב לשלם. ואיך יתבע אותם הכסף. משו"ה אין לנו עתה על מה להשביע. וכל זה בהלואה. אבל בשכירות כיון שנתן הכסף קודם הזמן שאז לא הי' חיוב עדיין. נמצא דהכסף הי' בתורת הלואה דלא דמי לחוב תוך הזמן. שחיוב יש רק שאין יכול לתובעו וכששלם באמצע הזמן הוי תשלומין דמשו"ה יש מעמ"ש בהלואה תוך הזמן. אבל בהלואה של שכירות כ"ז שלא נגמר השכירות לא הוי חוב ואין מעמ"ש קודם הזמן. נמצא דהפרעון שנתן בתוך הזמן הוי הלואה. וא"כ כשפרע אח"כ עוד הפעם לפי דבריו. יוכל לתובעו בעד הכסף שלקח באמצע הזמן וישבע שלא לקח אותם. ואין מגיע לו החוב ההוא. משו"ה שפיר פסק הרמ"א בשכירות תובעו הכסף שנתן לו באמצע הזמן ונשבע היסת עליהם. אבל בהלואה אין יכול לתובעו הפרעון שנתן באמצע הזמן. שהרי אף לפי דבריו אינו מחויב לו בעדם. שהרי הי' הפרעון בשעתם, עוד איתא שם בב"ש (ס"ק מ') על דברי הרמ"א שכתב שאם הכלי עדיין אצלו וקדשה בשכרו לכו"ע מקודשת דהוי לי' כמלוה שיש עליו משכון. וכתב ע"ז הבית שמואל ז"ל רי"ו מורי ר"א כתב כי נראה לו לכו"ע אם עשה לה כבר שירים ונזמים ואח"כ קידש בשכרו מקודשת דכיון שתופס אותם בשכרו הוא:
כמקדש במלוה שיש עלי' משכון ול"ד לעשה לי שירים ונזמים דאינה מקודשת דהתם לא תפיס אאגרי' וכן אמרו בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופירש"י וכבר החזיר לה השירים עכ"ל ובד"מ הביא דבריו בקצור וכתב אע"ג דכתבנו לעיל דבעינן דוקא דמטא לידי' בתורת משכון נראה דבכאן כו"ע מודים שכל אומן שמחזיק הכלי בידו הוא כמשכון על שכרו עכ"ל וכוונתו מ"ש אע"ג שכתבנו לעיל כו'. היינו שם הביא מ"ש הטור בשם הרמ"ה במשכון שלה דוקא במטא לידי' בתורת משכון. ולכאורה דברי הד"מ תמוהים דהא הטור כתב שם כו' כל כמה דלא גלי דעתי' דנקיט ליה בתורת משכון אינה מקודשת ורי"ו איירי כשתופס על אגרי' א"כ מה קשה ליה כו'. ובהגה זו נמי משמע אפילו לא תפיס על שכרו הוי כמשכון וזה לא כדברי הטור ולא כדברי רי"ו גם קשה ליישב הסוגיא דאוקמי שם דפליגי אי ישנה לשכירות. ולפי הבנה שלו קשה ממ"נ אי איירי דעדיין הכלי בידו, וא"כ הא הוי כמשכון. ואי איירי שכבר החזיר א"כ אפילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף נעשה השכירות מלוה. ודברי רי"ו שפיר משום דאיירי שתופס על שכרו כו' עכ"ל הב"ש: ונראה לי דאין כוונת רמ"א שאם בעת שמקדש יש הכלי בידו והוא נותן לה מקודשת משום דהוי כמלוה שיש עליו משכון דא"כ אין התחלה לדברי רמ"א דמפרש טעם היש אומרים דאם קדשה בשכר מלאכה מקודשת פירוש הרמ"א אם הוא קבלן על המלאכה דאומן קונה בשבח כלי ואם הכלי עדיין אצלו כו' לכו"ע. א"כ מיירי פלוגתא שהביא כשכבר החזיר הכלי קודם דקידושין. א"כ מאי מהני אומן קונה בשבח כלי סוף סוף כשהחזיר לה הכלי קנתה השבח. ועתה היא חייבת רק דמים. וא"כ איך תתקדש אף למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם החזיר לה הכלי ואח"כ בא לקדשה. ע"כ דמיירי דבעת שמקדש אותה מחזיר לה הכלי. ובזה פליגי. ולמאן דלא ס"ל אומן קונה. וישנה לשכירות אינה מקודשת ואיך מסיק רמ"א ואם הכלי עדיין בידו לכו"ע מקודשת הא פלוגתתם בזה. אלא פשוט וברור דכוונת הרמ"א הכי הוא. דבודאי דאם בעת שמקדשה מחזיר לה הכלי בודאי דאינה מקודשת. אי נימא אין אומן קונה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. שהרי לא הי' הכלי משכון בידו כיון שלא בא לידו בתורת משכון אלא דס"ל לרמ"א כיון דאמרינן בב"מ כל האומנין ש"ש הן. וכולן אם אמרו הבא מעות וטול את שלך ש"ח הרי דאמרינן כיון שתבע מעות מחויב בעל הבגד להביא מעות וליקח את שלו. א"כ כשתבע המעות אז נעשה הבגד משכון בידי'. שהרי כשתבע נתחייב אז הבעה"ב לשלם לו השכירות. ואם תבע מקודם השכר ואח"כ קדש מקודשת שהרי תיכף כשתבע השכר ומעכב בידו הבגד בשביל השכירות נעשה משכון. אבל אם החזיר בעת שקידש אינה מקודשת. שהרי כ"ז שהי' בידו לא הוי משכון. שהרי לא הי' עדיין חיוב על הבעה"ב ליתן לו המעות. ובשעה שנעשה חוב היינו בעת שיקדש דהוי כמו תובע שכרו הרי מחזיר הבגד וא"כ לא הוי משכון מעולם. אבל אם אמר התקדשי בשכר שעשיתי עמך. ולא החזיר לה הכלי כיון שאמר התקדשי בשכר הרי הוא תובע השכר. וכיון שתובע ואינו מחזיר. הרי הבגד בידו משכון. וממילא הוי הלואה שיש עלי' משכון. דמקודשת במקדש במלוה שיש עלי' משכון. ולפי"ז בפשיטות מיושבים כל קושיות הב"ש מה שהקשה דדברי הד"מ תמוהים דהא הטור כתב כל כמה דלא גלי דעתי' דנקיט ליה בתורת משכון. ורי"ו מיירי כשתופס על שכרו. אכן לפי דברינו רי"ו לא מיירי כשתופס על שכרו. דהרי הרי"ו מייתי ראי' מדברי רש"י שפירש וכבר החזיר לה השירים. ואם נימא דהיכא שאינו אומר כשתופס על שכרו לא היה משכון. א"כ למה לי' לרש"י לפרש שכבר החזיר יפרש שלא החזיר רק שלא אמר שתופס על שכרו. וגם הרישא דומיא דסיפא. ובסיפא בשכר שאעשה הא מיירי בנקיט עדיין בידו. ומתקדשת מטעם דאינה לשכירות אלא לבסוף. א"כ גם רישא בשכר שעשיתי עמך מיירי שכבר עשה אבל לא החזיר. אלא פשוט דרי"ו מפרש בהך דהאי וכבר החזיר שאמר רש"י היינו שהחזיר בשעת הקדושין. דאף דמה שמקדש הוי כתביעת שכר. כיון שבשעת התביעה החזיר לא נעשה מלוה שיש עלי' משכון. אבל אם בשעה שמקדש שאז הוי כתביעה לא החזיר. הרי תפיס אאגרי' ממילא אף שלא אמר שתופס. וממילא הוי כמקדש במלוה שיש עלי' משכון. ומה שאמר רש"י וכבר החזיר היינו בעת שבאים לשאול עתה בב"ד כבר החזיר לה השירים בשעה שקידש. וא"כ שפיר הקשה הד"מ מדברי הטור דמשמע דבעינן דוקא דגלי דעתי' ולא מהני תביעה בשעה שיש בידו החפץ שזה יעשה שהחפץ הוי משכון בידו. ע"ז משני הד"מ דגבי אומן כו"ע מודי. דדוקא בפקדון דאין שייכות לההלואה עם הפקדון. אז בסתמא לא אמרינן שכונתו שיהי' הפקדון בעד הלואה. אבל באומן שמגיע לו שכר בעד הכלי בעצמה. וכל האומנין מחזיקין הכלי למשכון כדאמרינן דנקיט לה אאגרי' כו"ע מודים. (ולפי דברינו נצטרך לומר דרי"ו ס"ל דהא דאמרינן אינה לשכירות אלא לבסוף היינו בשעה שגומר. דאם נימא דרי"ו ס"ל דאינה לשכירות אלא בשעה שמחזיר הכלי כמו שכתב הט"ז והוכיח מדברי רש"י אלו שכתב וכבר החזיר. א"כ אין ראי' מדברי רש"י דאם נקיט בידי' הוי מלוה שיש עלי' משכון. דהרי הכא קיימינן למאן דס"ל אינה לשכירות אלא לבסוף. וא"כ אם לא החזיר בשכר שעשיתי הוי כמו אעשה. ע"כ דרי"ו ס"ל דהסוף הוי בשעה שגומר הפעולה. ואז נעשה השכירות. וא"כ לחנם הרעיש הט"ז על הפרישה כי מהרי"ו מוכח כהפרישה ודו"ק):