לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן מ
סוגיא דבע"ח גובה השבח. ויחקור בחיוב אחריות אי הוי על הדמים שנתן או על טריפת הקרקע ודין למי שייך השבח שהשביח השדה באפותקי סתם ובאפותקי מפורש. וחילוק בין שבח מחמת עצמו להשביח:
דף צה אמר ליה רבינא לרב אשי מי אמר שמואל בעל חוב ללוקח יהיב ליה שבח והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח א"ל לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים וכאן בשבח שאין מגיע לכתפים אמר ליה והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל שבח המגיע לכתפים אמר ליה לא קשיא הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הכא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא אמר ליה הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב שפיר אלא למאן דאמר אי אית ליה זוזי מצי מסלק ליה לימא אילו הוו לי זוזי הוה מסלקנא לך מכולי ארעא השתא הב לי גרויא דארעא שיעור שבחא. אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון דשוי' נהילי' אפותקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו. והנה הרמב"ם פסק (בפרק כ"א מהלכות מלוה ולוה הלכה י') ז"ל היתה השדה אפותקי בעל חוב גובה את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח (פירוש שהרמב"ם פסק בעל חוב גובה רק חצי השבח משום דהשבח הוי דאקני. וקיימא לן בב"ב (דף קנ"ז) לוה וכתב דאקני ולוה וכתב דאקני. וקנה אחר כך נכסים חולקים) אם הי' חצי השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה מבעל חוב שהרי אומר לו בע"ח שדי הוא שהשביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר. ואם הי' חצי השבח פחות מן ההוצאה אין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד עכ"ל הרמב"ם, והקשה הלח"מ דבגמרא מחלק בין מסיק בי' שיעור ארעא ושבחא ללא מסיק בי' אלא שיעור ארעא לבד ורבינו אינו מחלק בכך והדינים האמורים בהלכות הם מוכרחין בגמ'. והרמב"ם שם מיירי היכא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא. והי' לו לפרש דהיכא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא נותן ללוקח ההוצאה:
ונראה לי לתרץ דהנה הקשו עוד על דברי הרמב"ם אלו הראב"ד והמ"מ דכיון דכתב הרמב"ם שם (בהלכה א') ז"ל הורו חכמים גדולים ואמרו לא יהא הלוקח רע כחו מהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה לפיכך אם השביח מאה והוציא חמשים נוטל כל ההוצאה וחצי השבח היתר על ההוצאה. ודברים של טעם הם וכך ראוי לדון עכ"ל הרמב"ם. הרי דסבירא ליה להרמב"ם דנוטל הוצאה והמותר על ההוצאה חולקין א"כ איך כתב כאן באפותקי (בהלכה י') דרואין חצי השבח הנשאר ללוקח אם יהי' יתר על ההוצאה כו'. הא הוצאה נוטל קודם חצי השבח. היינו שנוטל כל ההוצאה ואחר כך חולקין השבח. וכתב על זה המ"מ שאי אפשר בלא ט"ס. עוד הקשו על הרמב"ם היינו על דברי החכמים גדולים שכתב הרמב"ם בשמם שבעל חוב נותן ההוצאה ללוקח ואח"כ גובה חצי השבח מהיתר על ההוצאה. שהרי אמרינן בב"מ (דף ט"ו) אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח כו' תניא אידך המוכר שדה לחבירו והשביחה ובא בעל חוב וטרפה כשהוא גובה אם השבח יותר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע והיציאה מבעל חוב ואם היציאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבעל חוב. והא שמואל במאי מוקי לה כו' אי בבע"ח קשיא רישא וסיפא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. ופירש"י דקתני בע"ח נותן את היציאה ולשמואל בע"ח גובה את השבח ואינו נותן כלום. הרי דהא דאמרינן בעל חוב גובה את השבח. פירוש אינו נותן כלום את ההוצאה. אך האלפסי כתב על זה בשמם דלא פסקינן כשמואל משום דשנויא דשנינן שינויא דחיקא נינהו. אך באמת קשה דמנא לן דשמואל לא סבר גובה השבח ונותן ההוצאה דילמא מאי דקאמר גובה השבח היינו היתר על ההוצאה, ואם נימא כיון דקאמר סתמא גובה את השבח משמע דאין מנכה ההוצאה. א"כ תקשה לדידן דפסקינן סתמא בב"ב (קנ"ז) הילכתא גובה חצי שבח. נימא דמשמע גובה חצי שבח ואין מנכה ההוצאה. וע"כ צ"ל דהכונה חצי השבח אחר ניכוי ההוצאה א"כ דילמא שמואל ג"כ סבר הכי:
ע"כ נראה לי לומר דהנה בב"ב (דף קנ"ז) איבעיא לן אם דאקני משתעביד או לא ופשיט לה מהא לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא בעל חוב וטרפה כו'. ואי סלקא דעתך דאקני קנה והוריש לא משתעבד בעל חוב אמאי גובה שבחא כו'. ולכאורה קשה איך מוכיח מהא דבע"ח גובה שבחא ע"כ דאקני משתעבד. הא טעמא דבעל חוב גובה שבחא אמרינן בב"מ (דף ט"ו) אמר רבא תדע שכך כותב ליה מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואדכי ואמריק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהין ואיקום קדמך וצבי זבינא דנן וקבל עלוהי אמר לו רבי חייא בר אבין לרבא אלא מעתה מתנה דלא כתיב ליה הכי ה"נ דלא טריף שבחא אמר לו אין וכי יפה כח מתנה ממכר א"ל אין יפה ויפה. הרי דהא דגובין השבח אינו מעיקר הדין שאילו הי' מעיקר הדין אמאי במתנה אין טורף הבעל חוב מאי איכפת ליה שלא יהי' למקבל מתנה ממה לגבות השבח. וכי בשביל זה יפסיד הוא אם נימא דמעיקר הדין גובין השבח ע"כ דמדינא לא הי' לבעל חוב לטרוף השבח שהשבח של לוקח או של מקבל מתנה הוא. ורק מטעם שכן כתב לו מוכר ללוקח והלוקח נתרצה לזה. והרשה את המוכר שהוא ישלם את חובו בשבחי' דידי'. ובמתנה דלא הרשה אין יכול בעל חוב לטרוף. א"כ איך שייך לומר אי דאקני לא משתעבד לא יטרוף בעל חוב. זה אין שייך לומר אלא אם:
גביתו מן השבח היתה מן הדין. ע"ז שייך לומר הא היכא דהוי דאקני לא משתעבד. ואין הגבי' מן השבח כדין כיון דאקני לא משתעבד. וע"כ צ"ל דאקני ג"כ משתעבד. אבל כיון דבאמת השבח הוי של הלוקח. ורק ניתן רשות להבע"ח לטרוף משבחא דידי', על דבר של אחרים מאי שייך למימר. דאקני או לא. אף אם נימא דאקני לא משתעבד, לא עדיף זה הדין דלא משתעבד דאקני. מזה שהדבר כולו של אחרים. ואעפי"כ גובה מפני נתינת הרשות. ואף אם נימא דמה שכתב לו אחריות על שבחא וצבי הלוקח הוי ליה קנין להמוכר בהשבח לשלם להלוקח. שהקנה לו קנין בהשדה שהשבח יהי' של המוכר לזה שיטרוף בע"ח מהשבח. ואם כן הגבי' הוי עתה מן הדין. ג"כ אין ראי' דאקני משתעבד. דאף אם נימא דאקני לא משתעבד הא מיני' גבי לכולי עלמא. וכיון שיש קנין להמוכר לשלם לבע"ח בשבחא של הלוקח א"כ הגבי' הוי מיני' דידי' היינו מהמוכר. שהרי הקנה לו הלוקח קנין לזה לשלם חובותיו בשבחא דידי'. וא"כ מאי מייתי ראי' דאקני משתעבד:
לכן נראה לי לומר דהנה יש לחקור כשאחד מקבל אחריות לשלם להלוקח אם יטרוף בעל חוב ממנו אם כשמשלם לו אח"כ המוכר היינו מפני שנתחייב לשלם לו בעד שטרפו הקרקע ממנו. דעל זה נתחייב לשלם בעד טריפות הקרקע והוי מדין ערב. (ויש לכאורה לעיין אם נימא כן הא הוי אסמכתא. דהא דאי הוא. אם יטרפו ממך וכל דאי לא קניא, ולא דמי לערב דעלמא דהתם אמרינן בההוא הנאה דמהימן ליה. ולכאורה זה לא שייך בכל דוכתי, גבי טריפות בעל חוב. דא"כ גבי המלוה על השדה אמאי לא נימא ג"כ בההיא הנאה, ועיין ברמב"ם (פרק כ"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה ז') ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקיבל אחריות עליו לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא ואפילו הראב"ד לא קאמר שאין בערבות אסמכתא. היינו דוקא באיש אחר אמרינן בההוא הנאה דמהימן ליה, אבל לא בזה שהוא מוכר לו השדה. שאם לא כן תקשה מהמלוה על שדהו. ומשום הכי לא דמי לגזלן דאמרינן בההוא הנאה דהתם מוכר לו שדה שאינו שלו ודו"ק. ובמקום אחר ביארנו לדעת הרמב"ם דהא דאמרינן בההוא הנאה דמהימן ליה כו'. הכונה שמחויב בעד הוצאות הכסף ע"פ דיבורו ונתחייב תיכף בעד ההלואה. רק שכ"ז שיש בידו לתבוע את הלוה מחויב המלוה לתבוע את הלוה. אף שיש התחייבות בעד ההלואה גם על הערב דתיכף כשלוה ע"פ דיבורו הוי כשנים שלוו. דזה נתחייב וזה נתחייב. ואם כן הוי מעכשיו. ומעכשיו אין בו משום אסמכתא. פירוש כל שהחיוב או הקנין הוא עכשיו והתנאי הוא בביטול אין משום אסמכתא והארכנו בזה בע"ה. וא"כ אם נימא דקבלת אחריות הוא לשלם אם יטרפו ממנו השדה א"כ הוי אסמכתא]. ועוד יש לומר דהתחייבות האחריות היינו בעד הכסף שקבל בעד השדה היינו שקבל עליו המוכר שבאם יטרפנו בעל חוב השדה מיד הלוקח. אז יהי' איגלאי מילתא למפרע דלא קני כלל השדה בתורת מכירה. רק בתורת משכנתא דבמשכנתא של שדה באופן שאין יכולין לסלקו אין כאן רבית דאורייתא לכו"ע. ומדרבנן בודאי אין כאן כיון שתנאו שתהי' הלואה הוא לטובת הלוקח כדי שיטרוף כספו וגם הוא זביני כו' וא"כ אם נמצא שטרפו השדה הוי המעות הלואה. ונראה לי דפלוגתא דרבוותא נינהו. דהנה נפסק הלכה בחו"מ (סימן ק"א ס"א) דאם היתה שוה אלף בשעה שלקחה ובשעת טירפא לא היתה שוה אלא ת"ק כותבין לו טירפא באלף. וכן הוא דעת הרמב"ן הובא בש"מ על כתובות (דף צ"ב). אכן הש"ך הביא בשם המ"מ שכתב (בפכ"ה מהלכות מלוה ולוה) וז"ל ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה בעל חוב מגבינן ללוקח כפי מה שהיא שוה בשעת טירפה ולא כפי הדמים שקנה. ולפיכך אין כאן ערבות על המעות עכ"ל, ויש לומר דבזה פליגי הנך רבוותא דמאן דס"ל שאם היתה שוה אלף בשעת הקני' ובשעת הטירפא שוה ת"ק משלם אלף ע"כ דהאחריות על המעות. היינו שהתנה המוכר שבאם יגבה ממך הבעל חוב אז יהי' גילוי מלתא דהכסף הוא רק הלואה והשדה הוי במשכנתא דמכירת השדה בתורת מכר שאני מוכר. הוי בתנאי שבאם יטרפו ממך לא יחול הקנין רק בתורת משכנתא. וממילא ההתחייבות הוא על הכסף שנמצא שהכסף הי' רק הלואה. (והא דאם שוה בשעת הקני' ת"ק ובשעת הטירפא אלף כותבין טירפא באלף. נוכל לומר דטבא ליה עבדי לי' או שיהי' בתורת הלואה או בתורת קנין ובפשטות יש לומר שהוא מדין שבח שנתחייב המוכר לשלם להלוקח בעד השבח שיושבח השדה). והמ"מ ס"ל דהוי מכירה גמורה בלי שום תנאי רק שקיבל ערבות לשלם לו בעד טירפת השדה. ונמצא דלא נתחייב אלא כמו ששוה השדה בשעה שטרפוה: והנה לפי"ז אם נימא דבשעה שמוכר מתנה תנאי שאינו מוכר לו בתורת מכירה רק באופן אם לא יטרפו ממנו השדה. אבל אם יטרפו יהי' בתורת משכנתא, א"כ השדה כשטרפוה נמצאת שהיתה מקודם של המוכר. א"כ יהי' הפירוש שכך כותב לו דאמר רבא אין הכוונה שהלוקח נותן רשות או קנין להמוכר לשלם חובותיו בשבח שלו. אלא הכונה הוא כך נהי דהשדה הוי של המוכר אם טרפוה. אעפי"כ כיון שהלוקח ירד ברשות. א"כ יש לו רשות להשביח השדה שיהי' השבח שלו שהרי ביורד ברשות גם השבח שלו. ע"ז קאמר כיון שכותב מוכר ללוקח אחריות בעד השבח. א"כ לא היתה כלל כונת הלוקח לקנות השבח. וכונת הלוקח הי' בעת שהשביח השדה שבאם יטרפו ממנו. יהי' גם השבח של המוכר. והמוכר מתחייב לשלם לו בעד כל השבח שהשביח בעדו. וא"כ כיון שהשבח הוא של המוכר. שהרי הלוקח לא השביח אדעתא דידי' משו"ה עתה כשגובה הבעל חוב גובה מן הדין ולא דמי למתנה דהתם כיון דהנותן לא כתב אחריות להמקבל מתנה, א"כ אף אם טרפוה הרי היתה השדה קנוי' להמקבל. והשבח שהשביח בודאי דהשביח בעדו שהרי לא ישלמו לו בעד השבח משו"ה אין גובה הבע"ח השבח. שהרי השבח של מקבל מתנה הוא אבל שבחא דהשביח לוקח כיון שהמוכר קיבל עליו אחריות והלוקח נתרצה. א"כ השביח בעד המוכר והשדה ג"כ של המוכר משום הכי גובה בעל חוב מן השבח מן הדין. דהשבח הוי של המוכר אלא דהוי אצל הלוקח ג"כ בתורת משכנתא בעד הכסף שנתן בעד השדה דכמו דאמרינן באפותקי שגם השבח נעשה אפותקי א"כ כיון שהשדה ביד הלוקח בתורת משכנתא כשטרפוה ממנו גם השבח נעשה משכנתא. וא"כ פריך שפיר בב"ב אם נימא דאקני לא משתעבד א"כ איך גובה הבעל חוב השבח מן הלוקח מן הדין אף שכתב אחריות על השבח א"כ הרי השביח הלוקח את השבח בעד המוכר אעפ"כ הרי משכנתא היא ביד הלוקח ואם נימא דאקני לא משתעבד ואין טורפין מן הלקוחות א"כ אף אם משכן ג"כ אין מוציאין מיד הלקוחות וכדאמרינן בכתובות (ס"ט) האחין ששעבדו מהו יתיב ר' חייא כו' אמר ליה בין שמכרו בין שמשכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות הרי דאם אין מוציאין מן הלקוחות גס מבעל המשכנתא אין מוציאין דאם לחוב ההוא לא נשתעבדו הנכסים אין גובין מן המשועבדים ומשכנתא גם כן משעבדי נינהו. ואם כן פריך שפיר אם נימא דאקני לא משתעבד א"כ אם לוה וקנה ומשכן אין מוציאין וא"כ איך גובה מן השבח הא משכנתא היא להלוקח בעד חוב הכסף שלוה. היינו שנתן בעד השדה שהתנה שבאם יטרפו מן הבעל חוב יהי' הכסף הלואה והשדה בתורת משכונא בידו, ועפי"ז יתיישב קושית התוס' (בב"מ י"ד) ד"ה תירץ שהקשה איך איבעיא לשמואל בב"ב אי דאקני משתעבד או לא לוכח מהא דאמר שמואל גופו בע"ח גובה את השבח ושמואל הא ס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מטעם דשעבוד שאני. וא"כ מאי קא מיבעיא ליה. אכן לפי דברינו יתיישב שפיר דכיון שביארנו דהא דאמרינן דגביית השבח מדינא הוא: דאחרי שכתב לו מוכר אחריות על השבח א"כ השבח שהשביח הלוקח. השבח בעד המוכר ושבחא שהשביח דמוכר הוא ורק במשכנתא היא אצל הלוקח. מטעם דקבלת אחריות הוא על הכסף, וכן נראה לי ראי' לזה דקבלת האחריות הוא על המלוה וכן האחריות על השבח הוא תיכף בעת שמשביח. שהרי הוא משביח בשדה המוכר והמוכר מתחייב דמים תיכף בעד זה, דאם נימא דחיוב אחריות בעד הקרן והשבח הוא בעד הטריפה שטורף הבע"ח א"כ איך גובה הלוקח מנכסים משועבדים. היינו מלקוחת שקנו שדות אחר קנייתו. הא בשעה שקנו עדיין לא נתחייב המוכר כלום להלוקח. שהרי עדיין הי' השדה בידו וקבלת אחריות שיש על המוכר הוא בעד הטירפא ועדיין לא נתחייב לו המוכר כלום וכן בעד שבח שהשביח אמרינן דאם קדם שבחו למקחו של שני גובה גם השבח מנכסים משועבדים ומאן דס"ל דאינו גובה היינו משום דאינן קצובים. ואם נימא דעיקר החיוב שנתחייב המוכר להלוקח בעד הטירפא הוא שקבל עליו ערבות שישלם לו בעד זה שיגבו ממנו א"כ כ"ז שאינו גובה ממנו לא נתחייב עדיין. וא"כ איך יגבה מן לקוחות שקנו קודם הטירפא הא גבי שומר אמרינן דלמאן דס"ל משעת משיכה נתחייב. אם הניח אביהם אחריות נכסים גובין מנכסיו. אבל למ"ד משעת פשיעה אם הניח אביהן פרה שאולה ומתה אח"כ אין גובין אף אם הניח האב נכסים שיש בהן אחריות. א"כ גבי חיוב המוכר אם נימא דנתחייב המוכר לשלם בעד הטירפא. א"כ קודם שטרפו אין עליו עדיין חיוב כלל וא"כ אמאי גובה מנכסים משועבדים. שקנו קודם שטרף הבע"ח ממנו. ע"כ דחיוב האחריות הוא בעד הכסף שלקח. וכן חיוב האחריות של השבח הוא תיכף בשעה שמשביח שכיון שהשדה הוא של המוכר הוא משביח בעד המוכר. אכן כ"ז אינו אלא לדידן דס"ל להלכה דלוקח מגזלן ג"כ טורף שבחא. ולא חיישינן לרבית דשכר מעותיו עומד ונוטל. כיון דהוי דרך מכירה. אכן לשמואל דס"ל לוקח מגזלן לית ליה שבחא אף אם פירש לו השבח משום דכיון שקרקע אין לו והוי הכסף הלואה הוי שכר מעותיו. א"כ אליבא דשמואל דא"א כלל לומר דקבלת האחריות הוא בעד הכסף. מפני שלא מכר לו אלא באופן שלא יטרפו ממנו. אבל אם יטרפו ממנו יהא הכסף בתורת הלואה ויאכל הפירות ויגבה בעד השבח. שהרי לשמואל הא יהא זה כלוקח מגזלן דנמצא דשכר מעותיו עומד ונוטל. אף דהרי נוכל לומר כיון שהתחייב בעד השבח שהלוקח משביח בקרקע הנגזל וא"כ הרי קבל ערבות בעד זה שמשביח בשדה חברו. והוי כתן מנה לפלוני ואני אשלם לך. סבירא ליה לשמואל כיון שנוטל יתר מכדי מעותיו. ואילולי הכסף לא הי' מתחייב לו הוי ריבית. א"כ גם בב"ח אם נימא שהכסף הוי בתורת הלואה. נמצא שנוטל הפירות והשבח בשכר מעותיו. ועכצ"ל אליבא דשמואל דקבלת האחריות הוא שנתערב לשלם בעד שטרפו ממנו (ואם נימא דהוי אסמכתא נצטרך לומר דשמואל ס"ל אסמכתא קניא). וא"כ לדידי' כיון שהשדה אף אם טורפין אותה מבע"ח אעפ"כ היתה של הלוקח כי קניית השדה אליבא דשמואל היתה בכל גווני בלא שום תנאי. וא"כ לדידי' הא דטורף הבעל חוב גם את השבח משום שכך כותב. לשמואל הכונה אף שהשבח הוי של הלוקח שהרי שדהו השביחה נתן הלוקח רשות להמוכר או קנין שיסלק לבע"ח שלו בשבחא דידי'. וא"כ לא שייך כלל דאקני דאף אם נימא דאקני לא משתעבד ג"כ גובה מן השבח שהרי הרשהו הלוקח. או הקנה לו קנין בשבחא לשלם חובותיו והוי מיני' דידי' דאפילו מגלימא דעל כתפי'. משו"ה שמואל בעצמו קא מיבעיא ליה אי דאקני משתעבד. ולא יכול לפשוט מהא דאמר בע"ח גובה את השבח. שהרי גביית השבח לאו מדינא הוא. אלא מטעם הקנאתו. אבל לדידן דפסקינן הילכתא לוקח מגזלן אית ליה שבחא א"כ האחריות הוא בעד הכסף, דהוי הלואה אם טורפין השדה והשדה נשארה של מוכר א"כ השבח של המוכר והגבי' מדינא. משו"ה מוכיח דאקני משתעבד, ומיושב ג"כ עתה הקושיא שהקשו איך אמרינן דכשבע"ח טורף השבח נותן ההוצאה ללוקח מטעם דלא יהא גרע זה מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. א"כ מאי פריך לשמואל מברייתא דכשהוא גובה דקתני בה אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את היציאה מבע"ח. דילמא הא דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח היינו היתר על היציאה. כמו דפסקינן הילכתא גובה חצי השבח. והכונה חצי השבח היתר על היציאה אכן לפי הנ"ל ניחא בפשיטות. דהנה לפי שביארנו אליבא דשמואל כל השבח הוא של לוקח. א"כ מאי שייך לומר לא יהא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות הא כל השבח הוא שלו. אלא דנתן לו קנין שישלם החוב בשבח שלו אף שהוא שלו א"כ כמו שנתן לו רשות לשלם בשלו. אטו זה שהוציא הוצאות יוצא מן הכלל, כיון דהוי כל השבח שלו. לא שייך חילוקים בין הוצאה לשבח היתר על היציאה שהרי כל הגבי' אינה מן הדין רק מפני שרצה והקנה לו קנין בשלו. אבל לדידן אין הכונה שהקנה לו קנין בשלו שיגבה הבע"ח מממונו. רק שלא היתה כונתו להשביח בעדו. רק השביח בעד המוכר, א"כ שפיר אמרינן נהי דלא היתה כונתו להשביח בעדו. אבל לא היתה כונתו שיגרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. וא"כ כיון שהשביח שדה של המוכר יש לו קנין ההוצאה בתוך השדה כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אף שלא היתה כונתו לזכות בכל השבח שלא רצה להשביח בעדו לא היתה כונתו שיהי' גרע משלא ברשות. וכל זה לדידן דפירוש שכן כתב לו הוא שלא רצה לזכות בהשבח. אבל לשמואל דאין הכונה שלא רצה לזכות בהשבח דהשבח הוא שלו. א"כ לא שייך בזה הוצאה שהרי השבח שלו ורק רצה ליתן זכות להמוכר שיפרע בשבח שלו. משו"ה לא שייך שיקח הוצאה. וגובה הבע"ח כל השבח:
ויתיישב עתה ג"כ דברי הרמב"ם שכתב שבאם היתה השדה אפותקי רואין חצי השבח הנשאר ללוקח אם היא יתר על היציאה אינו נוטל אלא כנגד ההוצאה. שהרי אומר לו בע"ח שדי הוא שהשביחה. ואם היציאה יתר על השבח. אין לו אלא חצי השבח. והקשו הא הרמב"ם פסק דנוטל מקודם ההוצאה ואח"כ חולקין הנשאר. אכן לדברינו מיושב שפיר. שהרי לדברינו הא דנוטל הוצאה מבע"ח אין הכונה שהוא לגבי הבע"ח יורד לתוך שדה חבירו, אלא הכונה שהוא נגד המוכר יורד לתוך שדה חבירו. והוא משביח בעדו ונוטל ממנו ההוצאה וממילא יש לו קנין בהשדה כנגד ההוצאה שהרי הרשה לו ויש לו רשות לזה להרשות לאחד שיהי' לו קנין בהשדה. אכן גבי אפותקי. כיון שהשדה כבר באפותקי להמלוה אין לו רשות להקנות לאחד קנין בהשדה כמו שפסק הרמב"ם (בפי"ח) ממלוה שאם מכרה לעולם אינה מכורה. שכיון שהשדה אפותקי אין לו רשות למוכרה. א"כ אם ירצה הלוקח לקנות קנין ההוצאה מטעם המוכר שהי' לגבי' יורד לתוך שדה חבירו על זה רשות ביד המלוה לעכב. שהרי אין ביד המוכר להוריד אחר לתוך השדה שיהי' לו קנין בהשדה. ואם נבוא מטעם שהוא לגבי המלוה יורד לתוך שדהו. הנה באמת כל יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנוטל ההוצאה. אין הטעם שהוצאתו מונחת בקרקע דאטו אם חרש או סקל השדה שייך בזה מונח הוצאתו וגם אם זרע. הן הזרעים נרקבו ונאבדו ורק ע"י נגרם שיגדל. והא דנוטל ההוצאה הוא משום שכיון שנהנה ע"י חסרון של פלוני מחויב לשלם בעד הנאתו. נמצא דהכי גבי אפותקי אם המלוה נוטל השבח א"כ יש לו עמו דין היורד לתוך שדה חבירו. ונוטל מהמלוה ההוצאה. אבל אין זכות להמלוה שיזכה בהשבח, דאז הוא לא קני השבח רק בעל השדה. אף שאין המלוה מניח להלוקח שיקנה קנין הוצאה בהשדה שהרי גבי אפותקי אמרינן דאם מכר אינו מכור. אעפי"כ אין לו דין היורד לתוך שדה חבירו שאמרו רבנן דנוטל ההוצאה לגבי מלוה שהרי אתה לא ההניח אותי שאתחייב לך אני ההוצאה שהרי אני:
לא קניתי שבח שלך רק בעל השדה קנה השבח שלך. ואין אני מחויב לך לשלם ההוצאה בעד השבח שהשבחת בעד המוכר. לך ועשה עמו דין ותבע ממנו כל מאי דבעית אבל בשדי לא אתן לך קנין. א"כ עולים דברי הרמב"ם לפי"ז בטוב דאם הי' חצי השבח יתר על ההוצאה דאז טובה לבעל אפותקי שיקנה את השבח בתורת אפותקי שאז לא יהי' על זה דין דאקני. היינו שלא יוכל הבע"ח לגבות ממנה שהרי שדה הוא שהשביחה א"כ בעל אפותקי קונה השבח. נמצא שיש לו עמו דין יורד לתוך שדה חבירו ומחויב בעל אפותקי לשלם ללוקח ההוצאה. שהרי נטל שבחו שהשביח. ונמצא שהשביח תיכף בשעה שבא לעולם השבח בעד בעל האפותקי. אבל אם חצי השבח אין עולה יתר על ההוצאה. א"כ אין לו טובה לבעל אפותקי שיקנה את השבח בעדו בתורת אפותקי. וכיון דאין לו זכות בזה ואין רצונו לקנות בודאי דלא קנה. נמצא דקונה בעל השדה את השבת. וא"כ אין לו דין יורד לתוך שדה חבירו לגבי בעל אפותקי שהרי יאמר לו אתה השבחת בעדי שאניח לך שתקנה קנין בשדי. לך ועשה דין עם המוכר שהשבח שלך הוא בעדו. נמצא דהשבח הוא של המוכר. וקנינים אין להלוקח בהשדה. אבל כיון שבעל האפותקי לא קנה בתורת אפותקי את השבח וגביתו הוא מן המוכר. משו"ה חולקין האפותקי והלוקח כדין דאקני דקיימא לן חולקין:
ועתה נבא ליישב גם הקושיא שהקשו אמאי לא הביא הרמב"ם החילוקים בין מסיק בי' כשיעור ארעא ושבחא בין לא מסיק אלא כשיעור בלבד. דהחילוקים מוכרחים בגמ'. ונראה לי דהנה הקצוה"ח (בסימן ת"ז) הביא קושית היש"ש על הא דנפסק הלכה ברמב"ם (פרק ח' מהלכות נזקי ממון) דשור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה הימנו עכ"פ המכירה הוי מכירה. והקשה היש"ש הא קיי"ל כר"ע דאמר שותפי נינהו וא"כ אפילו לרדיא אינו מכור דבב"ק (דף ל"ג) תני בברייתא שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי כו' ועיין בתוס' דאתיא כר' ישמעאל. אבל לר"ע אינו מכור אפילו לרדיא. ותירץ הקצוה"ח דדעת הרמב"ם דאתיא כר"ע דלר"י אפילו אחר העמדה בדין יכול לסלקו בזוזי. אלא דלר"ע נמי קודם העמדה בדין עדיין לא זכה בי'. עיין שם בדברי הקצוה"ח. והנה לכאורה דבריו תמוהים מאד. איך נוכל לומר דמחלוקת ר"ע ור"י לא הוי אלא לאחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין לא זכה בו כלום איך יפרנס הגמ' (בדף ל"ד) דאמרינן שם ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחבל בו בחמשים זוז ושבח ועמד על ד' מאות זוז שאילמלא הזיקו הי' שוה ח' מאות זוז נותן כשעת הנזק כחש כשעת העמדה בדין שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק כחש כשעת העמדה בדין, אמר מר שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר"י היא דאמר ב"ח הוא וזוזי הוא דמסיק בו אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתי' לר"ע דאמר שותפי נינהו רישא ר"י וסיפא ר"ע כו'. הרי דלר"ע אם שבח מזיק משעת הנגיחה עד שעת העמדה בדין נוטל הניזק בשבח, ואם נימא דקודם העמדה בדין אין לו לניזק כלום בגוף המזיק א"כ אמאי נוטל שבחו. לכן נראה לי דאף דזה מוכח מדברי הרמב"ם דקודם העמדה בדין לא נעשה עדיין גוף השור של הניזק שהרי בעי עדיין ב"ד לפסוק זה שיהי' גוף השור של הניזק עכ"פ תיכף כשנגח השור חל שעבוד על השור על זה גופא שיביאנו לב"ד לפסוק ולגבות השור ובין לר"י ובין לר"ע תיכף כשנגח חל עליו שעבוד לזה. אלא דלר"י חל השעבוד לזה שיגבה ממון מן השור. ולר"ע חל שעבוד לזה שיקנה קנין בגוף השור כפי ערך המעות שהוא חייב כן יש לו שעבוד שיקנה בשותפות בהשור. למשל אם שור שוה מאתים נגח שור שוה חמשים זוז שמגיע לו חמשה ועשרים זוז כל תיכף השעבוד לזה. שב"ד יפסקו ששמינית של שור המזיק הוא של הניזק. אבל לר"י לא חל השעבוד אלא לזה שיגבו חמשה ועשרים זוז מן המזיק. ולפי"ז הא דאמר הקדישו ניזק איכא בינייהו לא נצטרך לומר דמיירי דוקא לאחר העמדה בדין כמו שפירש הקצוה"ח. אלא דמיירי אף קודם שעמד בדין ואעפי"כ לר"ע קדוש. אף דאמרינן בפסחים דאם קדיש מלוה לא קדיש אליבא דרבא היינו דוקא בשאר משועבדים דאילו הו"ל זוזי הוי מסלק בזוזי פירוש א"כ אין לו להמלוה קנין שעבוד לקנות גוף הדבר. אלא שעבוד לגבות ממון מזה השדה וא"כ אין בידו להקדיש זה דשעבוד לגבות ממון לא יוכל להקדיש דהוי דבר שאין בו ממש וצריך להקדיש השדה והשדה אינו שלו. ואין לו קנין לגבות בגוף השדה. ולזכות לגבות ממון לא שייך גבי הקדש. דהוי רק בתורת קנין ולא בהקדש שבעינן שיקדיש הדבר. אבל גבי שור תם כיון שיש עליו קנין לזכות גוף השור. א"כ יכול להקדיש הקנין הזה שגוף הדבר יהי' לכשיזכה. דגוף השור כבר ברשותו כיון שיש לו שעבוד על זה לקנות גוף השור. אבל היכא דאין לו אלא שעבוד לגבות ממון דצריך למכור ולהביא ממון. הא הכסף שיביא הוי דבר שאינו ברשותו. משו"ה לר"י דלדידי' אין לו קנין אלא לגבות ממון משו"ה לא חל ההקדש:
ובזה יש ליישב מה שקשה על דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות ערכין הלכה י"ד) ז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בע"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקודם אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין. יש לבע"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו. וכתב הראב"ד ע"ז ז"ל א"א אינו סובר שהקדש זה מפקיע מידי שעבוד. שהרי הפדיון אינו אלא כל דהוא משום דר"א שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עכ"ל הראב"ד והיינו דאמרינן שם בגמ' ערכין למה ליה למימר הפודה פודה משום דר"א. ופירש הראב"ד כפירש"י דמן התורה אין חל הקדש דקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד. אלא משו"ה אמרו רבנן דהוי הקדש שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ולדברי הרמב"ם דס"ל דחל ההקדש פירשו שם המפרשים פירושים אחרים בדברי הגמ' עיין שם בדברי הרדב"ז ובכ"מ ובלח"מ. אבל עכ"פ ההקדש חל ואילו הכא בב"ק אמרינן הקדישו מוקדש משום דר"א הרי דלא חל כלל ההקדש, וכן כתב הרמב"ם (בפ"ח מהלכות נזקי ממון). שאם הקדישו המזיק עד שלא עמד בדין הרי זה מוקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בל"פ הרי דלא חל כלל ההקדש. וכיון דהרמב"ם ס"ל שאם מכרו המזיק מכור. רק שהניזק חוזר וגובהו. א"כ לא נעשה תיכף של הניזק רק שעבוד יש בו לניזק על השור. א"כ לדברי הרמב"ם הא הוי הקדש מן התורה שהרי לדידי' גם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד. אכן לפי הנ"ל דטעמא דהרמב"ם דס"ל שגם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כיון שלהבע"ח אין קנין לגבות גוף השדה. רק יש לו שעבוד לגבות דמים. כיון דגוף הדבר נעשה הקדש. הרי לא יוכל לגבות מן ההקדש. והא דקאמר שם בגמ' בערכין למה ליה למימר הפודה פודה משום דר"א יהי' הפירוש כן שהקשה למה ליה למימר שהפודה פודה על מנת להגבות לאשה כתובתה. יפדה בסתם ואח"כ יבא הבע"ח ויטרוף השדה ממנו ע"ז קאמר דאין עושין כן היינו לפדותה ואח"כ יבא הבע"ח ויטרוף השדה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. פירוש הרואה שטורף מן הפודה סובר שמן ההקדש הי' ג"כ טורף בלא פדיון שהרואה יסבור איך יוכל להיות שמן ההקדש אינו גובה. ומן הקונה מן ההקדש יגבה ע"כ יסבור שאף מן ההקדש הוא גובה בלא פדיון וא"כ יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. משו"ה פדה הפודה ע"מ שהוא יתן ויפרע לאשה כתובתה. נמצא דלא יגבה ממנו הבע"ח רק הוא ישלם להבע"ח כסף. וגם שעיקר הפדי' הי' ע"מ ליתן. הרי יראו שאף שישלם לבע"ח אעפי"כ בעי פדי'. שהרי עיקר הפדי' הי' ע"מ ליתן לבע"ח. ואעפ"כ הוצרך:
לפדות והיינו דוקא היכא שאין החוב כפלים בהשדה. אבל אם החוב כפלים בהשדה איך יוכל להיות עיקר הפדי' ע"מ ליתן לאשה כתובתה. שא"כ לא יחול הפדיון שהרי אז יהי' הפדיון יתר מכפלים. ודוקא עד פלגא אמרינן דאין אונאה להקדשות וקרקעות. אבל יתר מפלגא יש אונאה וא"כ הוי ביטול מקח משו"ה בזה ע"כ פודין בסתם. והנה הא דאמרינן דאף שמשועבדים הנכסים חל ההקדש היינו דוקא היכא שלהבע"ח אין לו קנין לקנות גוף הדבר, ורק יש לו קנין שעבוד לגבות ממון א"כ בגוף הדבר יכול לחול שעבוד. אבל היכא דיש לו לבע"ח קנין לקנות גוף הדבר א"כ אין בידי הלוה להקדיש שהרי יש קנין להמלוה בגוף הדבר. וגוף הדבר אינו שלו א"כ בשור תם אליבא דר' עקיבא כיון דתיכף כשנגח חל שעבודו של הניזק לגבות גוף השור א"כ אין בידי המזיק להקדיש גוף השור. אבל כיון דאמר ר' אבהו דחששו רבנן פן יטעו ויסברו דהקדש מפקיע מידי שעבוד. ואם יש שעבוד על הקדש יוצא בלא פדיון. א"כ ה"נ אף דמן הדין לא חל הקדש כיון ששעבוד הזה הוא לקנות גוף הדבר. אבל פן יאמרו דבכל שעבוד דעלמא דאינו אלא לגבות דמים ג"כ הדין כן. משו"ה תקנו דאף בשעבוד הזה יוצרך פדי':
היוצא לנו מכל הנ"ל דלר' עקיבא חל תיכף כשנגח שעבוד לקנות שותפות בהשור כפי ערך הכסף שמגיע לו. משו"ה לר' עקיבא אם שבח מזיק נוטל הניזק בשבחא. שהרי אומר חלקי שהי' לי קנין שב"ד יפסקו שהוא שלי השביח. אבל לר' ישמעאל כיון שאין לו קנין אלא לגבות מעות. לא שייך לומר חלקי השביח שהרי אין לו דין ושעבוד כלל על גוף השור רק לגבות מעות לא שייך לומר חלקי הוא שהשביח. ובזה יש ליישב קושית התוס' בב"מ (דף ט"ו) ד"ה הא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא, ז"ל תימא כיון דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא אמאי נוטל השבח היתר על היציאה וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא דמוקי באפותקי א"ש כו' כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות עכ"ל התוס'. ולפי דברינו יתיישב קושית התוס' דנוכל לומר דקושית התוס' הוא שהקשה ג"כ בגמ' שם דשם לא מיירי כלל לגבי אי נוטל בקרקע או בכסף ופריך בשלמא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק לבע"ח שפיר. פירוש דלמ"ד דאף אי אית זוזי ללוקח לא מצי לסלוקי לבע"ח הוא סובר בכל שיעבודים דעלמא הכונה שבאם הלוה אינו פורע לבע"ח אז יש לו קנין לקנות גוף השדה שיהי' גוף השדה שלו דזהו דין השעבוד, שבאם אינו פורע לו יש לו קנין ליטול חלק בגוף האדמה כשיעור מעותיו שפיר אמרינן שאף אם אין מגיע לו אלא כשיעור ארעא נוטל כל השבת, שהרי אומר כיון שלא פרע לי הלוה הי' לי קנין בגוף השדה היינו ליטול גוף השדה, ושדה שלי הוא שהשביח. אלא למ"ד דאי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק לבע"ח והיינו משום דס"ל דהשעבוד אינו אלא לגבות דמים מן השדה. משו"ה אומר לו הלוקח השדה הוא שלי, ומה שיש לך קנין לגבות דמים אני משלם לך. א"כ אמאי נוטל שבח ונותן יציאה בכסף, לימא הב לי גריווא דארעא שיעור שבחאי, פירש כל שיעור השבח, ומקשה בין על זה שנוטל כל השבח בין על זה שמשלם ההוצאה בדמים, כיון דאין לו קנין אלא לגבות דמים, א"כ לא יוכל לומר חלקי הוא שהשביח, שהרי אין לו קנין ליטול גוף השדה וא"כ יטול הלוקח כל השבח בקרקע, ומשני כשעשאו צפותקי, ובאפותקי כיון דאין יכול הלוקח לסלק בזוזי, א"כ יש לו קנין בגוף הדבר היינו שקנינו שבאם לא יסלק לו המלוה יקנה גוף השדה, ומשו"ה נוטל חלק בהשבח שהרי אומר לו חלקי הוא שהשביח כמו גבי שור תם, שלר' עקיבא נוטל חלק בהשבח כפי ערך חלקו בהשור: אלא דיש להקשות עדיין הא התם אמרינן כולה ר' עקיבא ורישא דקתני שבח מזיק נוטל כשעת הנזק כשפטמו הניזק הרי דאם פטמו המזיק שבחא דידי' הוא. אף שיש קנין להניזק שיקח גוף השור כשיפסקו ב"ד. וא"כ הכא נהי דאפותקי. הוי אעפי"כ אמאי נוטל חלק בהשבח ששבח מחמת הוצאת הלוקח דהיינו פטמו, ואף דמדברי התוס' מוכח דהא דאמרינן שבח שהשביח מזיק אין נוטל הניזק היינו דוקא כנגד ההוצאה. אבל היתר על ההוצאה נוטל הניזק. אכן מדברי הרמב"ם שכתב סתמא משמע דכולה שבחא נוטל המזיק אם בא מחמת שפיטמו, וכן הובא בחו"מ דעת המחבר (בסימן ת"ד) דנוטל המזיק כל השבח, ודעת התוס' הביא הרמ"א בשם יש אומרים, הרי דלדעת הרמב"ם שבח שבא מחמת פיטום כולו למזיק, ואמאי הכא אמרינן בגמ' דאף אם בא מחמת ההוצאה שקיל בעל האפותקי, וע"כ צ"ל דלא דמי דהתם השביח המזיק בעצמו, כיון דהשור שלו יש לו רשות להשביח ע"י שורו, והוי יורד ברשות באופן ששייך כל השבח לו משא"כ באפותקי שאיש אחר השביח, דכיון דהמכירה של אפותקי בקרקעות אינה מכירה, (עיין בדברינו לעיל בסוגיא דמכרו מכור שיש חילוק בין קרקע למטלטלין ודו"ק), א"כ הוי כאיש אחר ויורד שלא ברשות הוי דהשבח הוא שלו היינו של בעל האפותקי ולא של הלוקח, שלו אין רשות להשביח בעדו שבח בקרקע, משא"כ בעל השדה בעצמו אם הי' משביח. אז הי' השבח שלו, שהרי יש לו רשות לעשות שבח ע"י שדהו כמו שאמרינן פיטמו מזיק. ניזק אינו נוטל שבחא. ולפי"ז מיושב שפיר מאי שלא הביא הרמב"ם כלל היכא דלא מסיק בי' אלא כשיעור ארעא, וכל דבריו מיירי היכא דמסיק בי' כשיעור ארעא ושבחא, דהנה לעיל ביארנו דלדברי הרמב"ם הכונה הא דאמרינן שכן כותב לו כו', היינו שהלוקח משביח בעד המוכר, ואדעתא דידי' קא עביד השבח אבל אליבא דשמואל כיון דלדידי' אם לא היתה השדה אפותקי הוי מכירה בלא שום תנאי, נמצא דהשבח הוא משביח בעד עצמו, נמצא דלדברי שמואל שפיר אמרינן דבעל האפותקי זוכה בהשבח, ודין דפטמו אין כאן שהרי הלוקח רצה להשביח בעדו ולו אין רשות להשביח, אבל לדידן דאמרינן שהשביח בעד המוכר, א"כ האי הוי שלוחו של המוכר להשביח דמה לי פטמו הוא עצמו או ע"י שלוחו וא"כ יש על זה דין דפטמו דשייך השבח כולו למרי ארעא א"כ לדידן היכא דלא מסיק בי' אלא כשיעור ארעא אינו נוטל כלל, שהרי כיון שהשביח הלוקח ע"י הוצאות בעד המוכר, הרי פטמו המוכר דאז כל השבח שלו, כדאמרינן גבי פטמו מזיק. אכן בגמרא קאי אליבא דשמואל דלדידי' כונת הלוקח להשביח בעדו דלדידי' אין רשות לעשות שבח ע"י השדה, א"כ לא הוי כפטמו, משו"ה נוטל בעל האפותקי את השבח כדין שבח הבא על ידי פיטום דשייך לבעל האפותקי, כדאמרינן גבי שבח מזיק דלר' עקיבא שקיל נמי שבתא: