לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן לט
סוגיא דעד נעשה דיין. ויתבאר דין עד הרואה בד"נ ובד"מ. ודין ראה ביום בד"נ. ועד נעשה דיין בקיום שטרות. אם הכונה שנעשה עד ודיין בב"א:
דף צ ע"ב איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן ת"ש דההוא גברא דתקע ליה לחברי' אתא לקמי' דרבי יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא רבי יוסי הגלילי הב ליה מנה צורי כו' מאי הא אנא הא רבי יוסי הגלילי אלימא הכי קאמר ליה הא אנא דחזיתך והא רבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי זיל הב ליה מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים דברי רבי טרפון ר"ע אומר כולן עדים הם ואין עד נעשה דיין עד כאן לא קאמר רבי טרפון אלא דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין אבל עד נעשה דיין לא קאמר כי תניא ההיא כגון שראו בלילה דלא למיעבד דינא נינהו איבעית אימא הכי קאמר ליה הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי והא סהדי דמסהדי בך זיל הב ליה מנה צורי. והנה הרמב"ם כתב (בפ"ה מהלכות עדות הלכה ח') וז"ל כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה ומהו זה שנאמר למות כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק אבל בדיני ממונות יש לו ללמד עליו זכות או חובה אבל לא ימנה עם הדיינין ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות עכ"ל הרמב"ם והקשה הלח"מ דנראה מדברי הרמב"ם כמו שפירש הכ"מ דלא שני ליה כלל בין דיני ממונות לדיני נפשות דבכולהו עד המעיד אינו נעשה דיין אבל עד הרואה נעשה דיין והקשה דממ"נ אי פסק כהאיבעית אימא דב"ק הנ"ל דרבי טרפון אפילו בראוהו ביום ואעפי"כ בעי דוקא שיהי' מקצתם עדים ומקצתן דיינים א"כ גם בדיני ממונות בעי דוקא שיהי' מקצתם עדים ומקצתם דיינין ולא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' וא"כ היאך כתב (בפ"ג מהלכות סנהדרין) שלשה שנכנסו לבקר את החולה אם ביום רצו כותבין רצו עושין דין הרי דסבירא ליה דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' וביום אמרינן עד נעשה דיין ואם פסק כתירוץ הראשון אמאי לא הביא זה בדיני נפשות ג"כ דבראוהו ביום לא בעינן שיהי' מקצתן עדים ומקצתן דיינין עוד הקשה הלח"מ אמאי פסק הרמב"ם כרבי טרפון דעד הרואה יכול לדון בדיני נפשות ולא כרבי עקיבא דס"ל דפסול ומה שתירץ הכ"מ משום דאית ליה הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו ורבי טרפון רבו הוה אי אפשר לומר כן דמאן דאית ליה הכי פסק בההיא דהכותב (דף פ"ד) כרבי טרפון ואילו רבינו פסק (בפי"ד מהלכות מלוה) כרבי עקיבא הרי דלא ס"ל הלכה כרבי טרפון נגד רבי עקיבא. עוד הקשה הלח"מ מההיא דפרק אלו הן הגולין (דף י"ב) דאמרינן התם דרוצח שיצא חוץ לתחום מצאו גואל הדם והרגו דרבי יוסי ורבי עקיבא אית להו דאינו נהרג עליו ורבי אליעזר אית ליה דנהרג עליו ודריש ליה מקרא דעד עמדו למשפט ואמרינן התם דרבי יוסי ורבי עקיבא דרשי ליה להאי קרא לההיא דרבי עקיבא דאמר סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתן אותו עד שיעמוד בבי"ד אחר. ואם כן הרמב"ם דפסק (בפ"ה מהלכות רוצח נפש) כרבי יוסי ורבי עקיבא דרוצח שיצא לחוץ לתחום ובא גואל הדם והרגו אינו נהרג עליו וא"כ ע"כ קרא דעד עמדו למשפט דריש ליה לההיא דרבי עקיבא דאמר סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אין ממיתן אותו עד שיעמוד בבי"ד אחר ואמאי פסק דעד הרואה יכול להיות דיין בדיני נפשות אלה ת"ד הלחם משנה:
ונראה לי לתרץ דהנה בחו"מ (סימן מ"ו הלכה כ"ה) כתב המחבר באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא הי' במעמד אחד אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו פסול ויש מי שמכשיר וכתב הש"ך (ס"ק ס"ג) להוכיח שלא כדברי המכשיר מהא דאמרינן לקמן (סעיף כ"ו) שלשה שישבו לקיים את השטר ובאו שני עדים וערערו על אחד מהם שהוא גזלן וכיוצא בו ובאו שני אחרים והעידו שחזר בתשובה אם עד שלא חתמו העידו שחזר הרי זה חותם עמהם שהרי שלשה היו ואם אחר שחתמו העידו שחזר בתשובה אינו חותם עמהם שהרי הוא כמו:
שאינו בעת חתימת השנים הרי דאמרינן דלאחר שחתמו אינו חותם עמהם. אף שעתה הוא כשר כיון שכבר נתבטל צירופו הראשון אלמא בעינן שיתועדו כולם יחד. ובאמת דברי הש"ך תמוהים לפע"ד דאדרבה משם לכאורה מוכח כדברי המכשירין דלא בעינן שבשעה שנתקיים בפניהם היינו בשעה שהעידו בפניהם על החתימות יהיו מצורפין שלשה ביחד. דאם נימא דבעינן שבשעה שמעידין לפניהם יהיו מצורפין שלשה ביחד א"כ מאי מהני שהעידו עליו עד שלא חתמו כיון דלדברי הרי"ף עד שלא העידו טליו שחזר בתשובה לא נעשה כשר להעיד. א"כ מאי מהני שבשעה שחתמו הי' כשר אבל הרי בשעה שהעידו לפניו הי' פסול. וא"כ בשעה שהעידו לא הי' צירוף שלשה. ע"כ מוכח מכאן אדרבה כדברי המכשירין דסבירא להו דבשעה שמעידין לפניהם לא בעינן צירוף שלשה. והא דאם העידו עליו שחזר בתשובה אחר שחתם פסול. נראה דהטעם דהנה הא דאמרינן דאין עד נעשה דיין פירש הרשב"א וכן הובא בתוס' בכמה מקומות משום קרא דועמדו שני האנשים פירוש דאמרה התורה שבי"ד יפסקו הדין ע"פ קבלת עדות שקבלו מהעדיות השנים שהעידו לפניהם נמצא דעד שמעיד אינו יכול בעצמו להיות דיין שהרי הוא בעצמו לא קבל עדות ואיך יהי' דיין אחרי שהוא לא קבל עדות. ולפי"ז הא דאמרינן דבמילתא דרבנן כמו בקיום שטרות עד נעשה דיין אין הכוונה שהעדים בשעה שמעידים הוי עדים ודיינים ביחד. אלא הכוונה הוא כן דהנה אמרינן עד מפי עד פסול אבל עדות שנחקרה בבי"ד יכולין להעיד היינו כיון דהועד בפני בי"ד נעשה גמר דין על זה שהמעשה הי' כך וא"כ יוכלו להעיד בבירור שהמעשה הי' כן משא"כ בעדות שלא נחקרה בבי"ד לא יוכלו להעיד שהמעשה הי' כן דמאין ידעו שהמעשה הי' כן כמו ששמעו מהעדים דדילמא לאו קושטא קאמרי. דכל זמן שלא העידו בבי"ד לא נפסק הדין שהעדים אומרים אמת שבדאורייתא בלי קבלת עדות לא נפסק הדין עדיין אבל בדרבנן עד נעשה דיין פירוש בדרבנן לא בעינן קבלת עדות. נמצא כששנים מעידין לפני אחד שהחתימות הללו הם של העדים הרי השלישי יודע שהאמת שהחתימות הללו הם של העדים שהרי בדרבנן אף בלא קבלת עדות בפני בי"ד יוכלו להאמין להעדים. דבדרבנן לא בעינן קבלת עדות ולא בעינן ועמדו שני האנשים. נמצא עתה אחר שהעידו השנים לפני אחד הרי עתה נעשו בי"ד שהרי יש כאן עתה שלשה יודעים שאמת היא שהחתימות הללו הם של העדים וא"כ נעשו עתה בי"ד אחר הגדה ויוכלו לפסוק שהחתימות הללו הם של העדים. אחרי שהם עתה בי"ד היינו שלשה יודעים שהחתימות הם של העדים ויוכלו לפסוק ע"פ ידיעתם אף בלא קבלת העדות דבדרבנן לא בעינן קבלת עדות. אבל עכ"פ אחר העדאה בעינן שיהיו בי"ד וכן כתב הסמ"ע (בס"ק ס') בשם הב"י דאפילו לסברת היש מי שמכשיר דסבירא ליה דבשעה שמעידין לפניהן לא בעינן שיהי' שלשה ביחד מ"מ צריכין להיות ביחד להודיע זה לזה ששלשתן שלשתן יודעים שהוא חתימת ידי עדים היינו שבזה שנתקבצו שלשה ביחד שיודעים שיש כאן חתימת עדים נעשו בי"ד ליפסוק גמר דין שהחתימות הללו הם של העדים וכשיחתמו אחרי כן על ההנפק יהי' חתימתם ראינו עדות שנחקרה בבי"ד. היינו בי"ד דסגי בקיום שטרות במילי דרבנן שנעשו בי"ד בידיעה לבד בלא קבלת העדות. אבל אלו לא היו שלשה מצורפין יחד נהי שכל אחד בפני עצמו יודע כיון ששמע מפי אחרים או ידיעה אחרת כיון שלא הי' בי"ד על זה הרי עדותם שיעידו על ההנפק שיודעים חתימת עדים לא יהי' ראינו עדות שנחקרה בבי"ד ועיקר קיום שטרות בעי בי"ד וא"כ שפיר אמרינן דשלשה שישבו לקיים השטר ובאו שנים וערערו על אחד מהן שהוא גזלן ובאו שנים אחרים והעידו שחזר בתשובה אחר שחתמו כבר השנים אין מעידין עליו וחותם שהרי הרי"ף והר"ח סבירא להו דפירשו כן בגמרא דגזלן כל זמן שלא הועד עליו בבי"ד שחזר בתשובה אף שחזר בתשובה פסול הוא עדיין. א"כ בשעה שהשנים חתמו לא הי' עדיין צירוף בי"ד יודעין שהחתימות הללו הם של העדים שהרי זה השלישי עדיין גזלן הי' וא"כ לא היו רק שנים וא"כ לא הוי חתימתם חתימת בי"ד ולא הוי ראינו עדות שנחקרה עדותן בבי"ד דכיון דלא היו שלשה כשרים ביחד שיודעים שחתימות הללו הם של העדים לא הוי בי"ד. אבל אם קודם שחתמו העידו עליו שחזר בתשובה אף שבשעה שהועד לפניו הי' פסול עכ"פ אפילו בשעה שהי' פסול הרי שמע שהחתימה הי' של העדים דאטו מפני שהוא פסול אין ידיעתו ידיעה שהחתימות הללו הם של העדים נמצא דתיכף כשהועד עליו שחזר בתשובה הרי עתה כשר הוא. וא"כ יש כאן עתה שלשה עדים יודעים חתימת העדים ונעשו עתה בי"ד ומה שלא היו בי"ד בשעה שהועד לפניהם לא איכפת לן שהרי בדרבנן עד נעשה דיין פירוש שנעשה בי"ד אף בלא קבלת עדות. וא"כ אדרבה מוכח מהכא כדברי המכשירין דלא בעינן שבשעה שהעידו לפניהם יהיו שלשה ביחד דאילו כדברי היש פוסלין הי' ליה להגמרא למימר דעד שלא העידו בפניהם מעידין עליו וחותם משהעידו לפניהם אין מעידין עליו וחותם ומדקתני עד שלא חתמו ע"כ דלא בעינן שבשעה שהעידו לפניהם יהיו שלשה ביחד:
ובזה יש לפרש דברי השלטי גבורים (פ"ב דכתובות שהביא הש"ך שם בס"ק נ"ח) שכתב ז"ל ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידין בפני ג' וחותם עמהם כב"ה כך היא שיטת ר"ח ז"ל וכן יכולין הדיינין לכתוב הקיום ולחתום בו אפילו עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יוציאו מתחת ידם עד שיעידו בפניהם כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל וכתב על זה הש"ך ז"ל ומה שכתב בסוף דבריו נכון הוא כיון דקיימא לן דלמיחזי כשקרא לא חיישינן והיו במותב תלתא בשעת החתימה אבל מה שכתב בתחלה ואני אומר לא נהירא לי שהוא כנגד כל הפוסקים ומשמעות הש"ס עכ"ד. והנה מה שכתב הש"ך להסכים לסוף דברי השלטי גבורים דיכולים לכתוב הקיום ולחתום בו אף עד שלא יעידו בפניהם מטעם שהיו במותב תלתא בשעת החתימה לא אבין מאי קאמר מאי מועיל מותב בי תלתא דלא ידעי כלום אטו עיקר הדבר הישיבה שישבו שלשה ביחד כיון שבעת שחתמו על השטר הא לא ידעו אם החתימות הם באמת של החתומים. והש"ך הא ס"ל דפסול כה"ג א"כ מאי מועיל שהיו שלשה ביחד הרי כל השלשה לא ידעו. אכן לדברינו פשוטים דברי השלטי גבורים בין בראשם בין בסופם בין לגבי שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידין בפני ג' וחותם עמהן בין לענין מה שכתב שיכולין השלשה לחתום אפילו עד שיעידו בפניהן ובלבד שלא יצא מתחת ידן. והוא דכפי מה שבארנו גבי קיום שטרות דהוי דרבנן אין צריך קבלת עדות ועיקר בעינן רק שבעת החתימה יהיו כבר שלשה מצורפים יחד שידעו שהחתימות הם של אלה האנשים החתומים משום שבעינן שהגדתם יהי' ראינו עדות שנחקרה בבי"ד ואם לא היו שלשה ביחד הרי הגדתם לא הוי חתימת ב"ד והוי רק כעד מפי עד והש"ג ס"ל כהרי"ף בפרק שלישי דיבמות דכל זמן שלא יצא השטר מתחת ידי העדים לא הוי הגדה ואימתי נעשה הגדתם בשעה שמוציאין השטר מתחת ידם זהו הגדתם. וא"כ שפיר קאמר הש"ג דיכולים ג' לכתוב אף שלא ידעו ומכש"כ ב' היודעים והשלישי אינו יודע ורק שלא יוציאו השטר מתחת ידם א"כ לא הוי עדיין הגדה ואח"כ יועד לפניהם שאלו החתימות הם של העדים או השנים היודעים יעידו לפני השלישי וא"כ עתה אחרי שהעידו כבר הרי נעשה עתה בי"ד יודעים שהחתימות הם של העדים וכשמוציאין עתה השטר מתחת ידם שזהו הגדתם לדברי הרי"ף הרי הוי עתה עדותם ראינו עדות שנחקרה בבי"ד דעדותם היינו מה שמוציאין השטר מתחת ידם בכשרות היא אחרי שכבר הועד לפניהם שהחתימות הם של העדים:
והנה הא דמועיל ראוהו ביום שיהי' עד נעשה דיין ג"כ אין הכונה שכשראוהו ביום כיון שיכולין אז להיות דיינים:
נעשו דיינים ועדים ביחד אלא הכונה דאימתי אמרה התורה שלא יפסקו ב"ד הדין רק ע"פ קבלת עדות מקרא דועמדו שני האנשים לפני ה' דמזה ילפינן דאין עד נעשה דיין היינו דוקא היכא שאין יכולין לפסוק אלא ע"פ עדות אז אין פוסקין אלא ע"פ קבלת עדות אבל בראוהו ביום אין צריכין כלל לפסוק ע"פ עדים דיכולין לפסוק ע"פ הראי' מטעם לא תהא שמיעה גדולה מראי' דאם יכולין לפסוק ע"פ שמיעה מכש"כ ע"פ ראי' יכולין לפסוק וא"כ נעשו בשעת מעשה ב"ד בלא עדים. וכל זה אינו מועיל אלא בדיני ממונות דהתם לא בעינן סהדי אלא לשקרי היינו לידע אם המעשה היא אמת שהרי בממון הודאת בע"ד כמאה עדים א"כ הא דאמר רחמנא ע"פ שנים עדים יקום דבר היינו דבלא עדים לא ידעו ב"ד איך לפסוק א"כ היכא דראו יכולין לפסוק ע"פ ראיתם כיון שראוהו ביום יכולין להיות ב"ד בשעת מעשה. אבל בדי"נ הא דבעינן עדים היינו משום שאם המעשה הי' בלא עדים לא חל כלל חיוב המיתה או המלקות שהרי התם לא מהני הודאת הבע"ד וא"כ נוכל לפרש הא דאמר רחמנא ע"פ שנים עדים יקום דבר כפשוטו היינו דבלא עדים לא קם חיובא כמו דגבי קידושין בלא עדים לא חלו הקידושין כלל אף ששניהם מודים:
ובזה ישבתי קושית התוס' בשבועות (דף ל"ד ע"א) ד"ה דאי אית ליה דאמרינן שם מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון ר"י הגלילי אומר הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקימת בראי' בלי ידיעה ובידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר אמר ליה רב פפא לאביי לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דרבי אחא דתניא רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו דאי אית ליה דרבי אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כרבי שמעון בן שטח דתניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר אמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת והקשה בתוס' ד"ה דאי ז"ל משמע הכא דרבי אחא אית ליה אומדנא בדיני נפשות ותימא דבפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ז) גבי כיצד מאיימין בדיני נפשות שמא תאמרו מאומד ראיתם ודייק בגמרא הא בדיני ממונות אמדינן כמאן כרבי אחא משמע דלא איירי רבי אחא בדיני נפשות עכ"ל התוס'. ונראה לי דהנה אמרינן במכות (דף ו' ע"ב) אמר רב נחמן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת ע"פ עד אחד בדיני נפשות הוא דאין כשרה אבל בדיני ממונות כשרה והקשו שם בתוס' בד"ה בדיני נפשות וז"ל הקשה רבינו אברהם מאורליינש דהא קרובים נפקא לן דפסולין מלא יומתו אבות על בנים ודיני ממונות גמרינן מיני' דכתיב משפט אחד יהי' לכם א"כ הכא נמי נילף ממונות מנפשות להך מילתא דעדות מיוחדת עכ"ל התוס' ונראה לי לתרץ דלא קשה דהא דבעינן בדיני ממונות לא בעינן רק שהבי"ד ידעו המעשה אבל המעשה עצמה נגמרת אף בלא עדים כדילפינן מכי הוא זה דהודאת בעל דין כמאה עדים אף דהמעשה היתה בלא עדים אעפי"כ מחויב. א"כ בעינן רק שיעידו עדים בב"ד וא"כ מאי איכפת לן שבשעת הראי' הי' עדות מיוחדת עכ"פ עתה בבי"ד הרי נצטרף עדותם אבל בדיני נפשות דהתם בעינן עדים בשעת מעשה היינו דאם נעשה המעשה בלא עדים אף אם ברור לנו שכן הי' הדבר אעפ"כ לא נעשה החיוב כמו גבי קידושין שאע"פ ששניהם יודעים שקדשה מ"מ בלא עדים לא מהני ואינו כלום א"כ מאי מהני עדות מיוחדת שבב"ד יצטרפו מ"מ בשעת המעשה הי' בלא עדים וא"כ לא דמי דיני נפשות לדיני ממונות דבדיני ממונות לא אברי סהדי אלא לשקרי לגלויי מילתא. אבל בפסול קרובים אין טעם הפסול רק מפני שהיו פסולים בשעת הראי' שהרי גם בשעת הגדה פסולים הם א"כ ילפינן שפיר כמו שפסלה התורה קרובים לגבי דיני נפשות הכי נמי פסולין לדיני ממונות דלזה כתיב משפט אחד יהי' לכם דלגבי הגדה אין חילוק בין דיני נפשות לדיני ממונות:
והנה לפי"ז הא דאמרינן שמאיימין על העדים בדיני נפשות ואומרים להם שמא מאומד ראיתם ופירש בברייתא כיצד מאומד אומר להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כך ראיתם לא ראיתם כלום. וע"ז אמרינן בדיני נפשות הוא דלא אמדינן הא בדיני ממונות אמדינן כמאן כרבי אחא אין הכוונה דבדיני נפשות לא אזלינן בתר אומדנא ובדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא דודאי בזה הוה אמרינן משפט אחד יהי' לכם. אלא הטעם הוא דכיון דבדיני נפשות אם לא היו עדים בשעת מעשה לא נתחייב מיתה ובעינן עדים לקיום החיוב כמו גבי קידושין אם כן אינו מועיל אומדנא שראו אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצו אחריו ומצאו סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר שהרי אימתי נולד האומדנא שהוא ההורג הרי נולד לאחר מעשה ההריגה נמצא דמעשה ההריגה היתה בלא עדים א"כ אף שברור לנו שודאי הרגו דאזלינן בתר אומדנא אבל כיון שהמעשה היתה בלא עדים אין עליו כלל חיוב מיתה שהרי לא נתחייב מיתה בלא עדים בשעת מעשה. אבל בממון דלא בעינן סהדי אלא לגלויי מילתא כיון דאזלינן בתר אומדנא א"כ יש הוכחה שזה השור או הגמל הרג משו"ה מחויב שהרי לא בעינן שיהיו עדים בשעת מעשה רק לגלויי מילתא בעינן סהדי וכיון דאזלינן בתר אומדנא הרי יש לנו גילוי מלתא דזה השור הרג. נמצא דלא קשה מאי דבגמ' שבועות הנ"ל קאמר נימא דלא כרבי אחא דאי כרבי אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה ומייתי שם הא מעשה גופא דראו אחד שרץ אחר חבירו לחורבה דמשמע דבדיני נפשות נמי אזלינן בתר אומדנא דניחזי אנן איך רצו לומר שבדיני נפשות נמי יתחייבו עדים קרבן שבועה הא בעינן דוקא שהתובע ישביע כדילפינן (בדף ל"ה) מאם לו לא יגיד דוקא אם לתובע לא יגיד מחויב קרבן שבועה אבל לאחר לא וא"כ מאי שייך גבי דיני נפשות תובע וע"כ צריך לומר דגואל הדם מקרי תובע דרצה לומר דמיירי קרא היכא שגואל הדם השביען שיעידו לו שפלוני הרג את קרובו וא"כ ע"כ מיירי בתביעת גואל הדם. והנה הרמב"ם כתב (בפ"ו מהלכות רוצח ושמירת נפש הלכה ה') ז"ל וכן כל הרצחנין שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים וכתב הכ"מ דכונת הרמב"ם שכתב בעד אחד הכונה בעדות מיוחדת הרי דס"ל להרמב"ם דהא דעדות מיוחדת פסול בדיני נפשות אין הפסול אלא שבי"ד לא יוכלו להרוג ע"פ עדות מיוחדת אבל לענין זה שגואל הדם שהרג לא יהי' לו דמים גם עדות מיוחדת מועיל. והנה כפי שבארנו למעלה דפסול של עדות מיוחדת בדיני נפשות הוא משום דבעינן עדות בשעת מעשה ע"כ דלגבי גואל הדם לא בעינן עדים בשעת מעשה ובעינן רק לידע הדבר אם הרג דאם גם גבי גואל הדם הי' הדין שאם לא היו עדים בשעת מעשה לא יכול להרגו א"כ אמאי מועיל עדות מיוחדת הא לא הי' עדים בשעת מעשה ע"כ גבי גואל הדם לא בעינן עדים אלא לגלויי מילתא א"כ שפיר פריך בגמרא שם נימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דרבי אחא דאזל בתר אומדנא דאי אית ליה דרבי אחא דאזל בתר אומדנא א"כ מאי קאמר דקרא דוהוא עד או ראה או ידע מיירי דוקא בתביעת ממון ואין עדים מחויבין להביא קרבן שבועה אלא בתביעת ממון הא בתביעת דיני נפשות נמי משכחת לה ידיעה בלא ראי' שאם תבעם גואל הדם בואו והעידו שראיתם שפלוני רץ אחר קרובי לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, ועי"ז היינו ע"י עדות כזה אוכל להורגו כדין גואל הדם דלא בעי עדים בשעת מעשה אלא לגלויי מילתא וכיון דאזלינן בתר אומדנא א"כ כשתעידו אוכל להורגו, נהי דלבי"ד לא אוכל להביאו:
שבי"ד יגמרו דינו למיתה שהרי האומדנא נולד אחר ההריגה ובשעת ההריגה לא הי' עדים אבל לענין דינא דגואל הדם יוכל להורגו הא לא בעינן עדים בשעת מעשה א"כ אי נימא דאזיל בתר אומדנא יכול להיות דמיירי קרא גם בדיני נפשות, נמצא לפי זה מיושב שפיר דמביא הרמב"ם דבדיני ממונות מועיל ראוהו ביום שיהי' העדים דיינים ואלו לגבי דיני נפשות פסק כהאיבעית אימא דב"ק דאפילו ראוהו ביום אינו מועיל בדיני קנסות או בדיני נפשות דגבי ממון לא בעינן עדים אלא שבי"ד ידעו הדבר וא"כ אמרינן שפיר לא תהא שמיעה גדולה מראי' היינו כיון שיכולין לפסוק ע"פ קבלת העדות ע"פ ראי' בודאי יכולין לפסוק ואף שנמצא שנעשו דיינין ולא עדים לא איכפת לן שהרי בדיני ממונות לא בעינן עדים היכא שיודעים הדבר וקבלת עדות בעינן רק לידע הדבר ובשעת מעשה נגמר הדבר אף בלא עדים אבל בדיני נפשות הא בעינן עדים בשעת מעשה ובלא עדים לא נגמר החיוב אף אם ידעו הדבר בבירור נמצא דלא נוכל לומר שיפסקו ע"פ הראי' בראוהו ביום ויהיו דיינים ולא עדים שא"כ יהי' הדבר בלא עדים ובלי עדים היכא דלא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים כגון בקנסות ובמלקות ובדיני נפשות לא נעשה ונגמר החיוב וא"כ נצטריך למימר שיהיו עדים ודיינין ביחד וזה לא אמרינן דכל היכא דבעינן עדים בעינן דוקא קבלת עדות. ומשו"ה בהנך בדיני נפשות ומלקות וקנסות אף בראוהו ביום אין עד נעשה דיין:
ובזה יש לסתור מה שהביא הרשב"א ראי' דבקיום יכולין להיות עדי הקיום קרובין לדיינין והוכיח זה מדאמרינן דעד נעשה דיין בקיום אף שהוא קרוב לגבי עצמו ועוד הביא הרשב"א דבקיום יכול להיות קרוב עד או דיין מהא דאמרינן בגיטין (דף ה') דמשו"ה צריך ליתן השליח את הגט להאשה בפני שלשה אף דהשליח גופא יכול להיות מהשלשה וא"כ תסגי בפני שנים והשליח גופא יהי' השלישי ואמרינן שם בגמ' דזימנין דמייתי לה אשה וסמכה עלה והוכיח הרשב"א מדלא קאמר זימנין דמייתי קרוב ש"מ שאם הביא קרוב אין צריך ליתן בפני שלשה דקרוב בעצמו כשר לקיום. והנה מאי דמייתי ראי' מגיטין יש לומר דלא דמי דשם בשעה שאומר בפני נכתב אז עדיין אינו נוגע כלל להקרוב שהרי עדותו רק שהגט הוא גט כשר אבל לא נתגרשה עדיין רק שיהי' נפקא מינה אח"כ והוי דומיא הא דאמרינן לא יקום עד אחד באיש דעד אחד אין יכול להעיד להלקות אדם אבל להעיד שהדבר הוא דבר איסור כתב הרמב"ם דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק. ואם בא עד אחד ואמר חתיכה זו חלב היא ואכל אח"כ אחד לוקה ע"פ העד הרי דאף שעדותו מועיל למלקות אעפי"כ נאמן העד כיון שבשעה העיד לא הי' נוגע עדיין למלקות א"כ ה"נ מה שמעיד העד בפ"נ ומה שב"ד פוסקים שגט כשר הוא לע"ע אין עדותם ופסק ב"ד על הקרוב (ובפרט אחרי דפסול קרוב אינו מחשש משקר רק שפסלתו התורה א"כ לא פסלתו התורה רק היכא דעדותו או דינו הוי בשעת מעשה על קרוב אבל לא היכא שאח"כ יולד מזה נגיעה לקרוב). ומשו"ה כשר קרוב להביא הגט אבל אם ב"ד של הקיום המה קרובים פסולים שהרי הקיום של השטר הוא לדין אם מגיע ממנו כסף דבקיום כבר לוה הכסף נמצא דעתה בשעת עדותו כבר נוגע הדבר להקרוב בכה"ג פסולים וא"כ יוכל להיות דגם אם הדיינים קרובים להעדים ג"כ פסולין שאין אדם נעשה דיין על עצמו או על קרובו. והא דעד נעשה דיין ביארנו דאין הכונה שנעשו דיינים ועדים בב"א אלא הכונה שפוסקים הדין בלא קבלת עדות רק כיון ששמעו מעדים כשרים יכולין לפסוק הדין ע"פ ידיעתם ולא בעי קבלת עדות אבל הכא דהפסול בהידיעה שהרי בשעת שמיעה הוי מפי קרוב נוכל לומר דפסול היינו דמדין עד נעשה דיין אין ראי' לדין הרשב"א: והנה התוס' בד"ה כגון שראוהו בלילה הקשו דבמכות אמרינן טעמא דר"ע דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש כולן נעשים עדים ואין עד נעשה דיין דילפינן מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד ואילו בר"ה (דף כ"ו) מפרש טעמא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזו לי' דקטלי' לא חזו ליה זכותא. ונ"ל דהנה בסנהדרין אמרינן דעדים אינם יכולין ללמד לא זכות ולא חובה דילפינן מעד לא יענה בנפש היינו שהעד לא יענה כלום אלא ישתוק והנה ר"ע ס"ל דשלשה עדים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה כל העדות ור' יוסי אליבא דרבי עקיבא ס"ל דאף אם לא נתכונו להעיד ג"כ בטלה העדות. דהא דאמרינן במכות אמרינן למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו היינו דאם לא כוון בשעת מעשה להעיד לא בטלה העדות היינו דוקא אליבא דרבי דס"ל דוקא אימתי שהתרו בהן אבל לרבי יוסי אליבא דר"ע אף אם לא נתכונו להעיד ג"כ בטלה העדות ע"כ דבראי' בעלמא אף אם לא נתכוין מקרי עד וא"כ כשאמרה התורה עד לא יענה בנפש א"כ אסור לעד הרואה ללמד זכות או חובה מפני גזיה"כ דעד לא יענה בנפש. אלא אף דאין יכול ללמד זכות וחובה. לפסוק הדין יכול דיש שני דברים משא ומתן ופסק הדין שהרי המלמד זכות אינו יכול ללמוד חובה אבל לפסוק לחובה יכול וא"כ הוי אמינא דעד הרואה יוכל להיות בי"ד אף שלא יוכל להיות מן הנושאים ונותנים אבל לפסוק הדין יכול וכמו תלמיד דאין יכול ללמד חובה ואעפי"כ יכול להיות בפסק הדין ע"ז קאמר כיון דחזינהו דקטל תו לא מצי חזי ליה זכותא. פירוש אין הכונה כיון שראו שהרג לא יניח להם לבם ללמד זכות אלא הכונה הוא כן כיון דחזיוהו דקטל הרי כבר נעשו עדים אליבא דרבי יוסי ורבי עקיבא וא"כ לא מצו ע"פ דין לחזי זכות שהרי אמרה תורה עד לא יענה בנפש היינו שעד אין יכול ללמד זכות וממילא פסול אף להיות דיין לפסוק הדין שהרי אמרה תורה ושפטו העדה והצילו העדה היינו דאין כשר אלא דיין שיכול ללמד זכות אבל לא דיין כזה שפסול למשא ומתן ללמד זכות אלא דנוכל לומר דאימתי אמרה התורה דיני המשא ומתן ודיני דבעי עדים בשעת מעשה היינו דוקא היכא שלא היו יכולין לפסוק ב"ד הדין אלא ע"פ קבלת עדות אבל היכא שב"ד בעצמם ראו המעשה דילמא יכולין לפסוק ע"פ הראי' לבד ובכה"ג לא בעי משא ומתן ע"ז אמר עד עמדו לפני העדה למשפט היינו דבלא משפט אין יכולין להרגו וא"כ בעי משפט ככל משפט דיני נפשות וא"כ בעי משא ומתן וממילא עד הרואה פסול שהרי כיון דחזיוהו דקטל נקרא כבר עד ותו לא מצי ע"פ דין לחזות זכות והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה היינו דאין כשר אלא דיין כזה שיכול ללמד זכות:
והנה לדידן דפסקינן כרבי דלא בטלה העדות אלא בנתכוין להעיד א"כ עד הרואה בודאי דכשר לדיני נפשות שהרי לדידן עד הרואה אינו עד אולם היכא דנתכוין להעיד דמקרי עד לכאורה יפסל. אך הרמב"ם כתב (בפ"ה מהלכות עדות) דעד שהעיד בדיני נפשות אין מורה בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה ומהו זה שנאמר למות כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק הרי דס"ל דקרא דלא יענה זכות היינו דוקא היכא שהעיד בנפש למות אבל כל זמן שלא העיד בב"ד יוכל ללמד זכות או חובה ככל אדם אף שנתכוין דהוי עד דלא אמרה התורה רק עד שהעיד בנפש למות לא יענה והטעם הוא דבגמ' שם סנהדרין (דף ל"ד) אמר ריש לקיש טעמא משום דמיחזי כנוגע בעדותו הרי דמוקמינן קרא דוקא בהעיד דאילו לא העיד הרי לא שייך מיחזי כנוגע בעדותו דנוגע לא שייך אלא בהעיד וע"כ דריש לקיש וסתמא דגמ' לא מפרשי כמו שר"ע דורש שהוא מפרש דעד לא יענה אף שלא העיד אבל לדידן דרשינן עד שהעיד בנפש למות לא יענה א"כ לדידן עד אפילו נתכוין להעיד כשר לדיני נפשות ורק בהעיד:
אז פסול שהרי הוא לא קבל עדות אבל בקבל עדות שאינו דן ע"פ עדותו עד נעשה דיין:
א"כ מיושבים בזה שני הקושיות שהקשה הלח"מ חדא דאמאי לא פסק הרמב"ם כרבי עקיבא לגבי ר' טרפון כמו שפסק כר"ע לגבי ר' טרפון גבי היו עליו כתובת אשה ובע"ח והניח פקדון ביד אחרים ועוד כיון שהרמב"ם פסק דרוצח שיצא חוץ לעיר מקלטו והרגו גואל הדם אין נהרג עליו וא"כ קרא דעד עמדו לפני העדה למשפט ע"כ דריש לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבי"ד אחר. אכן לפי דברינו מיושבים שני הקושיות שהרי ביארנו דהא דיליף ר"ע מקרא דעד עמדו היינו שלא נימא דלא בעי משפט ומשא ומתן כשראו בי"ד וטעמא דסנהדרין הרואין דאין יכולין להיות בעצמם דיינין היינו משום דהוא דריש דעד לא יענה. היינו אפילו הרואה דלדידי' עד הרואה מקרי עד ואינו יכול מן הדין ללמד זכות אבל הרמב"ם בזה הדין דאפילו ראוהו סנהדרין בעי דוקא משפט משא ומתן דזה ילפינן מעד עמדו פסק כותי' דרבי יוסי ורבי עקיבא אבל בדין דעד הרואה אין יכול ללמד זכות פסק דלא כותי' אלא כר' טרפון דדוקא עד שהעיד אין יכול ללמד זכות משום דמיחזי כנוגע בעדות (היינו דמזה הטעם סברי דסברא יותר לומר דאף זכות אין יכול ללמד עד המעיד) אבל עד שראה ולא העיד אף בנתכוין יכול ללמד זכות וממילא כשר לדון בדין זה דמפרשינן קרא עד שהעיד בנפש למות לא יענה דוקא העיד הרי דפסקינן בזה כר' טרפון ולא כרבי עקיבא (והא דאמרינן בסנהדרין האי למות מאי דרשי לאחד מן התלמידים היינו דאילו לגבי עדים עצמם הוי ילפינן מלא יענה בנפש דעד שהעיד בנפש. ואייתר למות לאחד מן התלמידים אבל כיון דילפינן מזה גם לעדים משו"ה פריש הרמב"ם פירוש הכתוב אף בעדים ותרתי שמע מינה ודו"ק):