לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן לח
סוגיא דכל לגבי בעלה מחלה. ויתבאר אי היכא דמשועבד מדר' נתן אי מפני מחילה. ויתבאר אי שייך בכתובה שיעבודא דר"נ. ויתבאר הרבה דינים בשיעבודא דר"נ במקום חיובי התורה. ודיני מוחלת כתובתה לבעלה דאין מועיל מחיים. ורק לאחר מיתה מטעם סילוק:
דף פט העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים כו' ותזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן לי' כו' אלא משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. אמרי זבוני זבין ותתן לי' ואי מחלה לגבי בעל תמחלה אמרי כל לגבי בעל ודאי מחלה לי' ואפסדיני' לההוא זבינא בידים לא אפסדינהי. וכי תימא זבינא ניהלי' לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה. דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד דהשתא נמי לאו מידי קא יהבא לי' סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחנן. והקשו דא"כ איך תוכל למחול הכתובה לבעלה הא נתחייב הבעל לההוא דחבלה בי'. מטעם שיעבודא דר"נ והיאך תוכל היא למחול אחרי שהבעל כבר מחויב להנחבל:
וכתב ע"ז הש"ך ז"ל ולפענ"ד לא קשה מידי מהתם מטעמא אחריני דהתם מיד שחבלה בהאי משתעבד ליה הבעל מדר' נתן אלא דמ"מ פגיעתן רעה שאין יכול לגבות עד שתתאלמן או תתגרש ואי תמות היא ברישא יפסיד הנחבל דמי חבלתו. וגם כשתתאלמן או תתגרש לא יגבה רק דמי חבלתו ואי תמכור לו השתא הכתובה בטובת הנאה שירויח בזה כשתתאלמן או תתגרש שיגבה כל הכתובה יותר מדמי חבלתו נמצא הכתובה תהי' שלו ויגבה דמי חבלתו. והא לא תתחייב לו שוב כלום. וגם הבעל לא יהי' משועבד להאי מדר"נ דהא היא גופא לא משתעבדא לי' שהרי כבר פרעה לו דמי חבלתו בכתובתה שמכרה לו ואיך יהי' הבעל משועבד להאי מדר"נ. אלא שיהי' הבעל חייב לשלם כשתתאלמן או תתגרש מצד מה שקנה הכתובה ממנה וזה יכולה למחול. ושפיר קאמר התם דמחלה ליה. וכדשמואל דהא כשתמכור לו הכתובה בטובת הנאה הרי פרעה בזה להאי דחבלת בי'. ותו ליכא עלה שום חיוב תשלומין. ולא שייך כלל לדר' נתן כו' והילכך בהך דחבלה בי' כל כמה דלא מכרה כתובתה פגיעתה רעה שאין יכול לגבות דמי חבלות עד שתתאלמן או שתתגרש. ולפי זה כל כמה דלא מכרה כתובתה להאי דחבלה בי' לא תוכל למחול דכיון דעדיין לא פרעה לי' דמי חבולתו משתעבד ליה הבעל מדר' נתן. ואי תזבין ליה כתובתה אף אם ירויח שיקנה כתובתה בזול הא לאחר מכירה תוכל למחול הכתובה כן נ"ל, ובחנם נתחבטו הרמב"ן והריטב"א והר"ן בזה. כי לפענ"ד הדבר ברור כמ"ש ומקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו עכ"ל הש"ך ז"ל: אורם מלבד דהש"ך לא העלה ארוכה לפליאות הראשונים לענ"ד הש"ך אנהירינהו לעיינין שנבין קושית הראשונים דרק ע"י דברי הש"ך נוכל לרדת לעומק קושיתם, דלכאורה פליאה גדולה מאי הקשו הראשונים, איך תוכל למחול הכתובה לבעלה כיון דהבעל כבר נשתעבד להנחבל מדין דר"נ. נחזי אנן למאי היצטריך למכור כתובתה לי' בטובת הנאה הלא קודם הגירושין או מיתת הבעל לא יוכל הנחבל לגבות. ולאחר שתתאלמן או תתגרש. הלא בלא מכירה יגבה. וע"כ דהקושיא היא כך תמכור לו הכתובה בטובת הנאה. וא"כ ירויח שכשתתאלמן או תתגרש יגבה כל הכתובה יתר על דמי חבלתו. למשל אם החבלה הוא חמשים. אם לא היתה מוכרת הכתובה כשתתאלמן או תתגרש. לא הי' יכול לגבות רק חמשים כשיעור החבלה. וע"ז פריך תמכור כתובתה לההוא דחבלה בי'. וטובת הנאה הוא שבעד החמשים שמגיע לו דמי חבלה תמכור לו כל הכתובה. וא"כ כשתתאלמן או תתגרש. יגבה כל המאתים. וא"כ עיקר התקנה שתמכור הוא על זה שנוסף על דמי החבלה. וא"כ שפיר קאמר לגבי בעל ודאי מחלה. שהרי הסך מאה וחמשים יותר על החבלה. אין מגיע לו בתורת שעבודא דר' נתן שהרי בתורת שעבודא דר"נ מגיע לו מדבעל רק כשיעור החבלה. ומה שהכתובה יתר על החבלה מגיע לו רק בתורת מכירה שמכרה לו הכתובה. והוי רק מכירת שטרות ותוכל למחול. וא"כ נהי דשיעור החבלה לא תוכל למכור. אבל שיעור זה הא בלאו מכירה יוכל לגבות כשתתאלמן או תתגרש. ויתר על החבלה גם אם תמכור לו בטובת הנאה לא יוכל לגבות. דלגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי שלא נרויח כלום לא מטריחינן. הגע בעצמך ראובן הי' נושה בשמעון חמשים. ושמעון בלוי מאתים, האם נימא דשמעון לא יוכל למחול ללוי כלום כיון דנשתעבד לראובן, בודאי דרק חמשים האחרונים לא יוכל למחול שסך כזה נשתעבד לוי לראובן מדין דר"נ. אבל עד חמשים היינו מאה וחמשים יוכל למחול. שאיך יוכל לוי להשתעבד לראובן יותר משנשתעבד שמעון לראובן. ה"נ נהי דשיעור החבלה לא תוכל למחול. אבל היותר על החבלה, דזה עיקר מה שרצונו להרויח בעד הנחבל זה תוכל למחול שהרי היתר הוא מטעם מכירה. וא"כ לכאורה צע"ק על הראשונים מאי הקשו:
אכן לפי דברי הש"ך נבין עומק דבריהם הקדושים שהקשו איך אמרינן תזבין כתובתה לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה, דאי מחלה לגבי בעלה לא מפסיד מידי. ואם נימא דשיעבודא דר"נ אין יכול למחול, א"כ איך קאמר לא מפסיד מידי הא מפסיד הרבה שכ"ז שלא מכרה לו הכתובה, הרי הבעל מחויב ליה כשיעור החבלה משעבודא דר"נ. וא"כ לא תוכל למחול כל הכתובה רק היתר על החבלה. אבל שיעור החבלה לא תוכל למחול שהרי נשתעבד הבעל כשיעור החבלה להנחבל, אבל אח"כ כשמכרה לו הכתובה בעד טובת הנאה הרי נפטרה עתה ממנו. וכיון שהיא אינה חייבת לו הרי גם הבעל אינו משועבד לו עתה כשהיא כבר נפטרה. כמו שביאר הש"ך וא"כ עתה הלא תוכל למחול כל הכתובה. א"כ איך קאמר תזבין לההוא דחבלה בי' דאי מחלה לגבי בעל ליכא פסידא הא יפסיד שתמחול גם כשיעור החבלה. בשלמא אם נימא דגם שיעבודא דר"נ יכולה למחול. שפיר קאמר דאי מחלה ליכא פסידה שהרי גם אם לא תמכור לו הכתובה בעד החבלה יכולה למחול. אבל אם נימא דשעבודא דר"נ אין יכולה למחול. א"כ יפסיד הרבה מה שתמכור לו ותמחול אח"כ. וא"כ אדרבה לפי דברי הש"ך נתחזקה קושית הראשונים:
ונראה לי ליישב בהקדם דברי הרמב"ם שכתב (בפ"ג מהל' עבדים הט"ו) ז"ל ענק עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה ממנו והקשה המשנה למלך דמדכתב הרמב"ם סתמא ואין ב"ח גובה ממנו משמע דאפילו שהוא ביד העבד אין בע"ת גובה ממנו. ותימא דבגמ' אמרינן דר"א דריש לו ולא לבע"ת מדסבירא לן בעלמא כר' נתן ות"ק דלא דריש הוא דמשום דבעלמא נמי לא סבירא ליה כר"נ ואם נימא דאפילו כשבא הענק ליד העבד אין גובה ממנו הבע"ח. א"כ אפילו לא ס"ל שעבודא דר"נ איצטריך קרא שלא יגבה הבע"ח מהעבד כשבא הענק ליד העבד:
עוד הקשה שם הלח"מ בפרק הנ"ל דאיך קאמר הרמב"ם מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו:
דהא אמרינן שם בקדושין (דט"ו) מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לבע"ח מדס"ל בעלמא כר"נ אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. וא"כ הרמב"ם דפסק כר"נ. איך פסק כת"ק דמוכע"צ אין מעניקין לו הא איצטריך לו ולא לבע"ח למעוטי שלא יגבה הבע"ח. ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב שם בהלכה הנ"ל ז"ל וענק אמה העברי' וכן מציאתה לאבי' ואם מת אבי' קודם שבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחי' בהן כלום כו'. וכתב הכ"מ ע"ז ז"ל ויש לדקדק על מ"ש ואם מת אבי' קודם שיבא לידו משמע אע"פ שבא לידה אינו מורישו. ובריש פרק נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו. וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי עכ"ל הכ"מ. והקשה ע"ז הלח"מ ז"ל ותמהני דמדבריו משמע דאם לא בא לידה אע"פ שיצתה בחיי האב שכבר נתחייב האדון בחיי האב. אפ"ה אינו מורישו ואילו מריש פרק נערה משמע אפילו לא בא לידה מורישו כמו ששנינו עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אחין. ודוקא התם בעינן עמדה בדין משום דהוי קנס וכל שלא עמדה בדין לא הוי ממון משום דקיי"ל מודה בקנס פטור. אבל בזכות דלא הוי קנס כיון שנתחייב בחיי האב מורישו וכמו ששנינו בסיפא דמתני' מעשה ידי' אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין, ולרבינו אפשר לדחות ולומר דכל שנתחייב בחיי האב כבא לידו דמי אבל דברי מרן צל"ע:
לכן נראה ליישב דהענקה שאני מחיוב דמעשה ידי' דהתם הא נתחייב לה ממון. וכיון דהתורה זכתה לאב בזכות בתו א"כ החיוב שיש לה על מעשה ידי' שעשתה זוכה האב החיוב הזה ואילו הי' הענקה ג"כ חיוב ממון בודאי דהי' זוכה האב בהחיוב הזה. אבל באמת הענקה אינו חיוב ממון לה כלל. שאין האדון מחויב לה ממון בשביל הענקה אלא שרמיא עליו התורה מצוה דלא ישלכנה ריקם שמחויב להעניק לה לא נוטעם שמחויב להעבד הענקה. אלא שרמיא עליו התורה שלא ישלח ריקם. ובאמת הי' להיות הדין דאם עבר ושילח ריקם. ועבר על הלאו מלא תשלחנו ריקם. אין מחויב לשלם להעבד חיוב ההענקה אחרי שאין זה חיוב ממון. אלא דנתקה התורה הלאו זה דלא תשלחנו לעשה. שהרי זה לשון הרמב"ם (שם בהלכה י"ד) כל המשלח עבדו או אמתו ריקם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם. והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר הענק תעניק לו. וכיון דהוא רק מצוה דרמיא על האדון לא ישלחנו ריקם. ויש עליו חיוב ניתק הלאו להעשה. איך שייך לומר שהאב יזכה בהחיוב הזה כיון דגבה אינו חיוב ממון. אלא שיש מצוה על האדון. משו"ה אם לא הגיע לידה לא יכול האב לזכות להוריש לבניו. ולא דמי למעשה ידי' דהתם כיון דעשתה ונתחייבו לה ממון הרי יש אצלה חיוב ממון. והחיוב ממון הזה זוכה האב. והאחים יורשים מן האב. אבל בהענקה אין לה חיוב ממון כלל רק על האדון רמיא מצוה ובמצוה שיש על האדון לא שייך שהאב יזכה. אבל כל זה קודם שנתן לה ההענקה. אבל כשנתן לה האדון ההענקה הרי אצלה הוי ממון גמור. וא"כ שפיר מקשה הכ"מ כיון דבא לידה אמאי לא יזכה האב להוריש אח"כ לאחין. הא כשהוא אצלה. לא גרע מחיוב של מעשה ידי' ומשו"ה כתב הכ"מ דבא לידה נמי כבא לידו דמי:
אלא דלפי"ז יקשה איך אמרינן בגמ' דאיצטריך לו ולא לבעל חובו משום דס"ל בעלמא כר"נ והוה אמינא דהבע"ח זוכה בהענקה דאימתי שייך לומר שיעבודא דר"נ היינו כשהלוה השני מחויב ממון אז שייך לומר דחיוב הממון נעשה של הלוה הראשון דאשר אשם לו דהקרן הוא שלו. אבל כיון דאין על זה דיני ממון רק מצות לא תשלחנו ריקם. איך שייך לומר שהבע"ח יזכה בהמצוה הזאת של לתש"ר. ונראה לי דהנה בדין שיעבודא דר' נתן יש דין דהלוה השני נעשה לוה של הראשון דעצם חיוב ההלואה שהי' לשני נעשה של המלוה שלו. אבל באמת יש עוד דין ונתן לאשר אשם. היינו דאף אם ההלואה לא נעשה שלו. יש דין דאמרה התורה מה שאתה מחויב לתת לזה תן לבע"ח שלו. דאטו למאן דס"ל פריעת בע"ח אינה רק מצוה ואין להמלוה שיעבודים. האם נימא דלא יסבור דין דר"נ וע"כ דמונתן לאשר אשם ילפינן דאמרה התורה מה שאתה מחויב לזה. תן למי שהוא מחויב. אלא מאן דס"ל דלהמלוה יש שיעבודים. ס"ל דילפינן מדאמרה התורה. לאשר אשם לו. א"כ אמרה התורה שהקרן הוא שלו. ילפינן מזה דנעשה עצם ההלואה של המלוה הראשון. ומשו"ה אין יכולין למחול. נמצא נהי דלא נוכל לומר דחיוב של לת"ש ריקם נעשה של הבע"ח. אבל זה נוכל לומר דמה שאתה מחויב ליתן להעבד תן להמלוה שלו. שהרי אמרה התורה. ונתן לאשר אשם לו דמלבד דהפירוש שיתן למי שהקרן שלו הפירוש הוא ג"כ למי שהוא מחויב. אלא דאימתי מחויב ליתן להמלוה שלו אם בזה שיתן לו יפטור מחיובו אבל אם לא יפטור מחיובו בודאי דאין מחויב ליתן להמלוה ועתה עלינו לדעת אם כשיתן ההענקה לבע"ח יקיים בזה לא תשלחנו ריקם אז כי' מחויב ליתן לבע"ח. אילו לא כתב קרא קלו ולא לבע"ח. אבל אם נימא דלא יקיים בזה לתש"ר. שהרי הוא נותן לבע"ח, והעבד משלח ריקם א"כ בלא קרא "דלו" ולא לבע"ח ידעינן דאין מחויב ליתן לבע"ח שהרי החיוב עליו לא תשלחנו ריקם לא חיוב ממון, ונראה לי דהנה בחו"מ (סימן קכ"ח) נפסק הלכה דהפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור מלשלם, אף אם הבע"ח דוחק. אכן הש"ך פליג על דין זה. ומביא ירושלמי ז"ל עד כדין בבע"ח שאינו דוחק בע"ח דוחק נשמעינה מן הדא תדע לך שהוא כן מקריב עליו קיני זבין וזבות ויולדות חטאות ואשמות, בשלא נכנס לידו כלום וכא שלא נכנס לידו כלום עכ"ל הירושלמי. וכתב ע"ז הש"ך ונראה דה"פ דתנן בפרק אין בין המודר בהך מתניתין דשוקל את שקלו דהכהן שהדירו יכול להקריב עליו קינין כו' ומשמע להירושלמי דמקריב משלו והתם אי לא הוה בעה"ב מקריב ודאי הי' ממשכנים אותו דכיון דשל גבוה הוא למאן פייס ומשני מי סברת דהתם מיירי בשלא נכנס לידו של כהן. אלא איכא לפרושי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו מיד הכהן, ותו לא מחייב בעה"ב. והיינו כדמוקי בש"ס דילן באבוד וגבוי כו' וכאן הרי לא נתן להפורע כבר מעות לשלם, וא"כ י"ל דבע"ח דוחק חייב לשלם כן נראה לענ"ד שיטת הירושלמי עכ"ל הש"ך, והנה פירושו בהירושלמי תמוה מאד. דלכאורה לענ"ד בקינין כיון דבעינן שיהי' שלו, דהרי כתיב קרבנו, א"כ צרי לומר כשאדם מקדיש קרבן בעד חבירו הרי הוא מזכה ו בהקדשו. והוי כנותן לו קרבן, וא"כ איך נימא דמודר הנאה יוכל להקריב בעדו קרבן משלו, דהא דאמרינן דאם בע"ח אין דוחק, יוכל לשלם בעדו היינו בנותן לבעל חוב דשם אינו נותן לו רק דנימא משום שמגיע לו הנאה. על זה אמרינן דאין כאן הנאה שבלאו הכי לא הוי גובה, אבל בנותן לו ממש בודאי דאינו מועיל מה שאילו לא הי' הוא נותן הי' אחר נותן. דהרי הוא נותן לו, ואילו הוי אחר נותן לו היה אחר מהנהו, ועתה כשהוא נותן לו הרי הוא הנותן ומהנהו, וא"כ איך יכול להקדיש בעדו קרבן הא הוא נותן לו קרבן. כדאמרינן דמתכפר עושה תמורה דמקרי קרבנו, וא"כ מה מועיל שאחר הי' נותן על כל פנים עתה הוא הנותן לו, ועיין בקצות החושן שהביא בשם התומים להקשות דמעולם לא שמענו דאם הפריש קיני זבין ונאבדו או נפסלו דאין צריך להביא אחרים תחתיהן כו' וכתב הקצוה"ח דאשתמיטתי' משנה ערוכה (בשקלים פ"ז) אמר ר' שמעון שבעה דברים התקינו ב"ד כו' ועל הקינין הפסולת שיהי' באות משל צבור כו'. אך אינו יודע מה יתרץ הש"ך על חטאות ואשמות. דבזה לא מצינו שיקרבו משל ציבור אם נאבדו. ואשם בודאי לאו עוף הוא:
לכן נראה לי בפשיטות דפירוש הירושלמי כן. דהירושלמי מביא ראי' דאף בבעל חוב דוחק ג"כ פטור מלשלם, מהא דאמרינן ומקריב עליו כו' והתם הרי הבעל חוב דוחק שהרי מחויב הוא להקריב. וע"כ צ"ל דלא נכנס לידו. פירוש דאימתי אסור במודר הנאה היינו דוקא לקבל הנאה ממנו, אבל מה שמגיע לו הנאה ממנו שלא נכנס לידו, רק שסילק מעליו חוב וההנאה מגיע לו ממילא מותר באופן זה, הכא נמי אימתי מחויב לשלם בעד הנאה, היינו דוקא בנוטל ההנאה היינו שנכנס לידו ההנאה, אבל מה שסילק מעליו, ולא נכנס לידו בעד זה אין צריך לשלם, אף שבודאי הנאה היא לו, שבע"ח דוחק. שעיקר הטעם דפטור, היכא דלא נכנס הנאה לידו, רק מבריח ארי בעלמא הוא (ועיין בב"ק נ"ח), והנה בהאי דינא דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו איפליגו חנן ובני כהנים גדולים במי שהלך למדה"י, ועמד אחד ופרנס את אשתו דחנן אומר איבד מעותיו ונחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול, ור' דוסא בן הרכינס אמר כדבריהם ור' יוחנן בן זכאי אמר יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי, והנה טעמא דחנן שמענו מהירושלמי דאין מחויב אלא בנכנס הנאה לידו. אבל לא בעד סילוק חוב אבל טעמא דבני כהנים גדולים ור' דוסא לא שמענו. ונוכל לומר דהם סבירא להו דאף סילוק היזק ג"כ מחויב. אך באמת יש לומר טעמא אחרינא, דהרי אמרינן בקדושין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, אף דבקדושין בעי נתינה לידה אמרינן דנתינה לפלוני בעדה הוי כנותן לידה, א"כ הכא נמי מה שנתן להאשה בעדו נימא דיתחייב מדין ערב וצ"ל דאימתי הוי ערב דוקא באמר לו תן לו בעדי, אבל אם לא אמר לו תן לא הוי ערב, א"כ נוכל לומר דפליגי חנן ובני כהנים גדולים בזה. אם מה שהוא מחויב מן הדין הוי כאמירה ומחויב מדין ערב דמה שהוא נותן בעד זה שמחויב מן הדין. ס"ל לבני כהנים גדולים דלא גרע מאילו אמר לו, דמהו אמר לו שנותן בעדו הכא נמי הרי נותן בעדו, אלא דאם לא הי' מחויב מן הדין בודאי דלא הי' מתחייב שהרי יאמר לו מי הרשה לך ליתן בעדי, אבל אם מחויב לשלם מן הדין מחויב לשלם להנותן מדין ערב, וחנן ס"ל דדין ערב לא נאמר אלא היכא שמצווהו ליתן. אבל מה שהוא נותן מעצמו, אף שהוא מחויב לשלם, והוא שילם בעדו אין כאן דין ערב: ועפי"ז יתיישב דברי הרמב"ם. ונקדים עוד דהרמב"ם ס"ל דיש תרי "לו" גבי הענקה חד הענק תעניק לו. וחד אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו, וס"ל דהא דאמרינן לקמן גבי ענק עבד עברי לעצמו, וענק אמה העברי' לעצמה בשלמא ענק אמה העבריה לעצמה למעוטי דאחין אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא אלא למאן כו' אמר אביי הכי אמר רב ששת הא מני תוטאי הוא דתניא תוטאי אומר "לו" ולא לבעל חובו, ואילו התם אמר רב טביומי משמי' דאביי דפליגי בזה אי איצטריך קרא לו ולא לבעל חובו, וא"כ ס"ל להרמב"ם דתרי דיני נינהו התם דקאמר רב טביומי משמי' דאביי לו ולא לבעל חובו, התם קאי לגבי דינים אם מחויב ליתן הרב להעבד או לבעל חובו, דהרי התם מביא דין דר' נתן. ודין דר' נתן הוא על הלוה. אבל הא דאמר הא מני תוטאי היא. דאמר לו ולא לבעל חובו, אין הכונה שקמ"ל דלא בעי ליתן לבעל חובו. דהרי שם בברייתא איתא ענק אמה העבריה לעצמה, ובודאי דזה אין סברא כלל לומר דקמ"ל דלא בעי ליתן לאחין הענקה, דהיאך הוה אמינא דכשיתן לאחין יוצא בזה לא תשלחנו ריקם, ובזה בודאי דאף להאב אין צריך ליתן הרב, שהרי ביארנו דאין זה חיוב ממון. אלא מצוה דלא ישלחנו ריקם. ואמאי יתן להאב. וע"כ הא דקמ"ל דענק אמה העבריה לעצמה. למעוטי דאחין. היינו שאם נתן לה ההענקה, אין האחין זוכין בהענקה. א"כ הא דאמרינן ענק עבד עברי לעצמו, למעוטי בעל חובו ג"כ הפירוש כשנתן לו הרב הענקה אין בע"ח גובה ממנו, והיינו טעמא דאילו לא כתב קרא אלא חד "לו" הוי אמינא. דקמ"ל דאין מחויב ליתן להבע"ח. אבל כשקבל העבד הענקה בע"ח גובה הימנו, השתא דכתיב תרי "לו" חד אתא לאשמעינן דאין צריך הרב ליתן לבע"ח. וחד "לו" אתא לאשמעינן דאף כשקבל העבד ההענקה אין בע"ח גובה ממנו. והיינו תוטאי דקאי תוטאי לדין זה כשקבל העבד ההענקה אין בעל חובו גובה:
ולפי"ז יהי' הפירוש בגמרא כן. מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו. ואידך ההוא מיבעי לו ולא לבעל חובו. פירש דחד לו איצטריך דלא תימא דיש על הרב דין דנותן לאשר אשם לו היינו דמחויב ליתן לבעל חוב של העבד. דסבירא ליה כבני כהנים גדולים, דאמרי היכא שנותן בעדו במקום שהוא מחויב לשלם. יש כאן דין ערב אם כן גם אם יתן בעדו לבעל חובו יקיים לא תשלחנו ריקם. שהרי היכא שנותן בעדו הוי כנותן לו דכיון דגם היכא דמשלם בעדו. ע"פ הדין יש כאן דין ערב. א"כ הוי כתן מנה לפלוני. ואקדש אני לך דמדקודשת מדין ערב. וא"כ איצטריך הני תרי "לו". חד למעט שלא יהי' עליו חיוב דונתן לאשר אשם לו. וחד למעוטי שלא יגבה כשנתן לו כבר. ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן פירוש בכה"ג היכא דאין עליו חיוב רק מצוה, דס"ל כחנן דהיכא דמחויב מן הדין אין על זה דין ערב. דרק במצוה ליתן אז יש דין ערב. אבל לא בנותן בעדו אף שהוא מחויב. דמשו"ה אית ליה לחנן בפורע לבעל חוב של חבירו. אף שהיה מחויב ע"פ דין לשלם לבע"ח אעפי"כ פטור מלשלם להפורע דדין ערב הוי רק באומר לו ליתן. וא"כ לא איצטריך קרא לגלות דלא יתן לבעל חוב דעבד. שהרי לא יקיים כלל בנתינתו לבעל חובו לא תשלחנו ריקם, ומה שנותן לבעל חובו אינו כנותן להעבד דדין ערב אינו רק בנותן ע"פ ציוי שלו. וא"כ מחד "לו" ידעינן דכשגבה אין בעל חוב גובה ממנו, ואייתר חד "לו" למעט לו ולא למוכר עצמו, וא"כ הרמב"ם דפסק כחנן דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור אף בבעל חוב דוחק מדכתב סתמא. וע"כ דס"ל דערב לא הוי. אלא באומר לו ומצווהו. אבל בנותן לו מעצמו אף שהוא מחויב לית כאן דין ערב. וא"כ לדידי' לא איצטריך "לו" למעט דלא יתן לבעל חובו, דבודאי אין צריך ליתן, שהרי כשיתן לו לא יקיים בזה לא תשלחנו ריקם, ועליו אין חיוב ממון רק דין דלא תשלחנו ריקם, וא"כ מחד "לו" ילפינן דכשגבה העבד אין בעל חובו גובה, ומאידך "לו" ילפינן דלו ולא למוכר עצמו, ומשו"ה פסק הרמב"ם דכשגבה אין הבעל חוב גובה ממנו, וגם פסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו:
והנה הרמב"ם כתב (בפרק י"ב מהלכות אישות ה"ו) ז"ל התנה עמה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה. וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי בעילתו בעילת זנות, והקשו המפרשים כיון דהרמב"ם פסק כר"י. דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים. אפי' שיעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה כדכתב ה"ה ז"ל. הא אפילו שיהא כתובה מן התורה, דבר שבממון תנאו קיים. ואין לומר דס"ל דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הא כתב עוד שם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאי בטל ואף ע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט, ועיין שם בלח"מ שהקשה כמה קושית וביחוד קשה אנא מצא הרמב"ם דילפינן דבירושה אין מועיל אם התנה שלא ירש שנאמר לחוקת משפט, ועיין שם בראב"ד שהקשה דלמה לן קרא דחוקת משפט. הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ובזה יש ליישב כמו שכתב התוספת בכמה דוכתי בהכותב ובב"ב דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא:
לעולם, יוכל לסלק עצמו שלא יקנה דבר שלא בא לעולם. אך הקושיא מנא ליה להרמב"ם דילפינן מחוקת המשפט. לכאורה קושיא גדולה היא: ונראה לי לתרץ. דהנה התוספות בכתובות (דף נ"ו) ד"ה הרי זה הקשו דאיך אמרינן אם קדשה ע"מ שאין לה שארה כסותה ועונתה הרי זו מקודשת ותנאו בטל משום דהוא מתנה על מנת שכתוב בתורה. א"כ לענין נזקין נימא שלא יוכל למחול משום דמתנה על מה שכתוב בתורה. וכי תימא ה"נ והתנן בהחובל קרע את כסותי ושבר את כדי על מנת לפטור פטור. עיין שם תירוץ התוספת, ונראה לי דלא דמי חיוב נזקין לחיוב דשאר כסות ועונה. דהנה חיוב נזקין הוא התשלומין בעד הכלי שהזיק. והוי כמו לקח הכלי, וכמו שיש רשות לאדם לתת כליו במתנה ולמוכרם. וכן לקרא אורח שיאכל ולא יתחייב בתשלומין דחיוב תשלומין הוא בעד שנוטל דבר משלו, ואימתי נתחייב בתשלומין כשהוא רוצה בתשלומין. אבל כשנוטל מדעתו בודאי דאין מתחייב בתשלומין. ה"נ במזיק מרצונו לא יתחייב לו תשלומין. וכ"ז הוא במזיק שחיוב שלו הוא בגדר תשלומין. אבל חיוב דשאר כסות ועונה אטו תשלומין הם לאשה בעד זה שנתקדשה. בודאי דאין שייך לומר כן. אלא דין הוא דאמרה התורה שכשהאשה מתקדשת לו מחויב הוא לה בשאר כסות ועונה, אבל אינו בגדר תשלומין, וכיון דהוא דין אינו יכול לבטל הדין ולומר שלא יחול חיוב דשאר כסות ועונה. כן הוא סברת ר"מ. אבל ר' יהודה דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים, אין הכונה דבדבר שבממון תנאו קיים, משום שבדבר שבממון בידו לבטל דין. אלא נהי דברגע הקדושין דין הוא בקדושין שיחול חיוב דשאר כסות ועונה. אבל אחר הקדושין נעשה חיוב שאר כסות ככל חיובי ממון בעלמא. וממילא יכולה למחול ככל חיוב דממון. אבל כל זמן שהוא דין לא חלה מחילה שהרי אין בידה לשנות הדין:
ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם דבכתובה אין יכולה למחול שהרי אמרו רבנן הפוחת לבתולה ממאתים כו' ה"ז בעילת זנות ואפי' מחלתה. נמצא דאין הכונה גבי כתובה שתיכף בשעת קדושין יחול חיוב כתובה ותו לא. שהרי אמרו רבנן הדין דבעילתו בעילת זנות על כל הימים שתחתיו נמצא שתקנת רבנן הי' באישות שדין האישות יהי'. שיהי' מחויב לה כתובה ולא דמי לשאר כסות ועונה שנתחייב בשעת קדושין. אבל לא באישות שייך זה. אבל כתובה הדין הוא באישות ואילו היה דין הזה דאורייתא בודאי שאין יכולה למחול כתובתה. שהרי כל רגע ורגע דין הא באישות להתחייב כתובתה. היינו שיהי' כן הדין שבאם ימות או תתגרש תקח כתובתה ועתה אין עליו כלל חיובים רק דין. ולא היתה יכולה למחול אם היה דאורייתא וממילא אחרי דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. הוי תקנת רבנן שיהי' הדין באישות שאם ימות או תתגרש תקח כתובתה כדין דאורייתא ולא מהני דבורה לומר שלא יהי' הדין שתקח הכתובה כשתתאלמן או תתגרש שהרי אין בידה לשנות הדין:
ולפי"ז מיושב היטב איך פסק הרמב"ם דאין מועיל מחילה בכתובה הרי כתב הרמב"ם דין דמוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנן דיכרין, וכן דין דהאשה פגיעתה רעה דאם חבלה פטורה מלשלם ולא אמרינן תזבין כתובתה. משום דמחלה. והרי אמרינן דלא מהני מחילת כתובתה, אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה ביארנו דהטעם דלא מהני מחילה הוא משום דכיון דאמרו רבנן הפוחת כו' אפילו בתנאה כו' הרי דתקנת רבנן הי' שדין האישות של אשה שנשאת בשעה שהיתה בתולה שתקח מאתים כשתתאלמן או תתגרש, ודין האלמנה במנה. ודין אין בידה לשנות. א"כ היינו דוקא כל זמן שלא נתאלמנה או נתגרשה. אבל בשעה שנתאלמנה או נתגרשה אז הלא נעשה הכתובה עליו חיוב כסף ככל חיובים ואז חלה המחילה, ומשו"ה כל זמן שהיא תחתיו, לא מהני מחילתה ויכולה בכל עת לחזור, אבל סליקותה מועיל אם לא חזרה בה כל זמן שהיא תחתיו ממילא לא חל כתובה עליו כשיגרשה או מיורשיו. שהרי יכולה להתנות שלא יחול החיוב של הכתובה ומחילתה הוא הסילוק:
ולפי"ז מיושב ג"כ מה שכתב הרמב"ם דכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט. והקשינו אנא מצא הרמב"ם דדרשינן קרא דחוקת משפט שלא יוכל להתנות שלא יירש. אכן לפי' הנ"ל ניחא דהרמב"ם יליף לה מדין המובא ברמב"ם (פרק ג' מהלכות סנהדרין הלכה ה') ז"ל הנחלות כדינין שנאמר בהן לחוקת משפט לפיכך אין מפילין נחלות בלילה ועיי"ש בכ"מ ובשם הרמ"ך שם הרי דאמר קרא לחוקת משפט. שאין דיינין מפילין נחלות בלילה. ובלא קרא הוי אמינא דיורשים קונים זכותם בהאדמה. נמצא דאח"כ הוי רק כחלוקת שותפים, ובודאי דחלוקת שותפים יכולין לחלק בלילה. אשמעינן קרא דיורשים מלבד קנינם. דין הוא בכל עת שיקחו חלק הירושה. וכשב"ד מחלקין ביניהן הוי פסק דין שפוסקין שזה יורש וזה אינו יורש. וכן מצינו בשמת והניח אשתו מעוברת דרבנן אית להו ביבמות (ס"ז) דאין לעובר כלום זכי' בהנכסים וזוכין האחים כל הירושה, ואעפי"כ ביציאתו בעולם נוטל חלק משום דדין הוא שיורש נוטל חלק ירושה ומשום הכי אין יכולין ב"ד להפיל נחלות בלילה שהרי הוי כפוסקין דין שזה יורש וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם דאם התנה שלא יירש דתנאו בטל שהרי כפי שביארנו אין בידו לבטל דין אף בדבר שבממון רק כשנעשה חיוב. וכיון דירושה הוי תמיד דין שהיורש יטול. הרי אין מועיל תנאו. דאם רוצה ליטול בכל עת לא גרע מאלו הי' עד עתה עובר ואח"כ אף שנולד לאחר מיתה ג"כ יטול. הרי דירושה לא הוי הדין רק בשעת מיתה. אלא תמיד הדין שהראוי לירש יטול חלק. וזה ילפינן מלחוקת משפט, שהירושה מלבד שהוא קנין עיקר הדבר משפט הוא. והמשפט עושה קנין. וכיון דהוי דין אין בידו לבטל הדין כפי שביארנו. ומשו"ה פסק הרמב"ם דגם בכתובה אף שהוא דרבנן כיון דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ממילא אין מועיל תנאי שלא ירשנה. שהרי כיון דמדאורייתא ירושה דין הוא, ממילא ירושה דרבנן ג"כ דין הוא, ומיושב לפי זה קושית התוספות בכתובות (פ"ג) ד"ה כדרב כהנא על הא דאמרינן שם הכותב לאשתו דין ודברים כו' תנא ר' חייא האומר לאשתו כו' והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא ירשנה וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, והקשה בתוספות ז"ל וא"ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוי אשאר כסות ועונה דלר' יהודה בדבר שבממון תנאי קיים ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ועיין שם עוד בתוס' מתחלה שהקשה למה ליה להביא דרב כהנא וגם דרבא, אכן לדברינו מיושב דהנה הרמב"ם כתב (בפכ"ג מהלכות אישות הלכה ג') ז"ל התנה עמה שלא יאכל פירות נכסים הרי זה אינו אוכל פירותיהן אבל מוכרין את הפירות ולוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירות. והקשה הכ"מ דהא בגמ' אמרינן ולטעמיך הא דתנן ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות וכיון דאכלינוהו לפירות פירי פירות מהיכא אלא בדשיירא משמע שהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר, ואיך כתב הרמב"ם ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות הרי דלא תוכל לאכול הפירות. וכתב הכ"מ שסמך על התוספתא דבתוספתא איתא ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות רוצה מוכר פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, אך עדיין אין תירוצו מספיק דאיך פסק כתוספתא אחרי דחזינן דסתמא דגמ' דילן ס"ל לפשיטות דלא:
כתוספתא. ונראה לי הא דהבעל אוכל פירות בנכסי אשתו יש לומר או שאמרו רבנן דין הוא שיאכל פירות מכל נכסי מלוג שיש לה. אבל קנין בהקרקע לפירות אין לו. או שנימא שרבנן הקנו לו קנין בכל קרקעתי' לפירות, והנה מדאמרו רבנן שם במתניתין בנפלו לה נכסים עד שלא תתארס ונשאת מוכרת ונותנת וקיים ע"כ לא תקנו רבנן ליה קנין בקרקעות שהי' לה קודם אירוסין. רק דין אמרו רבנן שיאכל פירות מכל נכסי מלוג שלה שאם היה לו קנין. איך תוכל למכור נכסים שהקנו לו רבנן קנין לפירות. ור' יהודה ס"ל בשם חכמים דאם מכרה ונתנה וקיים. וא"כ שפיר פריך בגמרא כיון דמדין אכילת פירות סליק נפשי' אמאי לא תוכל היא לאכול הפירות בעצמם. ולא תשאיר מאומה. שהרי הוא סילק עצמו מאכילת הפירות. כל זה למתניתין. אבל רבותינו חזרו ונמנו דאפילו נכסים שנפלו עד שלא תתארסה וניסת ומכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות. הרי דתוספתא ס"ל דהקנו לו רבנן קנין לפירות בנכסים וכן פסקו רב ושמואל כהתוספתא. א"כ הרי הפירות שלו. אם כן כשסילק נפשו שלא יאכל הפירות לא סלק נפשו מקנין שיש לו בשדה לפירות, וכיון שסלק נפשו שלא יאכל אית לה להתוספתא דכיון דהפירות שלו אמרינן שלא סילק אלא שלא יאכלם רק ימכרם ויקח בהם קרקע, אבל שתאכל היא הפירות כיון שהם שלו בידו לעכב, ומשו"ה הרמב"ם שפסק כרב ושמואל דיש לו ג"כ קנין בהשדה לפירות, משו"ה פסק כתוספתא דימכור פירות ולוקח קרקע. דבידו לעכב שהיא לא תאכלם:
ומיושב בזה ג"כ מה שכתב הרמב"ם ז"ל האשה שהתנית על בעלה לבטל זכות מדברים שזוכה בהן הבעל אם כתב לה ועודה ארוסה קודם הנשואין אינו צריך לקנות אלא כל מה שכתב לה קיים ואם כתב לה אחר הנשואין צריך לקנות מידו התנה עמה שלא יהי' ליה דין ודברים בנכסים אם מכרה ונתנה מכירתה מכר ומתנתה מתנה אבל אוכל פירותיהן כל זמן שהם ברשותה ואם קנו מידו כשהיא ארוסה שאין לו דין ודברים בנכסי' הרי סילק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסים אלא פירות לעולם ואפילו ערער על קנינו כו'. וכתב על זה הראב"ד ז"ל כל מ"ש בכאן הבל ורעות רוח כונת הראב"ד להקשות דקנו מידו אין הקנין מוסיף כלום על האמירה דרק היכא שאין האמירה מועיל, על זה בא הקנין לחזק האמירה, א"כ הא דאמרינן קנו מידו מועיל קאי לגבי נשואה. אבל לא ולגבי ארוסה שע"י קנין נפרש פירוש אחר בדבריו. ונראה לי דהנה בארוסה כשמתנה שלא יהי' דין ודברים בנכסים אמרינן דכונתו הי' רק שלא יקנה קנין בנכסי', אבל לא שלא יהי' הדין שיהא הוא אוכל פירות שדות שנה דכונתו הי' שלא יהי' קנין לו לפירות בשדה, ומשו"ה בנשואה אין מועיל כיון שיש לו כבר קנין בשדה, אבל אם קנו מידו גם אחר נשואין מועיל, שהרי הוא מקנה לה הקנין שיש לו בשדה ונקנה זה הקנין לה, נמצא אם קנו מידו אף בעודה ארוסה כיון דקנו מידו הרי צריך לומר דהקנה לה הקנין שיהי' לו בשדה. אף דעתה אין לו אבל הוא סבר דיש לו. דעל זה שלא יהי' לו קנין לא שייך קנין כלל על זה. אלא דכמו שהיתה נשואה שאז היתה כונתו שמקנה לה קנין שיש לו בהשדה, א"כ גם קודם נשואין חזינן דכונתו הי' להקנות לה קנין בשדה, וא"כ ממילא אינו אוכל פירות אילו היה לו קנין שהרי הקנה לה הקנין שיש לו. וממילא חזינן דכונתו היתה להסתלק מגופה של קרקע. היינו שלפי דעתו שסבר שיש לו כבר קנין הקנה לה הקנין. נמצא דנסתלק שלא יאכל הפירות, וזה מועיל קודם אירוסין כדקיימא לן נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא ירשנה, והיינו דאף שפירשנו דדין אין בידו לבטל. היינו דוקא דין התורה. או אפילו דין דרבנן. דבר שלא נעשה לטובתו אבל דבר שנעשה רק לטובתו קודם שחל הדין יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, משו"ה אף שהדין הוא שוכל פירות של שדותי'. כיון דקודם נישואין לא חל עדיין הדין והוי רק תקנתא דרבנן לטובתו יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו:
ולפי"ז שפיר איצטריך להביא דרב כהנא ודרבא ולא מצי למילף משאר כסות ועונה דהתם הא הוי תיכף אחר הקדושין חיוב עליו. וא"כ יכולה להסתלק ולמחול החיוב. אבל אכילת הפירות דין הוא. וא"כ באמת לא יכול להסתלק. משו"ה איצטריך דרב כהנא. ובאמת טעמא מאי יכול לבטל דין. על זה מביא טעמא משום דרבא. כיון שהתקנה לטובתו קודם שחלה התקנה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, ולא חל הדין שיאכל הפירות. אבל לאחר נשואין שכבר חל הדין שיאכל הפירות אין בידו לבטל ורק כיון שהקנו לו רבנן קנין בשדה א"כ יכול להקנות לה קנין הפירות, ואוכלת מטעם קנין ולא מטעם שהוא מסלק עצמו מאכילת הפירות. (ואולי יש לבאר ג"כ מה שכתב (שם בהלכה ז') התנה עמה אחר הנישואין שלא יהא ליה דין ודברים בנכסים ולא בפירי פירותי' עד עולם בחיי' ובמותה הרי זה אינו אוכל פירות כלל אבל אם מתה יורשה כמו שביארנו, והקשה הראב"ד אמאי לא כתב שמיירי דוקא בקנו מידו והמ"מ הסכים דמיירי בשקנו מידו, ולפי דברינו יכול להיות דמיירי הרמב"ם בנכסים שלא נפלו עדיין, שבזה יוכל להתנות שלא יהי' לו קנין ולא יאכל פירות. ובזה אין צריך קנין אף בנשואה. ויש לעיין בדין זה). אבל ירושה כיון שחל הדין שהבעל הוא היורש של אשתו, אין בידו לבטל הדין הזה אחר נישואין ובודאי דקנין לא מהני לדין זה שהרי עדיין אינה שלו שיקנה לה:
היוצא לנו מכל הנ"ל דכתובה משו"ה אינה יכולה למחול משום דכל ימים שהיא תחתיו הוי רק דין הכתובה ולא חיוב ורק כשתתאלמן או תתגרש נעשה חיוב, וזה ביארנו דהיכא דלא הוי חיוב רק דין כמו בהענקה לא שייך האי דין דשעבודא דר' נתן שיהי' החיוב של אחר, וא"כ לפי"ז אע"פ שבכל שעבודא דר' נתן אין יכול למחול דהתם אמרינן דהחוב של הלוה השני נעשה של המלוה הראשון אבל הכא בכתובה אין שייך לומר שהדין של הכתובה נעשה של הניזק וכיון דחיוב אין כאן עדיין משו"ה יכולה למחול:
ועפי"ז נוכל ליישב ג"כ מה שהקשו איך אמרינן (בב"מ כ') מצא שטר כתובה בשוק כו' מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה זבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתא למיטרף לקוחות שלא כדין אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. והקשו הראשונים ודילמא לותה מאחד בינתים דמשועבד הבעל לההוא מדר' נתן ואין יכולה למחול לו, ועתה יוציא השובר שכבר מחלה קודם הלואה, אכן לפי דברינו דבכתובה כל הימים שהיא תחתיו לא הוי רק דין עליו, לא שייך שהדין נעשה של המלוה שלוה, בכה"ג יכולה למחול, ואולי יש לכוין לזה גם דעת הראשונים שאמרו דמשו"ה בכתובה לא שייך שעבודא דר' נתן משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, והקשה הש"ך מה בכך הא הוי כלא הגיע הזמן דשייך שעבודא דר' נתן, אכן יוכל להיות דכונתם כדברינו דמחיים לא הוי חיוב רק דין, ובדין לא שייך שעבודא דר' נתן כמו שביארנו בארוכה גבי הענקה, דאיך נוכל לומר דזה נעשה של המלוה ורק יש דין דמחויב ליתן אבל לא שגוף הדבר נעשה של המלוה, משו"ה יכולה למחול כמו במכירת שטרות שאף שיש דין על הלוה ליתן להלוקח מ"מ יכול למחול, ומיושב לפי זה ג"כ הקושיא שהקשה הרא"ש (בב"מ שם) וכן הוא בתוס' ב"ב דילמא ניחא לה טפי בהחזרת השובר ממה שתמחול דאי מחלה היתה צריכה לשלם כל מה שהכתובה שוה עכשיו כו' וכן הקשו גבי קריבתו דרב נחמן דזבינתה לכתובתה בטובת הנאה דאמר ליכא דניסוב לה עצה:
שתמחול, ומאי מהני מחילתה כיון דקיי"ל שהמוחל צריך לשלם כל שיווי החוב. אכן לדברינו ניחא דהנה הרמב"ם כתב ובפ' ו' מהלכות מכירה הלכה י"ב) דקנין השטרות הוא מדרבנן משו"ה יכול למחול, והקשה הראב"ד לא מן השם הזה אלא מפני שהלוקח יכול לומר אני לא שעבדתי לך את עצמי. וביאר הקצוה"ח דכונת הראב"ד דמכירת שטרות הוי רק הרשאה מהמוכר להלוקח שיוכל לגבות בעדו, וביארנו בסוגיא דהמזיק שעבודו של חבירו דמשו"ה לא פירש כן הרמב"ם דמכירת שטרות הוי רק הרשאה. אבל אין להלוקח קנין כלל בשעבוד הנכסים אפי' מדרבנן, דא"כ אמאי אמרינן מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרות. הא אף מאן דדאין דיני דגרמי מודה שהמבטל כיסו של חבירו תטור, משום דלא הזיק לו ממון שלו רק מנע שלא ירויח ואם נימא דאין להלוקח קנין בשעבוד כלל, א"כ המוכר במחילתו לא הזיק לו דבר שלו, רק מנעו שלא יוכל לילך להרויח משו"ה הי' פטור מלשלם לפום כן פירש הרמב"ם שיש קנין להלוקח בשעבוד הנכסים מדרבנן. ומשו"ה צריך לו לשלם שהזיק לו שעבוד הנכסים שלו היינו שע"י מחילתו נעשה השטר שלו נייר בעלמא והרי הוא כשורפו, נמצא דכתובה דאין לה כלל שעבוד מחיים א"כ הכתובה בעצמה ג"כ לא הוי שעבוד רק דין. נמצא דבמחילתה הוי' רק מונעת ומבטלת כיסו של חבירו, ומשו"ה אם מחלה וסלקה עצמה מחיוב כתובה פטורה מלשלם הכתוב בכתובתה. אבל בחוב אחר שהתם קנה שעבוד הנייר דבמחילתו הוי כשורף השטר צריך לשלם כל הכתוב בשטר:
ואגב אמרתי לבאר דמה שהוכיחו בתוספות דמעמד שלשתן אין יכולה למחול וראי' מדאמרינן (בקדושין מ"ח) התקדשי לי בשטר חוב או שהי' לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהן, ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ואמרינן דפליגי במלוה בשטר ובמלוה על פה, במלוה בשטר פלגי בדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ופליגי אי סמכה דעתה. ובמלוה ע"פ פליגי אי שייך במלוה ע"פ מעמד שלשתן, ואם נימא דאפילו במעמד שלשתן יכולה למחול, א"כ אפילו אית להו לרבנן דגם במלוה ע"פ יש מעמד שלשתן. ג"כ אינה מקודשת דלא סמכה דעתה, ולדידי נראה דלשטת הנך פוסקים דס"ל דבמוחל צריך לשלם כל החוב אין ראי' כלל, דלכאורה קשה איך יראה שמא ימחול הא יצטרך לשלם לה מדין מזיק, ועכצ"ל דכיון דרצונה להתקדש במלוה בשטר אם ימחול הא יהי' רק מלוה ע"פ שיוכל לטעון פרעתי, ובקדושין הא אמרינן קפידא. דאף מכסף לזהב יש קפידא מכש"כ ממלוה בשטר למלוה ע"פ דאמרינן דאין כותבין השטר אלא מדעת הלוה שלא יחזירו ממלוה ע"פ למלוה בשטר, ומשו"ה אינה מקודשת במלוה בשטר דאם ימחול יהי' נאמן לומר פרעתי אבל בנתקדשה במלוה ע"פ הרי דלא חששה פן יאמר פרעתי ואם כן מאי איכפת לה אף אם ימחול הא יצטרך לשלם לה מדין מזיק, ומה לה חוב ע"פ מאיש זה או מאיש אחר משו"ה אם הי' סברי רבנן דמעמד שלשתן איכא במלוה ע"פ היתה מקודשת, ואיצטריך לומר דסבירא להו לרבנן דמלוה על פה לא מהני מעמד שלשתן, אבל מחילה יכול להיות דמהני לכולי עלמא במעמד שלשתן ודו"ק: