אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן לז

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן לז

סימן לו

סוגיא דהקונה בית בא"י כותבין עליו אונו. ויתבארו בו הרבה דיני תרומות מעשרות ושמיטין ויובל בזה"ז ובזמן בית שני. וקדושה ראשונה קדשה רשעתה והרבה מקומות שלא כבשו עורי מצרים:

דף פ הלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך אלא כדאמר רבא התם אומר לעכו"ם ועושה ה"נ אומר לעכו"ם ועושה ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בי' רבנן. והנה הרמב"ם פסק (בפ"ו מהלכות שבת הלכה י"א) דסוריא כא"י לדין זה. והקשה המ"א באו"ח (סימן ש"ו סעיף י"ב) דדין זה דסוריא כא"י לענין הקונה בית כותבין השטר ע"י עכו"ם אפילו בשבת הוציא הרמב"ם מגמ' גיטין (דף מ"ח) דאיתא התם הקונה בית בסוריא כקונה בפרורי ירושלים והתם אמרינן דברייתא סברה כיבוש יחיד שמי' כיבוש דברייתא סברה דגם לענין תרומות ומעשרות שוותה סוריא לא"י. וא"כ הרמב"ם דפסק כיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש ותרומות ומעשרות בסוריא אינה אלא מדרבנן מנ"ל דגם למ"ד לאו שמי' כיבוש שוה סוריא לא"י לדין דכותבין אונו ע"י עכו"ם אפילו בשבת:

ונראה לי לתרץ דהנה התוס' בגיטין (דף ב') הקשו על מתניתין דמשמע דעכו חוץ לארץ. והרי בפרק מי שאחזו אמרינן למימרא דעכו לאו מא"י היא הא כי מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוי מפטרי כו' וע"כ פירשו התוס' דעכו חצי' ארץ ישראל וחצי' חו"ל. אכן הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות תרומות דעכו חוץ לארץ. וקשה עליו קושית התוס'. דהא אמרינן כי מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי. ואמאי לא פירוש דחצי' ארץ ישראל. ובאמת ירושלמי מפורש הוא דעכו חצי' ארץ ישראל וחצי' חו"ל. וביחוד קשה על הרמב"ם קושית הרשב"א דהרי קרא מפורש הוא דעכו מחו"ל היא שהרי כתיב קרא אשר לא הוריש את יושבי עכו ובחולין אמרינן למימרא דבית שאן לאו מא"י היא הא כתיב מנשה לא הוריש את יושבי בית שאן. הרי היכא דכתיב קרא לא הוריש מא"י היא ומהרמב"ם מוכח דס"ל דעכו אינה אף מהנך שכבשו עולי מצרים. שהרי כתב הרמב"ם שם דמקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל מחויבים מדרבנן בתרומות ומעשרות ואילו עכו כתב שהיא חו"ל ופטורה לגמרי. וכתב איזה ארץ שכבשו עולי מצרים כו' עד עכו כו' ועכו חו"ל הרי שאינה כלל מא"י וקשה עליו מקרא:

וליישב כל זה נראה לי להקדים עוד דברי הרמב"ם שם (בפ"א מהלכות תרומות שכתב בהלכה כ"ו) ז"ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד. ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית לא כשהי' בירושה שני' שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן. ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהן כתרומה. והקשה הרדב"ז מדברי הרמב"ם עצמו שכתב בהלכות שמיטה ויובל שאף בביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו בתי ערי חומה ונתחייבו במעשר. ואף בביאה שלישית ג"כ יהי' כל אלו דילפינן מאשר ירשו אבותיך וירשתה דמקיש ירושות להדדי הרי דס"ל להרמב"ם דמעשר בימי עזרא הי' מדאורייתא. והכא הרי מדמה הרמב"ם מעשר לתרומה והוא סובר דאף בימי עזרא הי' חיוב התרומה רק מדרבנן. עוד הקשה הכ"מ על דברי הרמב"ם דס"ל דבימי עזרא אף שהי' א"י קדוש אעפי"כ לא נהג תרומה ומעשרות מן התורה כיון שלא הי' ביאת כולכם. שהרי אמרינן ביבמות (דף פ"א) א"ר יוחנן ואנא דאמרי כר' יוסי פירוש דס"ל תרומה בזמן הבית בימי עזרא דאורייתא דתניא אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להן ירושה שלישית אין להן ואם כדברי רבינו שהדבר תלוי בביאת כולם האיך מביא:

ר' יוחנן דר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דאורייתא דילמא ס"ל תרומה בזה"ז לאו דאורייתא מפני שלא באו כולם:

והנה שם (בפ"א מהלכות תרומות הלכה כ"ב) כתב הרמב"ם פירות א"י שיצאו חו"ל פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה. שמה אתם חייבין. בחו"ל פטורין. ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה. שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חו"ל ואם יקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם. וכתב הכ"מ ע"ז ז"ל לכאורה נראה מדברי רבינו שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות חו"ל שנכנסו לארץ שחייבים בחלה מדאורייתא ובמעשרות אינו חייב אלא מדבריהן. ויש לתמוה דמאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרומה ומעשרות פירות א"י ממילא אית לן למילף לחייב מדאורייתא פירות ח"ל שנכנסו לארץ לענין תרומות ומעשרות וכל דכן הוא ועיין שם בדבריו שרוצה לומר דמדבריהם קאי גם אחלה. או דגם לענין תרומה ומעשרות חייב אם נכנסו לארץ קודם מירוח מן התורה. אכן לענ"ד אי אפשר לומר כן. שהרי למ"ד יש קנין לעכו"ם בא"י אף אם מרחו ישראל פטור מן המעשרות. ואמאי נהי שיש קנין לעכו"ם והוי השדה חו"ל. עכ"פ כשקצרם ומירחם הרי מירחם בא"י וא"כ יתחייב מדאוריי' דלא גרע מפירות חו"ל שנכנסו לא"י. וזה בודאי דוחק לומר דמיירי שמירחם באותה שדה בעצמה. וגם מוכח בגיטין (מ"ז) שאם הביאה שליש ביד עכו"ם אף שמכר אח"כ לישראל פטור מן המעשרות למאן דס"ל יש קנין. והרי עתה כשמכרה לישראל הרי עתה השדה א"י. וא"כ הרי נכנסו הפירות לא"י. ע"כ דפירות חו"ל שנכנסו לארץ פטורין מן המעשרות מה"ת ומה שהקשה הכ"מ שנילף לחיובא מאלה. דאמרינן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין ומשמע דגבי חלה חייבין מדאורייתא. לענ"ד לא קשה מידי שהרי אמרינן שבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. משום דגבי תרומה כתיב שדך דחיוב שמחייב למעשר הוי הגדל בארץ של ישראל ומירוח של ישראל, אבל גבי חלה לא בעינן שדך. היינו דקביעות החיוב לחלה קובע הגלגול. ולא בעינן שיהי' פירות שגדלו בקרקע של ישראל. ולפי"ז שפיר אמרינן דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה. שהרי כתב רחמנא שמה דבא"י מחויבין. א"כ הקביעות לחלה היינו הגלגול הי' בחיוב. שהרי הי' בא"י. אבל פירות חו"ל שנכנסו לארץ לגבי מעשר מאי מועיל שהמירוח יהי' בחיוב. הא בעינן שדך היינו שגם הגדולין יהי' בקרקע של א"י. דלגבי מעשר הקביעות למעשר הוא הגדולין שגדל בקרקע של ישראל וא"כ כיון שגדל בקרקע חו"ל איך יתחייב במעשר הא לא גדלו בשדך. והוא כמו בשבע שכבשו ושחלקו שנתחייבו בחלה. דלא בעינן שיגדל בשדה של ישראל. אבל בתרומה לא נתחייבו דשם בעינן שדך. אף שהפירות שקצרו הי' בא"י שהרי כלל הארץ תיכף שנכנסו ישראל לא"י נעשית א"י אבל על השדה לא הי' עדיין כיבוש ולאו שדך מקריא. וכיון שלא גדלו הפירות בחיוב פטורין מן התו"מ. שהרי חסר קביעות הגידול למעשר אבל לענין פטור שפיר ילפינן דכמו גבי חלה אמרינן שקביעות הגלגול הוא דוקא בא"י א"כ גם המירוח בעינן דוקא בא"י והרי גבי מעשר ותרומה אף היכא שהגדולין הי' בחיוב אם מירחן עכו"ם פטור. הרי דבעינן דוקא שגם המירוח יהי' בחיוב ובצירוף שניהם לחיוב היינו הגדולין בחיוב. והמירוח בחיוב אז נתחייבו. והיכא דחסר אחד מהן פטור. א"כ היכא דמירחם בחו"ל. הרי המירוח בפטור דזה ילפינן משמה דדוקא בא"י קובע החיוב כל חד מאי דצריך לי'. גבי חלה דהקביעות לחלה הוא הגלגול. בעינן שיהי' הגלגול בא"י. וגבי תו"מ דהמירוח קובע בעינן שיהי' המירוח בא"י. אבל אם מירחם בחו"ל הרי לא הי' המירוח בחיוב. משו"ה פטורים פירות א"י שנכנסו לחו"ל קודם מירוח מדאורייתא ורק מדרבנן מחויב:

והנה ביבמות פ"ב בתוס' ד"ה ירושה הביאו בשם ר"ת דהא דאיתא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להן ירושה שלישית אין להן. ירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב. ירושה שניה היא ירושת יהושע. והקשה התוס' ע"ז דבסוף פרק יוצא דופן מפליג ר' יוסי בין תרומה לחלה. וא"כ קדושה שני' היא קדושת עזרא דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק עכ"ל התוס' ונראה לי דהא דילפינן דבעינן ביאת כולכם. היינו כל חד כדיני' גבי תרומה דבעינן שדך. א"כ עיקר הדין דביאת כולם היינו על ירושת וכיבוש הקרקע. דכל זמן שלא נכבשה ונתחלקה א"י לכל ישראל אף זה שזכה כבר בחלק שלו לא הי' מחויב בתרומה דבעינן ביאת כולכם. היינו שיזכו כל ישראל בקרקע א"י ולא מקרי זכות זה שדך לחייב בתרומה. כל זמן שכל ישראל לא זכו אבל אם הלכו שבט אחד למלחמה. לא נפטרו בשביל זה מתרומה. שהרי עדיין א"י שלהם היא ועדיין יש ביאת כולם. והנה אף דאמרינן אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר היינו דוקא קנין עכו"ם. אבל כיבוש עכו"ם מועיל למאן דס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. וילפינן זה מאשר ירשו אבותיך וירשתה שהרי כתב הרמב"ם שם ובפ"א מהלכות תרומות הלכה ה') ז"ל כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלה קדושתן שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא הרי שהכיבוש הראשון בטל כשגלו ישראל ואם נימא דכיבוש עכו"ם אין מועיל. א"כ הוי רק כמו שהלכו. וא"כ הרי עדיין הכיבוש הראשון קיים. ע"כ דכיבוש עכו"ם מועיל למאן דס"ל קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. אבל אם נימא שגם כיבוש עכו"ם אין מועיל א"כ לא בטלה קדושה ראשונה וכשגלו הוו רק כמו שהלכו ישראל אבל א"י עדיין שייך להם. ולפי"ז מיושב שפיר מאי שהקשה הכ"מ על דברי הרמב"ם איך קאמר הרמב"ם דחיוב תרומה תלוי בביאת כולם. א"כ מאי ראי' מייתי ר' יוחנן דר' יוסי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. מדקאמר ירושה ראשונה ושני' יש להן ושלישית אין להן דילמא סבר קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ואעפי"כ הוי תרומה בזמן הזה דרבנן כיון שלא הי' ביאת כולם. אכן לפי הנ"ל ניחא לפירוש ר"ח דס"ל דירושה ראשונה הוי ירושת אברהם יצחק ויעקב. וירושה שני' הוה ירושת יהושע. א"כ ע"כ ס"ל לר' יוסי כיבוש עכו"ם אין מועיל. ומשו"ה לא יצטרכו לירושה שני'. שאף שגלו ישראל עדיין א"י שלהם היא. דאם נימא כיבוש עכו"ם מועיל. ועתה לא שייך א"י לישראל. א"כ הרי יצטרכו ירושה שני' ע"כ דכיבוש עכו"ם אין מועיל א"כ מה שגלו ישראל הוי רק כהלכו משם. וא"כ הרי קיים עדיין ביאת כולם. א"כ ע"כ לר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא. משא"כ לדידן דס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. הרי ס"ל דכיבוש עכו"ם מועיל א"כ שפיר אמרינן דבביאתן בימי עזרא לא נתחייבו בתרומה. שהרי הכיבוש הראשון בטל והכיבוש הזה לא הי' לכולם. ואף לפרש"י שפירש ירושה ראשונה היינו בימי יהושע וירושה שני' היא בימי עזרא ג"כ לא קשה, שאף דלפרש"י צ"ל דבפעם הראשון הי' קרושה שקידשו רק לזמן שיהיו ישראל, בא"י ובפעם השני קדשו אף לאחר שיגלו. עכ"פ אם נימא דכיבוש עכו"ם מועיל שלא יקרא של ישראל. א"כ נהי דכשישובו בפעם השני' לא יצטרכו לקדש פעם אחרת. אבל לכבשה ולירשה נצרכו. שהרי עתה אינה קנוי' לישראל. ואף דלפרש"י קדושה שקדשו בפעם שני' מקרי ירושה. אבל הקנין שיצטרכו לעשות ולכבוש אותה. בודאי דגם זה מקרי ירושה. וא"כ איך קאמר ירושה שלישית אין להן. עכצ"ל לר' יוסי כיבוש עכו"ם אין מועיל לבטל קנין שהי' לכל אחד מישראל בא"י ורק קדושה:

בטלה בגלות ראשון משום שלא הקדישו אלא לשעתה היינו לזמן שישבו ולא יגלו א"כ הרי ע"כ לר' יוסי בפעם השני כשגלו וגם בפעם הראשון לגבי כיבוש הי' רק כמו שהלכו, ויש עדיין ביאת כולם היינו כיבוש כולם הראשון (שהרי כיבוש כולם דגבי תרומה דבעינן שדך דין דביאת כולם הוא שיהי' שדך של כל ישראל) ורק כשגלו חסר הקדושה. אבל הכיבוש לא בטל וא"כ יש עדיין ביאת כולם שהרי גם עתה שייך א"י לכל שבט מישראל משו"ה ע"כ לר' יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא אבל לדידן דפסקינן כיבוש עכו"ם מועיל. א"כ בטל הכיבוש הראשון. משו"ה תרומה אף בימי עזרא הי' רק דרבנן. שהרי לא היתה א"י כבושה לכל ישראל:

וכל זה שביארנו דביאת כולם היינו כיבוש כולם היינו שלא מקרי שדך לגבי זה עד שיהי' שדה לכל אחד מישראל היינו דוקא לגבי תרומה. אבל גבי חלה דשם לא בעי כלל שדך ושם תלוי רק במקום, היינו כיון שנכנסו ישראל לא"י נתחייבו בחלה, ומחויבין בחלה בא"י בעת שיהיו ישראל בא"י. ובעינן דוקא ביאת כולם שיהיו כל ישראל. א"כ האי דינא דלגבי חלה דבעינן ביאת כולם. היינו דין שיהיו כל ישראל בארץ ישראל לא שיקנו ויחזיקו כל ישראל בקרקע. ולפי"ז מיושב שפיר קושית התוס' שהקשה על הר"ח איך מפרש דירושה ראשונה הוה ירושת אברהם יצחק ויעקב וירושה שני' היינו ירושת יהושע. דא"כ איך מפליג בנדה בין תרומה לחלה אליבא דר' יוסי שהרי בירושת יהושע היו כולם. אכן לדברינו ניחא וידוקדק היטב הא דאמר רב הונא ברי' דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבה בחלה ולא נתחייבו בתרומה. א"כ חזינן דחמיר חיובא דחלה מחיובא דתרומה ואמינא להו אדרבה (פירוש מראי' שהבאתם הא גופא מוכח להיפוך) שהרי בעינן ביאת כולם כדכתיב בבואכם. א"כ אדרבה מדשבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ע"כ דגבי חלה לא בעינן שדך רק שפירות שהם בא"י בעת שכל ישראל שם, ותלוי רק אם ישראל שם או לא. א"כ אדרבה אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא פירוש ר' יוסי דס"ל כיבוש עכו"ם אינו מועיל היינו דוקא גבי תרומה. דשם הדין דביאת כולם קאי על כיבוש אדמת הארץ וחלוקה לישראל. א"כ שפיר נוכל לומר. הרי גם עתה שייך א"י לכל אחד מישראל. שכיבוש עכו"ם אין מועיל. אבל בחלה דעיקר הדין תלוי אם ישראל המה בארץ ישראל א"כ כיון דבעינן ביאת כולם. הכונה שיהא בארץ ישראל. א"כ השתא שאינם בארץ ישראל. אף ששייך להם ארץ ישראל למאן דס"ל תרומה בזמן הזה דאורייתא פטורין מן החלה. דגבי חלה ביאת כולם היינו שיהיו בארץ ישראל. (ואף אם נימא דגבי חלה ביאת כולם ג"כ הוא כיבוש אלא דלא בעינן כיבוש על גוף הקרקע רק כיבוש כללי על הארץ היינו על ממשלת הארץ ג"כ לא קשה דאף דר' יוסי סבר כיבוש עכו"ם אינו מועיל היינו על גוף הקרקע. אבל כיבוש הכללי בודאי דמועיל. וא"כ גבי תרומה עיקר הדין תלוי בכיבוש הפרטי של השדה. ומשו"ה כשגלו ישראל אף שבטל כיבוש הכללי. אבל כיבוש השדה לא בטל ומוחזקת קרקע א"י לכל ישראל, משו"ה חייבין בתרומה למאן דס"ל כיבוש עכו"ם אינו מועיל היינו ר' יוסי דס"ל ירושה שלישית אין להן. אבל כיבוש כללי אין כאן א"כ במעשר דתלוי בכיבוש הכללי. שהרי תיכף כשנכנסו ישראל לארץ אף שלא הי' כיבוש פרטי על השדה נתחייבו בחלה. א"כ תלוי גבי חלה בכיבוש כללי. ומשו"ה כשגלו בפעם הראשון בטל הכיבוש הכללי אף לר' יוסי. והא דקאמר ר' יוסי שלישית אין להן היינו דירושה לא שייך רק על השדה לא על כיבוש הממשלה. ומשו"ה חלה לר' יוסי ג"כ מדרבנן אף בימי עזרא שהרי לא הי' ביאת כולם היינו הכיבוש הכללי לא הי' לכולם דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק):

ולפי"ז מיושב כמין חומר הקושיא שהקשו על דברי הרמב"ם איך קאמר הרמב"ם ויראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזה"ז אלא מדבריהן היינו אף דגבי מעשר לא כתיב ביאת כולכם ילפינן מעשרות מתרומה. והרי הרמב"ם כתב בהלכות שמיטה ויובל דבביאה שני' נתחייבו במעשרות ומשמע דהוי מן התורה. אמנם לדברינו מיושב דאין כוונת הרמב"ם דמעשר יליף מתרומה לגבי ביאת כולם. אלא דבודאי גבי תרומה בעינן ביאת כולם דילפינן מחלה. אבל מעשר לא בעינן ביאת כולם ומשו"ה בימי עזרא תרומה הי' דרבנן ומעשר מדאורייתא, אבל עכ"פ נהי דגבי מעשר לא בעינן ביאת כולם. אבל שדך הא בעינן. ומשו"ה כתב ויראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזה"ז אלא מדבריהן פירוש אף דבימי עזרא נתחייבו. אבל בזה"ז הוא מדרבנן שהרי כיון דס"ל תרומה אף בימי עזרא דרבנן ע"כ דס"ל כיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין ישראל שאם הי' עומד קנין ישראל בתקפו. א"כ הרי כשגלו הוו רק כהלכו, אבל ביאת וכיבוש כולם לא בטל. ומדאמרינן תרומה בימי עזרא דרבנן ע"כ דכיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין ישראל א"כ בזה"ז פטור אף מן המעשרות מה"ת אף דלא בעינן ביאת כולכם. אבל שדך הא בעינן וכיון דכיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין ישראל. א"כ הא לאו שדך של ישראל הוא. משו"ה פטור מן המעשרות בזה"ז דוקא. אבל בימי עזרא אף שבתרומה לא נתחייבו שהרי לא הי' ביאת כולם במעשר נתחייבו שהרי במעשר לא בעינן ביאת כולם. רק שדך בעינן וכיון דכבשוה בימי עזרא הרי שדך הוא, משו"ה כתב הרמב"ם דבביאתן בימי עזרא נתחייבו במעשר מן התורה:

ועפ"י דרכנו יש לבאר דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל הסותרים זה את זה לכאורה דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות שמיטה ויובל הלכה כ"ה) ז"ל אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והקשה הכ"מ דמדברי הרמב"ם משמע דס"ל שביעית בזמן הזה דאורייתא. והרי הרמב"ם בעצמו הביא בריש פ"ט הא דרבי דאמר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. ועוד שהרי הרמב"ם כתב שפרוזבול הוי דוקא בשמיטה דרבנן. וא"כ פרוזבול היינו דוקא אליבא דרבי דס"ל שמיטה בזה"ז דרבנן והרמב"ם פסקה להא דפרוזבול. ואיך פסק כאן שמיטה בזה"ז דאורייתא, ע"כ פירש הכ"מ דהרמב"ם ס"ל הא דאמר בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. שמיטת קרקע היא יובל ושמיטת כספים היא שביעית ולא הוקשה ליובל אלא שמיטת הכספים דומיא דשמיטת הקרקע ביובל, אבל חרישה וזריעה בשביעית לא הוקשה ליובל. ואעפ"י שאין היובל נוהג בזמן הזה חרישה וזריעה בשביעית אסור מדאורייתא אף בזמן הזה. אף שאין היובל נוהג. אך הכ"מ בעצמו הקשה על דבריו אלו שהרי הרמב"ם כתב (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט') ז"ל ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ושדה אחוזה ומקבלין גר תושב ונוהג שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית דארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהן כמו שביארנו עכ"ל הרמב"ם. ותירץ הכ"מ דהאי מדבריהם לא קאי אלא על השמטת כספים. אבל שביעית בארץ מדאורייתא נהגה אף בזמן שאין היובל. אך דברי הכ"מ תמוהים אם שביעית בארץ אינו תלוי כלל ביובל. למאי מנה הרמב"ם שביעית בארץ בכאן בין הדברים שתלוים ביובל. ואיך שייך דברי הרמב"ם בזמן שהיובל נוהג נוהג כו' שביעית בארץ כו' ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהג אחד מכל אלו חוץ שביעית בארץ שנוהג אף בזמן שאין היובל נוהג. א"כ לא שייכא כלל שביעית גבי יובל ומדוע לא:

מנה הרמב"ם כלאי הכרם וערלה. ועוד הרבה דברים דיני הארץ ובודאי דלא מנה הרמב"ם בכאן אלא דברים התלוים ביובל. ע"כ דשביעית מדאורייתא תלוי ביובל והאי מדבריהם קאי גם על שביעית דחרישה וזריעה. ועיין עוד בלח"מ שמקשה על דברי הכ"מ איך נוכל לומר דחרישה וזריעה דשביעית לא תליא ביובל אף לדברי רבי דבמועד קטן (דף ב') אמרינן וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו' הרי דלרבי גם חרישה וזריעה בזה"ז דרבנן:

והנה אף כי לכאורה קושית הכ"מ אינו מובן. דלכאורה יש לומר דהרמב"ם בודאי ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן כיון שלא נוהג יובל. וס"ל כרבי דהוקשה שמיטת כספים שהוא שביעית לשמיטת קרקע שהוא יובל. וכיון דיובל לא נהגה גם שביעית לא נהגה. ומה שכתב הרמב"ם דשביעית נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אין ראי' דס"ל שביעית בזה"ז דאורייתא. שהרי הרמב"ם בעצמו כתב בזה"ל גם גבי תרומות שנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אף שהוא ס"ל תרומה בזה"ז לאו דאורייתא וביאר הכ"מ בעצמו (בפ"א מהלכות תרומות) דכונת הרמב"ם דתרומה לא תליא בבית רק תלוי בביאת כולם ואם יש ביאת כולם נוהג אף שלא בפני הבית ואם אין ביאת כולם אף בפני הבית לא נהגה. א"כ לכאורה יש לבאר ג"כ כאן הכי דשביעית תליא ביובל כדיליף רבי מוזה דבר השמיטה שמוט. ויובל תלוי אם כל יושבי' עלי' כמו שכתב הרמב"ם (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הלכה ח'). ומשו"ה כתב הרמב"ם דשביעית נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית דלא תלוי כלל בבית. שאם כל יושבי' עלי' אף שלא בפני הבית נהגה, ואם אין כל יושבי' עלי' אף בפני הבית לא נהגה. ולפי"ז נצטרך לומר דשביעית גם בימי עזרא לא הי' אלא מדרבנן שהרי יובל לא נהג מפני שאין כל יושבי' עלי'. ויקשה אמאי מחלקינן בין מקום שהחזיקו עולי בבל למקום שהחזיקו עולי מצרים לגבי ספיחין. (עיין ברמב"ם פ"ד מהלכות הנ"ל הלכה כ"ו). כיון דמקום שהחזיקו עולי בבל ג"כ הוא מדרבנן, ודוחק לומר דמדרבנן חילקו בין המקומות. דמשמעות הדברים דמשו"ה מחלקינן מפני שמקום שהחזיקו עולי בבל הוא מדאורייתא, וגם זה קשה כיון שסובר הרמב"ם דתקנת הלל פרוזבול הי' רק בשמיטה דרבנן א"כ גם בבית שני לא הי' יובל אלא מדרבנן. שאם הי' יובל דאורייתא גם שמיטה הי' דאורייתא וע"כ דיובל גם בזמן הבית הי' מדרבנן מדתקן הלל פרוזבול, ותקשה מדברי הרמב"ם בעצמו שמסיק כהגאונים דאחר החורבן לא מנינן יובל, משום שהקבלה הוא עמוד הוראה וקבלה בידם איש מפי איש שאחר החורבן מונין רק שמיטין ולא יובלות, ע"כ דלא ס"ל מנו יובלות לקדש שמיטין, וא"כ ע"כ היכא דלא נהג יובל אין מונין יובל, וא"כ מדמנו יובל בבית שני ע"כ דגם שמיטה הי' דאורייתא, ואולי סובר הרמב"ם כתירוץ התוס' בגיטין (ל"ז) דהלל תקן פרוזבול לא לדור שלו, שאז הי' שמיטה מן התורה והוא תקן רק לדור שאחר החורבן. אך כמובן הוא דחוק מאד:

גם דברי הרמב"ם שם קשים מאד שכתב שם ז"ל (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל הלכה ג') שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו כו' כיון שחרב הבית בטל מנין זה כו' ונבנה בית שני כו' ובשנה השביעי לבנינו עלה עזרא ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר כו' ומנו שבע שמיטות וקדשו שנת החמשים אע"פ שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות כו', אבל כל הגאונים אמרו שמסורת בידם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן ראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד כו' וע"ז אנו סומכין וכפי החשבון הזה אנו מורין כו' שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות עכ"ל הרמב"ם, והביא הכ"מ בשם הרמב"ם בתשובה לתרץ דברי הגאונים שהם כנגד גמ' ערכין דמשמע להדיא כתחלת דברי הרמב"ם וז"ל אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האי ז"ל ענינה שמנין ראשון לא בטיל ועליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית ראשונה אלא שמיטין בלבד כו', ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במס' ערכין כאילו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דילי' אליבא דמ"ד עזרא לא קידש אלא זכר בעלמא עבד וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממס' ערכין אליבא דמ"ד עזרא קידש וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ודבר זה נחלקו בו התנאים והאמוראים כו'. והקשה שם הכ"מ שאם טעם הגאונים משום שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, מה נשתנה קודם החרבן ששנת יובל לא היתה נכנסת במנין ואחר החורבן לא הי' מונין רק שבע שבע, ועיין שם עוד בדבריו, ולדידי קשה טובא אם נאמר דטעם הגאונים לפסוק דלא כגמ' ערכין מטעם דס"ל קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, א"כ שפסק הרמב"ם כהגאונים מטעם שהקבלה והמעשה עמודים הן, א"כ ע"כ מוכח דפסק הלכה קדושה ראשונה קדשה לשעתא ולעתיד לבוא, א"כ איך פסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות תרומות) קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. ומשו"ה תרומה בזה"ז דרבנן הא הקבלה והמעשה מחשבון השמיטה מוכח דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ועוד תקשה כיון דאם לא קדשה בטל מנין השמיטה והובלות, א"כ גם אם קדשה אעפי"כ כיון שאין כל יושבי' עלי'. א"כ ממילא בטלו יובלות וממילא בטל גם שמיטין שהרי פסק הרמב"ם לפסק הלכה דבזמן שאין היובל נוהג אין שמיטה נוהג:

לכן נראה לי לבאר דברי הגאונים וטעמם שפסקו דלא כגמ' ערכין. ואפשר שזהו ג"כ כונת הרמב"ם בתשובה הנ"ל שהביא הכ"מ. דהנה הרמב"ם (בפי"ב מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט"ו) כתב ז"ל אין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעת כיבוש הארץ כיצד עיר שלא היתה מוקפת חומה בשעה שכיבש יהושע את הארץ אע"פ שמוקפת עתה הרי היא כבתי החצרים ועיר שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע אע"פ שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת. וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהי' בימי יהושע כיון שעלה עזרא בביאה השני' נתקדשו כל הערים המוקפים חומה באותו העת מפני שביאתן בימי עזרא כביאתן בימי יהושע. והקשה הכ"מ דבפרק בתרא דערכין (דף ל"ב) תניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר למה מנו חכמים את אלו כלומר עירות מוקפות חומה מימות יהושע שמנו שם במשנה שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ אלמא קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא ורמינהו אמר ר' ישמעאל בר' יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל המצות הללו נוהגות בה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא אי בעית אימא תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל, ואיבע"א חדא מינייהו ר"א בר' יוסי אמרה דתניא ר"א בר' יוסי אומר אשר לוא חומה אע"פ שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן (ופרש"י הך דקתני קדשה לעתיד לבוא ר"א בר' יוסי אמרה כי היכי דאמר אע"פ שאין לו עכשיו ואע"ג דחרוב לא בטלה קדושתי'). וא"כ הרמב"ם דפסק לא קדשה לעתיד לבוא איך פסק דעיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אפילו בזמן שאינה מוקפת הרי היא כמוקפת והיינו כר"א בר' יוסי והרי זה כמזכה שטרא לבי תרי עכ"ל הכ"מ וכמדומה לי שקושיא זו שלו הקשה שם ג"כ הראב"ד, ולחנם שויוהו הכ"מ והרדב"ז לטועה בדברי הרמב"ם דכונת: הראב"ד בפשיטות להקשות קושית הכ"מ הנ"ל דוק בדבריו, ונ"ל דהרמב"ם לא מפרש כפירוש רש"י דכונת הגמ' להוכיח דכמו שסובר ר"א בר' יוסי דאף אם אין לו חומה עכשיו דינה כמוקפת חומה ה"נ ס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא. דמאי תליא זה בזה. דילמא קדושת הארץ לא קדשה אלא לשעתה. אבל בתי ערי חומה דין הוא דלא בעינן רק שיהי' מוקף חומה בשעת הכיבוש. לכן מפרש הרמב"ם פירוש אחר בדברי הגמ'. דהנה כפי שביארנו למעלה מחלוקת בין הני תנאי ואמוראי אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא או לא הוא אי כיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין של ישראל או לא דמאן דס"ל לא קדשה לעתיד לבוא. ס"ל דכיבוש עכו"ם מועיל. וכשכבשוה עכו"ם נעשית של עכו"ם ומאן דס"ל קדשה לעתיד לבוא. ס"ל דכיבוש שכבשוה עכו"ם לא הועיל כלל. וקנוי' היא לכל אחד מישראל כמו קודם החורבן. והנה מדמצינו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאו דוקא שהי' להם אז חומה. ור"א בר' יוסי ס"ל אע"פ שאין לו חומה עכשיו ובעינן רק שיהי' לו חומה בשעת הכיבוש. ובשלמא אם נימא דר"א בר' יוסי סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. א"כ כיבוש עכו"ם מועיל וכשעלו בני הגולה הי' כיבוש חדש שפיר הא דמנו עולי הגולה אלו שמצאו חומה. שאלו שהי' חומה בשעת הכיבוש השני קדשו בקדושת בתי ערי חומה ואף אם אח"כ תפול החומה תעמוד בקדושתה. כי עיקר תלוי בשעת הכיבוש. אבל אם נימא דסבר ר"א בר' יוסי לעתיד לבוא נמי עומדת קדושת יהושע משום דכיבוש עכו"ם אין מועיל. א"כ הרי בשעה שעלו לא הי' כלל כיבוש חדש. שהרי עדיין הכיבוש הראשון עומד. וא"כ קדוש עדיין בתי ערי חומה אף שנפלו חומתן שהרי ר"א בר' יוסי ס"ל דלא בעינן החומה רק בשעת הכיבוש. ולמאי מנו בני הגולה אלו שמצאו חומתן עומדים, ע"כ דר"א בר' יוסי סבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ומאן דס"ל קדשה לעתיד לבוא. ע"כ יסבור דלא כר"א בר' יוסי וס"ל דבעינן דוקא שיהי' החומה. ואינו מועיל שיהי' בשעת כיבוש, ומשו"ה מנו עולי הגולה אלו שמצאו בחומתן, רק להודיע שאלו בודאי מוקפת חומה מימות יהושע לאפוקי אינך חומתם הוקף אח"כ, ואעפ"כ לא מנו רק אלו שמצאו עומדין בחומתן שאלו שלא הי' חומה אינם קדושים לענין בתי ערי חומה. דאינם קדושים אלא בעומד חומתה. נמצא לפי זה אדרבה ר"א בר' יוסי שסובר דלא בעינן שיהי' חומתם עומדים רק בשעת הכיבוש, מדמנו בני הגולה רק אלו שעומדים בחומתן, ע"כ דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ובביאה שני' הי' כיבוש חדש. משו"ה הרמב"ם לטעמי' דפסק כר"א בר' יוסי דלא בעינן שיהי' חומתם עומדים רק בעת הכיבוש, פסק קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ובביאה שני' הי' כיבוש חדש דמקיש ביאה שני' לביאה ראשונה, מה ביאה ראשונה הי' כיבוש חדש, אף ביאה שני' הי' כיבוש חדש. שכיבוש עכו"ם הועיל לבטל קנין של ישראל, ומשו"ה אלו שהי' מוקפים חומה בשעת ביאה שני' נתקדשו. ואף אם נפלה חומתה בקדושתה קיימא:

ולפי הדברים יתיישב ג"כ מה שהגאונים פסקו דלא כגמ' דערכין וסמכו אגמ' דע"ז דמשמע דלא בעינן למנות יובל כדי לקדש שמיטין. הוא דהנה הא דאמרינן דבעינן כל יושבי' עלי'. אין הכונה דוקא כל ישראל. אלא הכונה דבעינן רק שיושבי א"י היינו רוב ישראל שיש להם זכות בא"י ישבו בארץ ישראל. והנה אם נאמר דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, א"כ ילפינן מאשר ירשו אבותיך וירשתה שכיבוש עכו"ם מועיל לבטל קנין של ישראל. ובביאה שני' הי' כיבוש חדש, ושייך א"י דוקא לאלה שכבשוה בביאה שני'. והם קרוים יושבי' שרק להם שייך א"י. וא"כ הי' בבית שני' כל יושבי' עלי'. ורק דבעינן שיהי' מכל השבטים. ומשו"ה כיון שירמי' החזירן היינו שהחזיר הרבה מכל שבט ושבט והיו י"ב שבטים כתקונן א"כ נהג יובל בבית שני מן התורה. אף כי בודאי לא החזיר ירמי' כל ישראל כדמשמע בכמה דוכתי ביבמות ובסנהדרין במשנה דמעשרת השבטים עתידין כו' שהרבה מעשרת השבטים לא חזרו. אלא הכונה שרק מכל שבט החזיר. וכיון שכיבוש הראשון בטל. אלו ששבו הי' יושבי'. והוי כל יושבי' עלי' אבל אם נימא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא א"כ כיבוש עכו"ם אינו מועיל לבטל קנין ישראל. וא"כ כל ישראל קרוים יושבי' וא"כ בבית שני לא הי' כל יושבי' עלי' שהרי חסר הרבה מישראל שלא עלו. וזה מצינו שמנו יובלות בבית שני. וא"כ לדידהו ע"כ צריך לומר הא דכתיב קרא וקדשתם את שנת החמשים וקראתם דרור בארץ לכל יושבי' יש שני דינים מנין השמיטות ומנין היובל. ודין דשלוח עבדים ביובל. וקרא דכתיב כל יושבי' קאי דוקא על דרור דהדרור של היובל הוא דוקא בעת שכל יושבי', אבל מנין השמיטין והיובלות לא תלוי בכל יושבי'. וס"ל כמ"ד (בר"ה ט') יובל היא אע"פ שלא שמטו ולא שלחו דיובל אינו תלוי בשלוח ושמיטה. וכמו התם דמיירי שלא שלחו ולא שמטו בשעת החיוב. ה"נ אף בזמן שאין חיוב להנך דברים היינו בזמן שאין כל יושבי' דאין דרור. אעפי"כ יש מנין היובל וקידוש השמיטין. משו"ה למ"ד קדשה לשעתה ולעתיד לבוא. ע"כ תלוי מנין השמיטה במנין היובל שהרי המנין ודיני היובל אינם תלוים זה בזה. וממילא אף בזמן שאין יובל מנין היובל לא בטל. אבל למאן דס"ל לא קדשה לעתיד לבוא. א"כ בעת בית שני הי' כל יושבי' היינו אלו שזכו בא"י בביאה שני' עלי' וא"כ לא נצטרך לומר דמנין היובל אינו תלוי בדין שילוח עבדים. וא"כ בזמן שאין כל יושבי' עלי' גם מנין היובל אין כאן. וס"ל כחכמים (בר"ה ט') דשילוח ושמיטה מעכב ביובל. ומשו"ה פסקו הגאונים דעתה שאין כל יושבי' עלי' בטל גם מנין היובל כמו שמוכח החשבון מגמ' ע"ז ורק מנין השמיטה נאמר וספרתה לך שבע שנים. שמנין השמיטה אינו תלוי בדיני השמיטה. אבל קרא דוקדשתם את שנת החמשים כתיב באותו כתוב בעצמו לכל יושבי' דבזמן שאין כל יושבי' אין מקדשים שנת החמשים משא"כ מצות וספרת לך שבע שנים אין תלוי כלל ביובל. ומשו"ה אחר החורבן מנו רק שבע שבע. וכיון שהקבלה והמעשה עמודים הן בהוראה ראוי לתלות בהן ולומר כדבריהן דלדידן דס"ל לא קדשה לעתיד לבוא מנין השמיטין דוספרת לך אין תלוי ביובל דע"ז נאמר וקדשת כו' לכל יושבי' ובזמן שאין כל יושבי' אין כאן קדוש שנת החמשים, ויש לבאר ג"כ דברי הרמב"ם שהביא הכ"מ במ"ש והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא דילי' אליבא דמ"ד עזרא לא קידש וזכר בעלמא הוא דעבד. אין כונתו על רב האי גאון כמו שהבין הכ"מ. אלא אדלקמי' קאי שכתב הרמב"ם ז"ל ולא השגיח על הדברים שנתפרשו במס' ערכין כאלו אינם כתובים והדברים מראים דהאי מימרא וחושבנא כו' פירוש האי מימרא דמס' ערכין שמנו יובלות לקדש שמיטין הוא אליבא דמ"ד עזרא לא קידש וזכר בעלמא עבד כו' וא"כ לא הי' כל יושבי' עלי'. וע"כ דכל יושבי' בעינן רק בדרור. אבל וקדשתם שנת החמשים הוא מצוה אחרת דקאי אוספרתה לך שבע שבתת כו' וקדשתם את שנת החמשים, ואזיל מימרא קמא דאמרינן והוא דסליק אליבא דשמעתא ממס' ערכין פירוש מימרא קמא הוא המימרא שהביא רב האי היא סלקא כמ"ד בערכין שם דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא וא"כ בביאה שני' הי' כל יושבי' עלי' שרק אלו שעלו להם שייך א"י והם קרוים אז יושבי'. וא"כ וקדשתם לא קאי על וספרתה אלא אקרא דלקמי' וקראתם דרור לכל יושבי'. ובזמן שאין כל יושבי' אין כאן וקדשתם. אבל וספרתה לך שבע כו' נשאר. ומשו"ה אחר החורבן לא מנו רק שמיטין ולא יובלות כיון שלא הי' כל יושבי'. משום דמנין השמיטין אין תלוי ביובל. אף דשמיטת הכספים וחרישת הקרקע בשביעית תלוי ביובל כדילפינן מזה:

דבר השמיטה שמוט. בזמן שיש שמיטת הקרקע של יובל. נוהג שמיטת הכספים וחרישה וזריעה בשביעית ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהג שביעית. ומה שכתב הרמב"ם ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית ביארנו דכונתו דלא תליא רק אי כל יושבי' עלי' ושבטים כתקונן. ובזמן שאין יושבי' עלי' ושבטים כתקונן אין נוהג יובל ולא שביעית. אבל מנין השמיטין דנפקא מוספרת לך שבע שבתת כו' לא בטל. ולפי"ז מיושב נמי מה שהקשינו כיון דמוכח מהרמב"ם שיובל בזמן בית שני בביאת עזרא הי' מן התורה. א"כ למאי תקן הלל פרוזבול אחרי שהרמב"ם סובר דפרוזבול אינו מועיל אלא לשמיטת כספים דרבנן ונצטרך לומר דהרמב"ם ג"כ ס"ל כתירוץ התוס' שהלל תקן פרוזבול לדור שאחר החורבן. אכן לפי הנ"ל כיון דתליא בכל יושבי' עלי'. ובביאה שני' קרוים יושבי' אותן שעלו אז. שלהם הי' שייך אז א"י. א"כ בעת שבאו מלכי יון הזדים ומלכי רומים ושבו הרבה מהם בטל אז מנין היובל וקדושת שביעית מן התורה. ובעת שחזרו לגבולם חזר יובל ושמיטה מן התורה. ובעת שתקן הלל פרוזבול גלו הרבה ויוכל להיות כי הי' אז גלות רוב שבט אחד שהי' אז. ותקן הלל שיועיל פרוזבול. בעת שהשמיטה מדרבנן ובעת ששבו בנים לגבולם בטל פרוזבול דבשעת הבית גופא הי' זמנים שנהג שמיטת כספים מן התורה, וזמנים שלא נהג אלא מדרבנן, והא דכתב הרמב"ם שנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית היינו דלא תליא בבנין הבית שדין שביעית תלוי אם כל יושבי' עלי' ושביעית ויובל בזה"ז בודאי מדרבנן. שהרי אין יושבים עלי' שבטים כתקונן, ובזה מיושב הקושיא על הרמב"ם איך כתב דעכו חו"ל ואינה אף מאותן המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. והרי מקרא מפורש (בשופטים א') אשר לא הוריש יושבי עכו ובחולין אמרינן למימרא דבית שאן לאו מא"י הא כתיב מנשה לא הוריש את בית שאן. אכן לפי שביארנו דמשו"ה מעשר בזה"ז דרבנן אף שקדושה שני' קדשה גם לעתיד לבוא. אך דכיבוש עכו"ם מועיל א"כ כמו דאמרינן שבע שכבשו ושבע שחלקו לא נתחייבו במעשר משום דבעינן שדך. וגבי מעשר בעינן כיבוש פרטי על הקרקע וכיון שכבשו עכו"ם לאו שדך הוא. א"כ אדרבה מדכתב קרא אשר לא הוריש יושבי עכו. א"כ על עכו לא הי' כיבוש פרטי על הארץ. וא"כ עכו לא נתקדשה מעולם בקדושת א"י כיון שלא הוריש אשר את יושבי עכו וחסר עלי' השבע שכבשו ושבע שחלקו. ולא נתחייבה מעולם בתרומה ומעשר. והא דפריך הגמ' בחולין למימרא דבית שאן לאו מא"י היא כו' נראה לי דהנה לפירוש הרמב"ם שמפרש הא דאמרינן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל והניחו כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית דרש"י פירש דהניחו פירוש שלא קדשו בקדושת הארץ כדי שיסמכו עניים ליטול לקט שכחה ומשחרב הבית אותן המקומות שלא קדשו עולי בבל. נפטרו מכל החיובים. שרק אותן שקדשו בקדושה שני' נתחייבו אף אחר החורבן. אכל אותן המקומות שלא קדשו בקדושה שני' פטורים מן התרומות ומעשרות אחר החורבן. אבל הרמב"ם שפירש הניחום ולא פטורים מן התרומות ומן המעשרות. ואותן המקומות שלא החזיקו עולי בבל מחויבים ג"כ מדרבנן. וא"כ אמאי התיר רבי בית שאן לגמרי מתרומות ומעשרות אף מדגן דהרמב"ם פסק דבית שאן פטור ממעשר אף בדגן ותירוש. אכן לפי דברינו ניחא דהנה בתחלה סבר דלא בעינן כיבוש פרטי על כל קרקע רק שיהי' תחת ממשלת ישראל. ולפי"ז אף אותן מקומות שלא הורישו יושבי הארץ ג"כ א"י גמורה היא לתרומות ומעשרות ומשו"ה קאמר אישתמיטתי' הא דאמרינן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל והניחום ולא פטרום מן המעשרות רק כדי שיסמכו עניים בשביעית. אבל מן הדין פטורין מן המעשר אף שכל א"י נתחייב במעשר בביאה שני' מן התורה. אף שכללות א"י אי אעפ"כ אותן המקומות פטורין מן המעשר. הרי דבעינן כיבוש פרטי על כל הקרקעות. ולא מהני כיבוש הכללי שכבשו את א"י. וא"כ אדרבה משום דמנשה לא הוריש את יושבי בית שאן וחסר על בית שאן הכיבוש הפרטי משו"ש וגם עולי מצרים לא כבשוה וא"כ לא נתקדשה מעולם בקדושת א"י והם הניחו ולא פטרו מן המעשר, אלא אותן המקומות שעולי מצרים כבשום, אבל אותם המקומות שחסר עליהם הכיבוש הפרטי שהי' בשבע שכיבשו ושבע שחלקו אותן המקומות פטרו מן המעשר. אלא דהרבה מקומות מאותן שכתוב עליהם לא הוריש אע"פ כשאחר כן בזמן מן הזמנים קודם החורבן כבשום נתקדשו אז בקדושת א"י כמו שכתב הרמב"ם שם (בפ"א מתרומות ה"ב) שמפני זה חלק יהושע א"י לשבטים אף ע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהי' כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ויכבוש חלקו. אבל אם לא כיבש חסר הכיבוש הפרטי על הקרקע. ומשו"ה כיון שהעיד ר' יהושע בן זרוז על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן בלא מעשר הבין רבי שידוע הי' לר"מ שמנשה לא הוריש יושבי בית שאן עד החורבן. וא"כ נשארה בלי כיבוש ולא נתקדשה מעולם בקדושת א"י לענין תרומות ומעשרות. וכן אשקלון ידוע הי' לרבי שלא כבשוה בני יהודה ומיושב לפי"ז קושית הכ"מ שהקשה אמאי לא הביא הרמב"ם המקומות שהתיר עוד רבי קסרין ובית גוברין וכפר צמת (בירושלמי פ"ב דדמאי). אכן לפי הנ"ל ניחא דאותן המקומות שהתיר רבי היינו משום דרבי ידע שהם חוץ לגבולות א"י ולא איצטריך להרמב"ם להביא. שזה נכלל במה שכתב תחומי א"י. אבל בית שאן הוא בגבול א"י משו"ה איצטריך להביא שנמנה ופטרה וכן אשקלון הוא תחום א"י והיא מא"י. רק שיהודה לא הורישה משו"ה נשארה חו"ל. וכן עכו כיון שאשר לא הורישה וידוע הי' להם שכן נשאר עד גלות הארץ. א"כ היא חו"ל שלא נתקדשה מעולם:

אמנם כל זה שביארנו שעכו ואשקלון ובית שאן כיין שידוע הי' להם שלא הורישו כל ימי בית ראשון. לא נתקדשו בקדושת א"י מעולם היינו דוקא לגבי תרומה ומעשרות שחסר הכיבוש והחלוק. אבל בחלה בודאי נתחייבו אלו המקומות דלא גרע אלו המקומות מכל א"י בשבע שכיבשו ושחלקו שנתחייבו בחלה אף שלא הי' כיבוש הפרטי. א"כ ה"נ עכו וכיוצא בהן בודאי דכל העת של בנין בית ראשון הי' מחויבים בחלה ולא בתרומה ומעשר. נמצא אף דעכו היא חו"ל לגבי מעשר ותרומה. אעפ"כ ארץ העמים לא מקריא כיון שכל העת הי' מחויבים שם בחלה. לפי"ז מיושב שפיר מה שהביא בתוס' בשם הירושלמי דעכו חצי' ארץ ישראל דשם קאי לגבי טומאת ארץ העמים. וכיון שיש בעכו חצי המקום שהי' מגבולת ארץ ישראל אף שלא הורישוה אעפי"כ אינה מטמאה משום ארץ העמים כיון דבחלה היתה מחויבת וכן מפורש ברמב"ם (בפי"א מהלכות טומאת מת הלכה י"ב) שאשקלון וחברותי' אע"פ שפטורות מן המעשר ושביעית אין בהן משום ארץ העמים ולפי"ז מיושב נמי מאי דאמרינן בגיטין למימרא דעכו לאו מא"י היא הא כי מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוה מיפטרי. הרי דעכו יש בה מא"י ואיך כתב הרמב"ם שעכו חו"ל. אכן לפי דברינו ניחא דשם קאי לגבי הדין דאסור לצאת מא"י לחו"ל. ולא תליא כלל אי נתחייבה בתרומה ומעשרות אי לא רק דאל המקומות שנתן ה' לאברהם אם הי' תחת יד ישראל הם א"י. ולפי"ז שפיר קאמר דאף למאן דס"ל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש אעפ"כ כותבין אונו אפילו בשבת דבודאי לגבי דין זה לא שייך כלל אי מחויב במעשרות מן התורה והרי גם עיקר א"י פטור עתה מתרומה מן התורה וגם כשיקנה אחד יהי' רק כיבוש יחיד ואעפ"כ אמרו משום ישוב א"י לא גזרו רבנן. הרי דגם בשביל כיבוש יחיד שרינן לכתוב ע"י עכו"ם השטר. א"כ אף דסוריא אינה כא"י היינו רק לגבי תרומות ומעשרות דשם בעינן ביאת כולם שהוא כיבוש כולם. ובסוריא לא הי' כיבוש כולם. אבל לדין דכותבין אונו לא בעינן כיבוש כולם. שהרי כיון דכיבוש:

עכו"ם מועיל, גם בעיקר א"י כשקונה ישראל מעכו"ם קרקע לא הוי כיבוש וא"כ בעינן רק שיהי' הארצות שנתן ה' לאברהם והי' שייכים לישראל ביד ישראל. וא"כ גם סוריא כן:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה