לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן לו
יבאר סוגיא דרב ענן הדר גודא בארעא דלאו דילי' בב"ב מ"א. ויחקור אם בדעת אחרת מקנה בעינן כונה לקנין:
ולפי הנ"ל יש לבאר ג"כ דברי הרמב"ם והראב"ד (בפ"ב מהלכות מכירה ה"ט) ז"ל הרמב"ם האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך לא קנה וכתב ע"ז הראב"ד נ"ל אם הפרה עומדת ברשות הלוקח ביום ל"א שהיא קנוי' לו מידי דהוה אהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דחיילי קידושין בההוא יומא עכ"ל הראב"ד. וכתב המ"מ ע"ז ז"ל ויש לחלק דאם איתא אפילו ברה"ר אם דומה לאשה הוא. אלא הכא היינו טעמא דכיון דלא אמר מעכשיו במאי יקנה במשיכה כבר כלתה משיכתו. ונראה לי לבאר טעם מחלקותם. דהנה כתבו הפוסקים דהא דאמרינן העודר בנכסי הגר וקא סבר שלו הן דלא קנה היינו דוקא בנכסי הפקר. אבל בדעת אחרת מקנה אף היכא דלא נתכוון לקנותה דסבר שלו הן קנה. והוכיחו זה מהא דאמרינן בגיטין שהי' מלוה לכל בני הכפר. והי' כותב בכתב ידו ואחרים חותמים. ואמרינן דילמא זקן שאני דידע לאקנוי' והקשה הרשב"א נהי דזקן ידע והקנה להם הנייר. אבל הלווים הא לא ידעו שהזקן מקנה להם. ולא כוונו לקנות. ותירץ הרשב"א דכיון דדעת אחרת מקנה להם לא בעינן כונה ולא דמי לעודר בנכסי גר דהתם הוי נכסי הפקר ואין כאן דעת אחרת מקנה. ועוד הביאו בשם הראב"ד דהקשה על הא דאמרינן במס' ב"ב (דף מ"א) רב ענן שקל בידקא בארעי' אזל הדר גודא בארעי' דחברי' אתא לקמי' דרב נחמן א"ל זיל הדר והא אחזקי לי א"ל כמאן כר"י וכר' ישמעאל דאמרי כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הילכתא כותיה. א"ל והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות הוא את גופך אי הוי ידעית לא הוי עבדת כי היכי דאת לא הוה ידעת הוא נמי לא הוה ידע והקשה הראב"ד דמשמע דדוקא משום דמחילה בטעות לא הוה מחילה. אבל אם הי' מחילה בטעות מחילה הי' קונה אמאי כיון דבשעת מעשה שהדר גודא סבר שהמקום שלו כדקאמר ליה רב נחמן את גופא מי הוי ידעית. א"כ הוי כעודר בנכסי הגר וסבר שלו הן דלא קנה. ותירץ הראב"ד דבדעת אחרת מקנה מועיל אפילו כשסבר דשלו הן. אכן לפי ההסבר שכתבנו דמשו"ה עודר בנכסי הגר וסבר שלו הן דלא קנה הוא משום דאימתי מקרי עודר חזקה כשמכוין לקנות אבל באינו מכוין לקנות לא הוי חזקה דכשאדם עודר בנכסיו לא מקרי שעושה חזקות א"כ כיון דטעמא דאין קונה בנכסי הגר כשסבר דשלו הן. משום דלא עשה חזקה. א"כ מה מועיל שדעת אחרת מקנה אותו הא הוא לא עשה חזקה כיון שסבר ששלו הוא:
לכן נראה לי דהרמב"ם ס"ל באמת דאף בדעת אחרת מקנה בעינן כונה בקניני חזקות ומשיכה והגבהה. והא דהקשה הרשב"א מזקן שאני דידע לאקנויי נראה לי דלא קשה. דהא דאמרינן דבעינן כונה הוא דוקא בעודר ומושך דכשאינו מתכוין לקנות לא מקרי שעשה חזקה. אבל בידו לא גרע מחצירו של אדם דקונה שלא מדעתו. ה"נ בנטל הנייר בידו קנה אף היכא דלא נתכוון לזכות שלא ידע שמקנה לו. ורק באדי' אדוי' דהתם לא נטל בידו. אלא שעשה קנין הגבהה בזה אמרינן כיון דלא נתכוון לזכות לא הוי הגבהה. שוב מצאתי שהקצוה"ח (בסימן רס"ח סק"ג) הביא כן בשם המהרי"ט דכמו דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ה"נ ידו קונה שלא מדעתו. אלא דהקצוה"ח בעצמו אומר דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' דרש"י כתב בפ"ב דכתובות (דף ל"א) דהגבהה אפילו בידו בעינן שלשה טפחים ובתוס' שהקשו שם על רש"י דכלי שבידו אין צריך שלשה. וא"כ לשיטת תוס' ידו לא גרע מחצירו. אבל לשיטת רש"י ידו אינו קונה אלא מטעם הגבהה והוא בתורת קנין הגבהה וכל שהוא קנין בעי כונה לזכות אך הדברים תמוהים. דאיך נימא דידו גרע מחצירו דעיקר קרא כתיב אם המצא תמצא בידו. אלא דאמרינן אין לי אלא ידו גגו חצירו כו' ת"ל אם המצא תמצא מ"מ הרי דעיקר קרא כתב ידו. ואנן ניקו ונימא דידו הוי רק מטעם הגבהה. והא דכתב רש"י שם בכתובות (דף ל"א) על הא דאמר רב אשי כגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלו כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. כתב רש"י ז"ל וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום לענין קנין נמי חשוב מקום למקני כאילו הגביהה למעלה משלשה עכ"ל רש"י. דמזה הוכיח הקצוה"ח דיד לא הוי אלא מטעם קנין. נראה לי דדעת רש"י דמשו"ה איצטריך רב אשי למימר וכדרבא דאמר ידו של אדם חשובה. דה"א כיון דהיד מונח למטה משלשה בטל לגבי הקרקע. ולא מקרי שמונח בידו דלמטה משלשה כארעא סמיכתא וכמו דאמרינן כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. משום דהכלי בטל לגבי קרקע. והא דאמרינן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה היינו דוקא במונחין למטה משלשה אבל אם הגביה הכלי למעלה משלשה קנה מטעם כלי כדמוכח בע"ז ע"א דאמרינן כי מטא לאוירא דמנא קני'. וא"כ הוי אמינא דגם כשמונח בידו. אם היד הוא למטה משלשה בטל לגבי הקרקע ע"ז אמר כדרבא דאמר ידו של אדם חשובה. וכי היכי דחשיב מקום לענין שבת. לענין מקני נמי חשוב מקום ולא בטל לגבי הרשות כאילו הגביה היד למעלה משלשה. דידו חשוב ולא בטיל. וקנה מתורת יד. וא"כ בודאי דלא הוי ראיה מזקן שאעפ"י שלא ידעו הלווים שהזקן מקנה להם קני מטעם ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו. דק"ו הוא מיד כדכתב המהרי"ט. וכן הוא מפורש דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו בתוס' ב"ב (דף נ"ד) ד"ה אדעתא דציבי ז"ל התוס' ואין להקשות דאע"ג דאין דעתו אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצירו דחצר מתורת יד איתרבאי, אלא דקושית הראב"ד מגמ' ב"ב גבי רב ענן הדר גודא לכאורה קושיא גדולה היא דהא התם חזקה הויא. וא"כ למה ליה למימר מטעם דמחילה בטעות לא הויא מחילה. אף אם מחילה בטעות הויא מחילה כיון שלא כוון לזכות לאו חזקה היא ורבינו הגרעק"א הוכיח עוד מהאי סוגיא דבדעת אחרת מקנה אף:
דעת מקנה לא בעינן דאם נימא דלא מהני אלא כשהמקנה כוון להקנות אז מהני אף כשהקונה עדר וסבר שלו הן. א"כ סוף סוף ישאר הקושיא למה לי טעם דמחילה בטעות לא הויא מחילה תיפוק ליה דהרי המקנה לא כוון להקנות. ובודאי דזה תימא גדולה אף אה נימא דדעת אחרת טוב יותר מעודר בנכסי הגר. היינו משום דמה שהמקנה חושב להקנות זה עושה חזקה דהוי כונת המקנה כונה. אבל אם המקנה לא חישב להקנות במה יועיל יותר מעודר בנכסי הגר:
לכן נראה לי לפרש פירוש אחר בדברי הגמ' דהנה הרשב"ם פירש דהא דכתב רב ענן והא אחזקי לי הוא שטענת רב ענן הי' כיון שעל פיו ובמצותו בנה הכותל הוי כמאן דאמר ליה לך חזק וקני וכיון שעל פיו עשיתי ובמצותו החזקתי יום או יומים שהי' כותל שלי בקרקע שלו והוא ידע ולא מיחה אלא שתק הרי חזקתו חזקה שיש עמה טענה. והקשה בתוס' דהא מדקאמר לקמן והא אחיל משמע דעד השתא לא החזיק בה מטענת מחילה. ועוד דלאלתר הוי ליה לרב נחמן לומר מחילה בטעות הוא. ונראה לפרש הוא טען שלקחה ממנו ולא היו עדים שלקחה והי' רוצה להיות נאמן מתורת חזקה עכ"ל התוס' וכמובן גם פירוש התוס' קשה דמלשון הגמ' רב ענן שקל בידקא כו' אזל הדר גודא בארעא דלא דילי' משמע דלא אמר שקנה. וגם התוס' מסקי בסוף הדיבור דאין הסוגיא מוכחת כן. עוד הקשה בתוס' בד"ה אמר ליה מחילה בטעות. דאיך אמרינן כאן דמחילה בטעות לא הויא מחילה דהא בפרק איזהו נשך (דף ס"ד) ס"ל לרב נחמן דבכל דוכתי מחילה בטעות הויא מחילה. ורק בהלואה לא הויא מחילה משום דמחזי כרבית. לכן נראה לי דרב ענן וההוא גברא לא הי' מחולקים כלל על עיקר הקרקע של מי היא. רק דהא הדין השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין הכותל באמצע. וא"כ החיוב על שניהם לתת מקום להכותל ועתה הדר גודא בארעא דלא דילי' היינו שהכותל העמיד כולה על מקום השני. וטענת רב ענן היתה כיון שבנה הכותל במצותו הרי החזיק שיהי' לו חזקה. שהכותל יעמוד כל ימי עמידת הכותל על מקום של חבירו. דאעפ"י דבעינן חזקה שלשה שנים היינו דוקא ברצה לקנות גוף הדבר אבל אם לא קנה אלא לחזקת תשמישין כמו באחזיק להורדי דפסק הרמב"ם בכל חזקת תשמישן דלא בעינן חזקת שלשה שנים. והנה בחזקת הבתים (דף נ"ט) אמרינן מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין ובא לפני ר' ישמעאל בר ר' יוסי אמר לו החזקת בני החזקת ובא לפני ר' חייא אמר יגעת ופתחת יגע וסתום. ופסק הרמב"ם (בפ"ה מהלכות שכנים ה' ו') ז"ל אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר חבירו מעכב עליו מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח יסתום. וכתב המגיד משנה שפסק הרמב"ם כר' חייא ובודאי כר' חייא הי' לו לפסוק שהרי אמרינן הכא לית הילכתא כר' ישמעאל בר' יוסי. והנה הרמב"ם פסק בכמה דוכתי דחזקת היזק ראי' לאלתר הוי חזקה, וע"כ הא דאמר ר' חייא יגעת ופתחת יגע וסתום. ע"כ שמיחה תיכף, וא"כ קשיא מאי טעמא דר' ישמעאל בר' יוסי דאמר החזקת כיון דמיחה תיכף אמאי החזיק דאטו פליג ר' ישמעאל בר' יוסי על דין דהיזק ראי' מחלון. ועוד הא משמע מהאי סוגיא דטעמא דר' ישמעאל בר' יוסי משום חזקה. דהא אמר לו החזקת משמע דמטעם חזקה. ועכצ"ל דטעמא דר' ישמעאל בר' יוסי. כיון דהוא החזיק בדבר צריך להיות ראי' ברורה שלא מחל. אבל אם אין ראי' ברורה אין מוציאין מחזקתו. וא"כ הרי יוכל להיות שתיכף כשראה לא מיחה ומחל בלבו. ואף שמיחה אח"כ. אבל בשעת מעשה ראה ומחל. ומספיקא לא מוציאין ממנו ור' חייא ס"ל כיון דהוא מחזיק בשל חבירו אדרבה צריך ראי' ברורה שראה ומחל. וכל א שאין לנו ראי' שיכול להיות שתיכף מיחה אין יכול להחזיק בשל חבירו. וזהו שכתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שכנים) ז"ל והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה וכן כתב הרמב"ם שם בה"ו מי שהחזיק בנזק. והרי המחזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או מחלת אחר שראית. או הוכר הנזק ושתקת ולא מחית בי. והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם כו' על הניזק להביא ראי'. והנה רב ענן דסבר כר' ישמעאל בר' יוסי א"כ תבע דיש לו קנין תשמישין בהקרקע שעומד הכותל. שיעמוד כל זמן שיהי' חיוב כותל היינו אם הי' גינה כל זמן שיהי' גינה יעמוד כותל שלהם על הקרקע של חבירו. כמו באחזיק להורדי היינו שהחזיק להניח קורה על כותל חבירו דלאלתר הוי חזקה. וא"כ סבר רב ענן כיון שיכול להיות שראה ושתק ומחל, יש לו קנין תשמיש בהקרקע שעומד הכותל וע"ז ענה לו רב נחמן דאין הלכה כר' ישמעאל בר' יוסי ובעינן ראי' ברורה שנתברר לו ההיזק ושתק ומחל. וכיון דיוכל להיות שתיכף שראה מיחה משו"ה אין יכול להחזיק דקי"ל כר' חייא דאמר יגע וסתום. וע"ז אמר רב ענן והא אחיל. פירוש נהי דאין לו טענה שיהי' לו חזקת תשמישים. אבל החיוב שיש על כל אחד מהשותפין לתת קרקע מחלקו להכותל כדקיי"ל בונין הכותל באמצע. אחיל לו על האי חיובא. דרב ענן סבר שמחילה בטעות הויא מחילה. וא"כ טען רב ענן כיון שמחל לו על האי חיובא אין עתה עליו ליתן מחלקו להכותל. נהי שאין לו קנין בהקרקע שעומד הכותל כיון דקיי"ל כר' חייא אבל כיון שמחל בסיועו את הכותל מתל לו מחיובו ממילא יעמוד הכותל על קרקע שלו כמו אחד מן השותפין שקנה בקנין שמחל לו על היזק ראי'. אבל הוא לא מחל לו. ממילא מחויב השני להעמיד כותל. שהרי קיי"ל על המזיק להרחיק את עצמו וע"ז ענה רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה. ולא מחל לך כלל החיוב של היזק ראי'. וממילא מחייבת ג"כ ליתן מחלקך על הכותל. ומיושב לפי"ז קושית התוס' שהקשה הא ר"נ ס"ל מחילה בטעות הויא מחילה. אכן לפי הנ"ל ניחא דמחילה בטעות הויא מחילה היכא שמחל הדבר שיקח. אבל במה שמחל מה שלא תבע ממנו בעד החוב. והוא סבר שמשלם לו לא שייך כלל לומר מחילה דבכה"ג לא מקרי כלל מחילה. כיון שהוא בטעות שהוא סבר שנותן לו. משא"כ בנותן לו הדבר אף שהוא בטעות. בכה"ג שמקנה לו מחילה בטעות הויא מחילה. אבל היכא דלא מקנה לו הדבר רק שמוחל לו חוב שיש לו עליו. והוא סבר שנותן לו ומחילתו היא שאיננו תובעו. בכה"ג מחילה בטעות לא הויא מחילה. נמצא לפי מה שביארנו דהאי דאחיל אין הכונה שמחל לו הקרקע אלא החיוב. לפי"ז אין כאן התחלת ראי' דגבי דעת אחרת מקנה לא בעינן כונה שהרי הכא במחילה קיימינן דלא בעי קנין. אכן כל הפירוש הזה אינו אלא לדעת הרמב"ם דבהיזק ראי' ובחזקת שעבודין לאלתר הוי חזקה. אכן דעת הראב"ד דגם בחזקת שעבודין ובהיזק ראי' בעינן דוקא שלשה שנים וכדמשמע מדברי הראב"ד (בפי"א מהלכות שכנים ה"ד). א"כ לפי דבריו צריך לפרש כפירוש התוס'. ומשו"ה הביא הראב"ד ראי' דדעת אחרת מקנה מועיל אף היכא שלא התכוין לקנות דהוא לא ס"ל דחזקה כשאינו מתכוין לקנות לא הוי קנין מדהקשה על הרמב"ם גבי תקנו משיכה בשומרין. דאף אם כוון השומר לאבדה ג"כ מועיל משיכה אף שלא התכוין לקנות. נמצא דהרמב"ם והראב"ד מחולקים היכא דדעת אחרת מקנה אם עדר וסבר שלו הן דלהרמב"ם בעינן דוקא כונה לקנות. ולהראב"ד אפילו לא כוון לקנות ג"כ מהני, דהא לדברי הראב"ד דכונת רב ענן דאמר והא אחיל הוא על הקרקע. הרי דאילו הי' מחילה בטעות מחילה הוי מועיל אף היכא שהלה לא כוון להקנות. נמצא דהרמב"ם והראב"ד מחולקים בדעת אחרת מקנה. להרמב"ם בעינן דוקא כונה לזכי'. ולהראב"ד לא בעינן לא דעת המקנה ולא דעת הקונה. נמצא להראב"ד שפיר השיג על הרמב"ם דאיך קאמר דאם משך פרה לקנות לאחר שלשים ולאחר שלשים:
עומדת בחצירו לא קנה. שהרי חצירו קונה שלא מדעתו. אף שבשעה זו לא כוון להקנות קונה. שהרי בדעת אחרת מקנה. כיון דידעינן רק שהלה רוצה להקנות. וזה רוצה לקנות אף שבשעת קנין לא כוונו מאומה קונה. ומביא הראב"ד שפיר ראי' מהמקדש אשה לאחר שלשים דמקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות. היינו דלכאורה יש לומר דילמא חזר בו במשך השלשים יום ואינו רוצה להקנות. ע"ז מביא ראי' דאם נימא דחזר בו. א"כ אמאי אשה מקודשת שהרי במקדש לאחר שלשים שניהם יכולין לחזור בהם. וע"כ דלא אמרינן שמא חזר בו. ואמרינן בודאי בדעתו הראשונה עומד. וא"כ באופן כזה קונה בדעת אחרת מקנה אף היכא שלא כונו לא המקנה ולא הקונה. ומיושב בזה קושית המ"מ על הראב"ד. אכן הרמב"ם לטעמי' דס"ל היכא דלא כוון לזכות לא הוי כלל חזקה. וא"כ לדידי' עכצ"ל דהא דאמר רב ענן והא אחיל. פירוש אחיל החיוב אבל לא הקרקע. וא"כ לדידי' אף דבכל מקום חצר קונה שלא מדעתו היינו דוקא בהפקר דאין צריך הוצאה מיד מי. אבל בדעת אחרת מקנה אדרבא גרע להרמב"ם יותר מהפקר לענין זה דהיכא דהמקנה לא כוון להקנות. אין קונה אף בחצירו שלא מדעת המקנה. ולא דמי להפקר דהתם אין מוציאין וממילא קונה החצר שלא מדעתו. ולפי"ז לדברי הרמב"ם אף בעומדת בחצירו של קונה לאחר שלשים. כיון דהמקנה לא כוון להקנות לו בחצירו לא קני ולדידי' לא דמי לאשה במקדש לאחר שלשים דהתם כוון לקדשה בהכסף לאחר שלשים והיא כוונה להתקדש אבל הכא הא לא כוון בשעת מעשה להקנות ע"י חצירו. ולפי"ז יהי' פליאה על רבינו הגרעק"א בתשובה (סימן ל"ז) דבעי למימר דאם העכו"ם משך הפרה ולא כוון לקנות. וגם המקנה לא כוון להקנות אעפ"כ קונה כוון דהוי דעת אחרת מקנה. וידעינן דרצה למכור. ומביא מדברי הראב"ד גבי רב ענן דלדעתי כיון דכל הפוסקים פסקו בדין זה דמשך לאחר שלשים כהרמב"ם ולא הביאו כלל דעת הראב"ד. הרי דאף דידעינן דרצה למכור. כיון דבקני' זו לא כוון כלל לקנות. והמקנה לא לא כוון להקנות לא קנה:
עוד נראה לי לומר דאף לדעת הראב"ד לא קנה היכא שלא נתן הכסף עדיין דהנה הקצוה"ח (בסימן ) הקשה על הראב"ד איך כתב דאפילו מדד הלוקח על החמרים לא קנה כיון שלא נתכוין לקנות בזה רק למדידה בעלמא. והקשה הא הראב"ד בעצמו ס"ל דלא בעינן כונה לקנין בדעת אחרת מקנה. ומסיק ואולי תרי ראב"ד נינהו וצ"ע עכ"ד ונראה לי בפשיטות ליישב דעד כאן לא קאמר הראב"ד דלא בעינן כונה בדעת אחרת מקנה היינו במתנה דלא בעי הקונה רק לקנות. ואדם קונה שלא מדעתו. ואף דהמקנה ג"כ לא כוון. ס"ל להראב"ד כיון דידעינן דרוצה להקנות לו. הוי כמניח לו לקנות דכיון דידעינן דרצה להקנות. א"כ מניח לו לקנות באיזה אופן שירצה. וכן במכירה היכא שנתן הלוקח הכסף. ולא חסר לו אלא לקנות. בזה אמרינן דאדם קונה שלא מדעתו אבל היכא שלא נתן הכסף בזה גם הראב"ד מודה שלא יקנה בלי כונה שהרי כשיקנה יתחייב כסף שיווי החפץ להמוכר. ואף דאדם קונה שלא מדעתו. אבל לא יוכל להתחייב שלא מדעתו. וכ"ז שלא נתחייב לא יוכל לקנות החפץ. דהרי הוא מוכר לו. לא נותן מתנה. ואיך יקנה הוא החפץ ולא יתחייב בעדו דמים להמוכר. והוא לא יוכל להתחייב שאין אדם מתחייב שלא מדעתו והראב"ד דכתב שם שלא נתכוין לקנות מיירי היכא דלא נתן הכסף עדיין ומשו"ה לא קנה דאין אדם מתחייב שלא מדעתו ועיין שם עוד בדברי הקצוה"ח שבזה יש לתרץ כל הקושית שם: