אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן לה

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן לה

סימן לד

סוגיא דנתנו לבכורות בנו. וסוגיא דנתן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור. ויבאר אי משנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן. והטעם דלא קנה בשינוי משום שלא רצה לקנות. ויבאר דין הוציאוה ע"מ לאבדה. אי נעשה גזלן במשיכה זו:

דף עט גמ' נתנו לבכורות בנו או לבע"ח לשומר חנם לשואל לנושא שכר ולשוכר והי' מושכו ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב. ופירש רש"י שני פירושים. פירוש אחד. דנתנו הבעלים לשומרים וחייב ופטור דקתני. הוא בחיוב אונסין. ולישנא חדא דנתנו הגנב לשומרים וחייב ופטור דקתני. היינו שנתחייב הגנב בקנין שלוחיו. והתוס' הסכימו ללשון אחר דרש"י. ואע"ג דהוי שליח לדבר עבירה כיון דמיירי בשוגג. בשוגג לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה. אכן הרמב"ם פירש דנתנו הגנב לשומרים בבית הבעלים והיו השומרים מושכים ומת בבית הבעלים פטור השומר. הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב השומר והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א נראה מדבריו הא דקתני במתניתין הגביהו השומר חייב כפל לבעלים קאמר לפי שהוא גנב. וא"כ היכי שמעינן מיני' תקנו משיכה בשומרים. והלא שמשום גנב הוא חייב ולא משום שומר. אלא ודאי הא דמוקמינן לה בשומר לא בנתנו בבית הבעלים קאמר ואף לא בגנב אלא מילתא באנפי נפשי' קאמר עכ"ל:

ונראה לי ליישב דהנה הרמב"ם כתב (בפ"י מהלכות שכירות ה"ד) ז"ל נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו צמרו. צבעו כעור או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום. נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא. ועשה כסא רע או ספסל אם השבח יתר על ההוצאה נותן בעל הכלי את ההוצאה. ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח בלבד. אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו. וכתב ע"ז הראב"ד אין לזה טעם. וכתב ע"ז המ"מ ז"ל ואינו יודע למה כתב כן שהרי טעם נכון הוא שאחר שהדין הוא לחשב אי זהו מועט אם ההוצאה או השבח ויתן המועט אם רצה צבע הזה אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכמדומה לי שכונת הר"א ז"ל היתה לומר דבר שאינו צריך לכותבו הוא. וכמובן דחוק מאד לפרש כונת הראב"ד כן. לכן נראה לי לומר דהנה לכאורה מחלוקת ר"מ ור' יהודה בנותן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור דר"מ ס"ל נותן לו דמי צמרו. ור"י ס"ל אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה. ואם היציאה יתירה על השבח. נותן לו את השבח. דר"מ ס"ל משנה מדעת של בעה"ב נקרא גזלן ור"י ס"ל דמשנה מדעת בעה"ב לא נקרא גזלן. אכן הראב"ד ס"ל דזה גם ר' יהודה מודה דמשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן. שהרי ס"ל דשואל שלא מדעת בעה"ב נקרא גזלן. הרי כיון דמשתמש שלא מדעת בעה"ב נקרא גזלן על החפץ. א"כ כשהבעה"ב רוצה לצבוע הצמר שחור. והוא השתמש בהצמר לצבוע אדום נקרא גזלן. והא דלא ס"ל לר' יהודה דנותן לו דמי צמרו אף דשינוי הוא. דאף דגזלן הוא. אעפ"כ לא קני בשינוי דאימתי קונה שינוי אלא בנתכוון לגזול ולקנות אבל הכא הרי לא גזל לקנות. אלא שצבע שלא כדעת הבעה"ב. ואף דמשתמש בחפץ של אחר הוא גזלן אבל לקנות הדבר ע"י קניני גזילה. כיון דלא רצה לקנות לא קני. וכן הוא בתוס' ד"ה בשבח שעל גבי גזילה (בדף צ"ה), ז"ל והא דלא קני בצבע לפי שאין מתכוין לקנותו. ואף כי מדברי התוס' אין ראי' דיש לומר דכיון דלא נתכוין לקנותו לא הוי גזלן. דברי הראב"ד יש לפרש דגזלן הוי. רק דלא קנה עי"ז השינוי שצבעו אדום כיון דלא נתכוון לקנותו:

והנה רש"י (בדף צ"ב) ד"ה דהכחשה דלא הדר כתב וז"ל כגון מתה או נשברה רגלה. והקשה גדול אחד. דמשמע מדברי רש"י דנשברה רגלה הוי שינוי. והרי (בדף ע"ח) אמרינן בעי רב פפא גנבה קטעה ומכרה מהו (היינו אי מחויב דו"ה על המכירה) מי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין או דלמא מאי דזבין הא לא שייר. ואי נימא דקטע רגלה הוי שינוי. א"כ שלו הוא מוכר. דהרי קניא בשינוי. וע"כ דנשברה רגלה לא הוי שינוי. ואמרתי ליישב ע"פ מה שכתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות גזילה ה' ט"ו) ז"ל גזל כלי ושברו אין שמין לו הפחת אלא משלם דמיו והכלי השבור של גזלן ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלין ומשלם הפחת. שזו תקנה היא לבעלים. ואם לא רצו הרשות בידן וכן כל כיוצא בזה. וכתב ע"ז המ"מ ז"ל וצ"ע למה לא קנה הגזלן בשינוי מעשה ואילי בששמו עליו עכ"ל. ונראה לי דהנה בגזלן יש שני דינים. יש דין שינוי דזה ילפינן מכאשר גזל. מזה ילפינן דאם נשתנה הגזילה קונה בשינוי, ויש עוד דין חיים שנים ישלם. דצריך לשלם חיים כאשר גזל. והנה הא דאמרינן דשינוי קונה. היינו דוקא שנשתנה כל הדבר מקמח עשה סלת. דכל הדבר נשתנה. אבל בשבר הכלי אין הכונה, שנשתברה עד שנעשית שברים. דאז בודאי הוי מקרי שכל הדבר נשתנה שמקודם הי' נקרא כלי ועתה מקרי שבר כלי. וכן כתב הרמב"ם בלשונו הכלי השבור. הרי דעדיין כלי הוא. רק:

דמיירי שעשה פחת בהכלי דא"כ לא נשתנה כלל רק שיש בה חסרון. שאינה טובה כמקודם להשתמש בה. אבל נהי ששינוי אין כאן. אבל דין דחיים שנים. דכתב התוס' בב"ק (דף י"א) ד"ה אין שמין דמזה ילפינן דצריך חיים ושלמים כאשר גזל וכיון שיש בה פחת הרי איננה כמו שגזל, אבל כיון דמדין שינוי אין כאן. ורק מדין חיים ישלם. דיני תשלומין הוי טובה ותקנה לנגזל ותלי בדעתו אם רוצה לתבוע התשלומין או לא. ולא דמי לשינוי. דהתם דין הוא דקונה הגזלן. ולא תלי ברצון הנגזל. דכיון דנעשית כבר של הגזלן אף אם יחפוץ הנגזל קונה בע"כ. אבל דין דחיים שנים ישלם כיון דהוא תשלומין לא קנין. תלוי ברצון הנגזל אם תובע התשלומין. ומעתה בעשה שבר בהכלי. דמדין שינוי לא קנה שהרי אין זה שינוי שנשתנה כל הכלי. שהרי כלי היא גם עתה. אלא שיש בה חסרון. ורק שהנגזל יכיל לתבעו לשלם לו כלי טובה. מדין חיים ישלם היינו תן לי כלי טובה כמו שגזלת ממני. משו"ה תלוי זה ברצון הנגזל אם ירצה יתבע לשלם לו דמים. ואם אינו רוצה אלא תובעו לשלם הפחת הרשות בידו. ולפי"ז מיושב שפיר דברי רש"י דנהי דמוכח מהא דגנבה קטעה דנשברה רגלה לא הוי שינוי. היינו כיון דעדיין הבהמה כולה כמו שהיא. ולא קני לה מדין שינוי. אבל עכ"פ כיון דהיא עתה צלועה הרי אינה טובה כמו שהיתה מקודם. נמצא דאם יתבע הנגזל. שלם לי פרה טובה שתהי' חיים כמו שגזלת. יהי' מחויב לשלם לו דמים. א"כ גבי אין שמין לגנב ולא לגזלן. שפיר כתב רש"י דהא דקאמרינן כי קאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן הוא בהכחשה דלא הדר. כגון שנשברה רגלה. דהא דאין שמין הוא מטעם חיים. א"כ בנשברה רגלה לא חיים היא. ומחויב לשלם פרה טובה א דמים אם ירצה הנגזל אף דשינוי הוי:

ולפי"ז יתיישב שפיר דברי הראב"ד דכתב על הא דכתב הרמב"ם גבי נתן צמר לצבע לצבוע אדום וצבעו שחור. דאם אמר בעל הכלי אין אני רוצה בתקנה זו היינו שאם השבח יתר על היציאה ליתן לו היציאה. אלא יתן לי דמי צמרי אין שומעין לו כתב הראב"ד ע"ז אין לזה טעם. ותמהו מדוע אין לזה טעם. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה ביארנו דהראב"ד ס"ל דגם ר' יהודה מודה דכשמשתמש בדבר של זה נגד דעתו. היינו שצבעו שחור הוי גזלן. אלא דמשו"ה לא קנה בשינוי. דכיון דלא רצה לקנות אין קונה בשינוי. והנה ביארנו דבגזלן יש שני דינים. יש דין דקונה בשינוי. ויש עוד דין דחיים ישלם היינו טובים כמו שגזל. ולפי"ז בשואל שלא מדעת דקיי"ל דגזלן הוא. אף דבשינוי לא יקנה. כיון דאין רוצה לקנות. אבל הדין דחיים ישלם ישאר. שאם בעל החפץ יאמר תן לי טובה כמו שגזלת יתחייב לשלם דמים. נמצא דשפיר השיג הראב"ד דאיך כתב הרמב"ם אם בעל הצמר אמר אין אני רוצה בתקנה זו אין שומעין נהי דאם רצה בעל הצמר לקבל צמרן ולסלק להצבע בעד השבח או היציאה קיי"ל דהרשות בידו כיון דלא קנה הצבע בשינוי. אף דגזלן הוא כששינה מדעת בעה"ב. כיון דלא רצה לקנות הצמר. אבל חיים ישלם רמי עליו החיוב. הוא לשלם צמר טוב כמו שהי' שיכול הנגזל לצבוע שחור כשירצה. והוא נותן לו צמר כזה. שאין יכול לצבעו שחור. שהצמר הזה כבר הוא אדום. ואם יתבע כן יתחייב הצבע לשלם דמי צמרו. אלא כיון דמדין חיים ישלם אתינן עלה תקנה היא לנגזל ותלוי ברצונו כמו שפסק הרמב"ם גבי שבר הכלי ה"נ לסברת הראב"ד דס"ל דאף ר' יהודה מודה דמשנה מדעת של בעה"ב נקרא גזלן. אכן הרמב"ם ס"ל דלר' יהודה משנה מדעת של בה"ב לאו גזלן הוא כלל ולא דמי לשואל שלא מדעת. דהתם הרי גזל הדבר להשתמש בו ונעשה גזלן על החפץ להשתמש בהחפץ. אבל מה שרצה לעשות בו צבע נגד דעתו של בעה"ב בשביל זה לא נקרא גזלן על החפץ, והנה (בדף צ"ח) אמרינן אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מאי טעמא אמר ליה הא מנח קמך אי בעית שקלי' כו'. והני מילי דאדי' אדוי' אבל שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה בעי מעבד. והקשה בתוס' ז"ל משמע מהכא דלא חשיב הגבהה כי אדי' אדוי' בלא נטילה בידו אף ע"פ שעומד באויר למעלה מג' קודם שיפול לגמרי כו'. וקשה דבפרק קמא דב"מ אמר גבי טלית שראשו אחד על העמוד וראשו אחד מונח ע"ג קרקע שאם הגביה אדם ראשו המונח ע"ג קרקע ונתן ראש שע"ג עמוד להביאו אצלו שהוא קונה מטעם הגבהה הואיל ומביאו על האויר למעלה מג'. עיין שם בדברי התוס'. ונראה לי דאע"ג דהוי הגבהה. אעפ"כ לא הוי גזילה. דהנה גבי גזילה וגניבה כתיב קרא אם המצא תמצא בידו. א"כ לא הוי גזלן עד שתהי' הגזילה בידו אלא דמרבינן מהמצא תמצא דלאו דוקא ידו אלא גגו חצירו וקרפיפו נמי מקרי ידו וממילא ידעינן דלאו דוקא גגו. אלא כל קנינים שעושה כיון דקנין הוי הכנסה לרשותו. א"כ זה שעשה קנין בהגזילה מקרי הכניס לרשותו. משו"ה כשעשה הגבהה בגזילה לקנותה הרי הכניסה לרשותו, דזה ילפינן מהמצא תמצא דהכנסה לרשותו נמי בידו מקריא. אבל אם לא הי' הגבהה קנין. הרי לא הוכנס הגזילה לרשותו לא הי' מתחייב. ואימתי הוי הגבהה קנין אלא כשרוצה לקנותה אז ההגבהה מקרי קנין דכמו דגזיה"כ הוא דהגבהה מועיל לקנותה כולה ה"נ מועיל לקניני גזילה. אבל אם אדם מגביה דבר ע"מ שלא לקנותה האם נימא דעשה קנין אלא שלא קנה. בודאי דמקרי שלא עשה כלל קנין דאימתי הוי הגבהה קנין. אלא כשמתכוין לקנות אבל כשאינו מתכווין לקנות לא מקרי כלל ההגבהה קנין כמו כשאדם מגביה דבר שלו האם נימא דמקרי שעושה קנינים אלא שאין צריך לקנינים. בודאי דלא מקרי כלל שעושה קנינים ה"נ כשמגביה דבר של חבירו. אם אינו מתכוין לקנות לא מקרי שעושה קנין רק מגביה סתם. א"כ באדי' אדוי' למטבע של חבירו לים הגדול. נהי דהוי גזילה כיון שרצה לזורקה לים. אבל כיון דלא רצה לקנותה ההגבהה שעשה לא מקרי קנין. ולא מקרי הכנסה לרשותו. ומשו"ה אם שקלי' בידו. כיון דזה ג"כ הוי גזילה שרצה לזורקה לים. משו"ה מחויב למיעבד השבה אבל אם לא שקלי' בידו רק דאדי' אדוי' כיון דלא נתכוין לקנותו לא הוי קנין. נמצא שלא הוכנס הגזילה לרשותו משו"ה באדי' אדוי' פטור. שוב ראיתי שכן הוא מפורש בתוס' בפרק הכונס בשם הירושל' דהוציאוה לסטים לסטים חייבים. ואיתא בירושלמי דדוקא הוציאוהו לגוזלה. אבל הוציאוה ע"מ לאבדה פטור. וזה אין לומר דע"מ לאבדה לא מקרי גזלן. דהרי הכא אמרינן דכי שקלי' בידי' מגזל גזלי' אף שרצה לזורקה לים, וכן אמרינן בפירוש בגיטין גבי מנסך דכי אגבהה קני', אף שההגבהה היתה לנסך ע"כ דע"מ לאבדה נמי גזילה מקרי, וא"כ אמאי בהוציאוה לסטים ע"מ לאבדה פטור, ע"כ כמו שכתבנו דאימתי הוי משיכה קנין כשמתכוין לקנותה, אבל כשאין מתכוין לקנותה לא הוי המשיכה קנין רק כמושך בהמה שלו דלא הוי קנין, ומשו"ה בהיציאוה ע"מ לאבדה פטורים, משום דהמשיכה לא היתה קנין וזהו דאמרינן העודר בנכסי הגר, וסבר שלו הן לא קני. אבל עודר בנכסי גר זה וסבר של גר אחר הן קני משום דכי מתכוין לקנות הוי החזקה קנין, וא"כ עשה מעשה הקנין, משו"ה הרי בעודר בנכסי הגר וסבר שהן גר אחר קני, אבל בעודר בנכסי הגר וקא סבר שלו הן, לא נתכוין לקנין. והוי רק עודר בעלמא. לא עושה קנין משו"ה לא קני: ולפי"ז מיושבים שפיר דברי הרמב"ם שכתב בנתנו לבכורות בנו לשומר חנם והגביהו השומר או השואל מבית בעלים ומת, חייב השומר כפל, והקשה הראב"ד כיון דחיוב השומר הוא מטעם גנב, איך מביא ראי' בגמ' דתקנו משיכה בשומרים, הא לאו מדין שומר מתחייב, אלא מדין גנב, אכן: לפי הנ"ל ניחא, דהנה הא דהכא השומר מתחייב מטעם גנב, אין הכונה כגנב דעלמא. שהרי הכא לא נתכוין לגנוב בעד עצמו ורק משו"ה חייב שהרי כוון לגנוב לתת להגנב דכיון שהוא ידע שהגנב גנב הבהמה והוא משך ע"מ לתתה להגנב מתחייב השומר בכפל. נמצא דהוי רק כמוציאה ע"מ לאבדה. וא"כ תקשה איך מתחייב בהוציאה מרשות בעלים הא לא כיון לקנותה. וא"כ לאו משיכה היא של קנין. רק מושך בעלמא. וא"כ לא הכניסה לרשותו. בשלמא בהגביהה נטלה בידו. אבל בהוציאה דהוי משיכה הא אמרינן הוציאוה לסטים ע"מ לאבדה פטור. אך כיון שתקנו משיכה בשומרים א"כ גם בנתכוין להעשות שומר עלי'. ג"כ מקרי הכנסה לרשותו. א"כ לאו מושך בעלמא הוא אלא עושה קנין. שהרי כוון לעשות קנין וכיון שעשה קצין הרי הכניסה לרשותו. א"כ מביא שפיר ראי' דתקנו משיכה בשומרים. דאם נימא דבשומרים לא תקנו כלל משיכה. א"כ אינו מכניס כלל לרשותו. רק כיון שנסתלקו הבעלים משמירת הבהמה מחויב השומר. א"כ הרי לא כוון במשיכתו להכניסה לרשותו וא"כ הוי רק כהוציאה ע"מ לאבדה דפטור. ואיך קתני מתניתין דחייב השומר כפל. ע"כ דתקנו משיכה בשומרין וא"כ כשנתכוין להעשות שומר עלי' הכניסה לרשותו והוי המשיכה קנין ונמצאת הגניבה בידו ומחויב כפל כיון דעל מנת לאבדה נמי גנב הוא:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה