אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן לג

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן לג

סימן לב

סוגיא דצנועין ויתבאר הרבה דיני ברירה. ודיני מקנה דבר שלבל"ע לכשיבא לעולם:

דף כט ע"א והצנועין מניחין את המעות ואומרין וכו' אמרי לא תימא כל הנלקט מזה אלא אימא כל המתלקט מזה כו' השתא נמי קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאמר ליה רבי יוחנן לא תימא כל הנלקט. אלא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והא רבי יוחנן לית ליה ברירה. והנה בחו"מ (סימן ס"א) הביא מחלוקת הראשונים אי אמר משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אי משתעבד מדאורייתא דהרמב"ן כתב דמדאורייתא לא משתעבד משום דאין ברירה. אכן דעת הרא"ש דמשתעבד מדאורייתא והביא ראי' מדמצינו בשאול שאמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ובא דוד והכה לגלית ונתחייב שאול לדוד באותו ממון כדאמרינן (בפ"ב דסנהדרין) שאם קדש דוד למיכל באותה מלוה אינה מקודשת משום דהמקדש במלוה אינה מקודשת אבל אם הי' הדין שמקודשת במלוה ע"כ היתה מתקדשת מיכל לדוד וא"כ ע"כ נתחייב שאול לדוד באותו הממון ועיין שם בהקצוה"ח:

שהביא שם בשם מהרי"ט לתרץ דעת הרמב"ן דס"ל דמשעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דלא נתחייב מטעם דאין ברירה לתרץ קושית הרא"ש מעובדא דשאול דנתחייב לדוד אף שבשעת מעשה לא הי' מבורר למי מתחייב וגם מה שהקשה המהרי"ט מההיא דהמבשרני במה יפתח רחמה יטול מנה. ותירץ וזה לשונו נראה דההיא דהמבשרני ודדוד מדין שליחות הוא דקני דכל מילי דשליחות לא בעי קנין והאומר לחברו עשה דבר פלוני ואתן לך מנה מי שעשה שליחותו נתחייב בלא שום קנין הלכך אימת קני להני זוזי בשעה שעושה שליחותו ובאותו שעה הוא זוכה ואין אנו חוששין למה שלא הי' מבורר באותו שעה שנדר לו כו'. ולכך זכה דוד באותו ממון בשעה שהרג את גלית שנתרצה בו שאול לתת לו אותו ממון שאילו רצה לחזור בו עדיין הי' יכול לחזור ובאותה שעה מבורר הי' עכ"ל המהרי"ט וכתב ע"ז הקצוה"ח וז"ל ותוכן דבריו לחלק בין היכא שהחיוב הוא מעכשיו כו' אבל אם אין הקנין והחיוב מעכשיו אלא לאחר זמן ואז בשעת גמר הקנין הוברר מהני ומשו"ה בעובדא דשאול וההוא דהמבשרני דהוה גמר הקנין אחרי שעשה שליחותו ואז הוברר כו' אמנם מדברי הרשב"א לא משמע הכי שכתב באשה שמנתה שליח ואמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו יהי' שלוחו דאין ברירה כו' עכ"ל הקצוה"ח, ונראה לי לבאר דברי המהרי"ט שלא יקשה עליו מהרשב"א דהנה בחו"מ (סימן ר"ט) הובא דעת המרדכי דס"ל דאף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם אמר שיקנה כשיהי' בעולם קנה אע"פ שעכשיו אינו בעולם ובעיני תמוהים מאד הדברים דאיך יפרנס הא דאמרינן הרי את מקודשת לי לכשאתגייר לכשתתגיירי כו' אינה מקודשת משום דהוי דבר שלא בא לעולם והתם הא אמר בפירוש שיהי' קידושין לכשיתגייר היינו כשיבא לעולם ואמאי אינו מקודשת לדברי המרדכי וכן אמרינן בקידושין (דף ס"ב) פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא הרי דוקא משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה אבל אם דבר שבידו הוי נחשב כמחוסר מעשה וא"כ הוי דבר שלא בא לעולם לא היתה חלה התרומה ואין דבריו קיימין ואמאי הא אמר בפירוש לכשיתלשו דהיינו לכשיבוא בעולם ע"כ דמאן דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף אם אמר בפירוש שמקנה לכשיהי' בעולם ג"כ לא חייל. והנה מרא דהאי שמעתא שהביאו בשמו דאם אמר לכשיהי' בעולם חייל הוא הרשב"ם שהביא התוס' בשמו בב"ב (דף קל"א) דאמרינן שם אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר יסבון בין למאן דאמר ירתון הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' אמר ליה משום דקא מפיק לה בלשון ירתון ופירשו התוס' ז"ל ובקונטרס פירש משום דמפיק לה בלשון ירתון ואין זה מקנה לדבר שאין בעולם כיון שאין המתנה באה אלא לאחר מיתה ואז הבנים כבר בעולם כו' ומזה הוכיחו דס"ל להרשב"ם דאם אמר בפירוש כשיהי' בעולם יקנה חייל. אכן לדידי נ"ל שלא כיון הרשב"ם כלל לזה דבודאי היכא שהקנה דבר שלא בא לעולם או לדבר שלא בא בעולם אף אם אמר בפירוש שיקנה כשיהי' בעולם לא חייל דבקנינים בעי שיקנה הדבר ואף אם מקנה לאחר שלשים אין הכונה שעתה לא חל כלום אלא שזה גופא חלות הוא שחל הדבר שיקנה לאחר שלשים ומשו"ה בהקנה דבר שלא בא לעולם לא קנה שהרי עתה לא חל זה גופא שיקנה לאחר כן כשיבוא בעולם דעל דבר שלא בא לעולם לא שייך חלות למאן דס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשו"ה אין מועיל אף אם יאמר בפירוש שיקנה כשיבוא בעולם שהרי זה גופא לא חל אבל הא שאמרה התורה והי' ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות להאב להנחיל לכל מי שירצה ואם אמר על מי שראוי לירשו פלוני בני ירשני דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקא אין הכונה שהאב בחייו כשאומר פלוני בני ירשני הוא עושה את פלוני הבן ליורש שנימא כיון שהוא לא הי' בעולם לא חל זה הדין. בודאי דבחיים לא שייך כלל חלות דיני ירושה רק שדין התורה הוא כשאמר האב פלוני בני ירשני אז כשמת האב חל הדין שהבן ההוא יהי' היורש נמצא דעיקר הדין לא חל רק אחר מיתה ומחיים לא שייך כלל חלות רק שדין הוא שאחר מיתה ירש הבן ההוא שאמר האב שירש אותו אבל לא בגדר הקנאה או עשי' שהאב הקנה לו הנכסים או עשאו יורש משו"ה לא שייך כאן דבר שלא בא לעולם דאף שבשעה שאמר האב לא הי' הבן בעולם אבל בשעה שחל הדין שירש אותו הבן שאמר האב שירשנו בשעת מעשה הא הי' הבן בעולם משו"ה מועיל ירתון אף לבנים שלא היו בעולם. אבל בקידושין שבעינן שהוא יקדש את האשה היינו שיעשה הקידושין ואף אם מקדש לאחר שלשים ג"כ הכונה שעתה עשה הקידושין עלי' שתתקדש לאחר שלשים וא"כ אם בשעה שקידשה לא היתה בת קידושין לא חל עלי' זה הדין שתתקדש אחרי כן. וכן בהקנאה לדבר שלא בא לעולם או דבר של בא לעולם כיון שאינם בעולם לא חל זה גופא שיקנה אחר כן דהתם הא בעי שיקנה לו עתה על לאחר כן ובדבר שלא בא לעולם לא חל זה הדבר: ולפי"ז לא קשה גם כן קושית המרדכי שהקשה על הרשב"ם פרק יש נוחלין גבי שכירות בתים כשאמר לכשיבוא שכרו יקדיש ומוקי לה דוקא אליבא דרבי מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל לרבנן דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לא משמע בהדיא דאע"ג דאי אמר כשיבוא אז יהא קדוש לא אמרינן לכשיבוא אז כבר הוא בעולם ויהי' קדוש עכ"ל המרדכי ולפי דברינו לכאורה לא קשה מידי דעד כאן לא קאמר הרשב"ם אלא בירושה דשם לא בעי שיקנה לו הדבר או שיעשהו יורש ורק דין הוא שנעשה יורש ממילא אבל גבי הקדש הא הוא מקדיש בדבורו והוא עושה את הדבר להקדש א"כ היינו דוקא בדבר שבא לעולם יכול לעשות את הדבר ההוא להקדש אבל בדבר שאינו בעולם אינו יכול לעשות הדבר ההוא להקדש וגם כשאמר לכשיבוא ג"כ לא אמר כלום. ואולי דעת המרדכי שהקשה מהקדש דס"ל דגם הקדש יש דין שאף שהיכא שבדבורו לא נעשה הדבר הקדש כיון שנדר שיהי' הדבר הקדש חל ממילא דין הקדש על הדבר. דהקדש מדין נדר הוא. וכן משמע בנדה (דף מ"ו) דאמרינן מופלא הסמוך לאיש נדרו נדר והקדישו הקדש ולכאורה כיון דלא ילפינן במופלא סמוך לאיש דנדרו נדר אלא מקרא דאיש כי יפליא לנדור נדר א"כ לא אמרה תורה אלא דנדרו נדר אבל הקדש דבעינן שיעשה הדבר להקדש א"כ נימא כמו שמכירתו להדיוט לא הוי מכירה כמו כן בהקדש אינו יכול לעשות הדבר להקדש דחילוק בין לגבוה בין להדיוט הוא רק שבהדיוט בעינן מעשה הקנאה דהיינו הקנין ובהקדש סגי באמירה דאמירה היא הקנאה וא"כ כמו שאינו יכול להקנות להדיוט כמו כן לא יוכל להקנות להקדש ורק לאסור עליו או לנדור אבל לא להקדיש. אבל אי נימא שבהקדש מלבד שיש הדין שיכול בדבורו לעשות הקדש יש בהקדש דין שהיכא שנדר שיהי' הקדש נעשה הדבר ממילא הקדש אף שבדבורו לא נעשה הדבר הקדש וכמו באם אמר ערכי עלי שבא הגזבר וגובה מהנכסים בשביל הערכין ובודאי דמועלין על זה שגבה הגזבר. ולכאורה במה נעשה הדבר הקדש אלא שכיון שיש עליו חיוב שיתן הדבר להקדש נעשה הדבר ממילא הקדש א"כ גם במופלא הסמוך לאיש כיון שריבתה התורה שנדרו נדר משו"ה הקדשו הקדש מדין נדר שכיון שנדר חל הדין שאמרה תורה שאם נדר נעשה הדבר ממילא הקדש. ובזה יש לתרץ ג"כ קושית הר"ן בנדרים (דף כ"ט ע"ב) אמאי אמרינן דאם הקדיש אחר שלשים אין יכול לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט תהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר בי' כיון דלא חייל הקדש עד לאחר שלשים יום וכמו גבי מכירת פרה לאחר ל' יום דאף בעומדת בחצירו: של לוקח מצי הדר בי'. אכן לפי הנ"ל ניחא דגבי מכירת פרה דבעינן שהוא יקנה אותה א"כ אם הקנה לאחר שלשים אף לאחר שלשים הוא המקנה. וכיון שחזר בו קודם שלשים הרי אינו מקנה עתה ולא נעשה הדבר של פלוני אבל גבי הקדש שאם אמר שיהי' הדבר הקדש נעשה ממילא הקדש. א"כ כשאמר שיהי' הקדש לאחר שלשים לא בעינן שאחר שלשים יהי' הוא המקדיש רק כיון שאמר שיהי' הקדש נעשה הקדש ממילא וא"כ אף אם חזר בו לאח"כ ואינו עתה הוא המקדיש. אבל הדבר הרי נעשה ממילא הקדש וא"כ יצטרך לעקור דיבורו שאמר שיהי' הקדש וזה אינו יכול שאין חזרה בהקדש, ואם נימא כן יש לתרץ דברי הרמב"ם שכתב (בפ"ב מהלכות תמורה הלכה ד') דאם אמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים אם נתכוין לכך מתחלה דבריו קיימין ואם לא נתכוין מתחלה אלא לתמורת עולה וחזר ואמר תמורת שלמים אע"פ שחזר בתוך כדי דבור אין תופסין אלא לשון ראשון והרי היא תמורת עולה בלבד. וטעמא דהרמב"ם משום דאין חזרה בהקדש אפילו בתוך כדי דבור וכמו שכתב בפרק חמשה עשר מהלכות מעשה הקרבנות וז"ל ואם אחר שגמר בלבו להוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר וולדה עולה אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור הרי וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפי' בתוך כדי דיבור. והקשה שם המל"מ ז"ל האומר כו' ובפירוש המשנה כתב רבינו בפרק כיצד מערימין העיקר בידינו תוך כדי דיבור כדבור זולתי במקדיש. והנה יש לתמוה אפסק זה מההיא דאמרינן במרובה (דף ע"ג) וסבר רבי יוסי תוך כדי דבור כדיבור דמי והא תנן הרי זו תמורת עולה כו' כי לית ליה לרבי יוסי כדי שאילת תלמיד לרב דנפיש מילי' כדי שאילת רב לתלמיד אית ליה הרי דבגמ' השוו מקדיש לשאר מילי ומאן דאית ליה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בעלמא אית ליה נמי בהקדש ע"ש. אכן לפי דברינו יש לתרץ דהנה בזבחים (דף ל') פליגי אביי ורבא היכא דידעינן בפירוש שדעתו הי' לעשות תמורת עולה ושלמים כגון דאמר לחצות לעולה ולשלמים דאביי סבירא ליה דבהא מודה ר"מ ורבא ס"ל דר"מ בכל גווני ס"ל תפוס לשון ראשון. והנה לאביי לכאורה יש להקשות דאמר שם במתניתין בפלוגתא דר"מ ורבי יוסי הרי זו תמורת עולה חמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ אמר רבי יוסי אם לכך נתכוין בתחלה הואיל וא"א להוציא שתי שמות כאחד דבריו קיימין ואם משאמר הרי זו תמורת עולה נמלך ואמר הרי זו תמורת שלמים הרי זה עולה. והנה לאביי דס"ל דהיכא דנתכוין מתחלה גם רבי מאיר מודה א"כ מאי קאמר רבי יוסי אם לכך נתכוין מתחלה הא בנתכוין מתחלה גם רבי מאיר מודה ע"כ דרבי יוסי קאמר לר"מ כן מאי קאמרת מדקאמר תמורת עולה תמורת שלמים ע"כ דנמלך אם לכך נתכוין מתחלה אין ראי' מהא דקאמר תמורת עולה תמורת שלמים. אבל אם נמלך היינו אם הפסיק דיבורו אז הוי ראי' שבתחלה הי' דעתו לעולה ואח"כ נמלך. והנה הא דאמרינן בכל דוכתי תכ"ד אי כדיבור דמי אי לאו כדיבור דמי היינו אם יכול לחזור בו ובב"ק שם אמרינן דרבי יוסי ורבנן פליגי בעדים שהעידו על הגניבה ועל הטביחה והוזמו על הטביחה ומחלוקת רבי יוסי ורבנן הוא דרבי יוסי ס"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכיון שבטלה עדות הטביחה בטלה נמי עדות הגניבה ורבנן סברי דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי ואם הוזמו על עדות הטביחה לא בטלה עדות הגניבה. וע"ז פריך וסבר רבי יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה רבי יוסי אומר אם לכך נתכוין מתחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ואם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה והוינן בה נמלך פשיטא ואמר רב פפא נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן כו' ומקשה מדסבירא ליה לרבי יוסי דאם אמר תמורת עולה ובתוך כדי דיבור אמר תמורת שלמים כיון שהפסיק דבורו ע"כ ראי' דמתחלה כשאמר עולה לא כוון אלא לעולה ורק אח"כ חזר ואמר תמורת שלמים ומה ענין זה לדין דאם העיד על הגניבה ועל הטביחה דאם הוזם על הטביחה מיבטל נמי עדות הגניבה מה ענין דין דתוך כדי דיבור יכול לחזור לדין שבטל העדות מפני זה. ע"כ דהכא תוך כדי דיבור כדבור הכונה אם שני דברים שמדבר בתוך כדי דיבור אי הוי כחד דיבור או לא דאם הוי כחד דיבור ממילא אין ראי שחזר בו אף אם נמלך. וכן הוא מפורש בגמ' תמורה (דף כ"ה) נמלך פשיטא אמר רב פפא נמלך בתוך כדי דיבור קאמרינן מהו דתימא תוך כדי דבור כדבור והאי עיונא הוא דקא מעיין הרי דלא היתה כלל כונת הגמ' לפרש דהשאלה אי יכול לחזור בתוך כדי דבור דא"כ אף אי אין עיוני מעיין יכול לחזור אלא ע"כ דהשאלה הוא על כונתו אי תוך כדי דבור הוי כחד דבור א"כ שפיר דמיא לדין דבטלה מקצתה שאם שני דברים המה לא הוי עדות שבטלה מקצתה אבל אי כחד דבור הוי א"כ אם בטל מקצת בטל השני. והנה רבא קאמר בזבחים דטעמא דר"מ משום תפוס לשון ראשון ופירשו התוס' בב"ק (דף ע"ג) ד"ה הרי דר"מ ס"ל דכן היתה כונתו אם לא יחולו שניהם יחול הראשון. אך הדברים תמוהים דבשלמא גבי תמורת עולה ושלמים שייך לומר כונתו הי' שבאם לא יחילו שניהם יחול עולה בלחודה שכונתו הי' לעשות עולה ולעשות שלמים. אבל בזבחים הא אמרינן ר"מ בשטת ר"י אמר דס"ל תפוס לשון ראשון ור"י אמר שם גבי מפגל שדין הוא שאם חישב חוץ לזמנו חייב כרת וחוץ למקומו אינו חייב כרת ואם חישב להקטיר כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו ס"ל לרבי יהודה תפוס לשון ראשון ואטו התם כונתו הי' לעשות הדבר פיגול דנימא כונתו הי' שאם לא יחול מחשבת חוץ למקומו יחול מחשבת חוץ לזמנו. הוא לא כיון לחלות מאומה רק כונתו היתה להקטיר אלא שהדין הוא אם כוון להקטיר חוץ לזמנו נעשה ממילא פגול וא"כ אמאי ס"ל לר"י תפוס לשון ראשון ע"כ הא דס"ל לר"י תפוס לשון ראשון אינו תליא כלל בכונתו כיון דדיבורו הי' חוץ לזמנו נעשה הדבר ממילא פגול ולא אכפת לן כלל מה שבדעתו הי' גם להקטיר חוץ למקומו דזה מעכב הפיגול כיון שדבור הראשון לא הי' חסרון חל הפגול ואמרינן שם דהיינו נמי סברת ר"מ אף דכונתו היתה לעשות תמורת עולה ושלמים כיון שהוציא מפיו שיהי' עולה חל תמורת עולה. ומשו"ה אף אם חזר בתוך כדין דבור אינו מועיל שבתוך כדי דבור שמועיל חזרה אינו שייך אלא בדבר שבעינן שהוא יעשה. אז אם חזר בו בתוך כדי דבור הוא אינו עושה אבל בדבר שנעשה מעצמו ע"פ דבורו מאי שייך שיבטל דבורו כיון דס"ל לר' מאיר דאף אם כונתו לא היתה לזה כיון שאמר חל ממילא ואף אם תוך כדי דיבור אמר תמורת שלמים תפוס לשון ראשון היינו דבהקדש חל הדבר ממילא ע"י דבורו אבל ר"י סבר דשני הדברים מצורפים יחד וא"כ הוי חסרון בדבורו וא"כ לא נוכל לומר כיון שאמר חל ההקדש דדין הוא דעל פי דבורו חל. שהרי יש חסרון בדבורו שהרי בלי הפסק אמר וכל שבלי הפסק אמר הוי חסרון בדבורו אבל אם הפסיק אין חסרון בדבורו הראשון אף שהדין הוא שבתוך כדי דבור יכול לחזור בקנין אבל אטו משום זה הוי דבור אחד נמצא דלא הוי חסרון בדבור הראשון וממילא לרבא שפיר פסק הרמב"ם דהיכא דכונתו להוציא עולה והוציא עולה דהוי פיו ולבו שוין אף שבדעתו שאח"כ יחזור בו אין חזרה בהקדש כיון שעל פי דבורו כבר חייל הקדש דהקדש לא בעינן שהוא יעשה הדבר להקדש רק בעינן שבדבורו לא יהי' חסרון וא"כ אף שדין הוא בשארי דברים שיכול לחזור אבל חסרון לדבור הראשון לא הוי בתוך כדי דבור דדבור אחר הוא כיון שבשעת מעשה היתה כונתו לזה והגמ' בב"ק הוא אליבא דאביי דהשאלה הוא תוך כדי דבור וכו' היינו דמחלוקת ר' יוסי ור"מ הוא אי הוי ראי' מה חשב אבל לרבא מחלקותם אי שני דברים שאמר ביחד הוי חסרון בדבור הראשון ואם לא הוי חסרון אין:

מועיל חזרה כיון שבהקדש דין הוא שחל ע"פ דבורו ולא בעי שהוא יהי' המקדיש דמשו"ה הוי לר"מ דין חדא מקדיש כמפגל דבמפגל בודאי דלא בעינן שהוא יעשה לפיגול רק שממילא אם חישב כן נעשה פיגול ה"נ בהקדש כיון שאמר חל ההקדש. לפי"ז שפיר הקשה המרדכי על דברי הרשב"ם דגם בהקדש יחול הדבר גם על דבר שלב"ע אף שדבר שלא בא לעולם הוא ואין יכול לעשות הקדש מ"מ יחול הדבר מדין נדר. אך באמת יש לדחות דזה הדין שאמרה התורה שאם נדר שיהי' הקדש חל ההקדש ממילא. היינו היכא דחל בשעת מעשה שהי' שלו בשעת מעשה. וכמו דאמרינן דדבר שאינו ברשותו אין יכול להקדיש ולא חייל מדין נדר דאימתי חל הקדש משום דבורו דוקא היכא שהוא בעלים על הדבר כמו ביתו אבל לא היכא שאין הדבר ברשותו ולא הוי בעלים על הדבר מדין נדר ג"כ לא חייל כמו דאמרינן גבי חמץ אף שחייל האיסור ממילא. באינו ברשותו הביא הרא"ש בשם התוספתא דלא חיילי. אבל בירושה עיקר הדין שאמרה התורה שיחול ירושה הוא אף דעתה לא חייל שהרי מחיים אין כאן דין ירושה. משו"ה שפיר כתב הרשב"ם דחייל אף בדבר שלא בא לעולם שהרי לא בעינן שהוא יעשהו יורש רק דין הוא שאם אמר שירשנו נעשה יורש ממילא, ועפי"ז נוכל לומר ג"כ מה שנתחייב שאול לדוד באמירתו כל אשר יכה את הפלשתי יעשרנו המלך עושר גדול ולא יקשה הא אין ברירה. דהא דאין ברירה לא שייך אלא בדבר שבעינן שהוא יעשה חלות הדבר כמו בכותב גט לאיזה שתצא בפתח תחילה דהתם הוא עושה בשעת מעשה הגט לשם אשה זו וכיון שבשעת מעשה אין מבורר למי הוא עושה משו"ה לא חייל. וכן בתרומה דהתם ג"כ בעינן שהוא יפריש תרומה וכיון שאין מבורר מה הוא עושה לתרומה לא חייל. וכן הכא גבי חילול דבעינן שהוא יחלל הפירות ואין מבורר איזה פירות הוא מחלל ובעינן שיחול עתה שהרי הוא מחלל עתה על להבא אבל בפועל אטו כשאומר אחד לחבירו בא ועשה עמי מלאכה יתחייב עתה בעד הפעולה דעל מה נתחייב לו עתה. ע"כ בפועל אין הכוונה שהוא נתחייב לו עתה בעד הפעולה רק בשעה שעושה אז נתחייב ודין הוא דשיעור התחייבות שהשוכר נתחייב להפועל הוא כפי אשר קצב עמו בעד הפעולה דכן הוא דין השכירות. נמצא דאימתי חל דין התחייבות בשעה שהפועל עושה הפעולה ובשעה ההיא הא מבורר הדבר ומקודם לא בעינן כלל שהוא יתחייב דנימא הא אין מבורר למי נתחייב דאף אם לא נתחייב מאומה. אח"כ בשעה שהוא עושה חל הדין ומשו"ה כשאמר שאול כל מי אשר יכנו יעשרנו כו' הרי בשעה שהרג דוד נתחייב בשעת מעשה שאול בעד הפעולה כדין השוכר את הפועל והראהו בשל חבירו דהתם ג"כ אין הטעם משום התחייבות בשעה ששכרו שהרי יכולין לחזור בהן אלא כיון שעפ"י ציווי שלו עשה המלאכה נתחייב הוא בעד המלאכה. ושיעור המקח נתחייב כפי שאמר אז דכן הוא דין השכירות שיתחייב בעד השכירות בשביל שעשה זה המלאכה ע"פ דבורו כפי המקח שאמר משו"ה גבי שאול שהמקח הי' עושר גדול בעד הפעולה נתחייב שאול בעד הפעולה עושר גדול בשעת מעשה. אבל גבי אשה שמנתה שליח ואמרה לכל מי שיתננו הבעל יהי' שלוחי לקבלה התם אין הכונה שדין הוא שאם אמר יהי' שלוחי כל מה שעושה הוי בעדו. דגבי שליחות הכונה שבדיבורו עושהו לשליח ונעשה שליח בשעת מעשה דמשו"ה ס"ל לריש לקיש דאין יכול לבטל לשליח ואם לא הי' נעשה כלל שליח רק דין הוא שאם אמר שיעשה בעדו הוי עשיתו בעדו בודאי דאם אינו רוצה עתה אין עשיתו בעדו ע"כ דנעשה שליח תיכף באמירתו דבאמירתו עושהו לשליח ורבי יוחנן ס"ל דבידו לבטלו משליחות אף שנעשה שליח אבל זה מודה ר"י דגבי שליחות הכונה שעושהו לשליח ומשו"ה שליח ראשון יכול לעשות שליח שני ואם גבי שליחות לא הי' עושהו לשליח רק הי' הדין שאם אמר שפלוני יעשה בעדו אז בשעת עשי' הדין הוא שעשיתו בעדו איך הי' יכול השליח הראשון לעשות שליח שני הא לע"ע איננו שלוחו מאומה. ע"כ דגבי שליחות הכונה שהוא עושהו לשליח א"כ שפיר כתב הרשב"א דאם אמרה כל מי שיתנהו הבעל יהי' שלוחי לקבלה דלא נתשה שליח דהתם הא בעינן שהיא תעשה אותו לשליח וכיון דאין מבורר את מי היא עושה לא חייל אמירתה אבל גבי פועל לא בעינן שהשוכר יעשהו לפועל דאינו עושהו מאומה רק שנתחייב בשעת מעשה בעד עשיתו בזה לא שייך אין ברירה משו"ה גבי שאול נתחייב שפיר לדוד בשעת מעשה:

ובזה יש ליישב קושית הגרעק"א על הש"ך ביו"ד (סימן רכ"א ס"ק נ') שפסק במודר הנאה מחברו והוא אמר כל הזן אינו מפסיד ואחד נתן לו מחויב לשלם והקשה הגרע"א הא הש"ך בעצמו כתב בח"מ (סימן קכ"ט ס"ק ו') דאם כתב בכת"י כל מי שיתנדב ללות לפלוני כך וכך ממון אני נכנס עבורו ע"ק שלא נתחייב ומביא ראי' מהא דכל הזן אינו מפסיד הרי דס"ל להש"ך גבי כל הזן אינו מפסיד דאינו מחויב לשלם. אכן לדברינו מבואר דגבי ערבות אין הכונה שהוא מתחייב בעד נתינת פלוני אלא כמו בשכירות כיון שפלוני עשה על פיו נעשה הוא מחויב לשלם ה"נ בהוציא על פיו הדין הוא שהוא מחויב לשלם ומשו"ה בכל הזן אינו מפסיד מחויב הוא לשלם כיון שהוא הוציא על פיו אבל אם היתה בגדר שליחות שהוא מתחייב לפלוני בעד נתינתו הי' אסור במודר הנאה משו"ה בערב קבלן דהוי שלוחו [וכן כתב הרשב"ם בב"ב (קע"ד) ד"ה תן לו ז"ל אין כאן לשון הלואה אלא שליחותי' דהאי קא עביד] וא"כ שפיר מביא ראי' דאם הי' חל שליחות בכה"ג של כל מי שיתן לידו הוא שלוחו ליתן א"כ אמאי מותר במודר הנאה הא להיות שלוחו אסור ע"כ דלא שייך בכה"ג שליחות דאיך נימא שהוא עושה אותו שליח ליתן הא אין מבורר את מי הוא עושה משו"ה אם אמר ע"ק לא נתחייב אבל גבי כל הזן אינו מפסיד מחויב מדין ערבות שהוא כדין שכירות בלא התחייבות רק כיון שעל פיו הוציא מחויב הוא לשלם וכיון דלא בעינן שהוא יתחייב לא שייך ברירה ונעשה מחויב בשעה שהוציא. לפי"ז במשתעבדנא לך דהתם בעינן התחייבות. שפיר קאמר הרמב"ן דאיך נימא שהוא מתחייב עתה כיון שאין מבורר למי הוא מתחייב דבשעבוד בעי שהוא ישעבד את עצמו ומשו"ה ס"ל להרמב"ן דאין ברירה ומה"ת לא משתעבד במשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך:

אכן הר"ן כתב דגם במשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך חייל השעבוד מה"ת ולא אמרינן דאין ברירה ז"ל דכי אמרינן אין ברירה הני מילי במילתא דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהא משועבד לכל העולם בזה אחר זה עכ"ל והקשה ע"ז הקצוה"ח ז"ל וקשיא לן בגוה הא דאמרינן במרובה (דף ס"ט) בהא דתניא ר' יהודה אומר שחרית בעה"ב עומד ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר ר' דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו כו' ואמרינן שם דלא סגי דלא מתהפכא דבהא מתניתין קתני דאית ליה לר' יהודה ברירה ושמעינן לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין כו' ע"ש והא גבי הפקר דאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר לא שייך אי דהאי לאו דהאי דהא אפשר שיהא כולן הפקר אם ילקטו כל הכרם וכעין זה קשה גם בהא דאמרינן שם אליבא דצנועין דמניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה דל"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט מזה מחולל על המעות ופריך שם אלמא אית ליה ברירה והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ע"ש והא בזה נמי אפשר שיתחלל כל הכרם כשילקטו כל הכרם עכ"ל הקצוה"ח. והנה לפי הבנתו בדברי הר"ן עדיפא הי' לו להקשות דמאי מהני שהוא יכול לשעבד עצמו לכל העולם לוא יהי' שלא הוי רק איש אחד אעפ"כ כיון שאין מבורר אם יבוא:

או לא הרי אין ברירה כדאמרינן בעירובין (דף ל"ז) שאם הניח עירוב ואמר אם רציתי אלך לא רציתי לא אלך אין ברירה והרי התם אינו רק איש אחד ואעפי"כ לא חייל כיון שהוא יכול להיות שלא ירצה א"כ אף אם נימא דעל כל איש אחד אין חסרון מה שהי' יכול להיות שיתחייב לאחר דל אחריני מהכא הא לדידי' בלבדו הוי ספק אם יתחייב או לא שמא לא יבוא מחמתו והוי כמו התם דאם רציתי אלך כו' דאין ברירה. (אכן לדברינו יתבאר הדברים היטב דהנה כפי שביארנו יש שני דינים גבי ברירה האחד על עצם חלות הדבר היינו אם בשעה שחל הדבר אין מבורר על מה הוא חל. ועוד יש דבר דבשעה שחל הדבר מבורר על מה הוא חל. אבל כיון דבעינן שהוא יעשה חלות הדבר על להבא אם אינו יודע על מה הוא עושה לא חייל. והנה הא דאמר הר"ן דבדבר שאפשר שיהא משועבד לכל העולם לא שייך בזה אין ברירה היינו דוקא אי בשעה שחל הדבר מבורר על מה הוא חייל רק שהוא אינו יודע על מה הוא עושה אז אמרינן מאי איכפת לן שאינו יודע הא הוא משעבד עצמו לכל העולם בעת שיבוא מחמת אותו שאמר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וא"כ לא שייך אין ברירה במה שהוא משעבד עצמו שהרי הוא משעבד עצמו לכל העולם ועל מה שחייל ההשתעבדות לא שייך לומר אין ברירה שהרי בשעה שחל ההשתעבדות לו. היינו בשעה שיבוא מחמת פלוני שאז חל ההשתעבדות באותו שעה מבורר למי הוא משעבד עצמו. אבל בעירובין באומר הריני מערב רציתי אלך דעיקר קניית העירוב בין השמשות ובין השמשות הוא חלות הדבר ואיך נימא בהאי אפשר לכל העולם דהרי אי חייל חייל ואי לא חייל לא חייל וכיון דבשעת חלות אין מבורר אמרינן דאין ברירה ולא חייל וא"כ ה"נ גבי צנועין באומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר הנה לא נוכל לומר כמו גבי משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך שהוא עושה עתה הפקר פירות הכרם לכשילקטוהו העניים דבכה"ג הוי אמרינן דעתה כיון דהוא יכול להפקיר כל הכרם אם ילקטו העניים את כל הכרם ובשעת חלות הדבר מבורר על מה חל ההפקר בכה"ג לא שייך אין ברירה. דגבי כרם לא נוכל לומר כן שהרי בשעה שילקטו העניים יהי' אינו ברשותו ולא יכול אז לחול ההפקר וע"כ שהוא עושה עתה להפקר מה שילקטו עניים היום יהא הפקר קודם שלקטו תיכף בשעת אמירתו ואיך נימא שמפקיר עתה את הפירות שילקטו העניים ואח"כ נימא בשעה שילקטו העניים הוברר הדבר שאותן הפירות הפקיר בשעת אמירתו וחל אז ההפקר עליהם שהרי קיי"ל אין ברירה ועל חלות לא שייך לומר כיון שהי' יכול לחול על כל הכרם יחול על אלה שילקטו שהרי בשעת מעשה אין מבורר אם ילקטו אותן הפירות או אחרים ואף אם הי' מפקיר כל הכרם אם ילקטוהו ולקטו עניים כל הכרם ג"כ לא חייל מטעם אין ברירה שהרי אין מבורר אם ילקטוהו או לא ועל כל פרי הוי ספק ואין מבורר אם ילקטו וא"כ מאי מועיל שהי' יכול להפקיר את כל הכרם שאם גם כל הכרם הוי כדבר אחד ג"כ לא חייל אם ההפקר תליא בספק אם ילקטו דלא קאמר הר"ן דינו דלא שייך ברירה אלא במילתא דאי דהאי לאו דהאי. אבל במשתעבדנא משעבד הוא עצמו לכל העולם דהתם הרי משעבד עצמו תיכף לכל העולם לכל אחד כשיבוא מחמתו אבל גבי הפקר הא לכשילקטו לא יכול לעשות הפקר דאז הוי אינו ברשותו. וא"כ ע"כ יפקירם עתה באופן אם ילקטו יחול למפרע ואז אף אם מפקיר כל הכרם ג"כ באופן כזה לא חייל. והוא הדין והוא הטעם במניח את המעות ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא מחולל על המעות הללו דהתם לא יוכל לומר הריני מחלל את כל פירות הכרם לכשילקטוהו דהא אז הוי אינו ברשותו. וא"כ נצטרך למימר שהוא מחלל עתה באופן אם ילקטו יהא מחולל למפרע וכיון דאמרינן אין ברירה לא חייל:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה