לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן לב
סוגיא דיאוש קונה או אינו קונה. ויבאר סוגיא דעורות של גנב. ומשכבו ולא הגזול. ויבאר דיאוש קונה לכו"ע דהוי מטעם הפקר. ורק שיש דין השבה למאן דס"ל אינו קונה ויבאר טעמא דמחתרת דמחויב להשיב. ובשיבר פטור ויבאר טעמא וסוגיא דרשות יורש לאו כרשות לוקח:
דף סו אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כו' יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן וכו' ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה אפילו מדרבנן כו' איתיבי' ליה אביי לרב יוסף עורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן של עבדן אין מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן של גזלן אין מחשבה מטמאתן רבי שמעון אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן של גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים וש"מ יאוש קנה כו' אלא אמר רבא האי מילתא קשו בה רבה לרב יוסף עשרין ותרתין שנין ולא איפרקא עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה שינוי השם כשינוי מעשה דמי שינוי מעשה מ"ט התם מעיקרא עצים והשתא כלים שינוי השם נמי מעיקרא קרו לה משכא והשתא אברזין. וכתב הרמב"ם (בפכ"ד מהלכות כלים ה"ז) אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו שנאמר והנוגע במשכבו גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור ואם נתיאשו הבעלים טמא גנב משכב וישב עליו טמא שחזקתו שנתיאשו הבעלים שאינם יודעים מי גנבו. והנה הרמב"ם עצמו פסק ובפ"א מהלכות גניבה הלכה י"ב) ז"ל הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב ולא נשתנית חוזרת לבעלים בין לפני יאוש בין לאחר יאוש עכ"ל הרי דפסק הרמב"ם דיאוש כדי לא קנה וא"כ איך פסק הרמב"ם כאן דאם גנב משכב וישב עליו טמא שחזקתו שנתיאשו ממנו הבעלים מה מהני שנתיאשו הבעלים מ"מ הרי יאוש כדי לא קנה. וא"כ לא קנה הגנב ולא הוי משכבו ובגמרא אמרינן רק דגנב מחשבה מממאתו בגנב עורות. וחשב למשכב דהוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין אבל אם גנב משכב דהתם לא הוי שינוי השם איך יועיל יאוש אחרי שאינו של גנב והרמב"ם הלא פסק שאין אדם מטמא משכב שאינו שלו:
הקצות בח"מ (סימן שנ"א) הקשה על הא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב ע"א) שאם נטל כלים במחתרת ויצא ושברן פטור מפני שנתחייב בנפשו במחתרת אבל אם איתנהו בעין מחויב לשלם וכתבו שם תוס' ד"ה מסתברא וז"ל וא"ת מה קא משמע לן תנינא ושיבר את החבית פטור וי"ל אי ממתניתין הוה אמינא דבשיבר בעודו במחתרת קא משמע לן רב דאפילו בשיבר אח"כ. והקשה הקצוה"ח וז"ל וצריך ביאור דכיון דלא קנה אותם כשהם בעין ואח"כ שוב אינו בחיוב מיתה ואמאי פטר כששיבר אח"כ, ולכאורה קושיא גדולה היא דהא אמרינן תברה או שתי' משלם ד' אף שבשעת הגניבה שוי זוזא הרי דאם גזלן הזיק אח"כ אין אנו מחייבים אותו על שעת הגזילה אלא על מה שהזיק וא"כ ה"נ במחתרת אף שבשעת הגזילה הי' מתחייב בנפשו ואז לא נתחייב בדמים משום דקם לי' בדרבה מיני' אבל כיון דאמרינן דאם איתנהו בעין מחויב להחזיר וע"כ צריך לומר שלא קנה אותם והוי של הנגנב וא"כ אם שברן יהא חייב לשלם, ונראה לי לתרץ דהנה אמרינן בב"ק (דף קי"א) הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי פירש"י והוי לה כרשות אחרת וכיון דאוקימנה למתניתין לאחר יאוש קנו להו יתמי בשינוי רשות ויאוש רבא אמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והכא במאי עסקינן כשאכלו והא מדתני סיפא אם הי' דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם מכלל דר שא בגזילה קיימת עסקינן וכו'. ולכאורה הדברים תמוהין הא דאמרינן דאם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי לא קנו היתומים לאחר יאוש. דהא טעמא דמועיל יאוש ושינוי רשות הוא לא משום דהוי שני קנינים שכל אחד בעצמו אינו קונה וביחד יקנו דאם כל אחד בפני עצמו אינו קנין גם יחדיו לא יקנו אטו אם יעשה שני שינויי רשותים ג"כ יקנה או אם יהי' שינוי רשות וקצת שינוי מעשה דבפני עצמה לא תקנה ועם שינוי רשות תקנה. בודאי דהטעם שיאוש ושינוי רשות קונה הוא דבאמת לאחר יאוש גם הראשון הי' לו לקנות דיאוש קונה אלא משו"ה צריך שינוי רשות משום דגבי גזלן באיסורא אתא לידי' ולא יוכל לקנות אבל גבי הלוקח דלדידי' בהיתירא אתא לידי' שפיר הוא קונה משום דהוי לאחר יאוש (והא דקני להרמב"ם שינוי רשות ואח"כ יאוש יבואר בעז"ה להלן) וא"כ נהי נמי דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. אבל מ"מ הם לא גזלו ולהם בהיתרא אתא לידם וא"כ יקנו ומאי איכפת לן אם לאו כרשות לוקח דמי סוף סוף בהיתירא אתא לידם. ונראה לי הטעם דהנה אמרינן שם (בדף קי"ב) תנו רבנן והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטור מלשלם הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבין פירש"י בד"ה כעין שגזל ז"ל כלומר אם גזילה קיימת יחזיר אבל אין גזילה קיימת פטור ובדידי' ליכא לאוקמא אלא בבניו ולכאורה קשה דהא קרא מיירי לענין הגזילה בעצמה דדוקא אם הגזילה כמו שגזל מחויב להחזיר דמזה הא ילפינן דשינוי מעשה קונה. וא"כ מה כתב רש"י דבדידי' ליכא לאוקמא הא מיירי בדידי' לענין חיוב השבת הגזילה עצמה אבל הדמים מחויב לשלם אף אם אין הגזילה בעין א"כ גם לגבי בנים נימא הכי שאם אין הגזילה בעין מחויבים להשיב הדמים. לכן נראה לי דהנה התוס' (בדף ס"ו ע"א) ד"ה כיון כתבו וז"ל מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור דא"כ אף בתר דאתא לידי' באיסורא יכול לקנות מן ההפקר. והנה האחרונים הקשו על זה מה קשה להו לתוס' שאם נימא יאוש כהפקר א"כ אף בתר דאתא לידי' באיסורא יכול לקנות מן ההפקר הא קי"ל דכל דבר שאינו ברשותו אינו יכול להפקיר וא"כ אפילו יאוש כהפקר בכל זאת לא נעשה הפקר מפני שאינו ברשותו אבל באמת לא קשה מידי דזה דאמרינן שאין אדם יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו לא מפני שדבר שאינו ברשותו לא יוכל להיות הפקר אלא החסרון הוא שהוא אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו. וזהו דוקא גבי הפקר שהדין בהפקר שהוא צריך להפקיר אבל גבי יאוש הא דקאמרי התוס' דיאוש כהפקר אינו משום דהוא מפקיר דלמה יפקיר את הדבר אלא דהתוס' קאמרי הא דאמר רחמנא דיאוש מועיל אי הוא משום דכשנתיאש אמרי רחמנא דנעשה הדבר הפקר או שהתורה אמרה דכשנתיאש יוכלו לזכות בהדבר ולא דנעשה הפקר וא"כ אינו שייך להקשות הא אין אדם יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו שהרי הכא אין אנו צריכים להפקירו אלא דאם נימא דיאוש כהפקר היינו בשעה שנתיאש נעשה הדבר ממילא הפקר ולא שהוא מפקיר את הדבר וא"כ אין כאן חסרון שהדבר אינו ברשותו שכל החסרון הזה הוא רק דוקא היכא שהוא צריך להפקיר אז אינו יכול אם אינו ברשותו א"כ שפיר קאמרי התוס' אם נימא דבשעה שהוא מתיאש אמרה התורה דהוי הפקר גמור אמאי לא יוכל הגזלן לזכות אף אם אתא לידו באיסורא. לפי זה נראה לי לפרש הברייתא דבאמת יאוש:
כהפקר גמור והגזלן קונה אף שבאיסורא אתא לידו והיינו דאמרינן בברייתא ת"ר והשיב הגזילה מה ת"ל אשר גזל יחזיר כעין שגזל היינו דאמרה התורה שכל זמן שהגזילה היא כעין שגזל יחזיר אף שקנה הגזילה חייבה אותו התורה להשיב את הגזילה בעצמה אם היא כעין שגזל. והא דאם הי' שינוי רשות אין מחויב האחר להחזיר משום שהתורה אמרה והשיב דוקא אם היא עדיין גזילה. ומשו"ה ברשות הגזלן אף שקנה אותה אעפ"כ גזילה היא. אבל ברשות אחר לא הוה אצלו גזילה ומשו"ה קא מפלגי אי רשות יורש כרשות לוקח דמי או לאו כרשות לוקח דמי היינו אי נימא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי היינו שרשות האב נשאר אצל הבן וכל הקנינים שהי' להאב הם עתה אצל היורשים א"כ כמו שהי' להאב בהדבר שגזל קנין גזילה כמו כן אצלם הוי קנין גזילה והתורה אמרה גזילה שהיא בעין יחזיר משו"ה מחויבים היורשים להחזיר. ואם האב לא הי' קונה את הגזילה. א"כ הא יכולים עתה לקנות את הדבר בעצמם ואצלם לא הוי גזילה אבל עתה שאביהם קנה קנין גזילה בהדבר והקנין הגזילה הוא עתה שלהם משו"ה מחויבין להשיב מטעם והשיב את הגזילה אלא כל זה דוקא אם הדבר בעין אבל אם כבר אכלו הדבר נהי דבשעה שהי' בעין היו מחויבים להחזיר אבל החיוב לא מפני שהדבר עדיין של הנגזל שהרי כבר קנו את הדבר והוי שלהם אלא דין הוא של והשיב שכל זמן שנקראת גזילה מחויבים להשיב אם ביטלו את הדין אינם מחויבים לשלם. אבל למ"ד דרשות יורש כרשות לוקח היינו לא שרשות האב נשאר אצל הבן אלא כמו שלוקח קונה דבר של המוכר בקנינים כמו כן אמרה התורה שיורש קונה דבר של אביו בלא קנינים א"כ כמו שגבי לוקח אם לקח מגזלן לאחר יאוש לא נקראת גזילה דלא מקרי גזילה רק כל זמן שהיא ברשות הגזלן שקנינו הוא רק מחמת שגזל מעיקרא אבל גבי לוקח שהוא קנה את הגזילה בקנינים אחרים. אצלו לא נקראת גזילה ואינו מחויב להחזיר כמו כן גבי יורש לא נקראת גזילה אם נימא דכרשות לוקח דמי שהרי גם גבי יורש אמרה התורה שקונה דבר של אביו ולא שנשאר רשות אביו אצלו: ונוכל לומר דזהו ג"כ טעמא דהגהת מיימוני ובפ"ה מהלכות גזילה) דכתב שם הרמב"ם דאוכל הגזילה לאחר יאוש פטור מלשלם ואיתא שם בהגהת מיימוני וז"ל ונהי דגבי מדרבי נתן. מטעם גזילה מיהו לא הוי גבי ונ"מ שאם מחל הגזלן ראשון להשני או שפרע לראשון פטור השני מהנגזל הרי דס"ל להגהת מיימוני דלהגזלן מחויב לשלם אם אכל לאחר יאוש והוא גמ' מפורשת בב"ק (דף ס"ח) דאם גנב ובא אחר וגנבו הראשון משלם תשלומי כפל והשני אינו משלם אלא קרן בלבד ומוקי לה התם לאחר יאוש ומקשי מהא למ"ד יאוש קנה הרי למ"ד יאוש לא קנה ניחא ומזה מוכח כהגהת מיימוני דהאוכל לאחר יאוש מחויב לגזלן אף למ"ד יאוש לא קנה. ולכאורה קשה כיון שהגזלן לא קנה עוד למה יתחייב לשלם לו והתוס' (בדף ס"ט) ד"ה כל שלקטו כתבו וז"ל אבל לאחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים להגזלן עכ"ל התוס' והדברים תמוהים אם מפני שהגזלן צריך להדבר ליפטר מן הנגזל בשביל זה יהא חייב לשלם הא לא הוי אלא גורם לממון וכדאמרינן גנב שגנב שור הנסקל מבית שומר אף למאן דס"ל כרבי יעקב דאף משנגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו מוחזר מ"מ אי לא הוה סבר כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי הוה סבר דפטור ואין לחלק דהתם הדבר בעצם אינו שוה כלום אבל בגזילה הדבר בעצם הוי ממון מ"מ לגבי גזלן דעצם הממון לא הוי שלו אלא דיש בו בהדבר רק גורם לממון שהוא צריך להשיב להנגזל א"כ למ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אמאי יתחייב להגזלן וכן אמרינן בפסחים (דף ה' ע"ב) דאם קיבל אחריות על חמצו של עכו"ם שהפקידו בביתו עובר בב"י ובי"מ ופריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אבל למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר הרי אף דעצם הדבר שוה ממון אבל כיון דלהנפקד לית ליה בהדבר כי אם גורם לממון לא הוי ממון לגבי' והוי רק גורם לממון וא"כ אמאי אוכל הגזילה לאחר יאוש מחויב לשלם להגזלן כיון דאצלו הוי הדבר רק גורם לממון. אכן לפי דברינו שבארנו לעיל דבאמת יאוש הוי כהפקר גמור ונקנה הדבר להגזלן נהי דלשלם כפל אינו מחויב להגזלן דכיון דהוא צריך להחזיר את הדבר משום והשיב את הגזילה דאמרה תורה שכל זמן שהיא גזילה מחויב להחזיר אבל קרן מחויב לשלם כיון דגנב דבר שהוא שלו כיון דקנה ביאוש אף שמחויב להשיב אבל מ"מ דמים מחויב לשלם הגונב ממנו כיון דבזה שישיב יהי' פטור מחיוב הממון. נמצא דגונב ממנו דבר שהוא שלו ויכול לשלם בדבר הזה בעד חוב הגזילה, ולפי"ז יתיישב קושית הקצוה"ח שהקשה גבי מחתרת אמאי פסקינן שאם נטל במחתרת ויצא דאם איתנהו בעין מחויב לשלם ואם שיבר אפילו אחר שיצא מן המחתרת פטור והקשה ממ"נ כיון דחזינן שאם איתנהו בעין מחויב להחזיר וא"כ הא לא קנה את הכלים בדמים וא"כ בעת ששיבר הרי שיבר דבר של הנגזל ומדוע לא ישלם וכדהקשינו מתברה או שתי' משלם ד'. אבל לפי הנ"ל ניחא דזה הרי חזינן דקנין הגזילה מועיל אף לפני יאוש לענין זה שהגזילה נכנסה לרשותו ואם לא הי' החיוב של והשיב את הגזילה הי' קונה לגמרי אף לפני יאוש דמשו"ה אמרינן דאם נשתנה הדבר שאז ליכא דין והשיב נשאר הדבר שלו הרי חזינן דקנין הגזילה הועילה לזה שתכנס לרשותו אלא שהחיוב של והשיב את הגזילה אינו מניח להגזלן לקנות. נמצא דכשנטל כלים במחתרת לא הי' אז עליו חיובים דוהשיב את הגזילה כיון שמתחייב בנפשו אין עליו שום חיובים. וממילא קנה את הנזילה לגמרי והוי אז כמו גזילה שנשתנית דאמרינן כיון שליכא והשיב קונה אותה לגמרי ה"נ במחתרת דאז ליכא חיוב והשיב את הגזילה קונה אותה לגמרי אלא דאף על פי שזה שמתחייב בנפשו מועיל שיקנה את הגזילה אבל לזה לא יוכל להועיל שלא תהי' נקראת גזילה א"כ בעת שיצא ממחתרת אף שהדבר שלו אבל במה קנה אותה בגזילה. א"כ כמו שאמרינן גבי יורשים אף שקנו את הדבר אלא כיון שאצלם היא עוד גזילה מחויבין להשיב כמו כן הכא אף על גב שקנה אותה בעת שהי' במחתרת אבל בעת שיצא ממחתרת שאז לא הוי עוד מתחייב בנפשו מחויב להחזיר מטעם שהתורה אמרה והשיב את הגזילה אשר גזל דכל זמן שהגזילה היא כעין שגזל מחויב להחזיר אף שקנה אותה לגמרי בגזילה. אלא דהחיוב שהוא מחויב להחזיר אינו מטעם ממון אלא מטעם והשיב. א"כ כשביטל את הדין של והשיב אינו מחויב לשלם דמים כמו ביורשין אע"ג דבשעה שהגזילה בעין מחויבין לשלם מ"מ אם אכלו אינם משלמים בשביל זה שבטלו את הדין והשיב. ה"נ בנטל במחתרת ואח"כ יצא כיון שהדבר קנה לגמרי אלא שיש עליו דין של והשיב כשביטל את הדין אינו מחויב לשלם ומשו"ה אם איתנהו בעין מחויב לשלם מטעם דין והשיב. אבל אם שברו הלא אז ליכא והשיב ומטעם חיוב ממון הלא לא נתחייב ורק ביטל את הדין של והשיב משו"ה פטור מלשלם והא דאמרינן שם בסנהדרין אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו אמר רבא מסתברא מילתא דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא והאלקים אמר רב אפילו נטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותו קיימא הכא נמי ברשותו קיימא כו' הרי דסבירא לן שאם ברשותו קיימא אינו מחויב להחזיר אפילו איתנהו בעין התם אליבא דרב קיימינן דרב אית ליה בב"ק (דף ס"ז) דיאוש כדי קני ולא מחויב כלל להשיב ולא ס"ל הא שבארנו על הברייתא דת"ר והשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר אף שקנה מאן דס"ל יאוש כדי קנה לא ס"ל האי דרשה: כדפי' בתוס' (דף קי"א ע"ב) ד"ה גזל דמאן דס"ל יאוש כדי קנה לדידי' דרשה דברייתא אסמכתא היא והא דקתני בברייתא הניח לפניהם חייבים נוקי בדבר מסוים ומשום כבוד אביהם וא"כ לדידי' ליכא למימר דאם נטל במחתרת קנה לגמרי ואף עפ"כ יצטרך אח"כ להשיב דהא איהו סבירא ליה דהיכא דקנה לגמרי כמו ביאוש אינו מחויב להחזיר דלית ליה דרשה דוהשיב דיחזיר כעין שגזל אף שקנה. והא דאמרינן מסתברא מלתא דרב בששיבר והקשו התוס' מקמ"ל מתניתין היא ושיבר החבית פטור ותרצו התוס' דאי ממתניתין הוה אמינא שיבר בעודו במחתרת קמ"ל רב אפילו שיבר אח"כ ואילו לפי שביארנו הלא לרב לא נוכל לפרש כן דלדידי' ממ"נ אי קונה לגמרי אינו צריך להשיב אפילו אם נטל כיון דלית ליה דרשה של והשיב ואי לא קנה מדוע יפטר אפילו שבר אח"כ הא בתברה או שתי' מחויב ד'. נראה לי דהא דאמרינן מסתברא מלתא דרב בששיבר היינו שיבר במחתרת ולא קשה מאי קמ"ל מתניתין היא דטובא אשמעינן דאי ממתניתין הוה אמינא דאימתי פטור מתחייב בנפשו מתשלומין דוקא היכא שהתשלומין בגדר עונש דילפינן מקרא דואם יהי' אסון לא יענש. והיינו דוקא מזיק דהוי עונש עבור שהזיק אבל כשנוטל דבר של חבירו הא דנתחייב לשלם אינו בגדר עונש דסברא היא דכשנוטל דבר של חבירו מחויב לשלם וכמו לוה מחבירו דהתשלומין אינו בגדר פונש אם כן הוה אמינא דמתניתין דהי' בא במחתרת ושיבר את החבית דאם אין לו דמים פטור היינו דוקא שלא נטל החבית רק הזיק אח החבית ושברה ומזיק הוי חיוב עונש וחיוב כזה כיון שמתחייב בנפשו פטור. אבל הגביה חבית שנטלה שאז לא הוי עונש התשלומין כיון דסברא היא הוי אמינא דאף שנתחייב בנפשו יתחייב בתשלומין קמ"ל רב דלא נטעי בזה דבכל גוונא מקרי עונש ובכל גוונא מתחייב בנפשו מפטר מתשלומין אפילו נטלן ושיבר במחתרת אבל אם שיבר אח"כ יהא מחויב לרב דס"ל דלא קנה. ולדידן דס"ל דקנה בעת שהי' במחתרת אלא שמחויב להשיב כשיצא ממחתרת משום והשיב אם שיבר וביטל את הדין פטור מלשלם:
ובזה יתיישב מה שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות גניבה הלכה י"א) היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאלי' כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותי' ואת וולדותי' ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגניבה. וכן כתב (בפ"ב מהל' גזילה ואבידה הלכה ז') וז"ל גזל פרה מעוברת ונתיאשו הבעלים ואח"כ ילדה. רחל טעונה ונתיאשו הבעלים ואח"כ גזזה משלם דמי פרה עומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז ואם לפני יאוש או קודם שנשתנה ילדה או גזזה הרי הגיזות והולדות של בעלים ואע"פ שנתעברה או נטענה ביד הגזלן הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנית הגזילה. ברשות בעלי' היא עדיין אעפ"י שהגזלן חייב באונסי' וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א שיבוש הוא ואין שינוי יותר גדול מלידה וגזיזה. והקצות רצה להוכיח כדברי הרמב"ם דלידה לא הוי שינוי מגמ' דע"ז (דף מ"ז ע"א) גבי הא דבעי רמי בר חמא המשתחוה לקמת חיטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד ואמרינן שם ת"ש כל האסורין לגבי מזבח וולדותיהן מותרין ואמרינן שם הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חיטא והשתא קימחא הרי דלידה לא הוי שינוי. ולא אדע איך יפרנס הגמ' ב"ק (דף צ"ה) דאמרינן שם ת"ר הגוזל רחל וגזזה פרה וילדה משלם אותה ואת גיזותי' ואת וולדותי' דברי ר"מ ואמרינן שם איבעי להו מ"ט דר"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד או דלמא בעלמא שינוי קונה כו' הרי דסבירא לן דלידה וגיזה הוי שינוי ואיך כתב הרמב"ם דלידה וגיזה לא הוה שינוי והא דהביא הקצות ראי' מע"ז לאו ראי' היא דהתם גבי ע"ז דטעמא דשינוי של נעבד מותר מדכתיב הם ולא שונויהם דצריך שישתנה ויהי' דבר אחר לא כמו שהי' מתחלה אבל לידה כיון דמעיקרא הוי בהמה והשתא בהמה הוי עוד הם ולא מקרי שינוי. אבל גבי גזילה הטעם ששינוי קונה הוא מדכתיב אשר גזל כעין שגזל כיון דהולד נולד והצמר נגזז הלא לא הוי כעין שגזל וממילא אינו מחויב להשיב אכן לפי דברינו יתיישב שפיר דהנה קודם יאוש הוה הגזילה של הנגזל וא"כ מה שהבהמה השביחה קודם יאוש הוי של הנגזל נמצא אם הי' השינוי על הבהמה כולה אז הוה אמרינן דכיון דנסתלק החיוב של והשיב ממילא נקנה הבהמה להגזלן אבל כיון שלידה וגיזה לא הוי שינוי בהבהמה אלא בהולד ובהצמר אבל הבהמה נשארה של הנגזל א"כ בשעה שיש שינוי בהולד ובהצמר יש לו קנינים להנגזל בהבהמה שכל מה שתשביח יהי' שלו וזהו דוקא קודם יאוש אבל לאחר יאוש שאז הדבר של הגזלן ואין לו להנגזל קנינים בהגזילה שכל מה שתשביח יהי' שלו. אלא שעל הגזלן יש חיוב של והשיב והיינו דוקא אם הגזילה כעין שגזל. אבל הולד והצמר היינו שנחלק דבר מה מהגזילה שאינו עתה כעין שגזל על הדבר ההוא אין חיוב של והשיב את הגזילה כיון שאינו כעין שגזל. ולהנגזל לא הי' קנינים בהבהמה בשעה שנפרש מהבהמה שכל מה שתשביח יהי' שלו משו"ה אם ילדה וגזזה לאחר יאוש הוי של הגזלן אבל אי הוה אמרינן שינוי במקומו עומד א"כ גם אם ילדה הבהמה. על הולד והגיזה אף שנפרשו מ"מ הוי עליהם בפני עצמם דין והשיב את הגזילה דכיון דשינוי במקומו עומד והוי כמו גזילה שנחלקה. והי' מחויב להשיב משו"ה ס"ל להרמב"ם דהא דרצתה הגמ' לומר דטעמא דר"מ דס"ל גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותי' קאי לאחר יאוש דהלא אמרינן שם דקא מפלני ר"מ ור"י בשבח שעל גבי גזילה ואלו לפני יאוש שבח שעל גבי גזילה לכו"ע דנגזל הוי וע"כ קאי לאחר יאוש ולאחר יאוש אי לאו דסבירא ליה לר"מ דשינוי במקומו עומד לא הי' צריך להחזיר הגיזות כיון שעל הולד והגיזה אין הדין של והשיב כיון דלא הוי כעין שגזל. אבל לפני יאוש ס"ל להרמב"ם דאינו מועיל שינוי של הלידה והגיזה כיון דיש להנגזל קנינים בהבהמה שכל מה שתשביח יהי' שלו (והא דכתב הרמב"ם שם בהלכה ב' וז"ל נתיאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן כל שבת. שהשביחה אחר יאוש ואינו משלם אלא כשעת הגזילה ודבר זה הוא מדבריהן מפני תקנת השבים משמע דמן הדין השבח להנגזל. התם קאי דהשבח הוא על גבי גזילה עדיין שמן התורה מחויב להשיב הגזילה כמות שהיא דשינוי במקצת לא הוי שינוי בכולה והוי הדין של והשיב גם על השבח מן התורה אלא שמפני שתקנת השבים הוי השבח של הגזלן):
ובזה יתיישב נמי הא דאמרינן דאם קידש אשה בגזל לאחר יאוש מקודשת והקשו המפרשים הא קיי"ל דיאוש כדי לא קנה בגזל וא"כ מה מועיל שקדשה בגזל לאחר יאוש הלא לא קנה את הגזל עוד ונהי דהיא קנתה משום דהוי בידה שינוי רשות אבל הוא לא קדשה בכסף שלו שהרי לא קנה ביאוש כדי ובשלמא לשיטת הפוסקים דס"ל דאינו צריך שיקדשנה בכסף שלו אלא דצריך שיתן לה כסף ואזלינן בתר דידה שפיר הכא דאף שהוא לא קנה אבל אצלה יהי' יאוש ושינוי רשות והיא תקנה שפיר מקודשת. אבל הרמב"ם שכתב (בפ"ה מהלכות אישות) ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הרי שבעינן דוקא שהוא יקנה ויקדשנה בדבר שלו שהרי כתב ונודע שקנה א"כ היאך מקודשת הלא הרמב"ם בעצמו ס"ל יאוש כדי לא קנה. וכן קשה מזה שהדין הוא אם הקדיש לאחר יאוש הוי הקדש משום שהקדש הוי שינוי השם והוי יאוש ושינוי השם. אבל היאך יכול להקדיש כיון שהוא דבר שאינו שלו וקיי"ל דדבר שאינו שלו אינו יכול להקדיש דבעינן מה ביתו שהיא שלו ומה שכתב הרשב"א דמשו"ה מועיל הקדש לאחר יאוש דהוי הקדש וקנינו באין כאחד לא אבין דבריו דמה שייך זה באין כאחד דזה לא אמרינן דוקא בגיטו וידו באין כאחד ואטו גם הכא נימא כן הרי דבשעה שנעשה הקדש לא הוי שלו ולא:
יכול להקדיש דבר שאינו שלו ולא חל ההקדש. אכן לפי מה שבארנו מיושב דכיון דבאמת הוי הגזילה של הגזלן לאחר יאוש אלא שהדין הוא שמחויב להשיב מטעם והשיב את הגזילה וכיון דהגזילה היא שלו ממילא יכול להקדיש וכשחל ההקדש ממילא אינו מחויב להחזיר דשינוי השם מועיל דלא מקרי כעין שגזל אבל אי לא הי' מועיל שינוי השם אז הי' הדין שאף לאחר שהקדיש יש עליו חיוב של והשיב את הגזילה ממילא לא הי' חל ההקדש דזהו גופא הוי הדין כמו אינו ברשותו. אבל עתה שהדין ששינוי השם מועיל משו"ה חל ההקדש. ואולי זהו כונת הרשב"א דהקדשו וקנינו באין כאחד. וא"כ שפיר מיושב קושית המפרשים איך יכול לקדש בגזל לאחר יאוש. דבאמת לפי דברינו הדבר הוא שלו שהגזלן קנה ביאוש אלא שהוא מחויב להשיב מטעם והשיב את הגזילה וזהו דוקא הוא מחויב להשיב אבל איהי אינה מחויבת להשיב כיון שבידה הוי שינוי רשות. נמצא שקידשה בדבר שלו וגם אצלה הוי ממון שהרי היא אינה מחויבת להחזיר. וזהו הטעם שמועיל יאוש ושינוי השם דבאמת שינוי השם הוה כשינוי מעשה אלא דקודם יאוש דלא הוי הדבר של הגזלן אינו מועיל מה שהוא חושב שישתנה שם הדבר אבל לאחר יאוש כיון דהדבר שלו אף שחיוב עליו להשיב אבל מ"מ כיון ששלו הוא בידו לעשותו לכל מה שירצה משו"ה אם חשב שישתנה שמו חל שינוי השם. (ועיין תוס' ס"ז ד"ה הא לאו הכי שכתבו כן אלא שלדברינו דלאחר יאוש הוי שלו יתיישב שפיר):
ואחרי הדברים האלה יתיישב שפיר קושיתינו הראשונה על הרמב"ם איך פסק הרמב"ם דאם גנב משכב ודרס טמא דחזקתו דנתיאשו הבעלים. נהי דנתיאשו אבל הא קיי"ל יאוש כדי לא קני וא"כ לא הוי משכב שלו והרמב"ם הא פסק דאין אדם מטמא במדרס משכב שאינו שלו. ובגמ' אמרינן דאם גנב עורות וחשב לשכיבה דמטמא משום משכב משום דאיכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין דזה לא שייך אלא גבי עורות. אבל הרמב"ם הלא מיירי בגנב משכב דלא הוי שם שינוי השם. דהנה בגמ' אמרינן הא דתניא משכבו ולא הגזול ה"ד אלימא דגזל עמרא ועבדי' משכב מי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קנה אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחברי' פירשו שם התוס' בד"ה דגזל ז"ל משמע מתוך פ"ה שרצה לומר משכב גמור של חבירו אם גזלו אין מטמא משכב דגזיה"כ הוא וזהו תימא ועוד קשה לרשב"ם דבטהרות פ"ז גבי הגנבים שנכנסו לבית תנן המשכבות והמושבות טהורים ואם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא שמא נדה היא וכותי כזב לכל דבריו. משמע שמטמא משכב ומושב שאינו שלו מיהו יש לדחות דהתם מדרבנן עכ"ל התוס' והקשה המל"מ (בפכ"ד מהלכות כלים) דברי הרמב"ם אהדדי דכיון שכתב הרמב"ם כדברי רש"י דאין אדם מטמא במדרס דבר שאינו שלו איך כתב בסתמא דהגנבים שנכנסו להבית אם יש שם כותי או אשה הכל טמא דאם נימא שהרמב"ם ס"ל נ"כ דמדרבנן מטמא אדם משכב שאינו שלו איך כתב כאן גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור דהרי מדרבנן עכ"פ טמא. וע"כ דהרמב"ם ס"ל דטהור לגמרי וא"כ איך כתב שם דאם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא. ונראה לי דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן דאין אדם מטמא מדרס משכב שאינו שלו היינו משום דהיכא הוא מיוחד לשכיבה דוקא בשעה שהוא בבית הבעלים ואז נקרא משכבו היינו מיוחד לשכיבה אבל אם גזל אחד ולא נתייאשו הבעלים בטל מעליו שם משכב שאינו מיוחד לשכיבה עתה לא מצד הבעלים ולא מצד הגזלן. יחוד הבעלים לשכיבה בטל עתה מפני שאינו ברשותו ויחוד הגזלן ג"כ אינו מועיל שיקרא משכב שהרי אינו שלו וזהו גזיה"כ דמשכבו ולא הגזול היינו בעת שהוא גזול אינו משכב א"כ היינו דוקא בגזל ועשה הגזלן קנין גזילה בהמשכב אבל גנבים שנכנסו לבית וישבו על משכבו של בעה"ב הרי בכניסתם לא הוי בזה משכבו שאינו שלו דהמשכבות שבבית לא יצאו עוד מרשות בעה"ב ואם הי' רוצה להקדישם הלא הי' יכול להקדישם בעוד שהיו בביתו וא"כ משו"ה נקראו עוד משכבו ואם ישבו הגנבים מטמאין שעיקר לימוד משכבו ולא הגזול היינו לא מטעם שאינו מטמא הגזלן בשכיבתו אלא מטעם שאינו משכב אז, והנה הא דפריך שם בגמ' על רב יוסף דאמר יאוש אינו קונה ממתני' דעורות של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן ואיצטריך ליה לשנויי משום דהוה יאוש ושינוי השם. לפי שבארנו דיאוש מועיל דהדבר יהי' של הגזלן אלא דמחויב להשיב מדין והשיב את הגזילה אבל הדבר שלו א"כ מאי פריך בגמ' על רב יוסף מהא דגנב מטמא במחשבה. אמאי לא יטמא כיון דהדבר שלו א"כ אם חשב עליו לשכיבה שפיר מהני מחשבתו ויטמא כיון שהדבר שלו. וצריך לומר דאמרינן בשבת (דף נ"ט) וכל כלי אשר ישב עליו יכול כפה סאה וישב עלי' כפה תרקב וישב עלי' יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו הרי דאינו מטמא במדרס אלא דוקא דאם אחר כן גם כן יהי' מיוחד לדבר הזה אבל אם אחר כן לא יהי' מיוחד לדבר הזה דיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו אינו מטמא אף שעתה יושב עליו הזב. א"כ שפיר פריך אי אמרינן יאוש כדי לא קנה היינו שמחויב הגזלן להשיב מדין והשיב א"כ מאי מועיל שהגזלן יחדו לשכיבה הרי כיון דאחר כן לא יהי' מיוחד לדבר הזה שהרי הגזלן מחויב להשיב להנגזל והנגזל לא ייחד את הדבר לשכיבה. וא"כ הרי אמרינן לו עמוד ונעשה מלאכתנו וע"ז משני שכיון שיחד לשכיבה לא יהי' מחויב להשיב שהרי יהי' יאוש ושינוי השם וכיון שאינו מחויב להשיב הרי שפיר מקרי יחודו של הגזלן יחוד לשכיבה ומשו"ה מטמא. ולפי זה הרי ניחא דמשכב גנוב מטמא אף ביאוש לחודי' שהרי עתה שיאוש קונה והדבר שלו א"כ הוא הנהו בעלים על הדבר לעשותו משכב היינו ליחדו לשכיבה וכאן לא שייך להקשות לומר עמוד ונעשה מלאכתנו כיון שמחויב להשיב להנגזל סוף סוף גם אם ישיבנו הרי גם אצל הנגזל יהי' מיוחד לשכיבה שהרי משכב הוא ומשום משכבו ולא הגזול נמי ליכא דכל הטעם הוא משום דבעת שהמשכב גזול אינו מקרי משכב דאינו מיוחד לשכיבה לא מבעלים דאינו ברשותו ולא מגזלן שאינו שלו אבל לאחר יאוש כיון דהגזלן קני הרי הוא שפיר שלו ומיוחד הוא לשכיבה ממנו: