לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן לא
סוגיא דתליו' וזבין. ויתבאר ג"כ כל הסוגיא דתליו' וזבין בב"ב. ויתבאר אי בעינן דוקא רוצה אני ויתבאר הטעם דתליו' וזבין זביני' זביני. אי הוי מטעם דנתרצה או לא בעינן נתרצה. ויתבאר שיש שני מיני חמסנין. ויתבאר דין דלא תחמוד:
א דף מב גמרא א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. כתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות גזילה ה"ט) כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביר עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנותן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה. שנאמר לא תחמוד. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד כענין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חמוד שיש בו מעשה. והשיג הראב"ד דדוקא אם לא אמר רוצה אני, והוא מגמ' דילן דאמרינן דאי אמר רוצה אני זביני זביני', ועוד השיג על שכתב הרמב"ם דאין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א לא ראיתי תימא גדול מזה. והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ. אבל הל"ל. מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב הגזילה. ולפיכך אינו לוקה וגם זה הוא חייב להשיב החפץ לבעלים עכ"ל. והנה מדברי הראב"ד משמע דס"ל דאם כפה אותו למכור ואמר רוצה אני קנה. ולפיכך לא עבר על לא תחמוד. אבל אם לא אמר רוצה אני לא קנה. ולפיכך עובר על לא תחמוד. אכן הרמב"ם כתב (בפ"י מהלכות מכירה ה"א) ז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה. ולא הזכיר כלל הרמב"ם דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני שאז קונה. והראב"ד לא השיג שמה על דברי הרמב"ם ובפ"ד מהלכות אישות כתב הרמב"ם אין האשה מתקדשת אלא לרצונה. והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו, הרי זו מקודשת, וכתב הראב"ד ז"ל והוא שיאמר רוצה אני. וכתב המ"מ לתמוה על הראב"ד דהרי בהלכות מכירה לא הזכיר כלל דבעינן רוצה אני. והלח"מ שם האריך בסתירת הדברים. דהרמב"ם בקדושין וגם במכירה לא הזכיר דבעינן רוצה אני. ובגיטי נשים ובקרבן כתב דבעינן רוצה אני, ובפ' חזקת הבתים על הא דאמר רב הונא תלוה וזבין זביני' זביני אמרינן דרב הונא יליף דתלוה וזבין זביני' זביני מהא דאמרינן בקרבנות כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן בגיטין כופין אותן (באלו שכופין להוציא) עד שיאמר רוצה אני ודחי דילמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה ובגיטין משום מצוה לשמוע דברי חכמים ואם נימא דבמכירה לא בעינן שיאמר רוצה אני מאי ראי' מייתי מקרבנות וגיטין דמיירי דאמר רוצה אני. ובכלל קשה ממ"נ אם מועיל אף היכא דלא אמר רוצה אני. א"כ בגיטין וקרבנות אמאי כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני. ועיין באה"ע (סימן מ"ב) שהקשה הח"מ על רבינו הרמ"א דאיך כתב בחו"מ להלכה כדעת העיטור דהא דאמרינן תלוה וזבין זביני' זביני. היינו דוקא אנסוהו למכור אבל אנסוהו לקנות לא קני. והרי הכא משמע גבי קדושין. דאם אנסוהו לקדש דהוא אונס לקנות דבין הרמב"ם בין הראב"ד מודים דמקודשת ורק הראב"ד ס"ל דבעינן שיאמר רוצה אני. אבל זה מודה להרמב"ם דמקודשת ע"י כפי' אם אמר רוצה אני: (ב) וליישב כל זה נראה לי דהנה הרמב"ם כתב (בפ"י מהלכות מכירה ובפ"ט מהלכות גזילה). דהא דאמרינן תלוה וזבין זביני' זביני. ואם רוצה לבטל המכירה צריך למסור מודעה מקודם היינו דוקא באונס שהוא חמסן. אבל הגוזל והוחזק בגזלן על שדה זו. ואח"כ לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למסור מודעא. ותמהו עליו נושאי כליו. וכן השיגו הראב"ד (בפ"ט מהלכות גזילה). דהרי אמרינן שם בב"ב (דף מ"ח) מותיב רב המנונא (על רב הונא דאמר תלוה וזבין זביני' זביני) לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסו גמר ומקני הא איתמר עלה אמר רב ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה. מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמי' דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא ומימרא לרב הונא לא ס"ל. ואם כדברי הרמב"ם דבגזלן שגזל מקודם הדין דלא קנה א"כ בלקח מסיקרוקין. הא גם רב הונא מודה דלא קנה ומה:
שתירץ הכסף משנה דאע"ג דרב הונא לא ס"ל דרב ביבי כיון דרב ביבי משמי' דרב נחמן קאמר ור"נ דיינא הוא והלכתא כותי' בדיני. הרי קי"ל דאע"ג דרב הונא לית ליה דרב ביבי. רב ביבי אית ליה דרב הונא. הדברים תמוהים. דממ"נ אם נוכל לומר דרב ביבי אית ליה דרב הונא מאין לן דרב הונא לית ליה דרב ביבי. כמו דרב ביבי יכול לסבור כרב הונא כן רב הונא יכול לסבור כרב ביבי והנה הרמב"ם כתב שם (בפ"י מהלכות מכירה) מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר. בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה אע"פ שלא לקח הדמים בפני עדים. והקשה הראב"ד ז"ל א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התלי' והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא. ולעולם צריך שיתן בפני עדים. דאי לא מצי א"ל לא יהבית מידי עכ"ל. ופירש המ"מ דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן בגמרא שם אמר רבא הילכתא תלוה וזבין זביני' זביני. ולא אמרן אלא בשדה סתם. אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי אבל ארצי זוזי כו' והילכתא בכולהו הוי זביני. ופירש המ"מ דהרמב"ם מפרש ארצי ולא ארצי בעדים ולכאורה תמוה דאיך יתרץ לקושית התוס' דז"ל התוס' לפי הספרים דגרסינן לא ארצי ליה משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה לו הוו זביני אפילו בשדה זו. וכי קאמר רבא דלא הוו זביני היינו כי אמרי בפנינו הודה לו שלא ראו נתינת המעות. וא"כ משמע דבשדה סתם אפילו כי אמרו בפנינו הודה שלא ראו נתינת המעות הוו זביני. ואין נראה דבהודאה לא שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו דבתרוייהו שייך למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחוור. וא"כ לפי שפירש המ"מ דברי הרמב"ם תשאר הקושיא. בהודה מאי שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו:
ג ונראה לי דהנה לכאורה קשה הא דאמרינן שם באשה לא הוו קדושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר הרי דבכל גווני אם אנס אשה וקידשה. בלא הפקעה היתה מקודשת. בין קידש בכסף בין קידש בביאה ובשטר ורק משום דהפקיעו. וקשה דבשטר ובביאה בלא הפקעה ג"כ לא הי' לה להיות מקודשת. שהרי אמרינן שם גבי לקח מסקריקון דשמואל ס"ל דאף בשטר לא קנה. עד דיהיב זוזי. הרי אף דקנה בשטר. ונתחייב לתת דמים. לא קנה עד שיתן דאגב שמקבל זוזי עתה גמר ומקנה. אבל במה שיקבל אח"כ זוזי בזה לא נתרצה. וכן הוא מפורש בב"י בשם הראב"ד דאימתי קונה בשעה שמקבל זוזי. והיינו משום דאגב זוזי גמר ונתרצה וא"כ בקדושין היכא שקדשה בביאה ובשטר. בלא הפקעה לא תתקדש. והתוס' הקשו איך היתה מתקדשת בשטר ובביאה. הא הוי תליוה ויהיב ותירצו כיון דמתחייב בשאר כסות הוי תלוה וזבין. וזה אינו אלא תירוץ לקושיתם שהקשו דהוי תליוה ויהיב ע"ז שפיר תירצו כיון דנתחייב לה בשאר כסות הוי כזבין. אבל לקושיתינו דאף בתליוהו וזבין לא קנה. אלא בעת שנותן הכסף. דאגב זוזי גמר ונתרצה. אבל לא קודם דכל זמן שלא קיבל הכסף אז לא נתרצה א"כ היכא דקידשה בשטר ובביאה הא לא קבלה כסף. ואח"כ כשתקבל שאר הא בעת ההיא אינו מקדשה ונראה לי דהנה הטעם דאמרינן תלוה וזבין הוי זביני' זביני. י"ל או משום דאגב אונסו וזוזי גמר ומקנה ברצון. אף שבלא האונס לא רצה, אך כשהי' לו אונס נתרצה ברצון. ויש עוד טעם לומר דבאמת לא בעינן כלל שימכור ברצון. דבעינן רק שמעשה המכירה היינו שימכור יעשה שיגמור וימכור. אבל לא שרצונו ג"כ יהי' לזה. דהנה (בפ"א מהלכות גירושין) כתב הרמב"ם מנין שאין מגרשין אלא לרצונו. שנאמר והי' אם לא תמצא חן בעיניו. הרי שתלה הכתוב ברצונו. ואם נימא דכל היכא דכתב קרא כי ימכור היינו דוקא אם מכר מרצונו א"כ למה לן קרא דאם לא תמצא חן בלא האי קרא דאם לא תמצא חן נמי ידעינן כיון דכתב קרא וכתב לה ספר כריתות ושילחה מביתו, היינו דוקא בעשה מרצונו. ע"כ דאילו לא כתב קרא. אם לא תמצא חן. הוי אמינא כיון דכתב וכתב לה ספר כריתות ושילחה. אף אם עשה הדברים שלא מרצונו הוי ג"כ גירושין. כיון דגמר ושילחה. ורק מדכתב קרא אם לא תמצא חן בעיניו ילפינן דבעינן רצון. אבל גבי מכירה דלא כתב קרא דבעי מרצונו ורק כתיב כי ימכור אף אם מכר שלא מרצונו ג"כ כי ימכור מקריא. ועוד יש להביא ראיה מתוס' (ר"ה ו') ד"ה יקריב אותו מלמד שכופין אותו. והקשו בתוס' למה לן יקריב ללמד שכופין אותו הא כל מצות עשה כופין ומכין עד שתצא נפשו ותירצו דאצטריך הכא יקריב משום דכתיב לרצונו. ולכאורה אינו מובן קושית התוס' דנהי דכל מצות שבתורה כמו כשאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה כופין דאף אם יעשה הסוכה ע"י כפי' תהי' סוכה. אבל גבי חיוב להקדיש קרבן. הוי אמינא דמאי מועיל שיכופו להקדיש. כיון דההקדש הוא ע"י כפי' לאו הקדש הוא. והוי אמינא דאינו מועיל כפי' אשמעינן קרא דכיון דכפוהו ואמר רוצה אני. הוי הקדש דאגב אונסו נתרצה. ע"כ צ"ל כיון דכתיב כי יקדיש אף אם יקדיש ע"י כפי' ג"כ הקדש הוי דלא בעינן רק שיקדיש. ולא בעינן שיהי' לרצון. משו"ה הקשו שפיר דלמה לן קרא דיקריב הא כל מצות עשה כופין ותירצו דשאני הכא דהוי אמינא דבעינן דוקא לרצונו משום דכתיב קרא לרצונו. אבל היכא דלא כתיב לרצונו כמו במכירה דכתב קרא סתמא כי ימכור אף אם הי' שלא לרצונו ג"כ הוי מכירה (ועיין שם בתוס' דמשמע דקאי לגבי חיוב להקדיש. ואף אם נדחוק ונבאר דמיירי כשהקרבן כבר קדוש ומחויב להקריבנו ג"כ יהי' קושיתינו דהקרבת קרבן הוי קדושי דבשחיטתו הוא מקדשו כמפורש בכמה דוכתי. וא"כ לא דמי לסוכה דהכא בעינן שיקדישו לקרבן):
ד שוב מצאתי ת"ל ראי' ברורה שהרמב"ם ס"ל דטעם דתלוה וזבין הוי זביני מטעם דאף אם מכר שלא ברצון רק כיון שגמר ומכר הויא מכירה. דהנה לפי"ז בארתי הא דאמרינן בב"ב אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב בה אנן ידעינן בי' באונסא דפלניא לאו מודעה היא. ומודעה דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלוי מילתא בעלמא היא. ואי דזביני כו'. ועיין רשב"ם שפירש החילוק דבמתנה הכל מבינים אונסו דאי לא אניס למה הוא נותן מתנה. אבל במכר יוכל להיות שמוכר מפני שצריך למעות. אכן לדברינו בפשיטות ניחא. דהנה ביארנו דבמכר אף שמכר שלא ברצון כיון דכתיב קרא ומכר. גם שלא מרצון הויא מכירה. אלא דכ"ז הוא דוקא בלא מסר מודעה. אבל מסר מודעה היינו שביטל מקודם המכירה. יש כח ביד אדם לבטל מעשה שיעשה אח"כ. אבל דוקא במודעה טובה יש בידו לבטל היינו בידעו העדים אונסו. אבל אם לא ידעו העדים אונסו. אין מודעתו כלום לבטל המעשה. אבל כל זה הוא דוקא במכר דאף שלא מרצונו הויא מכירה. אבל מתנה עיקר הנתינה הוא רצונו שרוצה לתת לפלוני זה הוא הקנין. וכן בעינן בגט דוקא רצון מדכתיב אם לא תמצא חן. נמצא כשמסר מודעה הרי חזינן דלאו מרצונו נתן וגירש ומתנה שלא מרצונו. וגט שלא מרצונו לאו כלום. ואף דלא ידעינן אונסו. כיון דחזינן דעשה שלא מרצונו. בגט ומתנה לאו כלום הוא. ומצאתי ת"ל מפורש כן ברמב"ם (פ"י ה"ב) ז"ל וצריכים העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי. לא שיסמכו על פיו. וכל מודעה שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס הוא אינה מודעה. במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעה קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטלה. שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה. והמחילה מתנה היא עכ"ל הרמב"ם הרי שפתי הרמב"ם ברור מללו שבמתנה ומחילה: בעינן שיקנה בכל לבו. אבל במכירה לא בעינן בכל לבו ומשו"ה אם מסר מודעה שלא ידעו העדים אונסו אף שחזינן שלא רצה כיון דאין כח במודעה כזו לבטל. הויא מכירה אף שלא הקנה בכל לבו. הרי מפורש כדברינו ובאמת השקלא וטריא. אי בעינן במכירה רצון או לא הוא בגמ' גופא שם בב"ב דאמרינן אמר רב הונא תליוהו וזבין זביני' זביני. מ"ט כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוה מזבין. ואפילו הכי זביני' זביני. ופירש הרשב"ם בד"ה דכל דמזבין אינש ז"ל ואפ"ה הוה זביני' זביני בע"כ אפילו לא גמר ומקני שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר כו' והכא נמי אע"ג דאניס מוכר קונה לוקח הואיל וקיבל דמים אע"ג דלא גמר ומקני. ודחי ודילמא שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחריני. ופירש הרשב"ם שאני אונס דנפשי' שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו דהתם איכא למימר גמר ומקני. מאונסא דאחריני שמכריחין אותו למכור דהתם לא גמר ומקני. הרי דבתחלה רצה לומר דאף אם לא גמר ומקני הוי זביני. וכונת הרשב"ם שכונתו הי' למכור. אלא שלא הי' ברצון וברעות נפשי' ומסיק דאין ראי' דיוכל להיות דבעינן דוקא רצון ובלא רצון לא הויא מכירה:
ה ועפי"ז יתיישב קושית התוס' שהקשה לספרים דגרסי לא ארצי לי' משמע דבעי למימר דכי אמרי עדים בפנינו מנה הוו זביני אפילו בשדה זו וכי קאמר רבא דלא הוו זביני היינו כי אמרי בפנינו הודה ונתינת המעות לא ראו. והקשה בתוס' א"כ איך אמרינן דבשדה סתם אפילו כי אמרי בפנינו הודה שלא ראו נתינת המעות הוו זביני בהודאה לא שייך לחלק בין שדה סתם לשדה זו. אכן לדברינו יתיישב דהנה היכא דמספקא לן אם המוכר קבל המעות או לא. שהמוכר אומר לא קבלתי והלוקח אומר נתתי. הנה יהי' הדין כן. אם המכירה כבר נגמרה. אף אם לא נתן הכסף. א"כ השדה בודאי של הלוקח אלא דמספקא לן אם שילם הכסף או לא. בזה הוי המוכר מוציא ועליו להביא ראי' שלא קבל. אבל אם המכירה תליא בהכסף. א"כ כשמספקא לן אם קבל המוכר כסף. הרי ספק לנו אם קנה הלוקח השדה או לא. בזה הוי הלוקח מוציא הקרקע מחזקתה והיכי דקיימא ארעא היינו ביד המוכר שהיתה בחזקתו תיקום. והנה בגמ' שם דאמרינן דאגב זוזי גמר ומקנה היינו שאגב זוזי נתרצה. א"כ ס"ל דבלא רצון לא הויא מכירה. וא"כ ס"ל לרבא דבעינן דוקא רצון במכירה. משו"ה בשדה סתם דשם לא בעינן כסף. דשם עושה רצון מה שמברר שדה זו בין השדות. וס"ל לרבא דאף דאמר שמואל דבלא זוזי לא קנה היינו דוקא בשדה זו. אבל בשדה סתם קנה אף קודם שנתן הכסף. דמה שמברר עושה רצון. א"כ אף היכי דלא ארצי ליה זוזי בפני העדים רק שאמרו העדים בפנינו הודה דאף דאמרינן דהודאה לאנס לאו כלום הוא משום דאי לא הודה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחור. היינו דהודאתו אין ראי', אבל בירור דלא שילם אין כאן שהרי אף גזלן יכול לטעון פרעתי כנגד מלוה בעדים. א"כ כיון דבשדה סתם המכירה נגמרה אף אם לא נתן הכסף. נמצא היכא דמספקא לן אם קבל המוכר הכסף או לא אין זה ספק במכירה, דהמכירה בודאי נגמרה רק שספק לן אם שילם הכסף או לא. הוי המוכר מוציא מחבירו ועליו הראי'. אבל בשדה זו בזה כל זמן שלא קיבל הכסף לא נתרצה עדיין. א"כ כי לא ראו עדים נתינת המעות אף ששמעו שהודה ליה. הודאתו לאו כלום דאי לאו דאודי' ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחור. נמצא דהספק אם קיבל המוכר הכסף או לא. הספק הוא אם קנה הקרקע או לא דאם קיבל המוכר הכסף. אז נתרצה אגב זוזי וקנה. ואם לא קיבל זוזי לא נתרצה ולא קנה. והיכא דספק לן אם קנה הקרקע מוקמינן הקרקע בחזקת מרא קמא. משו"ה בשדה זו היכא דלא מנה המעות בפני העדים אף שהודה לו שקנה המעות לא קנה הקרקע דהודאתו לאו כלום דמחמת יראה הודה ומספק לא מפקינן הקרקע מהמוכר. אבל בשדה סתם דאף אם לא קיבל זוזי. המכירה מכירה. אם ספק לן אם קיבל המעות מספיקא לא מפקינן מיד הלוקח:
ג כל זה הוא לסברת רבא דס"ל דבעינן דוקא רצון דמכירה בלא רצון לאו מכירה. ותליוהו וזבין דזביני' זביני הוי משום דאגב זוזי גמר ונתרצה. ומסיק והילכתא בכולהו הוו זביני דהא אשה כשדה זו דמיא. ולכאורה קשה נהי דאשה כשדה זו דמיא. אבל דאף היכא דלא ארצי זוזי הוי זביני זה אין ראי' מאשה דדילמא מיירי דארצי זוזי. וכן היכא דלא הוי לאשתמוטי. אכן לדברינו יתיישב שפיר דמסיק והילכתא דלא בעינן כלל רצון דאף מכירה בלא רצון הויא מכירה. כמו שרצה מקודם לומר דטעמא דרב הונא דאף אם מכר בע"כ הויא מכירה, אם רק גמר והקנה דקרא סתמא כתיב כי ימכור. ולא כתב קרא כי ימכור מרצונו. ומכירה בע"כ הויא מכירה. ומביא ראי' דהא אשה כשדה זו דמיא. ואמר כו' ואמר ליה רבינא לרב אשי תינח קדיש בכספא קדיש בביאה כו'. הרי דבלא הפקעה היתה מקודשת אם אנס אשה וקידשה אף שקידשה בביאה, ואם נימא דבעינן רצון. א"כ תינח במכירה דאיכא זוזי אמרינן דע"י שמקבל זוזי גמר ונתרצה, אבל בקדושין היכא דקדיש בביאה ובשטר במה נתרצתה ובאנסוה וקידש אף בקידש בכסף הרי הוא נתן הכסף ובמה נתרצה. וע"כ דלא בעינן כלל רצון. דכיון דקרא סתמא כתיב כי יקח אף בע"כ מקריא כי יקח. וממילא ידעינן דהילכתא בכולהו דהוו זביני, דלפי"ז גם בשדה זו אף אם לא מנה הכסף בפני העדים. הרי אף אם לא קיבל הכסף הויא מכירה וא"כ על קנית השדה לא מספקא לן אחרי שס"ל דלא בעינן רצון, ורק ספק לן אם קיבל הכסף. וא"כ מספיקא לא מפקינן ממון. וממילא אף היכא דלא הוי לאישתמוטי קנה אחרי דס"ל דלא בעינן רצון. ולפי"ז ניחא הא דכתב הרמב"ם אע"פ שלא לקח הדמים בפני העדים דהרמב"ם הא ס"ל כמסקנת הגמ' דלא בעינן רצון, דהרי אמרינן הילכתא כו' וכיון דלא בעינן רצון ממילא הדין דאף אם לא לקח הדמים בפני העדים ג"כ אין יכול לתבוע פעם אחרת, שהרי מספק לא נוכל להוציא מיד המוחזק, אחרי דבקנית השדה לא נפקא לן מידי. שקנה השדה בהשטר בלבד:
ז ולפי"ז מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם דהיכא דהוחזק בגזלן וכפה אותו עד שקיבל הדמים לא קנה, וקשה עליו מגמ' דקאמר מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל. הרי דלרב הונא אף בסקריקון קנה בע"כ. אף שהוחזק בגזלנות על שדה זו. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה אם נימא הטעם דתליוהו וזבין הוי זביני דאגב אונסו כשמקבל זוזי ע"י הזוזי נתרצה, א"כ אף אם הוחזק בגזלנות כיון דעתה שקיבל זוזי ברצון הוא מוכרו, א"כ הויא מכירה וקונה הגזלן. אכן אם נימא דהטעם הוא משום דמכירה בע"כ הויא מכירה. וגדר מכירה מה שמכניסו לתוך שלו. ועושהו בעלים לעשות קנינים דהקנין בעצמו עושה הלוקח. והמוכר במה שמצוהו לירד ולעשות בעלים על השדה זהו מעשה שלו בזה נקרא מוכר. אף קודם שקנה הלוקח מקרי מוכר. נמצא דהיכא דהגזלן לא הי' כלל מוחזק בשדה זו אז מה שמצוהו לירד לתוכה ולקנותה והוא עושהו בעלים על השדה. אף שציווי שלו הוא ע"פ כפי' הא אמרן דגם ע"י אונס הויא מכירה. אכן בגזלן שהוחזק כבר בגזלנות על השדה וכבר השתמש בה כשמקבל עתה כסף לא מקריא שהוא עתה עושהו בעלים שכבר השתמש בה מקודם, ואף דדין התורה הוא דקרקע אינה נגזלת והיא עומדת עדיין ברשות הבעלים זהו לגבי דיני דנגזלין, אבל גבי דעת בני אדם, לא מקרי שמכניסו עתה אלא שמקריא שמקבל כסף בעד השדה, ומוכר מקריא במה שבדעת בני אדם הוא מכניסו לשדה, או במה שרצונו שיקנה, דמה שמוכר לו מרצונו נמי מקרי משום זה מוכר, אבל הכא רצון אין כאן, אלא דנימא דמכירתו הוא מה שמכניסו לשדה, כיון דכבר הוכנס לא מוכר מקריא אלא מקבל כסף, משו"ה בגמרא דהוי ס"ד דבעי דוקא רצון, והא דתליוהו:
וזבין זביני' זביני. הוא משום דע"י זוזי נתרצה. שפיר אמר דרב הונא לא יכול לסבור דרב ביבי. דכיון דע"י זוזי נתרצה. א"כ גם גזלן יכול לקנות. שהרי לא גרע ממחל הנגזל להגזלן הגזילה. אבל הרמב"ם דפסק כמסקנת הגמ' דזביני' זביני משום דמכירה בע"כ הויא מכירה. א"כ לדידי' לא אמרינן כלל דנתרצה ע"י זוזי. משו"ה בהוחזק בגזלנות דלא מקריא רק מקבל כסף. משו"ה לא קנה. כל זה להרמב"ם אבל הראב"ד לטעמי' דהשיג על הרמב"ם דכתב אף אם לא מנה המעות בפני העדים. וס"ל להראב"ד דדוקא במנה המעות בפני העדים דס"ל להראב"ד דבעינן דוקא רצון. וע"י זוזי הוא מתרצה. וכמפורש ברמ"א בחו"מ בשם הראב"ד דדוקא כשמקבל הכסף אז קונה. וכיון דבעינן רצון שהוא ע"י זוזי משו"ה לדידי' היכא דמספקא לן אם קבל הכסף מעמידין הקרקע ביד המוכר דמוקמינן אחזקת מרא קמא. א"כ לדידי' הכסף עושה רצון. א"כ שפיר השיג דאף אם הוחזק בגזלנות יקנה אם כפוהו וקיבל זוזי. כיון שנתרצה ורצון מועיל אף בגזלן:
ח ויתישב נמי מה שחילק הרמב"ם דבקדושין ומכירה לא כתב דבעינן שיאמר רוצה אני. שהרי בקדושין לא בעינן שיתרצה. אבל בקרבנות דכתב קרא לרצונו. משו"ה בעינן דוקא שיאמר רוצה אני. וכן בגיטין דכתב קרא אם לא תמצא חן בעיניו דמזה ילפינן דבעינן דוקא שיגרשה לרצונו כמו שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות גירושין). משו"ה כתב הרמב"ם דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני. ולא קשה מה שמביא בגמ' ראי' דתלוהו וזבין זביני' זביני. מהא דבגיטי נשים כופין אותו שיאמר רוצה אני. דהתם לפי הס"ד הוי סבר דגם במכירה בעינן דוקא רצון. וא"כ גם במכירה לא הי' מכירה אם לא אמר רוצה אני. אבל למסקנא דהילכתא בכולהו דהוי זביני דמסקינן דלא בעינן רצון. א"כ גם אם לא אמר רוצה אני הוי זביני. כל זה הוא לשיטת הרמב"ם. אבל הראב"ד ס"ל דבעינן דוקא רצון גם במכירה אלא דס"ל דאגב זוזי גמר ונתרצה. וא"כ במכירה לא בעינן שיאמר רוצה אני דזוזי עושה רצון. אבל בקדושין דשם בשטר ובביאה אין זוזי ואף היכא שקידשה בכסף ס"ל להראב"ד דלא הוי כזוזי דמכירה כיון דלא הוי שיווי האשה דנימא משום כסף הקדושין נתרצתה משו"ה כתב בקדושין דבעינן דוקא שיאמר רוצה אני. ולדברי הרמב"ם יתישב נמי מאי שהקשה הלח"מ על הא דאמרינן בערכין מאן דמסר מודעא אגיטא צריך לבטוליה ודייק לה ממתניתין דקתני וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ולמה ליה למימר כן לימא כופין אותו עד שיתן אלא ודאי דאתא לאשמעינן דמאן דמסר מודעה אגיטא צריך לבטולי' והשתא קשה טובא אי בעינן שיאמר רוצה אני מאי דייק לימא מתניתין איצטריך למימר הכי דאם לא אמר רוצה אני לא מהני עכ"ל הלח"מ ולדברינו שבארנו דמשו"ה במתנתא לא צריכין העדים שיכירו אונסו דכיון דבמתנה בעינן רצון. א"כ כשמסר מודעא. הא חזינן דלא הויא מרצונו משא"כ במכירה בעינן שידעו העדים אונסו שבמכירה לא בעינן רצון. וא"כ המכירה אף אם היא שלא מרצונו הויא מכירה. אם אין בכח המודעא לבטלה. היינו שאין העדים יודעים אונסו. וזהו גופא דקאמר בערכין האי מאן דמסר מודעה אגיטא אף שלא פירש האונס. (שהרי מדקאמר צריך בטולה משמע דמיירי באופן דיכול לגרש שאין באונסו כלום). אעפי"כ צריך לבטולי' המודעא דגילוי מילתא בעלמא הוא כדאמרינן שם בב"ב דגיטא גילוי מילתא בעלמא הוא שאינו רוצה. ומביא ראי' ממתניתין דבגיטין בעינן דוקא רצון. דמשו"ה אם מסר מודעה אף שלא הכירו העדים אונסו צריך לבטוליה מדקתני בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואם נימא דבגט אף בלא רצון מהני. א"כ למאי קתני כופין אותו עד שיאמר לימא כופין אותו עד שיתן ומדקתני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ע"כ דבעינן דוקא רצון. וקמ"ל דאם מסר מודעא אגיטא צריך לבטוליה דכיון שמסר מודעא הרי גילוי דעת שאינו רוצה ואף שלא הכירו העדים אונסו: (ט) ולפי"ז יתיישב נמי דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות גירושין שכתב בהלכה כ') ז"ל מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שגירש הרי זה גט כשר ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה כו' וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו. לא הי' הדין נותן שכופין אותו לגרש. וטעו ב"ד של ישראל או שהי' הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול. הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט כו'. והקשו עליו הפוסקים דהרי בגיטין אמרינן (בדף פ"ח) אמר ר"נ אמר שמואל גט המעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל. בעכו"ם כדין פסול ופוסל. שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו מה נפשך אי עכו"ם בני עשוי נינהו איתכשור נמי ליתכשר אי לאו בני עשוי נינהו מפסיל נמי לא לפסול. אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה. אי הכי שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ונהוי שלא כדין בישראל ומפסיל נמי לפסול. אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא מאי כדין בכדין ישראל מיחלף שלא כדין בכדין ישראל לא מיחלף. הרי דמגמ' מוכח דבעכו"ם אפילו כדין מן התורה בטל הגט ורק מדרבנן פוסל. ואיך כתב הרמב"ם דהגט פסול ולא בטל. דהרמב"ם כייל בלשונו דכל היכא דנקט הרמב"ם פסול הוא רק מדרבנן אבל מן התורה גט כשר הוא והרי בגמ' מוכח דבעכו"ם מן התורה בטל הגט ואם נימא דפסק כסוגיא דחזקת הבתים. דהתם משמע דס"ל כרב משרשיא דאמרינן התם מותיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול ובעכו"ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. ואמאי התם נמי נימא אגב אונסי' גמר ומגרש הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה דהאי סוגיא סבר כרב משרשיא. א"כ איך יחלק בין שלא כדין דעכו"ם לשלא כדין דישראל. וגם בשלא כדין דישראל דמשמע מסוגיא דגיטין דמה"ת בטל הגט. ורק מדרבנן פוסל משום דמיחלף בשלא כדין לא מצינו פלוגתא. ועיין שם בתוס' בב"ב דמקשה איך מביא הא דרב משרשיא הא אמרינן דרב משרשיא בדותא היא:
י ונראה לי ליישב לפי דברינו. דהנה לכאורה קשה בסוגיא דגיטין אי נימא דסוגיא דגיטין סבר דבגט בעינן דוקא רצון כמו שמוכיח בערכין מדקתני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אלא דמשום הכי הוי גיטא דאגב אונסא ומצוה לשמוע דברי חכמים גמר בדעתו ונתרצה. א"כ איך אמר דשלא כדין דישראל לא הוי גיטא נהי דהוי באמת שלא כדין כיון דהב"ד טעו וסברי דכדין הוא מנין ידע הוא שאינו כדין. וא"כ היכא שהוא לא הי' יותר גדול מהב"ד הי' להיות הדין. דכשר מן התורה שהרי אגב אונסי' ומה שהוא סבר שכן הדין שמצוה לשמוע דברי חכמים גמר ומגרש. ואיך אמר נהוי שלא כדין דישראל הא חילוק גדול יש דבישראל סבר דהדין כן ובעכו"ם לא הי' לו לחשוב שהדין כן אחרי שמעצמם אנסוהו עכצ"ל דהאי סוגיא סבר דאף בגט לא בעינן כלל רצון:
ואעפי"כ ס"ל להאי סוגיא דהיכא דעשה ע"י כפי' לא הוי מגרש כיון שלא עשה הדבר מעצמו דאימתי נקרא מגרש כשעושה הדבר מעצמו. דע"ז כתב קרא דאם לא תמצא חן היינו דגירושין הוי דוקא כשעושה מעצמו לא מה שעושה ע"י כפי'. אלא היכא דמן הדין מחויב לגרש בזה לא ממעט קרא דבעינן דוקא שיגרש מעצמו דכיון דמחויב הוא לציית דין ויש כח ביד ב"ד ע"פ דין התורה לכופו לגרש הוי כמגרש מעצמו דב"ד כופין אותו שיגרש מעצמו. ומשו"ה פריך ממ"נ אי עכו"ם בני עשוי נינהו. היינו היכא שמן הדין מחויב לעשות יש כח גם ביד עכו"ם לכופו לעשות הדבר. א"כ איתכשורי נמי ליתכשר ואי לאו בני עשוי נינהו. א"כ איפסולי נמי לא לפסול. (דהאי סוגיא פליג אסוגיא דחזקת הבתים בתרתי חדא דבגט לא בעינן רצון. וגם בזה שע"י כפי' לא יבא רצון. רק שס"ל דהיכא דמן הדין יוכלו ב"ד לכופו בכה"ג הוי גט אף שעשה ע"י כפי' מקרי עשה מעצמו). וע"ז משני רב משרשיא דבר תורה בעכו"ם נמי כשר. וא"כ ע"כ היינו טעמא דעכו"ם נמי בני עשוי נינהו ויש כח בידם לכוף לקיים כדין. וע"ז קאמר הא דרב משרשיא בדותא היא דבודאי עכו"ם אינם יכולים לכוף שאף בהדיוטות אמרו הטעם משום דשליחותייהו קא עבדינן ועכו"ם לא שייך לומר שליחותי' קא עבדי ומביא ראי' דאם נימא דעכו"ם יכולים לכוף. א"כ שלא כדין שלהם הוא כשלא כדין דישראל. שהרי היכא דמן הדין לא הי' יכולים לכוף גם בישראל מה"ת לא הוי גט. להאי סוגיא דע"י כפי' היכא דשלא כדין אין מועיל דבעינן רק שיגרש מעצמו. וע"כ דשלא כדין גזרו אטו כדין. א"כ גם בעכו"ם נגזור שלא כדין אטו כדין. אבל בחזקת הבתים דס"ל דבעינן רצון. ורק דס"ל דע"י כפי' ומצוה לשמוע דברי חכמים גמר ונתרצה. א"כ מביא שפיר הא דרב משרשיא. דלפי"ז הא דרב משרשיא לאו בדותא היא. שהרי אף אם עכו"ם כפוהו עכ"פ הי' אונס. ומצוה לגרש יש כאן משום הדין. א"כ אגב האונס של העכו"ם ומצוה לשמוע דברי חז"ל גמר ומגרש. וא"כ דרב משרשיא לאו בדותא היא דבודאי אף בעכו"ם גמר ומגרש היכא שיש מצוה בגירושין שלו. ומשו"ה לא קשיא משלא כדין דנהי שב"ד טעו בדין. אבל עליו הי' מצוה לשמוע דברי ב"ד בשעת מעשה א"כ כיון דלפי דעתו הי' עליו מצוה לשמוע דברי ב"ד ואגב אונסי' גמר ומגרש. אבל שלא כדין דעכו"ם אין כאן לא מצוה לשמוע דברי חז"ל. שהרי שלא כדין הוא. ומצוה לשמוע דברי עכו"ם בודאי אין כאן. וא"כ הוי תליוהו ויהיב דביהיב לא אמרינן אגב אונסי' גמר ונתרצה שרק בזבין אמרינן אגב אונסי' גמר ומקנה. אבל לא ביהיב:
יא היוצא מדברינו דהרמב"ם ס"ל תליוהו וזבין זביני' זביני. היינו משום דמכירה בע"כ הויא מכירה. אבל לא משום שנתרצה. ולהראב"ד תליוהו וזבין וקבל דמים אגב זוזי נתרצה. ולפי"ז אזלי לטעמייהו שם בהלכות גזילה. דכתב הרמב"ם דאין לוקין על לאו זה היינו על לאו דלא תחמוד מפני שאין בו מעשה. וכתב הראב"ד להשיג דהרי מעשה גדול יש נטילת החפץ. אלא הטעם משום דניתן לתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב הגזילה. אכן לדברינו הדברים מבוארים. דהנה להרמב"ם אם נימא דלאו דלא תחמוד הוא לקנות חפץ שלא מדעתו כיון דלהרמב"ם שלא מדעתו קונה דלא בעינן רצון. א"כ לא ניתן לתשלומין שהרי כשקנה אין מחויב להשיב נמצא אם הי' לאו דלא תחמוד לקנות חפץ שלא מרצון המוכר הי' לוקין על לאו דלא תחמוד. שהרי אי אפשר להחזיר משו"ה קאמר הרמב"ם דלאו דלא תחמוד הוא על הרצון לקנות חפץ של חבירו. אלא דאינו עובר כל זמן שלא בא לידי מעשה. אבל אם הועיל מחשבתו עבר על לאו דלא תחמוד על הרצון. והרצון הוא לאו שאין בו מעשה. אבל הראב"ד לטעמי' דס"ל גם במכירה בעינן רצון. אלא דאגב זוזי נתרצה נמצא כשקנה בע"כ של המוכר כ"ז שלא נתן הכסף לא קנה עדיין. נמצא כשקנה עבר על לאו דלא תחמוד אבל עדיין ישנו בתשלומין. שהרי לא קנה כל זמן שלא נתן הדמים ומחויב להשיב. ואח"כ כשנתן הדמים הרי להראב"ד נתרצה וכיון שנתרצה הרי בגזלן גופי' מועיל מחילה. ולפי"ז מיושב נמי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד גבי זה שכתב הרמב"ם כל החומד עבדו או אמתו כו' והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים עובר בל"ת והשיג הראב"ד הא דוקא היכא דלא אמר רוצה אני. והנה הרמב"ם לטעמי' דאין האיסור על נטילת החפץ שלא מרצונו אלא האיסור על רצונו שחמד דבר של פלוני נמצא מה יועיל שאמר אח"כ כשהפציר בו רוצה אני עכ"פ הוא חמד עוד טרם שאמר זה רוצה אני ומחשבתו הועיל שבא לידי מעשה היינו שע"י הפצרתו נתרצה. עבר על לאו דלא תחמוד. דהרי להרמב"ם האיסור החימוד וכבר עבר על לאו דלא תחמוד קודם שאמר רוצה אני. אכן הראב"ד לטעמי' דאיסור לאו דלא תחמוד הוא מה שנוטל חפץ של פלוני לקנותו שלא מרצון המוכר. וס"ל דכ"ז שלא נתרצה לא קנה. והא דאמרינן דכ"ז שלא קיבל זוזי לא נתרצה עדיין. היינו דוקא אם לא אמר רוצה אני. אבל אם אמר רוצה אני אף קודם שקיבל הכסף כיון שנתרצה המוכר בכסף ואמר רוצה אני נתרצה. וא"כ לא עבר בכה"ג על לאו דלא תחמוד דלהראב"ד הוא נטילת החפץ שלא מרצונו של המוכר והכא הרי נטל מרצון המוכר שכבר אמר רוצה אני. משו"ה השיג הראב"ד דדוקא דלא אמר רוצה אני אז עבר על לאו דלא תחמוד:
יב והנה הב"י בחו"מ (סימן ל"ד) על הא דאמרינן חמסן אין פסול לעדות אלא מדרבנן. הקשה הא אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו משמע דלאינשי משמע אבל האמת אינו כן דאף בדמים עבר על לא תחמוד ותירץ דהתוס' כתבו. די"ל דמשמע להו היינו דכן הוא האמת דלא תחמוד הוא בלא דמי. אך לדברי הרמב"ם אי אפשר לתרץ כן. שהרי הוא כתב בפירוש שאף אם נתן ממון רב עבר על לא תחמוד. ואעפ"כ כתב דחמסן פסול מדרבנן והבית שמואל באה"ע הקשה על קושית הב"י דמאי קשיא ליה להב"י מדאמרינן לאינשי משמע להו בלא דמי אבל קושטא דמילתא אף בדמים עבר על לא תחמוד. א"כ הי' להיות חמסן פסול מדאורייתא. דהא עכ"פ לאינשי משמע בלא דמים ואינו פסול. שהרי הוא עבר העבירה בשוגג. אכן באמת לא על הב"י תסוב תלונת הבית שמואל אלא על התוס' דהרי התוס' בסנהדרין (דף כ"ה) הקשו קושיא זו של הב"י. ועכצ"ל דלאו תירוץ הוא מה דמשמע לאינשי משום זה נאמר דחמסנין פסולין רק מדרבנן דאטו כל חמסנין לא ידעי דינא נהי דבב"מ לגבי חשוד אממונא חשוד אשבועתא דשבועה באה לברר אמרינן שפיר דישבע כיון שיכול להיות שסבר דלא תחמוד הוא בלא דמי. אבל לעדות איך נימא שכשר מה"ת דילמא ידע. ועוד אם לא ידע כלל אף מדרבנן אמאי פסול. ומדפסול מדרבנן ע"כ דיודע שיש איסור וא"כ אם מה"ת עובר יפסול מן התורה. אף דגבי שבועה אמרינן דישבע דשבועה באה לברר. ועוד הא בסנהדרין יהיב טעמא מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפו גזרו בי' רבנן. ואם נימא דבאמת מן התורה פסול שעבר על לאו דלא תחמוד נימא שפסלוהו רבנן משום שמא ידע ע"כ דכיון דפסלו רבנן אמרינן דיודע שיש איסור ואעפ"כ אמרינן דאינו פסול אלא מדרבנן ושפיר הקשה התוס' והב"י דיפסול מדאורייתא כיון דקושטא דמילתא דעבר על לא תחמוד אף אם יהיב דמי ובאמת ברמב"ם (בפ"י מהלכות עדות) יש סתירה דבאלו דפסולין מדרבנן מנה הרמב"ם החמסנין הרי דחמסן פסול מדרבנן וכשמנה הרמב"ם פסולי דאורייתא מנה ג"כ הגנבים והחמסנין. אכן לפי מה שביארנו למעלה מיושב בע"ה הכל. דיש שני מיני חמסנין. יש חמסן שפסול מדרבנן ויש שפסול:
מדאורייתא. דהנה אם חמד דבר של פלוני וכפהו או הפציר בו עד שמכרו ולקח ממנו הדמים. נמצא דהחפץ קנה רק שעבר על לאו דלא תחמוד היינו מה שחמד בלבו זהו האיסור א"כ החימוד לאו דחמס הוא. ואין נפסל לעדות אלא לאו שיש בו מלקות או לאו דחמס ומהו לאו דחמס היינו שגוזל חפץ ונותן הדמים. דביארנו לעיל דכיון דהוחזק בגזלן מקודם על הדבר. לא מקרי מה שנוטל הדמים שמוכר רק שמקבל תשלומין אבל לאו דחמס אין נפסל עד שיהא לאו שיש בו מעשה שלוקין. נמצא הלאו דלא תחמוד דהאיסור הוא רצונו לא מקריא לאו דחמס. וגם אין לוקין עליו משום דלאו שאין בו מעשה הוא ומשו"ה אין נפסל בלאו דלא תחמוד מה"ת רק מדרבנן ומיושב קושית התוס' והב"י אליבא דהרמב"ם. ויש עוד חמסן דהוא פסול מדאורייתא היינו היכא דלא כפה את המוכר למכור רק נטל החפץ ונתן הדמים. דנמצא בשעה שנטל החפץ גזל החפץ שלא קנאו. רק ששילם בעדו דמים. אבל כיון שהמוכר לא מכרו. הרי גזל החפץ. אלא גזל הוא שגוזל ע"מ שלא לשלם. וחמסן הוא שגוזל ע"מ לשלם דבהדיא אמרינן אע"פ שחבול ישיב רשע גזילה משלם. דאע"פ שגזילה משלם רשע הוא. הרי דאף אם גזל ע"מ לשלם הוא גזלן ורשע מקרי. ופסול מן התורה. וזהו דקאמר בסנהדרין חמסנים מעיקרא סברי דמי קא יהיבא אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפי פסלינהו רבנן. פירוש מעיקרא לא פסלו רבנן חמסנין. כיון דדמי קא יהבי והמוכר מוכר להם אף שעברו על לא תחמוד. הא לאו שאין בו מעשה הוא. וגם לאו לאו דחמס הוא כיון דחזו דקא חטפי פירוש. וא"כ עובר על לא תגזול. שהם אינם כופים המוכר למכור. אלא חוטפים. דבכה"ג לא קנו. וכיון שחמסנין באין לפסול דאורייתא. משו"ה פסלו כל החמסנין. וזהו שהרמב"ם מנה חמסן בפסול דרבנן. דמיירי הרמב"ם היכי שכופין המוכר למכור ע"י כפי' או הפצרה דפסולים מדרבנן משום שהרבה מהם באים לידי פסול דאורייתא פסלינהו רבנן ובאלו דפסולים דאורייתא מנה הגנבים והחמסנים. היינו שחוטף אע"פ שכונתו לשלם פסול מדאורייתא דאע"פ שחבול ישיב רשע גזילה משלם. אע"פ שגזילה משלם רשע הוא:
יג והנה התוס' פירשו על הא דאמרינן בגמ' מה בין גזלן לחמסן פירשו התוס' ז"ל בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם והכא קבעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן. וכן להלן גבי חמסן יהיב דמי פירשו בתוס' ז"ל וכשלא אמר רוצה אני כדמפרש אבל מן התורה אינו פסול אלא היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי כשר אע"ג דלא אמר רוצה אני אע"פ שעובר על לאו דלא תחמוד הא אמרינן בפרק שנים אוחזין לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וההיא דסוף מכילתין דמייתי מחמס בני יהודה דאפילו היכא דיהיב דמי הוה כאילו נוטל נשמתו לאו דרשה גמורה. אלא אסמכתא בעלמא דחמסן דקרא היינו גזלן דלא יהיב דמי. והנה להרמב"ם הא עבר בלא תחמוד אף היכא דיהיב דמי. אכן באמת דברי התוס' תמוהים. דאיך נימא דכאן קא בעי מאי בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן. א"כ כי משני חמסן יהיב דמי מאי פריך אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והאמר רב הונא תליוהו וזבין זביני' זביני. אטו משום דאמר רב הונא זביני' זביני לא הוי חמסן דרבנן. אטו ס"ל לרב הונא דמותר לכוף לפלוני עד שיאמר רוצה אני וימכור לו דבר שלו בודאי דזה איסור לכו"ע אף שבדיעבד הוי זביני' זביני וא"כ כיון שאסור לו לעשות זה משו"ה הוי חמסן דרבנן. ועוד קשה איך נימא שמה"ת מותר לגזול ע"מ לשלם. הא אמרינן חבול ישיב רשע אעפ"י שגזילה משלם רשע הוא ובודאי דזה דוחק לומר שהוא אסמכתא בעלמא. שהרי השיבו זאת לדוד שאסור לו ליטול גדישין דשעורים ע"מ לשלם גדישין דעדשים. אכן לפי מה שביארנו לשטת הרמב"ם יתיישב בפשטות דבודאי קא מיבעי ליה מה בין גזלן דאורייתא לחמסן ומשני ליה דגזלן דאורייתא הוא שנוטל בלא דמים. אבל חמסן הוא בנוטל ונותן ופריך והאמר רב הונא תלוהו וזבין זביני' זביני. וכיון דזביני' זביני הרי לאו חמסן דאורייתא הוא רק שעבר על לא תחמוד. ומשום זה לא הוי חמסן. ומשני הא דאמר רב הונא תלוהו וזבין אין הכי נמי דמיירי אף בגווני דמיירי בחמסן היינו דמהו חמסן לא שכופהו למכור. דבכה"ג בודאי דקנה. ולא מקריא חמסן. ומהו חמסן דאורייתא ביארנו דהיינו שחטפי. ופירשנו דהיינו שנוטלים מעצמם ומשלמים הממון לבעלים. וא"כ הרי בשעה שחמס לא קנה שהרי לא מכר. אעפ"כ יש גווני דזביני' זביני. היינו באמר רוצה אני. דרוצה אני שאמר קודם שנטל אף אם הכריחו לזה זה מקרי מכירה. אבל היכא דלא אמר רוצה אני. והחמסן נטל מעצמו בכה"ג לא מקרי מכירה והויא חמסן. ולפי"ז לא קשה מה שהרמב"ם בהלכות מכירה לא הזכיר דבעינן רוצה אני. דהתם כתב הרמב"ם הלשון כפוהו למכור ומכר לו. באיזה אופן שמכר לו. אם מסר לו מעצמו בתורת מכירה. או כתב לו שטר. או אמר לו רוצה אני שתקח דזהו ג"כ הויא מכר. ולא הוצרך הרמב"ם להזכיר אמר רוצה אני. דכללא כייל אם מכר לו באיזה אופן שמכר. והיכא דלא מכר היינו היכא דחטף ואח"כ שילם הרי כתב הרמב"ם רבותא יותר דאם הוחזק בגזלנות. אף אם מכר לא קנה. ובהלכות גזילה גבי לאו דלא תחמוד לא הזכיר חילוקים בין רוצה ללא רוצה כיון דס"ל דהחיוב על החימוד. א"כ אף שאח"כ אמר רוצה אני ונתרצה זהו האיסור שחמד ובא לידי מעשה שמכר לו:
יד ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשו הפוסקים איך כתב הרמ"א להלכה דברי העיטור דאמר דאנסוהו למכור הוי זביני. אבל לא אנסוהו לקנות. דהא מדברי הרמב"ם והראב"ד גבי האיש שאנסוהו לקדש משמע דשניהם מודים דאנסוהו לקנות מהני. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה הקושיא שהקשו על הרמב"ם מהאי סוגיא דאוקים הא דאמר רב הונא תלוהו וזבין הוי זביני. הוא באמר רוצה אני. גם על הראב"ד קשה בהלכות מכירה לא מצינו שהזכיר דבעינן רוצה אני ועכצ"ל לדידי' דהוא ס"ל הא דתלוהו וזבין הוו זביני. היינו דוקא כשקיבל הכסף. אבל קודם שקיבל הכסף לא קנה עדיין כמפורש ברמ"א שם בשם ב"י בשם הראב"ד. והראב"ד ג"כ מפרש דהכא מיירי בחמסן שנוטל קודם שנתן הכסף רק שלוקח החפץ ונותן אח"כ הכסף. וא"כ בשעה שלוקח החפץ לא קנה עדיין. והוי כגזלן כדכתב הראב"ד (בפ"א מהלכות גזילה) שהבאנו. משו"ה אמר דבכה"ג אם נטל החפץ קודם שנתן הדמים. אם אמר רוצה אני קודם שנטל החפץ לא נעשה חמסן שהרי בשעה שלקח כבר נתרצה. אבל אם לא אמר רוצה אני. ונטל נעשה חמסן. והנה טעם העיטור דס"ל אנסוהו לקנות לא מהני בפשוט דאין הטעם דמחלק בין מכר לקנין שהרי הב"י הביא דטעם העיטור כדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. ולכאורה אין הבנה לדברים אלו. מאי ראי' מהא דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. דאנסוה לקנות לא קנה. אלא פשוט דכונת העיטור כיון דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי. פירוש א"כ במכר לא קנה בזה שנתחייב לו דמים דמשום זה לא נתרצה עדיין אף ע"י האונס ורק כשמקבל זוזי. אז נתרצה. א"כ אמרינן דרק משום זוזי נתרצה. דכן טבע האדם להתרצות בשביל זוזי. א"כ היינו דוקא באנסוהו למכור וקיבל זוזי. אבל אנסוהו לקנות'. הרי אין כאן זוזי שיתרצה דאדרבה הוא יתחייב ליתן זוזי. א"כ דברי העיטור הם פשוטים כדעת הראב"ד. א"כ היינו דוקא היכא דלא אמר רוצה אני. אבל אם אמר רוצה אני. הרי מועיל אף קודם קבלת הזוזי. כדמוכח מהא סוגיא דאמר הא דאמר רוצה אני. וכדביארנו דמיירי להראב"ד שנטל החפץ קודם קבלת הכסף. א"כ גם בקדושין הובא הדעה זו. היינו דעת הראב"ד שאמר דבעינן דוקא רוצה אני. שהוא ג"כ דעת:
העיטור דאנסוהו לקנות אין מועיל. והיינו היכא דלא אמר רוצה אני. ואף שבחו"מ בסימן א' הביא ב' דעות של הראב"ד והרי"ף סתים אח"כ כדעת העיטור. שדעתו נוטה לדעת העיטור. אבל בקדושין משום חומרא דא"א לא הגיה כלום. אחרי שהובאו ב' הדעות: