לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן ל
יבאר דברי התוס' שפירשו דבשוגג יש שליח לדבר עכירה. ויתרץ קושיות שהקשו על דברי התוס':
דף נא בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרה לן ואזל וכרה להו אין שליח לדבר עבירה כו'. והקשו ע"ז לדברי התוס' לקמן (דף ע"ט) ובקדושין דבשוגג יש שליח לדבר עבירה. א"כ משכחת לה בור של שני שותפין היכא שעשו שליח שהי' בשוגג. ועיין עוד בקצות החושן (סימן שמ"ח) שכתב לדחות דברי התוס' ז"ל וראי' ברורה נראה אפילו היכא דלא ידע השליח נמי אין שליח לד"ע מהא דאמרינן בהמניח מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ה"ז גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעיא ליה לאסיקי אדעתי' דמייתי אינשי בחדא רצועה. אמר רב שימי מנהרדעא דטעו במנינא טפח ליה רבא בסנדלא א"ל אטו הוא מני והתניא גדול שבדיינים קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו אלא אמר רב שימי מנהרדעא דטעה דיינא גופא. ואי נימא דהיכא דהשליח לא ידע שלוחו כמותו אפילו לדבר עבירה א"כ שליח ב"ד אמאי גולה כיון דאינו אלא שליח ב"ד והב"ד הוא המשלחו. (ועיין בדברינו בסוגיא דכל הנשום כעבד שתירצנו זה):
ונראה לי לומר דאין כונת התוס' דהיכא שהדבר שעשה השליח בשוגג הי' שליחות לדבר עבירה ויתחייב המשלח. דלפי"ז אם אמר לאחד בשבת לך ותלוש מן האילן היכא שהי' בשוגג יתחייב המשלח. וזה לא מצינו. אלא כוונת התוס' דעל עבירה בעצמה לא מצינו שליחות. היינו שלא מצינו לדידן שליחות בתורה רק על קנינים. אבל לא על דבר שאינו לא קנינים ולא חלות שום דבר רק עבירה לשמים. ע"ז לא מצינו שליחות שיהי' זה חוטא וזה מתחייב. ואעפ"כ אם ע"י העבירה שחטא לשמים עשה קנין כיון שעל קנינים יש שליחות. הי"ל לומר שיחול הקנין אף שנעשה ע"י דבר עבירה. אכן באמת הא אין שליח:
לדבר עבירה והמעשה בטל. וממילא לא חל הקנין. ע"ז כתבו התוס' היכא שעשה קנין ע"י שליח ונעשה הדבר ע"י עבירה. בכה"ג לא בטל השליחות של הקנין והמשלח קונה הדבר. ומשו"ה בנתנו לשומר חנם והשומר משך בעדו בשוגג לא בטל הקנין. וקונה המשלח קנין הגניבה. היינו שע"י קנין השליח בשוגג נכנסה הגניבה לרשותו. ואם תשתנה מעתה תהי' קנוי להמשלח ככל גניבה דעלמא שלזה מועיל הקנין, ומשו"ה משלם תשלומי כפל. שדין הוא שגנב משלם כפל בעד קנין גניבה. אבל על עבירה בלבדה בלא שום קנינים לא מצינו שליחות. (לדידן דלא ס"ל כשמאי הזקן), וממילא בודאי אם אמר לאחד לחלל שבת בשוגג. לא יתחייב המשלח. דעל עבירה לא מצינו שליחות שיהא זה מחלל שבת. וזה חוטא לשמים. בחטא חלול שבת שיתחייב סקילה או כרת. ומיושב בזה קושית הנו"ב על התוס' דאם נימא דבשוגג יש שליח לדבר עבירה. א"כ למה לגמרא בקדושין (מ"ג) לומר את"ל קסבר שמאי שני כתובים הבאים כאחד מלמדין. והוא ההוא לא דריש. מודה שמאי באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. ואם נימא דלדידן בשוגג יש שליח לדבר עבירה למה לי' לאשמעינן האי חידושא אליבא דשמאי דלא קי"ל כותי' הו"ל לאשמעינן רבותא יותר אליבא דהלכתא. דאף אם עשה שליח בשוגג לאכול חלב ולבעול את הערוה. אף דבשאר איסורים יש שליח לדבר עבירה בשוגג הכא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ומראי' זו דחה הנוב"י דברי התוס'. אכן לפי דברינו לא קשה מידי. דהרי על עבירה בעצמה לא מצינו כלל שליחות. דרק על פעולת הדבר מצינו שליחות. כמו בקנינים וחלות תרומה וכדומה. אבל עבירה דאין בה שום פעולה. לא מצינו שיעשה זה ויענש זה. ולפי"ז באומר אכול חלב אף בשוגג. אף בלא האי סברא דזה נהנה. אין השליח מחויב. ורק בעשה קנין ע"י עבירה בשוגג כתבו התוס' דחל הקנין. שהרי על קנינים יש שליחות. ורק מטעמא דאין שליח לדבר עבירה בטל השליחות. היכא שעשה בשוגג לא בטל שליחות הקנין. משו"ה איצטריך לאשמעינן דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אליבא דשמאי דלדידי' אף על עבירה יש שליחות. ולפי"ז כמובן לא קשה קושית הקצות החושן מהוסיף לו רצועה אחת דהתם הוי ג"כ עבירה בלבדה בלא שום פעולת הדבר. וכן בבור ברה"ר דהתם הכורה לא קנה הבור דברה"ר אין קנינים. ורק שחייבה התורה את זה שעשה הכרי' על מעשה ההיזק. נמצא דהוי רק עבירה בלבדה בלא קנינים. וע"ז לא מצינו שליחות אף בשוגג, משו"ה בעי בור של שני שותפין היכי משכחת לה. וגם קושית הנמו"י מיואב דהא הוי שוגג ג"כ לא קשה כמובן דהוי עבירה בלבדה. ורק שמאי ס"ל שליחות אפילו על עבירה אבל לא לדידן: