לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן כט
סוגיא דעובר ירך אמו. ויתבאר בע"ה הרבה חילוקים ויבאר סוגיא דתמורה כ"ה אם שיירו משויר. ויחקור אי עובר הוי דבר שכא לעולם:
דף מז גמרא אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופא היא. ועיין בתוס' דהטעם משום דעובר ירך אמו הוא. והנה הרמב"ם פסק כן דפרה שהזיקה גובה מולדה הרי דהרמב"ם פוסק דעובר ירך אמו הוא. והנה בתמורה (דף כ"ה) אמרינן אמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר מ"ט קא סבר ר' יוחנן אם שיירו משוייר עובר לאו ירך אמו הוא דהוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר הרי דאם נפסוק עובר ירך אמו הוי ולד חטאת ולמיתה אזל. א"כ הרמב"ם דפסק כרבא דעובר ירך אמו איך פסק (בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין). רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר. הא מגמ':
משמע דאם נימא עובר ירך אמו. אין מתכפר בולדה. והנה הלח"מ שם הקשה על דברי הרמב"ם. דבגמ' שם אמרינן מתיב ר' אליעזר היא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד שלמים. ואי ס"ד שיורי משייר הרי זה ולד שלמים. הרי זו שלמים בעי מיתנא אמר רב טבלא בר מינה דההיא הא אמר רב לתנא תני הרי זו שלמים. וא"כ איך כתב הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות היא שלמים וולדה עולה הרי ולדה שלמים. הרי הו"ל לומר זו שלמים אכן קושיא זו אינני מבין דבגמ' לא פריך אלא מהא דקתני ולד שלמים. דולד שלמים משמע דאינו שלמים אלא מדין ולד שלמים היינו מלתא דאמה. ע"ז פריך כיון דשיירו משויר. א"כ היא שלמים משום לתא דידה שהרי הקדישה לשלמים אם נימא דעובר לאו ירך אמו וחל עלי' קדושה בפני עצמה. ועיקר קשיא לי' לשון ולד שלמים. אבל הרמב"ם דקדק בלשונו הרי ולדה שלמים ולא נקט בלשונו ולד שלמים. אלא ולדה שלמים. וא"כ לא מטעם לתא דהאם רק מטעם דהיא עצמה שלמים. אבל הקושיא השני' שהקשה הלח"מ איך פסק הרמב"ם כר' יוחנן דאם שיירו משוייר. הא בגמ' אמרינן תיובתא דר' יוחנן מברייתא דהאומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין. אם היתה עוברה זכתה לו. ואי אמרת עובר לאו ירך אמו אמאי זכתה לו והא תניא נראין הדברים שעבד מקבל גט מיד רבו של חבירו ולא מיד רבו שלו ואסיקנא בתיובתא. ואיך פסק הרמב"ם כר' יוחנן. היא קושיא. ומה שתירץ הלח"מ משום דבתר הכי אמרו אם שיירו משוייר תנאי א"כ לא קשה על ר' יוחנן דברייתא אתיא כר' יוסי הגלילי דס"ל אם שיירו אינו משויר והרמב"ם יפסוק כרבנן. הנה הלח"מ בעצמו בהלכות עבדים (פ"ז ה"ה) הקשה. דא"כ הי' ליה להרמב"ם לפסוק דאם אמר לשפחה הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום מפני שעובר לאו ירך אמו. והוי מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו שלו. והרמב"ם כתב דהוי כמשחרר חצי'. הרי דאילולי הטעם הזה הי מועיל השחרור וקשה דידי' אדידי'. ועיין שם עוד דדברי הרמב"ם בעצמם תמוהים שם. שכתב הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין. הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום שזה כמשחרר חצי'. והקשה הראב"ד ז"ל קשיא רישא לסיפא סיפא אמר דעובר ירך אמו א"כ רישא אמאי דבריו קיימין. אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא. וסיפא לא אמר כלום משום דלא בא לעולם. או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו עכ"ל הראב"ד. והנה יש בכלל דברי הראב"ד שתי קושיות על הרמב"ם חדא דסתר רישא לסיפא. ועוד כיון דהרמב"ם פסק המזכה לעובר לא קנה הרי דעובר הוי דבר שלא בא לעולם. א"כ למה ליה טעם דמשו"ה אם אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום משום דהוי ליה כמשחרר חצי' תיפוק ליה דהוי דבר שלא בא לעולם. וגם בדין אי הוי עובר דבר שלא בא לעולם יש סתירה בדברי הרמב"ם. שהרמב"ם פסק המזכה לעובר לא קנה הרי דס"ל עובר הוי דבר שלא בא לעולם. ואילו בפ"ז מהלכות אישות (ה' ט"ז) כתב הרמב"ם האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת בזה לא אמר כלום ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה הרי זו מקודשת. ויראה שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שתלד ע"י אבי' כדי שיכנוס אותה בקדושין שאין בה דופי עכ"ל הרמב"ם. הרי דס"ל להרמב"ם דאם הוכר העובר הוי דבר שבא לעולם. וכבר השיגו הראב"ד שם שהוא נגד סוגית הגמ' בקידושין דמשמע דלא נאמר הלכה דאם הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ראב"י דאמר, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולית הילכתא כותי' דאמרינן בקדושין (דף ס"ב) האומר לחבירו כו' יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין. פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיבואו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין. ואמרינן שם אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת דבי כיבשא. אבל בשחת דבי שקייא לא. ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא. כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא"ר חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין כמאן. כשהוכר עוברה ודברי הכל. כלומר בין לרבה ובין לרב יוסף. ובתר הכי אמר אביי ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הרי דהוכר עוברה דמיא לשחת דלא קנה אלא למאן דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע. והרמב"ם דפסק בהלכות תרומות דלא כראב"י. דאף בשחת לא חייל תרומה עד שיביא שליש ויעשה אז תרומה. א"כ איך כתב דבהוכר עוברה מקודשת אחרי דבגמ' השוו הדינים להדדי:
וליישב כל זה נראה לי דהנה שם בתמורה אמרינן מתקיף לה רבא ממאי דטעמא דר' יוחנן אם שיירו משוייר דילמא היינו טעמא דר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש. אמר ליה רב המנונא ר' אלעזר תלמידו דר' יוחנן ויתיב לקמי' דר' יוחנן ולא אהדר ליה האי שינוייא ואת אמרת טעמא דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש. והקשה בתוס' ז"ל תימא דהכא משמע דאית ליה לר' יוחנן אין אדם מתכפר בשבח הקדש. ובפרק בתרא דכריתות כו' אלמא ס"ל דמתכפר וצריך לחלק בין שבח הקדש דתודה. לשבח הקדש דחטאת. והכא בחטאת עכ"ל התוס'. והנה התוס' הקשו וכתבו בלשון אפשר לחלק ולדידי הדבר צריך עיון. וקשה מאד דאיך רצה לומר. דמשו"ה הקדיש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר הוא משום דאדם מתכפר בשבת הקדש. פירוש ואף אם נימא דעובר ירך אמו הוא. ואיך נוכל לומר כן. דבשלמא גבי תודה שייך שפיר לומר אדם מתכפר בשבח הקדש דהרי תודה שלמים. וולד תודה שלמים. ומשו"ה יש לשאול אם מתכפר בשבח הקדש או לא. אבל וולד חטאת דלאו חטאת היא. רק וולד חטאת ולמיתה אזל. איך יתכפר בשבח הקדש. בשלמא גבי תודה דולדה נמי קרב. שפיר שייך לומר דיתכפר. אבל ולד חטאת למיתה אזל. אם נימא דעובר ירך אמו הוא. דאז הולד אינו חטאת אלא וולד חטאת ולמיתה אזל. איך שייך לומר אדם מתכפר בשבח הקדש. ונראה לי דהנה התוס' בב"ק שם ד"ה מ"ט הקשו אהא דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה והלא רבא בעצמו קאמר בחולין השוחט את הטריפה ומצא בן ט' חי דמותר. ועיין שם תירוץ התוס'. ובחולין נ"ח אמרינן דאם נימא עובר ירך אמו. אף בעיברו ולבסוף נטרפו אסור אף להדיוט אם נימא עובר ירך אמו הוא. ונראה לי דהנה בעובר ירך אמו יש לומר שני פרושים. או דהעובר אינו כלל בעולם. ורק ביציאתו חל עליו דיני האם משום דעובר ירך אמו היינו כיון דנפרש מהאם חל על העובר דיני האם. משום דכל היוצא ממנו הרי הוא כמוהו. והנה אם נאמר כן בודאי דולד טריפה יהי' אסור שהרי הוא יוצא מן הטריפה. וכל היוצא מן הדבר הרי הוא כמוהו ויש עוד לומר דעובר ישנו בעולם. אלא דכל זמן שהוא במעי אמו הרי הוא כאבר מן הבהמה כרגלה וכידה. דעובר ירך אמו וכגוף אמו הוא. ולפי"ז ניחא קושית התוס' דהנה ר' אליעזר דס"ל עיברה ולבסוף נטרפה אסור בודאי דס"ל עובר אינו בעולם ורק ביציאתו אז חל עליו דיני האם משום דכל היוצא ממנו הרי הוא כמוהו. אכן רבא דפסק עובר ירך אמו. אין הטעם משום דחל עליו דיני האם. רק דרבא ס"ל עובר אבר הבהמה הוא כל זמן שבמעי אמו הוא כידה וכרגלה. דמשו"ה אם הזיקה גובה מולדה משום דגופה הוא. ולפי"ז ניחא דהנה הא חזינן דאם נגחה בהמה בקרנה נאסרה כל הבהמה דהרי כן הדין דאם נגחה בקרנה כל הבהמה נעשה שור הנסקל. וכן הדין בנרבעה חל איסור הרביעה על כל אברי הבהמה. דכן הוא הדין אם נרבעה כל הבהמה נאסרה. ואם כן הולד שהוא ג"כ אבר הבהמה נאסר בכלל הבהמה. וזהו דקאמר רבא ולד הנוגח אסורה היא וולדה נגחו. ולד הנרבעת אסורה שהרי היא:
וולדה נרבעו שהרי העובר בכלל אברי הבהמה הוא. אבל הא דטריפה אסורה אין הטעם משום דאם יש לה אבר שנטרף. אז דין הוא דכל הבהמה אסורה. אין הטעם משום זה. אלא דבאמת כל הבהמה נעשית טריפה שהרי כשנטרף אבר שהנשמה תלוי' בו. תלוי בו חיות הבהמה. וכשיש נקב בהאבר הזה. הרי חסר חיותא דכל הבהמה וכולה נעשית טריפה. נמצא דאם יש לה אבר שהוא אינו נטרף עם הבהמה היינו שמאותו אבר לא חסר חיות לא נטרף עם הבהמה דבעינן שיהי' טריפה וזה לאו טריפה הוא. דטריפה הוא פירש שחסר חיותא. נמצא דעובר אף שהוא כאבר מן הבהמה. כיון דבטריפת הבהמה. לא נטרף העובר דלא חסר ממנו חיות לא נטרף העובר ומשו"ה בשוחט הטריפה ומצא בה עובר מותר:
ובאמת הדברים מבוארים בתוס' שם. אך ארוח לן שמעתא לתרץ הקושיא. איך פסק הרמב"ם דאם הפריש פרה מעוברת לחטאת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר משום דאם שיירו משוייר. והרי הרמב"ם פסק עובר ירך אמו שהרי פסק פרה שהזיקה גובה מולדה וגם וולד הנוגחת היא וולדה נגחו. אכן לדברינו ניחא דהרמב"ם פסק כרבא דעובר ירך אמו. אין הטעם משום דביציאתו חל עליו דיני האם. אלא משום דעובר הוא כאבר האם כידה ורגלה. והנה לפי"ז לא דמי כלל מקדיש לנוגחת. דנוגחת דין הוא אם נגחה בקרנה נאסרה כל הבהמה ממילא. אבל בהקדש הרי הוא צריך להקדיש כל הבהמה. אלא דבסתמא אמרינן דמסתמא מקדיש כל הבהמה היינו כל אבר ואבר שבה. אבל אם שיירו משויר. שהרי הוא לא הקדיש האבר הזה. ואף דס"ל עובר ירך אמו. כסברת רבא דעובר כאבר הבהמה דמי. אעפי"כ אם הקדיש הבהמה ושייר העובר. על העובר לא יחול קדושה ואף דאמרינן אם הקדיש חוץ מרגלה פשטה קדושה בכולה. יש לומר דזה הוא דוקא. באבר שבלעדו הוא חסרון בהבהמה שאיננה שלימה בלעדו. אז בכה"ג אמרינן פשטה קדושה בכולה דקרא כתיב בהמה שלימה אבל עובר אף אם אבר הבהמה הוא לא נוכל לומר שבלעדו חסרון בהבהמה שהרי הוא עתיד לאיתפרושי ממנה. (וגם יש לומר כיון דיש לו חיות בפני עצמה לא הוי לגבי' אבר שהנשמה תלוי' בו ודו"ק). נמצא דאע"פ שעובר ירך אמו היינו שהוא אבר הבהמה בזה חלוק מן ידה ורגלה. דבידה ורגלה. אם שיירו ולא הקדישה פשטה קדושה בכולה. משום דכתיב בהמה וילפינן דאם הקדיש אבר שהנשמה תלוי' בה פשטה קדושה בכולה ובעובר אף שאבר הבהמה הוא. כל הבהמה לגבי' לאו אבר שהנשמה תלוי' כיון דיש לו חיות בפני עצמו. והוי רק הבהמה לגבי העובר כמו שמקדיש רגלה דלא פשטה בכולה. כן בהקדיש הבהמה לא פשטה קדושה על העובר כיון דיש לו חיות בפני עצמו וכיון דאם שיירו משוייר. ממילא דכשהקדיש ולא שיירה. הרי הקדיש העובר הזה בפני עצמו והוי כמפריש שתי חטאות לאחריות. וא"כ לא תליא דין זה כלל בעובר ירך אמו:
אולם לפי"ז יקשה דברי הגמ'. דמאי פריך על ר' יוחנן מברייתא דהאומר לשפחה הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו. על דברי ר' יוחנן שאמר הפריש חטאת מעוברת. ואי ס"ד עובר לאו ירך אמו. הא אין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו. ולדברינו לאו קושיא היא כלל. דבאמת העובר גופה היא והוי כהקנה לה אחד מאברי'. אבל הפריש מעוברת הוי כמפריש שתי חטאות כיון דצריך להקדיש כל אבר ואם שיירו משוייר. ממילא כשהקדיש הוי כמפריש שתי חטאות לאחריות. וצריך לומר נהי דכיון שיכול לשייר א"כ כשהקדיש גם העובר הוי הקדש אחר. אעפי"כ אח"כ מה שהעובר גדל. כיון דעובר ירך אמו הוא. מה שהוא משביח וגדול יותר. אין זה השבח של האבר. אלא השבח של החטאת. א"כ אם נימא אין אדם מתכפר בשבח הקדש. אין יכול להתכפר בהעובר שהרי פתיך בי' הרבה שבח הקדש דאין יכול להתכפר ומדקאמר ר' יוחנן דיכול להתכפר בהעובר ע"כ דסבר עובר לאו ירך אמו כלל הוא ואינו נחשב לאבר הבהמה רק כאבר בפני עצמה. והשבח שמשביח הוא של עצמו. וא"כ שפיר פריך לר' יוחנן מברייתא דהרי את שפחה וולדך בן חורין. דכיון דסבר ר' יוחנן דבהמה בפני עצמה. ה"נ בעבד עבד בפני עצמו הוא. ואיך תוכל לקבל גט שחרור בעדו מיד הרב שלה. וע"ז קאמר הגמרא תיובתא. דאיתותב ר' יוחנן מברייתא זאת. וע"ז פריך רבא דילמא טעמא דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש והקשינו איך שייך לומר אדם מתכפר בשבח הקדש שהרי וולד חטאת לאו חטאת הוא. אכן לדברינו ניחא דרבא לטעמי' דס"ל עובר ירך אמו הוא היינו דהוא כאבר מאברי' ולדידי' אעפי"כ אם שיירו משוייר דכיון דהקדש הוא לאו איסורא דממילא. רק הוא מקדיש כל אבר. נמצא דאם שייר העובר הוי שיור וכשהקדיש ולא שייר הרי הקדישו לחטאת. ואי משום דעובר ירך אמו. וא"כ השבח שהשביח הוי שבח הקדש דילמא ס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש. אמר ליה רב המנונא ר' אלעזר תלמידי' דר' יוחנן ויודע דטעמא דר' יוחנן לאו משום הכי. אלא משום דס"ל עובר לאו ירך אמו כלל. וס"ל לר' יוחנן דלמאן דס"ל דעובר ירך אמו היינו לר"א. העובר לא הוי כלל בעולם ורק ביציאתו חל עליו דינים דיני יוצא מן הדבר. נמצא לדידי' אי אפשר לפרש משום שבח הקדש שהרי וולד חטאת הוא. וולד חטאת אינו חטאת שהרי כל זמן שהוא עובר אינו כלל בעולם. ורק ביציאתו חל עליו הדינים. וא"כ לאו חטאת הוא הולד כלל. ומשו"ה טעמא דר' יוחנן דס"ל עובר לאו ירך אמו כלל. דלא נחשב כאבר הבהמה. דר' יוחנן לא ס"ל החילוק למאן דס"ל עובר ירך אמו שיחשב כאבר הבהמה. דהוא ס"ל דלמאן דס"ל עובר ירך אמו אין עליו דינים כלל. רק שחל עליו דיני האם. והוא סובר דלאו ירך אמו. וכשני בהמות נינהו. משו"ה איתותב ר' יוחנן בתיובתא מברייתא. דמברייתא מוכח דאינו כשני בהמות. ובזה מיושב לי מאי דהוה קשיא לי מאי קאמר תיובתא דר' יוחנן מברייתא. הא בעובר ירך אמו פליגי תנאי. ר"א ור' יהושע דר"א סבר עובר ירך אמו. ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו. א"כ לימא דברייתא אתיא כר"א דס"ל עובר ירך אמו. ור' יוחנן יסבור כר' יהושע דלאו ירך אמו הוא. אכן לדברינו ניחא דכיון דס"ל לר' יוחנן דלמאן דס"ל דעובר ירך אמו הולד אינו בעולם כלל. ורק ביציאתו חל עליו דיני האם. א"כ אי אפשר לאוקמא ברייתא כר"א שהרי לר"א איך תוכל לזכות השפחה בעד העובר השחרור דהרי אף מאן דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מודה בזה דהקנין אינו חל אלא לכשיבא לעולם. אבל קודם שבא לעולם לא חייל. רק דמהני מעכשיו שלא יוכל לחזור דאח"כ נעשה למפרע והיינו דוקא אם אח"כ כשבא לעולם יכול לחול הדבר. אבל אם בשעה שבא לעולם. אי אפשר לחול בודאי דגם מאן דס"ל אדם מקנה יודה דלא חייל. ועתה ממ"נ קשה אי ס"ל להברייתא דעובר ירך אמו היינו דהעובר הוי כלא בא לעולם. ורק ביציאתו חל עליו דיני האם. דמשו"ה ס"ל לר"א דעברה ולבסוף נטרפה אסור הולד מטעם יוצא מן הטריפה. א"כ איך תוכל לזכות בעד העובר. הרי כל זמן שהעובר במעי'. הרי לא יוכל להשתחרר שהרי לא בא לעולם. ואם תזכה השפחה את השחרור בעד העובר לכשיבא לעולם. הרי אף מאן דס"ל עובר ירך אמו היינו דוקא כשהוא עובר. אבל ביציאתו הרי אז אינו ירך אמו וגוף אחר הוא ביציאתו. וא"כ איך תזכה השפחה בעדו אז השחרור הא אין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו. וממ"נ לא חייל השחרור. בשעה שהוא עובר אינו בעולם. וכשיולד הרי אין העובר גופה ולא תוכל לזכות בעדו שאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו ור' יהושע דס"ל דעברה ולבסוף נטרפה מותר. ס"ל לר' יוחנן דאליבי' העובר בשעה שהוא במעי אמו כשני גופי נינהו שהרי ר"א ידע דטעמא דר' יוחנן משום דשני גופים הם העובר והאם. א"כ לר"י בודאי האי ברייתא תיובתי' דאם שני גופים הם. איך זכתה בעד העובר. הא אין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו. אכן לרבא דהוא ס"ל עובר ירך:
אמו. אין הטעם משום דחל עליו דיני האם. שהרי הוא אמר וולד הנוגחת היא וולדה נגחו. הרי דהטעם משום דהעובר נחשב כאבר מן הבהמה. ולפי"ז ולד טריפה אינה אסורה שהרי הולד לא נטרפה. נמצא דבהקדש דהוא העושה ההקדש ואם שיירו משוייר. שהרי האבר הזה לא הקדיש. א"כ אדרבה מברייתא זו הוי סייעתי'. דמשו"ה אם היתה עוברה זכתה. דנעשה כמו שהקנה לה אחד מאברי'. נמצא הרמב"ם לטעמי' דפסק כרבא. שפיר פסק דאם שיירו משוייר. והפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר. רצה בולדה מתכפר. שהרי האבר הזה הקדיש בפני עצמה. וגבי שחרור הביא דמשו"ה אם אמר לשפחה הרי את שפחה וולדך בן חורין. הטעם דאין מועיל משום דהוי כמשחרר חצי'. אבל משום אין אדם מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו לא קאמר. שהרי לדידי' אף דפסק אם שיירו משוייר אעפי"כ העובר אבר הבהמה הוא. ואבר השפחה הוא. וגופה הוא כידה ורגלה. ואילו הי' הדין דמשחרר חצי'. הי' הדין דזכתה: ועתה נבוא לבאר יתר דברי הרמב"ם התמוהים א) דהרמב"ם סותר את עצמו דברישא כתב אם אמר לשפחה הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין. הרי דאם שיירו העובר לא הוי כחצי'. ובסיפא כתב דאם אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין הוי כמשחרר חצי'. ב) דהרמב"ם פסק דהמזכה לעובר לא קנה הרי דס"ל עובר הוי דבר שלא בא לעולם. וא"כ בשחרר העובר. בלא טעמא דמשחרר חצי' לא הי' ליה לחול. שהרי הוא ס"ל דבר שלבל"ע הוי. ג) איך פסק הרמב"ם דאם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה ואמר אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי מקודשת. והא בגמ' אמרינן דתליא בפלוגתא דרבה ורב יוסף אליבא דראב"י בשחת. וטעמא דראב"י בשחת הוא משום דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והרמב"ם פסק דאף בשחת לא חייל. וא"כ איך פסק בהוכר העובר מקודשת. ד) בכלל אין מובנים דברי הרמב"ם שכתב שצריך לקדשה אחר שתלד. כדי שיהי' קדושין שאין בהן דופי. מהו דופי כיון דמקודשת. ואם מספקא ליה להרמב"ם הי' לו לכתוב דהוי ספק קידושין. ונראה לי דהנה לפי שביארנו למעלה. דעובר ירך אמו הוא וכאבר מאברי' הוא. והוי דבר שבא לעולם. א"כ איך הביאו הפוסקים בחו"מ (סימן ר"ט) דאם מכר עובר פרה אפי' היתה הפרה מעוברת לא עשה ולא כלום. ואמאי כיון דהעובר הוי אבר הפרה. א"כ כמו שיכול להקנות אבר הבהמה כמו כן יכול להקנות עובר הבהמה. דמאי שנא אבר הזה מכל האברים. שוב מצאתי שהקצוה"ח והנתיבות האריכו בזה. והקצוה"ח האריך והוכיח דאם היתה הפרה מעוברת מכור שלא כדעת הב"י. מהא דכתב הרמב"ם אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה מקודשת. ומהא דאיתא בפרק יוצא דופן. דאתנן חל על עובר קדשים. ועיין שם בדבריו דדעתו דלהרמב"ם אם היתה מעוברת יכול למכור. ותמוהים דבריו דהרי דברי הפוסקים דאפילו היתה מעוברת אין יכול למכור הוא תוספתא שלימה הובאה בהרא"ש (פ"ד דבבא בתרא) המוכר עובר שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום. המוכר עובר בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום. וכמובן זה דוחק לומר דמיירי דוקא בלא הוכר העובר (וגם נראה לי דאם נימא דיכול למכור מטעם דהוי כאחד מאברי' א"כ אף אם לא הוכר העובר ג"כ הי' יכול למכור. שהרי ישנו בעולם ואטו משום דלא חזינן לא יכול למכור אברי הבהמה הפנימים). והנה רבינו הנתיבות מצאתי שפירש ג"כ כיון דעובר אבר הבהמה משו"ה יכול למכור העובר. אלא דזה דאמרינן דאין יכול למכור מיירי כשאמר לכשתלד. ומכר לו וולד מעליא ואם ימות מן הבטן או ישחוט קודם אין לו בהולד כלום. והנה מלבד דקשה עליו מפשטות התוספתא דקתני המוכר עובר בהמתו לא עשה ולא כלום הרי דמיירי במוכר העובר ולא נזכר כלל באמר לכשתלד. וכל דברי הנתיבות הם רק שהקשה דמוכח מקדושין דעובר הוי דבר שלא בא לעולם. אבל מתוספתא זו לא זכר מאומה. וגם רבינו הבאר הגולה כתב ע"ז ז"ל הב"י לא כתב מוצא דין זה. ולענ"ד שלמדו ממ"ש התוס' בקדושין (דף ס"ב) אהא דא"ר חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת וכו' דאין הלכה כראב"י עכ"ל. והדברים תמוהים. דהרי הרא"ש הנ"ל שהזכרנו הביא תוספתא מפורשת. ורבינו הגר"א זצ"ל. הביאה בהגהותיו וכפי הנראה גם הנתיבות סבר דהראי' רק מגמ' הנ"ל. ועל גמ' קידושין תירוצו עולה יפה דשם מיירי דאמר לכשתלד ובעת שהיא מעוברת לא הקנה כלום. ומיירי שפירש כן. אבל התוספתא ביארה בפירוש שלא יקנה אלא לכשתלד. ואם כן איך מסיק שם בתוספתא אלא מוכר פרה ומשייר עובר. אם מיירי בהתנה בפירוש שאין משייר אלא לכשיולד. ועתה אין לו כלום בהעובר. הא בכה"ג גם בשייר לא קנה דהרי אמרינן שם בב"ב דאין אדם משייר דבר שלא בא לעולם. וע"כ דמיירי התוספתא בשייר בסתמא העובר. דאמר פרה אני מוכר לך ומשייר עוברה ומשום דמשייר לגבי' נפשי' בעין יפה משייר. ושייר קנין בהפרה לעוברה. כמפורש שם בהרא"ש. ולדברי הנתיבות בכה"ג היכא דאמר סתמא אף במוכר עובר פרה. שאמר עובר פרתי הנני מקנה לך קנה. ואיך מחלק התוספתא דאם מכר עובר פרה לא עשה ולא כלום. ואם שייר קנה. ממ"נ אם אמר בפירוש שאין משייר אלא לכשיולד גם בשיור לא קנה דהוי שיור בדבר שלא בא לעולם. ואם בסתמא גם במוכר עובר מהני, ונראה לי דהנה בתמורה (דף ו') אמרינן גבי פלוגתא דאביי ורבא דאביי ס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. ורבא ס"ל אי עביד לא מהני ואמרינן שם בגמ' והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ותנן הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה תיובתא דרבא. אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא והשיב את הגזילה אשר גזל כמה שגזל ולאביי האי אשר גזל מאי עביד לי' מיבעי ליה על גזילה שלו מוסיף חומש. על גזילו של אביו אין מוסיף חומש והנה לכאורה הא דפריך בגמ' על רבא דס"ל אי עביד לא מהני מהא דשינוי קונה לכאורה לא קשה שהרי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. היינו דוקא הכא דממילא לא הי' קנה. ורק מעשיו גורמים. ואז אמרינן אי עביד לא מהני. אבל היכא דגם אם הי' נעשה ממילא ג"כ הי' קונה. לא שייך אי עביד לא מהני. דהא לא גרע מנעשה ממילא. וכמפורש שם בתוס' ד"ה רבא. וא"כ בשינוי דאף שינוי הבא מעצמה קונה שהרי קיי"ל טלה ונעשה איל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה הרי דשינוי דממילא קונה. איך שייך למיפרך אי עביד לא מהני הא לא גרע מאילו נעשה ממילא. ועכצ"ל דקושית הגמ' לא הויא אלא אם נימא עביד לא מהני, א"כ לא הועיל הגזילה שגזל ולא נכנסה לרשות הגזלן. והויא כנשתנה ביד הנגזל. דבודאי אף אם נשתנתה קנוי' היא להנגזל דפרה דידי' נשתנתה. והנה מצאתי שהנתיבות (בסימן ל"ד) הוכיח דע"כ הקושיא דאי עביד לא מהני. הוא על השינוי. דאי הקושיא על הגזילה. א"כ אמאי לא פריך גם על יאוש ושינוי השם. אמאי קני. ודבריו שגבו ממני. דהרי לאחר יאוש גם איניש דעלמא קונה. ואדרבה איניש דעלמא קונה בלא שינוי השם. דמשו"ה אמרינן יאוש ושינוי רשות קונה. היינו דלגבי מי שהוא אצלו שינוי רשות כיון דאצלו הוא לאחר יאוש קני. ורק גזלן לא יוכל לקנות מטעם דמחויב והשיב את הגזילה. א"כ כיון שנשתנה השם. ואין על זה דין דוהשיב את הגזילה. משו"ה קונה ביאוש דכיון דנשתנה קונה לאחר יאוש כאיניש דעלמא. א"כ איך שייך למיפרך ע"ז אי עביד לא מהני היינו כיון שלא הועילה הגזילה. איך יקנה ביאוש ושינוי השם. הא באיניש דעלמא. דגבי' לא שייך כלל מהני ואעפ"כ מהני וקונה. ורק גבי שינוי פריך. שהרי איניש דלאו גזלן אינו קונה בשינוי ורק הגזלן קונה בשינוי משום דאהני גזילתו. ע"ז פריך כיון דאמר רחמנא לא תגזול נימא אי עביד לא מהני. ויהי' הגזלן כאיניש דעלמא ולא יקנה בשינוי. אבל גבי יאוש ושינוי:
השם דשינוי השם לא בא אלא לסלק הגריעותא שגרע הגזלן מאיניש דעלמא שהרי איניש דעלמא קונה בלא שינוי השם. בזה לא שייך כלל למיפרך אי עביד לא מהני. ומה שפירוש הנתיבות דברי הגמ' דהקושיא איך מועיל השינוי היינו בשינוי החוזר. ובשינוי החוזר דוקא אי עביד בידים מהני. ובשינוי שאינו חוזר אף ממילא קונה. ומשו"ה פריך אם קונה בשינוי החוזר נימא אי עביד לא מהני. שבשעת שינוי הוא עובר על לאו דלא תגזול. ג"כ איני מבין דבריו. דממ"נ אם נימא דשינוי החוזר מדאורייתא הוי שינוי איך שייך לחלק בין שינוי החוזר דלא יקנה אלא בעביד בידים. ושינוי שאינו חוזר אף ממילא יקנה. מאין לנו לחלק ביניהם כיון דזה דאורייתא. וזה דאורייתא. ואם נימא דיש גזיה"כ. א"כ מאי פריך. ואם נימא דשינוי החוזר לאו דאורייתא. ורק מדרבנן תקנוה מפני תקנת השבים. ותקנו רק בעביד בידים. א"כ איך שייך למיפרך כל מלתא דאמר וכו' הא מדרבנן הוא מפני תקנת השבים:
הן אמת שמדברי רש"י בב"ק (ס"ו) ד"ה שינוי קונה שפירש היכא דשני בידים. הרי דס"ל לרש"י דשינוי אינו קונה אלא היכא דשני בידים. נראה לפרש לדברי רש"י דלא תקשה מטלה ונעשה איל ומגזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה. הרי לכאורה דשינוי קונה אף ממילא. ונ"ל דרש"י ז"ל בלשונו הזהב העלה ארוכה, דז"ל רש"י גבי טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו בשינוי להא מילתא דאם טבח ומכר שלו הוא טובח ופטור מדו"ה. וכן פירש רש"י (בדף צ"ו) ד"ה נעשה שינוי בידו וקנאו לכך דאם טבח ומכר שלו הוא טובח. הרי דדוקא להא מלתא. דרש"י ס"ל דהנה באמת יש שני פסוקים על שינוי. חדא דהם ולא שינוייהם. ואידך קרא דוהשיב את הגזילה כדאיתא בתוס' ד"ה הם. והנה רש"י ס"ל נהי דמהם ולא שינוייהם ילפינן דכשנשתנה הדבר לא הוי דבר ההוא שמקודם. דכיון דנשתנה הוי כדבר אחר. וזה ילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם. היינו כיון דנשתנה הדבר אין על זה איסור אתנן. ולגבי גזילה עדיין לא ידעינן שיקנה הגזלן דבר הנשתנה. דנהי דנעשה דבר אחר אמאי יקנה הגזלן. והוי הדבר כמונח ברה"ר דאטו אם מונח ברה"ר דבר מה ונשתנה כגון טלה שהי' באפר עד שגדל ונעשה איל. האם נימא דיכול אחר לזכות כיון דמטלה שלו נעשה האיל הא לא יוכל אחר לזכות בו. ומשו"ה בגזילה שיהי' קנוי להגזלן בעינן קרא והשיב כו' אשר גזל. דגזיה"כ הוא דגזלן קונה הגזילה בשינוי. א"כ דוקא היכא דשני בידים. ככל קנינים דעלמא. אבל היכא דנעשה השינוי ממילא מדוע יקנה הגזלן. אלא אף דהגזלן לא קנה היכא דנעשה ממילא. מ"מ זה ילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם. דכשנשתנה הדבר מקרי דבר אחר. נמצא גבי טבח ומכר דהחיוב הוא דוקא בטבח ומכר אותו הדבר שגזל ומשום ששנה בחטא. אם נשתנה הדבר ממילא. נהי דלא קנה הגזילה דגזיה"כ דשינוי קונה הוי רק היכא דשני בידים. אבל אם טבח ומכר אחר שנשתנה ממילא. אינו מחויב משום טביחה ומכירה שהרי זה ילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם. דכשנשתנה נקרא חפץ אחר. נמצא דהחפץ הזה החדש. לא הי' עליו גניבה מבית הבעלים שהגניבה הראשונה שהי' מבית הבעלים הי' על החפץ הראשון. לא על זה. והחפץ הזה כשטבחו או מכרו. כבר הי' שלא ברשות הבעלים. והוי כגונב מבית הגנב דפטור מכפל. ואם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה. ומשו"ה פרש"י דאם גזל טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו להא מלתא. דאם טבח ומכר להאיל. אין משלם דו"ה. שהרי זה ילפינן מקרא דשינוי הוי כדבר אחר מקרא דהם ולא שינוייהם. נמצא דהגניבה הראשונה לא הי' על האיל. והגניבה השני' היינו בשעה שטובח אף שהאיל עדיין של הבעלים שהרי כיון דנעשה ממילא לא קנה להאיל. עכ"פ חיוב גניבה שישלם כפל בעד גניבת האיל אין כאן שהרי בעת טביחתו האיל הוי כגונב מבית הגנב. שכבר הי' ברשותי' קודם שטבחו. ואם אין גניבה אין טביחה ומכירה וכן הא דאמרינן גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה. נראה לי לתרץ ג"כ. דהנה הקשו הפוסקים על דברי התוס' בב"ק נ"ו ד"ה פשיטא. דגבי שומר מחויב אם מסר לו פירות והרקיבו מקצתן. אף דבגזלן אם גזל והרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך. משום דהוי היזק שאינו ניכר. והקשו הא בב"ק מ"ד גבי החזיר שור שנגמר דינו למיתה משום דאתפסתי' לתוראי בידים דמאן דלא מצינא לאישתעויא דינא בהדייהו. פירשו התוס' דאם גומרין דינו של שור שלא בפניו. הוי התפיסה היזק שאינו ניכר. ואין מחויב השומר. ועתה ממ"נ אם הרקיבו מקצתן הוי היזק ניכר. אמאי אומר הרי שלך לפניך בגזלן הא היכא דניכר אין אומר לו הרי שלך לפניך. דאף בהיזק שאינו ניכר. למאן דס"ל היזק שאינו ניכר הוי היזק. אין יכול לומר הרי שלך לפניך כדאיתא בהנזקין נ"ג. וא"כ בהיזק ניכר לכו"ע אין יכול לומר הרי שלך לפניך. וע"כ כיון דהרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך. ע"כ דהיזק שאינו ניכר הוא. וא"כ בשומר אמאי משלם. הרי בהיזק שאינו ניכר אף בשומר אין משלם. ונראה לי דהנה בגזלן תיכף כשגזל נתחייב דמים לשלם. אף שהגזילה בעין אעפי"כ מחויב לשלם. שהרי אמרינן כל הגזלנין משלמין דמים כשעת הגזילה. ובאתבר ממילא אף דבשעה שנשברה שויא ד' אין משלם אלא זוזא כמו שהי' שוה בשעת הגזילה. ואם נימא דמה שהגזלן מחויב דמים. הוא דוקא בשעה שנאבדה הגזילה אבל כל זמן שהיא בעין אין עליו חיוב דמים. א"כ עיקר החיוב בשעה שנשברה א"כ הי' משלם כשעת האונס. וע"כ דגזלן תיכף בגזילתו מחויב דמים לשלם. כדכתיב ושילם בראשו. אלא דיש עליו ג"כ חיוב להשיב הגזילה בעצמה כדכתיב והשיב הגזילה אשר גזל. וכשהוא משיב הגזילה אשר גזל נפטר מחיוב הממון אבל כשנאנסה ולא נפטר מחיוב הממון נשאר עליו חיוב הממון נמצא דגזלן אין מחויב באונסין. רק שהאונס אין פוטר אותו דאונסו כמאן דלא עבד. אבל כשמשיב הגזילה נפטר מחיוב הממון. נמצא דהרקיבו מקצתן לא נוכל לומר דהויא היזק שאינו ניכר. שהרי ניכר לכל שהרקיבו המקצת אלא כיון שהרקיב רק מקצת עדיין שם הגזילה על הפירות ולא מקרי שינוי. וכשמשיב מקרי שהשיב הגזילה. וכשמשיב הגזילה נפטר מחיוב הממון. ולא דמי להא דאמרינן בגיטין דאם היזק שאינו ניכר הוי היזק לא יוכל לומר בחמץ ועבר עליו הפסח הרי שלך לפניך. דהתם כל החמץ נעשה איסור. ואם היזק שאינו ניכר הוי היזק. הוי כנשתנה כל הדבר. ואין מקיים והשיב הגזילה אבל בהרקיבו מקצתן משום מקצת שהרקיב לא נשתנה כל הדבר. נמצא כשהחזיר קיים והשיב הגזילה ונפטר מחיוב הממון שנתחייב בשעה שגזלו ועל מה שנרקב התבואה אין מחויב הגזלן. שהרי הגזלן אין משלם על הפשיעה שהרי תשלומו כשעת הגזילה. אבל שומר דחיובו לשלם על היזק הפירות שהרי שומר אין משלם כשעת הגזילה וגבי שומר לא שייך שיפטר מטעם והשיב. והשומר מחויב לשלם בעד הפשיעה. היינו בעד מה שהרקיבו מקצתן שהרי מה שהרקיבו מקצתן היזק ניכר הוא. ולפי"ז מיושב ג"כ מה שאמרינן גזל פרה והזקינה משלם כשעת הגזילה אף דרש"י ס"ל דשינוי אין קונה אלא היכא דשני בידים. אבל זה פירשנו. היינו דוקא לענין זה לא הוי שינוי שיקנה הגזלן הגזילה דהוא גזיה"כ דשינוי הוי קנין בגזלן. וקנין הוי רק בעושה בידים. אבל כשלא עשה בידים לא קנה. אבל הדבר כבר איננו אותה הדבר שגזל דזה ילפינן מהם ולא שינוייהם. וא"כ לא יוכל לקיים בהם והשיב את הגזילה שהרי כבר נשתנה ורק שאין יכול לקנותם דכיון דהם של הנגזל אין יכול לקנותם בע"כ, רק בענין דאמרה התורה, היינו בעשה קנין שינוי בידים, נמצא דכשמשיב גזילה שנשתנית ממילא. נהי דלא קנה אותה, אבל כיון דאין מקיים והשיב את הגזילה שהרי ד"א הוא. לא נפטר מחיוב הדמים שחל עליו בשעה שגזל, ומשו"ה אם הוזלה מכפי שגזל משלם כשעת הגזילה, ובזה נראה לבאר ולישב קושית הקצוה"ח. דאיך אמרינן בתמורה לחד לישנא דאביי ורבא פליגי בשינוי קונה, היינו דרבא דס"ל אי עביד לא מהני שינוי אין קונה, והרי מצינו אדרבה דרבא:
ס"ל בריש הגוזל דשינוי קונה, אכן לדברי רש"י ניחא דהנה לרבא בלא גזירת הכתוב לא הוי קונה שינוי רק מגזיה"כ דוהשיב את הגזילה. אמרינן דגלתה התורה רק בעושה בידים קונה ע"י שינוי. אבל לא בנשתנית ממילא. אבל לאביי דס"ל שינוי קונה מטעם דאי עביד מהני. היינו דהועיל הגזילה והחיוב להשיב הוא רק קודם שנשתנית. ולא לאחר שנשתנית. נמצא לאביי אף בנשתנה ממילא קונה. נמצא דזהו דקאמר בשינוי קונה היינו אי מטעם גזיה"כ אז אין קונה אלא בעביד בידים. ואי מסברא אף בנשתנה ממילא הדין כן:
אך כל זה לדעת רש"י אבל כל הפוסקים פירשו דטלה ונעשה איל קונה אף דשינוי ממילא הוא וא"כ לדידהו אי אפשר כלל לפרש דהקושיא הוא איך מועיל השינוי. הא אי עביד לא מהני. דכיון דשינוי ממילא נמי קונה. לא גרע בעשה בידים מאילו נעשה ממילא. וע"כ דהקושיא הוא איך מועיל הגזילה וכדביארנו ואף לפירש רש"י אף דמפרש דאינו קונה אלא בעשה בידים. היינו דוקא להמסקנא דילפינן מוהשיב הגזילה אבל בתחילה דלא ידע עדיין מקרא. וסבר כסברת אביי בודאי דמועיל אף ממילא. וא"כ בהקושיא בודאי דהקשה אמאי קונה שינוי הא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני היינו דהגזילה לא הועיל והוה כמונח ברה"ר. והנה לפי"ז קשה מאי הקשה לרבא אבל לאביי ניחא. כיון דלא ידע דילפינן מקרא דשינוי קונה דילפינן מאשר גזל כעין שגזל דאילו ידע לא הי' מקשה לרבא. וע"כ דלא ידע מקרא וא"כ מאי איריא דהקשה לרבא הא בזה גם אביי מודה דגזילה לא מהני. שהרי מבואר בכמה משניות דכל זמן שלא נשתנה הגזילה היא של הנגזל ומתניתין גופא דהגוזל עצים נמי מוכח דדוקא כשנשתנה אבל אם לא נשתנה לא קנה הגזילה. וכן מתניתין דגזל חמץ ועבר עליו הפסח. ואי ס"ד קונה תיכף בגזילתו, אמאי אומר לו הרי שלך לפניך, וע"כ דגם לאביי אין מועיל הגזילה שיקנה אותה, וא"כ גם לאביי תקשה אמאי מועיל שינוי כיון דגם לאביי אין מועיל הגזילה ומקרא דאשר גזל לא ידע עדיין, וגם להמסקנא לאביי לא דרשינן אשר גזל למעוטי אם נשתנה רק למעוטי שאין מוסיף חומש על גזל אביו. ועכצ"ל דלאביי לא קשה, דהנה לאביי מקרא דלא תגזול באמת היינו אומרים דאם עבר אמימרא דרחמנא וגזל. יקנה אותה תיכף שהרי אי עביד מהני ס"ל לאביי אלא דגלי לן קרא והשיב את הגזילה דמזה ילפינן, דאין קונה גוף הגזילה, א"כ אין לך בו אלא חידושו דגוף הגזילה, הוי של הנגזל. אבל הגזילה כבר נכנסת לרשות הגזלן וקנינים יש לו בהגזילה, דמשו"ה אמרינן דאם חרש בשור הנגזל אין משלם אלא כשעת הגזילה משום שהגזילה כבר ברשות הגזלן, ולא נתחייב בעד מה שחורש בשורו אף שאם בא אדם וחרש בשור חבירו, היכא דלא גזלו כמו בנחית לאגרא. או בבית דאין נגזלת מחויב לשלם בעד ההשתמשות אם הוה זה נהנה וזה חסר כגון בגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא, ואילו בשור שגזלו אין מחויב לשלם בעד שהשתמש בו אף בזה נהנה וזה חסר. משום דכשעומד ברשות הנגזל כגון בית דאין נגזלת, יש לו קנין בהבית שיחייב בעד ההשתמשות. אבל היכא דנגזלת. אז אף דגוף הגזילה עדיין של הנגזל. אבל הקנינים בשבח של הגזילה כבר של הגזלן דקרא דוהשיב את הגזילה לא בא אלא למעט גוף הגזילה. אבל לא הקנינים, נמצא כיון דילפינן מקרא דהם ולא שינוייהם. דשינוי הוי כדבר אחר, וכל הגזילה כשנשתנית הוי כל הגזילה כשבח, דכיון דנשתנה הרי גוף הגזילה אין כאן, רק שהדבר של עתה בא מגזילה הקודמת והוי שבח הגזילה, נמצא לאביי דס"ל עביד מהני, לא קשה אמאי קונה שינוי. דאף דזה מודה אביי דגוף הגזילה הוי של הנגזל דגלי לן קרא והשיב הגזילה, כיון דבלא קרא דוהשיב את הגזילה הי' קונה גם גוף הגזילה דהרי ס"ל עביד מהני. אין לך בו אלא חידושו היינו גוף הגזילה. אבל שבח הגזילה, לזה הועיל הגזילה. דשבח הגזילה יהי' שייך להגזלן. נמצא בשנשתנה, דגוף הגזילה אין כאן, דזה ילפינן מהם ולא שינוייהם. רק כיון שבא מהגזילה הוי שבח הגזילה כל החפץ. לאביי שייך השבח דהוא כל הדבר שנשתנה להגזלן אבל לרבא דס"ל אי עביד לא מהני. ולא הועיל כלל הגזילה. ועדיין ברשות הנגזל אף לגבי השבח, משו"ה פריך שפיר אמאי בנשתנה הגזילה קנה הגזלן. כיון דהגזילה לא הועיל כלל. הרי יש קנינים להנגזל בהדבר שכל השבח שיצא ממנה יהי' שלו וא"כ כשנשתנה ג"כ יהי' של הנגזל, ומשו"ה הוצרך להביא קרא דאשר גזל כעין שגזל דגזיה"כ דהועיל הגזילה לזה, ועפי"ז יתיישב מאי דאמרינן בכל דוכתי' היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות וזרעה אין לו אלא הוצאותיו. אף דהשבח יתר על הוצאותיו. (ואף בדבר שאין זרעו כלה ג"כ הדין כן. דלא אישתמיט בשום פוסק לחלק). ולכאורה תקשה אמאי לא יהי' לו קנין בגוף הזרעים. שהרי מזרע שלו יצאו הזרעים, ואמאי קונה בעל השדה זרעים של זה. אכן לדברינו ניחא דהרי יש לאדם קנינים בשדה שלו שהשבח וכל היוצא משדה יהי' שייך לו. וכיון דבשעה שמשביח זרעים שלו נשתנו ונעשה גוף אחר, דזה ילפינן מהם ולא שינוייהם. דשינוי הוה כדבר אחר. אלא דהיכא דאין לאחר קנינים השבח הוא ג"כ של בעל הדבר. אבל הכא בשדה בשעה שנשתנה קנין השבח שייך לבעל השדה לא לבעל הזרע. משו"ה שייך הכל לבעל השדה דבשעה שנשתנה הזרעים הי' לבעל השדה קנין שיקנה הזרעים בתורת שבח השדה. ולפי"ז מיושב בפשטות הקושיא שהקשינו, אמאי אין יכול למכור עובר, כיון דקיי"ל עובר ירך אמו, היינו כאבר מאברי', א"כ הרי יכול להקנות האבר הזה. אכן לפי הנ"ל ניחא דאף דיקנה העובר. אבל הא לבעל הפרה יש קנינים בבהמתו, שכל שתלד ותשביח יהי' שייך לו, והעובר הזה כל שעה הוא משביח. ואחר כן כשיולד ישתנה כדמוכח בהגוזל דלידה הוי שינוי. נמצא אף דהעובר בעצמו הוא של הלוקח כיון דהשבח אינו של בעל העובר שהרי לא קנה פרה לעוברה. ואין לו רק העובר. אבל בהפרה אין לו קנינים הוי דומיא דזרק אחד זרע שלו לתוך שדה אחר דביארנו דקנה בעל השדה משום דבשעה שנשתנו הזרעים הי' קנין לבעל השדה שיקנם בתורת שבח, ה"נ קונה אח"כ בעל הפרה את העובר, דבשעה שהוא נשתנה, שמשביח ויצא לאויר העולם. דנעשה אז דבר אחר, באותה שעה יש לו לבעל הפרה קנינים שיקנה העובר בתורת שבח בהמתו. ולבעל העובר אין קנינים, שהרי העובר נשתנה וכנ"ל. ולפי"ז ניחא קושית הקצוה"ח שהקשה, כיון דאין יכול למכור עובר פרתו. איך חייל אתנן על עובר בהמת קדשים. אכן לדברינו ניחא. דהנה קנינים לא שייך אלא בקניני דמים. אבל בקדושת מזבח לא שייך שיהי' קנינים למזבח, שכל שתלד הפרה יהי' קנין המזבח שהרי סברינן הכא וולדות קדשים בהויתן הן קדושין, דאין קנין להמזבח שכל שתשביח הבהמה יהי' קנין המזבח. והא דקדשי כשנולדו, הוא דין דולדות קדשים קדושין לא מטעם קנינים. אלא דיש על הולד דין חדש, שולד קדשים קדוש. וולד חטאת למיתה. והא דולד קדשים קדוש לא אמרה התורה אלא היכא דאין על העובר דין אחר. אבל היכא שיש על העובר דין אחר כמו בהקדישה לדבר אחר דקדשה, וכיון דביארנו דבאמת הי' יכול למכור עובר פרה. אלא דהחסרון משום דאח"כ יקנה בעל הפרה בשעה שהעובר ישתנה מטעם שבח פרתו. אבל היכא דאין קנינים לבעל הפרה, בכה"ג הוי כעובר שלו עומד ברה"ר ונשתנה, נמצא אם הקנה לאחד עובר שבמעי בהמת קדשים דאין קנינים למזבח לקנות בוולד בהמת קדשי מזבח. בכה"ג קנה הלוקח, משו"ה בנתן לה אתנן חייל דיני אתנן שלא יחול אח"כ דיני וולדות קדשים:
ולפי"ז מיושב ג"כ דברי הרמב"ם מאי שאמר דהאומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין ואם אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום שהוא כמשחרר חצי'. והקשה הראב"ד דסתר רישא לסיפא. אכן לדברינו ניחא דאף שביארנו דס"ל עובר ירך אמו הוא והוי כאבר מאברי', אעפ"כ ביארנו דפשטה קדושה בכולה לא שייך:
בכאן. דזה הוי רק היכא דשייר אבר דבלעדו הי' חסרון בהבהמה. ובלעדו לא מתקריא בהמה שלימה. אבל עובר כיון דעתיד הוא לאיתפרושי ממנה, לא מקרי חסרון בהבהמה מה ששייר העובר. דהבהמה מקריא בהמה שלימה, גם בלא העובר כיון דעתיד הוא לאיתפרושי ממנה. ה"נ גבי שחרור דג"כ כהקדש הוא שהוא משחרר. ויכול לשחרר כולה. ויכול לשחרר חצי', אלא דילפינן מקרא דומיא דאשה דכולה ולא חצי'. היינו דוקא שאין יכול לשייר אבר כזה, שבלעדו חסרון בהעבד שאין משחרר עבד שלם, כמו בשייר ידו, דזה הוי דומיא דאשה דכולה נתגרשה. אבל עובר אף דאבר השפחה הוא, אם ישיירו ולא ישחררו. לא נקרא חסרון שלא שחרר עבד שלם, שהרי כיון דהאבר הזה, היינו העובר עתיד לאיתפרושי ממנה, מקרי עבד שלם גם בלא האבר. וכן העובר בלא השפחה, ג"כ לא מקרי חצי עבד כיון דעתיד לאיתפרושי ממנה ויהי' עבד שלם, ואין חסרון לגבי' מה ששייר השפחה כיון שהוא יהי' אח"כ עבד שלם, ומשו"ה אם הקדיש עובר מקריא הקדיש חטאת שהרי העובר הזה עתיד להיות וולד שלם, אלא דמשו"ה אין מועיל בשחרר רק העובר ולא השפחה. שהרי אמרה התורה האשה וילדי' תהי' לאדוני' פירוש אף שבא בן חורין על שפחה. א"כ העובר פתיך בו חירות, אעפי"כ אמרה התורה דכל מה שהשפחה תלד יהי' עבד. אף שבא מבן חורין, דיש לו קנינים בשפחה שלו שכל שתלד יהי' עבד, משו"ה אם שייר השפחה ושחרר העובר אין מועיל שהרי יש לו קנינים בשפחתו. אלא דיש לומר כיון שהקנה לה אחד מאברי' הרי שחרר השפחה לעוברה. והוי כמוכר פרה לעוברה. לזה קאמר הרמב"ם דהוי כמשחרר חצי' פירוש דשחרור שפחה לעוברה לא מהני, כמו שחרור חצי' דלא מהני דילפינן מאשה דשחרור כגט הוא. לא קנינים. וכל זה בשחרר העובר ושייר בשפחה. אבל בשחרר השפחה, ושייר העובר. בת חורין אין לה קנינים בעצמה שכל שתלד יהי' בן חורין דבן חורין אין לו קנינים, רק ממילא הוא דנולד מבת חורין הוא בן חורין דאמאי יהי' עליו דין אחר. נמצא היכא דשחרר השפחה ושייר העובר, כיון דהעובר הוי עבד כשנולד נולד עובר שלו, ועובר שלו השביח, וחסרון בהשפחה שתקרא חצי' משום ששייר העובר לא הוי. כיון דעתיד לאיתפרושי ולא קשה ג"כ ממאי דקאמר הרמב"ם המזכה לעובר לא קנה דאין טעם הרמב"ם משום דעובר הוי דבר שלא בא לעולם דהרי ביארנו דעובר הוי דבר שבא לעולם, אלא דירך אמו הוא היינו כאבר מאברי'. והנה המקנה לאדם, אין הכוונה שמקנה לאבריו, אלא להאדם בעצמו. אבל אם יאמר לאחד הנני מקנה דבר זה לידך בודאי דלא יקנה. נמצא כיון דעובר ירך אמו הוא, והוא הקנה להאבר הזה לא קנה. אבל גבי קדושין הא אמרינן בקדושין מניין שאין קדושין תופסין בא"א, וילפינן מהקישא דר' יונה, הרי דאילו לא הי' הקישא דר' יונה הוי אמינא דקדושין תופסין בא"א, הרי דא"א אין קנוי' לו כדבר שהוא שלו, דאם הי' קנין אישות כשארי קנינים אטו אצטריך קרא שאם מכר לאחד דבר מה שלא יוכל למכור לאחר. ע"כ דאישות הוי רק חלות. שע"י שהיא מבטלה דעתה לגבי' הוא מקדשה היינו שמקדישה על כל העולם, והוי אמינא דאח"כ יוכל לבא גם אחר ויקדישה ג"כ הקדש שלו. וגלי קרא דלא חייל קדושין בא"א. א"כ גלי קרא דוקא באלו האברים שהם א"א אבל האבר הזה היינו העובר כיון שהוא עומד לפרוש ממנה ויש לו חיות בפני עצמו עליו לא שייך דין אשת איש. א"כ עליו חל הקדושין שהוא עושה. ולפי"ז מיושב ג"כ דברי הרמב"ם שאמר שצריך לקדשה שנית משום דכל אשה אף שקידשה כשהיא קטנה. אעפ"כ כשהיא גדולה. מקרי שהאשה הקטנה נתגדלה אבל בעובר כיון שהוא ירך אמו הרי לא האבר נתגדל. אלא מה שהעובר נתגדל שבח של כל האשה הוא. נמצא כשעשה קדושין על האבר. מה שאח"כ נתוסף על האבר מחמת האשה. זה לא קידש, כיון דעובר שבחו מקריא שבח האם לא שבח העובר, נמצא כשנולדה מקצת' מקודשת. ומה שנתוסף אינה מקודשת משו"ה צריך לחזור ולקדשה שנית. והנה דברינו הוא דוקא לרבא דס"ל עובר ירך אמו היינו שהעובר הוי כאבר מאברי הבהמה. אבל למאן דס"ל דעיברה ולבסוף נטרפה אסור. לדידי' העובר אינו כלל בעולם. ורק ביציאתו חל עליו דיני האם. א"כ לפי"ז נוכל לישב בפשטות הקושיא שהקשו איך פסק הרמב"ם הוכר עוברה מקודשת. הא בגמ' משמע דזהו דוקא לראב"י דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. דנוכל לומר דהגמ' אזיל שם כשיטת ר' יוחנן בתמורה דעובר לא הוי דבר שלא בא לעולם. כדביארנו לעיל שיטת ר' יוחנן והרמב"ם לטעמי' דפסק כרבא דכאבר מאברי'. וממילא הוי דבר שבא לעולם. אלא דיש ליישב ג"כ לדידן. דהנה ראב"י דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אמאי צריך שיהי' שחת דוקא. ועכצ"ל דנהי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. היינו דחייל הדבר שיוקדש להבא היינו בשחת שהוא דבר חשוב דחל על זה החלות שיהי' תרומה לכשיביאו שליש. אבל היכא דהוי אגם דלא חשוב עדיין לא חייל על זה שום חלות שיהי' תרומה דבכה"ג לא חייל. נמצא דחלות בעינן רק על דבר חשוב. א"כ בשלא הוכר עוברה אף דבא לעולם הוא. כיון דלאו דבר חשוב הוא לא חייל ע"ז קדושין. דכמו דלראב"י דס"ל אדם מקדיש דשלבל"ע. ואעפ"כ היכא דלא חשוב אין על זה חלות. ה"נ לדידן כיון דקדושין הם חלות. על דבר שאינו חשוב היינו היכא דלא הוכר העובר לא חייל הקדושין. אבל למאן דס"ל אראב"י אפילו באגם. אבל פחות מאגם לא אמר. הרי דס"ל דבעינן דוקא חלות שיחול על הדבר. אלא דס"ל דאף על דבר שאינו חשוב יוכל לחול שם תרומה. לדידי' גם בלא הוכר העובר חל דיני קדושין. דבחלות על הדבר הוי לדידן בבא לעולם כמו לראב"י דלא בא לעולם ודו"ק: