אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן כז

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן כז

סימן כו

סוגיא דהכהו על ידו וצמתה ידו. וסוגיא דמעידני באיש פלוני שהפיל שן עבדו וסימא את עינו. וסוגיא דגיטין דף מ"ב גבי חציו עבד וחציו בן חורין. ויתבאר אי חציו עבד וחציו ב"ח לדידן הוי כמעוכב גט שחרור. והרבה חילוקי דינים:

בדף פו גמרא (ושייך לעניינא דלעיל). הכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. ופסק הרמב"ם (בפ"ב מהלכות חובל ומזיק ה"ב) כרבא דאינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום. והקשה הלח"מ (בפ"ד מהלכות חובל ומזיק). דדברי הרמב"ם סותרים זה את זה דהרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות חובל ומזיק ה' י"ב ז"ל) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או ציערו או שנגחו שור וכיוצא באלו. אם ארעו ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. והנה בגיטין אמרינן (בדף מ"ב) נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין איסורא לא קאמרינן. ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. אמאי הכי נמי לימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. שאני הכא דקא כליא קרנא. ואלא היכי דמי דלא קא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וסופה לחזור הניחא לאביי דאמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה שפיר. אלא לרבא דאמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום האי שור הוא ושור אינו משלם אלא נזק איבעית אימא כשהכהו אדם ואי בעית אימא מימרא הוא. ומימרא לרבא לא ס"ל ע"כ. הרי דלרבא לא יכול להיות הדין דנגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. א"כ הרמב"ם דפסק כרבא. איך כתב דנגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. ותירץ הלח"מ דהרמב"ם מיירי בנזק שאינו פוחתו מכספו. וכמו שכתב בפ"ב וכן לקמן וכן נזק שאינו פוחתו מכספו ומיירי הרמב"ם בגווני דאין פוחתו מכספו. והנה מלבד שתמוה אמאי לא ביאר הרמב"ם דמיירי דוקא בכה"ג היינו בחסרו מעור בשרו. ביחוד תמוה דאיך נימא דמשלם נזק שאינו פוחתו מכספו. דא"כ לא נזק הוא דמה הוא נזק ששמין כאילו עבד נמכר בשוק ושמין הפחת ואם אינו נפחת מאי ישומו. וק"ו הוא מהכהו על ידו אף דפוחתו עתה כיון דסופה לחזור פסק הרמב"ם דאין משלם נזק רק שבת. מכש"כ בנזק דלא אפחתי' מכספו כלל. ומה שכתב הרמב"ם בהלכה י"ד ז"ל החובל בבת קטנה של אחרים הפוחת אותה מכספה הרי:

הוא של אב כו' אבל צער ובושת וריפוי הוא שלה. וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה. נראה לי דהרמב"ם סובר שאם חיסר מעור בשרו עד שאינו חוזר. והוא שלא בפניו. כשקונין עבד לעולם. אם יש בו רושם או צלקת קצת. אף שלא בפנים משלמים פחות מעט. מכפי שאם הוא עבד שלם בלי שום חבלה. והרי משכחינן דאשתבח הכתוב וכל חבל לא אית בהון והא דאמרינן דסמפון בעבדים ליכא. דאי מומין שבסתר למלאכה קא בעי ליה. מאי איכפת ליה. היינו דמום לא הוי. ורק אונאה במקח. אבל עבד שיש בו מום הוא בזול מכפי שהוא בלא שום מום. אלא דזה הוא דוקא בקונה עבד לעולם לעמוד בכל עת. אבל נערה קטנה פחותה מבת י"א דאבי' אינה יכול למוכרה רק לשש שנים בזה אין משלמין פחות מפני צלקת קטנה דשימוש דשפחה עברית אינו מגרע צלקת קטנה. ואינו דומה ההקפדה שמקפידין כשקונין דבר לעולם. להקפדה כששוכרין דבר על משך. וס"ל להרמב"ם דזהו דפריך בגמ' שם בב"ק דאמר ר' יוחנן אפילו פצעה בבת קטנה של אחרים נותן הנזק לאבי' ופריך אפילו ר' אלעזר לא קאמר אלא חבלה דאפחתה מכספה. פירוש מכסף שיש לאבי' בה היינו שבידו למוכרה לשש שנים. אבל פציעה דלא אפחתה מכספה נהי דלא צריך לשלם כאילו היתה שפחה נמכרת בשוק. דהוי בכה"ג נזק. אבל הלא לאבי' דאין לו למוכרה אלא לשש שנים לו אין היזק בפציעה. דכשקונין על שש שנים אין מקפידין על צלקת קטנה. ואמאי נותן לאבי'. ומשני שפצעה בפני' דאפחתה מכספה פירוש דפצועה בפניה. זהו פוחת אף בקונה לשש. כיון שהמום ניכר. וזהו שכתב הרמב"ם ג"כ דנזק שאינו פוחת מכספה היינו מה ששמין כאילו נמכר בשוק. דזה אין מזיק למכירה לשש שנים. נזק זה לא שייך לו. ובזה מיושב קושית המ"מ שהקשה (בפ"ב מהלכות אלו) על שאמר הרמב"ם דאם חיסר כשעורה הוי נזק. דהרי בגמ' מוכח דלא הוי נזק אלא בפצע בפניה. אכן לפי הנ"ל ניחא דשם לא קאמר אלא מכספה היינו כסף שלה שהוא לשש. אבל באדם דשמין כאילו עבד נמכר בשוק לעולם. בזה אף צלקת קטנה פוחתו מכספו. וא"כ הדר קושי' לדוכתי' איך כתב הרמב"ם בחציו עבד וחציו בן חורין דאם נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. כיון דשור אינו משלם אלא נזק. וא"כ כליא קרנא. דכל נזק פוחתו מדמים ואמאי יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. הא היכא דכליא קרנא לא אמרינן:

ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם כתב (בפכ"א מהלכות עדות הלכה ד') ז"ל העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו. העידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו ונמצא הדבר הפך שהאדון הפיל את שינו. ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד וכן כל כיוצא בזה והשיג הראב"ד ע"ז ז"ל והוא כתב בהלכות חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין עכ"ל. ותירץ הכ"מ ואע"ג שפסק רבינו (בפ"ד מהלכות חובל ומזיק) שהאדון אינו משלם אא"כ תפס העבד משלמין לו העדים שהרי הפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילוהו ודבר קרוב הוא לתפוס וכיון שכן משלמי ליה. ובזה אין מקום להשגת הראב"ד כו'. וכמובן תירוצו דחוק דהעדים לא חייבוהו. אלא שיועיל תפיסה. והם יתחייבו בודאי. ועוד הא הטעם דאם תפס העבד אין מוציאין מידו הוא משום דמספקא לן מעוכב גט שחרור אם החבלה שלו לרב או לעבד. ואם החבלה שלו לרב אז אין צריך הרב לשלם דהשתא חבלי בי' אחריני יהבי לרבי' חביל רבי' יהיב לדידי' כדאמרינן שם בגיטין. אלא משום הכי אמרינן דאם תפס העבד אין מוציאין מידו דדילמא הדין הוא דחבלה לעבד. והנה הא דעדים זוממין משלמין הוא רק היכא דהדין הי' לפי דיבורם שישלם ונפסק הדין. אבל אם מן הדין לא הי' מחויב לשלם ורק שעל ידי דיבורם גרמי שיבא ויתפוס זה כוי רק גרמא. וא"כ קשה איך שייך לומר בכאן שישלמו העדים אם הוזמו. אלא לענ"ד נראה דעל ספק לא שייך לומר נפסק הדין. והרי אין עדים זוממין משלמין אלא אם נפסק הדין והכא איך שייך לומר שב"ד פסקו הדין. שהרי ב"ד בעצמם אינם יודעין איך לפסוק. ועוד אם באמת הדין דחבלות לרב נמצא כשתפס העבד לא מן הדין הוא תופס רק משום שב"ד אינם יודעים הדין לגבות ממונו אם כן הוי רק כגזלן. וא"כ איך נגבה מהם יאמרו העדים דילמא הדין דחבלות לרב. א"כ אף אם הי' תופס לא מן הדין. וא"כ לא שייך לשלם כאשר זמם. דכאשר זמם לא שייך אלא היכא דזמם לחייב מן הדין. אבל לא מה שזמם לגרום שגזלן יתפוס בודאי דזה אין משלם כל זמן שלא תפס הגזלן. שכ"ז שלא תפס אין כאן דיני דגרמי. וכאשר זמם לא שייך רק היכא דמן הדין משלמין. נמצא דאי אפשר לחייבם מספק ושפיר הקשה הראב"ד איך מחייב הרמב"ם לשלם כיון דהוא ס"ל דאין מחייבין הרב לשלם ורק אם תפס העבד אין מוציאין מידו:

והנה הרמב"ם כתב (בפי"א מהלכות נזקי ממון ה"ב) ז"ל המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו והחצי האחר ראוי ליתן ואין מי שיקחנו. והקשה הכ"מ ז"ל דברי רבינו ז"ל קיימין בשפחה שחצי' בת חורין אבל בעבד ודאי צ"ע שהרי כבן חורין הוא אלא שמחוסר גט שחרור. וזה מוכח בגמ' שם בפ' השולח דקא בעינן התם מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא ואמר ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וכו' מאי לאו כמשנה אחרונה פי' שהודו ב"ה שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו כדי שלא יבטל מפרי' ורבי' וש"מ דיש קנס למחוסר גט שחרור ודחינן לא כמשנה ראשונה פי' שאמרו ב"ה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ועבד גמור הוא בחציו. וכיון דכתב רבינו דמעוכב גט שחרור אין לו קנס וקי"ל כמשנה אחרונה כמו שיתבאר בהלכות עבדים פ"ז האיך יהי' לזה קנס עכ"ד הכ"מ. ונראה לי לתרץ דהנה שם בגמ' בהשולח אמרינן איבעיא להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא או דילמא כיון דמחוסר גט שחרור קנין כספו קרינא בי'. ת"ש דאמר רב משרשיא כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק על הגורן הגדילו התערובת משחררין זה את זה הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינא בי' הכא לאו קנין כספו הוא כלל. והנה נבין החילוק שמחלק בין מעוכב ג"ש לנתערב ולדה בולד שפחתה משום דהתם אם יבוא אליהו ויאמר. בודאי דאין הכונה דמשו"ה לא מקרי רק מחוסר גט שחרור. משום שיכול להיות שיבוא אליהו ויאמר. היינו שמשו"ה הוי ספק עבד שהרי יכול להיות שיבוא אליהו ויאמר שעבד. בודאי דאין הכונה כן שרק הסבר הוא. דמשו"ה לא מקרי לאו עבד רק מחוסר גט שחרור. שהרי באמת עבד הוא ורק מחמת דלא ידעינן מי הוא. דהא באמת אין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב וע"כ רק הסבר הוא. והנה ביבמות אמרינן שם על מתניתין דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה והגדילו התערובות משחררין זה את זה. משחררין איבעי אין אי לא לא אמאי לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול אימא כופין אותן ומשחררין זה את זה. הרי דכהנת שנתערב ולדה מחויב כל אחד לשחרר. ולא אמרינן שלא נכופו לשחרר משום שמא יבוא אליהו ויאמר דכיון דאין יכולים לקיים פרי' ורבי' כופין אותן לשחרר זה את זה וא"כ מאי איכפת לן שזה שמחויב לשחרר הוא רק מדין ספק היינו מטעם שלא נדע מי הוא הרב. אבל אם הי' בא אליהו לא הי' מחויב לשחרר. כיון דעכ"פ אלי' לא בא ומחויב הוא לשחררו בודאי. מטעם זה שלא נדע לנו מי הוא הרב. וא"כ הרי הי' כבר בן חורין. אלא דמעוכב גט שחרור וצ"ל דנהי דמחויב הוא לשחררו מטעם דלישא שפחה אינו יכול היינו רק דין שמחויב לשחררו. אבל עכ"פ כן חורין לא הוי. וכ"ז שלא בא לב"ד ולא הפקיעו העבדות עדין עבד הוא ורק שיש דין לשחררו. ונהי דמעיקרא כשמביא רא' דכהנת שנתערב ולדה כולו שפחתה:

הי' סבור כיון דאין בידו לכופו לעבוד. שהרי אם יביאוהו לב"ד יפסקו שמחויב לשחררו לאו עבדו הוא ומקרי מעוכב גט שחרור ומסקנא לא ס"ל הכי. ובזה מיושב פליאת הגאון ר' ישעי' פיק שנרשם על הגליון דהך דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הוא מתניתין ביבמות. ובכן פליאה דמייתי משמי' דרב משרשי' עכ"ל. אולם ממתניתין ידע דליכא לאקשוי' שנוכל לומר דמתניתין כמשנה ראשונה דאין מחויב לשחררו מטעם פרי' ורבי'. וזה ידע גם המקשה דלמשנה ראשונה אף דלא נדע מי הוא הרב עכ"פ עבד הוא. ורק מרב משרשיא פריך דהוא בודאי קאי אף למשנה אחרונה. ועיקר חידוש דרב משרשיא על מתניתין הוא דאף לדידן דס"ל כמשנה אחרונה. ג"כ הדין דחולקין חלק אחד בגורן והי' סבר דכיון דיש דין לשחרר. כבר מעוכב גט שחרור מקריא. דהא דמחויב לשחרר הוא ודאי אף שהטעם משום הספק עכ"פ עתה החיוב ודאי ומשני הכי השתא. היינו דכיון דאילו הי' בא אלי' ויאמר עבד הוא אף שהי' עליו דין לשחררו. אעפ"כ אילו הי' בא ואמר דעבד הו' לא הי' נפקע העבדות דאף שיש דין לשחררו. כ"ז שב"ד לא פסקו הדין עדיין עבד הוא. לפי"ז סובר הרמב"ם דהא דפריך ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו. מאי לאו כמשנה אחרונה. הרי דלמשנה אחרונה כיון שדין הוא שמחויב לשחררו. מקרי גט שחרור. היינו לס"ד דמקשי ג"כ מכהנת. אבל הרמב"ם דפוסק כמסקנת הגמ' דאף שיש דין לשחררו. כ"ז שב"ד לא הפקיעו הממון עדיין עבדו הוא. משו"ה אף שפוסק הרמב"ם כמשנה אחרונה פסק דנותן חצי קנס לרבו שהרי עדיין עבדו הוא ורק שיש דין עליו לשחררו. (ואף אם ירצה מי להתעקש ויאמר הפירוש בגמ' דהטעם הוא בכהנת שנתערב ולדה. משו"ה הוי עדיין עבד שהרי יכול להיות שיבוא אליהו ויאמר שעבד הוא. ויפרש דעל דברים שספק הם יבוא אלי' ויברר אף אני אומר לו א"כ בכל עבד נמי כ"ז שלא פסקו ב"ד הרי יכול להיות שיעשה העבד סריס שלא יהי' ראוי לפרי' ורבי'. וא"כ יכול להיות שלא יבוא לידי כפי' כמו התם שיכול להיות שיבא אלי'. וראי' נראה לי לדברי מהא דאמרינן בגיטין מ' ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחררו לפלגא אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדי' לי אזל אקני' לבני' קטן כו' ואי נימא דתיכף כשנעשה חציו בן חורין נפקע הממון למשנה אחרונה. א"כ איך יכול להקנות מאי שייך קנינים על איסורים. לכאורה אם נימא דמעוכב גט שחרור אין חבלות להאדון אין שייך קנינים בו. ולא גרע מעבד מוכה שחין עיין בתוס' ד"ה מי איכא הרי דלמסקנא אף למשנה אחרונה לא נפקע. (כ"ז שלא בא לב"ד דב"ד יכולים להפקיר אם אינו ציית דינא). ומשו"ה יכול הי' להקנות ודו"ק):

וע"פ הנ"ל יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם (בפ"ה מהלכות עבדים ה' י"ד) ז"ל המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו וכן כל כיוצא בזה. והקשה הראב"ד ז"ל דבריו סותרים זה את זה שכבר כתב בהלכות חובל ומזיק שאינו משלם לו דמי עינו אלא אם כן תפס עכ"ל. והנה מלבד שקשה מה שדבריו סותרים זא"ז. הנה קשה שהרי דבריו הם נגד סוגיא דפ' השולח דמיבעיא לן אם מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס. ואמרינן ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבי' השתא חבל בי' אחריני יהיב לי' לרבי' חבל בי' רבי' גופי' יהיב ליה לדידי' דלמא כמ"ד אינו צריך גט שחרור ע"כ. הרי דלמ"ד צריך גט שחרור אין משלם דמי עינו והרמב"ם דפסק כמ"ד צריך גט שחרור איך כתב דנותן לו דמי עינו הרי מעוכב גם שחרור הוא. ולפי הנ"ל יתיישב דהנה לכאורה קשה דלפי הנראה מהאי סוגיא דלמ"ד צריך גט שחרור אין משלם דמי עינו ורק למ"ד אין צריך דאז תיכף בשהפיל שינו נעשה בן חורין גמור. א"כ איך אמרינן בב"ק מתקיף לה ר' זירא אימא סימא את עינו נפיק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו והפיל את שינו נפיק בעינו ושינו אמר אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו. ולכאורה קשה ממ"נ אי מיירי למ"ד צריך גט שחרור. הרי אמרינן דלדידי' באמת אין משלם. ואי קאי למ"ד אין צריך גט שחרור כיון דאמרינן בגיטין דלדידי' תיכף בהפלת השן נעשה בן חורין גמור. מאי שייך למיפרך סימא את עינו והפיל את שינו נפיק בעינו ושינו. כיון דכבר נעשה בן חורין גמור למ"ד אין צריך גט שחרור. איך יפוק בעינו ושינו הרי בעת שהפיל עינו יצא לחירות. (עיין בתוס' המניח דף ל"ג ד"ה איכא ויש לפלפל). אך באמת אף דאמרינן שם בסוגיא דבב"ק דכל זמן שלא עמד בדין אכתי גברא לאו בר חיובא הרי דאף שעמד אח"כ בדין כל זמן שלא חייבו ב"ד קנסא לא יצא כלל העבד לחירות. אעפ"כ אם הפיל שינו וסימא את עינו ואף בב"א גזיה"כ דכשבאין לב"ד ב"ד מחייבין שחרור בעד חבלה הראשונה. ותשלומין דזהו דין של שחרור. שכמו שחייבה התורה שישחררו אם הפיל שינו כך חייבה התורה להרב שבעד דבר השני ישלם. דזהו גזיה"כ של שחרור תחת עינו ולא תחת עינו ושינו ואם ישחררו ולא ישלם בעד השני. נמצא דיוצא בעינו ושנו והתורה גזרה שיוצא בעינו ומשלם לו בעד נזק האחרון שחבל בו אף אם עדיין עבד גמור הוא: אכן לפי"ז יקשה מאי פריך שם בגיטין ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו. ואי אמרת חבלי בי' אחריני יהבי ליה לרבי' חבל בו רבי' יהיב ליה לדידי' מאי קושיא הא גזיה"כ הוא בשחרור. וזהו דין השחרור שבעד דבר הראשון יוצא ובעד דבר השני ישלם. אלא דכל זה הוא דוקא אם יש חיוב שחרור גם בעד דבר השני והיינו שאם הי' ב"ד רוצים לשחררו גם בעד דבר השני היו יכולים. נמצא דיש לו שני חיובי שחרור בעד השן וגם בעד העין בכה"ג חייבה התורה שחרור בעד הראשון. ותשלומין בעד השני. אבל אם בעד החבלה אין כאן דין שחרור שאם רצו ב"ד לחייבו בעד שחרור לא היו יכולים. נמצא דגזיה"כ של שחרור אין כאן ורק מדין חבלה. וע"ז צריך לעיין בדיני חבלות לא בדיני שחרור אי שייך לרב או לעבד. נמצא דאם הפיל שן עבדו שהוא מחוסר גט שחרור אם באנו לחייבו שחרור בעד השן לא נוכל שהרי לאו כספו המיוחד לו הוא. וא"כ דיני שחרור אין כאן ורק דיני חבלות ע"ז צריך לדון ע"פ דיני חבלות. משא"כ בהפיל שן עבדו גמור אף שמקודם סימא את עינו כיון דלא באו לב"ד דאכתי גברא לאו בר חיובא והוא עבד גמור. א"כ גם על הפלת השן. אף שהוא חבלה שני' ג"כ יש על זה שחרור שהרי גם בעת הפלת השן הי' כספו המיוחד לו ובשחרור אמרה התורה מגזיה"כ דתחת עינו ולא תחת עינו ושינו דבעד החבלה השני' ישלם. נמצא לפי דברינו היכא דהפיל שינו וסימא את עינו תלוי בזה אם נימא דכל היכא שביד העבד להביא הרב לב"ד לחייבו שישתחררו כבר מעוכב גט שחרור הוא. נמצא דתיכף בשעה שהפיל שינו כיון שהי' ביד העבד להביאו לב"ד ולחייבו שחרור והי' עליו דין לשחררו הוי מעוכב גט שחרור. נמצא אם באנו לחייבו חיוב שחרור בעד סמיית העין לא נוכל כיון שהוא כבר מעוכב גט שחרור משעת הפלת השן הרי בעת סמיית העין לא הי' כספו המיוחד ודיני שחרור אינו רק בכספו המיוחד. וצריך לשלם רק מדין חבלה. וחבלה במעוכב גט שחרור הוי לרבי' כיון דעדיין אדון הוא. בכה"ג לא ישלם בעד העין. אבל אם נימא דאף שיש דין לשחררו עכ"ז כ"ז שלא הביאו לב"ד עדיין עבד הוא ורק שיש דין לשחררו. נמצא דבשעה שסימא את עינו עדיין כספו המיוחד לו הי' ורק שהי' עליו חיוב לשחררו נמצא דגם על סמיית העין יש דין שחרור שהרי סימא עין עבדו המיוחד. ובשחרור הרי אמרה התורה תחת עינו ולא תחת עינו ושינו היינו שבעד דבר השני ישלם. ולפי"ז מיושב דברי הרמב"ם כמין חומר דבגמ' שהקשה מהפיל את שינו וסימא את עינו הי' סבור כס"ד דכיון דיש עליו דין לשחררו כבר מעוכב גט שחרור הוא. וע"כ בהפיל שינו וסימא את עינו הא דמשלם בעד סמיית:

העין לאו מדין שחרור הוא רק מדין חבלה שהרי במעוכב גט שחרור אין דין שחרור דהרי לאו כספו המיוחד לו הוא. ומשו"ה פריך שפיר השתא חבלי בי' אחריני כו' והוצרך לפרש דאתיא כמ"ד אין צריך גט שחרור. (וס"ל דלמ"ד אין צריך גט שחרור. כיון דאין מחוסר מעשה נעשה השחרור למפרע כמו בשור תם לר"ע. ורק למ"ד צריך גט שחרור. כיון דהדין הוא רק שב"ד יחייבוהו לשחרר לא אמרינן דנעשה השחרור למפרע וסוגיא דב"ק דאמרה דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא למ"ד צריך גט שחרור לפי דברינו. עיין בתוס' המניח הנ"ל ולפי דברינו מיושב ודו"ק) אבל הרמב"ם דפסק כמסקנת הגמ' דאף שיש דין לשחררו אעפ"כ עדיין עבד גמור הוא. נמצא היכא דהפיל שינו וסימא את עינו גט על סמיית העין יש דיני שחרור. שהרי בשעה שסימא את העין עדיין עבד גמור הוא. וממילא משלם בעד העין מטעם דיני שחרור. דגזיה"כ הוא בשחרור תחת עינו ולא תחת עינו ושינו. ומשו"ה פסק הרמב"ם בהלכות עבדים דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו. אלא דכל זה הוא דוקא אם לא בא בינתיים לב"ד אבל אם הפיל שן עבדו. ובא לב"ד וחייבוהו כבר לשחרר. א"כ הפקר ב"ד את הממון שלו הוי הפקר. דאחר ביאתו לב"ד כבר מעוכב גם שחרור הוא אף להרמב"ם. וכן מוכח מסוגיא דב"ק דכשעמד בדין כבר גברא בר חיובא. נמצא דבכה"ג יהי' הדין אף לדידן שאינו משלם דמי עין. שהרי סימא את העין אחר עמידתו בדין ונפקע ממונו בעמידתו בדין. וא"כ אין עליו דיני שחרור ורק מטעם חבלה. וכיון דמספקא לן אי חבלה לרב או לעבד. משו"ה הדין בכה"ג דאין משלם דמי העין ורק אם תפס לא מפקינן מיני'. ומשו"ה הרמב"ם בדיני חבלות דמיירי דכבר נעשה מחוסר גט שחרור שהרי זה לשון הרמב"ם בהלכה י"א שם כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו כו' דהרמב"ם מיירי שם מדיני חבלה והיינו בגווני דליכא דין שחרור כגון שיצא לחירות בינתיים מפני פסק ב"ד. בזה אין נותן לו דמי עינו. אבל בהלכות עבדים דמיירי מדיני שחרור. מיירי באופן דלא עמד בינתיים בדין. אז דיני שחרור הוא. ומצאתי במגדול עוז ת"ל כדברי ז"ל ואני אומר מ"ש שם פ"ד ז"ל כל עבד כו'. הנה עיניך רואות כי לשם מדבר במי שיצא לחירות מחמת שינו ואח"כ סימא את עינו שהי' כמעוכב גט שחרור בשעה שסימא את עינו. אבל בכאן מדבר שהפיל שינו וסימא עינו בשעה אחת או בזה אחר זה והתחיל זה עד שלא נגמר דינו של זה וזה פשוט עכ"ל. ולדעתי כונתו למה שכתבתי. ולפי"ז מיושב נמי מה שכתב הרמב"ם בהלכות עדות שאם העידו שהפיל שינו וסימא את עינו והוזמו משלמין להאדון דמי העבד ודמי העין. שהקשה הראב"ד הא לא מחייבינן ליה להרב רק אם תפס ואמאי ישלמו העדים. אכן לדברינו פשוט דמיירי שם הרמב"ם כגווני דמיירי בהלכות עבדים היינו שהעיד שלא בא לב"ד בינתיים דאז הדין הוא דמשלם דמי עינו מדין שחרור. ומשו"ה אם הוזמו משלמין. (ופליאה על בעל מגדל עוז. אחרי שהוא בעצמו פירש כן בהלכות עבדים אמאי לא משני ג"כ כאן בהלכות עדות כן):

ועתה נבוא לבאר דברי הרמב"ם שהתחלנו מה שהקשו עליו כיון שהוא פסק כרבא. בהכהו על ידו וצמתה וסופו לחזור. דאינו משלם אלא שבת. א"כ איך כתב בחציו עבד וחציו בן חורין דאם נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו הא בגמ' אמרינן דהיכא דכליא קרנא לא אמרינן וע"כ דמיירי בשהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור וכיון דאינו משלם אלא שבת הא שור אינו משלם שבת. ונ"ל דהנה הא דאמרינן דהיכא דלא כליא קרנא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. אבל היכא דכליא קרנא לא אמרינן. לכאורה הטעם פשוט דהם עשו ביניהם חלוקים על רווחים. שזה שירויח ביום של עצמו לעצמו ומה שירויח ביום של רבו לרבו. כל זה עשו חלוקה בהרווחות. אבל מה שמשלמין בעד דבר של זה. איך יקבל התשלומין האחר. היינו אם הזיק דבר השייך להעבד והרב איך יקבל הרב או העבד תשלומין של אידך דרק בהרווחות עשו חלוקות. אבל לא בעד זה שהוא תשלומין לא הרווחה. ולפי"ז יקשה איך אמרינן בנזק דהוי כליא קרנא לא אמרינן. דהנה לעיל ביארנו דתשלומי נזק שמשלמין בעד חבלת אדם אינו תשלום בעד הנזק ורק החיוב עין תחת עין הוא אלא דאמרה התורה לא תקחו כופר לנפש אדם. אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרים. נמצא דתשלומי נזק בחבלת אדם הוא רק כופר. ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דאין משלמין ע"פ עצמו דבעינן ב"ד לחייבו. וא"כ תקשה איך אמר בנזק דהוא כליא קרנא שהרי אינו משלם בעד החבלה ורק כופר הוא שחייבה התורה. והוי כמו הרווחה שהרויח היום ע"י שאבד דבר שלו האם נימא דכיון דההרווחה בא לו ע"י נזק. לא יהי' יום של רבו לרבו ושל עצמו לעצמו כיון דעיקר הדבר אינו תשלומין רק הרווחה הוי לן למימר יום של רבו לרבו. אלא דהא דביארנו דנזק בחבלת אדם אינו נזק רק החיוב שחייבה התורה. ומשו"ה לא הוי דמי קרקע. היינו רק בחבל בן חורין דאין דמים לבן חורין. והנזק לא הוי רק חיוב שחייבה התורה. אבל בעבד בודאי דהוי נזק ומשלם מדין נזק ככל הנזקין. ובודאי בהזיק עבד גם הרמב"ם מודה דמשלם ע"פ עצמו. וכדס"ל להרמב"ם דאם נגח תם עבדו משלם כשורו וחמורו. מעתה יפה מפרש דנזק הוי כליא קרנא. שהרי בעבד הוי תשלומין ממש בעד נזק שהזיקו:

לפי"ז מיושב שפיר דהנה הגמ' שם הי' סבור כסלקא דעתך דגמ' דהיכא דיש דין לשחררו הוי תיכף בלא ב"ד מעוכב גט שחרור. א"כ הא דאמרינן עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואם נגחו שור יום של רבו לרבו של עצמו לעצמו. ע"כ למשנה ראשונה. דלמשנה אחרונה אינו עובד את רבו. ולא שייך חבלה לרב. וע"כ דמיירי למשנה ראשונה ולמשנה ראשונה הרי ישאר עבד. א"כ אם הזיקו השור הוי כשורו וחמורו. וא"כ שפיר הוי כליא קרנא. והיכא דכליא קרנא לא אמרינן יום של רבו כו'. אבל למסקנת הגמ' דאף למשנה אחרונה אף שיש עליו חיוב לשחררו. אעפ"כ כל זמן שלא בא לב"ד עדיין עבד הוא ועובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד. ונמצא הא דאמרינן נגחו שור יום של רבו כו'. הוא אף למשנה אחרונה. ובזה מסולקת תמיהת הראב"ד על הרמב"ם שפריך איך אמר הרמב"ם עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואם נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו הא הרמב"ם פסק כמשנה אחרונה וזה הדין אינו למשנה אחרונה אלא למשנה ראשונה. אכן לפי דברינו למסקנת דגמ' קאי גם למשנה אחרונה. אלא דאף שאמרינן דאף למשנה אחרונה עדיין עבד הוא. אבל עכ"פ למשנה אחרונה הרי לא ישאר תמיד אצלו ורק דלע"ע עדיין עבד הוא נמצא דאם באנו לדון על חבלתו מטעם נזק כשור לא נוכל. לחייבו שהרי הזיקו דבר שעומד לצאת ממנו. נמצא אף דבכל העבדים הנזק שמשלם בקוטע ידו. הוא כנזק שור וחמור דהוא נזק ממש מטעם תשלומין. אבל בעבד הזה החיוב הוא רק מטעם עין תחת עין. וכיון דהחיוב הוא מטעם עין תחת עין. הוא רק רווח כשארי רווחים ולא שייך כליא קרנא. ונמצא מיושב שפיר דברי הרמב"ם שכתב בסתמא נגחו שור. היינו שהזיקו. ואעפ"כ הוי יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו דכיון דעתיד הוא לשחררו אין חיוב הנזק מטעם תשלומין רק מטעם חיוב התורה ובחיוב דהוי כריוח ולא כליא קרנא אמרינן יום של רבו לרבו. יום של עצמו לעצמו ובגמ' דפריך אלא היכי דמי דלא כליא קרנא היינו לפי הס"ד דלמשנה אחרונה לא שייך כלל יום של רבו כו'. ולמשנה ראשונה הרי התשלומין מטעם נזק ממש דהוי תשלומין וכליא קרנא. אבל לפי המסקנא דאף למשנה אחרונה עבד הוא ותשלומי נזק הוי מטעם עין תחת עין בכה"ג לא הוי כליא קרנא ואמרינן יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה