לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן כו
סוגיא דולדות צררי נינהו. ויבאר אם יש דמים לכן חורין וחיובא דעין תחת עין אי הוי מטעם נזק. וחיובי פגם באונס ומפתה אי הוי מטעם חבלה. ויבאר סוגיא דכופר ומשלם ע"פ עצמו כו' היכי דליכא עדים משלם דמים: בדף מט גמרא היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו ומחויב לשלומי לה לדידה. אמר רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו אלא איתא לבעל זכה ליה רחמנא ליתי' לבעל לא. והנה הרמב"ם כתב (בפ"ד מהלכות חובל ומזיק ה"ב) ז"ל וכיצד משערין דמי ולדות שמין האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל אם מת הבעל נותנים ליורשים ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי ולדות לאשה. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אין דבר זה מחוור מן הגמ' וההלכות דאפילו לרבה דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהי בגופייהו ה"מ אשת הגר דאין לו יורשים דקיימא וקדמה איהי וזכיא בגווייהו. אבל אשת ישראל שיש לו יורשים לעולם הם ליורשיו. והנה הכ"מ כתב הטעם דפסק כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא קאמר ליתי' לבעל לא. והדברים תמוהים. דאיך מביא ראי' דהרי גם לרבה ע"כ מיירי שחבל בה בחיי הבעל שהרי לאחר מיתת הבעל ס"ל לרבה דמחויב לשלם לה וברייתא קתני דנותן ליורשיו וע"כ דמיירי שחבל בה בחיי הבעל. ובזה גם רב חסדא מודה שאח"כ נותן ליורשיו שהרי נתחייב לבעל וזכו היורשים החיוב. והלח"מ כתב וז"ל ואע"ג דלרבה נמי איירי כשחבל אחר מיתת הבעל הויא ברייתא תיובתיה מ"מ הא קאמר תני זכתה ובהכי ניחא אבל לרב חסדא אין החובל משלם כלל בדליתי' לבעל וזו היא כונתו של הכ"מ. ובעניי לא הבנתי דברי הלח"מ דהא הגמ' לא קאמר תני זכתה אלא אסיפא דברייתא היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה. ע"ז מתרץ תני זכתה וגם בזה פירשו התוס' דאין מגיה הברייתא. אלא כלומר זכה מי שיש לו זכות אבל רישא דברייתא דקתני אין הבעל נותן ליורשיו. אין האשה נותן ליורשי' איך יגיה זכה ואם ימחוק כל הברייתא. א"כ גם על רב חסדא לא קשה שהוא ג"כ ימחוק ויאמר תני זכתה אלא בודאי בזה אין סברא כלל למחוק כל הברייתא. א"כ גם על רבה קשה:
ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב (בפ"י מהלכות נזקי ממון ה' י"ג) ז"ל בהמה שנכנסה לחצר הניזק. ודרסה על גבי תנוק דרך הלוכה והרגתו הבעלים משלמין הכופר שהרגל מועדת כו' נמצאת למד שהמועד שהמית בכוונה נסקל ובעלים חייבין בכופר ואם המית שלא בכוונה פטור מן המיתה. והבעלים חייבין בכופר ותם שהמית שלא בכונה פטור מן המיתה ומן הכופר ואם נתכווין להמית נסקל והבעלים פטורים מן הכופר ומן הקנס של עבד. נראה לי שאע"פ שהתם שהמית בכוונה עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הכתוב בתורה. אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א:
הסברא אינה מחוורת. שהרי ע"פ עצמו דאמר רבא דלא משלם כופר בבן חורין אפ"ה משלם דמים. ולגבי עבד דמים נמי לא משלם שלא בכוונה. ואי בבן חורין לא משלם חצי דמים. גבי עבד אמאי משלם חצי דמים עכ"ל. והנה בגמ' שם אמר רבה שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר. אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר איתבי' אביי המית שורי את פלוני או שורי של פלוני ה"ז משלם ע"פ עצמו מאי לאו כופר לא דמים. אי דמים אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו ואי דמים אמאי לא. אמר ליה יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס. מיהו שינויא דחיקא לא משנינא לך אידי ואידי דמים מיהו בן חורין דמשלם כופר ע"פ עצמו והיכי דמי דאי אתי סהדי ואסהידו בי' דקטל ולא ידעי אם תם הוה אי מועד הוה ואמר מרי' דמועד הוא דמשלם כופר ע"פ עצמו. היכא דליכא עדים משלם דמים. גבי עבד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו והיכי דמי דאי אתו סהדי ואסהידו בי' דקטל ולא ידעי אי תם הוה אי מועד הוה לא משלם ע"פ עצמו. היכא דליכא עדים לא משלם דמים. ומכאן הקשה הראב"ד דאדרבה מוכח דיותר סברא לחייב בבן חורין דמים והרמב"ם כתב לחייב בעבד. והנה באמת פירוש הגמ' תמוה מאד דמאי תלי אם אינו משלם קנס ע"פ עצמו אז אינו משלם דמים ובכופר דמשלם ע"פ עצמו גם דמים משלם ומאי ענין זה לזה. ונראה לי לפרש דהנה זה חזינן בכל מקום דרבה ס"ל יש דמים לבן חורין היינו כמו שבהזיק עבדו משלם הכא נמי בהזיק בן חורין מחויב לשלם. וכן ס"ל לרבה דיש קנינים בבן חורין. ומשו"ה ס"ל לרבה דאם חבל לאחר מיתת הגר זכיא איהי בולדות. וכן ס"ל לרבה בהחובל דשיימינן כבן חורין. ואביי הקשה ליה אלא כמאן כבן חורין מי אית ליה דמי. וס"ל לרבה דכיון דגלי התורה לשלם הנזק בבן חורין הרי גלתה התורה דיש קנינים בבן חורין. והנה התוס' פירשו החילוק שבין דמים לכופר כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה. ועוד י"ל נפקא מינה בין דמים לכופר דדמים יכול למחול וכופר אין יכול למחול. והנה אם נימא דהחילוק הוא בין כופר לדמים דאם מת המזיק אז פטור מלשלם. עכצ"ל דהיכא דיש חיוב כופר אז פטרה אותו התורה מחיוב דמים ורמיא עלי' רק חיוב כופר. ומשו"ה במת המזיק דלאו בר כפרה הוא היורשים פטורים מלשלם. שהרי התורה עקרה חיוב הדמים. אבל לפי תירוץ השני שהחילוק הוא בין כופר לדמים דאם מחל. דאם אינו אלא חיוב דמים אז יכול למחול. אבל חיוב כופר אין יכול למחול. א"כ אין צ"ל דהתורה עקרה חיוב הדמים היכא דחייבה התורה כופר. אלא אדרבה מלבד חיוב הדמים חייבה אותו התורה שמחויב הוא לתת כפרה. ומה הוא כפרתו הדמים שישלם. א"כ עשאה התורה את חיוב הדמים לכפרה אבל לא שעקרה התורה חיוב הדמים. וממילא במת המזיק אף דאין היורשים מחויבים לשלם מטעם כפרה. מחויבים דמים. וכל זה הוא רק אם כופרא כפרה. אבל אם נימא כופרא קנסא. אין סברא כלל לומר דחיוב הדמים עשאה תורה קנס שהרי הדין דכל זמן שב"ד לא חייבו אינו משלם וב"ד עושים החיוב ואם הודה מפי עצמו פטור. ואמאי פטור ישלם מטעם דמים. ואם נימא דכופרא קנסא ע"כ דעקרה התורה חיוב הדמים. ובעבד דחזינן דאין משלם ע"פ עצמו ע"כ דעקרה התורה חיוב הדמים. ורק חיוב קנס חייבה. ומעתה מבואר דברי הגמ' בטוב. דזהו דקאמר רבה בכופר דמשלם ע"פ עצמו היינו היכא דאמר מרי' מועד הוא הרי דכופרא כפרה ולא קנסא. נמצא דהא דחייבה התורה כופר. אין הכוונה שעקרה התורה חיוב דמים. אלא דאמרה התורה כשב"ד מחייבים להשור סקילה אז נעשה מחיוב דמים חיוב כפרה ג"כ. אבל כ"ז שלא באו עדים אף דאין עליו חיוב כפרה יש עליו חיוב דמים. אבל בעבד דאין משלם ע"פ עצמו א"כ ע"כ עקרה התורה חיוב דמים ורמיא עליו רק חיוב קנס. דזה אין סברא כלל לומר דבבאו לב"ד. וב"ד מחייבים קנס פוטרים אותו מחיוב הדמים. דאין סברא כלל לומר דב"ד פוטרים. וע"כ דהתורה פטרה בשעת מעשה ורמיא עליו רק חיובי קנס כדיני' דבעינן שב"ד יחייבוהו. משו"ה היכא דליכא עדים רק שהודה מפי עצמו פטור שהרי עקרה התורה חיוב דמים. וקנס בעינן אשר ירשיעון כו'. וכל זה הוא סברת רבה דסבירא ליה ולדות צררי נינהו ומשלמים להיורש משום שהזיק דבר שלו. אכן הרמב"ם ס"ל כרב חסדא דולדות לאו צרורות נינהו. והיינו דס"ל כאביי דהקשה בהחובל לרבה ואמר לו אלא כמאן כבן חורין מי אית ליה דמים. נמצא דלדידן דפסקינן אין דמים לבן חורין. אין סברא כלל לומר בבן חורין דמשלמין דמים ליורשים דאטו גוף האדם הוי של יורשיו דנימא כיון דהזיק להם דבר שלהם ישלם דהרי אמרינן כופר אין משלם אלא לאחר מיתה. א"כ הרי לא משלם להנהרג אלא ליורשיו. והחיוב הוא להיורשים והרי לאו צררי הוא דנימא הזיק דבר שלהם. וגם אף אם הי' החיוב להנהרג בעצמו ג"כ לא שייך דמים דכיון דבן חורין אין נמכר בשוק. א"כ אמאי ישלם בעד היזק הגוף הרי לא הזיק דבר הנמכר. ועכצ"ל דכופר לא הוי כלל חיוב דמים רק דחייבה התורה בכפרה. א"כ היינו דוקא היכא דיש דין כופר. אבל בתם דלא חייבה התורה כופר חיוב דמים לא הוי בבן חורין. וכל זה הוא בבן חורין. אבל בעבד דאילו לא חייבה התורה קנס הי' משלם דמים שהרי חמורו הזיק כדאמרינן דדמי ולדות משלם שור אם נגח שפחה מעוברת. ורק מדחייבה התורה קנס. ע"כ דעקרה התורה חיוב הדמים כמו שביארנו למעלה. א"כ היינו דוקא היכי דיש חיובי קנס אלא דצריך עוד ב"ד לפסוק בזה צריך לומר דבשעת נגיחה עקרה התורה חיוב הדמים כגון מועד בכוונה בלא עדים. אבל בתם דלא שייך גבי' כלל קנס לא מצינן דעקרה התורה חיוב דמים. משו"ה כדקאי קאי. בכוונה דנהרג אמרינן הביאו לב"ד וישלם לך. אבל שלא בכוונה משלם חצי דמים דכיון דחידוש הוא שחידשה התורה שעקרה דיני חיוב דמים בעבד אין לך בו אלא חידושו היינו דוקא במועד אבל לא בתם. ומשו"ה כתב הרמב"ם דתם שלא בכוונה משלם חצי דמים בעבד. אבל בבן חורין לא שייך כלל לשלם. לדידן דפסקינן דולדות לאו צררי נינהו היינו דאין דמים לבן חורין: וע"פ הנ"ל יתיישב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם (בפ"ה מהלכות טוען ונטען ה"ב) דכתב הרמב"ם דדמי קרקע כקרקע נינהו לגבי שבועה ואם תבעו חפרת שתי בורות והוא משיב לא חפרתי אלא אחת אף שתובעו לשלם בעד היזק הקרקע והוי רק דמי קרקע אעפ"כ פטור משבועה. והקשה הראב"ד מתבעו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת דמחויב שבועה אף דאדם קרקע הוא. אכן לפי הנ"ל יתיישב. דהנה כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות חובל ומזיק ה"ו) ז"ל הודה החובל כו' אבל אם לא הי' שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת ובריפוי על פי עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועות היסת ולמה משלם אדם שלשה דברים אלו ע"פ עצמו שהשבת והריפוי ממון ולא קנס שאם לא יתן לו הרי חסרון ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו עכ"ד הרמב"ם. והשיג הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה פטור מאלו והמ"מ הקשה דאמרינן בב"ק (דף ד') תני רבי אושעיא י"ג אבות נזיקין ד' שומרים וחמשה דברים דחובל וארבעה אבות השנויים במשנה. ור' חייא תני כ"ד וקא חשיב תשלומי כפל ואקשינן ר' אושעיא אמאי לא תני הני ואמר בממונא קא מיירי בקנסא לא קא מיירי הרי דר' אושעיא דתני חמשה דברים דחובל מיירי בממון הרי דממון נינהו אלו החמשה דברים ואמאי כתב הרמב"ם דאין משלם ע"פ עצמו. עוד הקשה מפ' אלו נערות דאמרינן האומר אנסתי ופתיתי בתו של פלוני משלם פגם ע"פ עצמו. ופגם היינו נזק והרמב"ם בעצמו פסק:
(בפ"ב מהלכות נערה בתולה) דהאומר פתיתי את בתו של פלוני משלם פגם וצער עפ"י עצמו, ונראה לי לומר טעם הרמב"ם, דהנה כפי שביארנו למעלה דאין דמים לבן חורין, א"כ אמאי משלם נזק, ומהו נזק דשמין אותו כעבד נמכר בשוק, כיון דבן חורין הוא א"כ לא הי' יכול כלל למכור את עצמו. א"כ לא הזיקו כלל מה שקטע ידו. שלא יוכל להמכר. שהרי אף אם הי' שלם לא הי' יכול למכור את עצמו. (ועיין בדברינו למעלה בסוגיא דנטל אבן או קורה של הקדש דעיקר דיני נזק לשלם הוא דוקא מה ששוה למכור. לא מה ששוה אצל הניזק. ובודאי אילו היו שמין בי"ד מה ששוה אצל הניזק הי' משלם הרבה יותר). ולא מיבעי לשיטת הסוברים דשמין כאילו הי' עבד כנעני נמכר בשוק בודאי דקשה. שהרי לא הזיקו בזה שהרי אינו עבד כנעני ואין יכול למכור את עצמו כעבד כנעני. אלא אף אם נאמר מפני הקושיא כשיטת הסוברים דשיימינן כאילו בן חורין נמכר בשוק לעבד עברי. ג"כ קשה שהרי בזמן הזה וכל ימים שאחר החורבן אין עבד עברי. שהרי אין יובל ובזמן שאין יובל אין עבד עברי. א"כ לא הפסידו בזה שקטע ידו שהרי בלאו הכי לא הי' יכול למכור את עצמו. וביחוד קשה הא דאמרינן בכתובות דפגם שמין כאילו הית' שפחה ואומדין לה מה שאדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח. וע"כ דשיימינן כשפחה כנענית (ומזה מוכח כשיטת הסוברים דנזק דשיימינן כאילו הי' עבד כנעני נמכר בשוק). וקשה הרי לא הזיק לה בזה. שהרי אבי' לא הי' יכול למוכרה להשיאה לעבד כנעני. שהרי בת חורין היא. ועכצ"ל דהא דמשלם נזק בחבלה אין הטעם כשאר נזקין דהטעם משום שמפסידו. אלא דבאמת חייבה אותו התורה עין תחת עין. אלא דאמרה התורה לא תקחו כופר לנפש רוצח. אבל אתה לוקח כופר לחבלות. ומהו הכופר כמו כופר של בן חורין שנהרג דאף דלא הזיק דבר של היורשין. שהרי לאו צררי וקנין היורשים הוא שהרי אין קנינים בבן חורין ורמיא התורה חיובים כופר שנשים כאילו הי' עבד הכי נמי רמיא התורה חיוב כופר שב"ד יקחו כופר בעד העין ומהו הכופר שנשים כאילו הי' עבד ונמכר בשוק כמה שהי' אז ההיזק זהו הכופר שישלם ואינו מטעם היזק רק מטעם כופר, ומעתה מה שכתב הרמב"ם שאין משלם בחבלה ע"פ עצמו אין הכוונה דקנס הוא ככל הקנסות דדין הוא שהודאתו פוטרת. דא"כ עדיפא הי' לו לרמב"ם להביא שאם הודה ואח"כ באו עדים פטור. והוא לא הביא רק שאם אין עדים אין משלם ע"פ עצמו. אלא דכונת הרמב"ם כן. דהנה רש"י כתב דאין השור נהרג ע"פ בעלים משום דמודה בקנס הוא והקשה התוס' בב"ק (דף מ"א) ד"ה ע"פ דהיכן מצינו דהריגת שור קנס הוא. ובפ"ק דסנהדרין נמי דאמרינן פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו ומה בכך יפטר מטעם דמודה בקנס. ונראה דהיינו טעמא דלא מחייב ע"פ הבעלים אפי' אם יהיו ב' כגון שור של שני שותפין ומעידין עליו משום דאדם קרוב אצל ממונו. דהא דאמרינן בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו ה"מ כשבאין להעיד ג"כ על חבירו דמתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על שורו עכ"ל התוס' וכמובן תירוץ התוש' דחוק דכיון דאדם קרוב אצל ממונו א"כ איך יוכשר מטעם מגו אטו מי שהוא קרוב לאחד אם בעדותו יהי' ג"כ שייך אדם אחר שאינו קרובו נימא מגו דמהימן אהאי מהימן נמי אקרוב ואדרבה אמרינן בירושלמי. כתב שטר מתנה לשני ב"א והיו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה אמר רבי יוחנן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עיין בר"ן גיטין דף ט'). ואף דבסנהדרין אמרינן מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן ופירש בתוס' וכן הוא ברש"י שם. דהיינו דהוי אמינא מתוך שנאמן על האחר יהי' נאמן גם על אשתו אבל לפי המסקנא הרי חזינן דלא אמרינן מגו. א"כ מאי חילוק בין קרוב גדול לקרוב קטן הרי חזינן דהיכא דיש פסול בהעדות אין מועיל מגו דמהימן אהאי. א"כ ג"כ בממון אם פסול הוא להעיד מטעם קרוב. א"כ איך יועיל מגו מה לי פסול רבא מה לי פסול זוטא. דע"כ דהאי קרוב אצל ממונו הוא ג"כ פסול התורה. ועיין עוד בגיטין (דף ט') דאמר רבא בשלמא עצמו לקני מידי דהוי אגט אשה אלא נכסים לא לקני. (פירוש דאנכסים אינו נאמן לומר בפני נחתם). ולא אמרינן מגו. ע"כ נראה לפרש דעת רש"י דיש שני מיני קנסות יש קנס דהוא קנס גמור ובו הויא הדין דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ויש דבר דלזה לא הויא קנס שיפטור הודאתו רק דהוא דבר דבלא ב"ד לא נעשה החיוב ובעינן ב"ד לגמור הדין. למשל בהריגת שור נהי דלא הויא קנס שיפטור בהודאתו. אבל זה ברור דבלא ב"ד אין מחייבים אותו מיתה ובעינן דוקא ב"ד של כ"ג ולגבי זה מקרי קנס היינו דאינו כחיובי ממון דמעצמו נעשה החיוב כמו גבי נזקין דלא איברו סהדי אלא לשקרי וב"ד בעינן לכופו ע"פ העדים אבל לחייבו מעצמו הוא מחויב. אבל הריגת שור בעינן ב"ד. והנה הא דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי היינו דוקא בחיובי ממון דלא בעינן ב"ד לגמור החיוב רק לכופו לקיים מה שמוטל עליו בזה אמרינן אדם נאמן על עצמו. אבל דבר דבעינן ב"ד לגמור הדין בזה בעינן דוקא קבלת עדות והבעלים לא חשוב כב"ד רק כעד אחד והיכא דצריכין ב"ד לגמור הדין. בזה לא מועיל הודאת בע"ד. וזהו שכתב רש"י דאין נהרג ע"פ בעלים משום דמודה בקנס היינו כמו למ"ד מודה בקנס. ואח"כ באו עדים חייב. הרי דאין הודאתו פוטרת. ואעפ"כ במודה מפי עצמו פטור היינו משום דבעי אשר ירשיעון א'. ולכאורה מאי ראי' מאשר ירשיעון. נהי דבעינן שב"ד יחייבוהו דזהו הפירוש ירשיעון. אבל גם מודה מעצמו ירשיעוהו הב"ד. וע"כ דכיון דבעינן ירשיעוהו הב"ד בכה"ג לא אמרינן הודאת בע"ד דלגבי ב"ד בעי עדים שיגמרו הדין והיכא דבעינן לחייבו כפל בזה לא נחשב כלל אפילו כעד אחד. שהרי אין אדם מעיד על עצמו. ולא דמי להריגת השור דהוא ואחר מצטרפין להורגו דהתם עיקר העדות שהשור מחויב מיתה בזה נחשב כעד אחד. אבל היכא דהחיוב ע"ע בזה אף כעד אחד לא חשוב שאין אדם מעיד על עצמו בתורת עדות אף לחיובא ורק מטעם נאמנות מועיל במודה מפי עצמו. אבל היכא דבעינן ב"ד לגמור הדין דהיכא דבעינן ב"ד בעינן עדות בזה אין מועיל עדותו על עצמו אף כעד אחד. ובעינן דוקא שני עדים אחרים אבל הודאה לא שייך בכאן שיפטור בהריגת השור שהרי לאו קנס הוא:
נמצא דיש שני מיני קנסות. יש קנס דהויא קנס גמור דהודאתו פוטרתו ואם באו עדים אח"כ ג"כ פטור שכבר נפטר מהודאתו. ויש מין קנס דהודאתו אינה פוטרתו אלא דהודאתו לא יכלה לחייבו דבעינן ב"ד לעשות החיוב. וב"ד לעשות חיוב בעי דוקא עדים. ואחרי שביארנו דהא דמשלם גבי חבלות. אין הטעם משום נזק שהרי לא קנס הוא כלל. אלא דהחיוב הוא עין תחת עין. אלא דאמרה התורה לא תקחו כופר לנפש רוצח. אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרים א"כ צותה התורה לב"ד שיחייבוהו כופר. א"כ הרי בעינן ב"ד לחייבו והיכא דבעינן ב"ד בזה אין מועיל הודאת בע"ד כמאה עדים משו"ה כתב הרמב"ם דאין משלם ע"פ עצמו. וזהו שמחלק הרמב"ם דנזק דהחיוב הוא עין תחת עין. וכן צער דזה ילפינן ג"כ מתחת וכן בושת דזה ילפינן מקצותה כפה דזה ג"כ הוא על ב"ד. אלו הם דברים שבזה אין מועיל הודאת בע"ד. (והא דמשלם בשת ע"פ עצמו יהיב הרמב"ם טעם משום דהודאתו בושתו בב"ד וע"ז אנו עדים). אבל שבת וריפוי דזה לא כתב קרא דין על ב"ד בזה רק כתב קרא שבתו יתן ורפא ירפא. א"כ הרי רמיא התורה חיובים עליו ולא גרע דין שבת וריפוי מכל חיובים שרמיא התורה. אבל נזק וצער דילפינן מעין תחת עין. וכן בשת דילפינן מקצותה את כפה. דזהו דין על ב"ד בזה לא מהניא הודאת בע"ד. ולפי"ז שפיר הא דקאמר הרמב"ם שאין מחייבין על ההודאה. ולא כתב רבותא יותר דאם הודה ואח"כ באו עדים:
פטור. שהרי לאו קנס הוא דלפטרו ההודאה. ורק דבמינן ב"ד ועדים. ומשו"ה מיושב שפיר מאי דבב"ק ד' קאמר דר' אושעיא לא קתני הני משום דבקנסא לא קא מיירי אף שר' אושעיא קתני אלו החמשה דברים היינו שר' אושעיא לא מיירי בדברים שהם קנס גמור. (ובהם מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור למאן דס"ל הכי). אבל חבלות לאו קנסא נינהו ורק דבעינן ב"ד. ובזה מיושב שפיר מה שהרמב"ם פסק (בפ"ב מהלכות נערה בתולה) שאם הודה שאנס ופיתה בתו של פלוני משלם פגם וצער ע"פ עצמו. אף שהוא פסק שאין משלם נזק וצער ע"פ עצמו. אכן לפי הנ"ל ניחא דהנה הא דמשלם בפיתוי ואונס פגם וצער אין הטעם משום חבלה דזה לא הוי חבלה דלא שייך בזה עין תחת עין. וגם הא הוי דבר שדרכה להיות בה. וחבלה לא הוי אלא דבר שאין דרכה להיות בה וראי' לזה דלא הוי חבלה מהא דאמרינן בכתובות (דף ל"א) הבא על אחותו יש לה קנס ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. אמר עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת אחותו בוגרת נמי האיכא בושת ופגם כו' ר' יוחנן אמר אפילו תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו. והנה פסק ר' יוחנן דאם התרו באחותו נערה אין משלם קנס ור' יוחנן לא מפרש דמיירי בנערה שוטה ומפותה. הרי דאף בנערה סתמא אין משלם וכיון דקיי"ל בחובל בחבירו דממונא משלם מלקי לא לקי. א"כ אף אם התרו בו כיון דחובל בחבירו הוא. הרי נפטר ממלקות דממון של חבירו דחי מלקות. דהרי כתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו. וכיון דנפטר ממלקות מטעם הבושת ופגם וצער מחויב ממילא קנס. דזה אין לומר דדוקא לאו דלא יוסיף נדחה מפני ממון של חובל. אבל לאו אחר אין נדחה מפני ממון של חובל משום דנסבור דממונא לקולא. וא"כ הא דלא ילפינן מחובל בחבירו לכל התורה שיהי' משלם ואינו לוקה הוא משום דהותר מכללו היינו לאו דלא יוסיף קיל. אבל הממון דנחבל אינו חמור יותר מכל ממון. ומשו"ה לאו דערות אחותך לא תגלה לא דחי. זה אי אפשר לומר שהרי כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (בפ"ח מב"ק מ"ג) על מתניתין דהחובל בחבירו ביום הכיפורים ז"ל כבר ביארנו כי מן העקרים שבידינו אין לוקה ומשלם אלא כשיעשה אדם דבר שחייב עליו מלקות ותשלומין. לוקה ואינו משלם זולתי חובל בחבירו ביום הכיפורים בלבד שזה משלם ואין לוקה לפי שהמקרא מפורש בחובל שישלם על כל פנים כו' וזהו ענין שאמרו בפירוש רבתה התורה חובל בחבירו חייב בתשלומין עכ"ל הרמב"ם בפירוש המשניות. הרי דס"ל להרמב"ם להלכה דאף לאו אחר דחי ממון נחבל. ובודאי דלאו דוקא היכא שיש החמשה דברים ביחד שהרי כולהו בלא הדדי משלמי היינו צער שלא במקום נזק וכו' ע"כ הא דאמרינן מה לחובל שחייב בחמשה דברים היינו כיון שחובל בחבירו יש עליו דינים של חמשה דברים א"כ הממון שלו אף של דבר אחד דוחה מלקות. ואף לאו אחר שאינו לאו דלא יוסיף ג"כ דחי כמבואר ברמב"ם. א"כ איך אמר ר' יוחנן כשהתרו בו מלקי לקי ממונא לא משלם הרי היכא דלא היתה שוטה ומפותה. א"כ יש עליו חיוב דבושת ופגם דהוי חבלה. א"כ הממון הזה דוחה מלקות של ערות אחותך לא תגלה. וממילא ישלם גם קנס כיון דנדחה המלקות הרי הויא כלא התרו בו כיון שלא הועיל. ואף אם נדחוק ונאמר שר' יוחנן מיירי בשוטה ומפותה. יקשה על הרמב"ם שהוא פסק (בפ"א מהלכות נערה בתולה ה' י"א) ז"ל היתה הבתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם קנס והרי הרמב"ם מיירי באונס דאיכא צער. וא"כ לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות דאף אם התרו בו למלקות אחר (דע"כ מיירי הרמב"ם שם בפירוש המשניות אף אם התרו בו שהרי בלא התרו בו בלאו הכי פסקינן חייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין) ג"כ משלם ואינו לוקה וא"כ גם קנס ישלם. וגם הרמב"ם מיירי שם ע"כ באינה שוטה דיש בושת ופגם שהרי הרמב"ם פסק שם דשוטה אין לה קנס. הרי מוכח מכל הלין דלדעת הרמב"ם דאונס ומפתה אף בושת ופגם וצער לא מדין חבלה נינהו. וזהו שלא כדעת התוס' שם (בדף ל"ב) ד"ה אלמא שהקשה על ר"ת ז"ל ועוד כיון דאבושת ופגם קאי מאי קאמר בסמוך מה לחובל שכן חייב בד' דברים. אטו בושת לאו חובל הוא. והנה אם כי הראי' שהבאנו מר' יוחנן מדקאמר דאם התרו בו אין לוקה ומשלם. דמזה הוכחנו דאונס ומפתה לאו חובל הוא כיון שדרכה להיות כך. לא קשה להתוס' דזה אינו ראי' אלא להרמב"ם דס"ל אף לאו אחר דחי ממון של נחבל. אבל התוס' יסברו דר' יוחנן ס"ל דממונא לקולא ומה לחובל שכן הותר מכללו היינו דדוקא לאו דלא יוסיף קיל שנדחה מפני ממון אבל לאו אחר אין נדחה מפני ממון של נחבל. אעפ"כ לדעתי קשה על התוס' מהא דאמרינן (בדף ל"ה) א"ל רב פפא לאביי לרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואע"ג דמקטל משלם מתניתין כמאן מוקים לה אי כר"מ קשיא בתו. אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו. אי כר' יצחק קשיא ממזרת הניחא אי סבר לה כר' יוחנן הוא נמי מתרץ לה כר' יוחנן. אלא אי סבר לה כר"ל היכי מתרץ לה. ע"כ כר"י ס"ל עכ"ל הגמ'. והנה אף דסבר ר"ל חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין היינו דוקא היכא דהפטור משום דלא התרו בי' אבל היכא דהפטור משום דמחויב דבר אחר דנדחה המלקות בכה"ג לא הויא חייבי מלקות שהרי פטרתו התורה ממלקות. ולאו בר חיוב מלקות הוא ולא דמי לחייבי מלקיות שוגגין דלא הוי פטור אלא משום דלא התרו בו. דאל"כ אטו לר"ל אם חבל בחבירו והזיק דבר אחר בשעת מעשה אטו יפטור מההיזק משום דהוי חייבי מלקיות שוגגין בודאי דזה אין סברא כלל לומר. ע"כ דהיכא דפטרתו התורה לא הויא חייבי מלקיות שוגגין א"כ מאין מוכיח מרבה דס"ל כר' יוחנן דילמא ס"ל כריש לקיש וס"ל כהאי לישנא דמה לחובל בחבירו שכן חייב בחמשה דברים וא"כ להאי לישנא גם לאו אחר שלא לאו דבל יוסיף ידחה שהרי עיקר הטעם דממון דנחבל דחי לאו. וא"כ אף לאו אחר דחי. וא"כ דילמא ס"ל כריש לקיש. אלא דמשו"ה מחייב בקנס במתניתין. דמיירי באינה שוטה דאיכא בשת ופגם דהוי חובל לדברי התוס'. ודחי לאווין דמה לי חד לאו או תרי לאווין כדברי הרמב"ם ומאין ברור לו דרבה לא ס"ל כהאי לישנא. עכצ"ל דבושת ופגם דאונס ומפתה לאו חובל נינהו. דחובל מקרי דוקא דבר שאין בדרכה להיות כך אז הוי חובל. אבל דבר שדרך שיהי' ורק השינוי משום שנעשה שלא ברצונה או דבר אחר זה לא הוי חובל ולהרמב"ם בודאי דמוכח כן. א"כ הא דמחויב בושת ופגם הוא ג"כ דין באונס ומפתה דמדכתב קרא השוכב דמוכח דקנס חמשים הוא דוקא הנאת שכיבה מכלל דאיכא חיובים אחרים. וכן לילפותא דתחת אשר ענה מכלל דאיכא חיובים אחרים. ומסברא ידעינן דרמיא התורה חיובים כמו בחובל. ומסברא ידעינן דהיינו בושת ופגם וצער. אבל לא מדין חובל דשם הוי החיוב עין תחת עין וקצותה והתשלומין הוא כופר מקרא דלא תקחו כופר. אבל באונס ומפתה אין החיוב כופר שב"ד יחייבוהו דלאו עין תחת עין. אלא חיוב שרמיא התורה. והוי בושת ופגם וצער בבתולה כמו שבת וריפוי בחובל דלא צריך ב"ד הכי נמי בושת ופגם וצער דבתולה לא רמיא התורה על ב"ד כמו בחובל דהחיוב משום עין תחת עין. אלא דאמרה התורה לא תקחו כופר היינו דב"ד יקחו כופר. אבל בבתולה דהחיוב הוא מדכתיב תחת אשר ענה מכלל דאיכא עוד חיובים עליו בזה לא בעינן ב"ד. משו"ה בנערה בתולה כתב הרמב"ם דמשלם אלו הג' דברים ע"פ עצמו. וזהו ג"כ כוונת ר' יהושע הנגיד שהובא שם בכ"מ ששאלו אותו מדוע פסק הרמב"ם דמשלם ע"פ עצמו בואנסת ופתית את בתי. והרי הרמב"ם פסק בהלכות חובל ומזיק דאינו משלם ע"פ עצמו נזק וצער והשיב להם משפט הצער בנערה אינו כמו בנחבל לפי שבנערה ענין נוסף והוא הפגם והפגם ישלם ע"פ עצמו ושמו משפט הצער כמו הפגם כו' וכוונתו למה שביארנו שפגם וצער:
שבנערה אינו מטעם חובל. דזה ילפינן מעין תחת עין ומלא תקחו כופר דהויא דין על ב"ד שיגמרו החיוב וב"ד בעי עדים. אבל משפט הצער ופגם בנערה הוא ענין נוסף והוא חיוב שרמיא עליו התורה. וכיון דבזה לא מצינו שרמיא התורה על ב"ד משפטו ככל החיובים דבלא ב"ד הויא החיוב משו"ה משלה במודה ע"פ עצמו:
ולפי"ז מיושב הקושיא שהקשה הראב"ד על הרמב"ם איך פסק דדמי קרקע כקרקע לגבי' שבועה והרי מחייבינן בתבעו חבלת בי שתים והוא משיב לא חבלתי אלא אחת. והוא דטעם דפטור בתבעו דמי קרקע מן שבועה. שהרי גם עתה עיקר מחייבו שבועה הוא התביעה וכמבואר אצלנו במקום אחר וגם עתה החיוב עליו לשלמו בעד ההיזק ותביעתו היא גם עתה לא הדמים שמחויב אלא החיוב שרמיא עליו התורה לשלם בעד הקרקע. נמצא דהיא תביעת קרקע. וכל זה היכא דהחיוב לשלם בעד הנזק אז הוה דמי קרקע. אבל בטענות חבלה דביארנו דאין החיובים מטעם נזק דהרי לא הזיקו. דאין דמים לבן חורין לדידן דפסקינן כרב חסדא נמצא דתבעו חבלת בי שתים. לא דמיא לתבעו חפרת בורות שיחין ומערות דהתם תובעו החיוב שמחויב לשלם בעד ההיזק לשלם לו דמי הקרקע. אבל הכא אינו תובעו דמי הגוף דהרי אין דמים לבן חורין. אלא דרמיא התורה עליו חיוב דמים אם חבל. נמצא דתובעו החיוב ולא דמי החבלה. נמצא דהתביעה ממון ולא דמי הגוף. ומשו"ה מחויב שבועה. ובזה מיושב ג"כ הקושיא שהקשה הראב"ד על הרמב"ם דאיך פסק דאם חבל לאחר מיתת בעלה נותן לה דמי ולדות דאף רבה לא קאמר אלא בגר. אבל בישראל כיון דיש יורשים צריך לשלם ליורשים. אכן לדברינו דהרמב"ם פסק דלא כרבה דכיון דאין דמים לבן חורין ולאו צררי נינהו לא זכיא בהולדות לא האשה ולא היורשים והיינו דאמר רב חסדא ליתא לבעל לא היינו אין כאן כלל דין דדמי ולדות. אלא נהי דאין כאן כלל דין דדמי ולדות. אבל החובל מחויב לשלם מטעם פצע תחת פצע. ואמרה התורה לא תקחו כופר לנפש רוצח. אבל בעד פצע תקחו כופר ומהו הכופר שישומו אילו היתה שפחה מה הי' שוה קודם שפצעה ומה שוה לאחר הפציעה. אף דלא הזיק לה שהרי אין דמים לבן חורין כך אמרה התורה שיהי' הכופר שישלם הפוצע כאילו היתה שפחה. ומה שפחת בה החבלה נמצא דצריך לשלם לה מדין חבלה דמי ולדות דזהו דמי ולדות כמה היתה יפה וכמה היא יפה. נהי דאם חבל בה בחיי בעלה אמרה התורה שישלם זה הפחת לבעל. אבל כי ליתא לבעל דאין כאן דמי ולדות חזר הדין דחבלה וצריך לשלם לה כמה היא יפה וכמה היתה יפה. אלא דכל זה היינו אם אין דמים לבן חורין דאז אין החיוב מטעם נזק רק מטעם כופר אבל לרבה דס"ל יש דמים לבן חורין. א"כ לא מצינו חיוב היכא דאין היזק. נמצא לרבה לטעמי' היכא דחבל בה לאחר מיתת הבעל אין משלם לה דמי ולדות שהרי תשלומי החבלה משום היזק הוא והכא לאו נזק הוא לה שהרי הולדות לא שייכים לה אבל לדידן דפסקינן כרב חסדא אין הטעם משום נזק. אלא דמחויב פצע תחת פצע. ורק כופר יש בכאן ומהו הכופר שרמיא התורה היינו דמים של החבלה כאילו היתה שפחה והפחת ישלם. נמצא דגם דמי ולדות ישלם לה מטעם חבלה. אלא דיש עוד סברא לומר דהא דמשלם חבלה כאילו היתה שפחה נמכר בשוק היינו בחבל אבר שלה. אבל בחבל אבר שאינו שלה בזה אין משלם לה ובחבל ולדות הרי לאו גופה נינהו. נמצא דלא חבל בה. רק בדבר אחר. נמצא דזה הדין אם חבל באשה אחר מיתת בעלה. דאז אין כאן דין ולדות רק מטעם חבלה. תליא אי עובר ירך אמו או לאו ירך אמו. אם עובר לאו ירך אמו לא חבל אבר שלה ואינו משלם לה דמי ולדות מדין פצע. ואם עובר ירך אמו חבל אבר שלה ומשלם לה מדין חבלה. נמצא דזה דאמר רב חסדא ליתא לבעל לא היינו דאין כאן דין דמי ולדות ודיני חבלה תליא אם עובר ירך אמו או לא ובזה מיושב מאי דפרכינן שם בגמ' (דמ"ג) גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות. והקשה בתוס' הא אמרינן ליתא לבעל לא. אכן לפי דברינו שם פריך אליבא דמאן דס"ל עובר ירך אמו. א"כ תפלוג בדמי ולדות מטעם חבלה. משו"ה הרמב"ם דפסק כרב חסדא דולדות לאו צררי נינהו ולא שייך דמי ולדות ליורשים ופסק עובר ירך אמו. משו"ה פסק דמשלם לה דמי ולדות מטעם חבלה):
(לפי דברינו יתיישב קושית התוס' (בדף מ"ד) ד"ה נגיחה דלמה אצטריך בנזקין לחייב בבן ובת דמהיכי תיתי למיפטרי' אכן לדברינו כיון דגבי אדם לא נזק הוא. ורק כעין כופר. בשור לא הוי מחייבינן וגלתה התורה נגיחה לנזקין דאם שור היזק אדם ג"כ משלם כאלו הי' עבד נמכר בשוק ורמיא התורה עליו חיוב ודו"ק):