אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן כה

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן כה

סימן כד

סוגיא דמעמידין אפוטרופס לתם לגבות מגופו. וסוניא דהמוסר בחמתו לש"ח ולשואל ולנושא שכר. נכנסו תחת הבעלים ושומר שמסר לשומר. ויחקור אם חיוב בהמתו. הוא שמחויב לשמור:

דף לט גמ' שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן חייב שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. שור של חש"ו שנגח. ב"ד מעמידין להן אפוטרופס ומעידין ולהן בפני אפוטרופס. ופרכינן בגמ' הא גופא קשיא אמרת שור של חש"ו שנגח פטור אלמא אין מעמידין אפוטרופס לתם לגבות מגופו. אימא סיפא שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להן אפוטרופס וכו' אלמא מעמידין אפוטרופס לתם לגבות מגופו. אמר רבא הכי קתני ואם הוחזקו נגחנין מעמידין להן אפוטרופס ומעידין להן בפני אפוטרופס ומשוינן להו מועד. והנה הרמב"ם פסק (בפ"ו מהלכות נזקי ממון ה"ד) ז"ל הזיקו אחר שהעידו בפני אפוטרופסין אם עדיין הוא תם משלם חצי נזק מגופו. ואם העידו בו שלשה ימים ואח"כ הזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסי אפוטרופסין והשיג הראב"ד ע"ז ז"ל אני מפרש לסתם מתניתין דאין מעמידין אפוטרופס לתם לגבות מגופו. וכתב הכ"מ דפסק דלא כמתניתין משום דבגמ' אמרינן דמחלוקת סומכוס וחכמים. וא"כ מתניתין יחידאה היא. וכמובן התירוץ דחוק מאד שהרי קי"ל הלכה כסתם מתניתין אף דיחידאה: ונראה לי ליישב. דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ד מהלכות נזקי ממון ה"ד) ז"ל המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה חייב השומר במה דברים אמורים בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבין אפילו המיתה את האדם. ש מרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור. ואם ש"ש או שוכר או שואל חייבים עכ"ד. וכבר השיגו הראב"ד דכיון דשמרוה השומרין שמירה מעולה. אמאי יחייבו הבעלים והובא בכ"מ דחכמי לוניל שאלו מרבינו ע"ז והשיב להם שט"ס הוא. וכך היא הנוסחא האמיתית ויצאה והזיקה השומרים פטורים שמרוה שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור והבעלים חייבים. ואם ש"ש הוא או שוכר או שואל השומרים חייבים ע"כ. וכתב ע"ז הלח"מ ז"ל ואפילו בהך נוסחא איכא למידק דאמאי בשמירה פחותה הבעלים חייבים הא רבינו ז"ל פסק בפ"ז דמועד סגי ליה בשמירה פחותה. לכך נראה דרבינו ז"ל איירי בקרן תם דאפילו ר' יהודה מודה דבעי שמירה מעולה עכ"ד הלח"מ. והדברים מפליאים. דאיך נפרש מאי שאמר הרמב"ם והבעלים חייבים אפילו המיתה את האדם. מיירי בקרן תמה דמאי חיובים יש בהרג את האדם הלא חיוב כופר. והרמב"ם הלא ס"ל תם פטור מחצי כופר. וע"כ דמיירי במועד ובמועד הלא פסק הרמב"ם דסגי ליה בשמירה פחותה. ונראה לי דהנה לכאורה החיובים שחייבה התורה שמירה שלא יזיק שורו הוא רק חיובים כשמירת הש"ח. שהרי אמרינן דאם שמרו שמירה פחותה פטור מנזקיו. כמו שפטר ש"ח כששמרו שמירה פחותה. והנה בב"מ אמרינן דאם הניח עדרו בשעה:

שדרך ב"א להניח פטור מתשלומין. דבשעה שדרך ב"א להניח מותר לו להניח וא"כ תקשה איך מחייבינן על נזקי שור הא אמרינן שור שהוא ברשות יוכיח. הרי דיש לו רשות להניח שורו לילך ברה"ר והניח כדרך ב"א ואמאי מחויב. ונ"ל דמזה מוכח דהא דחייבה התורה על נזקין שממונו הזיק. אין הטעם משום חיוב שמירה דהחיוב הוא על שלא שמר דהרי אמרינן כל המקלקלין שברה"ר אף שברשות אם הזיקו חייבים. וע"כ דהא דיש רשות להניח זבלו ברה"ר שלשים יום אין הכוונה. שיש לו רשות להניח ומחויב לישב ולשמור. דא"כ הי' מקרי שלא ברשות שהרי בודאי לא ישב וישמור. ואיך נתנו לו רשות שהרי ברור שלא ישב כל היום וישמור זבלו. דזה לא תקנה היא לו. ע"כ דנתנו לו רשות ואינו מחויב לשמור. אלא דאע"פ שאינו מחויב לשמור אעפ"כ אם דבר שלו הזיק מחויב לשלם וזה ילפינן משור שהוא ברשות. היינו דג"כ יש לו רשות להניח שורו בלי שמירה ואעפ"כ חייבה התורה. הרי דהא דחייבה התורה על נזקי ממונו אין הטעם משום שמחויב לשמור שורו וממונו. אלא דכמו הוא שהזיק חויבו התורה הכי נמי חייבו התורה על נזקי ממונו והא דפטור בשמרו שמירה פחותה היינו משום דכתיב ולא ישמרנו מזה ידעינן דאם שמר פטרה אותו התורה אבל אם הזיק בשעה שלא שמר. בכה"ג לא פטרה אותו התורה אף שאינו מחויב לשמור כדאמרינן וכי יאחזנה בקרנה וילך. וכי יאחזנה בזנבה וילך. שוב מצאתי ראיתי שכן איתא להדיא בנמו"י בהכנס דאמרינן אבל דחפתה חבירתה פשיעה היא משמע מהאי לישנא דאפילו שומר חנם אם הזיק חייב דפושע הוא כיון דה"ל לאעבורי חדא חדא. והרי"ף פסק כהאי לישנא דפשיעה היא. ותימא דבפ' השוכר את הפועלים עלה דמתני' דד' שומרים אמר איבעי לך לאעבורי חדא חדא ומשמע דוקא בשומר שכר דמצי אמר ליה להכי יהבי לך אגרא לאנטורי נטירותא יתירתא. ותירץ הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דאע"ג דשומר חנם פטור בשלא שמר היכא שדרך בני אדם לעשות בשלהם כי אורחא כיון דלאו אורחא דעלמא בשלהם לאעבורי חדא חדא. מ"מ גבי נזקין אע"ג דנטר כדנטרי אינשי כיון שבאותה שעה אינן שמורות כלל הרי הוא חייב על נזקיהן שכל זמן שהזיקה בלא שמירה חייב אפילו בהני שעי דלאו אורחא דאינשי למינטר הרי הדברים מפורשים כדברי ת"ל:

והנה הרמב"ם כתב (בפי"ב מהלכות נזקי ממון ה"ו) ז"ל המוצא בור וכסהו וחזר וגלהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א בכדי שידע עכ"ל. והיינו דהראב"ד מדמי לה לבור של שני שותפין דאמרינן דאם הניח הראשון לשני משתמש ומסר לו דליו מחויב השני עד בכדי שידע הראשון. אכן באמת לא דמי לבור של שני שותפין דהתם כיון דהראשון מסר לשני דליו. הרי חיוב שמירת הבור על השני וכ"ז שיש חיוב על השני נפטר הראשון כדין מסר שורו לשומר דחיוב נזקין על השומר. אבל במוצא בור וכסהו הרי אין חיוב השמירה על השני וכיון דאין חיוב השמירה על השני. ממילא החיוב על בעל הבור. ונהי דפטרה אותו התורה אם הוא עשה כסוי לבור. היינו דוקא היכא דהוא בעצמו עשה. אבל לא היכא דאחר עשה הכסוי בשביל זה לא יפטר הוא. משו"ה כשהמכסה חזר וגלהו מחויב הוא שהרי בורו הזיק והוא לא עשה שמירה. אלא כל זה לפי שביארנו דהחיוב הוא לשלם משום דממונו הזיק אף שאינו פושע על שלא שמר שהניח בשעה שדרך בני אדם אבל אם נימא דהחיוב הוא משום שלא שמר. א"כ היכא דאנוס הוא על שלא שמר שלא עלה בדעתו שיבא ויחזור ויגלה כיון שמקודם כסה לא עלה על דעתו שיחזור ויגלה. משו"ה הראב"ד ס"ל דחיובי נזקין הוא משום שלא שמר. משו"ה ס"ל דכל זמן שלא נתוודע להראשון שחזר וכסהו לא נוכל לחייבו על שלא שמר דלאו פושע הוא בזה שהרי לא עלה על דעתו שזה שכסה יחזור ויגלה אבל הרמב"ם ס"ל דהחיוב הוא מטעם שדבר שלו הזיק. אף דאינו פושע על השמירה כמו שביארנו וכמו שמפורש ברמב"ן. ורק היכא דהוא עשה שמירה פטרה אותו התורה. אבל לא אם אחר עשה שמירה. ולפי"ז מיושב שפיר נמי הרמב"ם דהבעלים חייבים. וע"ז הקשו כיון דהרמב"ם ס"ל דמועד סגי ליה בשמירה פחותה אמאי הבעלים חייבים. אכן לדברינו ניחא. דהנה כיון שכתבנו דחיוב הנזקין אינו מטעם שמירה. אלא מטעם שממון שלו הזיק. א"כ אמאי במסר שורו לשומרים מחויבים השומרים הא דבר שלהם לא הזיק. ועכצ"ל דהא דאמרה התורה והועד בבעליו מי הוא בעליו הוא אותו שמחויב בשמירה. וכמו גבי בור דאמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו ברשותי' היינו כיון דהוא מחויב בשמירה הוא בעלים על הנזקין ומזה ילפינן לכל הדברים דכל אבות נזקין ילפינן מהדדי (וכדביארנו במקום אחר) וממילא אמרינן דמי המה בעלים היינו אלו שמחויבים בשמירה והיינו דאמרינן כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו נמצא דכל זמן שמוטל החיוב שמירה על השומרים אז המה הבעלים אבל בשעה שנסתלק חיוב השמירה מעל השומרים ממילא חזר החיוב על הבעלים. והנה אם מסר שורו לשומרים לא נוכל לפוטרו מטעם שעשה שמירה שהרי כיון שדרך ב"א להניח שורו א"כ הרי השומר בודאי יניח השור א"כ לאו שמירה היא. וגם השמירה שעשה השומר הרי לא עשה כדי שלא יזיק. שנאמר שהוא עשה השמירה בעד הבעלים שהרי אין אדם מחויב כלל לשמור שורו שלא יזיק. רק השמירה עשה בעדו כדי שלא יאבד השור. נמצא דשפיר כתב הרמב"ם דאם עשה השומר חנם שמירה פחותה השומר פטור והבעלים חייבים שהרי הש"ח כשעשה שמירה פחותה כלתה שמירתו. ונסתלק ממנו חיוב השמירה. וחזר הדין להבעלים שהם מחויבים על נזקי שור שלהם שהזיק בעת שהם לא עשאו שמירה. ושמירת השומר לא פטרתו שהרי התורה לא פטרה אותו. אלא היכא דהוא עשה שמירה (או שלוחו בעדו אבל הכא השומר עשה שמירה בשבילו. אבל הוא לא עשה שמירה במסירתו לש"ח שהרי יש לו רשות להניח השור ולא הוי שמירה משו"ה מחייבים הבעלים אף דלא פשעו במה שלא שמרו והוי דומיא דאם בא אחר וכסה הבור ואח"כ חזר וגלהו ואף אם נתגלה מעצמו יתחייב ג"כ שהרי בשעה שהזיק לא הי' שמור. אבל הראב"ד לטעמי' דס"ל הבעלים חייבים דכיון דהבעלים מסרו לש"ח הרי לא פשעו במה שלא שמרו. וניחא ג"כ מה שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל דלא אמר דינו רק במסר לש"ח ושמר שפ"ח וט"ס מה שכתוב בספרים דאם שמרו שמירה מעולה הבעלים חייבים נוכל לומר מפני שני דברים חדא דכיון דמסר לש"ש דהם לא יוכלו להניח בשעה שדרך ב"א שהרי בש"ש אמרינן דלהכי יהבי לך אגרא. כי היכי דתנטרי' נטירותא יתירתא. נמצא דמקרי דהוא עשה שמירה ובעשה שמירה הלא פטרה התורה. ועוד י"ל בשמרו שמירה פחותה דאז פטור מטעם שפטרתו התורה אמרינן דאינו נפטר בשמירת השומרים. אבל בשמרוה שמירה מעולה דאז אונס הוא שיצאה והזיקה בכה"ג גם הבעלים פטורים:

ועפ"י הנ"ל יתיישב גם דברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות נזקי ממון ה' י"א) מסר השומר לשומר אחר השומר הראשון חייב לשלם לניזק שהשומר שמסר לשומר חייב והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר שלם לי אתה ולך ועשה דין עם השומר שמסרת לו עתה. מסרה השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו נכנסו תחת השומר וחייבים. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מן שני או מאיזה שורצה ועד שיאמר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה את שורך כו'. ועיין שם בלח"מ שהכונה להשיג דאמאי אינו גובה מהשני. והנה הרמב"ם כתב שם בהלכה י' ז"ל שומר שקיבל עליו שמירת גוף הבהמה בלבד אבל לא שמירת נזקי' והזיקה פטור מלשלם והבעלים חייבים. קבל שמירת נזקי' והזיקה חייב השומר ואם הוזקה פטור והבעלים עושים דין עם המזיק ובאמת קשה עליו מגמ' מפורשת דאמרינן בב"ק אמר ר' אלעזר מסר שורו לש"ח הזיק חייב הוזק פטור ואמרינן אמרי הכי דמי אי דקביל עליו שמירת נזקי' אפילו הוזק נמי לחייב א דלא:

קביל עליו שמירת נזקיו אפילו הזיק נמי לפטר. אמר רבא לעולם דקביל עליו שמירת נזקיו והבמ"ע שהוכר בו שהוא נגחן וסתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליו דאתי אחריני ומזקי ליה לדידי' לא אסיק אדעתי' הרי דאם לא הכיר בו שהוא נגחן בסתמא קבל גם שמירת נזקיו שלא יוזק. ואיך סתם הרמב"ם דאף בסתמא אם הזיק חייב ואם הוזק פטור. אכן לפי מה שביארנו למעלה יתיישב. דהנה הרמב"ם כאן בדיני נזקין לא מיירי כלל באופן שהשומר פשע על שלא שמר השור דאם הי' פשיעה והחיוב מטעם פשיעה זה הוא דיני שמירה. וכאן מיירי הרמב"ם ככל דיני נזקי השור. דמיירי באופן שלא פשע כלל רק הניח בשעה שדרך ב"א מניחים. אלא דעל נזקין שהזיק מחויב ממילא דכיון דעליו מוטל שמירת השור נעשה הוא בעלים על השור. ומשו"ה כתב הרמב"ם דאם קבל עליו שמירת גוף הבהמה אבל לא שמירת נזקיו והזיקה פטור. והשיג הראב"ד דלמה כתב אבל לא דמשמע שהתנה בפירוש שאינו מקבל ע"ע שמירת נזקין ודעת הראב"ד דאף בסתמא אם קיבל שמירת גוף הבהמה אינו מחויב על שמירת נזקין. אכן הרמב"ם לטעמי' דכל היכא דמחויב לשמור הבהמה. ממילא נקרא בעלים של השור. ומתחייב ממילא שהרי שור שהוא בעליו הזיק. ומשו"ה כתב הרמב"ם דדוקא אם התנה בפירוש. שלא יקרא בעליו לגבי נזקין. ואז ממילא מחויבים הבעלים. אבל אם התנה שמקבל שמירת נזקי' נהי דממילא מחויב בשמירת גופה אבל הא לא הוי רק ש"ח (ואף אם הוא שומר שכר כיון דדברו ביניהם שמירת נזקי' א"כ השכר הוא רק בעד שמירת נזקי'. ועל שמירת גופה אינו רק ש"ח). וכיון דדיני הנזקין מיירי שהניח בשעה שדרך ב"א א"כ על שמירת גופה אינו מחויב רק בפשיעה שהרי התם החיוב מטעם שמירה. וא"כ כיון שהניח בשעה שדרך ב"א מניחים. משו"ה פטור. ומשו"ה כתב הרמב"ם דאם הוזקה דאז יתחייב מטעם ש"ח פטור. שהרי לא פושע הוא על שמירתו, ובזה יתיישב נמי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפ"ד ה"ג) ז"ל הרמב"ם המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו המעמיד חייב לשלם מה שהזיק. וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב. והשיג הראב"ד ז"ל א"א וכשקם לה באפה ועיין בלח"מ. ולפי דברינו. דהנה לפי דברי הרמב"ם דחיוב נזקין. לא מטעם שמירה רק מטעם בעלים. משו"ה אם הכישה נעשה בעלים. אבל בקם לה באפה הרי לא נעשה בעלים עלי' משו"ה פטור. אבל לדברי הראב"ד דס"ל החיוב מטעם שמירה. והוא כדעת התוס' דמעמיד נמי החיוב הוא מטעם בעירה. עיין שם בתוס'. והיינו כיון דחזינן דחייבה התורה אותו לשמור שלא יזיק בהמתו. מכש"כ קם לה באפה דבודאי מחויב שהרי עוד גרע משמירה שהוא עושה בידים שהבהמה תאכל קמת חבירו. אכן להרמב"ם ס"ל דנהו דלפי הס"ד הוה סבר דקם לה באפה חייב. הרי דהחיוב מטעם שמירה. אבל למסקנא מסיק דדוקא בהכישה אז חייב דנעשה בעלים. אבל בקם לה באפה אינו מחויב דאין החיוב מטעם שמירה אלא מטעם בעלים. והנה עיקר ראית הרא"ה בשם הרמב"ן דהחיוב הוא אף היכא דלא פשע הוא מדהא דאמרינן דאם דחפתה חבירתה חיוב. אבל אם נימא דחפתה חבירתה פטור הרי דאינו מחויב על נזקין אלא בפשיעה. ולדידי' עכצ"ל דבכל מקום הוי פשיעה דמחויבין לשמור. ועיין בתוס' (דף כ"ג) ד"ה יכלי (ונוכל לומר דשם ג"כ המחלוקת אי מחויב לשמור). נמצא דלרבא דס"ל דתפת' חבירתה פטור. ע"כ דבכל מקום החיוב מטעם פשיעה. דבאמת צריך לשמור שורו שלא יכנס לחצר חבירו ורבא יסבור כהס"ד דגמ' דקם לה באפה נמי חייב. ואם נימא דבכל מקום מחויב לשמור שלא ילך בלי שמירה והוי פשיעה שלא שמרו. נמצא דאף בש"ח מחויב בכה"ג משום הכי רבא לטעמי' קאמר שפיר דדוקא בהכיר בו שהוא נגחן אינו מחויב על נזקי גופה אבל בסתמא מחויב שהרי פשע שלא שמרו דרק בכה"ג מחויב מזיק. ובכה"ג מחויב אם ניזוק. אבל הרמב"ם דפסק דחפתה חבירתה מחויב הרי דמזיק מחויב אף בלי פשיעה ורק מטעם בעלים מחויב. ואינו מחויב לשמור. משו"ה שפיר כתב בדיני נזקין. אם הזיק חייב כדין מזיק דמחויב בלי פשיעה ואם ניזוק פטור שהרי לא פשע במה שהניח כדרך ב"א: ומיושב לפי"ז מה שכתב הרמב"ם דאם השומר מסר השור לשומר אחר הניזק גובה מן השומר הראשון ולא מן השני. דא"ל למה לא שמרתה אתה בעצמך. והקשה הראב"ד דיגבה מאיזה שירצה. ואמאי לא יאמר להבעלים למה לא שמרת. ובזה אין שייך לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ולפי הנ"ל ניחא דהנה התוס' (בדף ל"ו) ד"ה אם יש בו מותר כתבו דאפילו חמישי פעמים שאין לו כל נזקו אם נזקיו יתירים על של רביעי. והקשו כל הפוסקים דכיון דנעשה ש"ש אמאי לא יגבה כל נזקו מהשור כדין כל ש"ש דאף דהגוף של הבעלים אעפ"כ גובה הניזק בתם מגופו. אכן באמת לפי דברינו דעיקר החיוב מטעם בעלים ניחא דגובה מגוף השור שכיון שמסר שורו לש"ח או לשאר שומרים הרי עשאם בעלים על השור וכיון דבעל השור בעצמם עשאם בעלים. ממילא יגבה הניזק שברשותו נעשו בעלים וחל על השור דיני הבעלים שהרי התורה אמרה שאם יזיק יגבו מגופו. והבעלים במסירתו להם עשה שיחול הדין והיינו דוקא באופן שהבעלים בעצמן מסרו ועשאום בעלים. אבל היכא דהניזק תפס השור נהי דנעשה ש"ש עליו. שהרי כיון שיש לו לגבות ונעשה לו השור משכון ונעשה בעלים. אבל יותר מחלקו איך יוכל לגבות מחלק הבעלים הא לא עשאום בעלים. ולא יוכל התופס לחייב את הבעלים. ורק שומר יוכל לחייב את חלק הבעלים דברשותו נעשה בעלים (וכמעט הדברים מבוארים בש"ך) והנה לפי זה הא דמחויב השומר מטעם דנעשה בעלים היינו דוקא ביש לו רשות אז נעשה בעלים וממילא כיון דיש בעלים אחרים פטורים הבעלים הראשונים. אבל אם אין לו רשות לעשות בעלים. א"כ לא נעשה השני בעלים וממילא לא נסתלק החיוב מהראשון. ולפי"ז מיושב שפיר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דהחיוב מטעם בעלים. משו"ה כתב דגובה מן הראשון ולא מן השני שכיון ששומר שמסר לשומר חייב. א"כ הרי אין רשות להשומר למנות שומר. וממילא גובה מן הראשון דיאמר לו מדוע לא שמרת היינו דלך אין רשות לעשות בעלים. א"כ אתה הוא הבעלים וחיובי עליך ולא על השני שאינו בעלים ומסולקת קושית הראב"ד שהקשה יאמר להבעלים למה לא שמרו. להבעלים לא יוכל לומר כן שהרי להם יש רשות לעשות בעלים. וממילא כ"ז שיש בעלים אחרים היינו השומרים נסתלק החיוב מהבעלים. אבל שומר שמסר לשומר הא לא נסתלק החיוב מהשומר הראשון. שהרי אין לו רשות למנות שומר ובעלים אחרים. אכן הראב"ד לטעמי' דהחיוב הוא מטעם שמירה. נמצא אף דשומר שמסר לשומר חייב היינו להבעלים אבל עכ"פ השומר השני הלא מחויב לשמור וכיון דלא שמר משו"ה מחויב הוא לשלם דלגבי הניזק כ"ז שיוכל לגבות מי שיש עליו שמירה יגבה ממנו שהוא הפושע שלא שמר והוא מחויב לשלם: ויתיישב נמי ג"כ דברי הרמב"ם שכתב שאם שור של יתומים הזיק אחר שהועד בפני אפוטרופס. אם תם הוא גובה מגופו והקשה הראב"ד הא סתמא דמתניתין ס"ל אין מעמידין אפוטרופס לתם לגבות מגופו. והנה רש"י פירש הטעם דאין מעמידין אפוטרופס לתם לגבות מגופו משום דמטלטלין הוא ואמרינן שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש בהן אחריות. והקשה בתוס' דלא דמי כלל דהתם מיירי בהזיקו בחיי האב ומשום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. ונראה לי דלפי שביארנו בסימן ד' דאי שעבוד מטעם קנין. אז לא צריכין כלל לערבות. ומשו"ה פסק הרמב"ם במי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים בין מת האב בתוך ל' בין לאחר ל' בין חלקו בין לא חלקו גובה הכהן. משום דשעבוד:

מטעם קנין. וא"כ הרי יש להכהן קנין בהנכסים והוי כשותף ולפי"ז באמת שני יוסף בן שמעון שקנו שדה זה מזה בע"ח גובה מטעם ממ"נ. והא דפריך בגמ' מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי'. היינו לר"מ דמחלק בין חלקו כו' ולדידי' ע"כ ס"ל דלאו מטעם קנין. ומשו"ה פריך כיון דלא יוכל לתבוע את הלוה איך יגבה מהנכסים. אבל אי שעבוד מטעם קנין דילפינן מיוציא אליך את העבוט. אם אינו יכול לתבוע את הלוה יגבה מן הנכסים. ולפי"ז בקרקעות של יתומים בחוב של היתומים. אף דלהיתומים בעצמם לא יוכל לתבוע שהרי על קטנים אין מוטל חיוב פריעת ב"ח יוכל לגבות מהנכסים. אבל זהו דוקא מן הקרקעות. אבל הגבי' שגובין מן המטלטלין אינה מטעם שעבוד שהרי על מטלטלין אין שעבוד. וזה מביא רש"י ראי' דאין על מטלטלין שעבוד. שמשו"ה אמרינן דאין ב"ד נזקקים אלא לנכסים שיש בהן אחריות. ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח משום דעל מטלטלין אין שעבוד. נמצא דמה שגובין מן המטלטלין הוא רק מטעם ערבות. וא"כ מן המטלטלין לא יוכל לגבות אלא כשתבע את הלוה. נמצא דיתומים דלא יוכלו לתבוע אותם לא יוכלו לגבות מן המטלטלין אף בחוב שלהם. משו"ה כתב רש"י דהטעם דאין מעמידין אפוטרופס לתם לגבות מגופו משום דאמרינן אין ב"ד נזקקין היינו דמוכח דאין שעבוד על מטלטלין אלא דיש לומר אף דעל כל מטלטלין לא חל שעבוד. אבל בתם הרי הטילה התורה שעבוד. שהרי בתם אם מכרו גובה מהלוקח. א"כ אדרבה אחרי דגובין מגופו הרי דחל שעבוד א"כ יוכל להיות דמעמידין אפוטרופס לתם לגבות מגופו. אולם לפי מה שביארתי לעיל גבי עשאו אפותקי דבקרקע כיון דעשאו אפותקי הוי ברשות המלוה. וגבי הלוה נעשה אינו ברשותי'. וכי גבי מדילי' גבי. אבל במטלטלין לעולם הם ברשות הלוה. וצריך ב"ד לגבות מהם ולחייבו בדין. ויתמי לא נוכל לחייבם וביחוד בחיובי קרן כיון דשני משאר נזקין דבקרן תמה החיוב מטעם שמירה. הרי דדיני קרן הוא שמחייבים אותם. ויתמי לאו בני חיובי נינהו. וזהו דמספקא ליה אי מעמידין אפוטרופס לתם לגבות מגופו היינו היכא דנגח שור של יתומים. אם מעמידין אפוטרופס לקבל עדות ולחייב היתומים ולגבות משורם. ולפי"ז דברי הרמב"ם הם ממש כדברי הגמ' דהנה בגמ' פריך דאמרינן ברישא שור של חש"ו שנגח של פקח (היכא דלהשור לא הי' אפוטרופס) פטור. ואין מעמידין אפוטרופס לקבל העדות על הנגיחה שהרי דין הוא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וכיון דקרן תמה לדידן פלגא נזקא קנסא וצריכין ב"ד. ואף למ"ד פלגא נזקא ממונא. ע"כ דחיוב שמחייבינן להיתומים ששור שלהם נעשה של הניזק הרי צריכין לקבלת עדות. ואין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. אלא דכל היכא דמן הדין גובין מעמידין אפוטרופס והוא נעשה בעלים ויוכל לגבות אח"כ בזה שקבלו העדות בפני אפוטרופס ומדקתני פטור הרי דאין מעמידין אפוטרופס לתם לגבות עדות על הנגיחה שנגח כשהוא של יתומים דאין מעמידין אפוטרופס כו'. והרי בסיפא קתני שור של חש"ו שנגח. מעמידין אפוטרופס לקבל עדות לחייב היתומים בעד הנגיחה לגבות מגופו וקשה רישא לסיפא. ומשני רבא דבסיפא הכונה כשהוחזק נגחן מעמידין אפוטרופס לשמור אותו לא לחייבו על נגיחה שנגח בעת שלא הי' אפוטרופס דאין מעמידין ע"ז אפוטרופס. אלא מעמידין אפוטרופס לשמור. אבל כיון שהועד אפוטרופס. ויש רשות לב"ד להעמיד אפוטרופס ממילא נעשה האפוטרופס בעלים על השור. נמצא אם נגח אח"כ שפיר קאמר הרמב"ם דאם תם הוא גובה מגופו שהרי אין החיוב מטעם היתומים דבודאי היתומים דקטנים נינהו לא נוכל לחייבם בעד נגיחה. ורק את האפוטרופס מחייבים וכיון דנעשה האפוטרופס ברשות. משו"ה גובין מגופו מטעם חיוב האפוטרופס שהרי האפוטרופס בעלים הוא גם למכור. אבל על הנגיחה שקודם עמידת אפוטרופס כתב הרמב"ם בפירוש דאין מעמידין דהרי לא נוכל לעשות עליהם חיוב לגבות מטלטלי שלהם דיתמי לאו בני חיובא נינהו. (והא דאמר ומשוינן לה מועד אין הכונה דבתם אין מחויב אם נגח אח"כ. אלא משום דבעי למיתני דיני מועד אם גובין מעלי'. וגם מתניתין דמיירי בסיפא הגדיל הקטן אם חוזר לתמותו. מיירי בשנעשה מועד. אבל בודאי אף אם תם הוא גובה מגופו. שהרי החיוב מטעם האפוטרופס שהרי הוא בעלים ברשות שהרי יש ביד ב"ד למנות אפוטרופס):

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה