לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן כד
סוגיא דנתבי' לעניים. ודיני אמר סלע זו לצדקה והאומר כל מה שיוציא אילן זה יהי' להקדש או לעניים וחילוק בין אמר יהי' להקדש מה שיוציא אילן זה. או אומר הרי הם הקדש:
דף לו גמ' ההוא גברא דתקע לחבירו כו'. אמר ליה ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזי הוא לא בעינא נתבי' לעניים הדר אמר ליה נתבי' נהלי איזיל אברי בי נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן. ועיין בתוס' ד"ה יד עניים. והנה הרמב"ם כתב (בפכ"ב מהלכות מכירה בהלכה ט"ו) ז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקניתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדק הבית או יהי' אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר כל היוצא מפיו יעשה והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים. או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן עניים עכ"ל והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א רואה אני שהוא מוסיף אפילו על דברי הרב ז"ל כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע ליה חברי' משום דלא הי' סלע ברשותי' לא מצי מקני ליה אלא במעמד שלשתן. וזה החכם אומר שאפילו לא בא לעולם קנו עניים ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כך וכך כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם לא קנו עניים לדברי הרב עכ"ל. וכתב על זה המ"מ ז"ל בהשגות א"א רואה אני כי הוא מוסיף וכו' ובאמת דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות שם פרק שור שנגח דדבר שלא בא לעולם אינו מוקדש כלל וגם מוסכם הוא מכל המפרשים ומבואר בגמ':
וגם דעת המחבר כן בביאור (פ"ו מהלכות ערכין וחרמין) אלא שכתב שאע"פ שאינו מוקדש הנודר חייב לקיים דבריו מדין חיוב הנדר עכ"ד. ולענ"ד נראה דקושית הראב"ד על הרמב"ם מדברי האלפס במקומה עומדת. דהנה האלפס שם כתב דאיכא דבעא למיפשט מהא דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה. ובעא למיהדר בי' מצי מהדר בי' מדאמר רב יוסף ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן שמעינן מהא דדינא דעניים כדינא דהדיוט כו' וכתב האלפס ע"ז ז"ל ואנן אמרינן ליכא למשמע מינה הרי דבהדיא אמרינן בפיך זו צדקה אלמא בדיבור מחייב. והא דאיצטריך לרב יוסף הכא לומר ואע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ליה אנן יד עניים אנן דאלמא דאי לאו הכי מצי למיהדר בי' לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי אלא משום דההוא פלגא דזוזי לאו ברשותי' הוה קאי כו'. אבל מידי דאיתא ברשותי' ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בי' עניים עכ"ד. והנה אם נימא דהרב אלפס ס"ל כתירוץ התוס' בשם ר"ח שזה לא הי' רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא הי' רוצה ללותו לפי שעה ולהחזיר אחר. א"כ מאי קאמר רב אלפס דדוקא משום דהפלגא דזוזי לא הי' ברשותי'. אבל אם הי' ברשותי' לא הוי מצי למיהדר הא בהדיא אמרינן בפ"ק דערכין דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו. הרי אף דהדבר ברשותי' מותר ללות. וכן הביא האלפס האי פסקא בב"ב בהשותפין דהאומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר. והרי כשאמר סלע זו בידו היא. וע"כ דסובר האלפס דמאי דאמר ניתבי' ניהלי רצה לחזור מהנתינה. וא"כ מאי משני רב אלפס שמשו"ה אילו לא הי' רב יוסף כיד עניים הוה מצי למיהדר בי' משום דלא הי' הפלגא דזוזי ברשותי'. לדברי הרמב"ם דאף היכא דלא חל ההקדש מחויב לקיים נדרו משום היוצא מפיו. א"כ נהי דלא נעשה הסלע צדקה אעפי"כ הרי מחויב לקיים מדין נדר. ואיך יחזור בו. ע"כ לכאורה דהאלפס סבר דבדבר שאינו ברשותי'. כיון דלא נעשה עתה צדקה. אינו מחויב לקיים אף כשיבא אח"כ לידי' היכא דאמר יהי' להקדש. וזו היא השגת הראב"ד. ועיין בכ"מ שרוצה לפרש השגות הראב"ד על מה שאמר הרמב"ם שאם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שתוציא אילן זה לעניים זכו בהן העניים דאמאי זכו בהן עניים. נהי דהוא חייב לקיים דבריו מדין נדר אבל היורשים הא לא נדרו. ואף כי קושית הכ"מ היא קושיא גדולה על הרמב"ם אבל הראב"ד נראה ברור דקושיתו היא אעיקר דברי הרמב"ם דמחויב לקיים מדין נדר. וכמו שכתבתי ומה שתירץ הכ"מ על קושייתו על הרמב"ם דהא היורשים לא נדרו. וע"ז תירץ הכ"מ דכיון דאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים. והם שמעו ושתקו סברו וקבלו והוה ליה כאילו נדרו הם בעצמם הדברים תמוהים. חדא דלמה ימחו באביהם. יאמרו נחת רוח עשו לאביהם ומשום כבוד אביהם שתקו ועוד הא בנדר אמרינן דבעינן פיו ולבו שווין. ואף דבקדשים כתיב כל נדיב לב הא הוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד כדאמרינן בשבועת כ"ו. וכן הביא הב"י בעצמו בחו"מ (סימן רי"ב סעיף ח') ב' דיעות בזה. הרי דמספקא ליה לומר דיכול להיות דבעינן דוקא שיוציא בשפתיו. וא"כ איך סתים (בסעיף ז') שם כדברי הרמב"ם דאם צוה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהן עניים לפי דבריו בעצמו בכ"מ דהטעם משום דשמעו ושתקו הוי כנדרו הם. אבל בשפתם הא לא הוציאו וא"כ הי' לו להביא דהוי ספיקא דדינא. והנה המחבר פסק בחו"מ (סימן רי"ב סעיף ז') כדברי הרמב"ם דאם אמר אדם כל מה שתלד בהמתו יהי' הקדש לבה"ב כו'. אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. ואילו (בסעיף ט') כתב ז"ל וכן אם אמר קרקע זו לכשאקננו יהי' הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל אם אמר לכשאקננו אקדישנו או אתננו להקדש הוי עליו נדר וצריך לקיים נדרו. וכבר תמה שם הרמ"א וז"ל ודברי המחבר שסתם לעיל כדברי הרמב"ם וכאן כדברי הרא"ש אינו נכון. ומה שתירץ ע"ז הט"ז ז"ל זה דעת הרא"ש שזכרנו שמחלק בין יהי' לאתננו. ונ"ל דהמחבר לא כיון כאן לפסוק כהרא"ש. אלא נמשך למ"ש לעיל ויש מי שאומר וכו' לכל זה הסעיף שאחריו. וכוונתו שחולק על תחילת ס"ז דאין מחלק בין הלשונות. והיש מי שאומר מחלק כו'. ובזה נסתלקה תמיהת רמ"א במ"ש דברי המחבר אינם נכונים עכ"ד הט"ז. אבל באמת קשה מדברי המחבר ביו"ד (סימן רנ"ח ס"ח) ז"ל המחבר. אם יש לו חוב על אחר ואומר יהי' להקדש או לצדקה אינו כלום. אבל אם אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אקדשנו או אתננו לצדקה חייב להשלים דבריו להקדישו כו' הרי דסתם שם המחבר כדעת הרא"ש:
והנה לכאורה יש לתרץ הקושיא שהקשה הראב"ד על הרמב"ם מדברי האלפס בפשטות. דהנה הרמב"ם לא כתב דינו דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה יהי' הקדש דאף שאינו חל ההקדש. מחויב לקיים דבריו מדין נדר משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה. אלא היכא דבידו לקיים דבריו שהוציא בפיו. שהוא אומר שיהי' הקדש ומוטל עליו לקיים דבריו להקדישם. וממילא יהי' הקדש. אבל היכא דאין בידו לקיים מה שהוציא מפיו. כגון שאמר כל מה שיוציא אילן זה הרי הוא הקדש. כיון דלא חל ההקדש על הפירות שהרי אינן בעולם. בכה"ג גם הרמב"ם מודה דאין מחויב להקדיש שהרי לא אמר יהי' הקדש רק הרי הוא הקדש. ודיבור דהרי הוא הקדש. אין יכול להתקיים שהרי דיבור דהרי הוא הקדש משמע דנעשה עתה בשעת דיבורו הקדש. וזה אי אפשר להיות הקדש קודם שבא לעולם ולא דמי להיכא דאמר יהי' הקדש דסבר הרמב"ם דמחויב לקיים דבריו דהתם הרי יכול לקיים הדיבור שיהי' הקדש היינו שיקדישנו ולענ"ד נראה שהחילוק פשוט וברור. ולפי"ז לא אוכל להבין דברי הקצוה"ח (בסימן רי"ב ס"ק ד') שכתב להביא ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דאמרינן במס' פאה מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה בו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ומפרש לה בפ"ק דמציעא מעני לעני מחלוקת וכיון דמיירי מעני לעני וסברי חכמים דלא אמרינן מגו ולא זכה העני שליקט בשבילו. א"כ אמאי יתננה לעני הנמצא ראשון יזכה בה הוא עצמו כיון דעני הוא. ומכאן הביא ראי' לדברי הרמב"ם דאף שאין חל ההקדש מחויב לקיים דבריו מדין נדר א"כ כיון שאמר הרי זו לפלוני עני מחויב ליתנו מדין נדר. אלא כיון דרק מדין נדר הוא. יכול ליתן לעני אחר כדאיתא בשו"ת רדב"ז דבנודר לפלוני עני הוי ספק אי יכול ליתן לעני אחר והוכיח הקצוה"ח דיכול ליתן לעני אחר את"ד. אכן לענ"ד דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דאין מחויב לקיים דבריו. שהרי הוא לא אמר זה יהי' לפלוני דהי' משמע להבא. דאז מחויב לקיים דבריו שיהי' לפלוני עני. אבל הוא אמר הרי זו לפלוני היינו שרצה שתיכף בלקיטתו יהי' עשוי של פלוני. וזה אי אפשר להתקיים שהרי חכמים לא ס"ל דזכי לחברי'. וממילא אין עליו דין לקיים דברו. אחרי שאין בידו לקיים נדרו והוצאת שפתיו וביותר שגבו ממני דברי הקצוה"ח שרצה לתרץ גם לפי שיטת הרא"ש דס"ל דאין צריך לקיים דבריו משום נדר היכא דאמר יהי' הקדש תירץ הקצוה"ח הא דתנן יתננה לעני הנמצא ראשון ולא יזכה בה הוא עצמו לפי מה שכתב הרא"ש בנדרים (דף ל"ד) בשם הר"א ממיץ דהיכא שהי' לפניו ככר של הפקר ולא הי' אחר סמוך לה אלא הוא דיכול להקדישו כיון שבידו לזכות בה לא הוי דבר שלבל"ע ע"ש. וא"כ הכא נמי אם ירצה לזכות בה הוא עצמו הרי חייל נדרו מה שנדר ואמר הרי זו לפלוני עני דלא הוי דשלבל"ע כיון שהי' בידו לזכות. אבל אם אינו מכוין לזכות לעצמו ולא בא לידו כלל לא חייל נדרו דאפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דשלבל"ע היינו כשבא לידו לבסוף עכ"ד הקצוה"ח וע"ש וקצרה דעתי מהבין הדברים דהתינח אם הי' סברת הרא"ש דמשו"ה כשאמר כל מה שיוציא אילן זה יהי' לעניים. אינו מחויב לעניים מטעם נדר. אם הי' טעמא דהרא"ש משום דנדר לא חל על דבר שלבל"ע אז שפיר מחלק הקצוה"ח דהכא כשאמר ה"ז:
לפלוני עני. כיון דבידו לזכות הוי כדבר שבא לעולם וחייל נדרא כדעת הר"א ממיץ דכל שבידו לזכות הוי כדבר שבל"ע. אבל זה אי אפשר כלל לפרש בדעת הרא"ש שהרי שפתי הרא"ש ברור מללו. דאם אמר לכשאקחנו אקדישנו דאז מחויב לקיים נדרו דבודאי נדר חל אף על דבר שלא בא לעולם. אלא דטעם הרא"ש דס"ל דכשאמר יהי' הקדש לכשאקחנו דאין מחויב לקיים מטעם נדר. דאין בלשון יהי' קבלה על עצמו שיקדיש. רק הקדש על החפץ. וזה לא חייל מטעם דשלבל"ע ועל עצמו לא קיבל להקדיש דאין בלשון יהי' התחייבות על עצמו. א"כ מה מועיל שיהי' הדבר בידו ולא יקרא דשלבל"ע. עכ"פ לדברי הרא"ש אין בלשון יהי' נדר כלל. ומכש"כ בלשון הרי זו דאין כאן נדר התחייבות על עצמו. וגם אין לדחוק ולבאר כונת הקצוה"ח דהרא"ש יסבור דאמירה לצדקה הוי כאמירה לגבוה. ואין יכול לשנות לעני אחר ומשו"ה היכא דזכה אח"כ לעצמו. חייל ההקדש היינו אמירת הרי זו לפלוני עני. ונעשה של פלוני עני ולא מטעם נדר. (דלברי הרא"ש אין כאן נדר כיון דלא קיבל ע"ע). רק מטעם הקדש שנעשה מה שליקט של פלוני עני כיון דבשעה שזכה נעשה בא לעולם. וחייל ע"ז אז אמירת הרי זו. הנה מלבד דהקצוה"ח לא בסתר דיבר דחייל נדרו הרי דכונתו מטעם נדר. לבד זה גם זה אינו מספיק. דכיון דאמר הרי זו לפלוני עני. ולא אמר לכשאזכנה. ממילא משמעות דבריו שיהי' תיכף של פלוני וכיון דתיכף לא חייל גם לאח"כ כשיזכה לא יחול שהרי לא הקדיש לכשיזכה דדוקא אם אמר פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה לכשיתלשו אז חייל תרומה לכשיתלשו משום דבידו אבל אי לא אמר לכשיתלשו גם כשנתלשו לא חייל. וכן כתב שם הרא"ש בשם הר"א ממיץ ז"ל ואמר לכשאזכנה בככר זה תהי' הקדש. ולא לחנם דקדק ושינה מלשון הגמ'. אלא משום דדוקא בכה"ג דאמר לכשאזכנה. אז חייל הקדש כשיזכה משום דבידו לזכות. אבל הכא בפאה דמיירי ע"כ שלא אמר לכשאזכנה. שהרי לר"א ס"ל דזכה תיכף לפלוני בלקיטתו. ע"כ דאמר בלשון הרי זו לפלוני עני. בכה"ג היכא דבשעת לקיטתו לא זכה בעדו משום דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אליבא דרבנן. גם אם אח"כ יזכה לעצמו לא יחול שם צדקה על הפאה שהרי לא הקדיש לכשיזכה. ובר מן דין. איך נימא דמשו"ה אמרי רבנן יתננה לעני הנמצא ראשון ופליגי אר"א דאמר זכה לו משום דאם יזכה יצטרך ליתן לו. אדרבה זהו רצונו ליתן לפלוני עני. אלא דקושית הקצוה"ח שהקשה אמאי קתני יתננה לעני הנמצא ראשון יזכה בה הוא. לכאורה פשוט דרבנן רבותא קמ"ל דלא מיבעיא דלא זכה לפלוני עני. אלא אף אם רוצה להחזיק בעד פלוני העני בלא זכי' דגם זה אסור. (אם אין רוצה לזכות בעצמו מאיזה טעם שיהי') דלא תימא דרק לא זכה בעדו. אבל להחזיק בלא זכיות עד שיבא פלוני העני ויתננו לו שרי קמ"ל דגם זה אסור דכיון דלעצמו אין רוצה לזכות. ופלוני העני לא זכה. חיוב עליו ליתן לעני הנמצא משום גזל עניים דכיון דזכי רחמנא לעניים לזכות כל הקודם. אסור לו לחוב לעניים להחזיק בעד אחר היכא שאין רוצה לזכות בעדו ממדת חסידות או מאיזה טעם שיהי', הדרן לדברינו דאף להרמב"ם דס"ל דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה יהי' הקדש חייב לקיים דבריו. היינו דוקא שאמר בלשון יהי' דאז בידו לקיים דיבורו שאמר יהי' הקדש. שהרי כשיקדיש יתקיים דיבורו ומוציא שפתיו. אבל אם אמר כל מה שיוציא אילן זה הרי הוא הקדש. אז גם הרמב"ם מודה שאין מחויב להקדיש. שהרי אף כשיקדיש לא יתקיים דיבורו והיוצא משפתיו. שהרי הוא אמר הרי הוא הקדש היינו דעשה תיכף להקדש וזה אין יכול כלל להתקיים שיוקדש קודם שבא לעולם. ואף כשיקדיש אח"כ הרי יהי' הקדש רק מכאן ולהבא והוא לא אמר שיהי' הקדש אח"כ בכה"ג גם הרמב"ם מודה דאין עליו להקדיש ועתה נחזי אנן הא דדחה רב אלפס דברי אלו דס"ל דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה ורצה למיהדר בי' מצי למיהדר בי' מדאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן הרי דבלאו הכי הי' יכול לחזור בו. ודחה רב אלפס דבריהם משום דהתם הוי אינו ברשותי' ובמטלטלי אפילו ממון שיכול להוציאו בדיינין אינו ברשותי'. ואין יכול להקדישו. ואם כוונת האלפס העיקר להקשות דכיון דאמר ניתבי' לעניים. א"כ רצה להקדיש לצדקה את הפלגא דזוזי שיתן לו ההוא גברא דתקע. וא"כ בלא יד עניים יהי' צדקה. א"כ למה ליה להאלפס למימר משום דהוי אינו ברשותי' ודבר שאינו ברשותי' אין יכול להקדישו. תיפוק ליה דההוא פלגא דזוזי הוי אינו שלו כלל. דהרי כ"ז שלא נתנו לו עדיין לא נעשה שלו ובידו ליתן לו פלגא דזוזי אחר. אלא ע"כ דמההוא פלגא דיתן לו לא קשה כלל שהרי לא אמר שיהי' צדקה כשיתן לו. אלא אמר נתבי' לעניים היינו דהתוקע יתן לעניים. אלא עיקר כוונת האלפס להקשות דכיון דאמר נתבי' לעניים הרי עשה צדקה את שעבוד הפלגא דזוזי שיש לו. והוי כמסר לצדקה את חוב הפלגא דזוזי. וא"כ אף בלא יד עניים. איך יחזור כיון שכבר הקנה באמירתו את חוב הפלגא דזוזי לצדקה. וע"ז משני האלפס דחוב פלגא דזוזי הוי דבר שאינו ברשותי'. ולא מצי להקדיש חוב. והוא הסברא שכתבו הפוסקים ותוס'. דמשו"ה מכירת שטרות דרבנן דמה"ת אין חל קנין על שטרות וחובות אף דיכול להוציאו בדיינין כיון דגבית החוב אינו ברשותי'. דצריך עדיין להוציא ומחוסר גוביינא. נמצא כיון דהחוב אין בידו כלל להקדיש. והוא אמר ניתבי' לעניים ולא אמר בלשון פלגא דזוזי שיתן לו יהי' הקדש דאז הי' מחויב לקיים מדין נדר רק הוא אמר ניתבי' לעניים היינו שהקדיש החוב לצדקה. ומשו"ה כיון דלא חייל מדין הקדש אף מדין נדר אין כאן שהרי אין בידו כלל לקיים מוצא שפתיו שהתוקע יתן. שהרי חוב לא נעשה קודש. וכשיזכה לא אמר שיהי' קודש. והוי דומיא דהרי הוא קודש דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דאין מחויב לקיים דבריו כמו שביארנו ומיושב שפיר מה שהביא הב"י בעצמו ביו"ד (סימן רנ"ח) דאם יש לו חוב על אחר ואמר יהי' להקדש או לצדקה אינו כלום. והקשינו הא המחבר בעצמו הביא בחו"מ (סימן רי"ב) דעת הרמב"ם דאף שאין חל ההקדש מחויב לקיים מדין נדר. אכן לפי הנ"ל מיושב שהרי כיון שאמר חוב זה יהי' להקדש או לצדקה. הרי אין בידו כלל לקיים מוצא שפתיו שהרי אף אם יקדיש אח"כ כשיגבה. הרי כשגובה אינו חוב בידו רק כסף שלו. נמצא דהוא אינו מקדיש חוב אלא כסף שלו ואינו מקיים דיבורו כמו שהוציא בשפתיו שהחוב יהי' קודש וכיון דאין בידו לקיים מוצא שפתיו שהרי החוב אין בידו להקדיש משום דהוי דבר שאינו ברשותי'. משו"ה אין חייב להקדיש גם הכסף שגבה בעד החוב אף לדעת הרמב"ם. כ"נ לפענ"ד נכון הדבר:
אולם באשר עדיין ע"פ הדרך הנ"ל עוד לא יתיישב דברי הרמב"ם גבי אם אמר ש"מ תנו כל מה שיוציא אילן זה לעניים דקשה עליו קושית הכ"מ כיון דלא חל הקדש רק מדין נדר. והרי היורשים לא נדרו. ועוד יש דיקדוק על הרמב"ם שבפ"ז מה' ערכין כתב הרמב"ם בהלכה ל"א ז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דשלבל"ע אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כו' כיצד האומר הרי עלי להקדיש כל מה שתעלה מצודתי מן הים הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל מה שאשתכר בשנה זו כו'. ולכאורה קשה אמאי נקט הרמב"ם בדבריו הרי עלי דבזה כו"ע מודו. עדיפא הוי ליה להרמב"ם למינקט. דאף אם לא אמר הרי עלי רק אמר בלשון יהי' הקדש ג"כ מחויב לקיים דבריו כדבריו בעצמו (בפכ"ב מהלכות מכירה). עוד הקשו קצת על הרמב"ם דאיך כתב שם הרמב"ם דהמקדיש מעשי ידי אשתו הרי זה עושה ואוכלת והמותר חולין. דהרי לפי דברי הרמב"ם אם אמר בלשון זה מעשי ידי אשתו יהי' הקדש (דבכה"ג מיירי מתניתין דלר"מ קדישא. אף דלא חל ההקדש עכ"פ הוא מחויב להקדיש מדין נדר. ואיך כתב הרמב"ם עושה ואוכלת והמותר חולין הרי דמותר לעשות כן וכל הנ"ל אינם מיושבים ע"פ דרך הנ"ל. ע"כ נראה לי לומר בע"ה דרך אחרת:
והנה הרמב"ם שם כתב ז"ל אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן. הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשי ידי' קדש. הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש. והקשה הכ"מ בשם הר"ן דהרי אמרינן בגמ' כתובות (דף נ"ח) אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. לימא מסייע ליה המקדיש מעשי ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת כו' ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש לא תימא טעמא דר"מ משום סבר אדם מקדיש דבר שלבל"ע. אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשי ידי' נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן הרי דמוכח מהגמ' דאם אין יכול לכופה למעשי ידי' היינו לרב הונא דס"ל יכולה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה. אף אם נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוי קודש דכיון דאין יכול לכופה. אין בידו להקדיש הידים. וא"כ הרמב"ם דפסק כרב הונא אמר רב דיכולה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה איך כתב דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן חל ההקדש ועיין שם בדבריו. ונראה לי ליישב בפשטות דהנה הרמב"ם כתב שם (בפ"ז מהלכות ערכין הלכה ל') ז"ל המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדש ופקע השכירות ואם דר בו השוכר מעל והקשה הלח"מ דהרי הרמב"ם בעצמו פסק (בפ"ה מהלכות מעילה) דהמקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר. ואיך כתב הרמב"ם דאם דר בו השוכר מעל. ונראה לי דהנה התוס' בב"מ (נ"ו) ד"ה והאי ביומי' מכירה הקשו איך אמרינן דיש אונאה בשכירות משום דשכירות ליומא ממכר הוא. והא בפרק קמא דעכו"ם מוכח דשכירות לא קנוי מישראל ששכר פרה. ומלא לבית דירה אמרו. ותירץ התוס' משום דכתיב ממכר מיותר. ובאמת לכאורה פשוט החילוק דהנה הא דאמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא. אין הכונה שיקנה גוף הדבר. שאם השכיר לו כלי הקנה לו גוף הכלי. דקנין שכירות אינו אלא קנין תשמיש בהדבר. והנה באונאה אטו כתיב ממכר גוף הדבר ממכר סתמא כתיב. וא"כ מכירת התשמיש ליומא מכירה היא. וכיון שנתאנה בממכר התשמיש חוזר בו אבל בע"ז שם קאי לגבי אכילת תרומה שאם כהן שכר פרה מישראל לא יאכילנה פרשיני תרומה. דנהי דיש לכהן בפרה קנין תשמיש ליומא. אבל גוף הפרה הלא של ישראל דשכירות לא קניא שיקרא גוף הדבר של השוכר. ורק קנין שכירות יש לו בהדבר. וכן לגבי הכנסת ע"ז כיון דביתו של ישראל היא אף דיש להעכו"ם קנין שכירות בהבית. אבל גוף הבית הרי היא של ישראל. וא"כ אסור להכניס בתוכה עכו"ם משום לא תביא תועבה אל ביתך אבל גבי אונאה יש לזה דין אונאה שהרי ממכר הוא היינו מכירת התשמיש. ועיין בהרמב"ם (בפ' כ"ג מהלכות מכירה). שוב מצאתי ת"ל שכונתי בזה לדעת הנמו"י. שכן ביאר הנמו"י שם בהדיא. והנה הא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד היינו דאין לו קנינים אלא לגבות ממון. משו"ה כשהוא הקדיש אינו יכול לגבות שאיך יגבה מן ההקדש (ודעת הרמב"ם בכל מקום דאף שהקדיש ס"ל דאף בקדושת דמים חל ההקדש כשבאין לפדות משלמין להבע"ח). אבל קנין שיש לאחר לא יוכל להקדיש שאין אדם יוכל להקדיש קנין שאינו שלו. נמצא דכשהשכיר הבית. ואח"כ הקדישו גוף הבית נעשה קדוש. אבל קנין השכירות שקנה השוכר לא יכול להקדיש. והא דכתב הרמב"ם ופקע השכירות. אין כונתו דההקדש מבטל השכירות. אלא כונת הרמב"ם דעתה אין יכול לדור בו. שאף שיש לו קנין שכירות בהבית. אעפי"כ גוף הבית קדוש שהרי גוף הבית לא קנה. נמצא איך ידור בו הרי הוא דר תחת בית של הקדש. וע"כ הוא נהנה מן ההקדש שהרי הוא דר תחת בית הקדש. אף דיש לו קנין להנות. הקנין לא יוכל לבטל איסור הנאת הקדש. ועיין בתוס' ב"ק (דף נ"א) ד"ה השותפין:
והנה אף דאמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא. אעפ"כ אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף היינו דכל זמן שלא דר כל משך זמן השכירות אינו מחויב לשלם. ומשו"ה נפסק הדין בחו"מ (סימן שי"ב) דאם נפל הבית אינו משלם. אלא דמי השכירות שדר. אבל לא מכאן ולהבא והיינו דכיון דאמרה התורה כשכיר שנה בשנה דשכירות דשנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת. ע"כ דכן דין השכירות הוא. שזה קונה קנין התשמישים והמשכיר יש לו זכות שכשישתמש יתחייב בעד התשמישים. ועיין בתוס' (ב"מ דף ס"ה) ד"ה שכירות. (ובמקום אחר ביארתי בארוכה. וחלקתי בין אדם דאין בו קניינים דאז ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ובשדה וכלים דיש קניינים אינו אלא לבסוף, ודוק כי בזה מיושב תמיהת הש"ך על המחבר חו"מ סימן קכ"ו סעיף י"ח). נמצא לפי זה אם אחד השכיר בית לחבירו. ואח"כ מכר הבית לאחר הרי מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. נמצא כיון דהתחייבו בעד השכירות ובא אח"כ הרי זכה השני (אם הקנה בסתמא ולא ידע שהשכיר) בזכות שיש להמשכיר בהשכירות שיתחייב נמצא דכן הדין כשהקדיש שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וממילא כשהשכיר אדם בית ואח"כ הקדיש גוף הבית נעשה קדוש אבל קנין השכירות לא קדוש. אבל זכות יש להקדש בקנין השכירות שיתחייב להקדש הדמים. והנה לעיל ביארנו. דמשו"ה הדר בבית של הקדש מעל. דפירושו בגמ' דאף דאמרינן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר אעפ"כ בהקדש מחויב דכהדיוט מדעת דמי. וביארנו דהיינו דהשכירה לו התורה והוי כנחית לאגרא. ומחויב בשכר מה שנהנה. וממילא יש דין מעילה שכיון שנוטל דבר שמתחייב בעדו להקדש ממילא הרי הכניס לרשותו דבר שמחויב לשלם להקדש. אלא דזה הדין דהשכירה התורה היינו דוקא היכא דהשכירה התורה. אבל המקדיש בית בנוי לא השכירה התורה. ומשו"ה במקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל דהתורה לא השכירה רק תלוש. אבל לא מחובר אבל היכא דיש זכות להקדש במחובר שיתחייב דמים להקדש בכה"ג לא שייך לומר אין מעילה במחובר דהרי המעילה בעד הדמים שנחייב להקדש תשלומין. והדמים הלא לא מחוברים הם ובפרט בתלוש ולבסוף חברו דהרי אמרינן דהמקדיש תלוש ואח"כ חברו יש מעילה ורק בהקדיש במחובר אז אין מעילה. ואין ע"כ הטעם משום דעל מחובר אין חייבים מעילה. אלא דדין הוא בהקדש שכשהקדיש מחובר אז לא השכירה התורה. אבל היכא דיש התחייבות להקדש בכה"ג יש מעילה שהרי הקדיש דמי הדבר. וע"ז לא שייך מחובר ועיין בתוס' (כתובות מ"ו) ד"ה אתיא. דמה שמשתמש בבית לא חשוב מחובר דתשמיש הבית לא חשוב קרקע ולפי"ז בודאי יקשה אמאי הדר בבית בנוי לא מעל. הרי תשמיש דירה לא חשוב כקרקע. ועכצ"ל דמשו"ה אין מועלין בדר בבית שהקדישו בנוי משום דדיני הקדש שהשכירה התורה אינו במחובר דלא השכירה. אבל היכא דהקדיש זכות התחייבות בכה"ג יש מעילה. לפי"ז בפשוט החילוק מה שאמר הרמב"ם שאם הקדיש המשכיר את הבית אם דר בו השוכר מעל שהרי השוכר דר בשלו ורק להמשכיר יש זכות להתחייב לו דמים. וכשהקדיש הבית גם הזכות נעשה קדש. ומתחייב ע"כ דמים להקדש וכל המתחייב דמים להקדש מעל שהוציא הדמים לחולין. וכל זה דוקא בדר בה השוכר. אבל אם דר בה איש אחר שלא התחייב את עצמו. ולא שכר את הבית. אם ידור בהבית לא ישלם שהרי לא השכירה לו התורה. משו"ה פסק (בפ"ה מהלכות מעילה) דאם דר בה אחר לא מעל. ועפי"ז שביארנו דשכירות קניא. וגם ביארנו דהיכא דיש לו קנין אז אין הקדש יכול להפקיע שעל קניינו של זה לא יוכל לחול הקדש. לפי"ז מיושב ג"כ בפשטות הקושיא שהקשו. דאיך פסק הרמב"ם דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן. מעשי ידי' הקדש והרי בגמ' אמרינן ופליגא דריש לקיש כו' מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן לר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הרי דאם נפסוק כרב הונא דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית אף אם אמר יקדשו ידיך לעושיהן (שהרי ר"מ ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואף אם לא אמר כמו שאמר דמיא) אעפ"כ לא קדש מעשי ידי'. אכן באמת שם בגמ' אמרינן (בדף נ"ט) קונם שאני עושה על:
פיך אין צריך להפר כו' רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור. ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי ופרכינן שם דהא דבר שלא בא לעולם הוא. ובעי למימר דקונמות מועיל בדבר שלבל"ע. ודחי שם. ומסקינן דהטעם משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד ופרכינן ונקדשו מהשתא ואמרינן אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל כי היכי דלא תקדוש מהשתא. ועתה נחזי אנן מאי ביאור דאלמוה רבנן כיון דמן התורה חייל איך התירו רבנן. ועכצ"ל דאלמוה רבנן פירוש דרבנן נתנו לו קנין בה כי היכי דלא יחול הקדש ומתחלה הוה סבור כיון דיכולה אשה שתאמר איני נזונית ואיני עושה א"כ יש לו בה רק שיעבוד משו"ה פריך דכשהקדישה יחול הקדש שלה. ומשני דכדי שלא תפקיע שעבוד הבעל. משו"ה נתנו לו קנין בידי'. ומשו"ה אין יכולה להקדיש מהשתא ואף דנתנו לה רשות שתאמר איני נזונית ואיני עושה היינו שנתנו לה כח ורשות שבעת שתעשה ותאכל יהי' שייך לה. אבל בעת שנזונית אז יש לו קנין כדי שלא תפקיע בקונם ותאסור עליו. נמצא כיון דנתנו לה קנין והיא אינה יכולה להקדיש. משו"ה אדרבה הוא יכול להקדיש. ומשו"ה פסק הרמב"ם דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן דחל ההקדש. שהרי הוא פסק כשמואל דיפר שמא יגרשנה. אבל עתה לא חל קונם שלה ע"כ דס"ל אלמוה רבנן לשעבודי' ומהו האלמות שהקנו לו קנין בהידים דעל קנין לא יחול הקדש. וממילא אם הוא הקדיש הידים לעושיהן חל ההקדש. ולא קשה מגמ' דאמר ופליגא דריש לקיש כו' דשם הוי סבר כסלקא דעתך דגמ' דאין לו רק שיעבוד. ושיעבוד לא יכול להקדיש דאיך יאמר יקדשו ידיך לעושיהן דאינם שלו ושעבוד הוי דבר שאינו ברשותי' ולא יכול להקדיש כנ"ל. אבל להמסקנא דאלמוהו לשעבודי' היינו דנתנו לו קנין שפיר יכול להקדיש:
והנה בב"מ (דף ס"ו) אמרינן אמר רב נחמן השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קני הדר ארעא והדרא פרי למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה והאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא בא לעולם כו' ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור. ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' ומשנינן התם זביני הכא הלואה ומפרש ר"ת התם באסמכתא לא הקנה לו כלל דאסמכתא לא קניא. נמצא דהוי מחילה בטעות. אבל הכא הרי מכר לו. ונהי דיכול לחזור. אבל אין לו לחזור בו ממכירתו עיין שם בתוס'. נמצא דהמוכר פירות דקל לחבירו אין הכוונה שלא מכר לו משום שהוא דבר שלבל"ע. אלא דלא נעשה של הלוקח. אבל הוא מכר. אלא דיש בידו לחזור. אבל אם לא חזר בו הוא מכור לפלוני היינו דהוא מצידו מסר. אלא שלא חל קנין על זה. והנה אילו היו פירות דקל דבר שאין בידו כלל לא הי' שייך על זה לומר שמכר ומסר. אלא דבאמת גם עתה קודם שבאו הפירות לעולם הרי יש לו אכילת פירות בהדקל. וכשהוא מוכר פירות דקל הרי הוא מוכר אכילת פירות שהוא דבר שלו ובידו. אלא דמשו"ה לא קנה הלוקח משום דאכילת פירות הויא דבר שאין בו ממש. וכדאמרינן יאכל פלוני פירות דקל לא קנה משום דאין ממש באכילת פירות. כיון דלא הקנה דקל לפירותיו. ומשו"ה במוכר פירות דקל אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' שהרי הוא מכר לו אכילת הפירות. ואף דהלוקח לא קנה משום דאין בו ממש. אבל הוא מכר וכיון דמכר יכול הלוקח לשמוט ולאכול. ומשו"ה נפסק הדין בחו"מ (סימן ר"ט) דאם יש בידו שטר כשבאו הפירות לעולם אין יכול לחזור בו והיינו דכיון דהוא מכר אלא דלא חל עדיין הקנין כ"ז שלא באו הפירות דאז הויא אכילת הפירות אין בו ממש. אבל כשבאו הפירות לעולם ונעשה ממש אז חל קנין השטר ואילו לא הי' הפירות באין כלל לעולם לא הי' חל קנין השטר:
ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם שאמר אם אמר אדם כל מה שיוציא אילן זה אע"פ שאינו מתקדש חייב לקיים דברו מדין נדר שנאמר ככל היוצא או יעשה. דהנה בנדרים (דף כ"ט) אמרינן דאם אמר לאחר ל' עולה לא מצי למיהדר בו בתוך ל' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והקשה שם הר"ן ותהוי נמי כמסירה. הא בהדיוט אף אם מסר ואמר שלא יקנה אלא לאחר ל' יכול לחזור בו ועי"ש בדבריו. ולדברי הרמב"ם פשוט דלא מייתי. אלא דאמירה הויא כמסירה להדיוט ואילו בהדיוט אם רוצה ומסר שיקנה לאחר שלשים בכלות השלשים יום אין צריכין עוד להקנאתו שאם לא חזר בו ממילא הוא קונה אלא דיש לו רשות לחזור בו כיון דלא נעשה קנין גמור עדיין דיבור הוי ואתי דיבור ומבטל דיבור. וכמפורש בקידושין דלר"ל דלא ס"ל אתי דיבור ומבטל דיבור לדידי' אין יכול לחזור בו ואם נימא דמקנה לאחר שלשים אין מקנה עתה כלום אלא בכלות השלשים יום הוא מקנה וכן בקידושין בכלות שלשים הוא מקדש. א"כ נהי דלא ס"ל אתי דיבור ומבטל דיבור. עכ"פ עתה אינו מקדש ע"כ דס"ל כשאומר לאחר שלשים אז עשה חלות שיחול לאחר ל'. אלא דיש לו כח לבטל ולחזור בו. וזה הדין דיש לו רשות לחזור בו. ויש לו כח לבטל אינו דוקא אלא בהדיוט. אבל בהקדש דמחויב הוא לקיים דיבורו כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה אין לו רשות ויכולת לחזור בו. וממילא נשאר ההקדש קיים. ולענ"ד דזהו ג"כ ביאור דברי הרמב"ם שכתב שהפקר מטעם נדר ותמהו המפרשים. ולפי שכתבתי יהי' פשוט כוונתו דבא לומר שאין בידו לחזור בו מן ההפקר. ולבטל דיבורו כדין אתי דיבור ומבטל דיבור. לזה כתב דהפקר כנדר דאמרה התורה דאין בידו לחזור בו ולבטל דיבורו. ולפי"ז שפיר כתב הרמב"ם דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים אע"פ שאינו מתקדש חייב לקיים דברו דכפי שביארנו מוכח מב"מ דמוכר פירות דקל מכירה הויא שהרי בידו הוא אכילת הפירות אלא דלא חל קניינים על זה. אבל מכירה הויא רק שיכול לחזור. נמצא בהקדש דאין בהקדש דיני חזרות (דמשו"ה אין יכול לחזור בהקדש לאחר שלשים) משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה נמצא מסירתו להקדש מסירה לגבאנה שלא יוכל לחזור בו. ולפי"ז מיושב שפיר מה שסתם המחבר בחו"מ דאם אמר שדה זו לכשאקחנו יהי' הקדש דאין מחויב לקיים נדרו. דהנה במקום אחר ביארתי דדעת הרמב"ם איננה כדעת הר"א ממיץ שכתב שאם אמר ככר זה לכשאזכה יהי' הקדש דחל משום דכל שבידו לא הוי דבר שלבל"ע וכיון דאין אחר יכול לזכות. הוי בידו לזכות. ומדמי לה הר"א ממיץ להא דאמרינן בקדושין (דף ס"א) דאם אמר פירות ערוגה זו מחוברת יהי' תרומה לכשיתלשו דבריו קיימין משום דבידו לתלוש. אכן דעת הרמב"ם דלא דמי דהתם הדבר הוא שלו והוא בעלים על הדבר משום הכי נהי דאמרה התורה דאין תרומה במחובר. אבל חלות יכול לחול על מחובר שיהי' תרומה לכשיתלש וכיון דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. אבל הכא דהדבר אינו שלו כלל. למאן דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלבל"ע הרי דס"ל דבעינן שיחול ההקדש תיכף. א"כ איך יחול ההקדש שקרא על דבר שאינו שלו. דמאי בעלים הוא על ההפקר קודם שזכה נהי דבידו לזכות. עכ"פ לא זכה עדיין וא"כ לא חל דיבורו עדיין, ומאן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל סבירא דאין חל על להבא אלא באופן שתיכף בשעתו חל דיבורו שגם זה הוא חלות מה שיחול שיוקדש להבא והרי דמי ומכש"כ הוא להא דאמר שם בגמ' דהאומר לשפחתו הרי את מקודשת לאחר שאשחררך דלא חייל אף דבידו לשחררה משום דמעיקרא בהמה השתא דעת אחרת והיינו דשפחה איננה כלל בת חלות קדושין דאף זה לא חייל עלי' שיחולו קדושין על להבא. ומכש"כ היכא דהשדה אינו שלו כלל לא חייל דיבורו שהקדיש על להבא אף שבידו לזכות. ולענ"ד פשוט וברור הוא החילוק. ולפ"ז שפיר קאמר המחבר דאם אמר שדה זו לכשאקחנו יהי' הקדש דלא אמר כלום. דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דמחויב לקיים דבריו. אלא באמר פירות אילן זה יהי' לעניים דבעלים הוי על אכילת הפירות גם עתה. והויא מכירה בהדיוט אלא דלא חל קנין משום דאין בו ממש משו"ה בהקדש:
הויא מסירה וכיון דמסר להקדש. אף שלא חל הקדש אין יכול לחזור בו דבהקדש אין חזרות. וזהו דוקא בפירות דעכ"פ מסירה הויא. אבל באמר שדה זו לכשאקחנה דלא הוי שלו כלל וכיון דלא הוי בעלים על שדה זו. משו"ה בכה"ג גם הרמב"ם מודה דלא חייל כלל דיבורו שהרי דבר של אחר אינו בעלים למסור להקדש. ומשו"ה גם אח"כ אינו מחויב להקדיש. ומשו"ה הרמב"ם (בפ"ו מהלכות ערכין) בדיני אמר כל שאשתכר בשנה זו דזה לא הויא כלל בעולם דאינו בעלים כלל על מה שישתכר. בכה"ג כתב הרמב"ם רק אם אמר הרי עלי אז מחויב לקיים דברו. אבל אם אמר יהי' להקדש מה שאשתכר. בכה"ג לא הויא כלל מסירה להקדש. ועפי"ז יתיישב נמי מה שכתב הרמב"ם דאם הקדיש מעשי ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת והמותר חולין ומשמע דאינו מחויב אח"כ להקדיש. אכן לפי הנ"ל ניחא ואדרבה משם ראי'. דלכאורה למה נקט הרי זו עושה ואוכלת ומשמע דאוכלת ממעשי ידי' כיון דלא חייל עדיפא הוי ליה למימר. דאף דהוא נותן לה מזונות מעשי ידי' חולין. אלא ע"כ סבר הרמב"ם דבכה"ג דיש לו קנין בידי'. (למסקנא דאלמוה לשיעבודא). א"כ הרי בעלים הוא על אכילת פירות של מעשי ידי'. וא"כ נהי דלא חל הקדש עדיין כיון דאכילת פירות של מעשי ידי' הוי דבר שאין בו ממש. עכ"פ מסירה הויא. (כדמוכח מב"מ דאמרינן התם זביני וכנ"ל). וא"כ בהקדש הרי אין בידו לחזור. שאין חרטה בהקדש מקרא דכל היוצא מפיו יעשה. ומשו"ה הוי מחויב לתת המעשי ידי' להקדש. אלא כיון דהטעם הוא רק משום מסירה ואין בידו לחזור בו. אבל אם בינתיים נעשה של אחר ממילא בטלה מסירתו. וממילא יכול אח"כ גם הוא לזכות שהרי בשעה שנעשה של אחר בטלה מסורתו. וכיון שיכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. נמצא דאף שיש לו קנין בידי'. אעפי"כ יש לה רשות לבטל הקנין ובשעה שבטלה היינו שאמרה איני נזונית ואיני עושה הרי נעשה שלה. נמצא דאף שמסר להקדש כיון דנעשה בינתיים של אחר בטלה מסירתו. ומשו"ה אמרינן דעושה ואוכלת היינו דהיא אומרת איני נזונית ואיני עושה. וממילא בטלה מסירתו. ומשו"ה עושה ואוכלת ואז המותר חולין ואינו מחויב כלל להקדיש:
ולפי"ז מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם שאם אמר ש"מ תנו כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהן העניים והקשו הא היורשים לא נדרו. אכן לפי הנ"ל ניחא דהרי ש"מ תקנו רבנן שיקנה מי שהקנה לו הש"מ אף לאחר מיתה. אף שנעשה בינתיים של היורשים. אלא דאעפ"כ אמרינן דאין אדם מקנה במתנת ש"מ דבר שלבל"ע. משום דלא תקנו רבנן שיקנה בש"מ לאחר מיתה אלא מילתא דאיתא בבריא שהי' יכול בנתינה זו להקנות. משו"ה בדבר שלבל"ע דבריא אין יכול להקנות גם בש"מ לא תקנו. אבל באומר פירות אילן זה לעניים בבריא באופן זה הי' יכול להקנות שהרי כיון שהוא מסירה לעניים שהרי בעלים הוא על אכילת פירות. ומכירה הויא בהדיוט. ומסירה בהקדש. משו"ה הי' זוכים העניים שהרי אין בידו לחזור בו במסירתו. אלא דבבריא אם הי' מת בינתיים לא היו זוכים העניים שהרי בינתיים נעשה של היורשים ובטלה מסירתו. אבל בש"מ אין חסרון מה שנעשה בינתיים של היורשים שהרי כל דין ש"מ הוא כן דקנה לאחר מיתה. אלא דבעינן מילתא דיכול בריא להקנות. וכיון דבריא יכול להקנות בכה"ג היכא דאמר פירות אילן זה לעניים (היכא דלא מת בינתיים). משו"ה מועיל בש"מ אף אם מת בינתיים דחסרון מה שנעשה בינתיים של היורשים לא הויא חסרון מצד מתנת ש"מ וחסרון דאין מועיל בבריא לא הויא חסרון שהרי במתנת עניים דהויא כהקדש. לא בעי קניינים רק מסירה. וממילא לא יוכל לחזור בו ופירות הויא מסירה כיון דהוה בעלים על אכילת פירות. אבל בדבר שלא הויא שלו דאינו בעלים בכה"ג גם מסירה לא הויא וגם בהקדש לא קנה ומשו"ה מיושב הקושיא שהקשה הראב"ד מנתבי' לעניים. דאילו לא הי' רב יוסף יד עניים לא הי' זוכה לעניים. דהתם כיון דחוב הויא דבר שאינו ברשותי' הרי לא הויא כלל מסירה שעל דבר שאינו ברשותי' אינו בעלים למסור להקדש. ומשו"ה בכה"ג גם הרמב"ם מודה דאם אמר חוב זה יהי' להקדש דלא אמר כלום שהרי לא מסר להקדש. היינו שאין בידו למסור. ומשו"ה כתב המחבר ג"כ דאם אמר חוב זה יהי' להקדש דלא אמר כלום אף שהמחבר פסק כהרמב"ם דבכה"ג גם הרמב"ם מודה שהרי אין בידו למסור. (ועיין היטב בדרישה בטור חו"מ ואולי יש לכווין בדבריו החילוק הנ"ל שכתבתי ודו"ק):