לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן כג
סוגיא דמשתלם מן הקטן על הגדול דתפס. והרבה דיני תפיסה לאחר שנולד הספק. וביאור דררא דממונא וסוגיא דלחזי זוזי ממאן נקט בבבא מציעא ב'. וסוגיא לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ב"ב ב': המניח ל"ה ע"ב גמ' תנן הי' הנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן וכו' הא לא מייתי ראי' שקיל כדקאמר מזיק אמאי חיטים ושעורים נינהו וכו' והתני' הרי זה משתלם על הקטן מן הגדול וכו' דתפס עכ"ל הגמרא. והקשה התומים בפירושו לקיצור ת"כ דהא הכא מיירי בשתפס תרווייהו כדפירשו התוס' בד"ה ראוי ליטול. וא"כ הוי דררא דממונא וספק הנראה לבי"ד דהא אמרינן ז"א חלוקים עליו חביריו על סומכוס ע"ש. ובמקום דליכא דררא דממונא הלא גם סומכוס מודה. וא"כ קשה אמאי לא יועיל תפיסתו של ניזק לגבות כמו שאומר הניזק כיון שהוא טוען ברי ובטוען ברי סבירא להו לרוב פוסקים דמועיל תפיסה לאחר שנולד הספק, ונראה ליישב דהנה הקצוה"ח (סימן קנ"ז ס"ק ג') הקשה על דברי התוס' ר"פ השותפין ד"ה לפיכך דשם הקשו התוס' מאי ארי' משום דבונין הכותל בעל כרחו בלא"ה נמי הוי של שניהם אפילו נפל לרשותא דחד מינייהו כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה וכו' והא דאמר בהשואל גבי מחליף פרה בחמור וכן בריש הבית והעלי' וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך הממע"ה היינו משום דהתם מתחלה הי' מבורר הדבר וברשות חד מינייהו נולד הספק אבל הכא מעיקרא נולד הספק. ואם היו באים לחלוק בעוד שהכותל קיים היו חולקין בשוה מספק אפילו לרבנן דסומכוס והא דלא אמר הכא כל דאלים גבר כמו בזה אומר של אבותי התם ליכא דררא דממונא אבל הכא איכא דררא דממונא וכו'. והקשה ע"ז הקצות ואיכא למידק במ"ש תוס' דלא אמר הכא כל דאלים גבר משום דהוי דררא דממונא דבמאי הוי דררא דממונא יותר משנים אוחזין בטלית וכבר הקשו תוס' רפ"ק דמציעא גבי שנים אוחזין אמאי לא אמרינן כל דאלים גבר וכתבו משום דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאינם מוחזקין וע"ש. וא"כ הכא נמי לאו דררא דממונא דהא מפרשי תוס' דררא דממונא היינו היכא דבלא טענותיהם הספק לבי"ד והכא אין הספק אלא ע"י טענותיהם כמו גבי שנים אוחזין דאי לאו דהוי שניהם מוחזקין הוה אמרינן כל דאלים גבר והכי הוי להו להתוס' לחלק גבי ארבא אין שניהם מוחזקין והכא כיון דשניהם עומדים בצד הכותל הו"ל כשנים אוחזין. וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ט מטוען) ובטור שו"ע (סימן קל"ח) בשנים יושבים בצד ערימה דיחלוקו. אבל מה שכתבו לחלק בענין דררא דממונא צ"ע עכ"ל הקצוה"ח. ויותר הי' ליה להקצות להקשות דהלא בהדיא אמרינן בב"מ (ב' ע"ב) דשנים אוחזין בטלית לא הוי דררא דממונא ע"ש:
ונראה לפרש דברי התוס' שהקשו נימא כל דאלים גבר ותירצו משום דשניהם מוחזקין לא אמרינן כל דאלים גבר דמתחלה הוי סברי התוס' דשנים אוחזין לא הוי דררא דממונא דלא מקרי דררא דממונא אלא היכא דבלא טענותיהם הוי הספק לבי"ד משא"כ היכא דע"י טענותיהם בא הספק לבי"ד לא הוי דררא דממונא א"כ היכא דע"י תפיסתם בא הספק לבי"ד ג"כ לא מקרי דררא דממונא דמה לי ע"י טענותיהם או ע"י תפיסתם. וע"ז משני התוס' דאוחזין שאני דחשיב כאלו כל אחד יש לו החצי. פירוש דהנה ההסבר שאמרינן דהיכא דע"י טענותיהם בא הספק לבי"ד אמרינן כל דאלים גבר והיכא דבלא טענותיהם בא הספק לבי"ד אמרינן יחלוקו ומ"ש. וצ"ל דהיכא דאין בי"ד יודעים איך לפסוק הדין הוי לן למימר כל דאלים גבר דכל דאלים גבר היינו שאין פוסקים להם כלום וממילא אם גבר האלם ישאר בידו. והיכא דאמרינן יחלוקו באמת הי' צריך להיות או הממע"ה או כל דאלים גבר כיון דלא ידעינן איך לפסוק הדין איך נפסוק להו דיחלוקו אלא צ"ל דהיכא דפסקינן יחלוקו הוה משום תקנת חכמים מדין פשרה וכדאיתא בתשובת הרא"ש (כלל ע"ז) דהיכי דאין בי"ד יודעין איך לפסוק יש כח בידם לעשות פשרה ולא להוציא הדין חלק וזהו צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה היכא דאי אפשר בדין וכן שודא דדייני הוה ג"כ מטעם זה:
ועפי"ז ישבתי דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות מכירה הלכה: ד') דאית ליה בשנים אוחזין בטלית זה אומר אני לקחתי וזה אומר אני לקחתי דדינא הוא דיחלוקו בשבועה אם המוכר אומר דנקט זוזי מחד מינייהו אותו שהמוכר מסייע לו נוטל החצי בלא שבועה. ופירש הראב"ד דטעמא דהרמב"ם הוא משום דעד המסייע פוטר מן השבועה ואומר על זה הראב"ד דלא ברירא הא מילתא. ואמרתי דאין הטעם משום דעד מסייע פוטר משבועה אלא דהרמב"ם לטעמי' דפסק (בפ"ט מהלכות טוען) דמה שתפס בידו נוטל בלא שבועה אי ליכא גלגול והקשה שם הראב"ד כיון דכל עיקר השבועה הוא משום שלא יהא כל אחד תוקף בטליתו של חבירו א"כ גם על מה שתפס בידו ישבע אף בלא גלגול. ואמרתי דס"ל להרמב"ם דהיכא דאמרינן דצריך לשבע היינו דוקא היכא דנוטל מטעם תקנת חכמים או מטעם פשרה דבשנים אוחזין בטלית מן הדין הי' לן לומר כל דאלים גבר ולא יחלקו כיון דלא נדע למי שייך הטלית ולא נדע איך לפסוק הדין הוה לן למימר כל דאלים גבר. ואף דבגמ' אמרינן אנן סהדי דמאי דתפס האי דידי' ומאי דתפס האי דידי' היינו דאנן סהדי דפלגא דהאי ופלגא דהאי. היינו רק בתחלה דס"ד דטעמא דמתניתין דמחויב שבועה הוא משום דרבי חייא דהוי העדאת עדים הוי ס"ל דשנים אוחזין בטלית הוי זה מוחזק בפלגא וזה מוחזק בפלגא דזה אוחז החצי וזה אוחז החצי והוי לכל אחד חזקה דכל מה שיש תחת ידו שלו הוא. אבל לפי המסקנא דאין חיוב השבועה משום דרבי חייא שוב לא נימא דזה מוחזק בחצי וזה בחצי אלא זה אוחז כולה וזה אוחז כולה ממילא אין כאן כלל חזקה שכל מה שיש ביד אדם שלו שהרי גם חבירו מוחזק בכולה. וראי' לזה שהרי אמרינן (בדף ד') אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא אלא אי אמרת הילך פטור מתקני רבנן שבועה דליכא דכותה בדאורייתא. ואי נימא דהוי אנן סהדי דהוה החצי לזה והחצי לזה גם עתה תקשה מתקני רבנן שבועה דלא יועיל אנן סהדי לפוטרו מן השבועה. אלא ע"כ כיון דכל אחד מוחזק בכולה אין כאן כלל חזקה שכל מה שיש לו לאדם הרי הוא שלו. ובזה יתישב מה שהקשו בשמ"ק מאי פריך בגמ' ואלא מאי רבנן הא אמרי הממע"ה והקשו ודקארי לה מאי קארו לה הא הכא אין כאן מוציא. אבל לפי דברינו אתי שפיר שהרי מוציאין מכל אחד שהרי כל אחד מוחזק בכולה וזה מוחזק בכולה משו"ה הוה ס"ל דהוי הממע"ה והוה כל דאלים גבר. ובאמת לפי מאי דהוה סבירא לן דכל אחד מוחזק בחצי והוה אנן סהדי שהחצי שלו א"כ איך אמרינן זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע כיון דגם בלא טענתו מוחזק לן שמוחזק הוא במה שיש תחת ידו והוה אנן סהדי שהחצי שלו א"כ אם מודה שהחצי השני של חבירו אמאי יטול רביע כיון דאנן סהדי שהחצי שלו. אך לפי מה שביארנו שזה מוחזק בכולה וזה מוחזק בכולה ואין כאן אנן סהדי דפלגא דהאי ופלגא דהאי משו"ה תלוי הדבר בטענותיתם. (ואולי באמת גם מתחלה ידע דשנים אוחזין לא הוי אנן סהדי דפלגא דהאי ופלגא דהאי מהא דהיכא דאחד טוען כולה ואחד חצי נוטל זה שטוען חצי כי אם רביע. ואם איתא דאנן סהדי דפלגא דידי' הי' לו ליטול חצי אלא שרצה לומר דתקנו רבנן שבועה משום דהוי בגדר אנן סהדי), נמצא לפי מה שביארנו דהיכא ששנים אוחזין הוי זה מוחזק בכולה וזה מוחזק בכולה. וא"כ הרי כשפסקינן יחלוקו מוציאין אנו מיד כל אחד ומאיזה סברא נוציא מיד כל אחד הרי יוכל להיות שכולה שלו אלא דתקנת חז"ל הוא כיון דתרווייהו תפסי להו פלגי בשבועה היינו אף דאמרו רבנן הממע"ה הכא דתרווייהו תפסי אמרי מוציאין בשבועה נמצא היכא דאמרו רבנן דישבע מטעם שלא יהא כל אחד הולך ותוקף היינו דוקא היכא דמן הדין לא הי' ליה ליקח כלל אם חבירו יתפוס ורק רבנן תקנו שיקח החצי. בזה אמרו שיטול בשבועה אבל היכא שמן הדין הוא נוטל בלא שבועה בכה"ג לא חששו לשמא ילך ויתקוף טליתו של חבירו. וראי' לדבר דהיכא דתפס טליתו של חבירו בלא עדים ואומר אין חטפי ודידי חטפי בכה"ג לא חייבו רבנן שבועת המשנה ורק שבועת היסת מחויב) והיינו טעמא דהתם אינו מוציא ומן הדין הוא נוטל בזה לא חששו רבנן לשמא יתקוף. ומשו"ה שפיר קאמר הרמב"ם דזה שתופס בידו נוטל בלא שבועה שהרי מה שתופס בידו נוטל גם בלא תקנת חכמים שהרי מה דתפס בי דו כמאן דפסיק דמי ואין חבירו מוחזק בזה כלל ועל זה שתופס בידו אנן סהדי דהוה דידי' משו"ה בזה קאמר שפיר הרמב"ם דנוטל בלא שבועה:
ונמצא לפי זה מיושבים גם דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות מכירה) שהבאנו לעיל דהיכא דהמוכר אומר שלקח דמים מאחר הוא נאמן לענין זה שהאחד יטול בלא שבועה החצי והיינו כיון שהמוכר הוה עד אחד שמעיד ששייך הדבר לאחד ומחייב הוא את השני שבועה שהרי בארנו דכל אחד מוחזק בכולה א"כ כל אחד תובע את חבירו הנח מה שאתה תופס בגדי והמוכר מעיד שלקח דמים מאחד א"כ מחייב הוא שבועה דאוריי' להשני שאומר שלא לקח ממנו דמים כדין כל עד אחד שמחייב שבועה. ומחויב השני לשבע להכחיש את העד היינו את המוכר וכ"ז שלא הכחישו. המוכר נאמן כבי תרי כדינא דמתוך שאינו יכול לשבע משלם דהא הכא אינו יכול לשבע על כל הבגד שהרי אף אם ישבע לא יהבינן ליה כולה אלא החצי. דמי יהבינן ליה כולי' וא"כ הו"ל מחויב שבועה ואין יכול לשבע א"כ אותו שהמוכר מסייע לו הוא נוטל את החצי מן הדין מטעם דאידך אינו יכול לשבע וצריך הוא לשלם לו וכיון דהרמב"ם סובר דהיכא דנוטל מן הדין לא תקנו שבועה משום שלא יתקוף כפי מה שביארנו לעיל דשבועה שתקנו חכמים שלא יהא כל אחד הולך ותוקף הוא רק היכא דאינו נוטל מן הדין רק מטעם תקנה אבל היכא דנוטל מן הדין לא תקנו שבועה א"כ היכא דעד מסייע לו וכיון דאידך מחויב שבועה ואינו יכול לשבע הלא מחויב הוא לשלם ונמצא דזה נוטל מן הדין ומשו"ה פטור הוא מן השבועה. (ויש להעיר דלא שייך כאן מחויב שבועה ואינו יכול לשבע שהרי רוצה לשבע אלא שאין חכמים מניחין לו ועיין תוס' ב"מ ה' ד"ה שכנגדו ובארתי להלן בסוגיא דכשנגדו חשוד על השבועה בארוכה), לפי"ז אין ראי' כלל דהרמב"ם סובר דעד המסייע פוטר מן השבועה דעד כאן לא קאמר הרמב"ם הכא אלא היכא דהעד מחייב שבועה לכשנגדו שכפי מה שבארנו הוא נתבע שהרי חבירו תובעו אתה אוחז בבגד שלי משא"כ בעלמא כגון מודה במקצת ועד מסייעו פוטרו הרי אין העד מחייב להתובע שום שבועה רק הוא מסייע להנתבע ושם הנתבע יחפוץ רק לפטור את עצמו ולא יתבע מכשנגדו כלום והעד הנה הוא רק מסייע ועד מסייע פוטר משבועה לא אמרינן. דהרמב"ם לא קאמר רק היכא דהעד מחייב לכשנגדו. ועיקר היסוד דעד מסייע פוטר מן השבועה הובא בתוס' בשם ר"ת דאמר ג"כ דהמוכר פוטרו מן השבועה ועיינתי בספר הישר לר"ת וראיתי שאומר הטעם דמשו"ה פטור מן השבועה דלא שייך כאן שלא יהא כל אחד הולך ותוקף ואם כדברי התוס' והרא"ש דמשו"ה פטור משום דהוה עד מסייעא ועד מסייע פוטר א"כ למה לו למימר שאין שייך כאן שלא יהא כל אחד וכו' הלא באמת שייך גם כאן הטעם שלא יהא כל אחד וכו' אלא שהעד המסייעו פוטר משבועה. אלא באמת מוכח מדברי ר"ת דעד מסייע אינו פוטר ודברי הר"ת יש לפרש כמו שבארנו לדעת הרמב"ם. אך יש לדחות דכוונתו בפשיטות דלא שייך שלא יהא כל אחד הולך ותוקף וימצא עד אחד דאטו כולי עלמא ימצאו עד אחד שיעיד כדבריו. אך מדברי תשובת מיימוני בספר משפטים (סימן ו') מוכח שדעתם כמו שפרשתי בדעת הרמב"ם כן בפירוש הר"ת דטעמא הוא משום דמחויב שבועה ואינו יכול לשבע דאיתא שם ז"ל התשובת מיימוני אדוני שאל לפירוש ר"ת דסבירא ליה דכל מי שהעד מסייעו נוטל בלא שבועה אמאי אמר בפרק אלו מציאות דסימנין וסימנין ועד אחד יניח הו"ל למימר דכל מי שהעד מסייעו נוטל (עיין שם: בתירוצו דדחוקים המה וקצת חסר ביאור שמה). ולפי הבנת התוס' והרא"ש בדברי ר"ת דמשו"ה מי שהמוכר מסייעו נוטל בלא שבועה משום דעד מסייעו פוטרו א"כ אין כאן שום התחלת דמיון דע"כ לא אמר הר"ת אלא היכא דמן הדין הוא נוטל אלא שצריך שבועה וע"ז פוטרו העד המסייע. אבל היכא דמן הדין בלא העד אין לו ליטול ואיך יועיל העד שיטול ובודאי לא עלה על דעת השואל להביא ראי' דכמו שפוטרו משבועה כן יועיל לענין ממון. וכן אף לפי מה שיש לפרש בדברי הר"ת בספר הישר דמשו"ה פטור משבועה דלא שייך כאן תקנת חכמים שלא יהא כל אחד הולך ותוקף משום שלא ימצא עד מסייעו אבל שיועיל לענין ממון אין התחלה בדברי ר"ת. אך אם נאמר דהשואל פירש בדברי ר"ת כמו שביארנו דהוי מטעם דהעד מחייבו שבועה והוא אינו יכול לשבע והוי דינא מתוך שאינו יכול לשבע משלם ומשו"ה נוטל מן הדין בלא שבועה. ע"ז שפיר הקשה השואל אמאי אמרינן סימנין וסימנין ועד אחד יניח הא העד אחד מחייב שבועה והלה אינו נשבע כיון דאף אם ישבע לא יטול א"כ הוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע לדברי ר"ת ויטול הלה שכנגדו בלא שבועה אלא דאעפ"כ לא קשה לדברי ר"ת דאימתי מחייב העד שבועה היכא דכשנגדו הוי נתבע אבל הכא כל זמן שהבגד ביד המוצא הלא לא יתבענו מיד המוצא דהמוצא אינו מחויב להחזיר את האבידה עד שידע ברור שהוא שלו או בעדים או בסימנין דכתיב עד דרוש אחיך היינו שידרשנו והכא כיון ששניהם נותנים סימנים ממילא אינו יכול להחזיר לשום אחד מהם. ולא משכנגדו הנותן סימנין ועד מסייעו שהרי אינו בידו ואינו תובע ממנו. וא"כ אינו מחויב פה שבועה להכחיש את העד ומשו"ה בכה"ג גם לדברי ר"ת שהבאנו לעיל הדין הוא שיניח:
נחזור לדברינו דבהרבה מקומות שאמרו חכמים יחלקו הוא מתקנת חכמים דמן הדין כיון דלא נדע איך לפסוק הי' לן למימר כל דאלים גבר דהיינו שאין פוסקין הדין בלא ידיעה וממילא הוי כל דאלים גבר. אלא שחכמים עשו פשרה כדי להציל העשוק מיד עושקו. ועפי"ז מבואר החילוק בין היכא דאיכא דררא דממונא להיכא דליכא דררא דממונא היינו שבכל מקום דאיכא דררא דממונא שאף בלא טענותיהם יש ספק לבי"ד שמא הוא שלו א"כ מוטל החיוב על בי"ד לבלי להניח להיות כל דאלים גבר. היינו שאחד יתפוס דבר של חבירו. משא"כ היכא דליכא דררא דממונא כגון בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי שבלא טענותיהם לא הי' ספק לבי"ד כלל ולא הי' להם לחשוב שמא השדה שלו וכל עצם הספק הוא מפאת טענותיהם מפני שהוא טוען שהוא שלו בכה"ג לא עשו חכמים תקנה להציל העשוק מיד עושקו כי מהיכי תיתי שבי"ד יחשבו שהוא עשוק מיד חבירו. רק מפני שהוא בעצמו אומר כן וצריך להביא ראי' לדבריו להוכיח שהוא שלו ואז לא יניחו בי"ד לעשקו. אבל כל זמן שאין בי"ד יודעים שהוא שלו רק מזה שהוא בעצמו בלא ראי' לדבריו אומר כן אינו מוטל החיוב על בי"ד להצילו כי מי יאמר להו שהוא הנהו עשוק. וא"כ ממילא ישאר הדין כל דאלים גבר כיון שבי"ד אינם פוסקים להם כלל. מעתה היכא דשנים מוחזקין בדבר אחד ואנו רואים הדבר מוחזק ביד שניהם ממילא יש לנו לחשוב שהוא של שניהם ונהי דלא הוי אנן סהדי דפלגא דהאי ופלגא דהאי אבל עכ"פ לכל אחד יש דררא דממונא על החצי כיון שהוא מוחזק בדבר א"כ ממילא נפסק הדין דיחלקו ולא נאמר להם כל דאלים גבר שאם נאמר כן נגזול את האחד חנם כיון שגם לו יש דררא דממונא על החצי אין לבי"ד להניח לעשקו. וזהו הוא תירוץ התוס' דמשני דשנים אוחזין הוי דררא דממונא היינו כיון ששניהם אוחזין ושניהם מוחזקין בטלית הוי חשוב כאילו ידוע לבי"ד שיש לכל אחד החצי והוי לכל אחד דררא דממונא והיכא דאיכא דררא דממונא אז הדין דיחלקו ובזה מבואר שפיר מה שפירשו בתוס' שם דהמנה שביד הנפקד הוי הנפקד תופס בחזקת שניהם. ולכאורה מפני איזה טעם נאמר שהוא תופס בחזקת שניהם הלא רק אחד הפקיד אצלו והוא תופס בעדו אך לא ידע של מי הוא. אבל לפי דברינו שכל עצם החילוק בין איכא דררא דממונא ובין ליכא דררא דממונא היינו שכל מקום שאין לנו מקום ספק לחשוב שהוא שלו רק הוא בעצמו אומר שהוא שלו אז אין בי"ד מחויבים להצילו מיד עושקו אחרי דלא ברירא להו כי אם על פי דבריו שהוא בעצמו אומר שעושקים אותו יביא הוכחה מתחלה שהאמת כן כדבריו שהוא הנהו עשוק ואז יצילוהו בי"ד. אבל במקום שגם בלא דבריו יש לבי"ד מקום ספק לחשוב שהוא שלו אז החיוב מוטל על בי"ד לבלתי להניח לעושקו להיות כל דאלים גבר. וממילא הכא גבי נפקד כיון שאצלו הספק על המנה שלישי של מי הוא והספק הוא אצלו על שניהם בלא טענותיהם, א"כ לא יוכל להניח לכל דאלים גבר שכיון שלו לעצמו בלא טענותיהם נולד הספק מחויב הוא להציל העשוק מיד עושקו. ואז הדין דיחלקו אם היתה החלוקה יכולה להיות אמת וזהו שמשני התוס' הנפקד תופס בחזקת שניהם פירוש לא ודאי בחזקת שניהם אלא מפני שהספק הוא אצלו על שניהם והוי דררא דממונא לשניהם, ומעתה לא קשה כלל קושית הקצוה"ח שהבאנו לעיל שהקשה אמאי בכותל קרו לה התוס' דררא דממונא ומ"ש משנים אוחזין בטלית. ולפי דברינו אדרבה זהו שמשני התוס' דכל היכא דאוחזין שאני דחשיב כאלו כל אחד יש לו בודאי החצי היינו כיון שיש לנו לחשוב שהחצי שלו א"כ יש לו דררא דממונא על החצי אין לנו להניח להיות כל דאלים גבר ומחויבים בי"ד להצילו שלא יעשקוהו. וזהו גם כן תירוץ התוס' על הכותל דמקרי דררא דממונא אחרי שבלא טענותיהם נולד לנו הספק דילמא דהאי או דהאי. משו"ה לא נימא כל דאלים גבר להניח להאחד לתפוס דבר שיש לנו ספק חשוב לחשוב שהוא של חבירו אחרי שהכותל עומד גם בצד שדהו של חבירו. ולא קשה נמי מה שהקשינו לעיל דבגמ' (ב"מ ב') קרי לשנים אוחזין ליכא דררא דממונא ולפי דברי התוס' גבי שנים אוחזין מקרי דררא דממונא דהתם קאי לענין אי מחויב שבועה על החצי שנוטל דבלא טענותיהם שהמה טוענים כולה שלי וכל אחד יאמר ששייך לו כל הטלית. הי' לנו לחשוב רק שהטלית של שניהם היינו ששייך לכל אחד כי אם החצי. א"כ מה שכל אחד אומר כולה שלי הוא מוליד ספק שמא כולה שלו ובלא דבריו הי' לנו לחשוב רק שחצי שלו א"כ נמצא דעל החצי האחר נולד ספק רק על פי טענותיו ולא מפני שאנו חושבים מקום ספק כן לומר שכולה שלו ועל החצי האחר מקרי ליכא דררא דממונא. נמצא שכל אחד על החצי האחד יש לו דררא דממונא ועל החצי השני ליכא דררא דממונא. א"כ פריך שפיר הגמ' השתא היכא דאיכא דררא דממונא לכל אחד על כולה א"כ כשכל אחד נוטל החצי הוא נוטל דבר שיש לחבירו עליו דררא דממונא אמר סומכוס נוטל בלא שבועה. כל שכן בשנים אוחזין דכשאחד נוטל החצי אינו נוטל דבר שיש לחבירו עליו דררא דממונא שהרי לחבירו אין דררא דממונא כי אם על החצי שבלא טענותיו לא הי' לנו מקום ספק לחשוב כלל שכולה שלו ורק הוא בעצמו אומר שגם החצי השני שלו. ובלעדו אין אנו מסופקים על זה מכש"כ שבהאי גוונא יטול בלא שבועה החצי והיינו דוקא שם קאמר הגמ' שיטול החצי בלא שבועה כיון שאינו נוטל כי אם החצי. אבל לענין כל דאלים גבר דאם נניח להית כל דאלים גבר הלא יקח האחד את כל הדבר ולא ישאיר לחבירו כלל וא"כ איך נניחו לתפוס כולה כיון דהוא דבר שגם בלא טענותיהם היינו אומרים שמחצה של חבירו כיון שיש לנו מקום ספק גם בלא טענותיהם:
והנה היכא דנפסק הדין יחלקו בודאי אם יתפוס האחד את כולו אז נוציא ממנו שהרי אם נניח בידו הרי הוא כל דאלים גבר. ואחרי שאין לנו להניח לעשוק אחד את חבירו איך נניח לו לתפום. וממילא הוא הדין היכא דפסקו הדין הממע"ה אז גם כן לא נימא כל דאלים גבר כיון שנפסק הדין שצריך להביא ראי' איך יתפוס כנגד הדין אלא דכ"ז שלא נפסק הדין אז יהי': הדין אם יתפוס מהני תפיסה. מעתה לענין הדין אם מהני תפיסה לאחר שנולד הספק יהי' הדין כן אם כבר באו לבי"ד וכבר ידענו שהי' ספק ואף אם לא באו לבי"ד אלא שכבר נודע לנו הספק א"כ אז יהי' הדין שאמרו חכמים יחלקו או במקום שאמרו הממע"ה (בכה"ג גם כן אמרו שלא יהי' כל דאלים גבר) אז לא מהני תפיסה אח"כ אבל אם לא נודע לנו הספק א"כ יוכל להיות שכל אחד לא הי' מכחיש לחבירו א"כ הוי תפיסה קודם שנפסק הדין נהי דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק אבל הלא הוי קודם שנפסק הדין בכה"ג מהני תפיסה בברי א"כ בב"מ ק' גבי וליחזי ברשותא דמאן נינהו אם היו ברשות אחד אף שבא ברשותו אחר הלידה דכבר הי' הספק אבל הי' יכול להיות שהאחד יודה לחבירו א"כ כל זמן שלא נודע לנו שיש הכחשה ביניהם לא הוי עדיין נפסק הדין דיחלקו או בחזקת מרא קמא. וכיון דלא נפסק הדין עדיין מהני תפיסה בברי דאימתי מהני חזקות דוקא בספק אבל לא בטוען ודאי שאינו עתה כמו החזקה משא"כ אם הי' כבר מחולקים ואז נעשה הדין אוקמא בחזקת מרא קמא אז לא מהני תפיסה אך כל זה הוא היכא דהוי הספק במעשה אז מברר חזקת מרא קמא משא"כ היכא דהספק מטעם תרי ותרי נהי דלא מפקינא מטעם דספק לנו דכיון דספק לנו לא נוכל להוציא. אבל בכה"ג הדין דאוקי בחזקת מרא קמא או ביד המוחזק לא הוי בתורת בירור ולא נפסק עדיין הדין ורק דינא הוא דלא נוכל להוציא מיד המרא קמא או מיד המוחזק משו"ה בכה"ג מהני תפיסה בברי:
ובאופן זה ישבתי בקידושין (ס"ו ע"ב) בתוס' ד"ה מאי חזית ז"ל התוס' הקשה בקונטרס אדרבא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי אם ינאי בחזקת כשרות כדאמרינן גבי כהן בפרק האשה שנתארמלה. ותירץ ה"מ אי הואי איהי קמן והיתה באה לבי"ד להתירה דהתם אית לה חזקה דכשרות אבל בנה זה הנידון לפנינו אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחלת לידתו בפסול שאומרים שאמו נשבית קודם שנולד. וא"ת מ"מ תהני ליה חזקה דאמו שהיתה בחזקת כשרות דהא אמרינן בפ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה עכ"ד התוס'. ואמרתי לתרץ דהנה המחלוקת בין מאן דאית ליה לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ומאן דאית ליה לדברי המכשיר בה פוסל בבתה הוא דמאן דאית ליה לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ס"ל כיון דאיכא חזקה מבררינן דמסתמא הי' המעשה כן. א"כ כיון דאית להאם חזקת כשרות אמרינן מסתמא הי' המעשה דנבעלה מכשר וא"כ ממילא גם בתה כשרה כיון שחזקת האם מברר המעשה ומאן דאית ליה לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ס"ל דאין חזקה מברר המעשה אלא דין הוא דהיכא דספק הוא אין מוציאין הדבר מחזקתו. א"כ רק אותה אין מוציאין מחזקתה. אבל לא בתה שאין לה חזקה. והנה אימתי ס"ל למאן דמכשיר בבתה דחזקה מברר היכא שיש לנו ספק סתם ולא נדע איך הי' המעשה אז יכולה החזקה לברר. אבל היכא שיש תרי ותרי החזקה לא עדיף מעדים והוי להו כעוד כת עדים והרי תרי כמאה. וא"כ איך יכולה החזקה לברר נגד שני עדים אף שיש גם שני עדים עם החזקה הרי תרי כמאה אלא דאעפ"כ אוקמא אחזקתה כיון דעכ"פ ספיקא הוא לא מוציאין מחזקתה. א"כ בתרי ותרי לכו"ע לאו מטעם ברור הוא אלא משום דלא נוציא מחזקתה והיינו דוקא גבי אמה שיש לה חזקה אבל לא גבי בתה שאין לה חזקה ומשו"ה בתרי ותרי לכו"ע לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ומיושב בזה קושית התוס':
וה"נ לגבי ספיקות בדין בספק דתרי ותרי אין החזקה מבררת שיקרא נפסק הדין אלא רק דאין מוציאין מיד המוחזק אבל לא שאנו פוסקים הדין דשייך למוחזק בתורת ברור. והיכא שתפס השני וטוען בריא מהני אף אם תפס מיד המוחזק. מעתה לא קשה קושית התומים מגמ' ב"ק שהבאנו לעיל דאף שטוען בריא שגדול הזיק את הגדול לא מהני תפיסתו לגבות כמו שאומר הניזק הרי שאין מועיל תפיסה לאחר שנולד הספק אף בבריא. ואלו מדברי הרבה פוסקים משמע דבטענת בריא מועיל תפיסה לאחר שנולד הספק. וכן מבואר בתוס' כתובות (דף כ') גבי שנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו פסולי עדות היו אם הי' כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים ופריך בגמ' ומגבינן בי' כבשטרא מעלי' ואמאי תרי ותרי נינהו וכו' אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרא. ופירשו בתוס' שם ד"ה ואוקי ז"ל פירוש בקונטרס ואינן נאמנין דקתני לא דמגבינן בי' בשטרא אלא דלא קרעינן ליה ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיני' וקשה דאמר בב"מ (דף ו') גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין מידו אלמא תפיסה דלאחר ספיקא לאו כלום הוא וכו' וי"ל דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאינו יודע אם בכור הוא אבל הכא שטוען בריא מהני' תפיסה עכ"ל התוס'. הרי דס"ל להתוס' דמועיל תפיסה בטוען בריא ובב"מ (דף ל') איבעיא לן תקפו אחד בפנינו מהו ואמרינן שם ה"ד אי דקא צווח מאי הוי לי' למעבד הרי דמוכח דאם צווח מתחילה ועד סוף מוציאין מיד התוקף ואמאי כיון דספק לן הבגד של מי הוא (וכדביארנו לעיל) והתוקף טוען בריא שכולה שלו אמאי לא יועיל התפיסה אף בצווח מתחילה ועד סוף הרי מוכח דאין מועיל תפיסה לאחר שנולד הספק אף בטוען בריא. ואילו בב"מ (דף ק') גבי המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי דאמרינן וליחזי ברשותא דמאן קיימא והקשו בתוס' בד"ה וליחזי ז"ל וא"ת וכי נמי הוי הולד ברשות של לוקח אין זה הוכחה שקנאה דהא אמרינן בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה וכו' וי"ל כיון דאיכא דררא דממונא כו' וטוען בריא הלוקח אם הוא ברשותו אין להוציא מידו. הרי דמועיל תפיסה לאחר שנולד הספק בטוען בריא דע"כ מיירי שתפס הלוקח אחר שנולד הספק דאם נאמר דמיירי דוקא שתפס הלוקח קודם שנולד הספק היינו שהפרה עומדת עוד קודם המכירה ברשות הלוקח א"כ למאי משני דקיימא באגם. הלא יכול להיות אף בלא קיימא באגם אלא שתפס הלוקח לאחר שנולד הספק. ועוד מוכח שם בתוס' דמיירי שתפס לאחר שנולד הספק ואעפי"כ מועיל תפיסת הלוקח בטוען בריא ע"ש. וכן משמע לשיטת הרבה פוסקים בב"ב דעל קושית התוס' שהבאנו לעיל שהקשו מאי אצטריך לפיכך משום דבונין הכותל בע"כ בלא"ה הוי של שניהם אפילו נפל לרשותא דחד מינייהו משום דמעיקרא נולד הספק ותירצו בתוס' שם ז"ל דהיינו הך דפריך בגמרא פשיטא כו' ומשני לא צריכה דנפל לרשותא דחד מינייהו פירוש ושהו ברשותו הרבה מהו דתימא כיון דשהו ברשותו הרבה נהמני' שעשאה כולו מגו דאי בעי אמר לקחתי ממך והי' נאמן משום דשהו ברשותו הרבה כו' דאטו משום דשותפין נינהו לא יקפידו עד עולם כו' קמ"ל כיון דמעיקרא הי' על שניהם לעשות לא מהימן לומר שהוא עשה הכל דמגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון שהי' יכול לדחוק את חבירו בדין שיהי' עושה עמדו עכ"ל התוס'. ואילו האלפס והרמב"ם והנ"י ושארי מפרשים לא מפרשי בשתו ברשותו הרבה רק הביאו בסתמא דנפל לרשותא דחד מינייהו הרי דס"ל דאלו לא הי' הדין שבונים שניהם הכותל בע"כ. אז הי' הדין אם נפל לרשותא דחד מינייהו לא היו מוציאין ממנו וע"כ הטעם דס"ל דמהני תפיסה אף לאחר שנולד הספק בטוען בריא. (והתוס' דלא פרשו כן אזלי לטעמייהו דבב"מ ל' ד"ה פוטר תירצו תירוצים אחרים על קושיתם אמאי גבי באו שנים ואמרו פסולי עדות היינו מועיל תפיסה ותירצו שם דמיירי שתפס קודם שנולד הספק הרי דבב"מ ס"ל להתוס' דלאחר שנולד הספק אין מועיל תפיסה אף בטוען בריא שלא כתירוצם בכתובות):
אולם לפי מה שחלקנו בתופס לאחר שנולד הספק וטוען בריא בין נפסק כבר הדין היינו היכא שנודע לנו כבר שיש מחלוקת ביניהם שאז חל הדין דיחלקו או הממע"ה אז אין מועיל תפיסה שהרי אם יועיל תפיסה הרי יהי' כל דאלים גבר ורבנן אמרי דינים אחרים כמו חלוקה והממע"ה כל חד היכא דשייך אבל אם לא נדע לנו מחלקותם אף שספק לנו למי הוא:
אבל כל זמן שלא נודע לנו אם מחולקים המה הרי לא נפסק הדין עדיין בכה"ג הוי כל דאלים גבר דהיינו כיון דלבי"ד הוי ספק אין פוסקים הדין. ובכה"ג לא תקנו רבנן שלא יהא כל דאלים גבר להציל עשוק מיד עושקו כ"ז שלא נודע אם יש מחלוקת ביניהם ואחד רוצה לעשוק חבירו. מעתה מיושבים כל הדברים דגבי כותל נהי דנולד לנו ספק בעוד שהכותל קיים. אבל הלא לא נודע לבי"ד שמחולקים המה כי אולי מודים זה לזה ובכה"ג לא שייך שיתקנו רבנן שלא יהא כל דאלים גבר. וממילא אם נפל לרשותא דחד מינייהו אין מוציאין ממנו כיון דאין בי"ד יודעים איך לפסוק הדין אילו לא הי' הדין שיבנו שניהם בע"כ. וכן בב"מ מיירי שתפס הלוקח קודם שנודע לנו מחלקותם דהיינו דפריך וליחזי ברשותא דמאן נינהו פירוש בעת שנולד מחלקותם ניחזי ברשות מי הי' עומד. אבל בב"מ גבי תקפו אחד בפנינו הא ע"כ מיירי שכבר היו מחולקים שזה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי שהרי כשתקף האחד צווח השני וא"כ חל תקנת חכמים שיחלקו ולא שיהי' כל דאלים גבר שיעשוק האחד את חבירו. אבל גבי תרי ותרי כיון דגבי ספיקא דתרי ותרי לא שייך בירורים ובכה"ג לא תקנו חכמים תקנתם שלא יהי' כל דאלים גבר אחר שיש עדים לא יהי' הדין ותקנת חכמים גדול מבירור ובתרי ותרי אמרו רק שאין מוציאין מיד המוחזק ולא שיועיל בגדר בירור משו"ה מועיל תפיסה אף לאחר שנולד הספק לסברת התוס' בכתובות וכן לא קשה כלל קושית התומים. לפי"ז מגמ' ב"ק דתפס הניזק שני השוורים ואעפי"כ אין יכול לגבות רק כהודאת המזיק ולא כתביעתו אף שטוען ברי דהתם הא מיירי שכבר היו מחולקים שזה אמר גדול הזיק את הגדול וכו' וזה אומר לא כי ואח"כ תפס וא"כ תקנת חכמים שלא יהי' כל דאלים גבר הי' בגדר בירור שכבר נפסק הדין משו"ה בכה"ג היינו היכא שכבר נודע מחלקותם ונפסק הדין אין מועיל תפיסה אף בטוען ברי. (וכמובן הא סברא דבתרי ותרי לא הוי נפסק הדין לא נאמרה רק אליבא דתוס'. אבל באמת יש לומר אף דבתרי ותרי לא שייך בירור אבל נפסק הדין שייך. וא"כ לפי דברינו לא יועיל תפיסה בתרי ותרי אף למאן דס"ל שמועיל תפיסה לאחר שנולד הספק בטוען ברי), שוב מצאתי כמעט מבואר כדברי בשיטה מקובצת בב"ב שזהו לשון השיטה בשם תוס' הרא"ש ואע"ג שאם היו באין לדון על הכותל בעודו קיים. היינו פוסקים להם הדין שיחלקו מ"מ כיון שלא נודע לנו שום ספק בכותל קודם נפילה ואפשר אותו שנפלו האבנים ברשותו אלו הי' אומר כשהכותל קיים שלי הוא הי' חבירו מודה לו נמצא שלא נולד לנו הספק עד אחר נפילה הלכך דמי להמחליף פרה בחמור והבית והעלי' שנפלו ואזלינן בתר חזקת ממון ולא דמי לשנים אוחזין בטלית אחד שכבר נודע הספק קודם שתקפו האחר עכ"ד השיטה מכוונים כדברי הנ"ל. ואין להקשות לפי דברינו דאלו לא הי' הדין שבונין הכותל בע"כ אם נפל לרשותא דחד מינייהו הי' מועיל תפיסה בטוען ברי כיון שלא נפסק הדין. א"כ יקשה קושית התוס' שם דא"כ מאי פריך גבי בקעה לא יעשה חזית לא זה ולא זה הלא צריך לעשות חזית שאם יפול לרשות אחד שלא יאמר שהוא בנאו. אכן פשוט דגבי בקעה כיון דאם עשה אחד הוא עושה חזית א"כ כיון שלא יעשה לא זה ולא זה יהי' הוכחה ששניהם עשו שאם האחד עשה הי' הוא עושה חזית א"כ מזה שלא עשו יהי' הוכחה ששניהם עשאוהו כמו אם שניהם עשו חזית. וכן מצאתי בהקצוה"ח בשם הרמב"ן אלא דלפי זה עדיין יקשה א"כ מאי קאמר לפיכך היינו כיון ששניהם מחויבים אף אם לא הי' שניהם מחויבין הי' הדין כן אף אם נפל לרשות דחד מינייהו כיון שלא עשו חזית לא זה ולא זה א"כ מוכח ששניהם עשאוה אלא דיש פוסקים שפסקו דבכותל חצר לא מהני חזית א"כ בכותל אין ראי' מהא דלא עשו חזית שהרי לא מהני חזית בכותל חצר. ומשו"ה לא עשו חזית וממילא אצטריך לפיכך דהיינו טעמא ששניהם מחויבים. אלא דיש עוד להקשות הא כל טעמא דלא מהני חזית בכותל חצר הוא דבכותל חצר לא תקנו רבנן חזית אחרי ששניהם מחויבים הא אם לא היו שניהם מחויבין הי' הדין בכותל חצר כמו גבי בקעה א"כ הדרא קושי' לדוכתן מאי ארי' לפיכך היינו ששניהם מחויבין אף אם לא היו שניהם מחויבין ג"כ הי' הדין דאם נפל לרשות דחד מינייהו מפקינן מיניה שהרי אם לא היו שניהם מחויבין ממילא הי' הדין דמועיל חזית ומדלא עשו חזית בהכותל זה גופא הוכחה ששניהם עשאוה:
אכן נראה לי הטעם דלמעלה מד' בכותל חצר או בד' היכא שלא הי' דין חלוקה וחלקו ע"מ כן שאחד יבנה הכותל דלא תקנו בכה"ג רבנן חזית. הוא מטעם דחזית לא יוכל להיות כלל סימן בכותל חצר. שהרי חזית אמרינן דהוא נשעי' באמתא מלבר. ופרכינן וניעבד מלגאו ומשני לייף לי' חברי'. אבל מלבר אם יקלוף קילופא מידע ידיע. והנה לפי זה מאי יהני שיטיח כמו אמה בראש הכותל נהי דקילופא מידע ידיע אבל ליפופא לא ידיע ויקח האחר ויטיח את הכותל עד למטה ויאמר הכל עשיתי אני שרציתי לסמוך קורה וחפצתי להרחיב מקום הקורה שיגיע עד למקום שאצטרך והא דבבקעה לא חשו לזה הוא משום דלדברי הרמב"ם גדר בקעה י' טפחים א"כ לא שייך גבי' תשמישי קורה שהרי נעשה רק להבדיל וגם כל אחד רואה מה שחבירו עושה ואם יחפוץ לטוח הלא לא יניחנו משא"כ בכותל חצר שהוא ד' אמות וגם הוא לתשמיש עומד לסמוך קורה כה"ג בודאי יש לחוש שיטיח עד למטה ולא יהי' ניכר כלל החזית א"כ בכותל חצר אם לא הי' הדין ששניהם יעשו גם כן לא הי' הוכחה מדלא עשו חזית ששניהם בנאוה שהחזית אינו מועיל בכותל חצר אחרי שיכול חבירו לעשות שלא יהא ניכר החזית ומשו"ה לא תקנו רבנן שיעשה חזית בכותל חצר משו"ה אם הי' נופל לרשות אחד מהן הי' נאמן בטוען ברי קודם שנפסק הדין ומשו"ה אצטריך לפיכך: