אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן כב

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן כב

סימן כא

סוגיא דהיו רודפין זה אומר שורך הזיק. וסוגיא דטענו חטין והודה לו בשעורין. ויבאר אי בחיובא דשור הוי חיוב על גוף הבעלים או לא. והרבה חילוקים בטענו חטים והודה לו בשעורין:

א בדף לה סוגיא דשני תמין כתב הרמב"ם (בפ"ט מהל' נזקי ממון ה"ט) ז"ל הי' שני השוורים הרודפים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק הי' אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראי'. לא היתה שם ראי' ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר ואם טען הניזק שאתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת. הי' הנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן. והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן. או שהי' אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם הזיק את הקטן. והמזיק אומר תם הזיק את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחבירו עליו הראי' לא היתה שם ראי' ברורה המזיק פטור למה זה דומה לזה טען את חבירו חטים והודה לו בשעורים שהוא נשבע שבועת היסת. ופטור אף מדמי שעורים כמו שיתבאר בהלכות טוען. ואם תפס הניזק הרי משלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהודה המזיק. אבל אם לא תפס אין מוציאן מן המזיק כלום עכ"ד. והנה ע"ז דדבריו סותרים זא"ז דבבבא הראשונה כתב דאם אין ראי' ברורה משלם המזיק כמו שאומר והכא בבבא שני' בהנזקין שנים כתב דהוי טענו חטין ושעורין ופטור אף על מה שאמר המזיק בעצמו כתב המ"מ דהרמב"ם ס"ל דהיכא דיש עדים דמחויב ואינם יודעין אם חיטין או שעורים והתובע אומר חיטים והנתבע אומר שעורים מחויב לשלם שעורים ולא דמי לטענו חיטים ושעורים דהתם מיירי דאין עדים כלל. והא דכתב הרמב"ם בבבא דהנזקין שנים לא היתה שם ראי' ברורה כונתו דאין שם עדים כלל ורק ע"פ הודאתו מחייבינן. וזה הויא טענו חיטים ושעורין. והא דאיצטריך הרמב"ם לטעמו דטענו חיטים ושעורים הוא רק היכא דהי' אחד תם ואחד מועד דאילו היכא דשניהם תמין. גם בלא טעמא דטענו חיטים והודה בשעורין פטור. שהרי כיון שאין עדים כלל הרי מודה בקנס הוא. ואעפי"כ אם תפס גובה אף שלא הי' עדים דח"נ דתם אם תפס גובה בהודאת פיו. כל זה פירש המ"מ. וכמובן הדברים דחוקים עד למאד דנתן הרמב"ם טעם דפטור משום חיטין ושעורים ואמר זה על אחד תם ואחד מועד. ותיכף אחר זה יאמר ואם תפס גובה לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן דזה קאי על הי' המזיקין אחד גדול ואחד קטן. וגם עיקר הדין קשה אמאי נימא דאם יש עדים שחייב לו או חיטין או שעורים משלם שעורים כיון שהוא הודה שאין לו שעורים. הרי גם הודאת פיו שהודה שיש לו שעורין ג"כ מחייבו ואעפי"כ פטרינן משום דהתובע בעצמו הודה שאין לו בידו שעורין א"כ אף אם יש עדים יפטור ג"כ שהרי הודאת בע"ד עדיף מעדים וכדאמרינן בשבועות ההוא דאמר לחברי' הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה לא הי' דברים מעולם אזל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעי' ואמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. הרי דאף שעדים מעידים שפרע. כיון שמהודאתו מוכח שלא פרע מחייבינן לשלומי. ה"נ נהי דעדים מחייבין ליה שעורים כיון שהוא הודה שאין לו שעורים יפטר ובשלמא אי הוה סבר טעמא דפטור בטענו חיטים והודה בשעורים הוא משום דכיון דתבעו חיטים הרי על שעורים יכול לומר משטה אני בך. א"כ היכא דיש עדים דאז אינו יכול לומר משטה אני בך משו"ה משלם. אבל הרמב"ם דכתב בפירוש הטעם משום דהוי כאילו הודה שאין לו שעורין מאי מהני העדאת העדים הא הודאת בע"ד עדיף ממאה עדים. והקושיא זו רמוזה בש"ך חו"מ (סימן פ"ח ס"ק י"ז) עיין שם בדבריו:

ב ונראה לי לתרץ דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מהלכות טוען ה"ח) ז"ל כור חיטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע אם חטים או שעורים הרי זה נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורין. וכבר הקשה הראב"ד דהרי הכא בגמ' אמרינן דאם הניזק אומר ברי ומזיק שמא אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן. הרי דאם הנתבע מספקא ליה אם חיטים או שעורים פטור מלשלם. עוד קשה מדברי הרמב"ם בעצמו (פ"ה מהלכות שאלה ופקדון ה"ז) ז"ל מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר חלי זהב ומרגלית וכיוצא בהן הי' בו והשומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול הי' בו ואמרו חכמים ישבע בעל הפקדון ויטול כו' ולמה נשבע כאן בעל הפקדון לפי שאין השומר מחויב שבועה שאפילו הודה ואמר ברי לי שהי' סיגים ומפקיד אומר מרגלית הי' השומר נשבע היסת ונפטר כמו שטענו חיטים והודה לו בשעורים כו' עכ"ל הרמב"ם. הרי הרמב"ם עצמו ס"ל דהוי כה"ג טענו חיטים והודה לו בשעורים. ועיין בכ"מ שהקשה קושיא זו. ועיין בלח"מ (בפ"א מהלכות טוען). ע"כ נראה לי לתרץ דהנה הקשו המפרשים איך אמרינן דאם המלוה אומר לויתה ולא פרעת. והלוה אומר לא לויתי והביא המלוה עדים שאמרו לוה ופרע מחויב לשלם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. ואיך נוכל לגבות עפ"י אותם העדים לטובת המלוה שהרי המלוה בעצמו אומר שסהדי שקרי נינהו שאומרים שפרע. ולפי דבריו שקר הדבר. ועיין תוס' כתובות (מ"ד) ד"ה איכא בינייהו. ונראה לי דלא קשה מידי שהרי הא דאמרינן דעדים שהעידו שקר נפסלו להעיד היינו דוקא שהעידו עדות שקר בב"ד דקראם התורה רשע וחייבה התורה מלקות על לאו דלא תענה. אבל אם אחד אמר שקר בעלמא שלא בב"ד כיון דאין בזה חיוב מלקות לא נפסל. נמצא דאם אחד העיד בב"ד ולא הי' עדותם יכולה להתקבל הרי לא הי' עדותם עדות והוי רק כמו שאמרו שקר בב"ד שלא בעדות דאין נפסלים וכיון דהודאת הלוה שאמר לא לויתי שזה ראי' והודאה שלא פרע אמר קודם שאמרו העדים שלוה ופרע. לא הוי דיבורם אלא שקר בעלמא לא עדות ובדיבור שקר שלא בעדות לא נפסלו. נמצא דיכול המלוה לגבות על פיהם שאף לפי דבריו אינם עדים פסולים. דלא הגידו עדות שקר דעדות הויא רק דברים היכולים להתקבל, (ג) והנה רש"י ותוס' הקשו מ"ש דמעיקרא כי פריך לרבה בר נתן ממתניתין משני בברי ושמא ולבסוף כי פריך מהיו הנזקין שנים משני ראוי ליטול ואין לו וכי תפס לא מפקינן מיני'. ונראה לי דהנה הא דאמרינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ומשו"ה טענו חיטים והודה לו שעורים פטור. לכאורה דאין הודאתו הודאה אלא היכא דהודאתו הויא חיוב ממון או פטור ממון. אבל אם בהודאתו אין חיוב ופטור בודאי דלא מקרי הודאה. ולפי"ז פשוט דאם יתבע אותו לויתה ממני כסף ביד ימין והנתבע מודה שלוה. אבל הוא אומר שלוה ביד שמאל האם נימא בזה הדין דיאמר לו הנתבע אתה בעצמך הודיתה שביד שמאל לא לויתי ממך. ואיך תוכל לגבות ממני בודאי דלא שייך כה"ג לומר דהוי כטענו חיטים והודה בשעורים שהרי הודאתו שמודה שלא לוה ביד שמאל אין נפקא מינה לענין החיוב בין לוה ביד ימין ללוה ביד שמאל. לפי"ז תקשי לכאורה בתבעו לויתה ממני חיטים. והוא משיב לויתי ממך שעורים הנה עתה אין תובעו שמחויב הוא לו חיטים שהרי דמים הוא חייב לו ורק שתובעו חייב אתה לי בעד חיטים שהלויתיך והלה משיב חייב אני לך חיוב רק בעד שעורים. לכאורה החיוב שהוא מודה שהוא מחויב לו כמה שעולה כור שעורים. מאי נפקא מינה אם החיוב:

בא בעד שלוה חיטין או שעורין. עכ"פ הוא אינו תובעו החיטין שהרי אין מחויב לשלם לו חיטין ורק תובעו החיוב שהוא עתה מחויב לו. וא"כ עתה החיוב שהוא מודה של שעורים מה לי אם הוא מחמת שלוה אותו חיטין או שלוה שעורין והוי רק כתבעו לוית ביד ימין והוא משיב לויתי ביד שמאל שלא שייך בזה הודאה שלא לוה ביד שמאל כיון שאין נפקא מינה לענין החיוב דמה שהוא אומר ביד ימין איננה הודאה הפוטרת מהלואת יד שמאל כן בחיטין ושעורין לגבי חיוב השעורין הוי כמו ביד אחר. ועכצ"ל דלא דמי. דהנה הרמב"ם פסק בתבעו דמי קרקע למשל הוא תובעו חפרת בחצירי שתי בורות והוא משיב דחפר רק בור אחת פטור משבועה דדמי קרקע כקרקע אף דעתה תובעו רק כסף וצ"ל דדעת הרמב"ם דהא דב"ד מחייבין אותו הוא לשלם בעד היזק הקרקע. אלא דלא מחייבין רק כסף. אבל החיוב אינו דמים אלא דזהו החיוב עליו לשלם בעד הקרקע. נמצא דהוא תובעו חייב אתה לשלם בעד שתי הבורות. והוא משיב איני חייב לך לשלם רק בעד בור א' וכיון דהתביעה היא גם עתה החיוב לשלם בעד היזק הקרקע. הרי תביעת קרקע אינה מחייבת שבועה. וא"כ לגבי חיטים ושעורים הרי התביעה היא חייב אתה לי חיוב בעד חיטים. והוא משיב חייב אני לך חיוב בעד שעורים. נמצא דאיך נוכל לפסוק חיוב בעד שעורים הלא הוא בעצמו מודה שחיוב שעורים אין בידו שהרי זה מוכח מהרמב"ם דחיוב התשלומין הוא גם עתה לא כסף אלא החיוב לשלם בעד הדבר שהזיק או שלקח ולא דמי לתבעו לוית ביד ימין והוא משיב ביד שמאל דמחויב לשלם דהתם אין התביעה שמחויב בעד שלקח ביד ימין דהחיוב הוא בעד דבר שלקח. אבל באיזה יד לקח אין נפקא מינה משא"כ הכא דעיקר החיוב הוא בעד דבר שלקח. וכיון דהוא בעצמו מודה שאין עליו חיוב שעורים. איך נוכל לחייבו החיוב הזה:

ד והנה כל זה הוא דוקא בשארי חיוב הזיקות אבל בפלגא נזקא כיון דאין משלם אלא מגופו ולמאן דאמר פלגא נזקא ממונא הרי תיכף בנגיחתו הוחלט השור ועל הבעלים אין חיוב כלל. אלא תיכף בנגיחת השור הקנתה התורה השור להניזק. נמצא כשהוא תובעו דגדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק הרי המזיק אומר שזה השור הוא שלו. והניזק אומר אין זה השור שלך. נמצא דאינו תובעו החיובים רק שזה אומר שור זה שלו. והוא משיב זה שלי וזה שלך. לפי"ז ניחא דהקשה רק מבבא דשני מזיקין אחד גדול ואחד קטן ולא מסיפא דהי' הנזקין שנים והמזיקין שנים. ולפי דברינו מסיפא לא יוכל כלל להקשות אליבא דרב פפא לרבה בר נתן דבסיפא שזה תובעו גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי קטן את הגדול וגדול את הקטן. דהנה לפי תביעת הניזק תובע למשל שכל הגדול קנוי לו בעד שהזיק את הגדול והמזיק משיבו אינו קנוי לך אלא מחצה בעד הקטן. ע"ז לא שייך כלל להקשות תבעו חיטים והודה לו בשעורים דאטו אם תבע אחד לחבירו שור זה שבידך שלי הוא שקניתי ממך בעד כסף והוא משיב לו קנית ממנו בעד חיטים האם נימא דהויא כתבעו חיטים והודה לו בשעורים. לפי דברינו בודאי דלא שייך בכה"ג שהרי עתה בתביעתו אינו תובעו החיוב בעד הכסף שהרי הוא אינו מחויב לו בעד הכסף שנתן ורק תביעתו שור זה שבידך שלי הוא שקניתי ממך מה לי אם קנאו בכסף או בעד חיטים עכ"פ תביעתו הוא על השור והוי דומיא דתבעו לויתה ממנו ביד ימין והוא משיב לויתי ביד שמאל דלא שייך תבעו חיטים והודה לו בשעורים. א"כ הכא בהנזקין שנים כיון שהמזיק מודה שמחצית שור הגדול (וכן הקטן) קנוי לו וא"כ על ההוא מחצה שמודה מה לי אם המזיק אומר שקנוי לו בעד הקטן. והניזק אומר שקנה בעד הגדול. עכ"פ אינו תובעו החיוב בעד השור שהרי אינו מחויב לו כלל. ורק התביעה היא על השור המזיק שהוא אומר שכולו שלו מפני שנגח הגדול והמזיק אומר מחצה שלו שקנהו בעד שנגח הקטן. עכ"פ הוא מודה שמחצה השור שלו הוא. ודמיא לתבעו לויתה ביד ימין והוא משיב לויתי ביד שמאל דלא שייך לומר דזה תבעו חיטים והודה בשעורים. משו"ה פריך לרב פפא רק מהמזיקין שנים דהתם הוי כתבעו חיטים והודה לו בשעורים שהרי זה אומר גדול שלי והמזיק אומר קטן שלך. נמצא שיש הודאה מן הניזק שהקטן אינו שלו, ה) ומי"ז מיושב נמי מה שלא תירץ בגמ' כי פריך לרבה בר נתן אליבא דרב פפא מבבא דאחד גדול ואחד קטן לא תירץ ראוי ליטול ואין לו ויהי' נ"מ לתפס. דהנה בב"ב גבי מעשה דאיסור גיורא (בדף קמ"ט) מתקיף לה רב איקא ברי' דרב אמי אמאי ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו באודיתא הרי אף דרב מרי יודע בעצמו שאין הכסף שלו. כיון שהודה איסור שהם של רב מרי נעשו הכסף של רב מרו. דאודיתא קנין הוא. מעתה גבי הי' המזיקין שנים דהניזק תובע הגדול הוא שלו והמזיק אומר הקטן הוא שלך הרי הודה הניזק שהקטן אינו שלו וכיון שהודה הרי נקנה תיכף השור להמזיק. נמצא איך יועיל אח"כ תפיסה את הקטן שהרי כבר נקנה השור להמזיק וקני' בקנין אודיתא. ולא דמי לתבעו חיטים והודה לו בשעורים דמהניא תפיסה דהתם לא שייך שיקנה חיוב השעורים. דזה דאמרינן דקנין אודיתא הויא קנין היינו רק מכאן ולהבא היינו שעתה בהודאתו נקנה אבל למפרע לא שייך קנין. נמצא דעתה אין יכול להיות קנין שהרי הוא תובע ממנו דמים. רק שהוא תובע יותר מחיוב השעורים. עכ"פ אין כאן הודאה שעתה אין מגיע לו כסף כפי השעורים דהקנין הלא צריך להיות על דמים שחייב לו. וע"ז אין הודאה שאין חייב לו. רק שב"ד אין יכולין לחייבו שב"ד צריכים לחייבו בעד חיוב השעורים. וע"ז מהני הודאתו דלא הי' עליו חיוב שעורים. אבל קנין מכאן ולהבא לא שייך כיון דעל פי הודאתו מחויב לו עדיין דהרי הוא לא יוכל לקנות השעורין אלא הדמים שהוא מחויב וגם דין שהוא מחויב לשלם ג"כ לא שייך קנין. ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשו איך פסק הרמב"ם דטענו חיטים והשיב הנתבע אינו יודע אם חיטים או שעורים דמחויב לשלם שעורים והרי בב"ק אמרינן אי דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן. אכן לפי דברינו ניחא דהנה כשתובעו חיטים והנתבע משיב אינו יודע אם חיטים או שעורים הרי הנתבע משיב שחיוב יש בודאי עליו. אלא דכיון דיוכל להיות שהוא שעורים יפטר מכאן ולהבא דאין ב"ד יכולין לחייבו חיוב תשלומין בעד שעורים כיון דחיוב השעורים הודה שאין מגיע לו. נמצא דהחיוב הוא ודאי והפטור הוא ספק דדילמא אמת כדבריו שהתביעה הוא חיטים וכיון דהחיוב הוא ודאי והפטור ספק. משו"ה מחויב לשלם דהוי כאינו יודע אם פרעתיך דמחויב לשלם. ולפי"ז מיושב מה שכתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות שאלה) דאם תבעו חלי זהב ומרגליות הי' בו והוא אומר שמא סיגים דישבע בעל הפקדון ויטול ואין השומר מחויב שבועה. שאפילו הודה ואמר ברי שהוא מלא סיגים הי' פטור משום דהוי כטענו חיטים והודה בשעורים. אכן לדברינו ניחא דכיון דהחיוב הוא במשיב אינו יודע שמא חיטים או שעורים הוא מטעם אינו יודע אם פרעתיך הרי בכה"ג לא הוי כהודאה מקצת. דהרי פסק הרמב"ם דפסק ב"ד אין מחייב שבועה היינו דחיוב שבועה במודה במקצת הוא דוקא במודה שהוא מחויב. אבל מה שב"ד מחייבים אותו מטעם שאינו נאמן זה לא מקרי מודה מקצת (ועיין קצוה"ח שהקשה הא פסק ב"ד עדיף מעדים וכיון דעדים מחייבים שבועה מכש"כ ב"ד יחייבו שבועה. אך באמת לא קשה לענ"ד דב"ד עדיפי מעדים לענין נאמנות. אבל מה שב"ד פוסקים על פי חזקה איך יהי' זה עדיף היינו חיוב יותר ברור מעדים דהרי ב"ד בעצמם אינם יודעים אם מחויב רק שהם פוסקים מטעם חזקה. נמצא דפסק דינם ג"כ אינו אלא חזקה. נמצא דהא דילפינן ק"ו מפיו דעדים מחייבים אותו שבועה היינו דוקא עדים שיש עדות שהוא מחויב. אבל לא חיוב שהוא מכח חזקה חזקה אינו מחייב שבועה. דבודאי פיו עדיף מחזקה ובודאי:

אילו הי' ב"ד מעידים שיודעים שמחויב בודאי דהי' ב"ד עדים. אבל עתה הרי אינם עדים אלא שפוסקים מכח חזקה. וחזקה לא אלימא כעדים לחייב שבועה ובדברי הקצוה"ח הארכתי במקום אחר). נמצא כשטוען חיטים והוא משיב שמא שעורים. אף דמחייבינן שעורים מטעם אינו יודע אם פרעתיך. אבל שיהי' מחויב שבועה מטעם זה על השאר כיון דלא הוי הודאה שמחויב דהוי כטענו חיטים והודה בשעורים. ורק מחויב מטעם פסק דין. ופסק דין אין מחייבו שבועה. וזהו שקאמר הרמב"ם שאפי' הודה ואמר ברי שהוא מלא סיגים הי' פטור משום דהוי כטענו חיטים והודה בשעורים. פירוש וא"כ מטעם הודאה א"א לחייבו ורק מחיובא דאינו יודע אם פרעתיך זה הוי רק פסק דין דאין מחייב שבועה. (ואף דהש"ך הביא דעת הר"ן בפרק שבועות הדיינין. דאם טען אינו יודע אם פרעתיך על מקצת הוי הודאה במקצת. נראה לי כי יש לומר דהרמב"ם לא ס"ל כן וכטעמא הנ"ל מכיון דאין החיוב אלא מטעם חזקה. עיין בט"ז שהביא שהרשב"א לא ס"ל כהר"ן היינו דלדידן לא פסקינן כהר"ן). וכיון דאין מחויב מטעם ההודאה משו"ה בעל הפקדון נשבע. ומה שהקשה הלח"מ דהי' לפסוק ג"כ בתבעו חיטים והשיב איני יודע אם חיטים או שעורים הי' לו לפסוק דהתובע נשבע ונוטל. ונראה לי דהא דאמר הרמב"ם דבעל הפקדון נשבע ונוטל הוא מטעם תקנת נגזל. ותקנת נגזל לא התקינו במזיק. אלא במקים דאין דרך שהמזיק יודע כמה הזיק ופושע נמי כמזיק הוא. אבל בלוה דידע בשעת מעשה ודרך הוא שידע אלא ששכח בכה"ג לא תיקנו תקנת נגזל ופשוט הוא. ולפי"ז לא קשה מהא דאמר בגמ' דאם הניזק אומר ברי הגדול הזיק והמזיק אומר שמא הקטן דפטור דהרי הא דמחייב הרמב"ם בכה"ג הוא דוקא מחיובא דאינו יודע אם פרעתיך וזהו דוקא בתבעו חיטים. דהתביעה יש לי חיוב עליך שאתה מחויב לשלם והוא משיב שבודאי יש עליו חיוב. אלא שהוא אומר שמא הוא שעורים ונפטרתי מתביעתך ע"י הודאתך והוי ספק. אבל הכא בשני שוורים כיון דהוחלט השור הרי אין עליו חיוב כלל לשלם. רק שהוא תובעו השור הגדול הוא שלי. וזה אומר שמא הי' שלך הקטן ואתה בהודאתך הקנתה לי א"כ מספק לא תוציא ממני הקטן שהרי אתה בעצמך הודיתה שאין הקטן שלך והגדול מספק לא תוציא ממני. והוי דומיא דאחד שהפקיד אצל בה"ב ומת אחד מהם שהמוציא מחבירו עליו הראי' בבכורות (בדף י"ח) שכיון שאין עליו חיובים הרי מספק לא יוציא ממנו:

ו והנה הא דביארנו דתביעת הגדול הזיק או הקטן הוא רק תביעה על השוורים אבל עליו אין חיוב כלל הוא דוקא אליבא דרב פפא דס"ל פלגא ניזקא ממונא ותיכף נעשה השור של הניזק. אבל לדידן ע"כ דיש חיובים עליו לשלם. אלא דעשאה התורה אפותקי שבעד החיוב שיש לו להניזק על המזיק אין לו פרעון אלא מגוף השור. אבל החיוב הוא על המזיק לשלם. ומשו"ה אמרינן דשני שוורים של איש שהזיקו ואין יודע איזה הזיק גובה מגוף הפחות שבשניהם ואם נימא דאין על המזיק חיוב כלל רק דין הוא שיגבה מן השור המזיק איך יגבה מגוף הפחות שבשניהם הלא על כל אחד ידחה אותו שמא אינו שלך. עכצ"ל דהחיוב הוא על המזיק שישלם לו. והוא תובעו שלם לי החיוב שיש לי עליך. ומשו"ה ע"כ מגוף הפחות יגבה וכן מצאתי בקצוה"ח (סימן ת') שמביא כן בשם התומים. (ואף דהקצוה"ח הקשה על התומים מתוס' בתחלת שור שנגח את הפרה דמשמע דאף במזיקין בפרה שהזיקה ונמצא עוברה בצדה ולא נודע אם גם הולד נגח או לא דהוי מודה בקנס שגם הולד נגח. נראה לי דלא קשה דנהי דכל זמן שהמזיק בעולם מוטל עליו חיוב לשלם לו בעד נזקו. אבל כיון שמת שור המזיק הרי נפקע חיובו שהתורה לא רמיא עליו חיובים לשלם ממקום אחר כשאין המזיק. נמצא התם דמיירי בליתא לפרה דאז אם נאמר שהולד לא הי' בשעת הנגיחה הרי עתה אין עליו חיוב כלל. נמצא דהוא בהודאתו מודה שיש חיוב והוי מודה בקנס. אבל היכא שיש השור בעולם רמיא עליו חיוב לשלם הנזק. וממילא הויא רק מודה בתשלומי קנס ודו"ק). עכ"פ זה מוכח בודאי דיש עליו חיוב לשלם. נמצא כשתובעו גדול הזיק שורו והוא משיב קטן שלי הזיק שורך דזה מודה הוא שיש עליו חיוב לשלם בעד שורו אלא דאמר שהחיוב הוא פחות מכפי שתובעו. אבל במה שמודה היינו החיוב כפי שיווי הקטן החיוב כשיעור הזה גם מהגדול יוכל ליתן. נמצא דלא נוכל לומר אתה בעצמך הודיתה שאין לך על הקטן מאומה שהרי לא הודה בזה שהרי גם לפי תביעתו שתבעו הגדול הזיק היינו שיש עליך חיוב כשיעור הגדול הלא גם אז יוכל לגבות מן הקטן כדין שני שוורים שהזיקו כיון דהחיוב הוא על המזיק לשלם. נמצא דלא דמי כלל לתבעו חיטים והודה בשעוריה דהתם כיון שצריכין ב"ד לפסוק החיוב בעד ההיזק. הרי כיון שתבעו חיטים הרי הודה שאין לו חיוב שעורים וב"ד צריכין לפסוק החיוב. שמחויב לשלם. היינו דמי השעורים. אבל הכא הרי החיוב שניהם מודים שהוא בעד שור שלו. ורק לפי דברי זה החיוב הוא למשל מאה והוא מודה רק בחמשים אבל החמשים יוכל לתת לו מאיזה שירצה כדין שני שוורים תמים. נמצא דאין כאן הודאה כיון דעתה אין נ"מ. והוא כהודה שלא לוה ביד ימין אלא ביד שמאל דלא הוי הודאה. נמצא דלדידן אדרבה מבבא שהקשה אליבא דרב פפא לרבה בר נתן לדידן ליכא למיפרך כלל. אלא דלדידן אדרבה מסיפא יכול להקשות מהי' הנזקין שנים. והוא דהנה אמרינן לעיל בשלמא הזיק עד שלא חב נזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק בע"ח קדים. ואפילו הזיק עד שלא חב ב"ח קדים ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. לא לעולם אימא לך מה שגבה גבה ושאני התם דא"ל אילו גבך הוי לא מינך הוי גבי ליה דהאי תורא דאזקן מיני' משתלמנא והקשה בתוס' ז"ל תימא אז בדין הוא שיגבה שפשע בשמירתו. וי"ל דלא קאמר אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לב"ח כמו שמשועבד לניזק שמשתלם מגופו כו' הרי חזינן מדברי התוס' דאף דבכל חובות קדם ב"ח מאוחר וגבה מה שגבה גבה היינו דהתם כיון דלא נעשה אפותקי לחוב הראשון משו"ה בע"ח השני לא גבה מן המשועבדים כשקדם וגבה. אבל גבי ניזק כיון דנעשה השור אפותקי לחוב שלו אינו משועבד לחוב אחר. מעתה היכא דהניזק תבעו גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן והמזיק אומר קטן את הגדול וגדול את הקטן. נמצא דכשבא לגבות מהגדול שווי' של קטן כדין שני שוורים תמין שהזיקו יאמר לו המזיק אתה בעצמך הודיתה שאין על הגדול חוב הקטן שהרי כיון שאמרת שהגדול הזיק את הגדול. א"כ לדבריך נעשה אפותקי לחוב הגדול א"כ הודיתה בעצמך שלחוב הקטן אינו משועבד כיון שנעשה אפותקי לחוב אחר. ולא דמי לתבעו גדול הזיק והוא אומר לא כי אלא קטן דהתם אין הודאה כלל מהניזק שהרי אף לפי דבריו יכול לגבות מהקטן בעד זה שהזיק הגדול כדין שני שוורים תמים שהזיקו דרצה מזה גובה כו' דהיינו כיון דהחיוב על המזיק לשלם וכמו שביארנו. אבל הכא כשבא לגבות מן הגדול בעד הקטן יאמר לו אתה בעצמך הודיתה שאין לך לגבות מהגדול חיוב הקטן כיון שלדבריך נעשה אפותקי לחוב של גדול שלך. וכן כשבא לגבות מהקטן חיוב של גדול יאמר לו המזיק אתה בעצמך הודיתה שאין לך לגבות מהקטן חיוב הגדול כיון שלדבריך נעשה אפותקי לחיוב הקטן דהרי בנגיחתו נעשה אפותקי כל השור לחיוב הניזק. וכן באחד תם ואחד מועד דהניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן. והמזיק אומר לא כי אלא מועד את הקטן ותם את הגדול. אם בא לגבות מן התם בעד הגדול כפי הודאת המזיק. יאמר לו אתה בעצמך הודיתה שאין לך לגבות מהתם חיוב הגדול. כי לפי דבריך בעצמך אמרת שנעשה אפותקי לחיוב הקטן ואם נעשה אפותקי לחיוב הקטן אין עליו חיוב הגדול דאין החיוב על נכסים משועבדים. ואם בא לגבות משאר נכסים בעד הקטן כהודאת המזיק. יאמר לו המזיק מה תטעון שאני בעצמי הודיתי שהמועד הזיק שורך הלא אתה בעצמך הודיתה שאין עלי חיוב לשלם מן: העלי' בעד הקטן. נמצא דלא דמי להמלוה אומר לוית ביד ימין והלוה אומר ביד שמאל. דלא הוי כלל הודאה מצד המלוה. שמה שלא לוה ביד ימין לא הוי הודאה כיון דאין נפקא מינה לחיובים. וכן בהמזיק אומר גדול הזיק והניזק אומר קטן הזיק. אין כאן הודאה מצד המלוה לפטור כי אדרבא הוא תובע יותר. אבל הודאה לפטור אין כאן. וכן בהניזק אומר מועד הזק. והמזיק אומר תם הזיק אין הודאה לפטור כיון שהוא תובע יותר. אבל בסיפא בהנזקין והמזקין שנים דבעד הקטן אמר המזיק שמועד הזיק את הקטן דאז מחויב לשלם מן העלי'. שהוא חיוב יותר גדול מחיוב שמחויב לשלם בעד תם שאינו מן העלי'. נמצא דהודאת הניזק שהוא אמר שתם הזיק את הקטן וממילא הויא הודאה שאין עליו חיוב מועד לשלם מן העלי' הויא לפטור אותו מהחיוב הזה וממילא אין כאן חיוב מצד המזיק כיון שחיוב תם בעד הקטן לא אמר ומה שאמר חיוב המועד יש הודאה לפוטרו כי הודאה לגרע החיוב הודאה הפוטרת היא ולא דמי ללוית ביד ימין דאין כאן הודאה. משו"ה לדידן דס"ל דפלגא נזקא קנסא פריך בסיפא דסוגיא מבבא דהנזקין שנים והמזקין שנים. והוא בהיפך מדלרב פפא. דלרב פפא הקושיא דוקא מבבא דרישא ולדידן אדרבה הקושיא דוקא מסיפא. אלא דלדידן כיון דהתביעות הוא על חיובים. ולא שייך שיהי' הודאתו קנין כמו שביארנו דהיכא דהודאתו על חיובים כיון דהוא תובעו עדיין לא שייך שיעשה קנין. משו"ה מהני תפיסה:

ז נמצא דהרמב"ם דהוא פסק פלגא נזקא קנסא. והוא בעצמו פסק דשני שוורים תמין שהזיקו רצה מזה גובה כו' היינו דהחיוב הוא על בעל השור לשלם. משו"ה בבבא דרישא היינו בתבעו הניזק ואומר גדול הזיק. והמזיק אומר לא כי קטן היזק וכן בהנזקין אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק דכיון דתבעו בודאי יש לי בידך חיוב לשלם בעד שורי. אלא שהניזק תובעו הזקת אותי ע"י שורך הגדול ויש לי עליך חיוב בעד שורי לשלם כשיעור הגדול והמזיק אומר אמת שיש לך עלי חיוב שהזקתי שורך. אבל הזקתי ע"י שורי הקטן ואין עלי חיוב לשלם אלא כשיעור הקטן. נמצא דלא הוי הודאה מצד הניזק לפטור במה שלפי דבריו הי' המעשה שזה השור הזיק ולפי דברי המזיק הי' המעשה ששור אחר הזיק כיון דלפי דברי הניזק אין החיוב פחות מכפי שהודה המזיק. (וגם הוא בעד אותו הדבר בעצמו שהודה הניזק היינו דהוא תובע בעד השור ומודה לו בעד השור. ולא דמי לתבעו חיטים ושעורים דכיון דתבעו חיוב יותר הויא הודאה שחיוב ההוא אין עליו וכמו שביארנו דהב"ד צריכין לפסוק בעד הדבר שהזיק). ומשו"ה פסק הרמב"ם דמשלם המזיק כמו שאומר ונשבע על השאר כדין מודה במקצת והוא הדין והוא הטעם לאחד תם ואחד מועד וכנ"ל. אבל בבבא דסיפא בהא דהנזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזקין אחד גדול ואחד קטן דכשבאנו לפסוק בעד הגדול כשיעור הקטן יש הודאה מצד הניזק שאין עליו חיוב בעד הקטן מן הגדול שהרי הוא אמר שהגדול הוא אפותקי לחיובא על הגדול וממילא אין גובין ממנו חיוב הקטן. וכן הדין באחד תם ואחד מועד והמזיק אומר מועד הזיק את הקטן כו' כפי שביארנו דבכה"ג הויא הודאה. משו"ה פסק דבכה"ג אין גובה אפילו כמו שאומר המזיק אפילו שיש עדים שנגחו דתבעו חיטים והודה לו בשעורים. אף היכא שיש עדים שלוה ואינם יודעים ג"כ יהי' פטור כיון דהתובע הודה שאין בידו הודאתו עדיף מעדים ואם תפס מהני כיון דלדידן אין שייך לומר דאודיתא יעשה קנין שהרי התביעה הוא על חיובים וכנ"ל:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה