אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן כא

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן כא

סימן כ

סוגיא דעשה עבדו אפותקי ומכרו. והרבה חילוקי דינים בשם פרה. ויבואר סוגית הגמ' ביבמות ס"ו. והירושלמי בין מכר נכסי צאן ברזל. למכר דבר שאפותקי הוי לאשה בכתובתה וחילוק בין מקרקעי למטלטלי:

א דף לג עשה עבדו אפותקי ומכרו בע"ח גובה הימנו. הרמב"ם פסק (בפי"ח ממלוה ה"ד) ז"ל עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו. או לאשה בכתובתה ומכרה ה"ז מכורה וכשיבא ב"ח לגבות אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותה בד"א בשמכר לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה. והשיג הראב"ד ע"ז א"א לא הבחין ולא הבין דרך הירושלמי אשר מצא על זאת המימרא עכ"ל. ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא בפירוש הירושלמי בפרק אלמנה לכה"ג דאיתא התם בירושלמי רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגין רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורין אמר ליה ר' אליעזר אוכלין תרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין כו' מה פליגין בשמכרן לעולם או שמכרו לשעה כו' נשמעינה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חובו על חובו מכרה הרי זו מכורה הלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם מכרן לעולם ד"ה אינן מכורין אמרו אתיא דר"י כרשב"ג דר' אלעזר כרבנן (כן הוא הגירסא כי כן איתא ברמב"ן ובאלפס ולא כאשר לפנינו בירושלמי דמקודם איתא אמרו אתיא כו' ואח"כ הוי בשמכרן). והנה הראב"ד מפרש דהא דאמרו הוי בשמכרן לשעה אבל אם מכרן לעולם ד"ה אינן מכורין קאי על נכסי צאן ברזל. אבל באפותקי אף אם מכרן לעולם מכורין. אכן הרמב"ם כפי הנראה סובר דמדמינן לה להדדי וכמו באפותקי אמרינן דאם מכרן לשעה מכור. כן בנכסי צאן ברזל הי' לו לפסוק דאם מכרן לשעה יהי' מכור. אכן הרמב"ם (בפכ"ב מהלכות אישות ה' ט"ו) ז"ל וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה ולא כלום. ומשמע דאף לשעה אינן מכור. וכיון דהוא בעצמו פסק כרבנן דאם מכר לשעה מכור. איך פסק כאן כרשב"ג דאף לשעה אינו מכור אחרי דלדידי' אפותקי ונכסי צאן ברזל שווין דהרי הוא מפרש בהירושלמי דמדמי אפותקי לנכסי צאן ברזל. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל א"א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל שלא יהא מכרו קיים עד שיבא לעת הגבי' אלא רשב"ג ורבנן פליגי עלי' פרק אלמנה לכה"ג עכ"ל: (ב) ולתרץ זה נראה לי דהנה ביבמות ס"ו אמרינן המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת. והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי ר' אמי אמר הדין עמו ר' יהודה אמר הדין עמה כו' ואמרינן שם תניא כותי' דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה והקשה בתוס' ז"ל תימא לר"י מה ראי' מייתי מהכא לר' אמי דהא ר' יהודה נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש כו' דמי לא מודה רב יהודה דמחסרי גוביינא. וא"כ ברשותי' קיימי ושחרור מפקיע מידי שיעבוד כדאמר לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפילו לר' יהודה מפקיעין מידי שיעבוד. דאפי' שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל דמפקיע מידי שיעבוד עכ"ל התוס'. ונראה לי לתרץ דהנה שם בגמ' אמרינן ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו אמר רב ספרא מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידי' נינהו וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן ישראל ששכר פרה מכהן ה"ז יאכילנה כרשיני תרומה כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. ותסברא נהי נמי דמחייב בגניבה ואבידה באונסה וכחשה ובנפחת' מדמי' מי מחייב הא לא דמיא אלא לסיפא ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה משמע דבעי לדחות דבאמת נכסי צאן ברזל הם לאו דידי' ואעפ"כ אוכלים עבדי צאן ברזל בתרומה. משום דדמיא לכהן ששם פרה מישראל דאע"ג שהגוף של ישראל אעפ"כ אוכלת הבהמה בתרומה. ולכאורה תקשה אדרבה נביא ראי' מהא גופא מדכהן ששם פרה מישראל דאוכלת בתרומה ע"כ דשומא הגוף של המקבל דאם הגוף של הנותן איך יכול להיות שגוף של ישראל יאכל בתרומה. ועיין בב"מ (דף ע') גבי המקבל צאן ברזל כו' למימרא דברשותא כו' עכ"פ כיון דסובר דהגוף של עבדי צאן ברזל של ישראל איך אוכלין בתרומה מפני חיוב אחריות. והנה מצאתי קושיא זו בירושלמי (פרק י"א דתרומות ה"ה) לא כן תני מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה (ופירוש המפרשים דאמתניתין פריך דקתני כהן ששם פרה מישראל מאכילה בתרומה ולא כן תני שאפי' יש לישראל שותפות אחד ממאה שאינו מאכילו בתרומה) תני בר קפרא אחד זו ואחד זו לא תאכל בתרומה. ופירשו ג"כ המפרשים דמתניתא דבר קפרא פליגא אמתניתין וס"ל לבר קפרא דכהן ששם פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה. והנה אף פי' זה תמוה הוא שהירושלמי יביא קושיא על מתניתין ויביא ברייתא דפליג על מתניתין ולא יתרץ כלום אמתניתין. ע"כ נראה לי דהפירוש בירושלמי הוא כן דקאי אהא דאיתא שם בירושלמי לפני זה אית תנא תני יכול לא תאכל בכרשינין ובתלתן (פירש דאיכא דתני בתחילת הברייתא דאמר יכול שכהן ששם פרה מישראל לא תאכל בכרשינן ובתלתן. ומביא קרא דכהן כי יקנה וא"כ לפי המסקנא דברייתת אוכלת פרה ששם הכהן מישראל אף בתלתן) ר' חזקי' ר' ירמי' ר' חייא בשם ר' יוחנן לית כאן תלתן דבר תורה. פירוש דתלתן דבר תורה אינה אוכלת לא כן תני מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה פירוש א"כ כהן ששם פרה מישראל כיון דיש להישראל חלק בהפרה. ע"כ מדאורייתא לא אכלה ורק מדרבנן אוכלת. אם כן דוקא כרשינין דתרומתה מדרבנן אוכלת. אבל לא בתלתן דבר תורה. תני בר קפרא אחד זה ואחד זה אינה אוכלת פירוש וקשה ממתניתין וע"כ דבר קפרא קאי אתרומה מן התורה ומתניתין הוא לדברי הירושלמי דהא דכהן ששם פרה הוא רק מדרבנן. אבל לגמ' דילן דס"ל דמדאורייתא אכלה שהרי מביא דכן הדין בעבדי צאן ברזל. ועבדי צאן ברזל הא גם בתרומה דאורייתא אכלן. וא"כ תקשה כיון דגוף העבדים שלה איך אוכלים בתרומה דלא גרע מיש לישראל שותפות וכקושית הירושלמי, (ג) אלא דבאמת קשה גם על זה דאיך אמרינן מניין לכהן שנשא אשה שאוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. וקשה נהי דאית ליה להכהן בהאשה קנין כסף היינו קנין אישות. אבל גופא הא לא קני ליה להכהן וכדאמרינן בהזורק נהי דקניא לה למעשה ידיה גופה מי קני ליה ופרש"י ז"ל אבל גופא מי קני לה וכיון דגופא לא קני לה כו' עכ"פ זה ודאי דגוף האשה לא קנוי לבעל. וא"כ איך אוכלת בתרומה מפני קנין הכהן הא גופא ישראל הוא. ועכצ"ל דהנה לכאורה קשה הא דאיתא בירושלמי מניין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה כו' וילפינן זה מקרא. ולכאורה למה לי קרא כיון שיש לישראל שותפות בהעבד א"כ איך יאכל חלק ישראל בתרומה. וממילא מפני חלק הישראל לא יאכל כלל. ועכצ"ל דאילו לא כתב קרא הוי אמינא דעבד שיש לישראל ולכהן בו שותפות אוכל בתרומה משום דקנין הישראל אין הכונה דהוא פוסל מלאכול בתרומה. אלא דקנין ישראל אינו מאכיל בתרומה. נמצא כיון דקנין שותפות הוא כולה לזה וכולה לזה. נמצא הוא קנוי כולו לכהן וכולו לישראל. וכיון דיש לו לכהן קנין בהעבד ממילא יאכל גם חלק הישראל דהרי הישראל אינו פוסל ורק שאינו מאכיל אבל הכא אוכל הוא מטעם הכהן ע"ז כתב קרא דכהן כי יקנה דגזיה"כ דכל הקנין של כסף יהי' של הכהן. אבל היכא דאיכא גם לישראל קנין כסף אז אינו אוכל בתרומה ולפי"ז יתיישב קושית מהרש"ל אתוס' גיטין (דף מ"ב) דפירש הא דאיבעיא לן מעוכב גט שחרור אי אוכל בתרומה הוא בחציו עבד וחציו בן חורין והקשה מהרש"ל א"כ איך יאכל בתרומה הא חציו בן חורין ואסור לאכול מפני צד החירות. אכן לדברינו ניחא דחציו עבד וחציו בן חורין הרי יש להכהן קנין וקנין הכהן מאכיל וצד הישראל אינו פוסל אלא שבלא קנין הכהן אינו מאכיל. אבל עתה יכול הוא לאכול מפני קנין הכהן וצד החירות אין לו כלל קנינים שבן חורין בעצמו אין לו קנינים רק דינים דאטו אדם בעצמו שייך לומר דיש לו קנינים בעצמו והא דמיעט קרא דבעינן דוקא שכל הקנין יהי' של הכהן אם לא שיש לישראל בו שותפות היינו היכא דיש לישראל קנין בהעבד. אבל אם אין להישראל קנין בכה"ג. קנין שיש להכהן יכול להאכיל משו"ה חציו עבד וחציו בר חורין שיש להכהן קנין בהעבד. ולהבן חורין אין לו קנינים בעצמו אוכל הוא בשביל קנין הכהן ולפי"ז ניחא מה שהקשינו איך אמרינן שכהן שנשא אשה אוכלת משום שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הא גוף האשה לא קני לבעל. אכן לדברינו ניחא דמה שגופא ישראל הוא. זה אינו פוסל רק שאינו מאכיל וכיון דכל קנינים שיוכל להיות באשה כדין בן חורין הרי קנוי להכהן. והיא בעצמה אין לה עלי' קנינים שבן חורין בעצמו לא שייך קנינים רק דינים. א"כ מקרא דממעטינן דבעינן שלא יהי' לישראל בו שותפות האי קרא לא מיעט רק היכא שיש לישראל קנינים והכא האשה בעצמה דאין לעצמה בגופה קנינים. משו"ה אוכלת מפני קנין שיש להכהן בה דקנין כהן מאכיל בתרומה. ולפי"ז מיושב שפיר הא דכהן ששם פרה מישראל אוכלת בתרומה והקשינו הא הגוף של ישראל הוא ואיך אוכלת וכאשר כן מצאנו בהירושלמי. אכן לפי הנ"ל ניחא דכיון דזולה וכחשה ופחת דמי' קבל הכהן. א"כ אף שהגוף עדיין של ישראל. אבל שווי' היא כולה של כהן. א"כ קנין הכסף כולה של הכהן ואין להישראל בקנין הכסף שותפות אף דגוף הוא של ישראל קרא לא מיעט אלא היכא דיש להכהן שותפות בקניני הכסף. אבל בשם פרה כיון דכל שווי' להכהן. א"כ קנין כסף של הכהן מאכיל בתרומה אף את גוף של ישראל דזה ילפינן מכהן כי יקנה נפש קנין כספו. דאף אם לא יהי' לו רק קנין כסף כמו באשה תאכל בתרומה אף דהגוף אינו שלו:

ד לפי"ז שפיר רצה לדחות דבצאן ברזל שהכניסה בכתובתה יהי' הדין עמה היינו דגוף העבד הוא שלה. ואעפ"כ אוכלין העבדים בתרומה מכחו דכיון שהוא קבל על עצמו אונסא וזולה ופחת דמי' הרי קנין הכסף שבהעבדים: קנוים להבעל וקנין הכסף של הבעל מאכילין את גוף העבדים בתרומה. אף שהגוף שלה ומכחה אינם יכולים לאכול קנין כסף של הכהן מאכיל בתרומה. והוי דומיא דאשה שאוכלת אף שהגוף אינו של הבעל. והא דממעטינן היכא דיש לישראל שותפות שאינו אוכל היינו דוקא היכא שיש לישראל שותפות בקנין הכסף. ולפי"ז ניחא מה שהקשה בתוס' איך אמרינן עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה הא יש להבעל כהן קנין פירות ותקשי למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. אכן לדברינו ניחא נהי דקנין פירות כקנין הגוף. אבל כיון דכחשה ופחת דמי' שייך להאשה הרי לא גרע מיש לישראל שותפות דאפילו שותפת ישראל בקנין כסף פוסל מן התרומה. עכ"פ לפי דהוה סובר דנכסי צאן ברזל הם גופם של האשה ורק אחריות דאונסא וזולא קבל הבעל. והנה הא דאמרינן דכיון דמחסרא גוביינא שחרור מפקיע מידי שיעבוד זה לא שייך רק היכא דהגוף של המשחרר. אבל היכא דהגוף של אחר איך יפקיע הגוף. דשחרור מפקיע רק שיעבוד אבל לא גוף. ומשו"ה קאמר תניא כותי' דר' אמי דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש והוא ראי' דלא כרב יהודה דס"ל דהגוף שלה. דאם נימא דהגוף שלה איך יפקיע שחרורו הגוף שלה וגם לא קשה קושית התוס' שהקשה דהרי שחרור דומה לתרומה וכיון דתרומה אוכלין מכחו דידי' גם בשן ועין יצאו. אכן לדברינו לא דמי דגבי תרומה ילפינן מכי יקנה דקנין כסף של הכהן מאכיל בתרומה. אבל גבי שן ועין בעינן שיהי' עבדו וכיון דהגוף שלה לאו עבדו נינהו וע"ז קאמר רבא לר"נ והא תניא כותי' דר' אמי היינו כיון דיוצאין בשן ועין לו ע"כ דלאו כרב יהודה דס"ל דהדין עמה היינו דהגוף שלה וע"ז משני ליה רב נחמן מסתברא טעמי' דרב יהודה משום שבח בית אבי'. ואין הכונה דמסתברא טעמי' נגד ברייתא דיוצאין בשן ועין לאיש אלא דהכונה הוא כך דלא כמו שהי' סובר מעיקרא דלרב יהודה הגוף שלה והא דאוכלין עבדי צאן ברזל מכחו הוא מטעם דהוי כמו שם. לא כן אלא דזה מודה רב יהודה דהן שלו לגמרי כ"ז שהיא נשואה לו ורק כשבאת לגבות הכסף תקנו רבנן שתגבה הכלים משום שבח בית אבי'. וזהו רק דין לגבי גבי' שתוכל ליקח הכלים. אבל לא שהגוף שלה. וא"כ לא אצטריך למימר דאוכלין עבדי צאן ברזל בתרומה מטעם קנין הכסף. אלא פשוט דהרי כל הגוף שלו ורק שהם אפותקי לה שתגבה אותם וזהו דקאמר מסתברא "טעמא" דרב יהודה דמשום שבח בית אבי'. פירוש דתוכל לגבותם. ויש לה שעבוד וכיון דלפי המסקנא הגוף שלו ורק שיש לה שעבוד בודאי דאין ראי' מיציאת שן ועין דשחרור מפקיע מידי שעבוד ורק מעיקרא דהוי סובר דהגוף הוא שלה הביא ראי' דאז לא שייך מפקיע דאין נפקע אלא השעבוד ולא הגוף אבל לפי המסקנא דיש לה רק שיעבוד בודאי דמפקיע השחרור וזהו שמשני ר"נ לרבא דטעמא דר' יהודה רק משום שבח בית אבי', לא שהוא סובר שהגוף שלה. ולפי מאי שהסביר ר"נ לרבא קאמר רבא הדין גבי אצטלא דמילתא דמפקיע מידי שעבוד כיון דלפי המסקנא רק שיעבוד יש לה על האיצטלא ואיסור של מת מפקיע מידי שיעבוד: (ה) והנה כתב התוס' בב"ק ל"ג ד"ה משום בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד כו' וקשה מכאן לר"ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שיעבוד ואפילו קדושת דמים כו'. והנה קושית התוס' לכאורה לאו קושיא. דהנה החילוק שבין מטלטלין וקרקע דבמטלטלין מפקיע מידי שעבוד ובקרקע אין מפקיע לכאורה פשוט דהקדש הוי כמו שמכרו דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה משו"ה דבקרקע דגובה בע"ח מן הלוקח, משו"ה אין מפקיע מידי שיעבוד כיון שבע"ח יוכל לגבות. אבל במטלטלין דגם בהדיוט אין הבע"ח גובה מן הלוקח. משו"ה גם בהקדש מפקיע מידי שיעבוד. וא"כ במטלטלין דבמכרם הי' בע"ח גובה בודאי דכקרקע נינהו. ואין קדושת דמים מפקיע כיון דגם במכירה הי' בע"ח גובה הוי כקרקע. א"כ מאי הקשה תוס' מהכא דגבי שור תם דבלא ר' אבהו לא הוי קדושי הא שור תם הדין דאם מכרו בע"ח גובה. וא"כ הוי כקרקע. דר"ת סובר דהקדש ומכירה חדא היא. ונראה לי דהנה בירושלמי (פרק י' דשביעית הלכה א') איתא המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורה לשעה. ר"י אמר אינה מכורה לשעה חילי' דר' יוסי מן הדא שורו מצוי הוא להבריח שדה אינו מצוי להבריחה. (ופירשו המפרשים דפירוש הירושלמי הוא כן דשורו הוא מצוי להבריח ואין לו קול משו"ה אם עשאו אפותקי אין ב"ח גובה מן הלוקח. אבל שדה אין מצוי להבריחה ויש לה קול שנעשית אפותקי ולפיכך ב"ח טורפה מיד הלוקח וס"ל לר' יוסי דמכיון שכן הוא אינה מכורה כלל אפילו לשעה) הגע עצמך שהי' מכורה לבעלי זרוע. (פירשו המפרשים דהקושיא הוא נימא דמתיאש ממנה ויהי' מכור לשעה) מצוין הן בעלי זרוע ליפול. (ופירשו המפרשים אין בע"ח מתיאש שמצפה שיפלו בעלי זרוע) וכמובן פירוש המפרשים בדברי הירושלמי תמוה מאד. דאיך פירשו דנתן טעם לדברי ר' יוסי דס"ל מכר לשעה אינה מכור משום דשדה אין מצוי להבריחה ויכול לגבות מן הלוקח משום דיש לה קול חדא מאי שייכא דיש לה קול למצוי להבריח אף אם שדה הי' מצוי להבריחה. אעפ"כ כיון שיש קול שעשה אפותקי. משו"ה גובה בע"ח מן הלוקח. וכדאמרינן הכא בגמ' דשור תם כיון דיש לו קול שנגח משו"ה גובה אף דבודאי יכול הוא להבריח וכדאמרינן מעריקנא ליה לאגמא ואעפ"כ גובה הניזק מן הלוקח דכיון דיש לו קול לא הי' לו ליקח. ועוד מאי שייכא דין דגובה מן הלוקח לדין דאין מכור לשעה הלא בזה דגובה מן הלוקח בקרקע כו"ע לא פליגי וגם ר' אחא מודה בזה. גם מה שהקשה מכורה לבעלי זרוע. ופירשו דכיון דמתייאש משו"ה יהי' מכור לשעה חדא מאי שייך שמתייאש משדה זו כיון דמעיקר החוב אינו מתייאש ממילא לא חל המכירה דיאוש לא שייך אלא כשמתייאש מכל החוב. אבל לא שמתייאש שלא יוכל לגבות משדה זו. וגם מאי שייכא הכא לגבי מחלוקת אי מכור לשעה הי' לו להקשות בעלמא אם מכר לבעלי זרוע אם גובה בע"ח דאף למ"ד דמכור לשעה. אבל גבי' כו"ע מודי ויקשה היכא שמכרה לבעלי זרוע אם גובה הבע"ח ממנה וגם הא הפוסקים פסקו דיאוש בחוב לא מהני:

ו ע"כ נראה לי דפירוש הירושלמי כן דהנה בגמ' ב"מ (דף ז') איתא דקרקע שאין יכול להוציאו בדיינין אין יכול להקדישו אף דקרקע אינה נגזלת. אעפ"כ כיון שאין יכול להוציאו בדיינין היינו שהגזלן עומד ומחזיק בה ואין יכול להוציאה בדיינין אינה ברשותה מקריא דברשותו מקרייא כשהוא בעלים על הדבר ויכול לעשות כחפצו. אבל אם הגזלן אין מניח לעשות אותו כחפצו לירד להשתמש בה ואין בכחו לגרש את הגזלן מקריא אינה ברשותו. (וכן לגבי חמץ כיון דאין בידו להשתמש לאחר איסורו מקריא אינו ברשותו). והנה אם עשה שדהו אפותקי לאחר הלא מן הדין אינו יכול למכור שאסור לו למכור וכיון דב"ד לא יניחוהו למכור. לא גרע כח הב"ד מכח הגזלן דכיון דאינו יכול למכור מן הדין ממילא הוי השדה אינה ברשותו. וממילא המכירה אינה מכירה. ומשו"ה הי' יכול להיות דגם במטלטלין כיון דאסור לו למכור יקרא אינה ברשותו אלא דמטלטלין לא נוכל לומר דהדין עושהו לאינו ברשותו שהרי מטלטלין יכול הוא למכור בצנעה ולהבריחם משו"ה לא נוכל לומר דהוי אינו ברשותו. וא"כ זהו הפירש בדברי הירושלמי חילי' דר' יוסי (פירוש דס"ל דאם מכר לשעה אינה מכור) דשורו מצוי הוא להבריח. משו"ה אף שאסור לו להבריח אעפ"כ מקרייא ברשותו. שדה אינה מצוי להבריחה שהרי הב"ד יכולין לטורפה מיד הלוקח. משו"ה הדין דאסור למכור עושהו לאינו ברשותו משו"ה אם מכר אינה מכור. כדין דבר שאינו ברשותו וע"ז פריך הגע עצמך שהי' מכורה לבעלי זרוע. פירוש וא"כ אף בקרקע יכול להבריח ונימא דגם קרקע הוי ברשותו ע"ז משני מצוין הן בעלי זרוע ליפול פירוש נמצא דקרקע אין יכול כלל להבריח משו"ה מכרו אינו מכור ולפי"ז יהי' גם:

הפירוש בדברי ר"ת דאמר דגבי קרקע קדושת דמים אינה מפקיע מידי שעבוד וגבי מטלטלין מפקיע דהוא הדין והוא הטעם שבירושלמי דגבי קרקע כיון שאסור לו להקדיש קדושת עולם. משו"ה מקרי אינה ברשותו ולא יוכל להקדישה קדושת עולם משו"ה אינה מפקיע מידי שיעבוד. אבל מטלטלין כיון דיכול להבריחם מן המלוה וברשותו נינהו אף שאסור להקדישם. אעפי"כ ברשותו מקריא. משו"ה חל ההקדש. וממילא מפקיע מידי שיעבוד וא"כ שפיר הקשה התוס' דא"כ גבי שור תם נהי דאם מכרו גובה אעפי"כ כיון דיכול להבריח בצנעה ולאוכלו ולהעריקו לאגמא. א"כ ברשותו הויא וחל ההקדש. ולר"ת הי' מפקיע מידי שיעבוד. וא"כ גם בלא ר' אבהו הי' חל ההקדש ואמאי אמרו דקדוש דוקא משום דר' אבהו אבל בלא ר' אבהו לא קדיש ואצטריך לטעמא דאלמוה. שוב הראני אחד דבספר הישר לר"ת איתא בפירוש דטעמא משום דאינו ברשותו, (ז) לפי"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם דכתב תיכף אחר דין הנ"ל שכתב דאם עשה שדהו אפותקי ומכרה לעולם אינה מכורה. כתב אחר זה שאם עשה עבדו אפותקי ומכרו ב"ח גובה הימנו. ואמאי לא כתב דהוא דוקא בשמכר לשעה אבל אם מכר לעולם אינו מכור. אכן לפי הנ"ל ניחא דכיון דטעמא דהרמב"ם באפותקי משו"ה אינה מכור לעולם משום דאינו ברשותי' למכור לעולם. א"כ היינו דוקא בקרקע דמשום דאין לו רשות למוכרה נעשה אינה ברשותו. אבל בעבדי נהי דלכל מילי כקרקע נינהו. אבל לגבי זה דיכול להבריחם הרי כמטלטלי נינהו. (עיין בדברינו בסוגיא דעבדי כמטלטלי דמי). משו"ה הויא ברשותי' משו"ה אם מכרו לעולם ממכרו ממכר ורק דין הוא דב"ח יכול לגבות. אבל לא שיבוטל המכירה. ועפי"ז מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם גבי צאן ברזל דאם מכרן אינן מכורין כלל אפי' לשעה. אכן לפי דברינו ניחא דהנה באפותקי כ"ז שלא תבעו הרי אינו מחויב לשלם לו עדיין. ומשו"ה הרי מן הדין יכול הוא למכור לשעה ורק לעולם אינו יכול למכור כיון דנעשה אפותקי הרי אין לו רשות למכור. א"כ כיון דתליא בדין דמה דיכול למכור מן הדין חל המכירה. משו"ה לשעה מכור ולעולם אינה מכור. אבל בנכסי צאן ברזל דאמרינן בכתובות (בדף פ') בעל שמכר קרקע לפירות אינו מכור מ"ט אמר רבא משום ריוח ביתא. ואף דרש"י פירש דקאי על נכסי מלוג מדברי הרמב"ם משמע דקאי אף על נכסי צאן ברזל. וכיון דמן הדין אין לו למכור ממילא אף אם מכר לא עשה ולא כלום שנעשה אינו ברשותו ומשו"ה כתב הרמב"ם דאם מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר. ועיין בלח"מ שתמה בזה. אכן לדברינו ניחא דכיון דהוכחנו למעלה דמסקנת הגמ' דנכסי צאן ברזל הם שלו ורק הא דאמר רב יהודה הדין עמה הוא רק דין בגבי' ומטלטלין הלא יכול להבריחם נמצא דאף הדין דאסור למכור אין עשוהו לאינו ברשותו. משו"ה אם מכר מטלטלין מכור. ולפי"ז מיושב נמי הא דאמרינן מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. ועיין באלפס שכתב הא מילתא דרשב"ג לא איתבריר לן דנעביד עובדא. ועיין ברש"י שדחק למצוא טעם אמאי קתני לפרנסה. אכן לדברינו ניחא דכיון דעיקר הטעם דבמכר נכסי צאן ברזל אינו מכור. לדידן דס"ל דהגוף שלו הוא רק מטעם דכיון דאסור לו למכור ממילא נעשו לגבי זה אינו ברשותו. נמצא היכא דיש לו רשות למכור ממילא המכירה מכירה. נמצא כיון דעיקר הטעם דאין לו למכור הוא משום ריוח ביתא. נמצא היכא דמכר לפרנסה מן הדין הי' להיות מכירתו מכירה שהרי היכא דזבן לריוח ביתא המכירה מכירה. כדאמרינן שם בכתובות איכא בינייהו זוזי ועביד בהו עסקא ואמאי קאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות. אלא דכל זה שפירשנו דצאן ברזל הגוף שלו ורק שיש לה דין כשתגבה לגבות הכלים עצמם. היינו דוקא לרבנן. אבל רשב"ג ס"ל בכל דוכתי סברא כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין. ומשו"ה ס"ל דבאפותקי אם מכרו אף לשעה אינה מכור. ממילא מכש"כ בנכסי צאן ברזל דנימא כדי שלא תהא אשה צריכה לחזור על בתי דינין לגבות מן הבעל. משום האי תקנה גופא אצטריך לן למימר דגם להבעל נכסי צאן ברזל כשהיא מכנסת לא הקנו כלל לו כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין. נמצא דלרשב"ג הגוף שלה. משו"ה אם מכר אף לפרנסה אין מכור כלל שהרי אין הגוף שלו. והוא שמכרה בודאי דאינו מכור שהרי משועבדים הם לו לפירות ולא גרע מתקנתא דאושא בנכסי מלוג. אבל לדידן אם מכר לפרנסה מכור:

ח ולפי הנ"ל מיושב ג"כ מאי דהוה קשה לי. דהנה שם ביבמות אמרינן תניא כותי' דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין כו' תניא כותי' דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה לפני רבן שב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. אמר רבא אמר ר"נ הלכה כרב יהודה אמר ליה רבא לר"נ והתניא כותי' דרב אמי אע"ג דתניא כותי' דרב אמי מסתברא טעמא דרב יהודה. ולכאורה קשה מאד מאי הקשה רבא לר"נ והתניא כותי' דרב אמי אטו כותי' דרב יהודה מי לא תניא הא אמרינן תניא כותי' דרב יהודה. אכן לדברינו ניחא שהרי באמת מהאי ברייתא דמייתי סייעתא לרב יהודה אין ראי' דהלכה כרב יהודה דנוכל לומר דדוקא רשב"ג קאמר דהבעל מוציא מיד הלקוחות. דאזיל לטעמי' דס"ל כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין אבל רבנן דפליגי באפותקי ולא ס"ל הסברא כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין נוכל לומר דבנכסי צאן ברזל ס"ל דהגוף של הנכסים של הבעל נהי דנוכל לומר ג"כ דאף דבאפותקי ס"ל דגובה משאר נכסים. אבל נכסי צאן ברזל לא נעשה כלל של הבעל מטעם שלא הקנתה לו רק שהוא קבל אחריות. ואף דלא ס"ל הסברא דכדי שלא תהא אשה מחזרת אעפי"כ בדין דנכסי צאן ברזל הגוף שלה ס"ל כרשב"ג מטעם אחר. אבל כיון דתניא כותי' דרב אמי. ע"כ דחכמים פליגי על רשב"ג. וא"כ פריך ליה כיון דתניא כוותי' דרב אמי. איך פסק כרב יהודה כיון דחכמים פליגי על רשב"ג הי' לן לפסוק כרבנן. ולפי"ז מיושב שפיר מאי דבירושלמי מדמה נכסי צאן ברזל לאפותקי והרמב"ם הלא חילק ביניהם. אכן לדברינו ניחא. דהנה הירושלמי שרצה לומר דעבדי צאן ברזל אינן מכורין אם מכרן. ע"כ אין לומר משום טעמא דאסור למכור צאן ברזל דהרי עבדים הם דבר שיכול להבריחם. וא"כ אף דאסור למכור אעפי"כ ברשותו הם. ואם נימא דס"ל לר' יוחנן דהגוף של הבעל הי' לו לומר דמכורין וע"כ דסבר ר' יוחנן דצאן ברזל הגוף של האשה וכיון דגופם של האשה הרי מכר דבר שאינו שלו. משו"ה קאמר דר' יוחנן כרשב"ג דס"ל באפותקי הסברא כדי שלא תהא אשה מחזרת על בתי דינין. משו"ה נשאר הגוף שלה. משו"ה אף בעבדים אין מכור שהרי מכר לאו דידי' ושפיר מביא ראי' דלר' יוחנן אף לשעה אין מכור. אבל לר' אלעזר מכור אף לעולם שכיון שס"ל דצאן ברזל הגוף שלו. ורק משום זילותא דדינא דאסור למכור אין מכור באפותקי לעולם. אבל בעבדים דכמטלטלין דמיא אף אם מכרן לעולם מכורין. נמצא דנהי דלרשב"ג ילפינן צאן ברזל מאפותקי דכמו דבאפותקי לא העמידו ברשות לוקח אף לשעה. משו"ה בנכסי צאן ברזל בשעה שהכניסה לבעלה לא העמידו ברשות הבעל שיהי' הגוף של הבעל. אבל לרבנן יש חילוק בין צאן ברזל לאפותקי דאפותקי דיש לו רשות למכור לשעה המכירה לשעה מכירה. אבל בנכסי צאן ברזל דאין לו למכור אף לשעה משום ריוח ביתא משו"ה אף לשעה אין מכור ואם מכרו לפרנסה לא עבדינן עובדא כרשב"ג דכיון דלפרנסה מכר ואיכא ריוח ביתא. משו"ה לדידן אם מכר לפרנסה לשעה אין מוציא מיד הלקוחות:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה