לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן כ
סוגיא דשחטו מה שעשה עשוי. והמזיק שיעבודו של חבירו וסוגיא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד. ויתבאר כמה חילוקים במזיק שיעבודו שיש מקום שמחויב מטעם גרמי. ויש מקומות דלא הוי רק מבטל כיסו. ויתבאר חילוק בין שחטו לאכלו:
א בדף לג גמרא המזיק שיעבודו של חבירו כו'. והנה לקמן (בדף מ') איתא שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק כו' ואמאי נימא תורא שאילי אריא לא שאילי אמר רב הבמ"ע שהכיר בו שהוא נגחן כו'. ונימא אי תם הוי מעריקנא ליה לאגמא. אלא הכא במאי עסקינן כגון דקדם ב"מ דינא ותפסי' כו'. והנה הרמב"ם (בפ"ד מהלכות נזקי ממון) כתב דאם שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם הכיר בו שהוא נגחן: הבעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק. והשיג הראב"ד דאין הדין אלא היכא דתפסוהו ב"ד. ותירץ המ"מ דיש דרך לתרץ דברי הרמב"ם דסוגית הגמ' אזלא אליבא דר' ישמעאל והרמב"ם פוסק כרבי עקיבא ולדידי' אם יעריק לאגמא יצטרך לשלם את"ד. אך לכאורה קשה מאד תירוצו דלפי זה הא דאמרינן דאם שחטו אינו משלם פחת שפחתו מיתה הוא דוקא אליבא דרבי ישמעאל. אבל לר' עקיבא יצטרך לשלם, א"כ איך כתב הרמב"ם דאם שחטו גובה מבשרו ולא כתב שישלם המזיק בעד פחת שפחתו מיתה. ע"כ דס"ל להרמב"ם דגם אליבא דר' עקיבא קודם גמר הדין. אם שחטו אינו משלם בעד ההיזק א"כ גם אם יעריק לאגמא לכאורה לא ישלם אף דס"ל כר' עקיבא והדרא קושיא לדוכתי' נימא אי תם הוי מעריקנא לאגמא:
ב והנה הלח"מ הקשה איך פסק הרמב"ם דאם שחטו המזיק אינו משלם פחת שפחתו מיתה הא בגמרא אמרינן זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור פשיטא כו' הא נמי רבה אמרה דאמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מהו דתימא התם הוא דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך. אבל הכא דחפר בה בורות שיחין ומערות לחייב קמ"ל דהא הכא כמאן דחפר בה כו' נמצא לדידן דפסקינן דשורף שטרותיו של חבירו מחויב מכש"כ היכא דחפר בושו"מ. איך פסק הרמב"ם דפטור מלשלם פחת שפחתו מיתה. עוד ק"ל אדברי הרמב"ם איך פסק כאן דפטור ע"כ דס"ל מזיק שיעבודו של חבירו פטור הא הרמב"ם בעצמו פסק העושה עבדו אפותקי ושחררו משלם ובגמ' אמרינן דפליגי במזיק שיעבודו של חבירו. א"כ דבריו סותרים זא"ז אחרי דהוא פסק דמזיק שיעבודו של חבירו מחויב אמאי פסק דפטור מלשלם פחת שפחתו מיתה. ועיין בלח"מ שהקשה עוד אמאי פסק הרמב"ם כרשב"ג דמזיק שיעבודו של חבירו חייב. והמ"מ נתן טעם לזם דס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו. הא הרמב"ם לא ס"ל האי כללא. (ועיין שם בדבריו דיש שם חסרון ניכר בדבריו וכפי הנראה הי' כתוב בדבריו הקושיא שהקשתי מהא דפסק דאין משלם פחת שפחתו מיתה). והראב"ד הקשה על הרמב"ם דאמאי פסק בעשה עבדו אפותקי ושחררו דמחויב לשלם. דהרב לא פסק כן כו'. ולא דמי לשורף שטר של חבירו דבדחברו קא עביד מעשה. והדברים תמוהים הא בשורף שטר של חבירו לא עביד מעשה אלא בהנייר ובהחוב הרי לא עשה מעשה ואטו אם הזיק שני נזקין ביחד האחד הוא מעשה בחברו והאחד הוא רק גרמא האם נאמר מדמשלם חיוב אחד ישלם חיוב האחר בודאי דהחיוב שעשה מעשה ישלם ואותו החיוב שאינו רק גרמא פטור. א"כ בשורף שטרותיו מדמחייב לשלם בעד החיוב דבהחוב הרי לא עשה מעשה ע"כ דלא בעינן שיעשה מעשה בשל חבירו, (ג) ונראה לי לתרץ דהנה בחו"מ (סימן ק"ד) הובא דין דאם יתומים מכרו קרקע שנשאר להם מאביהם והי' על אביהם מלוה ע"פ. ועתה שמכרו לא יוכל הלוה לגבות שהרי מלוה ע"פ אינה נגבית מן הלקוחות י"א דצריכין לשלם להלוה כדין מזיק שעבודו של חבירו והקשו המפרשים. א"כ איך אמרינן בב"ב איזה רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים. ואם נימא דהיתומים כשמכרו הנכסים מועטים יצטרכו לשלם להבנות כדין יורש שמכר קרקע שירש מאביו שמחויב לשלם להלוה איזה רשע ערום הוא מאי עצה השיא להם כיון שיצטרך לשלם ואי משום שיבריחו נכסיהם. א"כ כל גזלן יוכל לעשות כן להבריח נכסיו. אלא דעצה מקריא רק היכא שאינם צריכים לשלם. עוד הקשו דהא רב האי גאון כתב דעתה שתקנו הגאונים לגבות מזון הבנות מן המטלטלין יתומים שמכרו בנכסים מועטים והדמים עדיין בידם. גובין מן הדמים כדין מטלטלין שירשו מן אביהם. וא"כ היכא שיש עדיין אצל היורש הכסף שלקח בעד הקרקע יגבה המלוה כדין מטלטלין שירשו. דהאידנא לכתר תקנתא דהגאונים גובין מלוה ע"פ ממטלטלי דיתמי. וא"כ כ"ז שהכסף עדיין בידם יגבו אף בלא דין מזיק שעבודו. וא"כ איך כתבו סתמא דמאן דלא ס"ל לחייב במכרו קרקע מטעם מזיק שעבודו פטור. משמע דאף הדמים עדיין בידם פטורים. אכן לפי מה שבארתי במקום אחר לתרץ הקושיא מהפוסקים על דברי רב האי גאון דס"ל מלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת. מלוה ע"פ קדים לגבות והקשו דמשמע בכתובות דאם בא לגבות בעד מזונות ובעד כתובה חוב כתובה קדים. כיון דהיא מלוה בשטר. ואם נימא דמלוה ע"פ כשהיא מוקדמת למלוה בשטר היא קודמת לגבות ממילא כששניהם שוים בזמן שניהם גובין ביחד ומדאמרינן דאם חלו שני החובות ביחד כשבאו ביחד לגבות הכתובה דהיא מלוה בשטר קדמה. א"כ גם אם חיוב המזונות קדים ג"כ המלוה בשטר קדים. ואמרתי לתרץ דהנה טעם רה"ג דס"ל מלוה ע"פ קדים. הוא דמדין התורה שעבודא דאורייתא וא"כ גם למלוה ע"פ משועבדים הנכסים ורק מדרבנן תקנו שלא יגבו מלוה ע"פ מלקוחות. א"כ כי תקנו רק לגבי לקוחות ולא לגבי מלוה וס"ל לרה"ג דהא דרבנן תקנו שלא יגבה מלוה ע"פ מלקוחות אין הכונה שסילקו השעבוד רק הכונה שלא יגבה אבל לא שסילקו השעבוד היינו שלמלוה ע"פ לא יהי' משועבדים הנכסים. נמצא מדאמר רה"ג האי טעמא חזינן דלמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא בודאי דאם יש מלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת המלוה בשטר קדים לגבות דכיון דלמלוה בשטר משועבדים הנכסים. א"כ לא יוכל מלוה ע"פ לגבות דהוי כגובה מן המשועבדים. והנה כל זה הוא בשעבוד דאורייתא. אבל בדבר דרבנן אטו נימא דרבנן שעבדו הנכסים ואח"כ תקנו שלא יגבו מן הלקוחות בודאי דצ"ל היכא דלא תקנו לגבות מן הלקוחות. לא עשאו כלל שעבוד על הנכסים. אלא דעשו דין על היורשין שירשו קרקע מנכסי אביהם עשו דין עליהם שמחויבים לזון הבנות מנכסי אביהם. נמצא דהוי כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא. דכיון דלמזון הבנות הנכסים אינם משועבדין ולחוב הכתובה הנכסים משועבדים שהרי כתובה גובה מן הלקוחות א"כ שעבדו רבנן הנכסים. משו"ה מלוה הכתובה קודם לגבות שאין הבנות יכולות לגבות מן המשועבדים משא"כ במלוה ע"פ דיכול מלוה ע"פ לגבות מן המשועבדין ורק לגבי לקוחות תקנו דלא יגבה מן הלקוחות. אבל לא לגבי מלוים, (ד) נמצא דדין מזונות שאני מחיוב של מלוה ע"פ. דחיוב של מלוה ע"פ הוא על הנכסים. אבל מזון הבנות הוא דין על היתומים שיזונו מנכסי אביהן מנכסים שירשו מאביהן. לפי"ז מיושב הקושיא שהקשו איך סתמו דיתומים שמכרו נכסים שירשו מאביהן. דמאן דלא ס"ל דמחויב מטעם מזיק שעבודו פטור אף בהדמים עדיין בידם. דהרי במזון האשה והבנות כתב רה"ג דאם יתומים מכרו בנכסים מועטים והדמים עדיין בידם גובין מהדמים לבתר דתיקון הגאונים לגבות מן המטלטלין אכן לדברינו פשוט דמלוה ע"פ דגביית המלוה הוא מטעם שהנכסים משועבדים לו. א"כ היינו דוקא נכסים המשועבדים. אבל מטלטלי שלקחו היתומים בעד הקרקע על אלו המטלטלים לא חל השעבוד שהרי אלו הנכסים לא הי' בחיי אביהם. אבל במזון הבנות דטעם דנזונין הבנות מן הנכסים הוא דתקנת רבנן היתה על היתומים שיזונו הבנות מנכסים שירשו מאביהן ולבתר תקנת הגאונים אף מהמטלטלין. נמצא כיון דלקחו הכסף בעד הקרקע הרי הכסף ירשו מכח אביהן. ומשו"ה הבנות נזונות מהן. וכן יש לפרש דעת רש"י בבכורות דוקא חשיב במתניתין. אלא שאין נוטלין בראוי וקא חשיב מזון הבנות. ופרש"י בנות כגון שקיבל עליו לזון בת אשתו. ועיין שם בתוס' דתמה אמאי לא פירש במזון הבנות שתקנו בנן נוקבין כו'. אכן לדברינו ניחא דבת אשתו הרי אוכלת מטעם שעבוד שהרי היא כבע"ח שנשתעבד לה. וא"כ בראוי אינה נוטלת שהרי כיון דנפלו הנכסים לאחר מיתתו לא נשתעבדו הנכסים הללו לה ואינה גובה. אבל מזון הבנות דתקנת רבנן היתה על היתומים כשירשו:
מאביהן. א"כ גם בראוי הרי ירשו הנכסים מאביהן. (ועיין בתוס' ב"ב קנ"ט וברא"ש שם ובירושלמי ריש פרק הנזקין. ז"ל הירושלמי כרמו פרט לראוי):
ה ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשו על הפוסקים דס"ל דאם מכרו היתומים קרקע שירשו מאביהם משלמין לבעל מלוה ע"פ מטעם שהזיקו. אכן לדברינו ניחא. דהנה דינא דגרמי לא שייך רק אלא אם ע"י גרמתו הוא גורם שיוזק דבר של חבירו. אבל מה שמונע חבירו מלהרויח לכו"ע פטור מלשלם דבמבטל כיסו של חבירו ובנעל ביתו של חבירו. ולא הניחו להשכיר לכו"ע פטור. מעתה בפשטות מיושב החילוק דבמכרו היתומים נכסים שמשועבדים לבעל מלוה ע"פ הרי הזיקו את השיעבוד שהי' להם על השדה שהרי כשמכרו נפקע שעבודם אחרי דרבנן תקנו שלא יגבו מן הלקוחות ממילא נפקע השיעבוד וצריכין לשלם בעד השיעבוד שהזיקו. אבל במזון הבנות לא הי' כלל משועבד להבנות. וממילא לא גרמו ע"י מכירתם שיוזק דבר של הבנות. נמצא דהוא רק מונע חבירו מלהרויח שמקודם הי' דין על היתומים לזון הבנות. ועתה לא יזונו אחרי שאין להם ממה. אבל שיעבודם לא הפקיעו דזה אין שייך לומר שהפקיעו דין שלהם בודאי זה לא שייך לשלם בעד הפקעת הדין. אבל גבי יתומים יש הפקעת השיעבוד:
ו ולפי הנ"ל שביארנו דדינא דגרמי לא שייך אלא בגורם שיוזק דבר של חבירו. אבל לא בגורם שפלוני לא יגבה כדינו. לפי"ז לכאורה קשה איך שייך לחייב גבי שורף שטרותיו של תבירו הא עצם השיעבוד של פלוני לא שרף ורק את השטר שרף. ועי"ז לא יוכל לגבות והוי רק כנעל ביתו של חבירו היינו דגרם לו שלא יוכל לילך לגבות. אך באמת נראה דדעת הראשונים דאין הכונה לחייב בעד ששרף השטר שעי"ז לא יוכל לילך לגבות. דהנה לפי"ז במוחל שט"ח שמכרו בודאי דהי' מחויב שהרי מחל השיעבוד והפקיע הקנין שיש לו. אכן זה לשון הרמב"ם (בפ"ז מה' חובל ומזיק ה"י). וכן ראובן שהי' נושה בשמעון ומכר השטר ללוי וחזר אחר שמכרו ומחלו לשמעון הרי נפטר שמעון כמו שיתבאר במקומו ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר שהרי גרם לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו כו'. ולכאורה תלי תניא בדלא תניא שהרי הסברא נותנת לחייב יותר במחלו שהרי הוא בדיבורו מפקיע שיעבודו. אבל בשרף הרי נשאר שיעבודו כמו שהוא ורק גרם לו שלא יוכל לילך לגבות. ועכצ"ל דס"ל דמוכר שט"ח לחבירו אין הכונה שגוף החוב נעשה של הלוקח. דע"ז לא שייך קנינים. ורק רבנן תקנו שמי שיש לו שטר השטר הוא אפסר השיעבוד. והשיעבוד הוא בהשטר ומי שהשטר שלו הוא גובה מן הנכסים. דהשיעבודים הוא בהשטר. מעתה אדרבה יותר סברא לחייב בשורף. דבשרף שטר הרי שרף שיעבודו של חבירו דהיינו השטר שהוא השיעבוד וס"ל דהשיעבודים הוא בהשטר. אלא דאם היינו סוברים דלא דיינינן דינא דגרמי לא היינו מחייבים בעד שריפת השטר כיון דאין גופו ממון אלא גורם לממון. אבל כיון דדיינינן דינא דגרמי. א"כ אם הזיקו דבר שהוא גורם לממון היינו דבר שהוא גורם לממון לכל העולם (דבזה שאני מקדשים שחייב באחריותן. דלרבנן פטור אף שהוא גורם לממון כיון דאינו גורם לממון לכל העולם וכדמפרש בתוס' (בדף ע') ד"ה אבל ושריפת השטר הוי דבר הגורם לממון לכל העולם). ומשו"ה מחויב לשלם. והנה לפי זה אדרבה בשורף שטרות ניחא. דכיון דשרף השטר שבו השיעבודים ושרף דבר שלו שגורם לממון מחויב לשלם. אבל במוחל שט"ח שמכר הרי בגוף השטר שהוא של פלוני לא נגע מאומה ורק מחל החוב. וע"ז לא שייך קנינים אלא דתקון רבנן שמי שקונה השטר והשיעבוד שבתוך השטר הוא גובה. נמצא דקנה רק השטר והשיעבוד והמוכר בתחילתו הלא לא נגע בגוף השטר שמכר רק החוב. נמצא דרק נעל דלת שלא יוכל פלוני לילך לגבות החוב אבל לא הזיק דבר שהוא שלו ויהי' כמו יתומים שמכרו בנכסים מועטים דרק עשה שלא יהי' הדין דיוכלו לגבות. לזה דקדק הרמב"ם בלשונו הזהב וכתב גבי מוחל שהרי גרם לאבד השטר, פירוש דקודם מחילתו הי' השטר שביד הלוקח שטר והי' בו שיעבודים. ועתה במחילתו נפקע מהשטר השיעבוד. ונעשה ניירא בעלמא והוי כשורף השטר ומחויב הוא לשלם משום שע"י דיבורו הפקיע השיעבודים מן השטר. ובזה מיושב לי מה שהקשיתי לפי שיטת התוס' דס"ל (ב"ק ק') דדיבור היכא דקם דינא הוא מזיק ממש. א"כ אמאי במוחל מקרי דינא דגרמי הא במחילתו הזיק החוב של פלוני. אך לפי הנ"ל מיושב חדא דשיעבוד כיון דאין גופו ממון הוי רק גורם לממון אלא גורם לממון לכל העולם וכונת התוס' שם (ב"ק ק') שכתבו דגבי שריפת שטר אינו נוגע בגוף הממון. אין הכונה בגוף החוב דחוב הוא ג"כ דבר שאין גופו ממון. אלא הכונה שאינו נוגע בממון ממש ולא דמי לפיגול דנוגע בגוף שור דהוא ממון ב' לפי דברי הרמב"ם שדקדק דהחיוב הוא בעד זה שנפקע השיעבוד מן השטר, הרי בשיעבוד השטר אינו עושה מעשה אלא ע"י מחילתו החוב ממילא נפקע השיעבוד. שוב מצאתי שהקצוה"ח (בסימן כ"ה) הביא קושיא זו בשם חידושי קו"נ מהרח"י. והקצוה"ח תירץ דבמוכר שט"ח כיון דנקנה לו רק שיעבוד הנכסים. ושיפבוד הנכסים הוי רק גרמא עיין שם בדבריו. אך לדברי הרמב"ם נראה לי ברור דהחיוב הוא מטעם הפקעת השיעבודים שבשטר. ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשיתי אמאי דחי הראב"ד דברי הרמב"ם במשחרר עבדו דמחייב ליה הרמב"ם וכתב הראב"ד דלא דמי לשורף שטרותיו של חבירו דהתם בחברי' קא עביד מעשה והקשינו הא לא עביד מעשה אלא בהנייר והחיוב לשלם הוא בעד החוב. אכן כפי מה שביארנו גם להרמב"ם החיוב משום שמזיק בשריפתו שיעבודים שבהשטר שאם באנו לחייבו בעד החוב הרי החוב לא הזיק ורק גרם שלא יוכל לגבות. והוי כנועל ביתו של חבירו ומבטל כיסו של חבירו דפטור אף למאן דדאין דינא דגרמי וע"כ דהחיוב הוא משום שמזיקו השטר ושיעבודים שבהשטר, דהוי השטר גורם לממון לכל העולם. וס"ל להראב"ד דדינא דגרמי לא דיינינן אלא אם עביד מעשה בדבר של חבירו. אולם הרמב"ם לטעמי' דבמוחל אין החיוב מטעם שמחל החוב שהרי לא הי' קנוי לו כלל להלוקח. אלא דהחיוב הוא מטעם שע"י מחילתו נפקע השיעבודים שהי' בשטר אף דהוא לא עשה מעשה בגוף השטר הרי דדיינינן דינא דגרמי היכא דע"י מעשיו גרם שיוזק דבר של פלוני אף שלא עשה מעשה בגוף הדבר של חבירו. ונהי דמשורף לא נוכל למילף אבל ממוחל נוכל למילף ולדברי הראב"ד דס"ל דבעינן דוקא שיעשה מעשה בגוף הדבר של חבירו לכאורה צריך לומר דס"ל דבמוחל החיוב מטעם שמחל החוב שהי' קנוי לו. וס"ל דחוב ג"כ דבר גורם לממון הוי ובמסור ג"כ הוי כעושה מעשה בדבר של חבירו ששולח הגזלן על דבר של חבירו. וזהו פלוגתתם ג"כ בזרק כלי מראש הגג והי' תחתיו כרים וכסתות וקדם אחד וסילקן דהרמב"ם פסק דמחויב והראב"ד השיג ג"כ מטעם דבסילק הכרים והכסתות לא עביד מעשה בדחברי' והיינו דהרמב"ם יליף לה ממוחל:
ז והנה לפי הנ"ל דהיכא דע"י מעשיו לא גרם שיוזק דבר של חבירו רק ע"י מעשיו גרם שלא יוכל לגבות בזה הוי כמבטל כיסו של חבירו דפטור לכו"ע. א"כ תקשה איך נוכל לומר דמחייב בשחטו המזיק השור שהוא משועבד לניזק דהרי החיוב הוא רק מטעם שנפקע שיעבוד של חבירו והכא הרי השיעבוד נשאר כמו שהוא ורק ע"י ששחט השור הוזל שלא יוכל לגבות החוב ממנו. נמצא דגרם רק שלא יוכל לגבות והוי כנועל דלת שלא יוכל להשכיר. אבל מזיק הא לא הוי. וכן היכא שחפר בורות בשדה חבירו אם באנו לחייבו מטעם שהפקיע השיעבוד מן השדה הרי בכרייתו לא הפקיע השיעבוד שהשיעבוד נשאר כמו שהוא. ואין לומר לחייבו מטעם שמקצת הקרקע שאיבד היינו הקרקע שהשליך לחוץ ממקצת הקרקע איבד השעבוד זה אין סברא כלל לומר דהרי הקרקע קנוי' לבעלים מתהום ארעא עד רום רקיע. וכן השיעבוד הוא מתהום ארעא עד:
רקיע וכשכרה הבור הרי תחתית הבור עד התהום הוא שלו, ואם גבא לחשוב איזה חלק הוא הבור מכל הקרקע עד התהום לא יעלה כלל חיוב בעד הפקעת השעבוד מחלק הקרקע שהשליך לחוץ ואיבד. אלא בודאי דפשוט דהחיוב בחפר בור הוא משום דקלקל כל הקרקע שע"י הבור הוזל כל הקרקע וכיון דאין הקרקע שלו אלא דיש לו שיעבוד בהקרקע והשיעבוד של כל הקרקע הרי לא הפסיד מאומה ורק שע"י שהוזל לא יוכל לגבות חובו מהקרקע. א"כ הוי רק כיתומים שמכרו בנכסים מועטים. ועכצ"ל דמאן דס"ל מזיק שיעבודו של חבירו מחויב אין הטעם משום שהזיק שיעבודו, אלא דס"ל דכמו דמחויבים במזיק דבר של חבירו שהוזיל. שאם חפר בורות בקרקע של חבירו, מחויב משום שהוזיל גוף הקרקע של חבירו. ה"נ כשמשועבד הדבר הוי כדבר שלו. והוי כמזיק דבר של חבירו דמזיק דבר שמשועבד לחבירו הוי כמזיק דבר של חבירו. נמצא מיושב קושית הלח"מ שהקשה איך פסק הרמב"ם בשחט המזיק השור דאינו משלם פחת שפחתו מיתה דהרי אמרינן בגמ' דאף אם נסבור שורף שטרותיו של חבירו אעפ"כ נחייב בחפר בורות. א"כ הרמב"ם דפסק בשורף שטרות דמחויב מכש"כ דהי' לו לחייב בשחט דהוי כחפר בורות. אכן לדברינו נהי דמאן דס"ל דמזיק שעבודו של חבירו מחויב היינו דס"ל דדבר שמשועבד לו חשוב כדבר שלו לגבי נזקין. אבל בשורף שטרות ס"ל דפטור דאף אם השטר הוי שלו הרי אין גופו ממון ובדבר שמשועבד לו דגופו ממון הרי לא הזיק מאומה רק שעשה שלא יוכל לגבות. אבל לדידן דלא ס"ל דדבר שמשועבד לו חשיב כדבר שלו לגבי נזקין. ואעפי"כ מחויב בשורף שטרות דס"ל דיינינן דינא דגרמי. ואם הזיקו דבר שגורם לממון לכל העולם מחויב לשלם. א"כ בשורף שטר הרי הזיקו השטר והשיעבודים שבהשטר. אבל בחפר בורות הרי לא פגע ולא נגע בגוף השיעבוד שהשיעבוד נשאר כמו שהוא ורק גרם שלא יוכל לגבות החוב מהשור והוי רק מבטל כיסו. וזהו לא ס"ל דדבר המשועבד לו הוי כשלו דנתחייב על שהזיק הדבר ורק החיוב בעד השיעבוד והשיעבוד לא הזיק:
ח לפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשה הלח"מ איך פסק הרמב"ם כרשב"ג במשחרר עבדו דמחויב הא אנן לא ס"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו. וכן הקושיא שהקשינו איך פסק הרמב"ם במשחרר עבדו דמחויב דפירש בגמ' הטעם משום מזיק שיעבודו של חבירו דהרי הרמב"ם פסק דאם שחט המזיק את השור פטור מלשלם פחת שפחתו מיתה. אכן לפי הנ"ל מיושב דלא פסק הרמב"ם לחייב מטעם מזיק שיעבודו. אלא דקדק הרמב"ם בלשונו וכתב ז"ל וכן העושה עבדו אפותקי וחזר ושחררו חייב התשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שיעבודו עכ"ל. הרי הא דס"ל לחייב לא מטעם שהזיק דבר שמשועבד לו. אלא מטעם דע"י שחרורו נפקע השיעבוד שהי' לו על העבד והוי כמוחל שט"ח שגרם לאבד השיעבוד. דע"י שיחרורו ממילא נפקע השיעבוד שהרי בב"ח לא שייך שיעבודים וכן מצאתי באלפס שכתב הלכה כרשב"ג משום דדינא דגרמי הוא. אכן בגמ' שם רב אמר להאי שמעתא ורב הא ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי (דאוקי דברי ר"מ דמחייב בדן את הדין בנשא ונתן ביד). משו"ה לדידי' ע"כ דסבר רשב"ג דמחייב משום דס"ל מזיק שיעבודו של חבירו חייב פירוש אם הזיק דבר שמשועבד לחבירו הוי כמזיק דבר שלו. ומחויב משום שהזיק את העבד היינו שעשאו בן חורין. ובזה בדין המזיק שיעבודו של חבירו היינו פוסקים כרבנן דהרי ס"ל הלכה כרבים אף נגד רשב"ג. אבל לדידן דדיינינן דינא דגרמי אין מחלקותם מטעם מזיק שיעבודו של חבירו. אלא משום דינא דגרמי והחיוב לא מטעם שהזיק גוף העבד שהרי אין גוף העבד שלו לדידן דס"ל דמזיק שעבודו של חבירו פטור אלא מטעם שגרם להפקיע השיעבוד ובזה הלכה כרשב"ג שהרי כפי' רפרם לרב אשי ואגבי מיני' כי כשורא לצלמי. ולפי"ז בפשוט ניחא ג"כ מה שלא הביא הרמב"ם דהדין דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד דבעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק לא יהי' הדין דוקא אלא בתפסוהו ב"ד דאל"כ נימא אי תם הוי מעריקנא לאגמא. ולפי דברינו ניחא דאם הי' מעריקו לאגמא אין הכונה שהי' שוחטו דאז לא הי' מרויח מידי ורק הכונה דשם הי' אוכלו וכיון דהי' אוכלו הרי הי' מחויב לשלם. שהרי כשאיבדו ממילא נפקע השיעבוד שכיון שאין השור בעולם הרי אין השעבוד בעולם והי' מחויב לשלם מטעם מוחל. שע"י שאכל את השור גרם להפקיע השיעבוד לדידן דמחייבינן במוחל שט"ח. ולא דמי לשחטו דלא כתב הרמב"ם דמחויב לשלם פחת שפחתו מיתה דהתם הרי השעבוד נשאר כמו שהוא ורק גרם שלא יגבה כל החוב והוי כנועל ביתו ומבטל כיסו. אבל באכל השור. ממילא נפקע השיעבוד כמו במשחרר דנפקע השיעבוד ממילא. וא"כ איך יאמר הוי מעריקנא לאגמא ואכילנא ליה הא הי' מחויב לשלם כמו במשחרר. אלא דהתם הסוגיא אזלא אליבא דרב דלא דאין דינא דגרמי. ולרבנן דרשב"ג גם מזיק שיעבודו פטור. אבל אנן דפסקינן דדיינינן דינא דגרמי לא יכול לומר הוי מעריקנא ואכילנא ליה דאז הי' משלם מטעם דינא דגרמי. משו"ה לא הביא דבעינן דוקא בתפסוהו ב"ד. וכ"ז הוא אליבא דהרמב"ם דמחייב במשחרר עבדו. אבל הראב"ד ס"ל דמשחרר פטור. משו"ה השיג דבעינן דוקא היכא שתפסוהו ב"ד: