אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן יט

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן יט

סימן יח

סוגיא דנתקל פושע. והקדרין והזגגין. ויתבאר חילוק בנתקל באבן ונשוף בקרקע. בין בור ברה"ר לבור ברשותו. ויבאר שיש חיוב בבור מטעם כי יכרה ומטעם ונפל שמה:

דף לא ע"א ת"ש הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני ראשון חייב בנזקי שני ושני חייב בנזקי שלישי כו' אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו ממ"נ אי נתקל פושע הוא שני נמי לחייב אי נתקל לאו פושע הוא אפילו ראשון נמי ליפטר ראשון ודאי פושע הוא שני אגופו מחייב דהוי ליה לעמוד ולא עמד אממונו פטור דאמר לי' האי בירא לאו אנא כריתי' מיתיבי כולן חייבין אנזקי גופן ופטורין אנזקי ממונן מאי לאו אפילו ראשון כו' אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו דשני ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו מ"ט דהוה ליה בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים הניחא לשמואל וכו' לעולם כדאמר מעיקרא ודקשיא לך כולן חייבין תרגמא רב אדא בר מניומי קמי' דרבינא שהוזקו כלים בכלים ועיין שם בתוס' ד"ה אמר רבא שהביאו בשם ר"ת שמהפך הגרסא והקשו שם עליו כמה קושיות:

והנה הרמב"ם פסק (בפי"ג מהלכות נזקי ממון הלכה יו"ד) ז"ל הקדרין והזגגין וכיוצא בהן שהיו מהלכין זה אח"ז ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל אחד מהן יש לו לעמוד ולא עמד הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק במשאו והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני. אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאו אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו עכ"ד והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א זהו תימא שהוא כתב כל הסוגיא כדעת ר"י דאמר נתקל אנוס ואמר כל הנתקל ואפילו ראשון מעתה משאו של ראשון אינו בורו עכ"ל והמ"מ תירץ דמיירי בשלא הפקיר עדיין משו"ה בורו הוא שהרי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור אבל בלא הפקיר חייב אך קשה אם בשלא הפקירו אמאי השני פטור נהי דאינו מחויב על הכרי' כיון שבאונס בא אבל גם הראשון אינו מחויב על הנפילה שהרי נתקל אנוס אלא כיון דבורו הוא מחויב מפני שלא סלקו א"כ גם השני יתחייב על שלא סילק משאו אחרי שלא הפקירו ומאי נפקא מינה בין ראשון לשני:

ואפשר הי' לומר דס"ל להרמב"ם כיון דהראשון הפילו עם משאו א"כ מוטל החיוב על הראשון לסלק ההיזק שהרי הי' לו לעמוד ולא עמד א"כ הוא הכורה את הבור היינו המשא של שני שע"י נפל לארץ ומשו"ה אף שהוא ממון של שני כיון שהוא עשה את הבור הוא מחויב לסלק משא"כ בראשון כיון דאין כאן מי שיחוייב על הנפילה משו"ה הוא מחויב לסלק כיון דלא הפקירו ונפשוט בזה מאי דאיבעי להו לתוס' בשור שנגח את הפרה (דף מ"ח) ד"ה אע"ג ז"ל התוס' ונראה דאפילו אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל חצר בנזקי הבור ועלי' דידי' למלוי' והחופר משלם בנזקי חצר וצ"ע עכ"ד התוס' הרי דלא ברירא לתוס' האי מילתא ונימא דלהרמב"ם פשיטא דכיון דאדם הוא ובר דעת הוא והוא מחויב על הכרי' משו"ה אף שהוא ממון של אחר מחויב הכורה למלוי' ולסלק הבור:

אמנם מלבד דיקשה אמאי לא ביאר הרמב"ם דמחויב הראשון על משאו של השני ואם השלישי הוזק במשאו של השני חייב הראשון כיון דהוא כרה את הבור ומדנקט סתמא הראשון חייב בנזקי שני משמע דרק בנזקי שני חייב ולא בנזקי שלישי. עוד מצאתי מפורש ברמב"ן שהראשון פטור על נזקי שלישי במשא השני וז"ל הרמב"ן אלא בא ונסמוך על דברי רבינו הגדול ז"ל שעלה לישנא בתרא דרבא כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא ואפילו הכי ראשון חייב משום שאינו מפקיר וסתמא דמילתא נמי הכי הוא שאין הזגגין מפקירין מלאכתן משום דנפל וללישנא קמא נמי בדלא מפקרא כדפרישית הלכך הי' לו לעמוד ולסלק ממונו והוי ליה בין הוא בין ממונו בור ושני חייב על נזקי עצמו שהי' לו לעמוד ולא עמד אע"פ שנפל מחמת הראשון ולא פושע הוא בנפילתו בשלא עמד נעשה בור. ופטור על עסקי ממונו שלו משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתי' לא באונס ולא ברצון אלא מחמת הראשון נפל והוא הכורה ואינו מוטל עלי לסלק הואיל דלאו אנא כריתי' ואע"פ שנתכוין לזכות בו ולא הפקיר ממונו פטור הא למה זה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה"ר והזיקו שהשני חייב ולא הבעלים ואע"פ שהי' להם לסלקו זהו הדין אינו נוהג בבור שיהי' זה חופר בור וזה מתחייב שיהי' עליו מוטל לכסותו ומשו"ה שני פטור וראשון נמי פטור אממונו דשני משום דסבירא לן נתקל אנוס הוא ולא מתחייב אלא בשאינו מפקיר וזה כמפקיר דמי שהרי אינו שלו וזהו דעת רבינו הגדול וכל הפורש ממנו כאלו פורש מחיים עכ"ד הרמב"ן ז"ל הרי דפסק דהראשון פטור על נזקי שלישי במשאו דשני? אך דברי הרמב"ן לכאורה תמוהים דהוא אומר טעמא דפטור הראשון על משא השני שהזיק משום דנתקל אנוס הוא ולפי האי טעמא א"כ אמאי מחייבינן את הראשון על נזק השני שהוזק הרי נתקל אנוס הוא אלא ע"כ משו"ה מחייבינן על נזק שהוזק השני גם על משא השני משום שהי' לו לעמוד ופושע הוא ע"ז שלא עמד א"כ אמאי פטור על נזק השלישי שהוזק במשא השני הרי פושע הוא על נפילת משאו דשני ומאי האי דכתב הרמב"ן דראשון פטור אממונו דשני דסבירא לן נתקל אנוס הוא הרי אנוס הוא רק על נפילתו אבל על נפילת השני ומשאו הרי פושע הוא שהי' לו לעמוד:

אולם זה יש לפרש בפשטות דכונת הרמב"ן ז"ל כן דהנה התוס' הקשו אמאי אמרינן (לפירוש ר"ח) דראשון הוי:

גופו בור ופטור על נזקי כלים של השני ע"ז הקשו בתוס' ז"ל ואע"פ שאינו מזיק בידים אין לו ליחשב בור דהתנן אם עמד בעל קורה חייב בחבית של חבירו אלמא חשיב אדם המזיק אע"פ שאין מזיקו בידים כו' ולבסוף מסקי בתוס' שאפילו גוף של שני חייב על ממון שלישי דמטעם שהי' לו לעמוד ולהזהיר הוי אדם המזיק וחייב על הכלים עכ"ל. אך הרמב"ן ז"ל ס"ל דלא דמי להראי' שהביאו התוס' מאם עמד בעל קורה הבעל קורה חייב על חבית של חבירו דהתם כיון שהעמיד הקורה בעת שכבר הלך הראשון עם החבית א"כ מזיק בידים הוא והוא דמי לזרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף דלרבי יהודה בן בתירא חייב מפני שקירב את מיתתו ואף לרבנן אינו פטור אלא מטעם דבלא"ה נמי הוי מיית. אבל אם לא הי' מת מהנפילה אף לרבנן הוי חייב. ולכאורה הלא לאו רוצח הוא שהרי לא עשה מעשה בידים שהרי הוא רק העמיד את הסייף והתינוק מעצמו נפל על הסייף ונהרג אלא ע"כ דזהו מעשה בידים שלו שהעמיד הסייף בעת שכבר נפל התינוק מן הגג ובזה שהעמיד הסייף הוא עושה מעשה בידים ממש. משא"כ אלו הי' מחזיק בסייף מקודם בידו ואח"כ נפל תינוק מן הגג אף אם הי' בידו לסלק בודאי דלאו רוצח הוא שהרי הוא אינו עושה מעשה בידים ועל שלא סלק ההיזק בודאי דאינו מחויב מיתה ורק עבר משום לא תעמוד על דם רעך. א"כ הכא נמי גבי נזקין אם החזיק האבן בידו ואח"כ נפל כלי אף שלא סילק האבן שהי' בידו לסלק אינו מחויב מטעם אדם המזיק אלא מטעם כורה בור דכל היכא דעליו לסלק בור הוא. אבל משום אדם המזיק אינו מחויב שהרי לאו מעשה בידים הוא. אבל אם מתחילה נפל הכלי מן הגג באופן שלא הי' נשבר בנפילה או הלך אחד עם חבית שלו ואח"כ העמיד הוא דבר שהוזק בו כמו הקורה הרי בהעמדתו הוא עושה מעשה בידים והוי אדם המזיק ולאו דוקא בהחזיק בידו אלא אפילו בהניח לארץ ג"כ הדין דאם הניח לאחר נפילת הכלי שכבר עתיד הכלי לבא אז מחויב מטעם אדם המזיק אבל אם לאח"כ לאחר הנחת האבן נפל הכלי אז אינו מחויב אלא מטעם בור וא"כ היכא דגופו ממש הזיק אם אין החיוב על זה שנפל אלא על שלא סלק גופו כיון דלא מעשה בידים הוא לאו מזיק בידים הוא אלא כורה בור הוא. והתוס' בקושיתם לא הקשו אלא כיון דפושע הוא א"כ מחויב על הנפילה והוי הנפילה מעשה בידים כיון שהנפילה לאחר שכבר הלך השני ונכון הוא השני לבא על מקום זה ורק במסקנא מסקי התוס' דאף אם אינו מחויב על הנפילה ורק משום דלא עמד ג"כ מקרי אדם המזיק על גופו אבל בהקושיא לא הקשו התוס' אלא כיון דפושע הוא ומחויב על הנפילה והוי הנפילה מעשה בידים:

ועוד נראה לי להביא ראי' לזה דאם הניח דבר המזיק בשעה שהדבר שהוזק בו הולך אף שהניח לארץ ולא החזיק בידו בשעה שהוזק בכל זאת מקרי אדם המזיק מהא דפסק הרמב"ם (בפ"ז מהלכות חובל ומזיק) דאם אחד זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקו מחויב המסלק מטעם דינא דגרמי ואם נימא דאם הניח אבן בשעה שכבר זרק פלוני את הכלי מחויב רק מטעם בור. א"כ הי' ליה לפטור על הכלים דהרי כשסלק הכרים והכסתות לא עדיף מאילו הניח אבן על הכרים והכסתות דאז הי' פטור דבור פטור על כלים וגם עתה כשסילק הכרים והכסתות נעשה הקרקע ע"י גרמתו בור וליפטר על הכלים אלא ע"כ צריך לומר דאם הניח אבן על הכרים והכסתות בשעה שכבר הולך הכלי ומזומן ההיזק מקרי אדם המזיק מטעם מצמצם דגבי נזקין מצמצם חייב כאדם המזיק והכא שרק גרם שהקרקע יהי' מזיק להכלי הוי גורם:

והנה הרמב"ן יסבור כסברת התוס' בהקושיא דאם אינו חייב אלא על שלא סילק ההיזק אף דהוא על גופו דהיינו על שלא סילק גופו מקרי רק בור ולא מעשה בידים הוא. והנה חיובא דבור הוא רק כי יכרה היינו היכא דהוא עשה ההיזק בידים משא"כ היכא דאינו מחויב אלא על שלא סינק ההיזק לא הוי בור וכמו דאמרינן איש בור ולא שור בור היינו דאינו מחויב על בור אלא היכא שהוא בעצמו כרה את הבור ולא היכא שהשור עשה בור. כמו כן נמי אמרינן ולא בור בור היינו דעל בור אינו מחויב רק על היזק הבור ולא שע"י בורו נעשה בור אחר דעל אותו בור השני שנעשה מבורו אינו מחויב. וע"פ זה יבוארו דברי הרמב"ן כיון דסבירא לן נתקל אנוס הוא א"כ לא מחייבינן ליה על מעשה הנפילה אלא על שלא סילק גופו. ועי"ז שלא סלק גופו נעשה בורו של האחר משו"ה אינו מחויב דלאו כי יכרה הוא וגם ממונו נמי לא הוי. משו"ה אינו מחויב על משאו של השני שהזיק שהרי נעשה בור לא ע"י מעשה שלו. רק ע"י בורו היינו שלא סילק גופו בכה"ג פטור דאיש בור אמר רחמנא ולא בור בור. אך מה שפוטר הרמב"ן גם את השני אף אם לא הפקיר כיון דהכרי' באה שלא ע"י מעשיו הדברים תמוהים דהרי אמרינן הכניס שורו לחצר חבירו וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור מ"ט כיון דאית ליה למלוי' ולא מלי' כמאן דכרי' דמי הרי אף שהכניס אחר את השור ולא נוכל לחייבו על מעשה הכרי' כיון דדידי' הוא עלי' רמיא לסלוקי וע"כ לא מיבעי לתוס' באדם בן דעת אלא כיון דבן דעת הוא יתחייב הוא בנזקי הבור ויהי' החיוב עליו למלאות. אבל אם נימא דהכורה אף אם בן דעת הוא פטור הלא ע"כ אז יתחייב בעל החצר דמאי נפקא מינה אם הכרי' באה ע"י בן דעת או שלא ע"י בן דעת כיון דעכ"פ דידי' היא עלי' רמיא לסלוקי. אף שכתב הרמב"ן ז"ל שאין דין זה נוהג בבור שיהא זה חופר וזה מתחייב אך גם זה צ"ע מנא לן זה אלא כיון דכתב רחמנא כי יכרה והוא לא כרה א"כ גם אם שור של אחר כרה ג"כ הא לא כרה בעצמו וע"כ צ"ל כיון דעלי' דידי' רמיא לסלוקי כמאן דכרי' דמי א"כ גם אם בן דעת חפר אם הוא פטור נימא כיון דדידי' הוא עלי' דידי' רמיא לסלוקי וכיון דלא סלקה כמאן דכרי' דמי ואמאי פטור השני על נזקי השלישי שהוזק במשאו כיון דהרמב"ן מפרש בשלא הפקיר וא"כ כיון דהי' לו לעמוד ולסלק ולא סלק כמאן דכרי' דמי. וכן מוכח מהא דאמרינן ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו ואמר ר"א ל"ש אלא שנתכוין לזכות בהן ומוקי רב אשי כשהפכה למטה משלשה הרי דאלו לא נתכוין לזכות הי' פטור אם הפכה למטה משלשה דלמטה משלשה לא איסתלק מעשה ראשון ולא מקרי כורה בור ואעפ"כ אם נתכוין לזכות כיון דהגלל שלו חייב אף דמעשה הכרי' עשה הראשון הרי שלא כדברי הרמב"ן שאמר שאין דין זה נוהג בבור שיהא זה חופר וזה מתחייב ומכאן ראי' אף שאחר חפר כיון דדידי' הוא מחויב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על הרמב"ם ז"ל ממ"נ אי הרמב"ם מיירי בדלא אפקרינהו אמאי השני פטור על נזק השלישי במשאו ואי מיירי הרמב"ם בדאפקרינהו אמאי הראשון חייב על נזקי השני במשאו הא קיי"ל נתקל אנוס הוא והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, ונראה לישב דהנה הרמב"ם כתב (בפי"ג מהלכות נזקי ממון הלכה ג') ז"ל כיצד המניח הניח אבנו או סכינו או תבנו או משאו וכיוצא בהן ברה"ר והוזק בהן בין אדם בין בהמה חייב נזק שלם וכן אם הניחן ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירן נתקל בקרקע ונחבט בתקלה זו והוזק בה חייב בעל התקלה ואם הוזקו כלים בכל אלו או נטנפו פטור עכ"ד. והקשה הלח"מ דמשמע מדברי הרמב"ם דדוקא אם נתקל בקרקע והוזק בתקלה אבל אם נתקל בתקלה והוזק בקרקע פטור הא קיי"ל כותי' דשמואל דאם עשה תל ונתקל בגובה ונחבט בקרקע חייב וע"ש בדברי הלח"מ. ונראה לתרץ קושיתו ע"פ המבואר אצלינו למעלה בסוגי' דבור המתגלגל (ושם מבואר בארוכה) דגבי בור יש שני חיובים יש בור ברה"ר ואז החיוב מטעם הכרי' היינו עשיית התקלה ברה"ר אבל הבור איננו שלו ויש בור ברשותו ואז החיוב דוקא אם הבור הוא שלו אבל אם הבור אינו שלו פטור כיון דברשות חפר. וז"ל הרמב"ם (פי"ב הלכה ב') אבל אם הפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו שברשותו או הקדיש הרי זה פטור שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו:

בעלים וזה הפקיר ובתחלה ברשות חפר מפני שחפר ברשותו הרי דכל זמן שהבור שלו מחויב כיון שבור שלו הזיק אבל כשהפקיר אז פטור שהרי אז אין בור שלו המזיק ועל כריתו אין אנו יכולין לחייבו מפני שחפר ברשות. אבל בבור ברה"ר אף שאין הבור שלו מחויב על כרייתו על שעשה התקלה לפי זה בפשטות ניחא החילוק דבבור ברה"ר שהוא עשה התקלה אז כיון שנתקל בתקלתו אף שנחבט בדבר אחר מחויב שהרי בור ברה"ר החיוב על התקלה ותקלתו הא הוי. אבל בבור ברשותו אין החיוב על התקלה רק דאמרה התורה בעל הבור ישלם כיון שבור שלו הזיק מחויב לשלם והיינו דוקא אם בור שלו הזיק אבל אם נתקל בבורו ונחבט בדבר אחר כיון שבורו לא הזיק רק תקלה הוי ובור ברשותו אינו מחויב על התקלה. ולפי זה שפיר קאמר הרמב"ם דאם הניחן ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירן כיון שברשותו הם אין החיוב על התקלה אלא מטעם בעל הבור ישלם. דוקא נתקל בקרקע ונחבט בתקלה דאז תקלתו הזיקתו ומחויב מטעם בעל הבור אבל אם נתקל בתקלה ונחבט בקרקע כיון דתקלתו לא הזיקתו א"כ מטעם בעל הבור אין אנו יכולים לחייבו אלא שתקלתו גרם שיוזק בדבר אחר וכיון דברשותו היא אינו מחויב על התקלה:

והנה לפי זה יקשה הא דקאמר הרמב"ם (פי"ג מהלכות נזקי ממון הלכה ד') הכניס שורו לחצר של בעה"ב שלא ברשות והרביץ גללים ונטנפו כלי' של בעה"ב פטור שהרי הגלל זה תולדות בור הוא ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים משמע דאם הוזק האדם עצמו באותן הגללים או שור הוזק באותן הגללים מחויב והרי כיון דסבירא ליה להרמב"ם דהיכא דאין חיוב עליו על הכרי' אז אינו מחויב רק היכא שהוא שלו אבל אם הפקירו פטור א"כ הכא דשורו הוא שהרביץ את הגללים הלא על הכרי' פטור דאיש בור ולא שור בור ואינו מחויב אלא על שגללים שלו הזיקו א"כ יהי' זה הדין כמו הניח תקלתו ברשותו והפקיר רשותו דדוקא אם לא הפקיר התקלה אבל אם הפקיר התקלה פטור דהתורה אמרה בעל הבור ישלם דוקא בור דאית ליה בעלים אבל לית ליה בעלים פטור היכא דאי אפשר לחייבו מטעם כרי' א"כ הכא דמטעם כרי' אי אפשר לחייבו שהרי השור הוא שכרה דכי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא שור בור ליפטר אף שהוזק אדם או שור בהגללים שהרי סתם גללים אפקורי מפקיר להו. וע"כ צריך לומר דהרמב"ם ס"ל כמו שפירש התוס' בדעת רש"י בב"ק (דף מ"ח) ד"ה טנפו כליו ז"ל משמע מתוך פירוש הקונטרס למאי דמסקינן סתם גללים אפקורי מפקיר להו דלא פטרינן אלא כליו דוקא אבל הוא עצמו חייב ולר"י נראה דודאי מעיקרא דס"ד דלא אפקרי' לא פטר אלא כליו אבל לפי המסקנא דאמר דמפקר להו אפילו הוא עצמו פטור מידי דהוי אמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס כו' אע"פ שאם לא הי' מפקיר הי' חייב לסלק מכל מקום השתא דהפקירן פטור. ופירוש הקונטרס נראה יותר שאין נראה שחוזר ממה שלא פטר אלא כליו וחשב האי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פושע שפושע הוא שמכניס שורו שלא ברשות שדרכו להרביץ גללים עכ"ל התוס' ולכאורה אינם מובנים דברי התוס' איך קאמר שמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה הוא שפושע הוא שמכניס שורו שלא ברשות א"כ האיך אמרינן דאם הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בורות שיחין ומערות דבעל השור אינו מחויב על חיוב הבור דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור נימא פושע הוא שמכניס שורו שלא ברשות בעל החצר. אלא ע"כ אף דפושע הוא התורה לא חייבה על בור אלא דוקא כי יכרה היינו בשעשה מעשה אבל לא היכא דע"י פשיעתו נעשה בור משו"ה אם כרה שורו את הבור אף שהוא בפשיעתו פטור. א"כ על הכרי' אי אפשר לחייבו ורק על שלא סילק א"כ מה לי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס או מפקיר נזקיו לאחר כרית שור לכאורה בשניהם על מעשה הכרי' אי אפשר לחייבו ועל מה שלא סילק יפטר כיון שהפקיר. וע"כ צ"ל דלא דמי כיון דאלו לא כתב קרא בעל הבור ישלם הוה אמינא דאף אם הפקיר בור שברשותו ג"כ יחייב כיון שהי' כבר בור שלו והי' עליו חיוב אם יזיק. גם כשהפקירו הנה הוא מחויב שהרי מניח בור שהוא תקלה ואינו מסלק תקלתו אלא דגלי לן קרא בעל הבור ישלם דכתב הרמב"ם דמזה ילפינן דדוקא בבור דאית ליה בעלים דאין החיוב אלא דוקא אם בור שלו הזיק אמרינן דלא אתי קרא למעוטי אלא היכא דהכרי" הי' ברשות אבל לא היכא שהכרי' היתה שלא ברשות אף שעל הכרי' אי אפשר לחייבו אבל הפטור של בעל הבור ישלם היינו מיעוט היכא דהבור לא הי' שלו ג"כ אין כאן. דאין לך בו אלא מיעוטו היכא שהכרי' הי' ברשות משו"ה היכא שהכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות נהי שעל הכרי' אי אפשר לחייבו דכי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא שור בור ומשו"ה אם חפר בורות שיחין ומערות אין בעל השור מחויב בנזקי הבור כיון דהכרי' היא ע"י השור והבור איננו שלו. אבל היכא שהרביץ גללים נהי דאי אפשר לחייבו על שהרביץ גללים דזה בא ע"י השור ואיש בור אמר רחמנא ולא שור בור אבל כיון שהגללים היו שלו. וא"כ מחויב אם הגללים הזיקו מטעם שבור שלו הזיק. א"כ אף שהפקירן אחר כן הפטור דבעל הבור אמר רחמנא דמזה ילפינן היכא דהפקירן פטור לא נאמר בכי האי גוונא כיון שהיתה הכרי' בפשיעה דדוקא אם היתה ברשות מיעט רחמנא אבל לא היכא שהיתה בפשיעה: ולפי"ז יש ליישב גירסת הר"ח שהביא התוס' בד"ה אמר רבא ז"ל התוס' אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דשני כדמפרש דראשון ודאי פושע הוא כו' כדמסיק דאגופו של שלישי מחייב דהו"ל לעמוד ולא עמד אממונו פטור דהו"ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים מיתיבי' כולן חייבין בנזקי גופן ושטורין על נזקי ממונן אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממון דראשון שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו דשני משום שהי' לו לעמוד אבל לא בנזקי ממונו משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתי' והקשו התוס' על גרסת ר"ח חדא דמעיקרא כשאמר דשני פטור משום דהו"ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים לפרוך הניחא לשמואל כדפריך לקמן ועוד אמאי הדר רבא מתוך קושיא דפריך מברייתא דקאמר כולן חייבין בנזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן לישני דגופו וממונו אמזיקין קאי וחייבין אנזקי גופו דראשון מטעם אדם המזיק וגופו של שני משום בור ופטור אנזקי שממונו הזיק כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע והוה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. אכן לפי שביארנו למעלה יתישבו כל הקושיות דהנה לעיל בארנו דאי נימא נתקל פושע הוא אז אף אם הניח אבן ונשבר כלי בזה ג"כ חייב שכיון שזרק המשא שלו או שכבר הלך הכלי לא מקרי בור אלא אדם המזיק דהוי מצמצם אבל אם נימא דנתקל לאו פושע הוא וא"כ אין החיוב על שהניח המשא שלו בשעה שפלוני הולך אלא על שלא סילק דאז לא הוי אדם המזיק אלא בור מקרי ופטור על כלים וכן ביארנו דהרמב"ם ס"ל דמיעוטא דילפינן מקרא דבעל הבור ישלם שאם הפקיר הדבר פטור היינו דוקא היכא דהכרי' היתה ברשות אבל היכא דהכרי' לא היתה ברשות אף שאין לחייבו על הכרי' אעפ"כ אם הפקיר אח"כ מחויב. והנה בנפילת אונס מקרי ברשות שהרי אנוס רחמנא פטרי' והוי ככורה ברשות משו"ה אם הפקיר אח"כ פטור אבל בנתקל כתבו התוס' בב"מ פ"ב ד"ה ור"מ דאף דאמרינן נתקל לאו פושע הוא היינו דוקא דפושע לא הוי אבל אנוס ג"כ לא הוה משו"ה בש"ש מחויב וכן כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות שכירות) דאם נתקל ושבר החבית דין תורה שישלם שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה א"כ בנתקל נהי דאי אפשר לחייבו על מעשה השבירה שהרי לאו פושע הוא וכי יכרה אמר רחמנא היינו דעביד מעשה בידים שהוא בפשיעה אעפ"כ פטורא דאמר רחמנא בעל הבור ישלם דמזה ילפינן שאם הפקיר פטור זהו דוקא בחופר ברשות שבשעת הכרי' הי' שלו או באונס גדול: דג"כ כברשות הוא אבל בכעין גניבה ואבידה נהי דפושע לא הוי ברשות נמי לא הוי. וא"כ אף היכא שהפקיר אח"כ מחויב מפני שהי' לו לסלקו ולא סילק. וכן הא שכתב הרמב"ם נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית פטור מדיני אדם לפי שאנוס הוא דוקא בנשברה באונס הדין כן כגון שנפשרה או בשארי אונסים אבל בשבר כגון שנתקל מחויב על שלא סילק אף שהפקיר ומשו"ה כשכתב הרמב"ם והוא הדין לנפלה גמלו ולא העמידה לא כתב הרמב"ם רבותא יותר כאוקימתא דגמ' דאף אם איתקל ואיתקלא בי' גמלא ג"כ פטור שהרי נתקל לאו פושע הוא. אכן לפי הנ"ל כיון דהרמב"ם פסק דנתקל אנוס רק לגבי זה שאינו פושע אבל אונס גמור לא הוי א"כ לפי פסק הלכה היכא דאיתקל ואיתקלא בי' גמלא אם הפקיר אח"כ מחויב ועפי"ז יתיישב שיטת הר"ח דאמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו היינו בין שהוזק גוף השני בין שהוזק ממון השני דכיון דנתקל פושע הוא ומחייבינן אותו על שנפל לארץ בשעה שהשני כבר הולך א"כ הוי אדם המזיק לא בור לא מבעי דגוף הראשון הוי מזיק בידים אלא אפילו אם נתקל השני במשאו של הראשון ושיבר כליו ג"כ מחויב הראשון על היזק כליו של השני דכיון שמשאו הניח לארץ בשעה שהלך השני הוי אדם המזיק כמו שמוכח מהי' בעל קורה ראשון ובעל חבית שני ועמד בעל הקורה מחויב הבעל הקורה על זה ששבר בעל החבית את החבית בקורתו. וכמו שהוכחנו למעלה דאף אם לא החזיק הקורה בידו אלא שהניח דבר המזיק לארץ בשעה שכבר הולך הכלי הוי מצמצם ומחויב מטעם אדם המזיק. אבל שני חייב בנזקי שלישי דוקא שהוזק גוף השלישי אבל לא על היזק משאו של השלישי דכיון דהשני לאו פושע הוא על נפילתו שהרי קרינן לראשון אדם המזיק על נפילת השני ע"כ דשני לאו פושע הוא א"כ את השני אין אנו מחייבים על נפילתו רק על שלא סילק תקלתו דהוי רק חיובא דבור ובור פטור על כלום. משו"ה פטור השני על נזק משאו של השלישי. ומיושב בזה קושית התוס' שהקשו דליפרך הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אבל לרב דאמר אי אפקרי' אין אי לא אפקרי' לא מאי איכא למימר. ולפי דברינו לא קשה מידי דנוכל לומר דקאי על משאו של שני דאם הוזק משא השלישי במשאו של שני פטור השני משום דבור פטור על כלים ומשאו הא הפקיר דלפי דברינו הראשון חייב על נזקי ממונו של השני אף אם הוזק בממונו דראשון כשהניח משאו בשעה שכבר הלך השני הוי גם על משאו אדם המזיק אבל השני דהחיוב משום שלא סילק אממונו הוי בור אפילו לרב כיון שהפקיר ופריך שם מתיבי כולן חייבין אנזקי גופן ופטורין אנזקי ממונן מאי לאו אפילו ראשון ולפי דברינו הא לרבא הוי ראשון גם על ממונו אדם המזיק וא"כ אף אם נימא דמיירי שהוזקו כלים בכלים ג"כ יקשה שהראשון יהי' חייב גם על כלים של השני אם הוזקו בכליו. ומיושב בזה קושית התוס' שהקשו דלישני דגופן וממונן אמזיקין קאי דלפי דברינו הראשון גם אממונו נמי הוי אדם המזיק. אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו בנזקי גופו מחייב דהי' לו לעמוד ולא עמד אבל לא אממונו משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתי'. פירוש דעתה הדר בי' רבא וסבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא וא"כ אפי' ראשון לא הוי אדם המזיק שהרי על נפילתו אי אפשר לחייבו ורק מחייבינן ליה על שלא סילק גופו וממונו א"כ הוי רק חיוב בור אלא כיון דסבירא ליה נתקל לאו פושע הוא אבל אנוס ג"כ לא הוי א"כ פטור שפטרה התורה בעל הבור ישלם דמזה ילפינן שאם הפקיר אח"כ פטור אין כאן. שלא פטרה התורה אלא היכא דהכרי' הוה ברשות אבל הכא כיון דהוי כעין גניבה ואבידה נהי דחיוב כי יכרה אין כאן אבל פטור דבעל הבור ג"כ אין כאן דברשות לא מקרי ומשו"ה ראשון מחויב אנזקי ממונו אף שבודאי הפקיר אבל שני כיון שהוא לא מעצמו נתקל אלא ע"י שהראשון הניח משא ותקלה בעת שכבר הלך הוי אנוס גמור שהרי חזינן דלמאן דסבירא ליה נתקל פושע הוא הוי על נפילת השני אדם המזיק ע"כ דהשני הוי אנוס גמור דהוי כמו שהפיל אותו הראשון א"כ גם למאן דס"ל נתקל לאו פושע הוא השני אנוס הוא דזה ודאי דלגבי השני אם יקרא אנוס או לא אין חילוק בין מאן דס"ל נתקל פושע הוא או לאו פושע הוא. ומשו"ה השני פטור אנזקי ממונו משום דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתי' פירוש כיון שלא היתי כלל כורה על משאי שהרי הראשון הפיל אותי עם משאי ביחד א"כ הוי כמו כורה ברשות כיון דלא הוי כלל מעשה הכרי' מצדו בזה אמרינן פטורא דבעל הבור ישלם דוקא בבור דאית ליה בעלים אבל אם הפקיר פטור משו"ה השני פטור על ממונו שהזיק כיון שהפקיר ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס גמור פטור והוי ככורה ברשות שאם הפקיר פטור. וכולן חייבין אנזקי גופן כמו אמר מר הניחא לשמואל כו' ומשני כגון שהוזקו כלים בכלים דכיון דס"ל לרבא נתקל לאו פושע הוא א"כ גם הראשון אינו מחויב על מעשה הנפילה רק על שלא סילק דהוי רק חיוב דבור ובור פטור על הכלים:

נמצא דכמו שמסיק בגמ' אליבא דרבא הן הן דברי הרמב"ם (בפי"ג מה' נזקי ממון) שהבאנו לעיל הקדרין והזגגין וכיוצא בהן שהיו מהלכין בזה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל אחד מהן יש לו לעמוד ולא עמד הראשון חייב בנזקי שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בארץ בין שהוזק במשאו היינו אף שמשאו בודאי הפקיר. אכן הרמב"ם לטעמי' דהוא לא פסק נתקל אנוס הוא רק פסק נתקל לאו פושע הוא והוי כעין גניבה ואבידה משו"ה נהי דעל מעשה הכרי' אי אפשר לחייבו אבל פטורא דבעל הבור גם כן אין כאן דברשות לא הוי וא"כ כיון שבעת הנפילה היתה המשא שלו אף שהפקיר אח"כ מחויב דהוי כמו שור שהרביץ גללים דאף שאי אפשר לחייבו על זה שהרביץ גללים שהרי כי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא שור בור כיון ששלו הי' בעת הנפילה ועלי' דידי' רמיא לסלוקי מחויב אף שהפקיר כיון שלא היתה הכרי' ברשות כמו שבארנו למעלה. והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו היינו כיון שהשני לא הי' כלל כורה שהרי הראשון הפיל אותו עם המשא א"כ לא גרע מכורה ברשות דאמר רחמנא בעל הבור ישלם דוקא אם אית ליה בעלים ואם הפקיר פטור משו"ה אף שהי' שלו בשעת נפילה כיון שהפקיר אח"כ פטור כיון שלא הי' כלל הכרי' מצדו:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה