אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן יז

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן יז

סימן טז

סוגיא דלא שימר גחלתו ומסכסכת. וסוגיא דחפר בה בורות שיחין ומערות בב"מ ד' ה'. ויתבאר אם עשה דבר חבירו למזיק מי מחויב העושה או הבעלים:

א בדף כג גמרא מאן חייב בעל כלב וליחייב נמי בעל גחלת. והנה בתוס' מוכח דגירסתם הי' ולחייב בעל הגחלת. ואעפ"כ פירש בתוס' דאין הכונה. שיפטר בעל הכלב לגמרי מדאמרינן לעיל דבמסכסכת מחייב בעל הגמל אף שהחנוני פשע. שלא שמר אשו והניח נרו מבחוץ. ע"כ הכונה דגם בעל הגחלת לחייב. וכן שם במסכסכת. דאמרינן ואי במסכסכת אמאי חנוני חייב. פירשו בתוס' דהכונה אמאי חייב בכולה אבל פלגא בודאי משלם אף אם עמדה וסכסכה והנה הרמב"ם (בפ"ב מהלכות נזקי ממון) כתב דאם לא שמר גחלתו בעל הגחלת חייב. הרי דמחייב בעל הגחלת הכל. והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א בעל הגחלת נמי חייב. והיינו דקשה ליה להראב"ד קושית התוס' מדאמרינן במסכסכת דבעל גמל חייב ולכאורה קשה על הרמב"ם:

ב ולבאר טעם פלוגתתן נראה דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ה מהלכות טוען ונטען). דדמי קרקע כקרקע לגבי שבועה. ואם טענו חפרתה בורות שתים. והוא אומר לא חפרתי אלא בור אחד. אף דהתביעה היא ממון אעפ"כ פטור משבועה. דדמי קרקע כקרקע והשיג הראב"ד ע"ז ודחה ראיית הרמב"ם מגמ' דאמרינן למאן דאמר הילך פטור אמאי אצטריך לפטור קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא ואמרינן אמר לך אצטריך קרא היכא דחפר שם בורות שיחין ומערות דלכאורה מוכח כדברי הרמב"ם דאף אם הטענה הוא על חפירת הבורות מקרי קרקע ופטור משבועה. ודחה הראב"ד דמיירי שתבעו למלאות החפירות. אבל אם תבעו לשלם בכה"ג מחויב שבועה דדמי קרקע לאו כקרקע הוא. וכבר תמהו המפרשים על דברי הראב"ד דמאי קאמר הראב"ד דגמ' קאי דתבעו למלאות החפירות. דהרי המזיק חבירו אין מחויב לתקן לו ההיזק. ורק דמים מחויב לשלם. א"כ אף אם המזיק תבעו למלאות החפירות הוא אינו מחויב למלאות רק לשלם. וא"כ להראב"ד דס"ל דמי קרקע לאו כקרקע הוא. ומחויב שבועה גם בתבעו למלאות החפירות יתחייב שבועה. דהחיוב הוא דמים לשלם ולא למלאות החפירות. והש"ך הקשה בין על הראב"ד בין על הרמב"ם דמאי קשה להם גמ' דחפר בה בורות שיחין ומערות. הא הפירוש בגמ' פשוט דמיירי כגון שתבעו שני שדות והוא הודה לו באחת. ובאותה שהודה חפר בה בורות שיחין ומערות דלאו הילך הוא. אבל באותה שכפר באותה לא חפר בורות והוי דומיא דתירוצא דהודה בכלים וכפר בקרקעות. ושני בתרי גווני. אבל בדינא חדא נינהו דאותה שהודה. לא הוי הילך דחפר בה בורות שיחין ומערות. ולמאי אצטריך הראב"ד לומר דמיירי דתבעו למלאות החפירות והרמב"ם איך מדייק מכאן דדמי קרקע כקרקע דלכאורה פשוט הוא דהכונה שבאותה שהודה חפר שיחין ומערות:

ג ונראה לי הטעם דפירשו הרמב"ם והראב"ד דגם באותה שכפר חפר בושו"מ. דהנה מאן דס"ל הינך פטור הרי ס"ל דמה שהודה שהי' מכבר חייב לא הוי הודאה. דהודאה מקרי שיודה שמחויב הוא עתה לשלם. ואף שהודאה על טענה היא שמה שטען חבירו הי' אמת במקצת. לא מקרי מודה אלא בגווני שמודה שמחויב הוא לשלם. אבל במודה בפקדון לא הודה שמחויב רק שהאמת במקצת כדבריו בכה"ג לא מקרי הודאה. אכן מאן דס"ל הילך חייב ס"ל דלא בעינן רק הודאה על הטענה שיודה שטענתו אמת במקצת ולא בעינן הודאה שמחויב. והנה לכאורה גם בכפירה יהי' הדין כן דלמאן דס"ל דהילך פטור וס"ל דבעינן שיודה שמחויב. ה"נ בהכפירה שנותנין לו שבועה שיודה היינו שיודה שהוא מחויב ולא שיודה רק שטענתו אמת. ולמאן דס"ל הילך חייב ס"ל דבעינן רק הודאה על הטענה שיודה שטענת התובע אמת במקצת. ה"נ השבועה שמשבעינן הוא שיודה שכל טענתו אמת מעתה כששנים מחולקים על קרקע זה אמר לקחת שתי שדות ושתי שדות שבידך הם שלי. והלה מודה באחת. אטו התובע תובעו השב לי הקרקע דמחויבת לי קרקע. הרי קרקע אינה נגזלת. ובקרקע לא שייך והשיב. ורק הטענות שביניהם הוא דזה תובעו הודה לי שכדברי הוא דשתי השדות הם שלי. וזה משיב הם שלי. מעתה אף היכא דאותה שהודה חפר בה בורות שיחין ומערות. ובאותה שכפר לא חפר ג"כ יהי' תלוי הדין דלמאן דס"ל הילך חייב. א"כ מחויב לישבע שהטענה של פלוני אינה אמת כדי שיודה שטענתו אמת. (ואם אין האמת כדבריו). אבל למאן דס"ל הילך פטור. א"כ כמו דבעינן שההודאה יהי' שמחויב עדיין לשלם. כן הכפירה בעינן שיכפור שאינו מחויב לו. אבל כפירה שאינו כופר שאינו מחויב רק שטענת פלוני שקר. לאו כפירה הוא לחיובי שבועה. וגם בעינן שהשבועה יהי' כדי שיודה שמחויב לא שאם טענתו של הנתבע שקר יודה שמחויב לו עדיין. אבל בכפירת קרקע הרי לא שייך שכופר שאינו מחויב. דאף אם יודה אינו מחויב. ורק כפירת טענה הוא כפירה שאין אמת כדברי התובע. ואם יודה לא יודה שמחויב רק שדברי התובע אמת. בכה"ג אינו מחויב שבועה נמצא דלמאן דס"ל הילך פטור הא דאצטריך קרא לפטור קרקע משבועה. ע"כ דגם באותה שכופר חפר בורות שיחין ומערות. וזה הכריח להרמב"ם והראב"ד לפרש דמיירי דגם התביעה היא על חפירות דגם התביעה הוא לאו בהילך. והנה אף דסברא טובה היא. אך כיון שיש לדחות זה. דהרי יש לפרש דעיקר פטור דהילך הוא משום דכיון דשילם בטלה עתה ההודאה. אבל הכפירה עדיין יש כאן. ועיין ברש"י שם ור"ן, ע"כ אמינא דבר יותר מוכרח דבכה"ג היכא דהכפירה הוא על שדה. שזה אומר: השדה שלי וזה אומר שלי לא שייך שבועה. דהרי אמרינן בכתובת פ"ז עד אחד מעידה שהיא פרועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא היא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם לשבועה ואמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת. הרי דמקרא דולקח בעליו ולא ישלם, ממעטינן דהיכא דאינו משלם אינו נשבע. דע"כ אין הכונה למעט היכא דנוטל. דהרי בקרא לא כתיב ולא נוטל. רק כיון דכתב קרא ולא ישלם. אמרינן דאין שבועה אלא היכא דהשבועה פוטרת מלשלם. משא"כ בשנוטל הרי אין השבועה פוטרת אותו מלשלם. וכיון דס"ל דקרא אתא למעט דאין שבועה אלא בנשבע ולא משלם א"כ איך אמרינן דאם כפר בקרקע ישבע. אטו השבועה פוטרת אותו מלשלם דאם הי' מחויב להחזיר אטו הי' משלם בקרקע. הרי גבי קרקע לא שייך תשלומין. דקרקע אינה נגזלת. וממילא איך שייך תשלומין. נמצא אף אם הי' ב"ד פוסקין דהקרקע הוא של התובע לא הי' מקרי משלם):

(וכן יש לפרש דברי הר"ן בקידושין (בדף כ"ח) על גמ' דהשבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי דכתב הר"ן דאין עבד עברי כקרקע דדוקא עבד כנעני הוקש לקרקע. וכתב טעם אחר ז"ל אלא הכא היינו טעמא משום דלא שייכא שבועה אלא כשתובעו ממון דשבועה דקרא בתביעת ממון היא ולא בתובעו גופו אבל בעבד כנעני כו'. ופרכינן עלה בגמ' אי הכי היינו קרקע כו' דכיון דעל קרקע נשבעין אע"ג דלא שייך בי' שבועה כלל ה"ה בהא דהיכי תיסק אדעתין דלגרע מינה כו'. ולכאורה קשה אם נימא דטעם הפטור משום דלא שייכא שבועה בתובעו גופא. א"כ איך מביא ראי' מקרקע. הא גבי קרקע שייך שבועה מדאצטריך קרא לאיפטרינהו ורק חידוש הוא שחידשה התורה דפטור משבועה גבי קרקע. אבל גבי שבועת גלגול לא מצינו דפטרה התורה. אבל גבי תביעת גופו דטעם הפטור משום דלא שייכא שבועה בכה"ג. וגם בלא מיעוט פטור. א"כ יפטר גם ידי גלגול. דאין מגלגלין אלא בדבר דשייך בו שבועה. אכן לדברינו בעבד עברי כיון דגופו קנוי א"כ תביעתו אינו מטעם חיובים יש לי עליך והוא אינו רוצה לשלם. אלא דהוא אומר אתה הוא שלי והוא אומר איננו שלך. ואין כאן ולא ישלם שגם אם נפסוק שעבד הוא ג"כ לא יקרא ששילם רק שנודע לנו שהוא שלו וכיון דממעטינן מקרא דולא ישלם לפטור בהשבע לי שאין עבדי אתה משו"ה בגלגול לא ממעטינן וק"ו הוא מקרקע דנשבע ע"י גלגול שזה השדה הוא שלו. אף דלא שייך ולא ישלם. ובעבד כנעני בודאי שייך תשלומין דאף דעבדים אינן נגזלין. אבל כיון שתובע למחזיקו שהוא בידו. ויכול לאבדו כשמחזירו מקריא תשלומין וכדאמרינן בגמרא דמקרא דפקדון ילפינן דקרקע אינה נגזלת. דגבי קרקע לא שייך פקדון. אבל גבי עבדים הטעם משום דהוקשו לקרקעות. עיין זה בדברינו למעלה גבי סוגיא עבדי כמקרקעי או כמטלטלי ודו"ק):

א"כ לא נוכל לפרש דקרא למעט קרקע משבועה איירי היכא שבקרקע שהודה חפר בורות. אבל בזו שכפר לא חפר. א"כ הי' פטור מטעם דכל הנשבעין שבתורה היינו דוקא בבא לפטור מתשלומין ובקרקע לא שייך זה. (ואין להקשות גבי פקדון אמרינן בכל דוכתי דבזו שהודה קטע לידה או מתה. אבל בזו שכפר חי' היא. ולפי דברינו כיון דאם יודה יהי' הפירוש שהדבר של פלוני. א"כ לא באה השבועה לפטור מתשלומין. אך זה ליתא דבמטלטלין כשכופר לאו ברשותא דמרא נינהו. נמצא דבהודאתו הוא משיב לבעליו וזהו תשלומין שלו ודוק). ובאמת קשה לפי זה מאי פריך למאן דאמר הילך פטור אמאי אצטריך קרא למיפטר קרקע משבועה. לפי דברינו גם למאן דאמר הילך חייב. אעפ"כ יפטור בקרקע מטעם דהשבועה לא בא למיפטר מולא ישלם. ואולי כיון דמשמע דרמי בר חמי לא ס"ל דהקרא בא למעט. רק דהכתוב מיירי רק באופן שבאה השבועה לפוטרו מתשלומין. אבל לא בא למעט דדוקא בכה"ג דפטרו מתשלומין אז מחויב. וכן הא דאמרינן בשבועות כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. היינו ג"כ דהכתוב מיירי באופנים אלו. אבל לא שבא למעט. אפשר דסוגיא דב"מ הי' סבור דאליבא דמאן דס"ל הילך חייב לא תקשה דנימא דהוא סובר כרמי בר חמי, אבל למאן דס"ל הילך פטור ע"כ קשה. אבל עכ"פ לדידן דס"ל דקרא ולקח בעליו ולא ישלם למעט אתא ע"כ כי אצטריך קרא למעט קרקע משבועה ע"כ היינו באופן שגם הקרקע שכפר חפר בה בורות שיחין ומערות. דאז אם הי' מודה הי' מחויב להרמב"ם דמיירי בתבעו דמים הי' מחויב דמים. אעפ"כ פטור מטעם דדמי קרקע כקרקע. ולהראב"ד מיירי בתבעו למלאות החפירות. דגם כן השבועה באה לפוטרו מתשלומין היינו למלאות החפירות. (ולפי זה הא דמשני בכלים וקרקעות נמי מיירי שבקרקע שכפר חפר בורות ודו"ק), (ד) אלא דקשה על הראב"ד עדיין מאי מהני שתבעו למלאות החפירות הא בנזקין אינו מחויב לתקן הנזק רק דמים משלם מה שהזיקו ולא יותר. (והנה באמת קשה מאי דינא הוא דעל בעל הבור להעלות שור מבורו. כיון דגבי נזק אינו מחויב רק לשלם בעד הנזק. אלא גבי בור חידוש. אך לא מצינו שיפרש הגמ' גבי חומר בבור. ועיין למעלה בגמ' הנ"ל שביארנו ואפשר דגם המת הוא תשלומין. רק כיון דאמרה התורה ששיעור המת יתן לו המת ממילא נעשה שלו. אבל דיני תשלומין ע"ז וממילא מחויב לתת לידו כדין תשלומין). ונראה לי לפרש דברי הראב"ד דהנה בב"ק מ"ח אמרינן הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בורות שיחין ומערות בעל חצר חייב בנזקי הבור דכיון דאית ליה למלוי' ולא מלי' כמאן דכרי' דמי וכתב בתוס' ז"ל ונראה דאפילו אם חפר אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזקי הבור ועלי' דידי' רמיא למלוי' והחופר משלם בנזקי חצר וצ"ע עכ"ל התוס'. הרי דעדיין מספקא ליה להתוס' דין זה. נמצא דמספקא ליה להתוס' היכא דאחד עשה ממון חבירו למזיק ובעל התקלה יודע. אם נימא דמחויב מי שהמזיק שלו. או מי שעשה הדבר למזיק. ומדברי התוס' מוכח דיותר סברא לומר דמחויב בעל המזיק מי שהמזיק שלו לא מי שעשה הדבר למזיק. אכן מדברי הרמב"ן גבי נתקל פושע מוכח. דאם אחד זרק אבן של חבירו בפשיעה לרה"ר מחויב מי שזרק האבן אף שביד בעל האבן לסלק לא אמרינן כיון דעלי' לסלוקי נעשה הוא בעל הבור. דכיון שחפר בר חיובא. עלי' דידי' רמיא החיובים. ולקמן בע"ה נבאר איך מוכח זה מדברי הרמב"ן בסוגיא דנתקל פושע. והנה חיובא דבור איננו דוקא בעשה בור לכל העולם. דגם לגבי אחד קרוי בור כדין הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והרביץ גללים. ודין בור הוא שמחויב לסלק וכדין כל הרחקת גפת וזבל. א"כ לדברי הרמב"ן דס"ל דהיכא דחפר בור בחצר חבירו. הכורה הוא בעל הבור ועל הכורה רמיא לסלוקי. נמצא דאם יתבענו בעל החצר סלק את בורך מחצירו כדין שחייבה התורה בבור לכסות וממילא בחצר יחויב למלאות דהכא לא סגי בכסוי שהרי כסוי יבלה ואטו יניחנו לילך בחצירו לעיין אם התליע הכסוי. ולא דמי לרה"ר דרשות בידו בכל עת לעיין אם התליע כשיבוא הזמן שדרכו להתליע. בודאי אם יתבענו מלא את הבור כדי שתסלק לבורך מחצירי בודאי לדברי הרמב"ן מחויב הוא למלאות. מעתה מיושב שפיר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. דהראב"ד מוקי לה לגמ' דחפר בה בורות דתבעו למלאות החפירות. והרמב"ם מוכיח מכאן דדמי קרקע כקרקע נינהו לגבי שבועה. לפי הנ"ל פשוט דהראב"ד יסבור כהרמב"ן דאם חפר אדם בן דעת בור בחצר חבירו על הכורה רמיא לסלוקי את הבור דהוא נקרא בעל הבור. א"כ אם תבעו בעל החצר שני בורות חפרת בחצירי. ועלך רמיא לסלוקי שניהם:

היינו למלאות שניהם. והוא יודה רק באחת. שרק אחת כרה והבור ההוא מחויב לסלק היינו למלאות. כדי שלא יכשלו בה בני החצר ובהמות החצר. אבל לא השני'. הי' מודה מקצת. ואילו לא כתב קרא למיפטר קרקע משבועה היינו מחייבים שבועה. עתה דמיעט קרא קרקע משבועה פטור דהרי החיוב הוא קרקע היינו למלאות החפירות. כדי לסלק הבורות. אכן אם נימא כדעת התוס' דאף אם חפר בן דעת ג"כ לא נעשה בעל הבור כיון דהבור בעצם הוא של בעל החצר. א"כ אינו מחויב רק דמים לא למלאות החפירות כדין נזק דאינו מחויב רק לשלם ולא לתקן הנזק. מעתה הרמב"ם יסבור כדעת התוס' דהכורה בחצר חבירו אין הכורה נעשה בעל הבור. כיון דהבור הוא של בעל החצר עלי' דידי' רמיא למלוי'. משו"ה לדידי' אי אפשר לאוקמי גמרא דחפר בה בורות שיחין ומערות בתבעו למלאות החפירות. דהרי אין עליו חיוב למלאות החפירות שהרי לא נעשה בעל הבור. וע"כ הטעם משום דדמי קרקע כקרקע:

ה נמצא דהראב"ד והרמב"ם מחולקים בדין דאם עשה אחד דבר של חבירו למזיק מי מחויב בעל הממון או מי שעשה הדבר למזיק דהרמב"ם ס"ל דבעל הממון מחויב. דאף דאחר עשה הדבר למזיק. אבל עתה כיון שיש לך מזיק עלי' דידך רמיא חיובי ושמירה שלו. והראב"ד ס"ל דהחיוב על מי שעשה הדבר למזיק. והנה התוס' הוכיחו דע"כ אם לא שמר גחלתו מחויב בעל הכלב נמי דאם נימא דהחיוב הוא רק על בעל הגחלת דהכלב הוי רק רוח מצוי'. וכיון שהוא רק נושא הדבר מחויב מי שהגחלת שלו כיון דלא שמר גחלתו והניח שילך גחלתו ברוח מצוי'. א"כ איך אמרינן במסכסכת דאם לא שמר החנוני נרו מחויב בעל הגמל. הרי הגמל הוא רק רוח מצוי ויחייב החנוני שלא שמר נרו והניח אשו ברוח מצוי'. אך לפי דברי הרמב"ם דאם אחד עשה דבר חבירו למזיק מחויב בעל הדבר. מעתה אם אחד בא להדליק עץ של חבירו נהי דהמדליק מחויב בעד העץ. אבל בעל העץ שעתה יש לו מזיק. הוא עץ הדולק שלו ומחויב הוא בשמירתו. דהוי דומיא דנפלה דליקה מאלי' ואעפ"כ מחויב הוא לשמור אם יש בידו לשמור. לפ"ז לא קשה ממסכסכת דהתם הא מיירי בבעל הגמל עומד אצל הגמל. א"כ עתה דנדלקה פשתנו. מחויב הוא על חיובי הפשתן שדולק אם יש בידו לשמור היינו להסב הגמל שעי"ז לא ידלק הבירה נמצא דהחיוב אינו משום הגמל אלא משום שהפשתן דולק. ובידו הי' לשמור ע"י שהי' מסבב הגמל שלא יסכסך. ומשו"ה אמרינן דבעל גמל חייב וחנוני פטור לגמרי. דכיון דעתה פשתן שלך הוא המזיק מחויב אתה בשמירתן אף שעשה למזיק החנוני. משא"כ גבי לא שמר גחלתו דאף שהכלב הניח בגדיש לא נעשה הגחלת של בעל הכלב. משו"ה מחויב בעל הגחלת הכל. ומשו"ה פסק הרמב"ם דבעל הגחלת משלם הכל דלדידי' לא קשה ממסכסכת דבמסכסכת החיוב הוא מטעם שהפשתן שלו הוא המזיק. אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל דאם חפר אדם בן דעת בחצר חבירו אף דהבור הוא של בעל החצר אעפ"כ בעל הבור נקרא העושה הדבר למזיק. א"כ במסכסכת לא נוכל לומר דהחיוב הוא על בעל הגמל הוא משום פשתנו שהרי החנוני בזה שהניח נרו בחוץ עשה פשתנו למזיק. א"כ החנוני הוא בעל האש וע"כ הא דמחייבינן לבעל הגמל. כיון דהגמל הולך ושורף הרי דאם בעל הגחלת לא שמר גחלתו. ובהמה של אחר שרף ע"י הגחלת החיוב על בעל הבהמה. ואיך קאמר בגמרא ולחייב בעל גחלת. ע"כ דכה"ג שניהם מחויבים כהוכחת התוס'. משו"ה לטעמי' השיג על הרמב"ם. אבל הרמב"ם לא ס"ל כן כמו שביארנו:

ו אכן מה שביארנו בארוכה לתרץ קושית התוס' ע"ז דאיך קאמר הגמ' ולחייב בעל גחלת הא במסכסכת החיוב על בעל הגמל. הוא דהדברים שם גבי חפר בורות שיחין ומערות הם לענ"ד מיושבים לבאר דברי הרמב"ם והראב"ד. אבל באמת יש דרך קצרה לתרץ אליבא דהרמב"ם דכפי שביארנו כמה פעמים שיטת רש"י והרמב"ם דעל מעשה של בהמת זה לא מחייב בעל התקלה אף אם פשע והא דפריך ולחייב בעל גחלת הרי דמחויב בעל גחלת על מעשה הכלב ביארנו דהקושיא רק על שריפת כל הגדיש. דשריפת כל הגדיש לא הוי מעשה הכלב. דאשו לאו חציו ממש הוא. אלא דחייבה התורה על מי שהניח אשו ברוח מצוי'. דמ"ש דנחייב להכלב שהניח האש ברוח מצוי' הרי בעל הגחלת הניח האש ברוח מצוי'. אבל על מקום הגחלים דהוא מעשה הכלב ממש שהוא השורף ע"ז לא פריך ולחייב בעל גחלת. וכן הוכחנו מדברי רש"י שם. א"כ לפי"ז בפשוט ניחא דהתם גבי מסכסכת הרי כל הבירה הוא מקום גחלים וכמפורש בדברי רש"י ד"ה במסכסכת. וכדמוכח מסוגית הגמ' דמחייב אף לריש לקיש. א"כ בכה"ג בודאי דמחויב בעל הגמל הכל, שהרי מעשה דגמל הוא שהוא שורף המקום. ועל מעשה של זה אין מחויב אחר אף אם פשע. אבל הרמב"ם כתב רק דאם לא שמר גחלתו מחויב על הגדיש. כונתו על כל הגדיש לא על מקום הגחלים. ע"ז בודאי דמחויב בעל הגחלת אחרי שאשו הוא השורף. אכן הראב"ד לטעמי' דאשו חציו ממש הוא. א"כ לדידי' ליכא לפלוגי. משו"ה הקשה דלחייב בעל הכלב נמי. דחציו של שניהם הוא והוי עתה שנים שעשאוהו ודו"ק:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה