לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן טז
סוגיא דהכלב שנטל חררה. ואשו משום חציו או משום ממונו. וסוגיא דטמון במדליק בתוך שלו ובשל חבירו. ויתבאר סתירת שני הסוגיות בדף כ"ג ובדף ס"א. ויבאר דהרמב"ם לא פסק דאשו חוי חציו:
דף כא הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק הגדיש על חררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. (ועיין שם בגמ'). והנה הרמב"ם פסק (בפ"ב מהלכות נזקי ממון הלכה י"ז) כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק ואם הי' מגרר את החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלים חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור עכ"ד. וכתב הראב"ד ליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר והוא קושיא גדולה עד שהמ"מ כתב ע"ז ואיני יודע תירוץ. והכ"מ תירץ דמשו"ה פטר הרמב"ם משום דכח כחו לאו ככחו דמי. וכדאיתא בתוס' דמשו"ה לא אוקי ר"י בדאדי' אדוי' משום דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור. ומלבד דתירוצו קשה כמו שהקשה הלח"מ דכיון דהוי איבעיא דלא איפשטא בגמ' אי כח כחו ככחו או לא הי' לו לפסוק אי תפס לא מפקינן מיני' כדרכו בכל ספיקא דאיבעיא. מלבד זה קשה לי דהא הכא לאו כח כחו הוא דבשלמא התוס' דמפרשי דאדי' אדוי' שזרק. א"כ מקום הגחלים הוי כחו ושאר הגדיש כח כחו. אבל הרמב"ם דמפרש שהי' מגרר. א"כ מעשה בגופו הוא כמו שליף שעלי' וכמו עגלה מושכת בקרון דהוי גופה ממש ומשלם נ"ש אלא משו"ה לא מיחייב אלא בחצי נזק משום דמשונה הוא. אבל גופא הוא. וא"כ כל שאר הגדיש רק כחו חד הוא לא כח כחו. אלא דכחו דקרן הוא כיון שעיקר המעשה היינו ההנחה היתה ע"י שינוי. וא"כ שפיר פריך הראב"ד דצרורות הבא משינוי מרביע נזק מיהת לא מיפטר, ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם פסק (בפי"ד מהלכות נזקי ממון ה"י) המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והי' גדי כפות לי' ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. הי' עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. והקשה הראב"ד ז"ל אינו יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי. וכתב ע"ז המ"מ ז"ל ובהשגות על מ"ש רבינו כו' ונעלם מעיני ולא ידעתי מה אינו יודע שהפטור כשעבד כפות הוא משום דקים לי' בדרבה מינה ולא הי' יכול לברוח עכ"ד. ופשוט דכונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם דאמאי קאמר הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו משמע דוקא במדליק בתוך שדה חבירו הא אם הדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו פטור ע"ז הקשה שפיר הא הכא לאו בטמון מיירי ובטמון מפלגינן בין מדליק בתוך שלו לשל חבירו אבל כיון דמיירי בגלוי א"כ גם במדליק בתוך שלו והלכה בשל חבירו ג"כ וחייב (דזה אין סברא כלל לומר דנקט הרמב"ם בתוך שדה חבירו משום רבותא דסיפא דבעבד כפות אף בשדה חבירו פטור. זה אי אפשר לומר כיון דהפטור משום דקילב"מ פשיטא דאף בשדה חבירו פטור הרי אף מזיק בידים ג"כ פטור היכא דקילב"מ ע"כ דנקט הרמב"ם שדה חבירו משום רישא דדוקא בשדה חבירו. אבל:
במב"ש ודלקה בשל חבירו פטור ע"ז הקשה הראב"ד אמאי פטור הא לאו בטמון מיירי וצ"ע על נושאי כלי הרמב"ם איך העלימו עין מזה. ויש ליישב זה דלכאורה צריך ביאור החילוק דאמרינן בגמ' בין מדליק בתוך שלו למדליק בשל חבירו דאמר שם (בדף ס"א) פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מחייב ופליגי במדליק בתוך של חברו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגן וכלי בקר הוא דמשלם כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם וקשה כיון דאמרינן אשו משום חציו א"כ אימתי פטור בטמון כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה וכלו לו חציו. אלא דמחייב משום דהי' לו לגודרה ולא גדרה דשורו הוא ולא טפח באפי'. א"כ אף אם הדליק בתוך של חבירו ג"כ מקרי מדליק בתוך שלו שהרי ההדלקה כלתה כבר. אלא דמחייב משום שלא שמר את האש. א"כ מה לי מדליק בתוך שלו מה לי מדליק בתוך של חבירו דא ודא אחת היא החיוב משום שלא שמר האש. ומה שפירש התוס' וז"ל ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא דכי תצא אש דאיירי במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייב בדבר שאין דרכו להטמין דלא אשכחן קרא דפטור. ג"כ אינו מובן דהרי כיון שכלו חציו א"כ אינו מחויב עתה אלא משום כי תצא אש. דאי לאו קרא דכי תצא אש הי' פטור כיון דעתה לאו חציו נינהו. א"כ נימא היכא דמחויב משום כי תצא אש אז פטור על טמון: ע"כ נראה לומר דהרמב"ם לא פסק אשו משום חציו. דהרמב"ם ס"ל דהאי סוגיא דמחלקא בין מדליק בתוך שלו לתוך של חבירו ס"ל שלא כדברי רבי יוחנן דאית ליה אשו חציו ממש הוא. ומשו"ה ס"ל דאף לענין מיתה מחייבינן לי' אם שרף עבד דקילב"מ דהוי גופו ממש ומזיק בידים הוא אכן האי סוגיא לא ס"ל שהרי זה לשון הרמב"ם שם (בפי"ד מהלכות נזקי ממון הלכה ט"ו) אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקין ובשבתו ובריפוי כו' אע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו עכ"ל. הרי דמשמע דבאמת אשו לאו חציו הוא אלא ממונו אלא דחייבה התורה כמו שהזיקה בחציו דילפינן זה מהמבעיר את הבערה מדקרי ליה רחמנא מבעיר הרי דלענין נזקין חייבו התורה כמו שהי' מזיק בחציו ובזה יש לומר דפליגי ר' יוחנן וחזקי' בשולח את הבערה ביד חש"ו דאמר ר"ל משמי' דחזקי' ל"ש אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מ"ט דהא ברי הזיקא ור' יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור מ"ט צבתא דחרש קא גרים. והקשה בתוס' ז"ל תימא לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצוי' לרבי יוחנן נמי מחייב ואי לא חשיב כרוח מצוי'. א"כ מה קשה לר"ל הא לא דמי למסר שורו דהא כו"ע מודי דאין חייבין כלל על האש אלא ביכולה להזיק ברוח מצוי' עכ"ד התוס' ונראה ליישב דהנה התוס' (בדף ו') פירשו דאם שור הזיק בדבר של חבירו כיון דשור לאו בר דעה לא מחייבי בעל השור ומי שהדבר שלו מחויב מטעם אשו. והביאו התוס' ראי' לזה מהא דפרכינן לקמן ולחייב נמי בעל גחלת וקשה לי דלפי דברי התוס' דאם הזיק בדבר של אחר מחויב בעל התקלה מטעם אשו א"כ גם אם הזיק בדבר של הבעלים גופייהו ג"כ נוכל לחייבו מלבד חיוב דשור נוכל לחייבו מטעם אש על החצי על התקלה. א"כ איך אמרינן בהזיקה בשליף שעלי' דאינו חייב אלא ברשות הניזק נהי דעל חצי שמחויב מטעם רגל פטור ברה"ר. אבל יחייב על ההיזק שעשה השליף החצי מטעם אשו דמה לי אם הוא של אחר או של הבעלים בעצמם כיון דבשל אחר מחויב האחר משום אש גם הבעלים של השור יחייבו על תקלה שלהם משום אש ויחייב פלגא ברה"ר:
ע"כ נ"ל דע"כ לא פרכינן ולחייב נמי בעל גחלת אלא היכא דהא דמחייבינן לבעל הכלב הוא מטעם שהלך ברוח מצוי' לא מטעם מעשה ממש. אז שפיר אמרינן כי הבי שמחויב בעל הכלב ששלח ברוח מצוי'. ה"נ יתחייב בעל הגחלת שהניח במקום שכלב מצוי ומקרי שלח ברוח מצוי' משא"כ היכא דהוי מעשה ממש כגון שור שהזיק בשליף שעלי' דהוי מעשה של השור אז בעל התקלה פטור כיון דהוא לא עשה המעשה רק השור עשה בדבר שלו. וכן מוכח מלשון רש"י דז"ל רש"י וליחייב נמי בעל הגחלת דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הילכך לרבי יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם ח"נ דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא. ור"ל דאמר על הגדיש כולו פטור לשלם בעל הגחלת עכ"ל רש"י. ולכאורה יש לדקדק קצת כיון דלריש לקיש הא דאמר במתניתין ח"נ הוא בדאדי' אדוי' וחיוב ח"נ הוא על מקום הגחלים. א"כ למה לרש"י לפרש אליבא דר"ל דהקושיא הוא על כל הגדיש שזה לא נזכר כלל במתניתין יפרש הקושיא לר"ל כמו לר"י דקאי אמתניתין דקאי אמאי קתני במתניתין ח"נ. א"כ גם לר"ל יפרש דהקושיא אמאי קתני חצי נזק אמקום גחלים, ומחייב בעל הגחלת חצי האחר, ובכלל אינו מובן אריכות דברי רש"י בקיצור הי' לו לפרש אמאי קתני ח"נ יתחייב בעל הגחלת חצי האחר. ע"כ נראה דעל מקום גחלים לא קשה כלל דיחייב נמי בעל הגחלת כיון דהוא מעשה הכלב ממש אף שהכלב עשה בגחלת של אחר מחויב רק בעל הכלב לא בעל הגחלת. אלא היכא דמחייבינן משום דאזיל ברוח מצוי' אז פרכינן דע"ז יחייב נמי בעל הגחלת שלא שימר גחלתו. ומעתה שפיר אמרינן דאם הזיקה בשליף שעלי' ברה"ר פטור כיון דהוא גופא ממש ומעשה בידים הוא ואם הי' השליף של אחר הי' בעל השליף פטור. א"כ גם אם השליף של בעל הבהמה אינו מחייב משום השליף אלא משום מעשה הבהמה דהוי רגל משו"ה ברה"ר פטור. ועפי"ז יתיישב היטב קושית התוס' על רש"י (בדף י"ט) ד"ה וכי ז"ל התוס' ובקונטרס פירש דלא מיתוקמא אמתניתין משום שהקושר הי' פטור כיון דאדי' אדוי' שלא נתקל אדם בבורו וקשה לפירושו דמ"מ לחייב משום אשו דהוי כאבנו וסו"מ שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצוי' עכ"ל התוס'. אכן לדברינו מיושב דכיון דשיטת רש"י דהיכא דשור עשה מעשה בדבר של חבירו כמו בכלב ששרף דבר של חבירו בגחלת של אחר אז בעל הגחלת פטור על מקום הגחלים כיון דמעשה של אחר הוא. א"כ אם התרנגול זרק את הדליל דאז כחו ומעשה דהתרנגול הוא פטור בעל הדליל. ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוו'. דאז המזיק הוא האבן שלו אלא דהרוח הפילן ממקום שהיו מונחים אבל לאחר שנפלו הם נופלים לא מכח הרוח. היינו מעשה ההיזק הוא מכבד האבן אלא דהרוח קירבן למקום הזה:
ומעתה יתישב היטב קושית התוס' אמאי פטור לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצוי'. אכן כיון דלרבי יוחנן אשו חציו ממש הוא וכחו הוא (ולדידי' מחייבינן לי' מיתה) א"כ פטר בשלח ע"י חרש אף שהוא רוח מצוי'. אבל כיון שמעשה החרש הוא משו"ה פטור בעל התקלה וכמו בשור שהזיק בדבר של חבירו דלא מחייבינן לבעל הדליל. אכן חזקי' ס"ל דאשו ממונו הוא אלא דחייבה התורה כמו שהי' מזיק בחציו מדכתב קרא המבעיר את הבערה. א"כ אימתי חייבה התורה משום חציו אלא לגבי מי שהוא בר חיובא היינו לענין שמחויב כמו חציו אבל לא לפטור משום דמעשה של אחר הם שהרי לאו מעשה דחרש הוא אלא אם הי' פיקח הי' החיוב משום חציו (דזה אין לומר דחזקי' יסבור אשו משום ממונו דא"כ תקשה הלכתא אהלכתא דהרי קי"ל אשו משום חציו ומחויב בדו"ה ואיך פסק הרמב"ם להא דחזקי' דאם מסר שלהבת חייב עכצ"ל דנוכל לומר דגם חזקי' יסבור דהחיוב הוא משום חציו אלא דלאו חציו ממש הוא אלא דחייבה התורה משום חציו): שוב מצאתי מוכח מתוס' סנהדרין לחד לישנא דאף דמתחלה הוי סבירא לן דר"י סבר אשו חציו ממש הוא אבל למסקנא דאמרינן מאן דס"ל אשו משום חציו סובר נמי אשו משום ממונו פירוש הוא כמו שביארנו לדעת הרמב"ם דעיקר החיוב משום:
ממונו אלא דחייבה התורה לענין נזקין כמו שהי' מזיק בחציו אף שאשו לאו חציו ממש הוא. שהרי זה לשון התוס' (בדף ע"ז ד"ה כפתו) עוד יש לפרש דכל הני דסוף חמה וצינה וארי לבא כו' ואש שלא המיתה אלא ברוח מצוי' פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו עכ"ד התוס' ולכאורה תמוהים דברי התוס' שהרי למאן דס"ל אשו משום חציו אמרינן דמחויב נמי מיתה שהרי אמרינן דמשו"ה פטור לרבי יוחנן במדליק את הגדיש והי' עבד סמוך לו ומה שהגיה מהרש"ל בתוס' ברוח שאינו מצוי' ע"ז יפה הקשה המהרש"א דברוח שאינו מצוי' גם לענין ממון פטור. אך מה שפירש המהרש"א דכונת התוס' לחלק בין אם האש שרף בלא רוח מצוי' אז חייב מיתה אבל אם שרף ע"י רוח מצוי' אז פטור ממיתה ג"כ תמוה דא"כ מאי מקשה לרבי יוחנן אשו דפטר רחמנא בטמון היכי משכחת לה מאי קושיא כי פטר רחמנא היכא דשרף האש ע"י סיוע רוח מצוי' דאז לאו חציו שהרי פטור ממיתה אלא ע"כ דכי אמר רבי יוחנן אשו משום חציו ג"כ מיירי היכא דשרף ע"י רוח מצוי' דבלא סיוע גם ר"ל מודה ואעפ"כ ששרף בסיוע הרוח מצוי' משום חציו הוא וא"כ יתחייב. אכן לדברינו ניחא דברי התוס' כפשוטם דנהי דמעיקרא הוי סברי דרבי יוחנן סבירא ליה אשו חציו ממש הוא וגופו הוא אכן למסקנא דאמרינן מאן דאית ליה אשו משום חציו אית ליה נמי דהחיוב משום דלאו חציו הוא אלא דחייבה התורה משום חציו וכי חדשה התורה לענין ממון ולא לענין חיוב מיתה ומשו"ה מיושב שפיר מאי שהביא בתוס' דלא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא. ולכאורה מאי שייך צרורות באדם וכן מאי שמחלק בין כחו לכח כחו ומהמהרש"א משמע דכח כחו יפטר ממיתה לכאורה תמוה כיון דקיי"ל דכחו כגופו א"כ גם כח כחו כגופו ורק לענין גלות מפלגינן בין כחו לכח כחו כמו דמפלגינן בין דרך ירידה לעלי' וכדאיתא בתוס' אבל לענין מיתה כיון דלענין ממון לא אשכחן חילוק באדם בין כחו לכח כחו א"כ גם לענין מיתה כח כחו כגופו. אולם לדברינו שפיר מביאים התוס' דאע"ג דחיוב האש הוי ממון ורק שחייבה התורה משום חציו א"כ כל כח האש הוי כח הממון היינו כח האש הראשון והכח האחר הוי כח כח. ולכאורה יש לומר אף דחייבה התורה אשו משום חציו היינו על כח הראשון אבל על כח השני לא מצינו שחייבה התורה משום חציו כיון דבאמת אשו ממונו הוא ע"ז מפרשי התוס' דלא דמי לחצי נזק דחד כח הוא דהאש הולך ושורף והוי כל האש כח ראשון:
עכ"פ זה בודאי נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל אליבא דחזקי' וכן אליבא דהאי סוגיא דאשו ממונו הוא אלא דחייבה התורה משום חציו מדקריא רחמנא מבעיר. ומעתה יתיישב שפיר החילוק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו דכיון דבאמת חיוב האש משום ממונו ורק רחמנא קרי' מבעיר א"כ אימתי חייב משום חציו היכא דהוא מבעיר היינו דנוכל לחייבו על הבערה אז קריא רחמנא מבעיר על כל מה ששורף אח"כ כאילו הזיק בחציו אבל אם על ההבערה אי אפשר לחייבו דמדליק בתוך שלו הוא וא"כ מחייבינן ליה רק משום שלא שמר אשו אז אף אם יצא האש ודלק בשל אחר לא חייבה התורה באופן כזה משום חציו רק משום כי תצא אש ואינו מחויב אלא מטעם שמירה דתרי קראי כתיבי כתיב כי תצא אש משמע דהחיוב הוא משום כי תצא היינו שלא שמר אשו וכתיב המבעיר משמע דהחיוב משום שהוא מבעיר לזה מפלגינן דאם על תחלת ההבערה נוכל לקרותו בשם מבעיר היינו שדלק בשל חבירו אז על כל מה ששרף אשו אח"כ ג"כ מבעיר מקרי אבל אם על ההבערה לא נוכל לחייבו אז מחויב משום כי תצא אש היינו מטעם שמירה: וכן מוכח כדברינו מדאמרינן (בדף ס"ב) אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי של כסף הוא הזיקתו משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הוי לך גבי' דאזקתי' פשעה בו משלמת של כסף דאמרה ליה נטירותא דדהבא לא קבילת עלי א"ל רב מרדכי לרב אשי אתון בדרבא מתניתו לה אנן ממתניתין פשיטא לן חיטין וחיפן בשעורין שעורין וחיפן בחיטין כו' ופירש רש"י בד"ה מאי הוי לך ז"ל אלא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חטין דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע הוא כדכתיב כי תצא אש מעצמה מפי המורה עכ"ד רש"י ולכאורה תמוה דהא אמרינן אשו משום חציו כדכתיב המבעיר את הבערה:
אולם לפי מה שבארנו יתיישב דהנה באש אם הדליק בתוך של חבירו אז חמור יותר מכל ממון שהרי קריא רחמנא מבעיר וחייבה התורה משום חציו אבל אם הדליק בתוך שלו אז אדרבה קיל יותר מכל ממונא דכל ממונא אין החיוב מטעם שמירה כמו שביארנו במקום אחר בארוכה דלכאורה קשה כיון דפטר בנעל כראוי שהוא דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' א"כ החיובים על שורו הוי דומיא דשומר חנם שהרי שומר שכר חייב ברוח מצוי' וא"כ אמאי חייב בכל חיובי שן ורגל הרי בשומר חנם דאם הניח עדרו בשעה שדרך בני אדם להניח אז פטור וא"כ כיון דדרך להניח שור לילך ברה"ר כדאמרינן שור שהוא ברשות יוכיח א"כ אמאי חייב על מה שנכנס השור לחצר הניזק או על הזיקו בקרן ברה"ר. ונהי דאין רשות להשור אבל השור לאו בר חיובא הוא אלא דמחייבינן להבעלים והרי שמר כדרך שבני אדם שומרין ומזה הוכחתי דחיובי כל מזיקין דעלמא אינו מטעם שלא שמר אלא מטעם דחייבה התורה על שממונו מזיק אלא מדכתב קרא ולא ישמרנו מזה ידעינן דאם שמר אז פטרתו התורה אבל כל שלא עשה שמירה דאין הפטור שפטרתו התורה בזה אז מחויב שהרי ממונו הזיק ואין לו דבר שיפטרנו משא"כ בשומר אינו מחויב אלא על שלא שמר וא"כ כיון דאין עליו חיוב על שלא שמר שהרי דרך בני אדם כן משו"ה פטור וכן הראני אחד בנ"י בהכונס איתא להדיא כן בשם רא"ה ת"ל שכונתי לדעתו וזה דוקא בכל מזיקין דהוא ממונו ממש ויש בו ממשא משא"כ באש דלית בו ממשא היינו דאין קנינים של ממון ממש בהאש דשלהבת לאו כלום הוא כמו בשלהבת של עכו"ם דאמרינן (בביצה ל"ט) דמותר ליהנות וכן במודר הנאה מחבירו הרי דאין קנינים בהשלהבת. א"כ מה שהולך אח"כ ושורף לאו ממש הוא וגם מבעיר לא הוי שהרי הדליק בשלו אז אינו מחויב אלא מטעם שמירה דכתב קרא כי תצא אש היינו דמחויב משום שלא שמר שלא יצא ואינו מחויב אלא מטעם פושע וזהו כדפירש הקונטרס דמכי תצא אש ילפינן דהחיוב מטעם פושע, והנה לפי דברינו אימתי פרכינן לרבי יוחנן טמון באם דפטר רחמנא היכי משכחת לה ומוקמינן דוקא בנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו היינו דוקא לפי מאי דהוי סבירא לן דרבי יוחנן סבירא ליה דאשו חציו ממש הוא וא"כ בודאי קשה אילו הזיק חץ בטמון מי מפטר. אכן כפי שבארנו דהרמב"ם ס"ל אליבא דחזקי' והאי סוגיא דהכונס או כפי ביאור התוס' דסנהדרין אליבא דמסקנא דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי דהחיוב משום ממונו אלא דחייבה התורה משום חציו א"כ כי חייבה התורה משום חציו לענין גלוי. אבל לא לענין טמון וא"כ לא קשה כלל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה ומבוארים בטוב דברי הרמב"ם שלא הביא כלל האי דינא דאימתי פטור טמון היכא דכלו חציו. כדהקשה המ"מ ז"ל ואני תמה אחר שהוא ז"ל פוסק כר"י איך לא חלק בטמון כמו שחלקו שם הסוגיא דלא משכחינן לר"י עמון דפטור אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והי' לו לגדור ולא גדרו ואולי שרבינו ז"ל מפרשה בפנים אחרות עכ"ל. אך לא באר לן מרן המ"מ באיזה פנים אחרות יבאר הרמב"ם אך לפי דברינו יבואר היטב דלהמסקנא לא קשה כלל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה שהרי באמת לאו חציו הוא ורק דהתורה חדשה דמחויב משום חציו אבל בטמון פטרה התורה שלא יחויב בטמון משום חציו: ועפי"ז יבואר היטב הא דאמר רבא דבמדליק בתוך של חבירו אז מחויב בדבר שדרכו להטמין ובדבר שאין דרכו להטמין פטור והוא דכיון דפטרה התורה בטמון א"כ אמרינן דכי חדשה התורה דוקא בדבר שאין דרכו כלל להטמין. אבל בדבר שדרכו אז מחויב ולא פטרה התורה באופן זה. ומשו"ה בדבר שדרכו להטמין מחויב אלא דאעפ"כ אף שאין כאן פטור דטמון. אבל פושע הא לא הוי. דמאין ידע שמונח שם מוריגין וכלי בקר הרבה גדישין שאין שם מוריגין וכלי בקר ופושע לא הוי אלא בדבר שקרוב לודאי שמונח שם משו"ה במדליק בתוך שלו דאין עליו חיוב אלא מטעם כי תצא אש היינו מטעם פושע א"כ כיון דטמון הוא ואין כאן ודאי אף שדרך בני אדם לעשות כן אעפ"כ לאו פושע הוא ואף דפטור דטמון אין כאן שהרי דרך בני אדם לעשות כן ולהטמין מוריגין וכלי בקר בגדיש. חיובא דכי תצא אש נמי אין כאן דלאו פושע הוא:
נמצא לפי זה דהביאור דפטור טמון הוא דבר שאין דרך כלל שיהי' שם ולאו דוקא בטמון אלא דבר שאין דרך שימצא באופן כזה שם בשעת הדליקה. ומשו"ה אמרינן הטמין דבר של חבירו בעפר או בתבן מחויב המטמין ופטור המדליק אף שבשעת הדלקה הי' מגולה כיון דעיקר החיוב בשעה ששורף שחייבה התורה על שעת המעשה א"כ הרי מונח עתה במקום שאין דרך שימצא שם וכן אף אם מונח בגלוי במקום שאין דרך כלל שימצא שם ג"כ פטור. ומשו"ה אמרינן דמשו"ה מחויב במדליק את הבירה על כל מה שבתוכה שכן דרך ב"א להניח כן הרי דאלו לא הי' דרך בני אדם להניח כן הי' פטור אף דגלוי הוא שהרי בבית לענ"ד לאו טמון הוא אלא דפירוש טמון הוא דאם הוא באופן שאין דרך כלל שימצא. אונס גמור הוא ופטור היינו דבאופן כזה לא חייבה התורה משום חציו דאילו מזיק גמור מחויב להרמב"ם אף באונס גמור ועיין בתוס' (דף כ"ג) ד"ה וגדי:
ולפי"ז מיושב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם דאמאי קאמר הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש הי' עבד כפות וגדי סמוך ונשרף עמו פטור והקשה הראב"ד הא הכא לאו בטמון ופירשנו דהקושיא אמאי נקט מדליק בשדה חבירו גם בתוך שלו יתחייב כיון דלאו טמון הוא. אכן לדברינו שפיר דנהי דלאו טמון הוא אבל במדליק בתוך שלו אז אין החיוב אלא מטעם דפושע הוא וא"כ נהי שדרך ב"א לעשות כן אבל קרוב לודאי לא הוי דהרבה גדישים יש שאין שם גדי כפות ועבד סמוך וכיון דלאו פושע הוא פטור במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו דחייבה התורה משום חציו א"כ כיון שדרך ב"א לעשות כן משו"ה חייב. אבל אם הי' גדי סמוך ועבד כפות אז פטור ואין הטעם משום קילב"מ שהרי לאו חציו ממש אלא דחייבה התורה משום חציו א"כ אימתי חייבה לענין ניזקין ולא לענין חיוב מיתה אלא דהפטור הוא כיון שאין דרך כלל שיניח אדם עבד כפות אצל הגדיש וגדי סמוך זהו פטור משום טמון כיון דאין דרך כלל שימצא שם א"כ לא נוכל לחייבו. וכל זה הוא רק אם נימא דלאו ממונו א"כ בלא חיוב חציו אינו מחויב אלא מטעם שמירה. אבל אם אשו ממונו הוא א"כ אף אם לא הוי ליה לידע עכ"פ שור דידי' הזיק וכמו כל שור דמחויב בטמון אלא דגזירת הכתוב הוא דטמון פטור א"כ דוקא טמון אבל לא מה שאין דרך ב"א להניח שהרי שור חייב בכל דבר. אף בדבר שאין דרכו להניח כיון דאין חיובו מטעם שמירה אלא מטעם שממונו הזיק משו"ה לר"ל פריך שפיר אילו קטל תורא עבדא ה"נ דלא מחייב הרי מחויב בכל דבר אף שאין דרכו להניח כיון שממונו הזיק:
והנה התוס' (בדף כ"ב) ד"ה לאו ממונו הקשו ז"ל דהוא לא הדליקו ועל אש של כלבו לא חייבתו התורה ואע"ג דלגבי בור איצטריך מיעוט איש בור ולא שור בור כדאמרינן בשור שנגח את הפרה תרי איש כתיבי מ"מ פשוט לי' לגמרא משום איזה דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר עכ"ל התוס' אך תירוץ התוס' קשה מאד דא"כ למאי אצטריך איש בור ולא שור בור כיון דקיי"ל ג' אבות ולא יותר ואם כונת התוס' דפשוט לגמ' דיש דרשה דפטור על אש דבהמתו מדקי"ל דג' אבות ולא יותר עכ"פ קשה איזה דרשא היא והיכן מצינו הדרשה:
ולענ"ד נראה דיש ליישב בפשיטות דאף דצריכין קרא איש בור ולא שור בור הרי דבלא מיעוט הוי ילפינן אבות נזיקין מהדדי היינו דוקא לענין בור דהחיוב הוא משום מעשה התקלה ואמרינן דכל מה שבא מתקלתו הרי הוא הגורם ומחויב על גרמתו ע"י התקלה א"כ הוי אמרינן דגם השור מחויב על מעשה התקלה ועל כל מה שבא מתקלתו משו"ה אילו לא כתב קרא איש בור ולא שור בור הוי אמינא דגם השור מחויב על מעשה התקלה אבל היכא דהחיוב מטעם ממונו בודאי איך נימא דהשור ג"כ מחויב מטעם ממונו אטו השור יש לו קנינים בהאש הרי האש לאו ממון דהשור. בשלמא היכא דהחיוב מטעם מעשה אז אמרינן כמו שהאדם מחויב על מעשה שלו כן השור מחויב על מעשה דידי' אבל אם החיוב מטעם ממון איך יחויב השור מטעם ממון הרי השור לאו בר קנין הוא. ולרש"י דס"ל דלמ"ד אשו משום ממונו אינו חייב אלא בגחלת שלו בודאי דלא גחלת דכלב הוא אף דהתוס' הקשו על רש"י מכופף קומתו של חבירו ומטיא ברוח מצוי' דפרכינן לקמן (בדף נ"ז) אי ברוח מצוי' בדיני אדם נמי ליחייב פשוט יש לתרץ דקושית הגמ' דהרי קיי"ל הלכה כרבי יוחנן דאשו משום חציו א"כ גם בגחלת של אחר מחויב ולר"ל באמת לא קשה ומה שהקשה התוס' מגץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב אע"ג דמסתמא מפקיר ליה ולכאורה זה קשה דהא מתניתין היא אך באמת תקשה לר"ל דס"ל לאו חציו הוא מברייתא (בדף ל"ב) הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב (ד' דברים או גלות לכל אחד כדאית ליה) עכ"פ חזינן דחציו הוא אלא התם מיירי דאזיל מכחו בלא רוח מצוי' דאז חץ ממש הוא א"כ מאי קשה מגץ שיצא מתחת הפטיש התם נמי מיירי דאזיל מכחו בלא סיוע רוח מצוי' דהוי גופו ממש ומשו"ה חייב. ואין לומר כיון דמיירי שם בדיני אש א"כ ע"כ מיירי בהלך והזיק ע"י רוח מצוי' דאם ע"י כחו לא הוה ליה למיתני בין דיני אש שהרי אדרבה למאן פרכינן מהא מתניתין לריש לקיש ולר"ל מיירי המתניתין דקודם משנה זו בהי' עבד כפות כגון שהצית בגופו של עבד דהוי גופו ממש וכן גמל טעון פשתן מיירי בגוף הגמל שהי' מסכסך כל הבירה דהוי מקום גחלים כל הבירה דהוי גופו ממש וצ"ע על דברי התוס' מאי קושיא היא זו וגם מה שהקשה התוס' א"כ יפקיר כל אדם הגחלים כו' ג"ז לא קשה שהרי יתחייב על מקום הגחלים ועוד בודאי יש עצה לאדם להזיק ואעפ"כ יפטור. שהרי כל אדם יוכל לשלוח ע"י חש"ו גם לדחוף לים הגדול (ואף ע"י משיכה פטור להרמב"ם כמבואר אצלינו במקום אחר דהרמב"ם לא ס"ל כדעת התוס' שם דע"י מעשה קנין מחייב ודו"ק) אלא דאם עשה באופן הפטור פטור ואם עשה באופן המחויב חייב. וא"כ לרש"י בודאי דלא קשה אלא אף לפי' התוס' דלר"ל מחויב אף אם הדליק בגחלת של חבירו נוכל לומר כיון דהוא הדליק האש החדש שהוא עשה הוא שלו והוי קנינו כמו ממונו משא"כ בשור דלא שייך שנעשה שלו משו"ה אף בלא קרא ידעינן דפטור על אשו שהרי לאו דידי' הוא:
אכן לדידן אף דס"ל אשו לאו חציו ממש עכ"פ חייבה התורה משום חציו א"כ החיוב משום מעשה דידי' א"כ דאין קרא למעט איש אש ולא שור אש ילפינן אבות נזיקין מהדדי כמו דהוא חייב על מעשה שלו כן השור מחויב על מעשה שלו. והנה נהי דחזינן מדאצטריך קרא איש בור ולא שור בור הרי דבלאו קרא ילפינן לאבות נזיקין מהדדי היינו דוקא אבות נזיקין שבדבר: שמחויבים מחויבים בכל נזק כמו שן ורגל שלכה"פ ברשות הניזק משלם נזק שלם אבל היכא שגם כשחייבה התורה את האב לא חייבה אלא חצי נזק דהיינו דבר שאינו מועד מתחלתו אב כזה לא נוכל למילף משארי אבות נזיקין שהרי כולם מועדין מתחלתן דהרי חזינן שכל האבות נזיקין הוי ממון ופלגא נזקא קנסא ואמאי לא נילף מכל אבות דליהוי ממונא אלא דלא נוכל לילף שהרי לאו מועד מתחלתו הוא. וא"כ אף אי לא הי' כתיב איש בור ולא שור בור והי' מחויב שור על מעשה תקלה שלו כמו אדם על מעשה התקלה שלו היינו דוקא בכל אבות נזיקין כמו שן ורגל אבל אם הי' חופר בור ע"י קרן איך נוכל למילף זה משאר אבות שהרי אין דין קרן כשאר אבות ואף דבשאר אבות מחויב על מעשה תקלה (אילו לא כתב קרא איש בור ולא שור בור) בקרן אין מחויב על מעשה תקלה:
נמצא מיושב היטב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם דס"ל דאם הי' מגרר על מקום הגחלים מחויב ח"נ ועל שאר הגדיש פטור והקשה הראב"ד אף אי יש שינוי לצרורות. מרביע נזק מיהת לא מיפטר. אכן לדברינו ניחא כיון דאשו לאו חציו הוא אלא דחייבה התורה משום חציו א"כ בשור דלא כתב קרא הוי לן למימר כיון דלאו חציו הוא אלא ממונו האי אש לאו ממונו דכלב הוא. ועכצ"ל כיון דלא כתב קרא מיעוט איש אש ולא שור אש ילפינן להו מהדדי כמו בבור אילו לא כתב קרא איש בור ולא שור בור. אכן כל זה בשן ורגל אבל בקרן לא ילפינן לה משאר אבות א"כ כיון דאש לאו חציו ממש וגם האי אש לאו ממונו דכלב הוא משו"ה בקרן פטור על אש שהרי לאו חציו דכלב שבקרן לא ילפינן שיקרא חציו ומשום כי תצא לא מחייבינן שהרי השור אינו מחויב על שמירה משו"ה אם הי' ההבערה ע"י קרן על שאר הגדיש פטור דלאו חציו הוא: