לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן טו
סוגיא דזה נהנה וזה לא חסד. וסוגיא דהמקיף את חבירו משלש רוחותיו. הכא ובב"ב ויתבאר טעם דזה נהנה וזה לא חסר. אי הפטור משום דעל הנאה אין חיוב. או משום כופין על מדת סדום. וחילוק בזה נהנה וזה לא חסר. היכא שבשעה שהוציא הי' בעד הנאת חבירו:
א דף כ גמרא ת"ש רבי יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר חייב. שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא כו'. והנה רש"י בב"מ פירש הטעם דמשלם בעל העלי' לבעל הבית בעד דירתו אם דר שם. משום דאם לא בנה העלי' מחזי כרבית. והקשה שם בתוס' דלמה לו הטעם משום רבית דהרי הכא בגמ' אמרינן הטעם משום זה נהנה וזה לא חסר. או משום שחרוריתא דאשייתא. והנה בגמ' אמרינן אמר רב סחורא אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאי' יוכת שער כו' רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא משתמש בי' בציבי ותיבנא. אכן הרמב"ם פסק סתמא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר. ולא פירש מאיזה טעם. אם משום ושאי' יוכת שער אי משום ביתא מיתבא יתיב. וכבר תמהו ע"ז המפרשים:
ב ולישב זה נראה לי דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ג מהלכות שכנים ה"ג) ז"ל מי שהי' לו חורבה בין חורבת חבירו ועמד חבירו וגדר רוח ראשונה ושני' ושלישית עד שנמצאת חורבה זו משלש רוחתי' גדורה. אין מחייבין אותו ליתן לו ההוצאה כלום שהרי לא הועיל לו והרי חורבתו פתוח לרה"ר כשהיתה. לפיכך אם גדר לו רוח רביעית עד שנמצאת חורבתו מוקפת גדר מגלגלין עליו את הכל ונותן חצי ההוצאה שהוציא זה בארבע רוחות עד ארבע אמות. ובלבד שיהי' מקום הכותל של שניהם אבל אם הי' הכותל של זה שבנה ובחלקו בנה יראה לי שאין מגלגלין עליו אלא דבר מועט כמו שיראו הדיינין שהרי אינו יכול להשתמש בכתלים. והקשה הראב"ד ז"ל א"א זה המשפט מעוקל שאם הרויח לו המקום וגדר אותו שיפחות לו ההוצאה ומה שאמר שאין יכול להשתמש בכתלים. כן ישתמש אלא המקום לו יהי' והי' לו שטר על זה. ומה שכתב הראב"ד יהי' לו שטר. אין הכונה שהניקף יקבל שטר שהכותל שלו. וכפי הנראה דכן הבין בעל מגדל עוז וע"כ כתב טעם הרמב"ם דאמר לא מצינא לנטור שטרא. אבל פשוט דאדרבא המקיף ברצונו להיות בטוח שלא יחזיק הניקף. בחצי הכותל והמקום. כדין בונין הכותל באמצע. וממילא הכותל והמקום של שניהם וכיון דישלם הניקף בעד הכותל הרי ישתמש בהכתלים ויחזיק בהמקום ע"ז כתב הראב"ד דיקבל שטר מן הניקף שהמקום של המקיף רק הכותל הוא ג"כ של הניקף. והמקיף הוא רוצה לנטור השטר כדי שישלם הניקף מחצית ההוצאה. משו"ה פריך שפיר הראב"ד וכי בשביל שהרויח המקום יפסיד גם ההוצאה):
ג והנה הקצוה"ח (בסימן קנ"ט ס"ק ו') כתב תירוץ על קושית התוס' בד"ה טעמא. דכיון דס"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור. א"כ אפילו עמד ניקף אמאי משלם ותירץ הקצוה"ח דלפי שכתב המ"מ טעם הרמב"ם דמשו"ה ס"ל דדוקא בבנה על מקום שניהם אז מחייבין אותו לשלם הכל לפי מה שגדר. ומשום דאז זוכה לו חצירו בחצי הכותל. וכ"כ נמוקי יוסף במתניתין דסמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל. ז"ל וא"ת ובמאי נשתעבד זה לתת לו מחצה וי"ל דדעתו היה כשירצה שיתן לו יזכה לו חצירו וחצירו זכתה לו כו' וכיון דקנה בגוף הכותל להיות חצי שלו תו לא שייך זה נהנה וזה לא חסר דאין לך חסר גדול מזה כו'. אבל היכי שקנה גוף הבית דרך מקח וממכר ודאי חייב ואין לך חסר גדול מזה וזה נמי מכי גלי אדעתי' דניחא ליה קנה לו חצירו ומכי משך במקחו הרי נתחייב בדמי המקח כו' עכ"ד. והנה כפי הנראה סבר הקצוה"ח בכונת הנמו"י דכיון דסמך רצה לקנות הכותל. וכיון דקני א"כ הרי חבירו זה נהנה וזה חסר. וכן בעמד ניקף. משו"ה מחויב לשלם. דכיון דקני הכותל. דכיון דרצה לקנות הגדרים והכתלים יקנה אותם הרי המקיף חסר. והדברים תמוהים, דא"כ איך אמרינן בב"ב בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן. אם נימא דבשעה שסמך הכותל רצה לקנות. א"כ איך נימא בודאי לא שילם. כיון דרצה לקנות חצי הכותל. מאין לנו דהוא כפרן ורצה לקנות ולא לשלם. יאמר כיון דבדעתי הי' לקנות וע"כ שלמתי דאינני גזלן. לכפור דבר שקניתי וע"כ מוכח דהא דמשלם בסמך כותל אחר. אין הטעם משום דרצה לקנות. אלא דהדין הוא שמחויב לשלם כיון שרצה להנות מהכותל הזה. ומחויב הוא מן הדין. אלא דכונת הנמו"י במאי נתחייב אף שרצה להנות מהכותל. וממילא מחייבו הדין. אבל אם חוזר בו ואינו רוצה עוד להנות מהכותל. אמאי מחויב עתה לשלם. ע"ז משני הנמו"י דכיון דהכותל עמד על מקום שניהם ממילא תיכף כשרצה להנות מהכותל והדין מחייבו לשלם ממילא יקנה לו תיכף הכותל וכיון דנקנה לו אין יכול לחזור בו. וכן מצאתי מפורש בנמו"י שהרי ז"ל הנמו"י שם בב"ב וא"ת במה קנאו דמחייבים ליה. י"ל דכיון שחצי כותל עומד הוא על חצירו קנתה לו חצירו. ואע"פ דלא א"ל אידך תקנה לך חצירך ברור לן שעל דעת כן בנאו שיהי' שלו כל זמן שירצה. וא"ת ואמאי מגלגלין עליו שמא כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורותיו באותו כותל. י"ל דמ"מ כיון שנעשה כותל זה מחיצה לביתו חייב והכי תניא בתוספתא כו' עכ"ד הנמו"י. ואם כדברי הקצוה"ח דהטעם דבשעה שבנה היתה כונתו לקנות חצי הכותל. א"כ היינו דוקא היכי דרצה לקנות היינו דצריך לכותל אבל היכי דאין רוצה לסמוך הלא לא רצה לקנות. אלא ע"כ דכונת הנמו"י דכיון דמחויב הוא מן הדין לשלם משו"ה נקנה לו הכותל. ולא כהסבר הקצוה"ח דמשום דקנה הכותל נתחייב דאדרבא משום דמחויב משו"ה קנה:
ד ע"כ נראה לי דהנה התוס' בב"ב (דף ה') ד"ה אע"פ הקשה אמאי בסמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל ניחא זה נהנה וזה לא חסר פטור. ונראה לי דלא דמי דאימתי אמרינן זה נהנה וזה לא חסר היינו דוקא היכא דבעת שהי' זה בונה הבית לא שייך כלל חיובים על הנהנה דלא הי' שייך כלל לגבי דבר זה כמו בבא אחד ודר בבית חבירו או חצירו ובשעה שזה בנה הבית או החצר לא הי' שייך כלל לגבי דהאי אז אמרינן כשבא אח"כ ונהנה הוי זה נהנה וזה לא חסר אבל היכא דבשעה שהוציא זה ההוצאות עמד שזה יהנה מהדבר. אלא דלא הי' יכול לכפותו ליתן. דאמר איני רוצה להנות. אבל כשבא אח"כ ונהנה. א"כ יאמר לו המוציא כיון שגלית דצריך לך הרי מוטל עליך חיוב לשלם לו דבר בעדו ובעד חבירו שהרי תיכף נעשה לו כותל שבאם ירצה יוכל לסמוך כותל:
אחר ויסמוך הקורות על כותל הזה. אלא דלא יכול לכפותו ליתן ההוצאה. שיאמר איני רוצה להנות. אבל כשבא ונהנה ונמצא שצריך לו הרי מחויב הוא לשלם ג"כ. ואין זה קרוי זה נהנה וזה לא מסר. אלא זה נהנה וזה חסר. שהרי חסר ההוצאות שהוציא לבנות כותל בעד שניהם. ורק כ"ז דלא בנה. אמר אני איני רוצה להנות מן הכותל. אבל בזה שהניח לו לבנות על כותל שלו. ע"כ דעתו הי' שכשיצטרך לסמוך על הכותל יסמוך שאם לא מדוע הניח לו לבנות. וכיון דעתה רוצה הוא בהכותל בודאי דמחויב לשלם. נמצא דדין זה נהנה וזה לא חסר. הוא רק אם בשעה שהוציא. לא הי' כלל דינים על חבירו בעד החסרון. אבל אם בשעה שהוציא כבר הוציא בעד חבירו אלא דלא יכול לחייבו בכה"ג לא שייך זה נהנה וזה לא חסר. מעתה מבוארים בפשטות דברי הרמב"ם שכתב דין דמגלגלין עליו את הכל דוקא בבנה הכותל על מקום שניהם. אבל אם בחלקו בנה אין מגלגלין אלא דבר מועט. וכפי דברינו הוא בפשטות. דאם בנה הכותל על מקום שניהם. א"כ בנה להוציא גם בעד חבירו א"כ לא שייך לומר זה נהנה וזה לא חסר. שהרי חסר הוא שהוציא הוצאות בעד חבירו. וגם הניקף מדהניח לו לבנות ע"כ חשב שכשיצטרך ישתמש בהנאת הכתלים. אבל היכא דלא בנה על מקום שניהם, א"כ הרי לא בנה הכותל בעד חבירו רק בעד עצמו. א"כ לא שייך כלל חיובים בעד ההוצאות. ומש"ה מקרי זה נהנה וזה לא חסר כיון שהוא לא הוציא בעדו. ורק הנאת דבר מועט דזהו ג"כ בשעה שבנה הי' עומד שיהנה ע"י הכתלים משו"ה רק דבר מועט צריך לשלם כמו שיראו הדיינים, (ה) ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' בב"ב שם בהגה"ה ז"ל כתוב בספרים אבל מקיף לא יהיב לו אלא דמי רביעית. וקשה דמנלן דיהיב לי' אפילו דמי רביעית דילמא לא יהיב ליה כלל. וכן משמע פרק כיצד הרגל דקאמר טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר פטור. ודחי שאני התם דאמר ליה לדידי סגי לי בנטירא בר זוזי כו' והתוס' שם בד"ה שנייה ושלישית. ז"ל ובקונטרס פירש לפי שכבר יצא מן השלשה מב"ד זכאי. וק"ק דא"כ גם ברביעית נמי יצא זכאי עד טפח אחרון. אכן לדברינו דאם בשעה שהוציא ההוצאות הוציא גם בעד חבירו אלא דלא יכול לחייב לחבירו. דאמר אין רצוני להנות. ואז כשבא ונהנה לא שייך לומר זה נהנה וזה לא חסר. אבל אם בשעה שהוציא לא הוציא בעד חבירו. א"כ כשבא אח"כ ונהנה שייך לומר זה נהנה וזה לא חסר. שמה שחסר בשעה שהוציא לא הי' כלל בעד הנהנה. מעתה מיושב שפיר החילוק שבין רוח רביעית לשלשה רוחות. שאם בשעה שבנה לא הי' כונתו לבנות רק שלשה רוחות. הרי דלא הי' כלל הוצאתו בעד חבירו. שהרי בשלשה רוחות לא הועיל עדיין לחבירו. שהרי חורבתו עדיין פתוח. נמצא דכיון שבשעה שהוציא לא הי' עליו חיוב. אף שעתה כשבונה הרוח רביעית נהנה הרי עתה הא לא חסר. משא"כ כשבונה רוח רביעית הרי כשבא לבנות רוח רביעית כל ההוצאות שמוציא הוא מוציא גם בעד חבירו. וזהו כונת רש"י שכבר יצא מב"ד זכאי פירש אם בנה בתחילה על דעת לבנות שלשה לא חל חיובים על הניקף לדעת ת"ק שכשבנה לא בנה בעד חבירו. שהרי לא בנה על דעת שיהנה חבירו. שבלא רוח רביעית אין הנאה להניקף. ולדברי חייא בר רב לא ס"ל דכיון דבנה בעדו משלם כל ההוצאה כיון דצריך. שהרי ס"ל דאינו משלם רק דמי קנים בזול. הרי דלא רמיא עליו חיובים רק בעד ההנאה. משו"ה כיון שבשעה שהוציא לא הוציא על דעת שיהנה חבירו. משו"ה פטור אף שנהנה אח"כ דאח"כ לא יכול לחול חיובים דאז הוא זה נהנה וזה לא חסר. אבל ברביעית היינו היכא דהתחיל על דעת לבנות גם רביעית. א"כ הרי בנה שיהנה חבירו. א"כ מחויב לשלם. שהרי זה נהנה וזה חסר הוא. וזהו שאמר כפי שכתוב בספרים. אבל מקיף לא יהיב אלא דמי רביעית. דרביעית ע"כ יתן. שהרי הוציא בעדו כיון שבנה על מקום שניהם. וזהו דוקא לחייא בר רב. אבל לרב הונא דס"ל דחיוב הכותל הוא לשלם בעד כל הכותל א"כ כיון שהוציא בעדו על בנין הכותל. והוא צריך לה שנהנה ממנה מחויב לשלם כל חצי ההוצאה. והנה זהו דוקא אם בנה על מקום שניהם דבנה גם בעד חבירו. אבל אם בנאה על מקום שלו דלא בנה רק בעדו אז הוא דין דזה נהנה וזה לא חסר ורק דבר מועט כמו נטירא בר זוזא צריך לשלם. נמצא דלא קשה קושית התוס' על גרסת הספרים דמקיף אם גדר הרביעית מחויב ליתן דמי הרביעית לפי קנים בזול. ומב"ק משמע דאף דמי רביעית לא יהיב מדקא משני לדידי סגי בנטירא בר זוזי. אכן באמת חזינן דהסוגיא דב"ב ודב"ק מחולקים בפירוש המשנה דמסוגיא דב"ב מוכח דבנה הכותל באמצע על מקום שניהם. מדאמר רב הונא הכל לפי מה שגדר. וע"כ בבנה על מקום שניהם כמו שמפרש הרמב"ם דזהו דוקא בבנה על מקום שניהם הדין הוא דמגלגלין עליו את הכל. אכן מסוגיא דב"ק דס"ל דמיירי בהקף שבחוץ. כמו שמוכיח התוס' מלשון את גרמת לי הקיפא יתירא. ובהקף שבחוץ הרי לא בנה על מקום שניהם והרי לא גדר אלא בעדו. וא"כ שייכא רק בדין דזה נהנה וזה לא חסר. מעתה לפי הסוגיא בב"ב שפיר קאמר דברוח רביעית משלם בודאי לפי קנים בזול (לחייא בר רב). שהרי בנה בעד חבירו. וא"כ כשהוציא בעד חבירו והוא הניח לו לגדור על שדה שלו הרי רוצה הוא במחיצה. אבל בב"ק דמיירי בבנה על מקום שלו בעצמו. אז אף ברוח רביעית לא משלם שיאמר לדידי סגי לי בנטירא בר זוזי אף אם נימא זה נהנה וזה לא חסר חייב:
ו והנה בגמ' שם אמרינן ורמי בר חמא סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ופירוש בתוס' בד"ה אפקורי ז"ל לא לגמרי דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אלא מתיאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. והנה לפי זה קשה אמאי משלם מה שנהנית כיון דמתיאש. והס"א הגיהו עד שלא יבאו אלא לדמי מה שנהנית. וא"כ קשה על רמי בר חמא הא הוי זה נהנה וזה חסר. כיון דמדמי מה שנהנית לא מתיאש ואיך מביא ראי' לזה נהנה וזה לא חסר. ועכצ"ל כפירוש התוס' דמתיאש עד שלא יבאו גם לדמי מה שנהנית. ומביא ראי' מדמשלם כל מה שנהנית אף שלפי מה שמתיאש סבור שלא יבאו לדמי מה שנהנית. ועכצ"ל שמתיאש אין הכונה בתוס' שמתיאש וע"כ מותר ללוקחם כדין דבר לאחר יאוש. אלא דכונת התוס' דכיון דעומדים להתקלקל עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. א"כ חסרון אין כאן כשעור מה שנהנה. ואעפ"כ משלם מה שנהנה הרי דזה נהנה וזה לא חסר חייב. אך באמת קשה שהרי תוס' הוכיחו מהא דאמרינן שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא. דאם הי' חסרון מועט מגלגלין את הכל. וא"כ ה"נ כיון דמקצת הרי ישאר א"כ יש כאן חסרון מועט. א"כ משו"ה משלם הכא כל מה שנהנה משום דיש כאן חסרון במקצת ואיך מביא ראי' לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. ואף דאפשר לפרש הכונה דסתם פירות אפקורי מפקר להו יהי' הפירוש כיון שהוא מניח במקום שרבים הולכים, משו"ה אין מחייבין לשלם בעד החסרון. דלאו כל כמיני' לקרב פירות ולחייב אחרים. וגם אבידה מדעת היא כיון שהניח במקום שרבים דורסים התם. והוי כמו דאמרינן בב"ב דאם נתן צלוחית לקטן ושאלה אחד והחזירה לקטן. אם נימא דשואל שלא מדעת שואל הוא ולא גזלן אז אין עליו דין שמירה כיון דאבידה מדעת היא. אבל אם שואל שלא מדעת גזלן הוא. אז מחויב הוא ואף דאבידה מדעת היא עכ"פ לנטלם אסור. ה"נ בהניח במקום שרבים הולכים ושוורים הרבה מצוים. משו"ה אבידה מדעת היא ואין מחויב לשמור שורו שלא יזיק וכמו שנבאר לקמן שיש פוסקים דס"ל חיובי דממונא הוי מטעם חיוב שמירה. והיכא שאין מחויב לשמור פטור. עיין לקמן בדברינו על (דף מ"ד). אעפ"כ מחויב לשלם מה שנהנה כמו שאסור לגזלם. וא"כ מביא רמי בר חמא ראי' כמו הכא דאין חיוב מטעם מזיק היינו מטעם חסרון. שהרי אבידה מדעת: היא ואעפ"כ משלם מה שנהנה. ה"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דאף דאין כאן חסרון. אעפ"כ משלם מה שנהנה. וא"כ יהי' הטעם דמשלם גבי שחרוריתא דאשייתא דהתם יש חיוב מטעם שחרורית וכיון דמשלם מקצת מגלגלין עליו את הכל:
ז אולם גם זה אי אפשר לפרש דגבי שחרוריתא דאשייתא יהי' הטעם משום דמחויב לשלם בעד שחרורית. דהנה הקצוה"ח (בסימן שס"ג) הקשה דכיון דס"ל לר' יהודה דמשום שחרוריתא דאשייתא צריך לשלם. איך קאמר ר' יהודה דבעה"ע בונה את הבית וגם את העלי' ויושב בבית. אעפ"כ יצטרך לשלם משום שחרוריתא דאשייתא ותירץ דמשום שחרוריתא דאשייתא אין מחויב לשלם. כיון דיכול לשכור פועל ללבנם והוי דומיא דזורק מטבע של חבירו לים הגדול. ואף כי דבריו תמוהים. דאיך נוכל לדמות לזורק מטבע התם לא קא עביד בהדבר שום מעשה. ולא הוזילה ורק גרמא הוא שיצטרך להוציאה אבל הכא דהשחיר הכתלים הרי הזיק גוף הכותל ונזולו מחמת זה וזה שפועל ילבן מקרי שיתקן ההיזק. בודאי דכה"ג לכאורה צריך לשלם. אלא דבאמת פשוט יש לומר דלר' יהודה דס"ל דכל היכי שהניח האש ברשות פטור אף אם עשה ברשות ב"ד למסקנת הגמ' מעתה הכא אינו מחויב מה שאשו הולך ומזיק כיון שברשות הניח האש. אך באמת גם לרבנן בכה"ג פטור. שהרי אמרינן דקוטרא אינו רק גרמא בנזקין. ואמאי לא הוי מזיק ממש. וכן הרחקת גפת וזבל. ועכצ"ל דהדברים אלו לא דמי לאש כיון שאין הולכין ומזיקין למרחוק רק במקומם יכולין להזיק. ולא דמי לאבנו סו"מ שהניחן בראש הגג. שהרוח יכול להובילם למרחוק וכיון דלא הוי רק בור משו"ה פטור אכלים. שהרי הבית הוי כלים. ומשו"ה הרחקת גפת וזבל וקוטרא הוי גרמא בנזקין. אך לפי"ז תקשה לרב דס"ל דלא אפקרינהו שור הוא. אך נראה עוד כיון דהוא הניח האש או הגפת או הזבל, ומהם נולד קוטרא וההבל. א"כ רק בור הנולד מבורו וכמו שפרשנו במקום אחר דכי יכרה איש בור אמר רחמנא. ולא בור בור. וא"כ הכא שמבורו נעשה הבור. אבל הוא בעצמו לא עשה הקוטרא וההבל. א"כ הוא עליו רק גרמא בעלמא. וכדאמרינן לקמן (בדף מ"ח) דהבאיש מריחו גרמא בעלמא הוא עכ"פ בין להקצוה"ח שמפרש הטעם משום דיכול לחזור וללבן בין לפי שביארנו דהטעם הוא משום דהעשן הנולד ע"י אשו לא הוי רק בור הנולד שלא ע"י כריתו ממש והוי רק גרמא. עכ"פ לא נוכל לחייבו על שחרות הכתלים. וע"כ הא דמחייב ר' יהודה בדר בחצירו הטעם הוא כיון דעכ"פ בא לו הנאה ע"י חסרון של בעל הבית אף שבעד החסרון לא נוכל לחייבו. אעפ"כ משלם בעד הנאה. ה"נ איך מביא ראי' רמי בר חמא ממתניתין דמשלם מה שנהנית. משום דס"ל אפקורי מפקר כיון דאין הפירוש מפקיר לגמרי אלא דעל חסרון לא נוכל לחייבו עכ"פ ההנאה בא מחמת חסרון. וא"כ בכה"ג אף למאן דס"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור. היכא דבא ע"י חסרון מחייב. אבל בדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא בא ע"י חסרון בכה"ג אפשר דפטור מלשלם:
ח והנראה לי דהנה באמת טעמא בעי. אמאי משום דבר מועט דחסרון שחרורית דאשייתא מגלגלין כל ההנאה. והנה בהא דאמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור יש לומר שני טעמים. או דלא מצינו חיובא שחייבה התורה רק במזיק דבר של חבירו והיינו בחסר. אבל בנהנה ולא הזיק. על הנאה לא מצינו שחייבה התורה. או דבאמת מחויב גם בעד ההנאה לשלם ורק היכא דנהנה ולא חסר פטור. משום דבכה"ג כופין על מדת סדום, ואף דפירוש התוס' דבכה"ג לא שייך כופין על מדת סדום. היינו במנעו מתחלה לדור. דאז איך נימא שיכופו אותו על מדת סדום שיניח חבירו לדור בחצירו בלי שכר. אחרי דאין לו הזיק דהרי הוא חצר דלא עבידא לאגרא. דאטו אם הוא עד עתה חצר דלא עבידא לאגרא. אין לו עתה רשות להשכיר אותו. א"כ איך נכוף אותו יאמר אף כי עד עתה היה חצירי דלא עבידא לאגרא עתה הנני רוצה להשכיר. והיינו רק במנעו מתחלה. אבל כשדר שלא מדעתו וזה לא השכיר. נמצא דעתה הוכיח סופו על תחילתו דהי' על זה דין דכופין על מדת סדום. כיון דעתה אגלאי מילתא דלא רצה להשכיר כל זמן שחבירו דר בחצירו. נמצא דיהי' חילוק בין אלו הטעמים. דאם נימא דעל הנאה לא מצינו שחייבה התורה. וחיובי התורה על דבר הדיוט הוא רק בעד מזיק. א"כ נהי דהנאה בא לו מחמת חסרון של פלוני. אעפ"כ לא ישלם רק מה שחיסר. ולא מה שנהנה דהרי על ההנאה לא חייבה התורה ורק על חסרון. א"כ ישלם רק כמה שהחסיר לפלוני. ואם באנו לומר דהטעם דדר בחצר שלא מדעתו פטור. הוא רק משום דכיון דלא השכיר כל העת אגלאי מילתא דלא הי' עתיד למיגר. נמצא דהי' דין דכופין על מדת סדום. אבל בלא דין דכופין על מדת סדום משלם בעד הנאה נמצא דפטור רק היכא דהי' הדבר בלא חסרון. אבל אם בא מחמת חסרון משלם בעד כל ההנאה שהרי היכא דבא ע"י חסרון לא הי' ע"ז דין דכופין על מדת סדום. נמצא הא דאמרה הגמ' דמשום שחרורית הכתלים מגלגלין עליו את הכל הוא דוקא אם נימא דטעם הפטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא משום דכופין על מדת סדום. אבל בלא האי טעמא מחויב על הנאה. א"כ היכא דע"י דירתו הוא מזיק לו אף שבאמת הוא פטור על שחרות הכתלים. כיון דע"י הקוטרא בא לו. ועל נזקי הקוטרא הוא פטור כמו שבארנו למעלה עכ"פ לא נוכל לכוף אותו שיניח אותם לדור. אף אם הי' ברור לנו שלא ישכיר. אעפ"כ איך נכוף אותו שיניחנו לדור אחרי שע"י דירתו יבא היזק לו וכיון דלא הי' בזה דין דכופין על מדת סדום בכה"ג מחויב על הנאה. אבל אם נימא דטעם הפטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו הוא משום דלא מצינו שחייבה התורה רק על חסרון, ועל הנאה לא חייבה התורה, א"כ שע"י דירתו הי' לו חסרון שנשחרו כתליו. על החסרון הזה אינו מחויב לשלם ורק באנו לחייבו על הנאה, ועל הנאה לא חייבה התורה א"כ אף היכא דהי' לו חסרון ג"כ יהי' פטור על הנאה. מעתה רמי בר חמא דהוכיח ממתניתין דמשלם מה שנהנית הוכיח דלא נימא דעל הנאה לא חייבה התורה. לפי זה הי' פטור בפירות ברה"ר כיון דאבידה מדעת ועל החסרון לא מצינו לחייבו. דבכה"ג דאבידה מדעת היא. אין מוטל על המזיק לשמור שורו. א"כ לא היינו מחייבין על ההנאה וכיון דחזינן דמשלמית מה שנהנית. ע"כ דזה לא אמרינן דעל הנאה לא חייבה התורת. אלא אמרינן דגם על הנאה מחויב לשלם. נמצא לפחות היכא דדר בחצר חבירו שיש שחרות הכתלים משלם כיון דבכה"ג אין כופין על מדת סדום, ורבא דדחי דאין ראי' מכאן דלא ס"ל פירות ברה"ר אפקורי אפקרינהו, ס"ל באמת דעל הנאה לא חייבה התורה. וא"כ אף במקום שיש שחרות הכתלים פטור מלשלם בעד הנאה שרק בעד חסרון ס"ל צריך לשלם. ובעד שחרות הכתלים פטור מלשלם, (ולקמן נבאר איך יתרץ רבא דברי ר' יהודה אחרי שגם היכא שיש שחרוריתא דאשייתא לדידי' פטור מלשלם):
ט לפי"ז מיושב שפיר מה שהרמב"ם לא הביא כלל טעמא דפטור הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. אי משום ושאי' יוכת שער, אי משום ביתא מיתבא יתיב, דהנה באמת נראה בגמ' דלא ס"ל טעמא דפטור דוקא היכא שיש לו טובה, שהרי גבי ההוא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אמרינן לימא קא סבר ר"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ומאי קושיא בודאי בכה"ג מחויב, שהרי באשפה לא שייך שיעשה לו טובה דבאשפה לא שייך לא טעמא דשאי' ולא מיתבא יתיב, וע"כ דגמ' ס"ל דפטור אף היכא דליכא כלל הני טעמא, ואף לפי מה שפירשו המפרשים דאצטריך להני טעמא כדי שלא נחייבו משום שחרות הכתלים, ע"ז אמר הגמ' טעמים דאף שיש לו חסרון הכתלים, יש לו כנגד זה טובה. אי משום ושאי' או משום ביתא מיתבא יתיב, נמצא דבאשפה נהי דליכא טעמא:
דשאי' וביתא מיתבא יתיב. אבל גם חסרון שחרוריתא דאשייתא אין כאן נמצא דהכא פטור. גם בלא הני טעמי'. אבל לפי מה שפירשנו דמשום חסרון שחרוריתא דאשייתא שמגלגלין הכל היינו דוקא אם נימא דטעם הפטור משום כופין על מדת סדום. אבל כפי שרבא רוצה לומר דאף אם הי' הדין דפירות ברה"ר אפקורי מפקר הי' פטור על ההנאה. הרי דס"ל דעל ההנאה לא חייבה התורה. א"כ אף היכי שיש חסרון שנשחרו כתליו, אעפי"כ פטור. א"כ גם בלא הני טעמא דשאי' וביתא מיתבא יתיב פטור הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וכן מוכח מדיתיב ר' אבוה קמי' דר' יוחנן וקאמר זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות שכר. ור' יוחנן לא ס"ל כן כדדחי דכמדעת דמי ואם נימא דבאנו לפטור מטעם דכופין על מדת סדום. למה ליה לדחות דכמדעת דמי, הרי פשוט דגבי הקדש לא שייך כופין על מדת סדום. ומדשני רבה דהטעם גבי הקדש דכהדיוט מדעת דמי ופרשנו דהיינו מטעם דדמי להדיוט שהשכיר. וכאשר כן מצאתי ברשב"א מפורש, ע"כ דאילו הי' שלא מדעת הי' פטור, וע"כ דלא מצינו דחייבה התורה על הנאה גבי הדיוט, ורק גבי הקדש החמירה התורה שיחויב בעד הנאה. אבל בהדיוט בכה"ג היכא דלא השכיר. אף במקום שאין כאן כופין על מדת סדום, אעפ"כ פטור על הנאה. משו"ה לא הביא כלל הרמב"ם טעמים דשאי' וביתא מיתבא יתיב. דהוא פסק כרבא ורבה. דטעם הפטור פשוט דעל הנאה לא חייבה התורה ואף במקום שיש חסרון שחרות הכתלים ג"כ פטור מלשלם דמי דירה:
י אולם לפי זה יקשה על רבא ורבה מר' יהודה דאיך אמר רבי יהודה אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות שכר. דלדידהו אי אפשר לתרץ משום שחרוריתא דאשייתא שהרי ס"ל דעל הנאה לא חייבה התורה. אלא דבאמת יש להקשות מאי פריך מר' יהודה דאמר דבעל הבית צריך ליתן ההוצאות כיון דבעל העלי' בנה הבית בעד בעל הבית. נמצא שכשמשלם לו בעל הבית, הרי הי' הכסף הלואה. והרי אמרינן בב"מ אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר, והכא הרי הוי הלוהו ודר בחצירו ולמאי אצטריך לטעמא דשחרוריתא דאשייתא, וצ"ל דהתם בב"מ יש שני לשונות דאיכא דאמרי ס"ל דלא אמר רב יוסף בר מנוימי אלא הלויני ודור בחצירי אז צריך להעלות לו שכר. אבל הלוהו ודר בחצר חבירו אין צריך להעלות שכר. והחילוק דבין הלוהו והלויני הוא דבהלוהו, הרי לא השכיר לו החצר והוא מעצמו דר בה ולא הוי רק הנאה. אבל בהלויני ודור בחצירי הרי השכיר לו החצר בעד אגר נטירת הלואה, ואף שעד עתה הי' גברא דלא עביד למיגר, עתה כשאמר לו הלויני ודור בחצירי הרי עתה השכיר לו החצר. וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה דבהלויני ודור בחצירי הוי רבית דאורייתא. נמצא דלהאי לישנא דס"ל דלא אמר רב יוסף בר מניומי רק בהלויני ודור בחצירי. אף שעל דעת זה הלוה, שהמלוה חשב בשעה שהלוה, שידור בשביל ההלואה בחצירו כיון דהלוה לא קצב בכה"ג לא אסר. נמצא דהגמ' בב"ק ס"ל כהאי לישנא דאין אסור רק היכא דהלוה השכיר החצר בעד אגר נטירת ההלואה. א"כ גבי בעל העלי' בונה דבעל הבית לא רצה כלל שיבנה, הרי לא השכיר לו הבית בעד הלואה. ואף שבעל העלי' בנה על דעת זה שידור בה הוי רק כהלוהו ודר בחצירי דלהאי לישנא מותר משום רבית משו"ה אצטריך לטעם דשחרוריתא דאשייתא:
יא נמצא דלא קשה על רבא ורבה איך יפרנסו דברי ר' והודה אחרי דלדידהו אף היכא שיש שחרוריתא דאשייתא פטור מלשלם. אחרי דס"ל דעל הנאה לא חייבה התורה אכן לפי שביארנו ניחא שרבה ורבא יסברו כהאי לישנא דאף הלוהו ודר בחצירו אף דהלוה לא קצב ג"כ אסור משום רבית ונמצא דצריך לשלם משום איסור רבית. נמצא דלא קשה ג"כ על רש"י, מה שהקשו למה לרש"י להביא טעמא דרבית אחרי דבגמ' אמר טעם אחר. אכן לדברינו ע"כ אצטריך לטעמא דרבית, לדידן דפסקינן כרבה ורבא ור' יוחנן דטעם פטור בדר בחצר חבירו שלא מדעתו משום דעל הנאה לא חייבה התורה א"כ ע"כ אצטריך לטעמא דרבית דהא אנן פסקינן דאף בהלוהו ודר בחצירו ג"כ צריך להעלות שכר: