לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן יד
סוגיא דנטל אבן או קורה של הקדש. וסוגיא דרכב ובא חבירו ורכב. ואין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת ויתבאר הרבה חילוקי דינים במעילה. אם החיוב על הנאה. או על ההוצאה מרשות הקדש:
א דף כ נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל. נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל:
והובא בתוס' דבפ"ק דחגיגה פרכינן מכדי גזל מה לי הוא מה לי חבירו. (פירוש ואמאי אמרינן דאם נטל האבן או הקורה לא מעל). ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן. פירוש א"כ בנטילתו לא עשה מעשה. וכן פרש"י דהאי נטל אבן או קורה פירוש שהגזבר נטל האבן. אכן הרמב"ם כתב (בפ"ו מהלכות מעילה) ז"ל אמרו חכמים שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחבירו שניהם מעלו. ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו הוא מעל והגזבר לא מעל. ויראה לי שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון שהרי לא נתחלל הקדש עכ"ל. וכבר ביארו המפרשים דבריו דהוא מפרש קושית הגמ' מ"ש הוא מ"ש חבירו היינו דגמ' פריך אסיפא אמאי אמרינן הוא מעל וחבירו לא מעל. מ"ש הוא מ"ש חבירו. וכבר תמה בכ"מ דאיך נוכל לפרש כן דהרי בשוגג בודאי דהוא מעל וחבירו לא מעל. שהרי נתחלל הקדש. וא"כ מאי פריך מ"ש הוא מ"ש חבירו דילמא מיירי מתניתין בשוגג דאז הוא מעל וחבירו לא מעל שהרי נתחלל הקדש:
ב ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב שם בה"ג המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור. מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש. אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל. במה דברים אמורים בשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר. אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל. ואין מועל אחר מועל במוקדשין. אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם. ובא חבירו ובקע בו ונהנה בו ופגם כולם מעלו. נטל הקורדום ונתנו לחבירו הוא מעל. אבל חבירו לא מעל כו'. והנה מתניתין דמעילה (דף י"ט) דאיתא אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב. ובא חבירו ורכב כולן מעלו. שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו. דרש"י מפרש דקאי דוקא בקדושת הגוף משום דאין קדושת הגוף יוצא לחולין ומשו"ה אין מועל אחר מועל אלא בבהמה פירוש בבהמת קרבן. וכלי שרת דג"כ קדושת הגוף נינהו להרמב"ם אי אפשר לפרש כן דהא לדידי' בכה"ג היכא דרכב ובא חבירו ורכב. גם בקדשי בה"ב אין יוצא לחולין. ויש מועל אחר מועל. וע"כ לדידי' פירוש דכלי שרת הוא כלי תשמיש. והנה מלבד דהקשה המשנה למלך מגמ' מעילה דאמרינן שם על מתניתין מני מתניתין רבי נחמי' היא. דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה בלבד רבי נחמי' אומר בהמה וכלי שרת ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כש"כ. הרי דמפרש טעמא דמתניתין משום דאין יוצא לחולין. הנה באמת קשיא ג"כ מגמ' מפורשת בקדושין (דף נ"ה) דאמרינן שם וקדושת הגוף מי מתחלל והתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. כיצד הי' רוכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב כו'. הרי דמפרש הגמ' הטעם משום דקדושת הגוף אינו מתחלל ולהרמב"ם גם בקדושת דמים ג"כ ברכב ובא חבירו ורכב כולם מעלו. ועיין בראב"ד שהשיג ג"כ על הרמב"ם. וכתב אף דדברי הרמב"ם הם תוספתא. אין סומכין על תוספתא שהיא סותרת המשנה וגמ' ועיין בתוס' שדחק ג"כ בפירוש התוספתא:
ג ונראה לי דהנה הכא בב"ק אמרינן בנאה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתי' שוה פרוטה. ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה ויתיב רבי אבוה קמי' דר' יוחנן וקאמר משמי' דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. צריך להעלות לו שכר. ושתיק לו איהו סבר מדשתיק מודו לי' ולא היא אשגוחי לא אשגח בי' כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. והנה לכאורה קשה מאי הוי סבר שמואל מעיקרא דמוכח דהדר בחצר חבירו צריך להעלות שכר. ומדייק לה דוקא מהאי מתניתין. הלא כל המשניות מפורשין דאם שתה בכוס של זהב מעל. ופ"כ דמעל מטעם נהנה ואמאי מדייק לה דוקא ממתניתין דבנא' בתוך ביתו. וצ"ל דבאמת מכל הני מתניתין אי אפשר להוכיח שהרי כיון דהי' סבר שמואל דהקדש כשלא מדעת דמי. א"כ בשעה שמשתמש הרי הוא שואל שלא מדעת על כל הכלי. והנה בהקדש החיוב מועל הוא משום שמוציא מרשות הקדש ומכניס לרשות אחר. ומשו"ה פסק הרמב"ם דאם השאיל קרדום לחבירו חבירו מותר לבקע לכתחלה דכיון דהשאיל. הרי הוציאה מרשות הקדש ונתחללה בשביל זה. וא"כ היינו יכולין לומר דהקדש לא מעל כלל על הנאה. ורק על חיובא דמכניס לרשות אחר. אלא דשואל שלא מדעת גזלן הוא. נמצא בשעה שמשתמש בהכלי הוא מוציא מרשות הקדש. ולא הי' יכול להוכיח שמואל דמחויבין על הנאה. אבל ממתניתין דנתנה על פי ארובה. דעל הנתינה לא מעל כדפירש במעילה משום דלא הוי הנאה הניכר. וא"כ כ"ז שלא מעל נשארה ברשות הקדש ועתה בשעה שנהנה ממנה הרי אינו משתמש בהדבר. שנימא שמחויב מטעם שואל שלא מדעת וגם כיון דהניחה בחלון ובטלה שם. נעשה קרקע ואינה נגזלת והוא קרקע של הקדש. אלא כיון דההקדש הי' קודם שנעשה קרקע מועלין בכה"ג כמו שמבואר שם במעילה ובפסקי הרמב"ם וא"כ מוכיח שפיר כיון דהחיוב הוא מטעם נהנה. ע"כ דדין הוא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. כיון דקרקע אינה נגזלת מחויב לשלם בעד הנאתו. וע"ז משני הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. ופרש"י דדעת שכינה איכא. והקשה בתוס' הא שלא מדעת לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה מדעתו. ונראה לי דבאמת בהדיוט מדעת יתחייב לשלם לכו"ע. שהרי בחצר דקיימא לאגרא לכו"ע חייב לשלם. שהרי הוא נטל דבר שהוא חסר. א"כ בשעה שהוא מדעת. והוא אומר שאינו רוצה בלא אגר. הרי הוא עתה חצר דעבידא לאגרא דמאי הוא חצר דלא קיימא לאגרא שאינו רגיל להשכיר. אבל אם עתה רוצה הוא להשכיר מי מוחה בידו. וא"כ היכא דנכנס לחצר דלא קיימא לאגרא. ובעל החצר בא ואמר איני רוצה בלא שכירות. הרי הוא עתה חצר דקיימא לאגרא וממילא יתחייב הדר לשלם. וזהו שמשני הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי והתורה השכירה לו את החפץ בעד השכירות. שהשכירה התורה לו שישלם בעד השכירות והוי דומיא דתוקף ספינתו של חבירו ונחית לאגרא דמשלם אגרא. וכן מפורשים הדברים ברשב"א ז"ל ומתנה עמו שיעלה לו שכר. וכן בשם פר"ח מפרש שכירות הקדש. הרי דמפרש דהקדש משכיר לו בעד הנאה:
ד היוצא מדברינו דבהקדש יש שני חיובים. יש החיוב מעילה משום הוצאה מרשות הקדש ויש עוד חיוב מטעם נהנה מן ההקדש. והנה שמואל סבר דהחיוב היכא דשתה בכוס של הקדש. החיוב הוא משום שואל שלא מדעת הוא. והוי גזלן על כל הדבר. וכיון דשלא מדעת הוא. הרי לא מקרי נחית לאגרא. ורבה מתרץ דהוי כמו מדעת. היינו שהשכירה התורה לנהנה בשוגג שישלם בעד הנאה. והנה בהקדש הדין דבשוגג כיון דמביא קרבן מעילה ממילא יוצא הדבר לחולין. מעתה לפי סברת שמואל דבהקדש הוי שלא מדעת. והחיוב הוא משום הוצאה מרשות. היינו שבשעה שהוא משתמש ששותה או רוכב הוא שואל שלא מדעת על הכלי. א"כ קרבן מעילה שמביא הוא בעד שמשתמש בהכלי ומוציאה לרשות שלו דשואל על הכלי ג"כ מוציא מרשות הוא וכיון דמביא קרבן בעד הוצאתו מרשות. ממילא יוצא הכלי לחולין. וממילא אליבא דשמואל בקדשי בה"ב אי אפשר להיות מועל אחר מועל. שכיון שהוא מביא קרבן. בעד זה שמוציא הכלי לחולין. ממילא יוצא לחולין וא"כ מתניתין דיש מועל אחר מועל ע"כ מיירי בקדשי הגוף. ומשום דאין יוצא לחולין בקדשי הגוף. אבל לפי מאי שתירץ רבה דבהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. וכדפרשנו וכאשר כן מצאנו בהרשב"א דהפירוש הוא שהתורה השכירה לשלם בעד ההנאה. א"כ בשותה איננו מחויב בעד שמשתמש בהכלי אלא בעד הנאתו. א"כ:
הקרבן שהוא מביא הוא רק בעד ההנאה ולא יצא כל הכלי לחולין כיון שאין מביא קרבן בעד הוצאת הכלי. רק בעד הנאה. ולא נעשה כלל גזלן על הכלי. דכיון דמדעת הוא. הרי כנחית לאגרא. וא"כ הרמב"ם דפסק כרבה. שפיר פירש מתניתין אף בקדשי בה"ב בכלי תשמיש. דכיון דמילתא דעביד לאגרא הוא. הוי כנחית לאגרא. דדין ההקדש כדין הדיוט דמי. א"כ יש מועל אחר מועל אף בקדשי בה"ב כיון שהקרבן איננו רק על ההנאה. א"כ כל הכלי אין יוצא לחולין. והסוגיא דקדושין ומעילה אזלא לפי מאי דסבר שמואל דהחיוב הוא משום הוצאה. דכשלא מדעת דמי. וא"כ גזלן הוא. ודין גבוה כדין הדיוט בכה"ג דאין משלם בעד ההנאה דכיון דכשלא מדעת דמי לא נחית לאגרא. וחיוב קרבן מעילה הוא בעד הוצאה מרשות דנעשה גזלן על הכלי. וכמו שפסק הרמב"ם דהמשאיל קרדום יוצא לחולין ומש"ה מותר לבקע לכתחילה. א"כ בקדשי בה"ב אין מועל אחר מועל ורק בקדשי הגוף יש מועל. משום דבהוצאתו מרשות הקדש אין יוצא לחולין:
ה והנה הרמב"ם פסק שם (בפ"ו מהלכות מעילה ה"ט) נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן. אע"פ שלא רחץ מעל. שהרי נהנה בהיותו רחץ בכל עת שירצה. וכן אם נתנה לאחד מבעני אומניות מעל אע"פ שעדיין לא עשו מלאכתו. קנה בה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל. ואם מן ישראל לא מעל. והקשה הכ"מ ז"ל ויש לתמוה דהתם אליבא דר"ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן. ואנן קיי"ל כר"י דאמר דבר תורה מעות קונות. ולכאורה היא תמיהה גדולה. דהרי בב"מ מ"ח מייתינן ראי' לר"ל ממתניתין דנתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסרא משיכה. אבל מידי דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך מייתינן ראי' דמשיכה קונה מן התורה ולא מעות. ולוי תנא בפירוש נתנה לסיטון מעל במתניתא שלו. ור"ל מוקי לה כרבי שמעון דס"ל מעות קניא. אבל בעכו"ם ליכא לאוקמא כדפירש בתוס' דסיטון הוא המוכר דבר לח. עכ"פ חזינן דאם מעות קונות. אז מעל אף אם לא משך אף בישראל. וא"כ הרמב"ם דפסק דמעות קונות מן התורה איך פסק דלא מעל. ונראה לי לתרץ דהנה לכאורה תקשה איך אמרינן דלרבי יוחנן דס"ל מעות קונות מעל. הא רבי יוחנן מודה דמדרבנן מעות לא קניא. וא"כ אמאי מועל הרי הוא נתן המעות כמו שהדין לדידן. ולדידן לבתר תקנתא דרבנן מעות אינן קונות. וצ"ל דלא דמי דלרבי יוחנן דאמר מעות קונות מן התורה. ורק דרבנן תקנו דלא יקנה משום שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלי'. א"כ היינו דוקא תקנו שלא יקנה הלוקח את הפירות. אבל זה לא תקנו שלא יקנה כלל המוכר את הכסף כי ע"ז שייך אדרבא יאמר נשרפו מעותך בעלי'. וע"כ קנין המוכר בהכסף לא בטלו וכמו שפירש התוס'. אבל לר"ל לא קנה כלל המוכר הכסף כיון דמן התורה מעות אינן קונות אלא במשיכה ולדידי' לא תקנו רבנן משום שמא יאמרו. שמשום זה יקנה. והנה בהקדש יש חיוב בשוגג בעד שמוציא מרשות. וחיבה התורה קרבן מעילה וגם קרן וחומש לכפרה. ויש עוד חיוב בנהנה במזיד והתם אין החיוב משום הוצאה מרשות. שהרי אין יוצא מרשות הקדש. ורק חיוב תשלומין משום נהנה מן ההקדש אף במזיד מחויב לשלם מדין תשלומין כנוטל מן ההדיוט. מעתה הרמב"ם דמיירי התם בדיני נהנה מן ההקדש במזיד. והתם אין החיוב מטעם מוציא מרשות. אלא מטעם נהנה. משו"ה שפיר כתב הרמב"ם דאם נתן הפרוטה אפירות לא מעל. שהרי במזיד החיוב מטעם נהנה. וכיון דרבנן תקנו שמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין שהרי לא קנה עדיין הפירות. אחרי שעתה תקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין. אבל בב"מ איירי הגמ' בנהנה בשוגג. ובשוגג הרי החיוב מטעם מוציא מרשות הקדש. ולר"י כיון דס"ל מעות קונות הרי המעות הקנה כבר להמוכר והוציאם מרשות הקדש. ובמוציא אף שלא נהנה מעל בשוגג. משו"ה הוכיח דלר"י אף בפירות מעל. שהרי בשוגג החיוב מטעם מוציא. ולר"י הרי כבר הוציא. ואין להקשות. א"כ איך מוכיח ממתניתין מנא ליה דמיירי בשוגג דילמא מיירי במזיד. ובמזיד הא פרשנו דאף לר"י לא מעל. דבמזיד החיוב מטעם נהנה. ואף לר"י אין נהנה כיון דרבנן תקנו שמעות אינן קונות. ממילא הרי לא נהנה אך באמת שם דמיירי אליבא דר"ל ע"כ ס"ל דמתניתין מיירי בשוגג. דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מהלכות מעילה) כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו. ועיין בהג"ה בשם מה"ר שמואל אבוהב דהקשה הא קיי"ל אין לוקה ומשלם. ותירץ דלצדדין קתני לוקה אם אתרו ומשלם אם לא אתרו. והנה ר"ל ס"ל בכתובות דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין. א"כ לר"ל בנהנה במזיד דאין התשלומין כפרה אלא מטעם תשלומין הרי כיון דחייבי מלקיות שוגגין נינהו הא פטורין מן התשלומין ולדידי' בנהנה במזיד אין כאן דין מעילה כלל. ולדידי' הא ע"כ היכא דקתני מעל מיירי בשוגג. א"כ שפיר מוכיח דמשיכה קונה מן התורה דאם נימא מעות קונות. והטעם רק משום נשרפו חיטך בעלי'. הרי קניית הכסף לא בטלו. וקנה המוכר הכסף וא"כ אף היכא דמחסרא משיכה. מעל שהרי בשוגג יש חיוב מטעם הוצאה והרי הוציא מרשות הקדש. ומדקתני נתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסרא משיכה. ע"כ דמעות אינן קונות אף מן התורה. ועיין בקצוה"ח (בסימן ל"ח) דפירש דרבא נמי ס"ל כר"ל דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין מדרבא ס"ל מכה מכה. וצ"ל אליבא דהקצוה"ח דאע"ג דאמר רבא הילכתא כותי' דרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. הכא ס"ל לרבא דאיפרך מברייתא דמכה מכה שהביא התוס' מפרק החובל עכ"פ לר"ל בודאי דמייתי רבא ראי'. ובפרט אם נימא כהקצוה"ח דרבא בעצמו ס"ל כריש לקיש בדין דחייבי מלקיות שוגגין פטורין. א"כ רבא אליבא דנפשי' מביא ראי' כר"ל דכיון דנהנה במזיד פטור מן התשלומין. א"כ ע"כ בשוגג מיירי מתניתין דנתנה לבלן מעל דבמזיד אין דין מעילה. ומדקתני נתנה לבלן דדוקא בלן דלא מחסר משיכה ע"כ דמעות אינן קונות מד"ת. אכן הרמב"ם לטעמי' דפסק כרבי יוחנן דחייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין ומשו"ה פסק בנהנה מן ההקדש במזיד דמשלם. א"כ מתניתין דנתנה לבלן מיירי במזיד דאין כאן חיוב מוציא מרשות הקדש רק משום נהנה וכיון דעתה תקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי לא נהנה עדיין. ומשו"ה דוקא בלן נהנה דלא מחסרה משיכה, (ו) לפי"ז מיושב שפיר הקושיא שהקשו הפוסקים על הרמב"ם איך מפרש קושית הגמ' מה לי הוא מה לי חבירו דקאי אסיפא נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. וע"ז פריך מה לי הוא מה לי חבירו דמאי קושיא דילמא מיירי בשוגג אכן לדברינו ניחא. דזה לא רצה הרמב"ם לפרש דהקושיא הוא בנטל אמאי לא מעל. דהתם פשוט דלא מעל כ"ז שלא הוציא שהרי לא נהנה עדיין. וגם מוציא מרשות לא מקרי דכיון דסבר שהוא שלו. הרי בשוגג לא הוציא שנטילתו לא היתה לזכות. והרי אמרינן יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם כו' משלמין דמי בשר בזול. הרי דבשוגג לא נעשה שואל ולא גזלן. והרי לא עשה כלל קנין לזכות כיון דלא נתכווין לזכות לאו קנין הוא. משא"כ במשאיל דנתכווין להקנות בשאלה לחבירו. דנתכווין להכניסה לרשות חבירו. והרי עשה השואל קנין. וראי' לדבר דכשסבור שהוא שלו לא מעל על נטילה בלי הנאה. שהרי אמרינן נזכר בעה"ב ונזכר שליח חנוני מעל לכשיוציא ואמאי לא מעל בנטילתו. אלא דנטילה בשוגג לא מקרי מוציא מרשות הקדש. ע"כ מפרש הרמב"ם דהקושיא אסיפא ומשום דבמזיד שניהם מעלו. והא דהקשו דלמא מיירי בשוגג אכן לדברינו ע"כ מיירי המתניתין במזיד. שהרי נטל אבן או קורה היא רישא דהמשנה דנתנה לבלן. והנה לדידן דס"ל כרבי יוחנן דמעות קונות אי אפשר לומר דמתניתין מיירי בשוגג דא"כ תקשה מ"ש בלן דלא מחסרה משיכה. הרי בשוגג החוב משום מוציא מרשות הקדש. וכיון דמעות קונות מן התורה וקנין המוכר לא בטלו רבנן. א"כ הרי הוציא מרשות הקדש. וע"כ:
לדידן מתניתין מיירי במזיד. ובמזיד החיוב משום נהנה. וכיון דרבנן תקנו שלא יקנה ע"י מעות הרי לא נהנה עדיין. משום הכי פריך שפיר מ"ש הוא מ"ש חבירו. דכיון דסיפא דמתניתין היינו נטל פרוטה ונתנה לבלן ע"כ מיירי במזיד. ע"כ רישא דנטל קורה ג"כ מיירי במזיד. ובמזיד כיון דלא יצא לחולין. (שהרי במזיד אין קרבן). א"כ גם חבירו ימעול שהרי נהנה בנטילתו. ומשני בגזבר דלא נהנה בנטילתו שמקודם היתה בידו ובמזיד כיון דרצונו לגזול באחר דלאו גזבר. גם הנטילה הנאה. משא"כ בשוגג דסבור דשלו הוא הנטילה לא הוי הנאה. דמאי הנאה א כא כיון דהוא סובר דשלו הוא ודו"ק: