אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן יג

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן יג

סימן יב

סוגיא דצרורות. וסוגיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק וסוגיא דהיתה מהלכת ברה"ר ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה:

א הרמב"ם פסק (בפ"ב מהלכות נזקי ממון ה"ד) ז"ל היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברה"ר פטור. ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדות רגל שהרי בעטה ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל זה טעות הוא כי בודאי הביעוט שינוי הוא דאי לא שינוי בצרורות היכי משכחת לה כו'. ובאמת קשה קושית הראב"ד דאיך נימא דהאיבעיא אם ביעוט הוי שינוי או לא הוי שינוי. כמו שתירץ המ"מ והתפלא על קושית הראב"ד דאיך נוכל לומר דמספקא לי' אי ביעוט הוי שינוי. הא הרמב"ם בעצמו פסק הבהמה אינה מועדת לביעוט. הרי דביעוט הוי שינוי. עוד פסק הרמב"ם (שם ה"ט) ז"ל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו. אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאוכלן על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו ואם הי' הכלי ריקן. ה"ז משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות והקשה הראב"ד ז"ל זה טעות הוא דהא צרורות ע"י שינוי הוא ובעיא הוא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק או לא עכ"ד. ועיין בהמ"מ מה שתירץ והוא דחוק:

ב כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות נזקי ממון ה"י) ז"ל היתה מהלכת ברה"ר ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה ואפילו עמדה משלם מה שנהנית. שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו. ואם קפצה ואכלה על גבי חבירתה משלם מה שהזיקה שגבי חבירתה כחצר הניזק הוא חשוב. והדברים תמוהים מאי דקאמר הרמב"ם שמשלם בקופצת משום דעל גבי חבירתה כחצר הניזק הוא. א"כ אמאי באכלה בלי קפיצה אין משלם מה שהזיקה כיון שאכלה ברשות הניזק דהיינו ע"ג חבירתה. ע"כ כיון דגופא ברה"ר ה"ז דין דאכלה מתוך הרחבה במחזרת דפטור. כמו שביאר במקום הזה הכ"מ. א"כ מאי מהני שגבי חבירתה כחצר הניזק. עכ"פ גופא ברה"ר. ובשלמא הרא"ש דמפרש דטעם דפטור במחזרת. דמקום שיכולה לאכול בדרך הילוכה לא הוי חצר הניזק והוא מפרש בקופצת מיירי שהפירות הי' מונחים במקום שבלא קפיצה לא היתה יכולה ליטול ניחא אבל הרמב"ם דלא מפרש דמיירי דוקא במונחים במקום שאינה יכולה לאכול בלי קפיצה ע"כ דאף במקום שיכולה לאכול בלי קפיצה. אם קפצה מחויב. א"כ יקשה ממ"נ אם ס"ל דאף דגופא ברה"ר כיון דאכלה ברשות הניזק מחויב. ומשו"ה בקפצה מחויב. א"כ אף בלא קפיצה יחייב. ואם נימא דכיון דגופא ברה"ר אף שאכלה ברשות הניזק פטור. א"כ אמאי מחייב בקופץ. כיון דלדידי' אין הטעם משום שינוי שהרי פירש הטעם משום דבחצר הניזק הוא:

ג ונראה לי הטעם. דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ב הי"ד) ז"ל היו מחטטין בחבל ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר. ואם הי' על החבל אוכל ובשעת אכילתן פסקוהו משלם גם על החבל נזק שלם. והקשה הלח"מ קושית המאירי על הרי"ף דכיון דפסק כרבה דזרק כלים מראש הגג ובא אחר ושבר במקל פטור. ע"כ דס"ל בתר מעיקרא אזלינן ולא בתר תבר מנא. א"כ למאי אצטריך לתירוצא דאזל מיני'. כיון דבתר מעיקרא אזלינן הרי גופא הוא אף אם נתגלגל מעצמו כדאיתא בגמרא:

ונראה לי ליישב בפשטות. דכיון דהרמב"ם מיירי ברישא היכא דלא הי' על החבל אוכל. א"כ פסיקת החבל הי' משונה. מעתה אם הי' הדלי מתגלגל ע"י הפסיקה לא הי' משלם אלא חצי נזק שהרי משונה הוא. משו"ה מפרש הרמב"ם מיני'. ואז אף שבא ע"י הפסקה שהוא משונה. אבל כיון שההיזק בעצמו הוא אורחי'. אזלינן בתר ההיזק בעצמו. ואף דרש"י גבי סתם דלתות חתורות הן אצל כלב. פרש"י דאם הי' החתירה משונה אז לא הי' משלם גם על אכילת החררה אלא חצי נזק:

כיון דההיזק בא ע"י חתירה שהוא משונה. אבל כבר השיג ע"ז הרא"ש. ופירש דאילו לא הי' סתם דלתות חתורות אצל כלב. אז הי' אונס. אבל משום משונה לא איכפת לן כיון דעיקר הנזק בא באורחי'. אף דבא לזה ההיזק ע"י שינוי. וכן הוא דעת הרמב"ם. משו"ה באזל מיני'. אף דפסיקת החבל הי' בשינוי. כיון דהיזק הדלי הוא כאורחי' אף דבא ע"י דבר שהוא משונה משלם נזק שלם. ומשו"ה איצטריך לשנויא דאזל מיני' דאל"כ לא הי' משלם אלא חצי נזק אף דגופא הוא דבתר מעיקרא אזלינן כיון דמשונה הוא. והא דבגמ' לא אמרו האי שינויא אלא אם נימא בתר תבר מנא אזלינן הוא לפי מאי דקאמרי במאוס בלישה. דאז אורחא משו"ה אם נימא בתר מעיקרא אזלינן משלם נזק שלם אף בלא אזל מיני' שהרי הפסיקה הי' כאורחי'. והראב"ד דהשיג על הרמב"ם ס"ל כדעת רש"י דס"ל דאף דעצם ההיזק בא בדבר שהוא אורחי' כיון דבא לזה ההיזק ע"י דבר שהוא משונה. משלם חצי נזק. משו"ה כתב דלא בהיר. דאגופא דברייתא מקשה. פירש ואף היכא דאזל מיני' ס"ל הראב"ד דמשלם חצי נזק היכא דלא הי' על החבל אוכל דהפסיקה הי' שינוי. וע"כ דמיירי ביש אוכל. והתם לא אצטריך לטעמא ושינויא דאזיל מיני'. (ואין להקשות לשיטת הרמב"ם והרא"ש דאזלינן בתר עצם ההיזק אם הוא אורחי'. אף דנתגלגל ע"י דבר שהוא משונה משלם נזק שלם. א"כ למאי איצטריך לטעמא דכיון דאורחי' למיכל לפתא אורחי' למסלק. אף אם לא הי' אורחא האכילה הוא אורחא. ואפשר דהתם אצטריך לטעמא שיחייב על הדנא ג"כ נזק שלם. דהדנא נשברה ע"י הסריכה ואם הסריכה לאו אורחי'. גם על הדנא לא ישלם נזק שלם. אף להרמב"ם והרא"ש ומשו"ה נמי איצטריך. לטעמא כיון דאורחא):

ד והנה הרי"ף פירש. דפטור שן ורגל ברה"ר משום דאורחי' הוא וכבר תמה ע"ז הרא"ש דאטו הרי"ף טעמא דקרא אתא לאשמעינן הא פסוק מפורש הוא לפטור שן ורגל ברשות הניזק וביער בשדה אחר ולא ברשות הניזק. ונראה לי דהנה התוס' לעיל הקשו. דאמאי לרב כל מילתא דלא אפקרינהו משור ילפינן. כיון דלא אתי אלא מצד השוה משור ובור. א"כ לפטור בהו כלים. ונראה לי דכיון דעתה כתוב בקרא ארבעה אבות נזקין. א"כ ילפינן צד השוה מכולהו דחייבה תורה על ממונו המזיק דזה הכלל ילפינן מבינייהו דהתורה חייבה על ממונו המזיק. ומשו"ה אמרינן וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיין כולהו כו' אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן והקשה בתוס' הא אי לא הוי נפקא אלא מבור ואינך הוי פטרי בהו כלים. אך באמת הגמ' נקט לקושטא דמילתא דעתה אילו לא הי' כתוב בקרא שן הוי ילפינן מכולהו היינו כיון דחזינן דחייבה התורה על ממונו. הוי מחייבינן בשן ואדרבא בהפטור היינו משיבין מה לבור שכן אינו ממונו משו"ה פטרה התורה כלים. אבל שן דממונו הוא מחויב על כלים דכיון דחזינן דרמיא התורה חיובים אממונו. א"כ אדרבא עיקר החידוש הוא על הפטורים ומשו"ה ס"ל לרב דאדרבא לא ילפינן לפטור בתקלתו דלא אפקרינהו מבור דמה לבור שכן אין ממונו ושמואל ס"ל דבור כיון דאוקמי' התורה ברשותי' נמי ממונו הוא אלא בדבר שאינו הולך ומזיק פטרה התורה אכלים: (ה) ובזה מיושב שפיר דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות נזקי ממון ה"י) ז"ל הי' חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק במה דברים אמורים שקשרו אדם. אבל אם נקשר ברגליהן מאליו בעל התרנגולין פטור. ואם הי' לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר. בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל עכ"ד ועיין שם בראב"ד. וכבר הארכנו בפירש דברי הרמב"ם וישבנו בע"ה קושית הראב"ד. אך זה לכאורה תמיהא גדולה בדבריו. כיון דהחיוב משום בור המתגלגל. א"כ איך כתב הרמב"ם ונסתבך כלי באותו החוט הא בור פטור על הכלים והיא לכאורה תמיהא גדולה על הרמב"ם. אכן לדברינו מיושב שפיר. כיון דעתה חזינן דחייבה התורה אממונו. אלא דחזינן דנתנה התורה פטורים בשארי דברים. כמו בור שפטרה התורה אכלים. א"כ הפטור הוא החידוש. ואם נוכל לדחות שלא למילף מינייהו לא ילפינן הפטור ומחייבינן. משו"ה היכא דהחוט הי' קשור ברגלי התרנגול. א"כ הרי הבור הזה לא דמי לבור שבתורה דבור שבתורה מיירי דלא היה הולך ומזיק אבל בור שקשור ברגלי התרנגול. הרי דבור הזה הולך ומזיק. ומשו"ה אמרינן מה לבור שבתורה שפטרה התורה על כלים דהתם אינו הולך ומזיק אבל בור כזה דהוא הולך ומזיק. אף דלא דמי ממש לאש. שאש של האיש מזיק את הדבר. והכא הכלי נתקל בבור אעפ"כ חייב על כלים. כיון דלאו נוכל למילף מבור. כיון דהפטור הוא החידוש אחרי דחזינן עתה דחייבה התורה אממונו. אף דאילו לא הי' כתוב כלל בור לא הוי ידעינן חיוב תקלה אבל עתה דחייבה התורה תקלה וגלתה התורה דתקלה נמי חיוב הוא. א"כ הפטור הוא החידוש ומשו"ה מחייב הרמב"ם בבור שהולך ומזיק על כלים:

ו והנה היכא דהבהמה אכלה מתוך הרחבה במחזרת. לכאורה קשה מאין לנו לפטור. הא קרא לא מיעט אלא היכא דבער שלא בשדה אחר. היינו דהנזק הי' ברה"ר אבל הכא דהנזק הי' ברשות הניזק מה לו שהמזיק עמד ברה"ר. עכ"פ עיקר הנזק ברשות הניזק וקרינן בזה ובער בשדה אחר. וע"כ מפרש דהטעם דכל שיכול השור לאכול בדרך הילוכו לא מקריא רשות הניזק. אך א"כ תקשה היכא דשבקתא לרחבה ואכלה מצידי הרחבה וקמה כולה בצידי הרחבה. ואכילתה הי' במקום שגם אם לא היתה עומדת בצידי רחבה היתה יכולה לאכול תפטר בכה"ג כיון דהפירות מונחים במקום שיכולה לאכול בדרך הילוכה. אף דעתה היא עומדת בסימטא. עכ"פ הפירות מונחים במקום שאין רשות הניזק כיון דיכולה לאכול בדרך הילוכה. והוי דומיא דעומדת ברה"ר ואוכלת ברה"ר דפטור לכולי עלמא. ומסתימת דברי הפוסקים משמע דאם שבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה. אף אם אכלה ממקום שהיתה יכולה לאכול בלי העמידה ברחבה מחויב בעל השור. וכן פירש הכ"מ דכיון דסתם הרמב"ם וכתב דבקפיצה מחויב משמע אף אם אכלה ממקום שהיתה יכולה לאכול בלי קפיצה. אם קפצה ואכלה מחויבת ה"נ משמע דאם קמה בצידי רחבה מחויבת בכל גווני ועכצ"ל דצידי רחבה מקרי רשות הניזק. וא"כ תקשה מחזרת אמאי פטור הא קרא לא מיעט אלא היכא דהביער הי' ברה"ר. וצ"ל נהי דקרא לא מיעט אלא היכא דהי' הביער ברה"ר שהרי כך לשון הפסוק ובער בשדה אחר ולא שבער ברה"ר. אבל עכ"פ קרא מיירי היכא דהיתה עומדת כולה ברה"י. שהרי לשון ושולח משמע ששלחה כולה לרשות ניזק. אבל במחזרת נהי דובער הי' בשדה אחר. אבל ושלח לא הי' כאן שהרי הבהמה היתה עומדת ברה"ר. והנה זה לא נוכל לומר דושלח בא למעט. שהרי אצטריך לגופא למילף רגל דמחויב. אלא עכ"פ קרא לא מיירי אלא באופן כזה. וע"ז לכאורה יש להקשות היכא דלא הי' ושלח נילף לחיובא מכולהו. נהי דהיכא דהבער היה ברה"ר. לא נוכל למילף לחיובה שהרי גזיה"כ הוא ובער בשדה אחר ולא ברה"ר אבל היכא דהבער הי' ברשות הניזק דזה לא מצינן למילף מובער ורק משום דלא מיירי קרא בכה"ג כיון דכתוב בקרא ושלח דמיירי באופן שהלכה כולה לרשות הניזק ואין לנו לימוד לחייב בכה"ג נילף לחיובא משארי אבות מזיקין כיון דושלח לא אתי למיעוטא. ע"ז מפרש הרי"ף דשן ורגל אורחא א"כ לא נוכל למילף משארי חיובים לגבי שן ורגל. דבשארי חיובים רמיא התורה חיובים ברה"ר היינו בדברים שאינן אורחא. אבל שן ורגל שאורחא הוא לא נוכל למילף לחיובא אם אכלה בדרך הילוכה והוא גמ' מפורשת (בדף י"ט) וכי יאחזנה בזנבה וילך אי הכי קרן נמי, נימא וכי יאחזנה בקרן וילך הכי השתא קרן לאו אורחא הא אורחא הרי דבאורחא שייך למימר וכי יאחזנה בזנבה וילך:

ז נמצא דבשן ורגל יש שני פטורים. האחד מקרא דוביער בשדה אחר. ולא ברה"ר. והאחד היכא דלא הי' כולה ברשות הניזק אז פטור מטעם דכיון דקרא מיירי באופן שהיתה כולה ברה"ר. ואין לנו לימוד לחייב לא נוכל למילף משאר אבות נזיקין. דמה להנך דאורחא נינהו. מעתה יתיישב דברי הרמב"ם דאמר פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה פטורה שכן דרך הבהמות לאכול זו מזו. ואם קפצה ואכלה מעל גבי חבירתה משלם מה שהזיקה. שעל גבי חבירתה כחצר הניזק הוא חשוב. והקשינו א"כ אמאי פטור בפשטה צוארה. אלא ע"כ כיון דהיא עומדת ברה"ר משו"ה פטור א"כ מאי מועיל שגבי חבירתה כחצר הניזק הוא. עכ"פ המזיק עומד ברה"ר. אכן לפי הנ"ל מיושב דבפשטה צוארה אף דהביעור הי' ברשות הניזק ואין לנו לימוד לפטור. עכ"פ לחיוב ג"כ אין כאן לימוד דקרא מיירי באופן שעמדה כולה שלא ברה"ר. היינו שלא היתה ברשות שדרכה להיות שם ולמילף משארי אבות נזיקין ליכא למימר שכן דרך הבהמות לאכול זו מזו. אבל בקפצה ואכלה נהי דשן חשבינן לה. כיון דהאכילה אורחה. והרמב"ם הרי סבר דאף אם בא להדבר ע"י דבר שהוא משונה כמו חטיטת חבל שלא הי' עליו אוכל. כיון דהגלגול אורחא משלם נזק שלם אבל עכ"פ לגבי הדיחוי דלא מצינו למילף משארי דברים. משום דגבי דבר שכן דרכה נוכל לומר שלא רמיא התורה חיובים. הלא שתאכל ע"י קפיצה. זה הוא לאו דרכה וא"כ נוכל למילף משארי אבות נזיקין לחיובא. וזהו שמפרש הרמב"ם דהיכא דקפצה ואכלה מעל גבי חבירתה משלם מה שהזיקה שגבי חבירתה כחצר הניזק חשוב. א"כ הביעור הי' ברשות הניזק. ופטורה דובער בשדה אחר ולא ברה"ר אין כאן. כיון דגבי חבירתה חשוב חצר הניזק. ואין כאן רק פטור דאורחא. וא"כ היכא דקפצה דגם פטור דאורחא אין כאן. משו"ה משלם נזק שלם. ועפי"ז מיושבים פסקי הרמב"ם שפסק גבי תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו באופן שלא הי' תבלין כתב הרמב"ם. דמשלם חצי נזק. ככל הקנסות והוא עצמו פסק דספק אם יש שינוי או אין שינוי. ואם יש שינוי לצרורות לא הי' צריך לשלם. אלא רביע נזק. וגם מה שמפרש הרמב"ם בעיא דיש שינוי הוא אם ביעוט הוי שינוי גבי צרורות או לא הוי שינוי והרי הוא בעצמו פסק דביעוט הוי שינוי ותולדה דקרן הוא אכן לדברינו יתיישב. דהנה חיוב צרורות אם נימא דהתורה חייבה על שהבהמה הזיקה ע"י צרורות א"כ תקשה איך פסקינן התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דמשלם חצי נזק. הרי הוי דין דמחזרת. וכיון דהבהמה אינה עומדת ברשות הניזק הרי אמרינן דפטורה היכא דאורחא. וע"כ צ"ל דהילכתא גמירי לה שצרורות שבא ע"י בהמתו מחויב גם בעד המזיק הזה על צרורות דבהמתו הצרורות הוא המזיק. א"כ הרי המזיק שהוא הצרורות הוא ברשות הניזק כולה. ולא דמי לעץ ארוך שהקשו על הרא"ש דכתב דפטור דהתם הדין דגופא הוא א"כ הרי הבהמה מזקת ע"י העץ ארוך. וכיון דהבהמה היא המזקת והיא עומדת ברה"ר משו"ה פטור. אבל גבי צרורות אין הכונה דהילכתא גמירי לה דבהמה שהזיקה ע"י צרורות משלם חצי נזק אלא דהילכתא דצרורות שנולד ע"י רגל דבהמתו. מחויב על הצרורות והצרורות בעת הילוכו הוא מזיק שלו. אלא דאינו משלם על מזיק כזה. רק חצי נזק. והנה כפי הנראה דהרמב"ם סבר דהאי הילכתא כיון דלא נאמרה רק ברגל איך נוכל למילף בקרן. כיון דרגל פטרה התורה ברה"ר וקרן חייבה התורה ברה"ר א"כ לא נוכל למילף פטור דצרורות גבי קרן מרגל. והא דאיבעיא לן גבי בעיטה אם משלם חצי נזק או רביע נזק ס"ל להרמב"ם דכיון דביעוט הרי רגל הוא שהרי אין כונתה להזיק. (דאטו יודעת הבהמה שתתיז צרורות. ואף אם נימא דגבי ביעוט על הכלי היתה כונתה להזיק. אבל גבי צרורות כונתה היתה להצרורות נמצאת על הכלי אין כונתה להזיק). ומפשטות הגמ' דפריך רביצה ובעיטה תולדה דרגל. ומשני משום דאין הזיקה מצוי. משמע דביעוט (אף על כלי) אין כונתה להזיק. אלא דהפטור הוא משום דבר שאין מצוי. דכל שאינו מצוי ג"כ תולדה דקרן הוא היינו דחיוב מזיק בדבר שאין מצוי מקרן ילפינן. וזה לא שייך אלא דאם ההיזק גופא הוא מעשה שאינו מצוי. אבל אם המזיק נולד ע"י דבר שאינו מצוי. אעפ"כ עתה דיש מזיק אין שייך לומר כיון שנולד ע"י דבר שאין מצוי כיון דעתה הוא כאורחא וכמו שהוכחנו לעיל מחטיטת חבל דהעיקר דעיינינן אם לחשוב לשן או לקרן עיינינן על ההיזק בעצמו אם הוא כאורחא או לאו. וכיון דביארנו דצרורות ההילכתא גמירי דחייב על צרורות המזיק. ולא שהבהמה הזיקה ע"י צרורות. א"כ הרי הצרורות בשעה שהוא מזיק. הוא אורחא. והוא רגל ממש. ועל צרורות שהוא רגל גמירי הילכתא. וא"כ לכאורה הי' לחייב בודאי חצי נזק ולפטור ברה"ר. אך באמת קשיא מאין לנו הדין דפטור ברה"ר גבי צרורות. כיון דהוא חיוב אחר. וע"כ דהילכתא גמרי לה דצרורות משלם חצי נזק מאילו היה מחויב על עצם המזיק שהוא מסבבו. ואפשר דכן גמירי דצרורות רגל הוא ומשו"ה פטור ברה"ר. מעתה מיושב שפיר האיבעיא אם נימא דכן גמירי הילכתא דצרורות דרגל. משלם חצי מכפי שהי' מחייבין על עצם המזיק המולידו. מעתה אם בעטה ברה"ר משלם רביע נזק. שאם היינו מחייבין על הביעוט הי' מחויב חצי נזק ברה"ר. ועתה הצרורות אף שהוא רגל שהרי אורחא הוא הלא בצרורות אין כאן פטור ברה"ר. והא דפטור בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"ר היינו דכיון דגמירי הילכתא דפטור מחצה מאילו היינו מחייבין על המזיק המסבבו. וכיון דהתיזה ברה"ר. הרי אם היינו מחייבין על התיזה ברה"ר הי' פטור לגמרי מטעם דרגל פטור ברה"ר. ואם בעטה ברשות הניזק אז יהי' ג"כ הדין דאין מחויב אלא רביע נזק אם נימא דההילכתא גמירי דעל מזיק הצרורות משלם מחצה מאילו היינו מחייבים על המזיק המוליד אותו. ואם נימא דהלכתא גמירי לה דצרורות המזיק כאורחא משלם חצי נזק ורגל הוא אז יהי' ברה"ר פטור לגמרי. דאף דבא ע"י ביעוט עכ"פ הצרורות הוא כאורחי' והוא רגל. ואם הי' ברשות היחיד משלם חצי נזק. וכל וה הוא דוקא אם הצרורות הוא רגל אבל היכא דבהצרורות גופא יש שינוי דהצרורות גופא הוא קרן בכה"ג לא גמיר הילכתא ומשו"ה היכא דהכניס ראשו לאויר כלי זכוכית ולא הי' בו תבלין דאז אין דרכו לצעוק. וא"כ לא שייך לומר דהאויר נעשה מזיק דהוא דבר שאין בו ממש. וע"כ הכונה דהבהמה הזיקה ע"י האויר. א"כ בשעה שהתרנגול צועק הרי בהצרורות גופא שינוי א"כ הוי קרן ממש וקרן לא גמירי הילכתא. ונשאר הדין דכחו כגופא ומשלם חצי נזק (מהנמו"י משמע דהוא מפרש ג"כ דיש שני פטורים פטור דוביער. פטור דשאינו אורחא והיכא דקפצה אין פטור דוביער. וגם לא אורחא. אלא דמהנמו"י משמע דהיינו כיון דהבהמה שהחיטין מונחים עלי'. לא הוי מקום מיוחד. ולא הוי רה"י גמור. ואף דאין פטור דובער דהפטור דוקא היכא שלא הי' כלל רשות הניזק. אעפ"כ פטור מטעם אורחא והיכא דקופצת לא הוי אורחא ומחויבת ודו"ק):

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה