אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן יב

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן יב

סימן יא

סוגיא דלוה ומכר נכסי' ב"ד גובין לו מהן. והרבה דינים במלוה בשטר. ובמלוה ע"פ. ובמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת. ודיני המוכר שט"ח לחבירו אי קנה הנייר:

דף יד תוס' ד"ה שמע מינה ז"ל התוס' ומפרש ר"ת שמע מינה לוה ומכר נכסיו אין בי"ד גובין לו מהן מן התורה דשעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבה דבמלוה בשטר דוקא תקינו לי' רבנן דליגבו ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע"פ מדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות א"כ תקשי הכא אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות ולא דמי למלוה ע"פ דהתם מאן דיזיף בצנעה יזיף אבל מזיק לא דייק ואית לי' קלא וקשיא למ"ד שעבודא דאורייתא פרק גט פשוט עכ"ד התוס':

והנה הש"ך בחו"מ (סימן קי"ט ס"ק ז') הביא דעת הרבה פוסקים דס"ל בנזקין ג"כ אינו גובה מן המשועבדים ולדבריהם צריך ביאור בדברי הגמ' דמוכח מכאן דאם נימא שעבודא דאורייתא גובה נזקין מן המשועבדין וכבר עמד ע"ז בתומים ונשאר בצ"ע ובספר קצות החשן הקשה דהכא הלא אמרינן דלמאן דס"ל שעבודא דאורייתא אף דבנזקין יש לו קול אעפ"כ אין גובה מהמשועבדים דרבנן תקנו דיגבה מן המשועבדים במלוה בשטר משום נעילת דלת ולא בנזקין דלא שייך נעילת דלת א"כ אמאי אמרינן בב"ב דבעמד בדין גובה נזקין אף למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מאי מהני עמד בדין הא קול הי' גם קודם שעמד בדין כדמוכח בתוס' הכא דמיירי קודם שעמד בדין וא"כ מאי מהני גבי נזקין שעמד בדין. ותירץ שם דכיון דעמד בבי"ד הרי ניתן לכתוב ולא יוכל לטעון פרעתי מקרי מלוה בשטר. ולא אבין דבריו דמאי נ"מ אם לא יוכל לטעון פרעתי אטו משום זה יגבה מלקוחות כיון דרבנן לא תקינו אלא במלוה משום נעילת דלת והרי גבי נזקין אף אם לא יוכל לטעון פרעתי אבל הלא סוף סוף ליכא נעילת דלת:

אכן נראה לי דיש ליישב הקושי' הזאת בפשיטות דרבנן לא תקנו שיגבה מן המשועבדים אלא במלוה דאית לי' קלא משום נעילת דלת אבל לא בנזקין דליכא נעילת דלת אבל במלוה דאית לי' קלא לא חלקו בין אם הכסף הלוה במזומנים או שמגיע לו בעד דברים שאין בהם נעילת דלת אלא כיון דעתה מגיע ממנו כסף ואית לי' קלא גובה מן המשועבדים אבל בנזקין דלאו מלוה היא באופן כזה לא תקנו. והנה בנזקין כ"ז שלא עמד בדין לאו מלוה היא אלא נזקין מקרי' משא"כ לאחר העמדה בדין אז מקרי' מלוה וכדאמרינן בגיטין י"ח שביעית אינה משמטת אלא מלוה אבל לא שכר שכיר וקנס ואונס ופתוי (והוא הדין שארי נזקין) אבל משעמדו בדין אז נעשה מלוה שהרי עתה מחויב לו כסף שחייבו בי"ד ומשמטת שמיטה וא"כ ה"נ קודם העמדה בדין מקרי' נזקין ובנזקין לא תקנו אבל לאחר העמדה בדין אז נעשה מלוה ובמלוה היכא דיש קול תיקון רבנן וזהו שמועיל העמדה בדין דאז מקרי' מלוה. ועפי"ז מבואר ג"כ הקושי' שהקשה הקצות אמאי המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הלא לאו מלוה בשטר הוא אבל לפי דברינו פשוט דאין הכונה לדייק דדוקא במלוה בשטר תקנו אלא כונת התוס' דדוקא במלוה תקנו היכא דיש קול לא בשארי חובות וממילא במוכר דיש קול ומלוה הוא שהרי מחויב בעד הכסף שלקח משו"ה גובה מנכסים משועבדים:

והנה הרמב"ם פסק הובא בא"ע הלכות קידושין (סי' כ"ח) הי' לו מלוה אצלה אפילו בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת אפי' עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד. ובהגה"ה אפילו החזיר השטר ויש בו שוה פרוטה. ופירש הב"ש שם דס"ל להרמב"ם אע"ג דלפי הס"ד בש"ס דפליגי כשמקדש אותה בש"ח דידה וס"ל לחכמים דשמין את הנייר ש"מ דדעתו על הנייר צ"ל לפי המסקנא לא ס"ל כן עכ"ד ובאמת צריך עיון מנא לי' להרמב"ם לומר דלהמסקנא לא ס"ל כן:

וכן קשה אמאי לא הביא הרמב"ם האי דינא שמובא בסעיף ח' דאם אמר לה התקדשי בש"ח ונתנו לה שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת והוא ג"כ מגמרא הנ"ל בקידושין דלחכמים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כהנך פוסקים דאית להו בח"מ (סימן ס"ו) דאם מכר ש"ח כדין בכתיבה ומסירה ומחלו מחויב הלוקח להחזיר השטר וא"כ כיון דאמרינן דאשה לא סמכה דעתה וחששה שמא ימחול גם השטר הלא לא ישאר בידה כיון דתהא מחויבת להחזיר:

אלא דכבר הקשו על פוסקים אלו מסוגי' דקידושין (דף מ"ז ע"ב) דאיתא שם בגמ' התקדשי לי בשטר חוב או שהי' לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת האי שטר חוב היכי דמי אלימא שטר חוב דאחרים וכו' לעולם בשטר חוב דאחרים והכא במלוה בשטר ובמלוה ע"פ קא מיפלגי. במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן וכו' ואיבע"א דכולי עלמא לית להו דרבי והכא בדרב פפא קא מיפלגי דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחברי' צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודו וכו' ואיבע"א דכו"ע אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל ואיבע"א דכו"ע אית להו דשמואל והכא באשה קא מיפלגי דמר סבר אשה סמכה דעתה מימר אמרה לא שבק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני ומר סבר אשה נמי לא סמכה דעתה וכו' נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת ר"א אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת האי שטר היכי דמי אלימא שט"ח דאחרים קשי' דר"מ אדר"מ עכ"ד הגמרא ואם נימא דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו הדין דהלוקח צריך להחזיר השטר כשיטת הפוסקים בחו"מ (סימן ס"ו) מאי ארי' דקשי' לי' רק מדר"מ אדר"מ משמע אבל מדרבנן אדרבנן לא קשי' כיון דרבנן סבירא להו דאשה לא סמכה דעתה ותחשוש שמא ימחול א"כ מאי מהני שיהי' בהנייר שוה פרוטה הלא אם ימחול תצטרך להשיב גם את הנייר להלוה. והש"ך דחה את הקושי' דמשו"ה לא בעי לאקשויי מדרבנן אדרבנן דדלמא כאידך שינוי' דלעיל דפליגי בכתב ולא מסר ובפלוגתא דרבי ודרבנן או בדרב פפא ולכו"ע אשה סמכה דעתה דלא מחיל:

אך דברי הש"ך תמוהים מאד דא"כ ביותר תקשה דרבנן אדרבנן דאם נימא דאשה סמכה דעתה דלא מחיל א"כ ע"כ ברייתא דאמרי רבנן התם דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה לא איירי בכתב ומסר להנך שינויא דא"כ אמאי אינה מתקדשת הרי נתן לה חוב דאחרים בכתיבה ומסירה ומתקדשת להנך שינוי דסמכה דעתה וע"כ מיירי הברייתא באופן שלא קנתה המלוה כגון שמסר ולא כתב או שלא כתב קני לך איהו וכל שעבודיה וא"כ איך תתקדש בהשטר הלא כתב הטור שם דהיכא דלא קנה החוב גם גוף הנייר לא קנה הלוקח וכל שכן הוא ומה במקום שקנה החוב דהיינו בכתב ומסר סבירא להו להנך פוסקים דלא קנה הנייר ומשו"ה אם מחל צריך להחזיר הנייר במקום שלא קנה החוב דהיינו היכא שלא כתב ומסר לא כל שכן שלא קנה הנייר. וכן הביא הב"י להדיא בשם הרמב"ן והרשב"א דאינהו מארי דהאי שמעתא דהיכא דלא קנה החוב אף גוף הנייר לא קנה וא"כ לא נוכל לאוקמי הברייתא דשמין את הנייר בכתב ולא מסר דא"כ אמאי מקודשת בהנייר הרי כיון דהחוב לא קנתה גם את הנייר לא קנתה. וע"כ דמיירי בכתב ומסר רבנן סברי דלא סמכה דעתה וחששה שמא ימחול ואעפ"כ אם יש בהנייר שוה פרוטה מקודשת וע"כ צריך לומר דאם ימחול לא תצטרך להחזיר את הנייר. ואף שהש"ך הקשה שם בס"ק נ"ט על דברי טור אלו שהביא סברת הרמב"ן דהיכא דלא קנה החוב לא קנה גוף הנייר מדברי הטור בעצמו שמביא שם בשם בעל התרומה דהיכא דכתב ולא מסר כו' באופן שלא קנה הלוקח ופרע הלוה למוכר בי"ד כופין ללוקח להחזיר השטר ללוה אלא שהוא נותן לו דמי הנייר וכיון דסבירא ליה להטור דלא קנה הנייר ואמאי מחויב ליתן לו דמי הנייר. עוד הקשה שם הש"ך אמאי כתב הטור האי דינא דבי"ד כופין ללוקח להחזיר השטר ללוה אלא שהוא נותן לו דמי הנייר דוקא בכתב ולא מסר היינו באופן שלא קנה השעבוד. הי' לו לכתוב גם בכתב ומסר וקדם הלוה ופרע לו למוכר דנפטר הלוה מטעם דלא גרע ממוחל וכדאיתא בבעל התרומות והי' לו להביא דהתם ג"כ מחויב להחזיר לו השטר וליתן לו דמי הנייר. ונראה דלא קשה מידי שהרי במסר ולא כתב כיון דלא קנה החוב ולא גוף הנייר נתבטלה הקני' מכל וכל וא"כ הכסף שנתן הלוקח להמוכר היינו להמלוה הוי הלואה גבי' וא"כ נתחייב הלוה להלוקח להנך דמים משום שעבודא דרבי נתן אלא דשעבודא דרבי נתן אם נתן הלוה השני להמלוה שלו נפטר ממלוה הראשון כל זמן שלא התרו בו שלא יתן. ואמרינן (בסימן פ"ו) דאם יש לו במדינה זו נכסים אין בי"ד נזקקים להוציא מזה ולתת לזה היינו דאין נזקקין להוציא אבל אם כבר תפס בודאי תפיסתו תפיסה שהרי הוא מחויב לו מדרבי נתן א"כ שפיר קאמר הטור דהיכא דמסר ולא כתב דנתבטל הקנין והלוה פרע למוכר דצריך הלוה לשלם ללוקח דמי הנייר משים דכשתפס הלוקח השטר הלא הוא מחויב לו מטעם שעבודא דרבי נתן אלא בדמים מחויב להחזיר כיון שהוי מטעם תפיסה לא קנה את גוף החפץ אלא הוא למשכון בידו עד שיחזיר לו שיעור דמי שוויו. א"כ לא שייך זה אלא גבי לוקח דנתן מעות והמעות הלא נשארו להלואה גבי מוכר ומחויב הלוה להלוקח משום שעבודא דרבי נתן אבל גבי קידושין אם קידש את האשה בשט"ח ומסר ולא כתב הלא אין כאן הלואה דהיא לא נתנה לו מאומה ומדין מכירה הלא כתב הטור דהיכא דהחוב לא קנה גם גוף הנייר לא קנה א"כ לא נוכל לאוקמי הברייתא במסר ולא כתב דהלא איך יאמרו רבנן דשמין את הנייר כיון דגוף הנייר לא קנתה. וע"כ דמיירי בכתב ומסר וסבירא להו לרבנן דלא סמכה דעתה שמא ימחול ואעפ"כ אם יש בהנייר שוה פרוטה מקודשת וע"כ צריך לומר דאף אם ימחול לא תצטרך להשיב את הנייר והדרא קושי' לדוכתא על הנך פוסקים דסבירא להו דצריך להחזיר גם את הנייר:

ונראה לי דזה שאנו מסופקין במוכר שטר חוב לחבירו אם קנה הלוקח את הנייר ולא יצטרך להחזיר כשימחול או דלא קנה ויהי' מחויב להחזיר. מתחלה צריך לדעת על המלוה גופא אם קנה הנייר או לא והנה התוס' בגיטין (דף כ') ד"ה וכותב בכתב ידו ז"ל וא"ת מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראי' ואפילו במל ה ע"פ הי' גובה ממשעבדי אי לא משום דאין לה קול וכו'. ונראה לפרש דנראה לגמ' דמסתמא כיון שהי' מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה נותנים לו במתנה או מוכרים לו שדות דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר כגון שדי נתונה לך עכ"ל התוס' הרי דס"ל להתוס' דבאמת בהלואה לא צריך להקנות השטר גופא כיון שאינו אלא לראי' א"כ מנ"ל דהלוה כשלוה בשטר מקנה גוף השטר למלוה כיון שאינו צריך אלא לראי' למה יקנה להמלוה גוף השטר. אלא דבאמת קשה דברי התוס' מגמ' הנ"ל מדאמרינן שמין את הנייר ע"כ דהמלוה קונה את גוף הנייר דאל"כ אמאי מתקדשת בהנייר כיון דאיננו של המלוה ע"כ צריך לומר דכשלוה בשטר ומקנה לו שעבוד הנכסים בשטר הרי השטר שטר מקנה שע"י השטר מקנה לו שעבוד נכסים. וע"כ מקנה לו הנייר. והא שהקשו בתוס' שהרי מלוה ע"פ הי' גובה מנכסים משועבדים אי לאו דלית ליה קלא ומביא ראי' מב"ב מ"א דאמרינן שם המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דאית ליה קלא הא פירשו התוס' בעצמם שם דטעמא הוא משום תקנת השוק הא אי לאו הכי לא הי' גובה מנכסים משועבדים משא"כ בלוה בשטר גובה מן הדין מנכסים משועבדים שהרי בשטר הקנה השעבוד של נכסים. ואם כי התוס' שם פירשו דמשו"ה גובה בשטר מנכסים משועבדים משום שלא תנעול דלת בפני לווין היינו דס"ל להתוס' דגם מה שגובין בשטר מן המשועבדים לאו דאורייתא הוא. אבל דעת התומים משמע (בסימן ל"ט) דשטר דאורייתא הוא ואף שקנין כסף ושטר אחד הוא וא"כ אמאי אמרינן בכסף שעבודא לאו דאורייתא ובשטר שעבודא דאורייתא. אבל באמת לא דמי דמאי טעמא אמרינן שעבודא לאו דאורייתא נוכל לומר משום שהכסף שהלוה המלוה ללוה איננו נותן ללוה בעד שעבוד הנכסים אלא שהוא מלוה לו כסף וממילא מתחייב הלוה לשלם לו ורמיא החיוב על גוף הלוה לא טל הנכסים משא"כ כשהלוה נותן:

שטר למלוה הרי הוא נותן לו השטר להקנות לו שעבוד הנכסים וא"כ כיון דקנין שטר דאורייתא הוא משו"ה חל השעבוד על הנכסים. וכן כתב הרשב"א בפ"ק דקידושין דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא היכא דשיעבד לו בפירוש חל השעבוד מדאורייתא וכיון דע"י השטר חל השעבוד א"כ הלוה מקנה להמלוה את הנייר. משו"ה כשמכרו המלוה גם הלוקח קנה את הנייר כדמוכח מגמרא הנ"ל דשמין את הנייר שלא כדברי התוס' הנ"ל בגיטין:

אלא דכ"ז הוא אם נימא שעבודא לאו דאורייתא דאז מטעם הלואה אין הנכסים משועבדים ורק ע"י השטר קונה שעבוד הנכסים והוי השטר שטר מקנה וקנה המלוה את גוף הנייר. אבל אי נימא שעבודא דאורייתא א"כ מן הדין משועבדים לו הנכסים מטעם הלואה. אלא היכא דלית ליה קלא דהיינו במלוה ע"פ עבדו רבנן תקנה ללקוחות. אבל היכא דאיכא שטר דאז אית ליה קלא יכול לגבות מטעם הלואה גופא ולא צריך שהשטר יעשה לו השעבוד וא"כ לא הוי השטר שטר מקנה ולא הקנה לו את הנייר. אלא דתלי' בזה דהנה יש לחקור הא דאמרו רבנן אף אי אמרינן שעבודא דאורייתא. מ"מ במלוה על פה לא גובה מן המשועבדים. אי אמרו רבנן דכסף הלואה לא יעשה כלל שעבוד ואי הוי מלוה שלא בשטר לא נשתעבדו כלל הנכסים ואם כן בשעה שכותב שטר הלא השטר הוא עושה שעבוד והוי השטר שטר מקנה. או נימא דהשעבוד חל ע"י הלואה רק דרבנן תקנו שלא יגבה מהלקוחות ולא שהכסף ההלואה לא יעשה שעבוד וממילא כשלוה בשטר לא הוי השטר שטר מקנה כיון דהשעבוד ישנו אף שלא בשטר והשטר לא בא רק לעשות קלא:

והנה בחו"מ (סימן ק"ד) אמרינן מלוה בשטר ומלוה ע"פ מוקדמת. מלוה ע"פ המוקדמת קודמת לגבות מבני חרי אף נגד מלוה בשטר כיון שעדים מעידים שקדמו וראיתי להמהרי"ט אלגאזי על הלכות בכורות על מתניתין דהוא לפדות ובנו לפדות הרבה להקשות על שיטה זו דאמרינן שם הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר"י אומר בנו קודמו ואמרינן שם דפליגי כגון דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין ר"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' ודידי' אזל טריף ממשעבדי ובהני ה' בני חרי אזל ופרק לברי' ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי הלכך מצוה דידי' עדיף. והקשה ע"ז מהרי"ט אלגאזי איך מצי טריף ממשעבדי הא הוי ממון שאין לו תובעים וכיון דאין מבורר לאיזה כהן מגיע הלא יכולין הלקוחות לדחותו לומר לאו בעל דברים דידי את וראה בחידושי קידושין דמיירי כגון שיצחק כתב לו הרשאה והקשה ע"ז וז"ל ודבריו תמוהין דאיך שייך הרשאה בדבר שהמרשה חייב לאחרים והוא עצמו אינו יכול להוציא כי אם הכהן דהרשאה אינו שייך אלא במרשה לגבות ממון שאחרים חייבים לו. לא מה שהוא מחוייב לאחרים כו' וע"ז תירץ המהריט"א דמדברי הטור משמע דהאי משועבדים דאמרינן היינו שעדיין לא מכרם רק ששיעבדם לבע"ח ובא לשאול לבי"ד למי יתן אז לר"י דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' מורין לו שיתן לכהן החמש ששיעבד ולרבנן דס"ל לאו ככתובה בשטר דמי' מורין לו שיתן להבע"ח. ומזה הוכיח דלא כשיטת רב האי שהובא למעלה דס"ל דמלוה ע"פ קודמת למלוה בשטר מאוחרת דא"כ אף לרבנן דס"ל לאו ככתובה בשטר דמי' מ"מ יתן לכהן כיון דהמלוה הזאת קודמת. אך דהקשה המהרי"ט דדברי הטור סתרי אהדדי שבטור ח"מ (סימן ק"ד) הביא ב' דעות אם קדמה מלוה ע"פ למלוה בשטר והכא בהלכות בכורות משמע דסתים כהרי"ף דלא קדמה מלוה ע"פ מוקדמת למלוה בשטר מאוחרת לענין גבי' אף מיני' דידי' וכן הקשה על הב"י שבח"מ הכריע להלכה כדעת רב האי וביו"ד הביא דברי הטור ע"כ חילק המהריט"א דהיכא דשיעבד בפירוש אז לכו"ע המלוה בשטר מאוחרת קודמת לגבות למלוה ע"פ המוקדמת. אלא דהרשב"א אמר בפירוש דאף בשיעבד בפירוש ג"כ המלוה ע"פ קדם. והרבה להקשות עליו מירושלמי פרק הנזקין דאמרינן שם כרמו פרט להקדש כו' אלא מה אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש והלך והזיק שלא תאמר אלו נזקין ומלוה בעדים הנזקין קודמין. (פירוש דהוי אמינא נזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' וא"כ אף דחוב הקדש קדים אבל הרי ההקדש הוי מלוה ע"פ משו"ה הנזקין המאוחרין כיון דהם מלוה בשטר קודמין לחוב ההקדש המוקדם כיון דהוא מלוה ע"פ). לפום כן צריך מימר כרמו פרט להקדש הרי דאי לא כתב קרא הוה אמינא במלוה בשטר המאוחרת קדמה למלוה ע"פ המקודמת. ובשלמא אם נחלק בין שיעבדו בפירוש נימא דנזקין כיון דכתובה בתורה כמו ששיעבדו בפירוש הוא אבל להרשב"א דלא מחלק. בלי ספק דהירושלמי תיובתי' זהו תוכן דברי המהריט"א:

אבל באמת דברי המהרי"ט תמוהים בעיני מאד מאי מקשה מהירושלמי הנה עיקר טעם וסברת הרב האי הוא כיון דמדינא שעבודא דאורייתא ומפני מה אמרינן דמלוה ע"פ לא גבה מן המשועבדים משום דלית ליה קלא וא"כ היכא שלא שייך האי תקנתא דלגבי לקותות כגון במלוה בשטר לגבי מלוה ע"פ לא עבדו רבנן תקנתא ואוקמיה אדינא דגובה מן המשועבדין נמצא דגם רב האי גאון מודה דמשועבדין הם למלוה בשטר אלא דבאמת מלוה ע"פ היכא דאין תקנה גובה מן המשועבדין שרבנן לא סילקו השעבוד ממלוה ע"פ רק עשו תקנה שלא גובה וכן הביא הבאר הגולה והסמ"ע שם דהטעם הוא משום דקיי"ל שעבודא דאורייתא א"כ אם הוי סבירא לן שעבודא לאו דאורייתא בודאי דהי' קודם המלוה בשטר המאוחרת שהרי לבעל המלוה בשטר משועבדים הנכסים ולא לבעל מלוה על פה. אלא הטעם של רב האי הוא דשעבודא דאורייתא וגם לבעל מלוה על פה משועבדים הנכסים. ועתה נחזי אנן מאי סבר הירושלמי אי ס"ל שעבודא דאורייתא א"כ איך אמר דלהכי אצטריך כרמו דהוי אמינא דיקדם הנזקין שהם מלוה בשטר הלא אנן מדאורייתא קיימינן ומדאורייתא הלא מלוה ע"פ ומלוה בשטר אחד הוא וא"כ כיון דההקדש קדם בזמן בודאי ההקדש קדם לגוביינא שהרי מן התורה מלוה על פה גובה מן המשועבדין ואף אם יגבו הנזקין יבא ההקדש ויגבה כיון שהוא קודם ומלוה ע"פ גובה מן המשועבדים למאן דאית לו שעבודא דאורייתא. וע"כ צ"ל דס"ל להירושלמי בסוגיא זו שעבודא לאו דאורייתא משו"ה אצטריך קרא דאי לאו קרא הנזקין קודמין כיון שהם מלוה בשטר ולמלוה בשטר משועבדים הנכסים. משא"כ להקדש אינם משועבדים הנכסים כיון דס"ל להירושלמי שעבודא לאו דאורייתא. וא"כ מאי הקשה המהריט"א מכאן על הרב האי הלא למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא גם הרב האי מודה דמלוה בשטר קדם וטעמו דרב האי הוא משום דס"ל שעבודא דאורייתא. (ולקמן עוד יבואר שלא נצטרך לומר דהירושלמי ס"ל שלד"א). אלא דעדיין יקשה אמאי אמרי רבנן בהא דהוא לפדות ובנו לפדות דהוא קודם משום דס"ל מלוה הכתובה בתורה לא ככתובה בשטר דמיא משו"ה אינו גובה מהמשועבדים. הרי ע"כ מיירי שלא נתן עדיין ליד הבע"ח או שמכרם שא"כ איך יטרוף הכהן ממשעבדי אף לר"י דס"ל דככתובה בשטר דמיא עכ"פ הרי אין מבורר לאיזה כהן מגיע וא"כ לא יוכל הכהן לטרוף ממשעבדי שכבר מסר או נתן וע"כ מיירי שעדיין לא מסר ליד הלוקח וא"כ אף למאן דלא ס"ל ככתובה בשטר דמיא ג"כ יקדום המלוה ע"פ היינו שנימא ליה שיתן ליד הכהן שהוא המלוה ע"פ. ע"כ נראה לי דבאמת מיירי שהנכסים כבר נמכרו ובא עתה לטרוף ממשעבדי ולא קשה מה שהקשה כיון דאין מבורר למי יגיע החוב איך יטרוף הכהן ממשעבדי כיון דלא מבורר לאיזה כהן מגיע. דנוכל לומר אף שהוא ממון שאין לו תובעים מכל מקום אם יהי' מורשה מכל הכהנים הלא יוכל לגבות מן הלוקח שהרי לא יוכל לדחות את המורשה לומר לאו בע"ד דידי את שהרי ע"כ בעל דברים דידי' הוא כיון שהוא מורשה מכל הכהנים יחדיו (ועיין בנתיבות חו"מ (סימן ש"א) דבמעות של עניים אם הגבאי אמר לו לשמור יכול:

הגבאי לתבוע והוי ממון שיש לו תובעים ומחויב בשמירה ודוק). והנה הכא בפדיון הבן הרי רמי החיוב על האב שהוא יפדה את בנו לא יכול לומר הבע"ח להאב לאו בעל דברים דידי את שכיון שעליו מוטל החיוב ליקח הכסף ולפדות את בנו הרי הוא המורשה של כל הכהנים וכמו שמביא הרמ"א (בסימן קכ"ג) שגם הלוה יוכל להיות מורשה לגבות מערב קבלן וא"כ הרי עשתה התורה אותו למורשה לגבות וליתן לאיזה כהן וממ"נ אם יתן לזה או לזה אבל לאו בעל דברים דידי את לא יוכל לומר לו שהרי רמיא עליו החיוב. אלא דהחיוב הזה הנהו רק על האב אם בא לפדות את בנו אבל על הבן כשבא לפדות את עצמו הרי עליו נעשה החיוב אח"כ כשגדל וכשגדל כבר היו הנכסים משועבדים משו"ה פירש בחידושי קידושין שהביא המהריט"א שיצחק שהוא האב ובידו הכח כשאין לו נכסים לגבות מהמשועבדים. שהרי מורשה של כל הכהנים הנהו הוא עשה למורשה את בנו שגם הוא יכול לגבות מהמשועבדים. וא"כ כיון דבאמת מיירי כשכבר נמכרו הנכסים משו"ה לרבנן דאית להו מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא שפיר אין גובה מנכסים שנמכרו כבר אבל אם היו רק משועבדים היו גובין מן הנכסים אף לרבנן שהרי מלוה ע"פ שהוא חיוב הפדי' קדים. וסרה מעתה קושית המהריט"א על החידושי קידושין לרב האי:

אלא דיקשה עדיין על רבינו הב"י שביו"ד הביא את לשון הטור ז"ל (בסימן ש"ה סעיף ו') אם אין לו נכסים בני חורין כדי פדיון אין הכהן גובה מהמשועבדים אע"פ שקדם חוב הפדיון לחוב הבע"ח הרי דגם המחבר ס"ל דאינו גובה להפדיון קודם לשטר מאוחר והוא בעצמו פסק בח"מ (סימן ק"ד) דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר מאוחרת, ונראה לי עוד לדקדק בדברי הב"י אמאי אמר סתם אע"פ שקדם חוב הפדיון לחוב הבע"ח הי' לו לפרש דזהו דוקא אם הבע"ח הוא בשטר משא"כ כשהוא בע"פ אז בודאי חוב הפדיון קדים. והנה עיקר הטעם שפסק הב"י כרב האי דמלוה ע"פ המוקדמת בזמן קדמה לגבות הוא משום שכתב המ"מ דמשמעות דברי הרמב"ם כן מדכתב סתמא בחוב משמע דאיירי אפילו במלוה ע"פ ואפילו הכי אי לאו משום קנוניא הי' גובה קודם למלוה בשטר וכיון דעיקר דינו הוא משום דחוב סתמא משמע אפילו במלוה על פה איך סתם כאן בשו"ע יו"ד לחוב הבע"ח ולא פירש דמיירי כאן דוקא בשטר וא"כ משמע דאף בחוב ע"פ המאוחר ג"כ דינא דקדם לחוב הפדיון אף שקדם בזמן. ובודאי דזהו תימא מדוע יגרע אף דקיי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי אבל עכ"פ מלוה ע"פ הוי. ולישב את זה נראה לי להקדים דהנה לכאורה קשה על דינא של הרב האי דאית ליה מלוה ע"פ הקודמת קודם לגבות למלוה בשטר המאוחרת דאמרינן בכתובות (ס"ט) תלא ליה רב לרבי ביני חיטי האחין ששיעבדו מהו יתיב רבי חייא וקא מיבעי ליה מכרו או או משכנו אמר ליה מאי נפקא מינה בין שמכרו בין שמשכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואם נימא דמלוה ע"פ המוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר המאוחרת אמאי אין מוציאין למזונות. נהי דמלוה בשטר לא הוי אבל מלוה ע"פ עכ"פ הוי. וזה אין סברא לחלק בין משכנו קרקע לשיעבדו בפירוש דזיל בתר טעמא דעכ"פ מחוסר גוביינא וגם שביעית משמטת משכון שיכול לסלקו ובפרט לשיטת הרשב"א דאף בשיעבדו בפירוש ג"כ הדין כן א"כ תקשה אמאי אין מוציאין למזונות. שוב ראיתי שבאמת הרבו להקשות בר"ן פרק מי שהי' נשוי על סברת הרב האי ממזונות מדאמרינן בכתובות (צ"ו) מוכרת סתם וכך כחה יפה ומפרש בירושלמי בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי. בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי. הרי חזינן שאם היתה מוכרת למזונות הי' בעל המלוה בשטר גובה אף שחוב שלה קודם כיון שהחוב שלה הוא מלוה ע"פ. וכן הקשו מהא דאיבעי לן מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה ואם איתא דמלוה ע"פ יש לה דין קדימה על מלוה בשטר היכא שהמלוה ע"פ קודם בזמן והוא הדין למזונות. א"כ לענין זה כתובה ומזונות כי הדדי נינהו וכי מי שיש לו שני חובות על חבירו היוצאים ביום אחד ומכרו ב"ד קרקע להגבותו אחד מהם כלום יכול לטורפו בשביל השני וכו'. אלא ודאי הא דאיבעי לן היינו משום כיון דלמזונות מכרה הרי הוא כאלו מכרה בשביל חוב מאוחר ומשו"ה אית לן שטורפת אותו בשביל כתובתה שהוא חוב מוקדם הרי דמלוה ע"פ אף הקודמת בזמן לא תטרוף קודם לשטר המאוחר. ומה שדחה זה הרשב"א דבמזונות הקילו ועשאום כאילו לא חל שעבודן מעיקרא אלא כאילו בכל יום חל שעבוד מזונות דחה זה הגר"א דא"כ אמאי דחקו בריש פרק הנושא ובפרק הנזקין ליתן טעם אמאי אין מוציאין למזון האשה והבנות תיפק ליה דלא חל שעבודן וע"כ מסיק דראיותיו של הרמב"ן שהוא היפך סברת הרב האי כראי מוצקים:

ונראה לי ליישב דלא תקשה מידי לפי מה שביארנו לעיל סברת הרב האי הוא דבאמת שעבודא דאורייתא ומן הדין משועבדים הנכסים לבעל מלוה ע"פ אלא דרבנן עשו תקנה שלא יגבה מן המשועבדים וזה שתקנו רבנן שלא יגבה לא שסילקו השעבוד של מלוה ע"פ מן הנכסים אלא באמת השעבוד עומד בתקפו אלא דרבנן תקנו אף שמשועבד לו אעפ"כ לא יגבה מן הלקוחות. משא"כ נגד מלוה בשטר שאין כאן תקנה א"כ כיון דמשועבדים לבעל מלוה ע"פ משו"ה גובה הוא קודם וכל זה הוא בדבר המשועבד מדאורייתא משא"כ בדבר שעיקר תקנתו מדרבנן אז חזינן אם רבנן תקנו שיגבה מן הלקוחות אז הרי חזינן שהרבנן שיעבדו לו הנכסים משא"כ כשרבנן אמרו שלא יגבה מן הלקוחות הרי חזינן שמה שתקנו רבנן לגבות לא שעשו שעבוד על הנכסים שאם היה שעבוד על הנכסים מדוע לא יגבה מן הלקוחות אלא דעיקר תקנת חכמים הוא שיחול חוב על הגוף לא על הנכסים וא"כ בודאי בדבר כזה דעיקר השעבוד מדרבנן ורבנן לא תקנו לגבות מהנכסים רק שרמו חיוב על הגוף לשלם בכה"ג בודאי דמלוה בשטר המאוחרת קודמת לגבות מן הנכסים למלוה כזו שהרי למלוה בשטר משועבדים הנכסים ולמלוה כזאת לא נשתעבדו הנכסים כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דלדידי' בארנו לעיל וכדמוכח מהירושלמי הנ"ל כיון דלמלוה בעדים הנכסים אינם משועבדים בעל השטר קודם לגבות. הכי נמי למ"ד שעבודא דאורייתא בדבר שעיקר החיוב מדרבנן ורבנן לא הטילו שעבוד על הנכסים בודאי דמלוה בשטר קדמה לגבות. והנה מזונות עיקר התקנה מדרבנן אלא דיש לנו להסתפק מה שתקנו רבנן ליתן מזונות להבנות הוא שחייבו ושעבדו הנכסים לזה או שבאמת לא הטילו שעבוד על הנכסים רק שחייבו את היתומים לתת להם מזונות אך מדתקנו רבנן שלא לגבות מן הלקוחות חזינן דלא רמו שעבוד על הנכסים דאיך נימא שמתחלה עשו שעבוד ואח"כ עשו עוד פעם תקנה שלא יגבו מן הלקוחות בודאי דעיקר התקנה מתחלה לא הי' כלל על שעבוד הנכסים אלא חיוב על היתומים לזון הבנות. ובזה בארתי בסי"כ את הקושי' שהקשו המפרשים על הפוסקים דס"ל דמי שמת והניח נכסים והי' עליו מלוה ע"פ שדין הוא שגובה מן היורשין ולא מן הלקוחות וקדמו היורשים ומכרו את הנכסים מחייבינן להיורשים לשלם מטעם מזיק שעבודו של חבירו. והקשו המפרשים א"כ האיך אמרינן איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטין מאי עצה היא זו הלא כל זמן שיהי' כסף אצלם הלא חייבין לשלם מטעם מזיק שעבודו של חבירו ואם כן שחייבין לשלם מאי עצה היא זו הוי כמשיא להם עצה לגזול דבר מחבירו ואח"כ יצטרך לשלם. אכן לפי מה שבארנו ניחא דמזיק שעבודו של חבירו לא נקרא אלא כשהוא מזיק דבר שהוא משועבד לחבירו ואז מחויב משא"כ היכא דהדבר בעצמו איננו משועבד כלל אלא שהדין הוא שיגבה מהדבר אז לא נקרא מזיק שעבודו אם הזיק הדבר ההוא והוי רק כנועל ביתו ומבטל כיסו של חבירו וא"כ במלוה ע"פ שמשועבדין הנכסים א"כ אם היתומים מכרו לאחר נטלו דבר שהי' משועבד להמלוה משו"ה צריכין לשלם אבל כשמכרו: נכסים מועטין דשם מיירי לענין מזון הבנות הרי הנכסים אינם משועבדין כלל רק שהדין על היתומים שהם יזונו אותם מהנכסים שירשו. וע"כ אם מכרו אינם מחויבים שהרי לא נטלו דבר שהוא משועבד להבנות רק גרמו שלא יהי' הדין עליהם לזון והוי כמבטל כיסו של חבירו כיון דלחוב המזונות הנכסים אינם משועבדים. ומשו"ה בחוב המזונות מלוה בשטר קדים שהרי למלוה בשטר משועבדים הנכסים. ולחוב המזונות אינם משועבדים הנכסים כלל ואינו יכול לגבות לחוב הזה מנכסים משועבדים דהיינו מיד המלוה בשטר. שלו משועבדים הנכסים. ומשו"ה אמרינן בין שמכרו בין שמשכנו אין מוציאין למזונות. ומשו"ה אמר בירושלמי בא מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי ובא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי הרי שאם היתה מוכרת למזונות הי' בעל המלוה בשטר גובה אף שחוב שלה קדים כיון שאם היו באים שניהם ביחד לגבות הי' הדין שבעל מלוה בשטר יגבה ולא היא לחיוב המזונות כיון שלחוב המזונות אינם משועבדים כלל הנכסים:

והא דבגיטין דחק למצוא טעם אמאי אין מוציאין להמשועבדים למזונות היינו דמה שבארנו שחוב המזונות איננו שעבוד על הנכסים היינו לבתר דידעינן דלא היתה תקנת רבנן לגבות מהלקוחות אבל בגיטין פריך טעמא על עיקר התקנה מדוע לכתובה תקנו שיוציא מן הלקוחות היינו ששיעבדו הנכסים ולחוב המזונות אין מוציאין מהלקוחות היינו שלא שיעבדו הנכסים לחוב המזונות ולהכי קאמר במתני' דמפני תיקון העולם היינו מפני שאין כתובין וקצובין לא תקנו שיוציאו מנכסים משועבדים. והשתא כיון שמפני תיקון העולם לא תקנו שעבוד הנכסים רק הטילו חוב על היורשין לזון האשה והבנות ממילא לחוב המזונות לא נשתעבדו כלל הנכסים וכן שטר המאוחר קודם לגבות. ואולי זהו ג"כ כונת דברי הרשב"א שכתב דבמזונות הקילו ועשאום כאלו לא חל שעבודא מעיקרא אלא כאלו בכל יום חל שעבוד מזונות ודחה זה הגר"א דא"כ אמאי דחקו בריש פרק הנושא ובפרק הנזקין ליתן טעם אמאי אין מוציאין למזון האשה והבנות תיפוק ליה דלא חל שעבודא. אכן לפי הנ"ל נוכל לומר דזהו גם כן כונת הרשב"א דבמזונות מפני תיקון העולם היינו מפני שאין כתובין וקצובין או מפני התפסת צררי הקילו שלא יגבו מן הלקוחות וא"כ הנכסים לא נשתעבדו ורק בכל יום חל החיוב על היתומים שיזונו האשה והבנות. וא"כ אין קושי' מריש פרק הנושא והנזקין דאיצטריכו להנך טעמא מפני מה הקילו במזונות: אלא דיש עדיין להקשות נהי דהיכא דעיקר התקנה מדרבנן כיון דרבנן תקנו לגבות מהמשועבדים לא חל כלל חיוב על הנכסים. אבל היכא שהוא כתב להם זאת בהכתובה התם מן הדין הוא מחויב שהרי אדם יכול הוא להתחייב את עצמו וכיון דמשועבד הוא מן הדין א"כ נהי דמלקוחות אין מוציאין למזון האשה והבנות מפני תיקון העולם אבל לגבי מלוה בשטר דלגבי לוה לא עבוד רבנן תקנתא יקדם חוב המזונות לגבות היכא שכתב בהכתובה דמשועבדין אז הנכסים לחוב המזונות. ובודאי דזה דוחק לומר דהירושלמי דבא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי והאיבעי' בגמ' מכרה למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה מיירי דוקא בלא כתב זאת בהכתובה דאז אינם ניזונים אלא מתקנת חכמים דסתמא משמע דמיירי בכל גוונא אבל באמת גם זה לא קשה לא מיבעי לשיטת הרמב"ם המובא בחו"מ (סימן ס"א) דהמתחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב אינו חל כלל החיוב בודאי לא קשה מידי שהרי אף אם כתב בכתובה והתחייב את עצמו במזונות ג"כ לא קנתה שעבוד בהנכסים שהרי אינו חל כלל החיוב מטעם התחייבותו כיון שהוא דבר שאינו קצוב ורק מטעם תקנתא דרבנן חל חיוב והם לא תקנו שעבוד הנכסים. אף לפי שפסק הש"ע שם דלא כהרמב"ם וסבירא ליה דאדם יכול להתחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב אעפ"כ נוכל לומר דאף שכתב חיוב המזונות בהכתובה מ"מ לא היתה כונתו להתחייב יותר מתקנת רבנן דכונתו היתה רק לכתוב תקנת חכמים שתקנו שיהי' מחויב במזונות וכמו שמצינו בהרבה דברים שמקולי כתובה הם מטעם דכתובה דרבנן אף שכתב לה בכתובה משום דבכתיבתו לא נתכוון להתחייב יותר מכפי התקנה ועוד יש ליישב דאמרינן (שם בכתובות ק"א ובגיטין נ"א) דאף היכא שמן הדין קנתה חיוב המזונות כגון היכא שקנו מידו עכ"ז תקנו רבנן שלא תגבה מן המשועבדין שכיון שבתו היא יתפיס לה צררי אע"פ דהפוסקים סבירא להו הא דתקנו שלא יגבה מלוה ע"פ מן הלקוחות התקנה היא דוקא לגבי לקוחות ולא לגבי מלוה היינו רק היכא דהטעם הוא משום דלית ליה קלא וחששו שמא לא ירצו לקנות זה מזה א"כ גבי מלוה לא חששו לזה פן לא ירצה ללות ולהפסיד להמלוה ע"פ. אבל החששא שמא תתפוס צררי הוא שאם יתפיס לה צררי והיא תגבה אחרי כן הלא תגבה שלא כדין ויהי' הפסד להמשועבדים שלא כדין. בכה"ג חששו אף לתקנת המלוה ומשו"ה תקנו שאף שקנו מידו לחיוב המזונות אעפ"כ לא יחול השעבוד על הנכסים ומשו"ה אף אם כתב חוב המזונות בכתובתה ג"כ אינו חל השעבוד ומלוה בשטר קדים. ומיושב לפי דברינו קושית התוס' שם בד"ה צררי שהקשו הא לקטנה לא יתפיס צררי. אכן לדברינו הלא לא קאי הטעם דמפני תיקון העולם על שעת הגבי' אלא על עיקר התקנה דבשעה שהוא מתחייב במזונות לא יחול השעבוד שמא אחר כן יתפיס צררי ומשו"ה אף שהיא קטנה בשעת גבי' אבל הרי בשעת החיוב לא חל השעבוד מטעם דשמא אח"כ יתפיס צררי ובשעת החיוב הלא לא ידוע אם תהי' אחר כן גדולה או קטנה, והנה הרמב"ם כתב (בפ"ג מהלכות עבדים) ז"ל ענק אמה העברי' וכן מציאתה לאבי' ואם מת אבי' קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחי' בה כלום כו' וכתב הכ"מ ע"ז ז"ל ויש לדקדק על מ"ש ואם מת האב קודם שיבא לידו משמע אע"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש פרק נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי עכ"ל הכ"מ. והקשה ע"ז הלח"מ ז"ל ותמהני דמדבריו משמע דאם לא בא לידה אף ע"פ שיצתה בחיי האב שכבר נתחייב האדון ההענקה בחיי האב אפ"ה אינו מורישו ואלו מריש נערה שנתפתתה משמע אפי' לא בא לידה מורישו כמו ששנינו עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן שלא אחין ודוקא התם בענין עמדה בדין משום דהוי קנס וכל שלא עמדה בדין לא הוי ממון משום דקיי"ל מודה בקנס פטור. אבל בזכות דלא הוי קנס כיון שנתחייב בחיי האב מורישו וכמו ששנינו בסיפא דמתניתין מעשה ידיו אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין ולרבינו אפשר לדחות ולומר דכל שנתחייב בחיי האב כבא לידו דמי אבל דברי מרן צל"ע עכ"ל המל"מ ונראה לי ליישב דגבי הענקה לא שייך כלל למימר שהאב יזכה בהחיוב שמחויב האדון לתת הענקה דלא שייך לומר שיזכה האב אלא בדבר שהיא זכתה כבר ואף חיוב שנתחייב לה אחד בעד מעשה ידי' ג"כ חיוב הממון שיש לה על שוכרה זוכה האב בזכות הזה היינו בחיוב הדמים שיש לה וכן בעמדה בדין על אונס ופתוי ג"כ נתחייב לה המפתה והמאנס בחיוב הממון ויש לה חיוב ממון וממילא זוכה האב כדין כל שבח נעורים. אבל הענקה איננו חיוב ממון שנתחייב לה האדון בעד הענקה רק דין הוא עליו שלא ישלח אותה ריקם ומצוה דרמי' על גופא דהאדון שלא ישלח ריקם ואם עבר ולא קיים המצוה שעליו באמת הי' לו לפטור שהרי לא חייבה אותו התורה כסף להעבד או להאמה אלא שנתקה התורה הלאו זה לעשה שאם אח"כ יקיים העשה דהענק ינתק הלאו שהרי ז"ל הרמב"ם (שם בהלכה י"ד) כל המשלח עבדו או אמתו ריקם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר הענק תעניק לו עכ"ל הרמב"ם ואלו הי' הענקה חיוב ממון לא הי' צריך לנתק לעשה כיון שישנו בתשלומין כמו דאיתא במכות ט"ז. ואף עתה דנתקו הכתוב לעשה (ואף ליורשי' אמרה רחמנא שיתן מדקריא שכיר) היינו רק בתורת חיוב עליו ולא בתורת חיוב דמים להעבד כיון דעיקר המצוה הוא לא ישלחנו ריקם דהחיוב על האדון שלא ישלחו ריקם וא"כ איך שייך לומר שיזכה האב בהמצוה:

שיש על האדון שלא ישלחנו ריקם ומשו"ה אם לא הגיע לידה לא יוכל האב להוריש לאחין שהרי גם היא לא זכתה עדיין בשום חיוב ולא דמי לנערה בחיובי דאונס ומפתה דהתם נתחייב בחיובי דמים. ויש לה חיוב דמים עליו. וכל זה הוא קודם שנתן לה ההענקה. אבל כשנתן לה הרי הם דמים בידה וא"כ פריך הכ"מ שפיר כמו דאמרינן בחיוב שנתחייב לה אחד. זוכה האב בהחיוב ומורישו לאחין. א"כ ההענקה שהגיע כבר לידה אמאי לא יזכה האב להוריש לאחין. וע"ז תירץ דבאמת היכא שבא לידה גם הרמב"ם מודה דזוכה האב דבא לידה כבא לידו דמי. (ועיין בדברינו להלן דף פ"ט), ולפי"ז יתיישב שפיר הירושלמי דכרמו פרט להקדש שהביאנו לעיל דמשמע דאילו לא כתב קרא כרמו פרט להקדש הוה אמינא שאם יש חוב הקדש מוקדם לחוב נזקין מאוחר חוב הנזקין קדים ואילו רה"ג ס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר מאוחרת. ותירצנו משום דהירושלמי ס"ל שלד"א דע"כ ס"ל כן דהרי הכא בקרא מה"ת קיימינן ואי נימא שעבודא דאורייתא הלא מן התורה מלוה ע"פ כמלוה בשטר היא. אכן לפי הנ"ל לא אצטריך לכל זה דבאמת הירושלמי יכול לסבור שעבודא דאורייתא אלא דכ"ז הוא דוקא היכא שמחויב בדמים כבר אמרינן דלחיוב דמים נשתעבדו הנכסים. אבל היכא דאין עליו כלל חיוב דמים לא שייך כלל לומר שישתעבדו הנכסים למצוה דרמי על גופו (אם לא במלוה הכתובה בתורה למאן דאית ליה ככתובה בשטר דמי כמו שיבואר להלן) כמו דלא שייך למימר שישתעבדו הנכסים למצות סוכה. והנה היכא דאמר הרי עלי מאה מנה לבדק הבית אי לא כתב קרא כרמו פרט להקדש הוי אמרינן אימתי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דבדבורו נעשה קנין דוקא במקדיש דבר ואומר שהדבר יהי' להקדש אבל היכא דאמר הרי עלי בכה"ג לא מצינו שיעשה אמירתו לגבוה קנין שעבוד להקדש. דבאמת נוכל לומר דבהקדש לא שייך שמחויב דמים להקדש ורק דברים וחפצים יוכלו להתקדש דכן הוא דין התורה אבל היכא דאמר הרי עלי ליתן דבר מה להקדש מחויב הוא לקיים נדרו משום לא יחל דברו שמוטל עליו חיוב לקיים מה שנדר. כמו באמר הרי עלי שלא אוכל דבזה לא שייך קנינים רק חיוב לקיים מוצא שפתיו וכמו באומר אשכם ואשנה פרק זה. אבל לא שהקדש קנה קנין שעבוד דמים עליו דלא נתחייב דמים להקדש דבכה"ג לא מצינו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היכא דלא שייך שהדבר יהי' הקדש דשעבוד לא שייך למימר שיתקדש וגם נוכל לומר שכונתו לא הי' כלל להתחייב דמים רק חיוב עליו לקיים מוצא שפתיו והוי דומי' דנשבע אחד לתת דבר מה לחבירו דאף שעליו מוטל לקיים שבועתו אבל חבירו אין לו כלום עליו דמשו"ה אמרינן (בסימן פ"ג) דאם אחד תובע לחבירו נשבעת ליתן לי דבר מה והוא כופר אין משביעין אותו ע"ז משום דלא הוי כפירת ממון (עי"ש בש"ך ס"ק פ"א) רק שעליו רמיא מצוה לקיים שבועתו וכן מן יורשיו אינו יכול לגבות א"כ אלו הי' הדין בהקדש כן היינו שאם אמר הרי עלי מנה להקדש לא קנה הקדש קנין חיוב דמים רק שעליו מוטל חיוב לקיים נדרו מדין לא יחל והלך אח"כ והזיק בודאי דהנזקין היו קודמין להקדש שהרי הנכסים נשתעבדו לחוב הנזקין ולהקדש לא נשתעבדו הנכסים ובחוב כזה גם מאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מודה דהמלוה בשטר המאוחרת קדמה לגבות משו"ה אצטריך כרמו פרט להקדש היינו דאשמעינן קרא דכמו דאמרינן במקדיש חפץ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ה"נ בהקדש כשאמר הרי עלי מאה מנה לבה"ב הוי כמסירתו להדיוט היינו כמו שהקנה להדיוט חוב עליו על מאה מנה ויש עליו חיוב דמים להקדש ואשמעינן קרא דלא דמי לנשבע לחבירו ליתן דהתם בהדיוט לא נשתעבדו הנכסים אבל בהקדש נשתעבדו הנכסים משו"ה קדם ההקדש לגבות:

ומעתה נבוא ליישב גם מה שקשה על הב"י איך אמר דאף שקדם חוב הפדיון לחוב הבע"ח עכ"ז גובה הבע"ח קודם הלא הוא ס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת לגבות למלוה בשטר מאוחרת. ועוד הקשינו אמאי סתים דבריו דמשמע אף בחוב בע"פ ג"כ הדין כן וזהו תימא. אכן לפי מה שבארנו יתיישב בטוב דהנה זה פשוט דהחילוק שבין מ"ד שעבודא דאורייתא למ"ד לאו דאורייתא דלמ"ד דאורייתא היינו שהחיוב לשלם מוטל על הנכסים וא"כ יש להמלוה קנין שעבוד בהנכסים לגבות מהן משו"ה גובה מן הלקוחות. ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ס"ל דהחיוב הנהו רק אכתפא דגברא ולא על הנכסים ואין להמלוה קנין בהנכסים לגבות מהן משו"ה אינו גובה מהלקוחות שהרי הלקוחות לא נתחייבו אליו. (לפי"ד ההסבר הזה הוא פשוט מאד וא"כ תמוה מאד דברי המהריט"א שמקשה שם איך אמרינן לר"י דטריף מן המשועבדים הרי משעבדי קרקע הם ואין פודין בקרקעות ע"ז תירץ דכמו דהבכור בעצמו מחויב למכור קרקע וליתן דמים אף דבשאר חוב אינו מחויב למכור ולהביא דמים. בפדיון בכור מחויב הבכור בעצמו למכור הקרקע ולהביא הדמים הכי נמי מחויב הלוקח למכור הקרקע וליתן לכהן הדמים ודבריו אלה משוללי הבנה מאי שייכא דהלוקח לחיוב הבכור דאם נימא דכמו שהוא חייב כן הלוקח הנהו מחויב א"כ גם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא עכ"פ הוא בעצמו מחויב לשלם. וא"כ יתחייב הלוקח ג"כ אע"כ דמאי איכפת ליה להלוקח מה שהמוכר חייב הא לא נכנס תחתיו להיות חיובי המוכר עליו. והא דלמ"ד שעבודא דאורייתא גובה מן הלקוחות הלא לא משום שהלוקח מחויב אלא משום דאית ליה קנין שעבוד בהקרקע. וא"כ כיון שאין פודין בקרקעות נהי דהבכור בעצמו הי' מחויב למכור את הקרקע ולתת דמים להכהן אבל הלוקח מדוע יהי' חייב למכור אבל לפי מה שביארנו לעיל דהבכור בעצמו הנהו מורשה של כל הכהנים לא קשה מידי קושיתו שהרי הלוקח לקח קרקע המשועבדת לכהן למכרה וליקח דמים בעד הפדיון ומשו"ה המורשה יכול למכרה ולתת הדמים לכהן. וזהו פשוט דזהו כונת התוס' בשבועות (דף י"ד ע"ב) ד"ה בכל שכתבו וז"ל ואזל כהן וטריף הנך משועבדים לאו דמפרק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמים לכהן. כונתם שהבכור יתן לכהן ולא כמו שפירש המהריט"א שהלוקח ימכרם ויתן לכהן דלוקח בודאי אינו מחויב למכור וליתן הדמים). ומשו"ה דעת הרב האי שהמלוה ע"פ קדים שהרי כיון דמן הדין משועבדים הנכסים להמלוה בע"פ ושעבודו קדים להמלוה בשטר משו"ה קדים לגבות. וכבר ביארנו דדוקא בדבר שהוא מחויב ליתן דמים בזה אמרינן נשתעבדו הנכסים לחיוב הדמים אבל בדבר שרק מצוה על גופו כמו בנשבע ליתן להדיוט דלא נשתעבדו הנכסים וכן בהקדש אילו לא כתב קרא כרמו פרט להקדש אם אמר הרי עלי מנה לבה"ב לא הי' רק חיוב עליו לקיים דברו מדין לא יחל ולא הי' קנין שעבוד בהנכסים להקדש ובכה"ג גם הרב האי גאון מודה דחוב בשטר המאוחר קדם לגבות לחוב כזה שהרי לא נשתעבדו לו הנכסים א"כ בפדיון בנו הלא אין מוטל עליו חיוב דמים ליתן לכהן אלא דמוטל עליו לקיים מצות פדה תפדה ומשו"ה איתא ברמ"א ביו"ד (סימן ש"ה) דאין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין בי"ד פודין בלא האב. ואם כי הרעישו הש"ך והט"ז על זה דהא קיי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותן נ"ל דלא קשה מידי דנהי שאם הי' חיוב מן התורה ליתן דמים לכהן אז הוה אמרינן שלוחו של אדם כמותו מה לי אם נותן בעצמו או ע"י שלוחו. אבל כיון דעיקר החיוב הוא המצוה לפדות הבן מיד הכהן אלא שאמרה התורה שהפדי' היא הוא הכסף שנותן לכהן תחת הבכור וזה ודאי שאם במשך הזמן נתן חמשה סלעים לכהן ולא אמר לפדיון אף שמצות אין צריכות כונה בכ"ז לא יצא ידי חובתו שהרי תפדה אמר רחמנא והאי לאו פדיון הוא בשלמא אילו הי' כתוב בתורה תתן חמשה סלעים לכהן אז הוה אמינא הרי נתן ויצא ידי חובתו אף שלא כיון אבל השתא שכתבה התורה תפדה הלא עיקר המצוה הפדי' לא נתינת הה' סלעים וא"כ כמו שאינו יכול לשלוח שליח להניח תפילין כן אינו יכול:

לשלוח שליח לקיים מצות פדי' שעליו כיון דעיקר מצות פדי' איננה הנתינה שהוא נותן לכהן ה' סלעים אלא עיקר המצוה היא מעשה הפדי' מה שהוא נותן ליד הכהן החמש סלעים ואומר זה לפדיון בני והוי כמצות נטילת אתרוג ולולב שהמצוה היא רק הנטילה בעצמה. וכמו כן בפדיון הבן עיקר המצוה היא מעשה הפדי' ולא הכונה שיהי' נפדה הבן כמו פדיון פטר חמור שהרי מתחלה לא הי' על הבן קדושה ולאחר הפדי' לא נסתלק מעליו שום קדושה ואיסור א"כ עיקר המצוה היא מעשה הפדי' לבדה ועל מעשה המצוה לא מצינו שלוחו של אדם כמותו. ומשו"ה ס"ל לרמ"א דאינו יכול לעשות שליח לקיים מצות הפדי':

נמצא כיון דעיקר מצות פדי' איננה החיוב ליתן לכהן ה' סלעים חלא מעשה הפדי' א"כ לא שייך שישעבדו נכסים למצוה דרמי על גופו והוי כמו נשבע ליתן לחבירו דבר מה דאינו חל שעבוד על הנכסים. אלא דמאן דס"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' הרי אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא א"כ בכל חובות דעלמא לא מוטל חיוב אלא על הגוף לא על הנכסים. עכ"ז אמרינן ככתובה בשטר דמי. ולכאורה בשלמא שטר משו"ה משתעבד שהרי בשטר מקנה הנכסים אבל כשכתובה בתורה במה הקנה הנכסים כיון דכל החיובים הוא על הגוף לא על השדות. ועכצ"ל שכיון שכתובה בתורה שיעבדה התורה השדות לכל חיוב שמחויב הוא לשלם. לזה שיעבדה התורה שיגבו מן הנכסים. משו"ה אמר ר"י אף דפדיון הוא חוב הגוף לא על הקרקע עכ"ז כיון שכתובה בתורה שיעבדה התורה הנכסים לכל חיובי הממון שהטילה התורה על הגוף ואע"ג דהיכא דנשבע ליתן לחבירו דבר מה לא נשתעבדו הנכסים ואין גובין מן היורשים. אבל חיובים כזה שהתורה הטילה עליו שיעבדה התורה הנכסים לזה ומשו"ה לדידי' גם לחוב הפדיון נשתעבדו הנכסים וגובה מן המשועבדים. משא"כ לרבנן דס"ל לאו ככתובה בשטר דמיא א"כ נשאר הדין דלחוב כזה שאיננו חיוב דמים רק מצות הגוף לא נשתעבדו הנכסים. ומשו"ה אם יש מלוה בשטר מאוחרת וחוב הפדיון המוקדם מלוה בשטר קודמת לגבות שהרי לחוב הפדיון לא נשתעבדו כלל הנכסים והוי כמו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דלדידי' מודה רב האי גאון שהמלוה בשטר קודמת. ומשו"ה שפיר סתים הב"י וכתב שאף שחוב הפדי' קדים לחוב הבע"ח עכ"ז בע"ח קודם, ומדסתים משמע דאף בחוב בע"פ ג"כ הדין כן. ולפי מה שבארנו יתיישב היטב שהב"י לטעמי' דס"ל כרב האי דמלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת המלוה ע"פ קדים משום דלהמלוה ע"פ נשתעבדו הנכסים. וא"כ הכא כשהי' לזה חוב הפדי' וחוב המלוה ע"פ הלא לחוב הפדי' אינן משועבדין הנכסים כיון שהחיוב הוא חוב הגוף לפדות את הבן לא חיוב של דמים עליו ולבעל מלוה ע"פ משועבדין הנכסים משו"ה קדם חוב הבע"ח אף שהוא מלוה ע"פ לחוב הפדי' אחרי שלזה נשתעבדו הנכסים ולזה לא נשתעבדו ואדרבה אלו לא הוה סבירא ליה להב"י כרב האי גאון לא הוה אמר האי דינא דאפילו קדם חוב הפדי' לחוב הבע"ח מ"מ הבע"ח קדים אלא דוקא בחוב בשטר אבל לא בחוב בע"פ שהרי כיון דלבע"פ לא משועבדין הנכסים שוין הם לענין גבי' חוב הפדי' וחוב המלוה. אבל כיון דס"ל כרב האי גאון דגם לחוב מלוה ע"פ ג"כ משועבדין הנכסים. אף דאמרו רבנן שלא יגבו מן הלקוחות הוי רק דין שלא יגבו מן הלקוחות ולא שסלקו שעבוד מהנכסים משו"ה חוב מלוה ע"פ גם כן קדים לחוב הפדי' כיון שלחוב המלוה על פה משועבדין הנכסים ולחוב הפדי' אינם משועבדים:

ולפי"ז דאף על גב דרבנן תקנו שלא יגבה מן הלקוחות. לא שסלקו השעבוד מהנכסים אלא שעשו תקנה שלא יגבו מן הלקוחות והשעבוד עומד בתקפו. נמצא דבשעה שעושין שטר לא שהשטר יעשה שעבוד שהרי גם בלא שטר ישנו שעבוד על הנכסים אלא שהשטר עושה קול שעל ידו יוכל לגבות מן הלקוחות א"כ אינו צריך שהלוה יקנה את השטר להמלוה שהרי אינו שטר מקנה וכסברת התוס' בגיטין שהביאנו למעלה ומשו"ה לא הביא הרמב"ם האי דינא בקדיש בשט"ח דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה דהרמב"ם לטעמי' שגם הוא ס"ל כסברת הרב האי דמלוה ע"פ קודמת למלוה בשטר מאוחרת הרי דגם למלוה ע"פ משועבדין הנכסים והשטר לא הוי שטר מקנה שאין מועיל אלא לעשות קול א"כ לא הקנה הלוה להמלוה את הנייר וא"כ כשיקדשה המלוה בשטר כיון דחששה שמא ימחול הרי גם השטר תצטרך להחזיר שהרי אין לה קנין בהנייר כיון שגם המלוה אין לו קנין בהנייר. אלא זהו דוקא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא אבל אם נימא שעבודא לאו דאורייתא א"כ המלוה אין עושה שעבוד והשטר הוא העושה שעבוד וא"כ הוי השטר שטר מקנה וא"כ הקנה הלוה להמלוה קנין בהנייר דהיכא דהוי שטר מקנה צריך שיקנה הקונה גוף השטר א"כ בקידושין גבי התקדשי בשטר לפי הס"ד דסבר דמיירי בשט"ח דאחרים לא הקשה דרבנן אדרבנן אמאי אמרו שמין את הנייר דהתם דבעי למיפרך לימא כתנאי על רב דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא לא מצי למפרך דרבנן אדרבנן דאם נימא דאית להו שעבודא לאו דאורייתא א"כ שט"ח הוי שטר מקנה וקונה המלוה את הנייר וא"כ אף אם ימחול את החוב לא תצטרך להחזיר את הנייר שהרי הקנין שהי' להמלוה הקנה לה וקנין שיש לה בהנייר לא נפקע ע"י מחילתו משו"ה פריך דר"מ אדר"מ דזה בודאי קשה לכו"ע. אבל הרמב"ם דפסק שעבודא דאורייתא שפיר פסק דאין קנין להמלוה בהנייר וממילא אם קדשה בשט"ח אינה מקודשת אף אם יש בהנייר שוה פרוטה אבל הפוסקים דס"ל שאם מכר שט"ח לחבירו ומחלו אין הלוקח מחויב להחזיר גוף הנייר סבירא ליה כהרי"ף דפליג על דברי רב האי וס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת מלוה בשטר קדים. לדידהו נוכל לומר דרבנן תקנו שהלואה לא יעשה שעבוד נכסים אף שמן התורה הלואה עושה שעבוד דשעבודי' דאורייתא רבנן תקנו שלא יעשה שעבוד ומשו"ה אין גובה המלוה ע"פ נגד מלוה בשטר שהרי כיון שמשועבדים הם למלוה בשטר אין מלוה ע"פ גובה מן המשועבדים. ולדידהו בפשוט ניחא מה שרבא מביא ראי' מזקן שהי' מלוה לכל בני הכפר והי' כותב בכתב ידו דמוכח לכאורה מכאן דגם שט"ח בעינן שטר מקנה ולא ס"ל תירוץ התוס' שהביאנו לעיל דקושית רבא היא משום דמסתמא היו עושים עמו ג"כ טובות והיו נותנים לו שדות כו' דזהו דחוק דדילמא לא קבל הזקן מהם כלום ואם קיבל עשה קנין חליפין או חזקה. ומשו"ה הוכיחו דהשטר הוי שטר מקנה וא"כ שפיר הביאו ראי' מגמ' קידושין הנ"ל שאם מחל שט"ח אין הלוקח מחויב להחזיר השטר שהרי לדידהו שס"ל דרבנן תקנו שמלוה ע"פ לא יעשה שעבוד א"כ השטר הוא שטר מקנה. ויש לומר דבזה פליגי שני הסוגיות ב"ב (קע"ו) וסוגיא דקידושין (דף י"ג) דבב"ב (קע"ו) אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מהלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת ואינו גובה מהלקוחות דלית ליה קלא ואילו בקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואין גובה מהלקוחות דלית ליה קלא. ונוכל לומר דפליגי בזה דסוגיא דב"ב סבירא לה ג"כ דרב פפא ס"ל שעבודא דאורייתא מדקאמרה טעמא שאין גובין מן הלקוחות הוא משום דלית ליה קלא אעפ"כ כיון שמפני תקנת לקוחות עשו רבנן תקנה שלא יחול השעבוד כלל ע"י הלואה וא"כ כיון שלא חל כלל השעבוד לא הי' לו לגבות אף מן היורשין אלא מפני שלא תנעול דלת בפני לאוין משום הא גובין מן היורשין. וסוגיא דקידושין ס"ל דרבנן לא תקנו שלא יחול כלל השעבוד על מלוה ע"פ רק עשו תקנה שלא יגבו מן הלקוחות נמצא הא דגובין מן היורשין הוא מן הדין והפוסקים שפסקו דאין צריך הלוקח להחזיר השטר כשמחל המוכר דס"ל שהשטר הנהו שטר מקנה תפסו לעיקר את סוגית ב"ב כיון דהיא נאמרה במקום עיקרא דדינא וכדמוכח מקושית רבא, והנה לגבי נזקין אם גובין מן המשועבדין שנשתעבדו קודם:

שעמד בדין ג"כ תלי' בזה אם נימא שרבנן סלקו השעבוד מהלואה ותקנו רק שמלוה בשטר היינו מלוה דאית לה קלא יגבה מן הלקוחות א"כ גבי נזקין קודם שעמד בדין לאו מלוה היא ורבנן תקנו שלא יחול שעבוד רק מלוה דאית ליה קלא וכשעמד בדין רק אז חל השעבוד שאז הוי מלוה דאית ליה קלא וכדביארנו לעיל דעמד בדין מועיל שנעשה אז הלואה. אבל אם נימא דרבנן לא סלקו שעבוד רק תקנתם היתה שלא יגבו מן הלקוחות היכא דלית ליה קלא א"כ בנזקין דאית ליה קלא אף קודם שעמד בדין גובין מן המשועבדים כיון דלהנזקין משועבדים הנכסים ותקנתא דלקוחות לית כאן כיון דאית ליה קלא והוי כמו מלוה ע"פ דגובה נגד מלוה בשטר המאוחרת כיון דליכא תקנתא דלקוחות. דרק היכא דאיכא תקנתא דלקוחות תקנו שלא יחול השעבוד. נמצא דהפוסקים דגם בנזקין אין גובין ממשועבדים קודם שעמד בדין סוברים להלכה כסוגית ב"ב וכדמוכח מסוגיא דגיטין מרבא שרבנן סלקו שעבוד מהלואה ורק במלוה בשטר יש שעבוד. והא דקאמר הכא ש"מ לוה כו' היינו דתקשה מהכא למ"ד שהתקנה היתה רק שלא יגבו מן הלקוחות אבל את השעבוד לא סלקו וגובה מן הדין דלדידי' לוה ומכר נכסיו מן הדין גובה ורק מטעם תקנת הלקוחות אין גובין וא"כ בנזקין דליכא תקנת הלקוחות אף אם מכר נכסיו ואח"כ בא לבי"ד יגבו. ומדקתני בפני בי"ד פרט למכר נכסיו ואח"כ בא לבי"ד מוכח דלוה ואח"כ מכר נכסיו עתה שעשו רבנן תקנה שלא יגבו מהלקוחות סלקו שעבוד לגמרי ועתה מן הדין אין גובין אם לא במלוה בשטר ומשו"ה בנזקין ג"כ אין גובין ודחי דאין ראי' מכאן דבפני בי"ד פרט לבי"ד הדיוטות אבל לדינא אה"נ דפסקינן הכי ומשו"ה סברי להנך פוסקים דגם בנזקין אין גובין מן המשועבדין אבל הפוסקים שפסקו דבנזקין גובין ממשעבדי ס"ל דהתקנה היתה רק שלא יגבה מן הלקוחות היכא דלית ליה קלא ולא שסלקו השעבוד נמצא בנזקין דאיכא קלא בכה"ג לא הי' תקנה כמו שלא הי' תקנה לגבי יורשין: (הערה:

הנה ביארנו דעת הרמ"א דגבי פדיון אין מועיל שליח. והקשה בשער המלך. א"כ אמאי אמרינן בנתן החמש סלעים ע"מ להחזיר אם לא החזיר בטל הנתינה. הא כל מעשה שאין יכול לקיים ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים. לענ"ד לא קשה. דהטעם שאין יכול לפדות ע"י שליח הוא משום המצוה דאין עושין ע"י שליח והכא לא הנתינה המצוה אך הפדי' המצוה. אבל עכ"פ בלא הקנאת המעות לא חל הפדי'. נמצא אף דהכא אין יכול לעשות הקנאה ע"י שליח משום דהאי הקנאה בלא הפדי' לא יצא היינו דהפדי' לא יצא. אבל הקנאה בעצמה הוא דבר שיוכל לעשות ע"י שליח. וא"כ הכא איננו מתנה על הפדי'. אלא על הקנאת החמש סלעים ובודאי דעל ההקנאה יכול להתנות. דאטו אם הכא ע"י ההקנאה יכול הוא לקיים מצות הפדי'. משו"ה ישתנה דין ההקנאה. נהי דעל הפדי' אין יכול להתנות. אבל על ההקנאה אמאי לא יהי' בידו להתנות. ועיין בחידושי רע"ק וכמעט דברינו כדבריו אלא שהוא ביאר רק אם נימא דיכול להקנות ע"י שליח. והוא בעצמו אומר במעות הללו אני פודה. אכן לדברינו אף אם נימא דאין מועיל לא קשה ודו"ק):

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה