אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן יא

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן יא

סימן י

סוגיא דקדשים קלים ממון בעלים. וסוגיא דעיר הנדחת. ויתבאר חילוקים בין ממון בעלים. ובין גוף הדבר של מי. וחילוקים בעיר הנדחת בין שלל לגוף הדבר:

(א: ) גמרא נכסים שאין בהן מעילה מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא א"ר יוחנן בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. והנה הלחם משנה (בפ"ח מהלכות נזקי ממון) הקשה דברי הרמב"ם אהדדי. דאיהו כתב קדשים שחייבין בהן מעילה אין בהן דין נזקין. הרי דבאלו שאין בהן מעילה יש בהן דין נזקין. ומשום דר' אבא דאמר שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן רבא שאמר תודה שהזיקה גובה מבשרה ס"ל כר' יוסי הגלילי. משו"ה פסק הרמב"ם כר' יוסי הגלילי. והביא ג"כ דין דרבא ודר' אבא. והקשה הלח"מ א"כ איך כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות גניבה) הגונב קדשים מבית בעלים בין ק"ק בין קדשים קלים ה"ז פטור מן הכפל. ולדברי הרמב"ם הא קדשים קלים ממון הדיוט הוא ומקרי רעהו ותירץ דהתם גבי גניבה איכא מיעוטא אחרינא וגונב מבית האיש דמיעט הכל ולכך הביא הרמב"ם אח"כ ההוא קרא דוגונב ולא סמך אקרא דרעהו דלעיל עכ"ד הלח"מ. והדברים תמוהין דאם נימא דמקרא דוגונב מבית האיש ממעטינן. אף דבר שהוא ממון בעלים. א"כ איך סבר ר' שמעון הגונב קדשים שחייב באחריותן חייב בכפל משום דס"ל גורם לממון כממון דמי. נהי דממון הוי עכ"פ נמעט מוגונב מבית האיש ואף רבנן לא פליגי עלי' דר' שמעון אלא משום דס"ל גורם לממון לאו כממון אבל אי הוי ס"ל כממון דמי היו מודים דחייב כפל הרי דאם נסבור דהוי ממון בעלים. לא ממעטינן מוגונב מבית האיש. וא"כ קשה דברי הרמב"ם כיון דפסק קדשים קלים יש בהן דיני נזקין הרי דפסק כרבי יוסי הגלילי. ואיך פסק דפטור מכפל הגונב קדשים קלים. ועוד נראה בעיני תמוה דאיך נימא דהרמב"ם פסק כרבי יוסי הגלילי. א"כ אמאי לא הביא בפסקיו דין דרבי יוסי הגלילי דהכופר בקדשים קלים מחויב קרבן. וכן מוכרח דהרמב"ם לא פסק כרבי יוסי הגלילי. דבפ"ג מהלכות נחלות דמנה הרמב"ם דברים שהבכור נוטל פי שנים השמיט דנוטל במוקדשים פי שנים דבגמ' (ב"ב קכ"ג) בברייתא איתא דבכור נוטל פי שנים במוקדשין ופרכינן שם מוקדשין לאו דידי' נינהו. ואמרינן בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי ומדהשמיטה הרמב"ם הרי דלא פסק כרבי יוסי הגלילי. וגם עי' בקצוה"ח מה שהקשה מהא דפסק הרמב"ם המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ובפסחים אמרינן דהיינו דלא כר' יוסי הגלילי:

ב ונראה לי לתרץ דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ד מהלכות עכו"ם) דמעשר וכסף מעשר שני שבתוך עיר הנדחת יגנזו. והקשה הלח"מ ז"ל שם בברייתא ורב חסדא מוקי לה להך ברייתא במעשר של עיר הנדחת שנכנס לירושלים ונפל מחיצת ירושלם דאי חוץ לירושלים ממון גבוה הוא וירושלם עצמה אינה נעשית עיר הנדחת. וע"כ בעיר אחרת היא ונפל מחיצות כדי שלא תקלוט מחיצות ורבינו לא ביאר זה והוא ז"ל פסק כרב חסדא במעשר שני בגבולין דממון גבוה הוא שכן כתב (בהלכות בכורות פרק ששי) עיסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה משמע דבגבולין ממון גבוה הוא ופטור וא"כ הוי ליה לבאר כן ולא ידעתי למה עכ"ד הלח"מ. והיא לכאורה קושיא עצומה. עוד קשה לי דקדוק על הרמב"ם דהרמב"ם כתב למעלה דקדשי בדק הבית של עיר הנדחת יפדו ואח"כ שורפין אותן:

א"כ אמאי לא כתב הרמב"ם גם גבי מעש"ש שפודין ואח"כ שורפין. ועיין שם בהשגת הראב"ד שהקשה אמאי שורפין אותן שלל שמים הוא ולא חל עליו איסור:

ג עוד קשה לי על הרמב"ם איך פסק דמע"ש של עיר הנדחת יגנזו דמשמע מדברי הלח"מ דאילו הי' מבאר הרמב"ם דמיירי בנכנס לירושלים ונפל מחיצות הי' ניחא דס"ל מעשר שני בירושלים ממון הדיוט. והדברים תמוהים דהרי הרמב"ם פסק מע"ש ממון גבוה הוא והאי דפסק (בפ"י מהלכות בכורים) דעיסה של מעשר שני בירושלם חייבת בחלה. הטעם דס"ל כמאן דאמר בסוכה (דף ל"ה) דמשום היתר אכילה מקרי לכם. וכמבואר בארוכה שם בכ"מ בשם הר"י קורקוס. אבל בודאי ממון גבוה הוא וכיון דממעטינן שללה ולא שלל שמים. א"כ אמאי אסור בעיר הנדחת מע"ש כיון דשלל שמים הוא. והנה רש"י שם בסנהדרין (דף קי"ב) פירש הטעם דאמרינן גבי תרומה וגבי מע"ש יגנזו. וקשיא ממ"נ אם ממון גבוה הוא יהא מותרים. ואם ממון הדיוט הוא יהיו נשרפין כדין עיר הנדחת. ופירש רש"י הטעם דאין נשרפין דכיון דקודש הוא לא מזלזלין בהו כולי האי. והדברים תמוהים כיון דמצות עשה מן התורה הוא לשרוף. שע"כ ממון הדיוט הוא מדנאסרין. וא"כ יש מצות התורה לשרפם בכלל שלל עיר הנדחת ואיך מדחינן מצות עשה מן התורה משום דלא מזלזלין בתרומה ומע"ש ועדיפא מינה אמרינן בפסחים דכשיש על התרומה איסור מה"ת לאכול. כיון דאסור לאכול אין על זה כלל דין דמשמרת תרומותי ומותר לטמאותן ביד. ושורפין אותן ולא אמרינן כיון דקודש נינהו לא מזלזלין בהו:

(ד: ) וליישב כל זה נראה לי דהנה בסנהדרין שם אמרינן ר"ש אומר בהמתן ולא בהמת בכור ומעשר כו' ואמרינן אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתך אלא בתורת בכור ומעשר. הרי דר"ש ס"ל דכיון דיש ע"ז דינים איך לאכול לא מקרי בהמתך. אבל אנן פסקינן כת"ק דאף דיש ע"ז דינים איך לאכול. מקרי בהמתך. כיון דהוא שלו והזכות איך לאכול ניתן לו. והנה בעיר הנדחת כתוב קרא החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ כו' ושרפתה באש את העיר ואת כל שללה. והנה הא דעיר הנדחת נאסר בהנאה ילפינן מהחרם שתעשה חרם. ומצות שריפה מושרפתה כו' והא דממעטינן שללה ולא שלל שמים. היינו רק היכא דשלל שמים נינהו אז אין על זה דין דתקבוץ ושרפתה כיון דהוא שלל שמים היינו שהממון ממון שמים. אבל מדין בהמתה לא אימעוט שכיון שהדין לאכול הוא שלו ומקרי בהמתו. ומעתה מיושב שפיר מאי שמע"ש יגנוז ולא נשרף דבאמת מע"ש שלל שמים הוא דהרי מע"ש ממון גבוה הוא אלא דאע"פ ששלל שמים הוא אבל היתר אכילה לא שייך במע"ש שהרי הוא יכול להעלות לירושלם ולאכול ולא אחר ומשו"ה מקרי בהמתך. ומשו"ה דין דהחרם שייך בהו ונאסרין ובעי גניזה. אבל אין חיוב לשורפן. דגבי מצות שריפה כתיב שללה ולא שלל שמים. וכיון דממון גבוה משו"ה אין נשרף ובעי גניזה ולא שריפה ואילו לא היה כתוב אלא חד מיעוט שללה לא הייט ממעטים רק היכא דהממון הוא ממון גבוה כמו מע"ש. אבל היכא דהממון ממון הדיוט כמו תרומה ביד כהן אף דיש על זה קדושה הי' שורפין. אבל כיון דכתב רחמנא גבי מצות שריפה תרי מיעוטי חד ואת כל שללה תקבוץ. וממעטינן שללה ולא שלל שמים. וחד ושרפתה כו' ואת כל שללה. דבא ג"כ למעט שללה ולא שלל שמים. משו"ה ממעטינן אף היכא דהממון הוא ממון הדיוט כיון דיש על זה קדושה. משו"ה לא שורפין שהרי מיעט רחמנא שללה ולא שלל שמים היינו דשרפינן דוקא דברים שאין עליהם קדושה כלל. אבל נהי דאין עליהם מצות שריפה אבל מדין החרם לא אימעוט שהרי בהמתה נינהו ואף כתבי הקודש ממעטינן מדין שריפה כיון דיש עליהן קדושה:

ה לפי"ז מיושב נמי קושית כראב"ד שהקשה אמאי פסק הרמב"ם דבכור בע"מ נהרג דבכלל בהמתך נינהו דהרי ר"ש אמר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר. ור"ש לא בא אלא לפרש ולא פליג את"ק עיין שם בכ"מ ע"כ אי אפשר לומר כן דמדקאמר הת"ק דמע"ש יגנזו. ע"כ דס"ל דאף דנאכל בתורת מע"ש אעפ"כ בהמתו נינהו. ולפי"ז ג"כ מיושב מאי שפסק הרמב"ם דמע"ש יגנז ולא פירש דמיירי דוקא בנכנס לירושלם ונפל מחיצות כדאיתא בגמ'. אכן לדברינו ניחא דנהי דפסק הרמב"ם. דמע"ש בגבולין פטור מן החלה. היינו דבעינן שיהי' ראוי לאכול. דכל שאינו ראוי לאכול לאו לחם הוא. וכיון דבגבולין אסור לאכול. לאו לחם הוא דאין לומר דטעמא משום דבגבולין ממון גבוה הוא דהרי גם בירושלם ממון גבוה. וע"כ כיון דההיתר אכילה שלו מקרי לכם. (דע"כ הכונה מה שההיתר אכילה הוא שלו אבל אילו לא היה לו רק רשות איך שייך לקרות עריסותיכם. וע"כ הכונה דההיתר אכילה הוא שלו). אבל בגבולין כיון דאין ראוי לאכול לאו לחם הוא. אבל גבי עיר הנדחת כיון דהמעשר שלו ובהמתו מקריא חל על זה דין דהחרם לאסור בהנאה. אך כ"ז דוקא אם נימא דאף דמעשר ממון גבוה. משום היתר אכילה מקריא לכם. אבל אם נימא דאם ממון גבוה הוא. אף שיש היתר אכילה לא מקריא לכם ממילא גבי עיר הנדחת. אם נימא דממון גבוה הוא גם בהמתו לא מקריא. ומשו"ה לרב חסדא דתלי פלוגתייהו דר"מ ורבנן באי מעשר ממון גבוה או ממון הדיוט הרי דלא ס"ל דמשום היתר אכילה מקריא שלו משו"ה פריך שפיר אי נימא דבגבולין ד"ה דממון גבוה הוא אמאי יגנזו. אבל הרמב"ם שפסק כמאן דס"ל דמשום היתר אכילה מקריא לכם. א"כ גבי מעשר אף בגבולין אף דממון גבוה הוא כיון דשלו הוא וההיתר אכילה הוא שלו בהמתו מקריא. אף דהממון הוא ממון גבוה:

ו ומיושב נמי מאי שהקשינו אמאי בקדשי בה"ב אמר הרמב"ם יפדו ואח"כ שורפין אותן ואילו במע"ש לא הביא הרמב"ם דפודין אותן ואח"כ שורפין. והנה הראב"ד הקשה. אמאי שורפין כיון דשלל שמים הוא לא חל איסור. אך מלישנא דהגמ' משמע כהרמב"ם מדקאמר קדשי בה"ב יפדו. ואי נימא דלא חל עלייהו איסור כלל. למאי קאמר יפדו הול"ל מותרין שהרי יש כמה קדשי בה"ב שהן עצמן ראוין. אלא ע"כ הכונה דמחויבין לפדות. והטעם נראה לי דקדשי בה"ב יש עוד לבעה"ב זכותים בהדבר. ומשו"ה מחויבים הבעלים להוסיף חומש ורק קדושת דמים נחתא על הדבר אבל הדבר עדיין להבעלים. ומשו"ה הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל דוקא אם הבעלים חללו ומשו"ה כתב הרמב"ם דגנב והקדיש אף קדשי בה"ב אין משלם תשלומי דו"ה. ולא אמרינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. וע"כ דגם בקדשי בה"ב יש שיור זכות להבעלי' והוי כאלו לא מכרו כולו וכיון דגוף הדבר עדיין של הבעלים הרי אמרה התורה תקבוץ את כל שללה. א"כ מצוה לקבוץ השלל ולשרוף. וכיון דע"י פדי' ישרף השלל מחויבין לפדות. אבל כ"ז הוא דוקא אם ע"י פדי' ישרף השלל. אבל אם ג"כ ע"י פדי' לא ישרף השלל. בודאי דאין מחויבין לפדות. והנה בהקדש כשפודין.. הרי דבר הנפדה נשאר של הקדש לגמרי בלא שום זכותים להבעלים אבל במע"ש הרי כשפודין הכסף גם של הבעלים א"כ נשאר שלל הבעלים הוא זכות הבעלים בהכסף. וממילא אין מחויב לפדות כיון שהכסף ישאר בלא שריפה שהרי בהכסף יש שלל שמים ושלל שלו ומשו"ה יגנזו:

ז היוצא לנו מדברינו דיש שני דינים. יש דין הכסף של מי הוא שלו או של גבוה. ויש דין הדבר בעצמו של מי היא או של גבוה או של הדיוט. והנה התוס' הכא בב"ק י"ב ד"ה ומחיים מי אמר הקשה אי מחיים לא אמר כ"ש לאחר שחיטה והנה רשב"ם פירש (בב"ב קכ"ג) דמשו"ה קדשים קלים לר' יוסי הגלילי ממון בעלים. משום דהבשר שייך להבעלים. ותמוה לי הדבר דהרי הכא אמרינן דהבשר זוכין הבעלים לאחר שחיטת משולחן גבוה ואיך נימא שמשום הכשר קדשים קלים ממון:

הבעלים אחרי דהבשר גופא אח"כ אינן שלהם. ע"כ נראה דהנה בקדשי מזבח. כיון דהוא בעלים להביא קרבן ולהתכפר בו. א"כ יש לומר או דהקרבן הוא כבר של מזבח. אלא שיש לו זכות להתכפר וממילא יש עליו שם בעלים. או אדרבא דנימא דבאמת אינו של מזבח אלא דעשאו לקרבן אבל הוא קרבן שלו והנה בקדשים שחייבין מעילה. ע"כ מדחייבה התורה מעילה דחיוב מעילה הוא נהנה מקדשי ה'. ע"כ דנתנה התורה שהממון של הקרבן הוא של ה' אלא דיש לו זכות בהקרבן להתכפר בו אבל בקדשים שאין בהן מעילה פליגי ר' יוסי הגלילי ורבנן. רבי יוסי הגלילי סבר דקדשים קלים ממון בעלים הוא. ולא נתנה התורה השור להקדש שיקרא שור של הקדש מדאין בהן מעילה וגם גוף הדבר הוא שלו. אלא כיון שעשאו קרבן לא יוכל לעשות בהן דבר אחר רק לקרבן אבל יכול למוכרו לאחרים. דשיווי הקרבן הוא שלו. ורבנן ס"ל דאף דלא נתנה התורה על זה מעילה אבל דין ממון אין כאן שכיון שעשאו קרבן אין הקרבן ממון. אף דגוף הבהמה הוא שלו. אבל דין ממון כבר אזל כיון שעשאו קרבן ואין לו לעשות דבר אחר רק להקריבו ולא למוכרו והנה ע"ז פריך ומחיים מי אמר פירש מאי שמפרש שמחיים ס"ל לר' יוסי הגלילי אף שמחויב להקריבו. לא אזל דין ממון מיני' ע"ז פריך מי אמר הרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכיון דחזי להקרבה לית לי' זכי' בגוויהו. דכל שמחויבין להקריבו הוא של מזבח. וא"כ ע"כ הא דאמר ר' יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא ע"כ מיירי לאחר שחיטה משום דהבשר דזכתה התורה לבעלים נעשה שלהם. ויש בידם לאכול והמשנה דהמקדש בחלקו ע"כ דלא כר' יוסי הגלילי ולא תסבור כי קא זכו משלחן גבוה. דנימא כיון דזכו זיכתה להם התורה שיהי' שלהם (ולא יסבור כדדיקינן בקדושין מוכל מנחה בלולה וכו') וא"כ מתניתין דמיירי בשור מחיים יקשה דהיא דלא כמאן. ומשני דהא דאמר דכיון דחזי להקרבה אין זכות בגוויהו היינו כהנים דבאו לזכות. ע"כ כ"ז שיש זכות להמזבח אינם זוכים כי על זה לא שייך זכות כיון דחזי להקריב. אבל היכא דגוף הדבר שלו. ורק שעשאו קרבן כמו בקדשים קלים בזה ס"ל דהוי ממון בעלים כיון דלא חייבה התורה מעילה. הרי דלא עשאתו התורה קדשי ה'. ורק כשהקריבו נעשה קרבן ה' ואז זוכה הבשר משולחן גבוה:

ח והנה בב"מ (דף צ"ט) אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבירו ואית בה חמשים תמרי אגב הדדי מזדבין בנ' נכי חדא. חדא חדא מזדבן בנ' להדיוט משלם חמשים נכי חדא כו' מתקיף לה רב ביבי בר אביי להדיוט אמאי משלם חמשים נכי חדא נימא ליה אנא חדא הוה מזבנינא להו אמר רב הונא ברי' דרב יהושע שמין בית סאה באותה שדה תנן. והקשה בתוס' תימא היכי מייתי ראי' ממקרקעי אמטלטלי דעל כרחך לא דמו שהרי הכא חביצא דתמרי אין שמין בששים אלא בפני עצמה. וי"ל דהכי מייתי ראי' כיון דמקילין כולי האי במקרקעי אין לנו להחמיר במטלטלין ולומר כל חדא וחדא הוו מזבנינא לי'. עכ"ד התוס'. וכמובן תירוץ התוס' דחוק דמי נתן גבולין להקל במטלטלין מבקרקע אם לא נוכל למילף בדבר אחד. א"כ יוכל להיות כי גם בדין זה דכל חדא לא ילפינן. ונראה לי דשאלת הגמ' הי' במזיק חבירו. אם שמין הדבר כמו ששוה אצל הניזק. או שמין מה ששוה למכור בשוק. וצריך לשלם בעד דבר שנמכר בשוק. וע"ז מביא ראי' דע"כ בנזקין שמין מה ששוה הדבר למכור דאם נימא מה שהוא אצלו היזק. א"כ איך שייך לומר שמין בית סאה באותה שדה אם נימא דעלינו לראות איך הוא ההיזק אצלו. אטו איש שיש לו מאה שדות והזיקו לו שדה אחת. האם אצלו היזק קטן. מאם לא הי' לו כ"כ שדות בודאי דלגבי' דידי' אין נפקא מינה בין אם יש לו מאה שדות. או אין לו רק שדה אחת ההיזק של השדה אחת הוא. ורק אם נימא דגבי מזיק אין שמין רק השיווי שהדבר שוה למכור לא השיווי שאצל הניזק אז שייך חילוקים. כי בשעה שקונה אדם האם נוכל לצמצם שווי הדבר. כשקונה אדם דבר איננו רואה חסרון קטן שיש בהדבר וקונהו. למשל אם אדם קונה בית חומה ובה חלון זכוכית אחד חסר. האם יפחות מסכום המכר בשביל חלון זכוכית בודאי דאין זה מדרך העולם אבל אם שברו לאחד חלון זכוכית האם נימא מי שיש לו בית חומה גדול כששברו לו הזכוכית האם לא עשה לו היזק. והנה בקרקע חזינן דאמרה התורה. ששמין באותה שדה. משא"כ במטלטלין לא כתבה התורה ששמין ע"ג דבר אחר ולא מצינו חילוק בין קרקע למטלטלין רק לענין זה איך ישומו אם ע"ג דבר אחר או בפני עצמה. אבל בזה הדין שמוכח מדאמרה תורה שמין ע"ג שדה אחר ע"כ דדין מזיק הוא לשלם שיווי הדבר ששוה למכור. לא מה ששוה אצל הניזק. דאם נימא דדין מזיק הוא לשלם השיווי שאצל הניזק אין נפקא מינה אם ישומו בפני עצמה. או ע"ג דבר אחר. בזה לא מצינן חילוק א"כ שפיר מביא ראי' מקרא דובער בשדה אחר דשמין ע"ג שדה דעיקר חידוש חידשה בשמין. אבל זה ממילא ידעינן דדין הנזק הוא מה ששוה למכור. א"כ כיון דחמשים שוה למכור נכי חדא משלם נכי חדא. דאף דלגבי' שוה חמשים דהא מזבין. דין נזק לשלם מה ששוה למכור לא מה ששוה אצל הניזק: עפי"ז מיושב שפיר קושית התוס' שהקשה איך אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה. הא רבא לא ס"ל דרבי יוסי הגלילי מדאוקי מתניתין נכסים שאין בהן דין מעילה כרבנן אכן לפי מה שבארנו למעלה לא קשה כלל דנהי דרבנן ס"ל דקדשים קלים לאו ממון בעלים הוא. אין הטעם משום דס"ל דקדשים קלים הוי הגוף של מזבח דזה בודאי לא אמרינן. מדלא חייבה התורה מעילה. ע"כ דלא הוי קדשי ה'. אלא דאעפ"כ אם כפר בקדשים קלים פטור מקרבן שבועה משום דלאו ממון בעלים הוא. פירוש כיון דרק קרבן שלהם הוא ואין בידו למוכרו ולא לעשות בו שום דבר ומשו"ה לאו ממון בעלים הוא היינו דלא שוה ממון למכור כיון דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ומשו"ה פריך שפיר נכסים שאין בהן מעילה מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי. דהיך אמרינן נכסים שאין בהם מעילה מחויב אם הזיק. אע"פ שהם קדשים קלים. ואין בהם לעשות אלא להקריב א"כ גבי היזק דהדין הוא דשיימינן כמו ששוה למכור. כיון דלרבנן אין שוה למכור. שאין בידו למכור קרבן. א"כ קרבן דלאו מדברים העומדים למכור נינהו. אמאי ישלם. ע"כ דאתיא כר' יוסי הגלילי דס"ל דממון בעלים. ומוכר עולתו ס"ל דקיים. משו"ה לדידי' אם הזיק קדשים קלים משלם והנה כל זה דאמרינן דלרבנן פטור היינו דוקא אם הזיק קדשים קלים. אבל אם קדשים קלים שלו הזיק. אף דרבנן ס"ל דלאו ממון בעלים הוא היינו דממון לא הוי. אבל הקרבן היינו גוף הדבר. הוי בודאי של הבעלים ובהמתו מקריא. א"כ כשהזיק שור של קדשים קלים הרי שור שלו הזיק ולכו"ע משלם. דדוקא לגבי הניזק בעינן שיזיקו דבר ששוה ממון. אבל גבי המזיק לא בעינן רק שיהי' שור שלו ובהמתו יהי' וא"כ קדשים קלים דכיון דאין בהן מעילה הרי דלאו קדשי ה' הוא. משו"ה שפיר קאמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה כו'. דהרי המזיק בהמתו הוא ומחויב לשלם. אבל במתניתין דקאי אם הנזיקין הם קדשים. ע"ז קאמר רבא נכסים שאין בהן דין מעילה. דאילו נכסים שיש בהן דין מעילה היינו קדשים קלים אם הזיקו אינו משלם. דגבי הזיק החיוב לשלם מה ששוה למכור. לא מה ששוה לגבי דידי' כמו שהוכחנו מדין דשמין באותה שדה:

י מעתה מיושב שפיר פסקי הרמב"ם דפסק כרבנן משו"ה לא הביא דין דר' יוסי הגלילי. וגם לא הביא דין דבכור נוטל פי שנים במוקדשין דאתיא כר' יוסי הגלילי. ומשו"ה פסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ואעפ"כ אמר נכסים שיש בהן מעילה אין בהן דין נזקין. משמע דאילו נכסים שאין בהן מעילה אע"פ שקדושים יש בהן דין נזקין. כיון דבהמתו הוא ושור שלו הוא. כמו שאמר רבא תודה שהזיקה. וכמו שאמר רבי אבא שלמים שהזיקו. אבל היכא דהזיק קדשים קלים. בזה לא קאמר הרמב"ם דיחייב לשלם דכיון דפסקינן:

כרבנן דלאו ממון בעלים הוא. וגבי ניזק שמינן לשלם מה ששוה הדבר למכור. וכיון דקרבן הוא דבר שאין עומד למכור. משו"ה אינו משלם. והנה הא דהוכחנו דהחיוב לשלם הוא רק כמו ששוה למכור הוא דוקא גבי היזק. אבל גבי גניבה ע"כ דיש עוד חיוב בעד הדבר בעצמו שהרי אמרינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך. ואילו לא הי' מקיים בהשבתו דין דוהשיב הגזילה לא הי' נפטר. ע"כ דבהשבתו את הגזילה מקיים הוא והשיב את הגזילה. אף שהדבר אינו שוה כלום. ע"כ דדין דוהשיב את הגזילה הוא על עצם הדבר אף שאינו שוה כלום למכור. נמצא דגבי גזילה ישתנה הדין מהזיק. דבהזיק החיוב רק מה ששוה למכור. אבל גבי גזילה אף שאין שוה כלל למכור. מחויב מטעם עצם הדבר שלקח מה שהוא לגבי' דידי' ממון. מעתה אם גזל קרבן מחברי' אף קדשי קדשים. אף דקדשי ה' הוא. מדחייבין בהן מעילה. וגבי נזקין לכו"ע אף לרבנן הי' פטור. דלאו ממונו הוא. אבל גבי גנב וגזלן החיוב בעד עצם הדבר. וכיון דהקרבן הוא קרבן שלו. שהרי אמרה תורה קרבנו. א"כ גזל ממנו קרבן מחויב לשלם בעד הקרבן. אבל רק קרבן גזל. לא גוף הבהמה שגוף הבהמה הוא של הקדש. רק דין קרבן שבהבהמה הוא שלו מדאמרה תורה קרבנו. משו"ה גנב וגזל מחויב לשלם. רק כבש לרבנן ועולת העוף לר' אליעזר בן עזרי' ומשו"ה בגנב והקדיש אין משלם ארבעה וחמשה כיון דהקרבן הוא של הבעלים. א"כ הרי בעינן ומכרו כולה וליכא. ומן הדין הי' משלם גונב קדשים קלים כפל שהרי רעהו מקריא. אלא דמיעט קרא וגונב מבית האיש. ומזה ממעטינן דבר שאין להבעלים ממון. אף שגוף הדבר הי' שלו פטור מן כפל. וכיון דקדשים קלים לרבנן לאו ממון בעלים הוא. משו"ה ממעטינן דפטור מן כפל. דוקא מקרא דוגונב מבית האיש. לא מקרא דשור רעהו. אבל לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי כיון דגם ממון דידי' הוא. משו"ה גם מקרא דוגונב מבית האיש לא ממעטינן. ומשו"ה אליבא דידי' בקדשים שחייב באחריותן חייב כפל. (ואין להקשות כיון דביארנו דגבי גזל אין הדין לשלם כמו ששוה למכור. רק בעד עצם הדבר מה ששוה הוא לגבי' דידי' וא"כ איך מייתינן מקרא דשמין בית סאה באותה שדה. לדין דאם גזל חביצא דתמרי דאינו משלם רק נ' נכי חדא. הא בגזל אין הדין לשלם מה ששוה למכור. אך באמת פשוט. דבגזל הדין לשלם כמה שגזל. והרי הוא גזל ביחד אלא דהקושיא לחייב מטעם מזיק בשעה שאוכלן דהוי כמו תברא או שתיא. דמשלם כמה שהזיק. ע"ז מייתי דגבי מזיק אין משלמין אלא כמו ששוה למכור. ולמכור הרי שמינן ביחד ודו"ק). ובזה יתורץ כל קושית הקצוה"ח שהקשה איך מועיל הכשר בקדשים. כיון דבעינן לרצון בעלים ולאו דידי' הוא. אכן לדברינו הקרבן הוא שלו. משו"ה בעלים הוא על הדבר. שהרי אמרה תורה קרבנו. ודוק כי בזה נדחו כל דבריו שם:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה