אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן ז

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן ז

סימן ו

סוגיא דשור ובור שמסרן לחש"ו והזיקו. ויבאר חילוקים היכא דאזלה מחמת הרוח דיש מקום שחייב ויש מקום שפטור:

דף ט שור ובור שמסרן לחש"ו והזיקו חייב לשלם מה שאין כן באש במאי עסקינן כו' לעולם בשור קשור ובור מכוסה ודכוותה גבי אש גחלת. ודקא אמרת מ"ש הכא ומ"ש הכא שור דרכי' לנתוקי בור דרכי' לנתורי' גחלת כמה דשביק לה מעמיא ואזלא. וכתבו בתוס' ד"ה שור ז"ל פרש"י אפילו בלא חרש דרכי' לנתוקי מאליו וכן בבור דרכי' לנתורי מאליו וקשה דהא ע"כ בקשרו ובכסהו כראוי איירי כדפירש"י ולקמן תנן כסהו כראוי פטור ונראה לפרש דדרכו לנתוקי ע"י חרש כו'. והנה הרמב"ם בפ"ד מהלכות נזקי ממון כתב ז"ל מסר בהמתו לחש"ו אע"פ שהי' השור קשור הבעלים חייבין שדרך השור וכיוצא בו להתיר הקשר ולצאת ולהזיק אפי' שמרוה שמירה מעולה וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבים. וכתב הראב"ד ע"ז א"א חיי ראשי דבר זה לא מצאתי לו שורש כי מה שאמרו בור מכוסה ושור קשור שמסר לחש"ו שהוא חייב באינו קשור ואינו מכוסה כראוי עסקינן וסומך על שמירת החרש. והנה על הרמב"ם דפירש כפרש"י קשה קושית התוס' כיון דכסהו כראוי אמאי חייב הא תנן כסהו כראוי פטור. ועל הראב"ד דמפרש בלא כסהו כראוי. קשה ג"כ כמו שמפרשי התוס' דע"כ בכסהו כראוי מיירי. דאס לא כסהו כראוי אמאי פטור באש:

ונקדים עוד דהנה בב"ב אמרינן דבי מריין ברי' דרבין כי הוו נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקי אינשי אתו לקמי' דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דילי' הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא דקא ממטי לה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמי' דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסעייתו. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם התם ניחא ליה דליזול ופירשו בתוס' ד"ה מאי שנא דרבינא לא חשיב פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בנזקין פטור הכא נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דלענין חיוב תשלומין לא גמרינן לענין הרחקה דלחשיב גירי דילי' גמרינן שפיר. כיון דגרמא בנזקין אסור. והנה הרמב"ם פסק בפי"א מהלכות שכנים דמחויב להרחיק. אבל אם הזיק פטור לשלם כיון שרוח הוא שהזיק. וקשה עליו שהרי הרמב"ם פסק בפי"ד מהלכות נזקי ממון גבי ליבה וליבתה הרוח דמחויב אף היכא שלא הי' בלבוי' כדי ללבות. אף דהרוח הוא שליבה. הרי דלא ס"ל כרב אשי דאמר בב"ק דלא ילפינן משבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא ומשו"ה פטור באם לא הי' בלבוי' כדי ללבותו. אבל הרמב"ם שפסק שם דחייב בכל גווני אף שהרוח הוא שעשה הליבוי איך פטר כאן גבי רקתא משום שהרוח הוא שהזיק. והנה התוס' בב"ב ובב"ק הקשו אמאי פטרינן משום שהרוח הוא שליבה. או משום דזיקא דקא ממטי ליה. מאי שנא דמחייבינן באש משום רוח מצוי' אף דזיקא הוא דקא ממטי. ונראה לפי מה שביארנו למעלה לחלק בין דליל דכתב רש"י דפטור משום שלא נתקל אדם בבורו ובין הא דאמרינן ולחייב בעל גחלת. וביארנו דעל מעשה של זה אין מחויב האחר אף שפשע ורק גבי גחלת דהחיוב הוא משום דאזיל ברוח מצוי' אז פרכינן ולחייב נמי בעל גחלת. שהרי הוא הניח ברוח מצוי' ומשו"ה פרש"י דהפירכא הוא אף לר"ל על כל הגדיש דאמאי אמרינן בגמ' דפטור. ולא פירש דהקושיא אמתניתין אמקום גחלת. דמקום גחלת דהוא מעשה הכלב שהוא שורף לא מחייבינן לבעל גחלת אף שפשע. כמו שביארנו בארוכה והא דמחייבינן בהניח אבן על הגג והרוח הוא שזרק. התם כיון שזרק הרוח. הרי כובד האבן הוא המזיק. והרוח זרקו מעל הגג אבל היכא דמזקי בור המתגלגל ודליל בהדי דאזל דאז כח התרנגול הוא שמזיק אז פטור בעל הדליל. מעתה גבי רקתא פטור שהרי המוץ בעצמו לא הי' יכול להזיק. ורק מה שהרוח זורקו בכח על פני האדם הוא שמזיק א"כ לאו מעשה דידי' ולאו אשו הוא המזיק. ולא דמי' לאש שהזיק ברוח מצוי'. דהתם הרוח רק מקרב. אבל כיון שקירב הרוח אז האש מעצמו בוער. אבל הכא בלא כח הרוח. אף אם הי' מקרבו לא הי' מזיק בלא כח הרוח ומשו"ה אין לחייבו על היזק הרות אף שהוא ע"י פשיעתו וכן מה שהקשה בתוס' אמאי גבי ליבה וליבתה הרוח פטור אם לא הי' בליבוי' כדי ללבותו. מאי שנא מאש שמחויב אף שהלך ברוח מצוי'. אכן לפי מה שביארנו למעלה. דמשו"ה פריך בגמ' נימא כורה גרם לו. והקשו בתוס' אף אם גם הכורה גרם אבל גם הבור גרם ויחייבו שניהם. וביארנו דבאמת גבי בור לא עשה כלל תקלה לגבי דהאי שור. שהרי כמו שהלך השור באופן שלא הי' נופל בלא קול הכרי'. לא הי' כלל לגבי' תקלה נמצא שהכורה עשה בורו תקלה לגבי דהאי. ולא דמי לבור המתגלגל ברגלי אדם. ואבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו. דהתם כיון דמצוי הוא הרוח ואדם ושור המגלגלין הרי עשה מתחילה תקלה. שהרי הרוח יפיל והשור והאדם יגלגלו אבל הכא אטו מצוי הוא שירד כורה וישמיע קול שמזה יבעת השור. נהי דאונס לא הוי אבל פושע ג"כ לא הוי' שנימא שעשה לכתחילה תקלה לגבי דהאי משום שהכורה ירד. ומשו"ה אינו מחויב על מעשה הכורה. והנה היכא דליבה ואין בליבוי' כדי ללבותו. הנה לא נוכל לומר שעשה מזיק כיון שמצוי הוא הרוח. דאף שאמרינן שמצוי הוא הרוח אבל אטו מצוי הוא כל רגע שנימא מצוי הוא שברגע שליבה יבא הרוח. נהי דאמרינן שאם הניח אבן בראש גגו ונפל ברוח מצוי' והזיק שמחויב. היינו שהרי הרוח מצוי לבא אם לא בשעה זה יבא בשעה אחר נמצא שעשה מזיק. אבל הכא כיון שאין מצוי שיבא ברגע זו ממש. הרי לא עשה כלל מזיק. נמצא דהרוח הוא שעשה המזיק משו"ה אין לחייבו על מעשה הרוח. שהרי לא עשה כלל מזיק. וכן יש לפרש הירושלמי שהביא התוס' (בדף נ"ט) ד"ה לבתה ר' יוחנן ור"ל תרווייהו אמרי אפילו ברוח שהעולם מתנהג בו פעמים שהוא בא ופעמים אין בא. פירוש וא"כ אין מצוי שיבא ברגע שליבה. ודוק. וא"כ אדרבא מוכח מהירושלמי דלר"י ור"ל מיירי מתניתין ברוח מצוי' והוא דלא כדברי התוס':

עפי"ז נוכל לישב קושית התוס' בד"ה ורבינא שהקשה מאי פריך מגץ היוצא מתחת הפטיש לרבינא. לאמימר נמי הי' יכול להקשות שהרי אמימר מודה דפטור מתשלומין וגץ היוצא מתחת הפטיש מחויב בתשלומין אכן לדברינו מיושב. שהרי גבי רקתא יש שני טעמים לפוטרו ולא ללמוד מאש. חדא דלא עשה כלל מזיק. שאילו לא הי' בא הרוח ברגע שנפץ הי' הרקתא נופל לארץ ולא הי' הולך. נמצא דזה לא מקרי מצוי. שהרי אין מצוי שיבא ברגע זו ממש. ועוד יש טעם לפוטרו כיון שבשעת הזיקו ג"כ היזק הרוח הוא. שסוטר הרקתא על פני האנשים. ובלא חוזק היזק הרוח אם הי' רק מקרבו לא הי' מזיק. אכן גבי גץ בעת שהרוח מקרבו אז הגץ בעצמו בוער. שהרי אש הוא. והנה רבינא ומר בר רב אשי. פליגי בהאי סברא. אי מקרי גירי דילי' הכא גבי רקתא כמו דאמרינן לעיל זמנין דבהדי דמנח סולם יתבא הנמי' בחור ויקפץ. הנה לרבינא ס"ל דאף דהרוח מצוי. אבל אין מצוי שיבא ברגע זו ממש משו"ה לא מקרי כלל מעשה דילי'. אבל מר בר רב אשי ס"ל דמשום זה מקרי גירי דילי'. ואעפ"כ פטור מתשלומין גבי רקתא. משום דהרות:

הוא המזיק היינו שבלא כח הרוח לא הי' מזיק. נמצא שלא נוכל להקשות מגץ היוצא מתחת הפטיש אמאי חייב. דהתם הרי גץ שלו הוא המזיק שהרי הוא הבוער והרוח רק מקרבו. אבל אליבא דרבינא דס"ל דפטור מהרחקה. ע"כ דס"ל דמשום האי סברא דאין מצוי שהרוח יבא בזו הרגע ממש לא מקרי כלל מעשה דילי'. א"כ איך מחייבינן בגץ היוצא מתחת הפטיש נהי דגץ שלו הוא המזיק אבל אימת מחויב היכא דעשה מזיק. והכא לא עשה כלל מזיק. שהרי אילו לא הי' בא הרוח ברגע שהכה. הי' נופל הגץ לארץ. וע"ז משני התם ניחא ליה דליזול. פירוש וכיון דניחא ליה ולא מפקיר עדיין רק רוצה שיצא. כ"ז שלא יצא עדיין שלו. א"כ בשעה שהרוח נושאו הרי שורו הוא ולא טפח באפי'. דכיון דממונו דידי' הוא עליו לשמור אותו. אבל הכא לא ניחא ליה דליזול. וא"כ בשעה שהרקתא הולך אין עליו חיוב דאז הוא מפקיר ולא מקרי גרמא דידי'. והנה הרמב"ם פסק כמר בר רב אשי. היינו דמקרי מעשה דידי' אף שהרוח הוא עושה למזיק. אעפ"כ פטור על ההזיק כיון שהרוח הוא המזיק והא דמחייב הרמב"ם גבי ליבה וליבתה הרוח כיון דהרוח הוא שעושה את המזיק. והרי אמרינן דהיכא דהרוח עושה המזיק אז אינו מחויב. אבל כבר ביאר הרמב"ם טעם החיוב הוא משום דאנן קיי"ל הגורם להיזק משלם מן היפה שבנכסי'. והא דבברייתא קתני פטור הוא אליבא דמאן דלא דאין דינא דגרמי והא דלא מחייב הרמב"ם גבי רקתא הוא כיון דלא ניחא לי' דליזול לא נוכל לחייבו משום גרם. שהרי הרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות נזקי ממון הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה אם הי' גדר בריא וחזק חייב. והביא המגדול עוז ששאלו להרמב"ם חכמי לוניל. דהרי אמרינן דלסטים אינן מחויבין אלא בהוציאוה. ותירץ להם הרמב"ם ז"ל הפרש גדול יש בין לסטים שפרצו ובין חבירו שפרץ לפני בהמתו שהלסטים כונתם לגנוב הבהמה כו' אבל אם הניחוה שם הרי לא עשו הנזק שנתכונו לו שהיא הגניבה ולפיכך פטורין. אבל הפורץ גדר אין כונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקים. ולפיכך הוא חייב באותו הנזק עכ"ל הרמב"ם. הרי דס"ל דכל היכא דהחיוב הוא משום גורם אז אין מחיוב אלא בנתקיימה מחשבתו משו"ה בליבה ולבתו הרוח מחויב משום גורם שהרי נתקיימה מחשבתו. אבל ברקתא כיון דלא נתקיימה מחשבתו משו"ה פטור. וכן מפורש בש"ך חו"מ סימן תי"ח סק"ד רק שעשינו סמוכים מדברי הר"מ בפ"ד מנ"מ:

והנה הרמב"ם כתב בפי"ב מהלכות נזקי ממון ה"ו ז"ל המוצא בור וכסהו וחזר וגלהו בעל הבור חייב וזה האחרון פטור. והקשה הראב"ד דאין מחויב אלא בכדי שידע וכתבו המפרשים דמדמי לה לבור של שני שותפין. ולכאורה קשה איך דמי להתם הא בבור של שני שותפין כיון שהניח לשני להשתמש הרי חל החיוב על השני לשמור ונסתלק ממנו. לרבנן משום דנעשה שואל. ולראב"י משום שהתחייב עצמו בשמירה. ובין למר ובין למר אין המזיק עתה שלו שהרי השומר נכנס תחת הבעלים. אבל הכא הרי הבעלים מחויבים בשמירה. וצ"ל דס"ל להראב"ד כיון דידע שמכוסה הרי לא הי' כלל מזיק נמצא שאין לו מזיק. א"כ הרי הפותח הוא העושה מזיק. ונהי דלא נוכל לחייבו שהרי שקל כסוי שלו. אבל גם הראשון כ"ז שלא נודע לו אין לו מזיק. שבור מכוסה איננו מזיק. א"כ הרי על מעשה השני לא נוכל לחייבו. ורק כשנדע לו אז מחויב מטעם כיון דאית ליה למלוי' שהרי בורו הוא. אבל כ"ז שלא נדע אין לחייבו על בורו כיון שהפותח עשאו מזיק וכמו שביארנו אבל הרמב"ם ס"ל דאין הכונה שבור מכוסה איננו מזיק כלל. שהרי עתיד הכסוי לרקוב אף בזמן רחוק עכ"פ מזיק הוא אלא שיש לו שמירה וכיון שנסתלק מחויב. והיינו הא דאמרינן לעיל (בדף כ"ט) מי דמי התם לא אסתלקו מעשה ראשון הכא אסתלקו מעשה ראשון הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאסתלקו מעשה ראשון. והיינו דהיכא דכסהו אז לא נקרא שאין הבור מזיק דמזיק וכסוי הוא. לפי"ז מיושב קושית התוס' אליבא דהרמב"ם. איך קאמר שור דרכו לנתוקי ובור דרכי' לנתורי כיון דכסהו כראוי פטור. אכן לדברינו מיושב שפיר. דזה כבר ביארנו דהיכא דמזיק עשה אחר אף שהוא פושע אינו מחויב. א"כ אין מחויב על מה שהחרש עשה. אכן זהו דוקא היכא דהאחר עשה מזיק. אבל מה שאחר סילק הכסוי בודאי דחייב כיון דעכ"פ עתה מזיק שלו בלא כסוי. מעתה זהו הפירוש בדברי הגמ' שור דרכי' לנתוקי היינו אף שעתה הוא מקושר אעפ"כ לא נוכל לומר שאינו מזיק כלל שהרי לא נסתלק הזיקו שהרי ינתק אם לא עכשיו ינתק לאח"ז נמצא דעדיין מזיק הוא אלא שעשה שמירה וכיון שידוע שהחרש יסלק השמירה הרי איננו שמור. וכן בור לא איסתלקו מעשיו בכסוי. ורק שמירה עשה וזה לא מקרי שמירה. שהרי החרש יגלה. אבל גחלת בלא החרש לא יזיק לעולם נמצא דהחרש עשאהו למזיק. ועל מעשה החרש אין לחייבו אף אם פשע כמו גבי ליבה ולבתה הרוח וכנ"ל. אכן הראב"ד ס"ל דבור מכוסה ושור קשור כראוי לא מקרי מזיק כלל. א"כ מאי איכפת לן שהחרש מגלה. הרי לא נוכל לחייבו על מעשה החרש. משו"ה פירש הראב"ד דמיירי בלא כסהו כראוי. ואעפ"כ בגחלת פטור כיון דלא הי' כלל עדיין מזיק א"כ אף אם הי' הרוח ולבה הי' פטור כיון דאין כאן עדיין מזיק נמצא דהחרש הוא שעשה המזיק ועל מעשה החרש אין לחייבו אף שפשע:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה