לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן ו
סוגיא דהאחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן. ויתבאר הרבה דיני שותפים. ויחקור אי דבר של שותפות הוי כולו לזה וכולו לזה או מחצה לזה ומחצה לזה:
ב"ק ט' בגמרא האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוי ושמואל אמר ויתר קסבר האחין שחלקו לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמי ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מספקא ליה אי כיורשין דמי' וכו'. ואיתא ברא"ש ז"ל וסברא ראשונה עיקר הוא מדחזינן גמ' דבית כור דנפסק הלכתא כרב דאמר בטלה מחלוקת אע"ג דבכל דוכתי הלכה כשמואל בדיני דמטעם דאיהו סבר יש ברירה לא איפסק כותי' דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה אלא דסברה מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוה נינהו לפרוע חוב אביהן בשוה בין נטלו שניהם קרקע בין אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים כו' עיין שם בדבריו:
והנה דברי הרא"ש שגבו ממני דאיך שייך לומר דיתמי כרעא דאבוה נינהו לפרוע חובת אביהן. אטו על גופם מוטל לפרוע חוב אביהן א"כ מאי איכא בין מאן דאית ליה שעבודא דאורייתא ובין מאן דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא וע"כ החילוק הפשוט הוא דלמאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מוטל החיוב על הנכסים ואם מת הלוה גובה מהנכסים ולמאן דאית ליה לאו דאורייתא אין השעבוד חל כלל על הנכסים אלא על גוף הלוה א"כ כשאין הלוה אין ממי לגבות ועל היתומים לא מוטל לפרוע חוב אביהן (ורק מטעם מצוה) אבל דכו"ע סברי דעל גוף היתומים לא מוטל חיוב לפרוע חוב אביהם א"כ כשאין בע"ח לגבות אחרי שכבר נסתלק מדוע יפרע כיון דהוי כלקוחות שלא באחריות ולא עדיף מהלוה בעצמו שבודאי עליו מוטל לפרוע ואפילו הכי כשגבו מהלוקח שלקח ממנו שלא באחריות אינו משלם ואם נימא דס"ל כלקוחות באחריות הוי לן למימר דמשלם אבל לא בטלה מחלוקת אחרי שאין על היורש לשלם ולא מוטל חיוב על גופו רק שיש כח להבע"ח לגבות מהנכסים:
ונראה לי הטעם דפסקינן בטלה מחלוקת אע"פ דפסקינן אין ברירה דהנה בנדרים אמרינן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנוס לחצר ראב"י אומר זה לתוך שלו הוא נכנס וזה לתוך שלו הוא נכנס ופסקינן שם הלכה כראב"י והקשה הר"ן כיון דאמרינן בב"ק טעמא דראב"י משום ברירה איך פסקינן כראב"י דסבר ברירה הא קי"ל בדאורייתא אין ברירה ותירץ הר"ן על זה דברירה דהכא לא דמי לברירה בעלמא דהיינו טעמא דלא אמרינן ברירה דאין ראוי הדבר לחול על ספק כו' אבל הכא עקרו של דבר מתברר משעה ראשונה ומעוטו לאחר מכאן לפי שאף משעה ראשונה אין אנו מסופקים שלא יזכה כל אחד מהם בכל גוף חצר זה ואין אנו מסופקין ג"כ שמא אפילו ירצה פלוני לזכות לא יזכה בה שהרי משעה ראשונה אנו יודעין שעתיד כל אחד לזכות גוף החצר ושיזכה בו כל שעה שירצה הלכך כיון שעקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכאן שלא נתבררה תחלה אינו אלא מיעוטא דהיינו הזמן שרצה לזכות בגוף של חצר וזכה כל כה"ג יש ברירה כו' ומשו"ה נהי דבעלמא סבירא לן אין ברירה בדאורייתא בכל זאת פסקינן הכא כראב"י דבכי הא יש ברירה עכ"ד. אך סברתו אינו מבורר לנו כי מאי שנא מהאחין שחלקו גדים כנגד גדים דג"כ מבורר לנו שכל שיתרצו אחד לזכות בגוף גדי זה וזה בגוף גדי זה יזכו אלא דלא נוכל לידע אם עתיד שיזכה בגוף זה א"כ גם הכא אין עתיד שיזכה בזמן זה ומה לי אם החלוקה לזמן או החלוקה בגופים ובר מן דין אף אם נימא דיש חילוק בין ברירה דהכא לברירה דעלמא לא אבין איך יפרנס הגמ' בביצה (דף ל"ט) דאמרינן שם מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קמפלגי מר סבר בירא דהפקרא ומר סבר בירא דשותפי הוא איתיבא רבא לרב נחמן הרי את עלי חרם וכו' הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין זה בזה ומותרין בשל עולי בבל ואסורין בשל אותה העיר ואלו הן דברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות ובור של אמצע הדרך וכו' ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנוס לחצר. לרחוץ בבור ה"נ הב"ע למלאות מר מדידי' קא ממלא ומר מדידי' קא ממלא וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן האחין השותפין כשחייבין בקלבון פטורין מן המעשר בהמה כשחייבים במעשר בהמה פטורים מן הקלבון כו' ורב נחמן אמר אפילו חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אין אומר זה חלקו המגיע משעה ראשונה עכ"ל הגמ'. והנה בב"ק אמרינן המדלה מים מן הבור ובא חבירו ואמר לו הנח לי ואני אדלה מים כיון שהניחו משתמש פטור ראב"י אמר משימסור דליו במאי קמפלגי ראב"י סבר יש ברירה ורבנן סברי אין ברירה ותלינן דאזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנס לחצר ראב"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו הרי חזינן דבור של שני שותפין הוי הברירה כברירת חצר שאין בו דין חלוקה מדתלי' הגמרא זה בזה א"כ לדברי הר"ן דהאי ברירה דהכא לא דמי לברירה דעלמא א"כ גם ברירת בור של שני שותפין לא דמי לברירה דעלמא וא"כ מאי מקשה בגמ' ביצה שהבאנו וסבר רב נחמן יש ברירה והא אית ליה אם חלקו גדים כנגד גדים אין אומר זהו חלקו המגיע משעה ראשונה. מאי קושי' היא זו כי לית ליה ברירה בברירה דעלמא משא"כ בבור של שני שותפין דדמי' לברירה דחצר שאין בו דין חלוקה שם אית ליה ברירה דהא לא דמי' הך ברירה של חצר שאין בו דין חלוקה לברירה דעלמא לדברי הר"ן וברירה כזו יסבור רב נחמן דיש ברירה כדפסקינן הלכה. וגם היא גופא קשה איך מדמה הגמ' בור של שני שותפין לחצר שאין בו דין חלוקה התם הברירה בזמן משא"כ היכא דהברירה בגוף הדבר והלא לדברי הר"ן הלא תלוי בזה אם עיקר הברירה בזמן ואולי הר"ן סבר לה דראב"י סבר ברירה בעלמא ואנן פסקינן הלכה כראב"י ולא מטעמי' ולפי זה בבור של שני שותפין דהברירה בגוף הדבר לא נפסק כותי' אך הרמב"ם פסק ג"כ בבור של שני שותפין כראב"י א"כ לדידי' ע"כ דמי' הך ברירה לחצר שאין בה דין חלוקה א"כ מאי מקשה בביצה וסבר רב נחמן יש ברירה והא סובר אין אומר זה חלקו המגיע גבי חלקו גדים כנגד גדים. הא הך ברירה דבור של שני שותפין לא דמי' לברירה דעלמא והדרא קושין לדוכתי':
ע"כ נראה לי לומר דהנה יש לחקור מהו דין שותפות אם הכונה דדבר השייך לשותפין שייך לזה חציו מהדבר ולזה חצי. וממילא בכל חלק מהדבר יש לשניהם רשות על זה. משום שבכל חלק מהדבר השייך לשניהם. יש לזה חצי ולזה חצי. או נימא דדין שותפות הוא היינו ששייך כולה לזה וכולה לזה. והנה אם נימא דדין שותפות הוא שחצי לזה וחצי לזה א"כ כשמחלקין ביניהם הדבר שיש למו בשותפות צריכין אנו לומר דכל אחד מוכר לחבירו מחצה שלו וקונה מחצית שהי' לחבירו אבל אם נימא שבעת שהיו שותפין בדבר הי' כולה לזה וכולה לזה א"כ כשמחלקין ביניהן אין הכונה שלוקח דבר של חבירו אלא שרשות חבירו נסתלק וממילא נשאר שלו כמו שהי' מקודם כולו שלו ויש לומר דזהו מחלוקת רש"י ותוס' בכתובות (דף פ"ג) דאמרינן שם האומר לחברו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום כו' ואמרינן שם קנו מידו מהו ופרש"י דהאיבעי' דקנו מידו קאי אם אמר לשותפו דין ודברים אין לי עמך והקשה בתוס' וז"ל וקשה לר"י דמה יש להועיל שם קנין שהרי למי מקנה אותה והלא לכו"ע מפקר לה עכ"ל התוס' ונראה לי דבזה:
פלידי רש"י ותוס' דרש"י סובר דשותפים מקרי כולה לזה וכולה לזה א"כ ממילא כשאחד מסלק רשותו ממילא נשאר של חבירו משו"ה ס"ל לרש"י דסילוק מועיל משא"כ תוס' ס"ל דחצי לזה וחצי לזה וא"כ צריך לקנות של חבירו וע"ז מקשי שפיר מאי מהני שהאחד מסלק רשותו אכתי לאו שלו הוא אלא לכו"ע מפקיר לה. ובזה ישבתי דברי רשב"ם ב"ב (דף מ"ג) דאמרינן שם בני העיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראי' מאנשי אותה העיר ופריך וליסלקי בי תרי מינייהו ולידיינו ופרשב"ם יכתבו דין ודברים אין לי על ס"ת זו ויקנו מידם עכ"ל והקשו הא הוי אינו ברשותו ואיך מועיל קנין על דבר שאינו ברשותו ואמרתי כיון דרשות שותפים הוי כולה לזה וכולה לזה א"כ לא בעינן רק שיסלק רשותו וכיון שאינו עושה מעשה בגוף הדבר רק מסלק קנינו משו"ה מהני אף בדבר שאינו ברשותו ולא דמי למפקיר דהתם הוא כמו שעושה דבר הקדש כן הוא בהפקר הוא עושה את הדבר להפקר וא"כ עושה מעשה על הדבר וכיון שאינו ברשותו לא יוכל לעשות אבל הכא אינו עושה מעשה בגוף הדבר רק מסלק קנינו ממנו ומהני אף בדבר שאינו ברשותו:
ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דאית ליה בפ"ז מהלכות נדרים כשהיו שנים שותפים בחצר אם יש בה דין חלוקה אסורים ליכנס לחצר עד שיחלקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו והר"ן הקשה על זה הא קי"ל אין ברירה א"כ ליכא למימר הוברר הדבר למפרע שהוא חלקו המגיע משעה ראשונה והוא לא נאסר אלא בחלק חבירו דא"כ הוי' הך ברירה כשאר ברירות דעלמא וקי"ל בדאורייתא אין ברירה ואפילו לקחה ממנו אסורה כל היכא דלא אפסקי' אחר עכ"ד הר"ן. אכן לפי מה שביארנו יתבאר בטוב דברי הרמב"ם דהנה על קושית הראשונים איך פסקינן הלכה כראב"י דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו הא קי"ל בדאורייתא אין ברירה ע"ז הביא הר"ן דברי רבינו משה דמתרץ ז"ל הר"ן כתב רבינו משה בהלכותיו דלא דמי' הך ברירה דהכא לברירה דעלמא דהכא לאו מידי דמיתברר האידנא ומתברר למחר הוא דנימא איתבררא מילתא למפרע אלא כדהשתא היא דחצר שאין בו דין חלוקה הוא וכל חד משתמש בכולה וכיון דשותפין נינהו כה"ג הוי תשמישייהו מהשתא אמרינן כמאן דעייל בדנפשי' ולא משתמש בחברי' כו' ואינו נוח לי דאם איתא מאי לישנא דאין ברירה ויש ברירה דאמרינן התם בפרק הפרה הרי אין טעמו של ראב"י משום יש ברירה כלל אלא מפני שאתה אומר שמשעה ראשונה כל החצר קנוי לכל אחד מהן עכ"ל הר"ן. אכן לפי דברינו מבוארים הדברים היטב דהנה דבר של שותפות הוי משעה ראשונה כל החצר קנוי לכל אחד מהם כמו שהביא הר"ן את דברי רבינו משה אלא דאעפ"כ אסור לשותף לכנוס בו דנהי דהוי שלו אבל עכ"פ גם של חבירו הוא א"כ הרי הוא משמש בדבר של חבירו ע"ז אמרינן ברירה היינו דדבר של שני שותפין דהוי כולה לזה וכולה לזה עכ"פ כיון דדין הוא שיחלקו א"כ הדין בשעה שמחלקים נסתלק רשות כל אחד ממה שלקח חבירו וכן הדין אם החלוקה הוא בזמן בשעה שכל אחד משתמש כיון דדין הוא כך שזה ישתמש בזמן זה וזה ישתמש בזמן זה בשעה שכל אחד משתמש נסתלק מצד הדין רשות חבירו שע"מ כן קנו וע"מ כן נופל הירושה לחלקם (ועכצ"ל כן דבירושה הטעם משום דבשעה שנופל לחלקם נופל ע"מ כן שהרי זה הוא החילוק דבחלקו גדים כנגד גדים אמרינן הוברר הדבר שזה הי' חלקו משעה ראשונה למאן דאית ליה ברירה ובחלקו גדים כנגד טלאים כו"ע מודו דלא אמרינן ברירה אלא ע"כ היינו טעמא דבגדים כנגד גדים הי' הדין בשעת נפילה שיחלקו שהרי בחד מינא אמרינן יחלקו משא"כ בשני מינים לא הי' הדין שיחלקו דאמרינן גוד או אגוד על כל מין ומזה קשה למאן דאית ליה דברע ויפה לא אמרינן גוד או אגוד דהרי הכא אמרינן חלקו ט' כנגד י' הוי כגדים נגד טלאים ודו"ק). א"כ זהו שאמרינן ברירה היינו שבשעה שמשתמש יתברר שעתה מסולק רשות חבירו וא"כ לא קשה כלל מה שהכא אמרינן ברירה ובעלמא לא אמרינן ברירה דבעלמא בעי למימר הוברר הדבר למפרע וזה לא אמרינן משא"כ הכא אין צריך לומר הוברר הדבר למפרע אלא שעתה נתברר שאינו של חבירו א"כ הברירה עתה ואינו תימא אם אין הכא הפירוש ברירה כמו בעלמא שהרי מצינו עוד ברירה כותה שהרי בב"ב ג"כ איתא לגבי אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל אמרינן שם יש ברירה ובודאי דאין הכונה שם דנתברר למפרע אלא הכונה דמר סבר דמתברר הדבר ומר סבר אין הדבר מתברר הכי נמי הכא מר סבר מתברר הדבר שבשעה שזה משתמש נסתלק רשות חבירו כיון דזהו הדין שיחלקו בהשתמשות ואיצטריך לטעמא דכולה לזה דאילו הי' דבר של שני שותפין מחצה לזה ומחצה לזה א"כ בשעה שמחלקין ביניהן קונה כ"א דבר של חבירו ובמודר הנאה אסור לקנות מחבירו וא"כ נצטרך למימר שמתחילה קנה לזה הזמן והיינו הוברר הדבר למפרע ולמימר ברירה למפרע זה לא אמרינן משא"כ אם כולה לזה אין הברירה אלא לברר שנסתלק רשות השותף א"כ אינו קונה מחבירו וא"כ נוכל לומר השתא הברירה שעתה מסלק השותף את רשותו כיון שהדין עליו לחלוק, ומשו"ה שפיר פסק הרמב"ם דשנים שנדרו הנאה זה מזה ויש להם חצר שיש בה דין חלוקה יחלקו ביניהם שהרי כיון דפסקינן הלכה כראב"י א"כ אמרינן יש ברירה היינו שעתה מתברר מה שזה לוקח הוא שלו ומסולק רשות חבירו א"כ אף במודר הנאה ג"כ מותר שהרי איננו לוקח מחבירו אלא שרשות חבירו מסולק אלא דכ"ז דוקא היכא שהדין כן שיחלקו באופן זה משא"כ היכא שאין הדין כן כגון בחצר שיש בה דין חלוקה אם ירצו לחלק בזמנים כיון שלא לקחו ע"מ כן א"כ אין הדין שיחלק כן בכה"ג לא אמרינן ברירה דאיך יבורר שעתה אינה של חבירו אבל בחצר שאין בה דין חלוקה שעיקר החלוקה הוא בזמנים אמרינן בכה"ג ברירה עתה שעתה שלו אבל הר"ן והרשב"א אית להו שדבר של שותפות הוא חצי לזה וחצי לזה א"כ אם נימא עתה ברירה יהי' הפירוש שאחד לוקח של חבירו וזה אסור במודר הנאה ולומר הוברר הדבר שזה חלקו משעה ראשונה זה הרי כשאר ברירות דעלמא:
ועפי"ז יבואר דברי רש"י בסוכה (דף כ"ז) דאיתא התם אע"פ שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אבל יוצא אדם ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת ופרש"י בד"ה כל האזרח ז"ל דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה ואי אפשר שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה עכ"ד ולכאורה הדברים תמוהים דאטו לא משכחת שקבצו הרבה כסף מכל חד ומכסף השותפות קנו סוכה אחת דבודאי הסוכה שייך לכל השותפים אף שאם נחשוב חשבון לא יגיע פרוטה לכל אחד עכ"פ כל הסוכה מדמי כל ישראל הוא ויש שהוכיחו מדברי רש"י דפחות משוה פרוטה לא מקרי לכם אך בודאי זה אי אפשר לומר דאטו אם יזולו אתרוגים שאתרוג אחד לא יעלה לדמי פרוטה אז לא יצאו ידי חובת אתרוג אלא בודאי כיון דהוא שלו אף שהוא בפחות משוה פרוטה מקרי לכם. אבל לפי דברינו ניחא דרש"י לטעמי' דס"ל דדין שותפות הוא היינו ששייך כולה לזה וכולה לזה ובשעה שמשתמש כל אחד אז נסתלק רשות השני כיון דזהו הדין שיחלקו והדין מברר שבשעה שאחד משתמש הוי שלו בין אם החלוקה בגוף השדה בין שהחלוקה בזמן שהרי כיון שיש לכל אחד בזה כ"א יוכל לכפות את חבירו לעשות חלוקה אם הוא דבר שיש בו דין חלוקה יוכל לכפות לעשות חלוקה על גוף הדבר ודבר שאין בו דין חלוקה כופהו לעשות חלוקה על הזמן אבל היכא דאין יכול לכופו לחלוק בודאי אם ישתמש אחד לא נימא ברירה שהוא עתה שלו וס"ל לרש"י דאימתי יכול לכוף את חברו לעשות חלוקה כשיש לו שוה פרוטה דאז יש לו ממון בדבר זה אבל אם אין שוה פרוטה לכל חד אין יכול האחד לכוף חברו לחלוק עמו:
אחרי שאין בזה דין ממון משו"ה שפיר כתב רש"י שאם יש שוה פרוטה לכל חד הרי לא מקרי שאלה שהרי בשעה שיושב בסוכה הוברר שהסוכה שלו שהרי יכול לכוף את חבירו לחלוק אבל כיון שאי אפשר שיהא לכולן שלא יהא שוה פרוטה לכל חד וא"כ מטעם ברירה לא נוכל לומר כיון דאין הדין שיחלקו לא אמרינן ברירה וע"כ צריכין אנו לומר דע"י שאלה הוא:
והנה בגמ' ב"ב (דף ג') איתא במאי אוקימתא למתני' בשאין בה דין חלוקה אי בשאין בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי נהדרו בהו וכו' רב אשי אמר כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק והקשו בתוס' שם וכי איצטריך לאשמעינן דחזקה מועלת כמו קנין ותירצו דאשמעינן דלא בעי למימר לך חזוק וקני ואיתא ברא"ש ז"ל לא שיהא שניהם צריכים להחזיק אלא כיון שהאחד החזיק נסתלק מחצי האחר ונקנה לחבירו כדרך ששנינו במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין וכן שנינו בתוספתא המחליף קרקע בקרקע כו' כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אלא או זה או זה קאמר עכ"ל הרא"ש, אכן מדברי הרמב"ם משמע דבעי דוקא שילך זה ויחזיק וזה ילך ויחזיק דאם כונתו כדברי הרא"ש הי' לו לפרש וגם דברי הרא"ש שמפרש בגמ' דהפירוש הוא או זה או זה קשה דלא שייך לישנא דאו זה או זה אלא בשני דברים כגון יבם וחלץ דיבום לאו חליצה הוא וחליצה לאו יבום וקמ"ל דבין ביבם בין בחלץ הדין כן אבל הכא מה לי זה או זה מאי שייך זה או זה דאם השותף הזה החזיק קנה. ממילא גם אם השותף השני החזיק ג"כ הדין כן מאי שנא הוא מחבירו הכי הוי' ליה למימר כגון שהלך אחד והחזיק בחלקו. אלא דיקשה קושית הרא"ש הא הוי החליף קרקע בקרקע: ובירושלמי קידושין פ"א ה"ו אמרינן תמן תנינן זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה רבי בא רב חונא בשם רב אפילו צבור בציבורין. (פירשו המפרשים דאפילו החליף שני דברים שוים הוי חליפין). א"ל רבי אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד דבר שצריך לישום. (פירשו המפרשים דדברים השוים אינם קונים בחליפין). אתי' דרב חונא כרבי יוחנן ורבי אלעזר כשיטתו דתנינן תמן האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורים ממעשר בהמה כשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון אמר רבי אלעזר והן שחלקו גדים כנגד תישים ותישים כנגד גדים אבל אם חלקו גדים כנגד גדים ותישים כנגד תישים אומר זה חלקו משעה ראשונה אמר רבי יוחנן ואפילו חלקו גדים כנגד גדים ותישים כנגד תישים כלקוחות הן ופירשו המפרשים הרי דרבי יוחנן ס"ל אפילו בדבר השוה שייך חליפין ומכירה ורבי אליעזר ס"ל דבדבר שוה אין שייך חליפין ומכירה:
ותמוה לי מאד דבריהם דהרי פשוט דטעמא דרבי אלעזר שמחלק בין גדים כנגד גדים ובין תישים כנגד גדים הוא משום ברירה דאמרינן הוברר הדבר שמתחלה הי' הדין שזה יקח גדים אלו וזה יקח גדים אלו אבל בגדים כנגד תישים הרי לא הי' הדין שזה יקח גדי וזה יקח טלה שהרי בשני מינין אמרינן גוד או אגוד וממילא בכה"ג לא שייך למימר מתחלה הי' עתיד שיעשה כן ורבי יוחנן ס"ל דאין ברירה. אבל מאי שייך זה אם שייך חליפין בדבר השוה אף אם נימא דלא קנה חליפין בדבר השוה וכשחלקו לא קנאו בחליפין וע"כ קנאו בקנין אחר וא"כ יפטור מטעם הקנין ההוא דאטו הא דלוקח פטור ממעשר בהמה הוא דוקא בקנאו בחליפין הרי אף אם קנה בקנין אחר זולת חליפין ג"כ הוי לקוח. וא"כ מאי מהני דנימא דאית ליה לרבי אלעזר דבדבר השוה אינן קונין בחליפין אעפ"כ יפטור בחלקו גדים כנגד גדים כיון שקנה בקנין אחר. אלא ע"כ טעמא דרבי אלעזר משום ברירה דהוברר הדבר שמעיקרא עתיד הי' זה לבוא לחלקו. א"כ אף אם הי' סובר דחליפין קונה בדבר השוה הוי מצי סבר דבחלקו גדיים כנגד גדיים הוברר הדבר שזה עומד משעה ראשונה ליפול לחלקו אלא ע"כ דסובר אין ברירה וכמפורש בבכורות נ"ו א"כ אחרי דסובר אין ברירה יוכל לסבור דאין שייך חליפין בדבר השוה אעפ"כ כיון שחלקו וקנו בקנין אחר לבד מחליפין מקרי לקוח ומאי תלי הירושלמי זה בזה:
אבל לפי מה שבארנו לעיל יתבארו דברי הירושלמי דהנה אם נימא דשותפין היינו מחצה לזה ומחצה לזה וכל אחד מוכר חלקו להשני כשמחלק א"כ כשקנה אחד חלקו נקנה החלק השני לחבירו דהרי הוי חליפין קרקע בקרקע והקנין שעושה כל אחד בחלקו הוא לקנות המחצה שהי' לחבירו בחלק הזה אבל אי נימא דדין שותפות הוא כולו לזה וכולו לזה ואינם מקנים זה לזה אלא מסלקים רשות והחזקה שעושה כל אחד לא הוי לקנות המחצה שיש להשני בזה החלק אלא לברר שרוצה בזה והחזקה הוא הקנין על החלוקה שהחלק הזה ישאר שלו. והנה אם החזיק אחד במה יקנה האחר את חלקו וע"כ בחזקה שהאחר ג"כ עושה בזה נגמר החלוקה. היינו בהחזקה שכל אחד עושה בזה יסלקו כל אחד רשותו מחלק השני ויחפצו לקנות בחלקם שבררו למו וא"כ אתי' דברי הירושלמי כפשוטם דהנה כשמחליף צבור בצבור היינו דמיירי באופן ששניהם שוים בשומא כדמוכח במסקנא דמיירי בגדים כנגד גדים בחלוקת אחין או שותפין והיינו דאמר רב הונא ואפילו צבור בצבור כיון שמשך אחד קנה השני דרב הונא ס"ל מחצה לזה ומחצה לזה וכשחולקין הלא כל אחד קונה המחצה שהי' לחבירו על חלקו ובעד זה שהוא קונה מחצה של חבירו שהי' בחלקו בעד זה הוא מקנה לחבירו את המחצה שהי' לו בחלק חבירו וא"כ הוי חליפין אבל רבי אלעזר ס"ל ברירה והוברר הדבר שזה חלקו ומשו"ה אמר רבי אלעזר לא שנינו (פירוש כיון שמשך זה נתחייב זה) אלא הנעשה דמים באחר בלבד דבר שצריך לישום. אבל אם חלקו האחין או השותפין שוה בשוה אז לא אמרינן כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפין כיון שרבי אלעזר ס"ל ברירה א"כ כשמחלקין לא שהאחד יקח ממה שהי' שייך לחבירו אלא שנתברר שזה החלק הי' שלו מתחלה ולא הי' שייך לחבירו א"כ התינח על חלקו שהוא נוטל אבל במה מבורר שהחלק השני שייך לחבירו כיון שהשני עוד לא החזיק וממילא כיון שחלק השני אינו מבורר שהוא לחבירו א"כ גם חלקו לא יוכל להתברר משו"ה כל זמן שלא החזיק זה כשלו וזה בשלו לא נתבררה החלוקה עוד אם הוא שוה בשוה אבל אם אינו שוה בשוה הלא אז לא אמרינן הוברר הדבר כדאמרינן בבכורות (דף נ"ו) דר"א ס"ל דאם חלקו ט' כנגד י' הוי כגדים נגד טלאים דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע א"כ החלוקה צריך לומר שמוכרין כל אחד לחבירו את המחצה שהי' לו בחלק חבירו וא"כ אם האחד קונה את חלקו הוא קונה בחלקו את המחצה שהי' שייך לחבירו ובעד זה קנה החלק השני לחבירו אף שחבירו לא החזיק בו ולא עשה בו שום קנין כדין חליפין מטלטלין במטלטלין וקרקע בקרקע וזהו דקאמר הירושלמי אתיא דרב הונא כרבי יוחנן דס"ל אין ברירה וכיון דס"ל להירושלמי דמחצה לזה ומחצה לזה הוו כלקוחות דכשמשך זה קנה זה ודרבי אלעזר כשיטתי' דס"ל יש ברירה וא"כ לא הוו כלוקחין זה מזה וא"כ לא שייך כיון שמשך זה קנה זה כיון שהאחד לא יקנה דבר שהי' שייך מתחלה לחבירו וע"כ במה יתברר החלוקה רק בחזקת שניהם ועל כן צריך שימשוך זה את שלו וזה את שלו שכל אחד יעשה קנין בשלו:
נמצא שזהו ג"כ המחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש שהביאנו לעיל דהרמב"ם מפרש הא דאמר רב אשי כגון שהלך זה בשלו והחזיק וזה בשלו והחזיק כפשוטו שכל אחד צריך שיחזיק בשלו היינו ששניהם יעשו חזקה משום דהרמב"ם הא סבירא ליה דדין שותפות היינו שכולו לזה וכולו לזה ובשעה שמחלקין אף על גב דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע אבל השתא אמרינן ברירה היינו בשעה שמחלקין אמרינן שנוטל חלקו ולא שנוטל חלק חבירו אלא שרשות חבירו נסתלק מהחלק שנוטל דמשו"ה השותפין שנדרו הנאה זה מזה בחצר שיש בו דין חלוקה מותרין לחלוק ביניהם דהיינו כיון שאין האחד נוטל מחלק חבירו כלום אלא שהחלוקה הוא הסתלקות רשות כל אחד מהחלק שנוטל חבירו: וכן פסק הרמב"ם פ"ד מהלכות עכו"ם הלכה י"א עיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת שהי' בתוכה החצי של עיר אחרת מותרת משום שאפשר לחלקם והקשו המפרשים הא בדאורייתא קי"ל אין ברירה ולפי דברינו ניחא דכבר ביארנו בסוגיא דקדשים קלים ממון בעלים אליבא דהרמב"ם דיש בעיר הנדחת שני דינים. דין אחד דהחרם את כל בהמתה דגוף הדבר נאסר ועוד היכא דגוף הדבר לא יכול להיות איסור דהיינו שיש דברים המעכבים כגון דהוי גם של עיר אחרת הגוף לא נאסר אבל הזכות שיש בהדבר לעיר הנדחת אותו הזכות אסור דהוא שלל של עיר הנדחת ולפי זה עיסה שחצי' של עיר אחרת וא"כ הוו שותפין ודין שותפות הוא שכולו לזה וכולו לזה א"כ גוף העיסה לא יכול להיות אסור שהרי היא גם שלל של עיר אחרת ונאמר שללה ולא שלל חבירתה אבל הזכותים והממון שישנו לעיר הנדחת בהעיסה אותו הזכות והממון נאסר ובשעה שמחלקין אמרינן ברירה השתא היינו שאינו נוטל כלום מעיר הנדחת אלא שרשות וזכות עיר הנדחת נסתלק מחלק העיר אחרת כדין כל השותפין דכשמחלקין נפקע זכות האחד מחלק חבירו ואין אחד נוטל בשל חבירו כלום ומשו"ה גם כן הכא פסק הרמב"ם דכל אחד יעשה הקנין בשלו היינו שכל אחד יעשה קנין דכיון שהאחד אינו נוטל משל חבירו כלום אלא שמסלק רשותו א"כ במה יקנה האחר את חלקו אם רק אחד יעשה קנין כיון שהאחר אינו נותן לו כלום בחלקו שקנה לעצמו וסילוק הרשות לא יוכל לעשות התחייבות שגם חבירו יסתלק בעבור זה מחלק השני דרק כשהוא נוטל כלום עבור זה יכול להיות התחייבות אבל לא הסילוק רשות דמשו"ה מותר במודר הנאה דאם הסילוק רשות ג"כ הי' עושה התחייבות על האחר הלא אז גם סילוק רשות הי' אסור במודר הנאה כדאמרינן בנדרים (דף ל"ג) דמדקתני במתני' דהמודר הנאה מחבירו יכול המדיר לפרוע את חובו ומייתי הגמ' ראי' מכאן דהפורע חובו של חברו אין חברו צריך לשלם לו הרי חזינן דכל היכא דעושה התחייבות אסור במודר הנאה א"כ אם סילוק רשות הי' עושה התחייבות על חברו שגם הוא יסלק רשותו הי' אסור במודר הנאה לחלוק כיון שכל היכא שעושה התחייבות אסור במודר הנאה והרמב"ם הלא פסק דבחצר שיש בו דין חלוקה מותרין מודרי הנאה לחלוק הרי חזינן שאינו עושה התחייבות וא"כ אף אם יקנה האחד חלקו ויסלק רשותו משל חברו במה יסתלק מחלקו רשות חברו ומשו"ה בעינן ששניהם יעשו קנינים וכל אחד יעשה בחלקו וע"י הקנינים נגמר החלוקה. והרא"ש לטעמי' דפירש גבי שותפין שנדרו הנאה זה מזה בחצר שאין בו דין חלוקה שמותרין לכנוס הטעם הוא משום שמעיקרא בשעה שקנו הי' על דעת שבשעה שישתמש האחד יהי' שלו אין כח ביד האחד לאסור על חברו דהוי כאוסר דבר שאינו שלו הרי חזינן דלא סבירא ליה את אשר בארנו לדברי הרמב"ם דהשתא נעשה הברירה משום דהוי כולה לזה וכולה לזה דהרא"ש יסבור דדין שותפות הוא מחצה לזה ומחצה לזה וא"כ בשעה שהאחד מחזיק בשלו ברצון חברו היינו שהוא נוטל בשלו את החלק שהי' לחבירו מתחלה על שלו וא"כ בעבור זה נעשה עליו ההתחייבות שהחלק שיש לו בהמחצה האחר יקנה לחברו ומשו"ה פירש בדברי רב אשי שאין צריך שכל אחד יחזיק בשלו אלא כשהחזיק האחד הרי נטל מחברו את החלק שהי' לו לחברו מתחלה במה שהחזיק וא"כ נתחייב בחליפין ונקנה חלק האחר לחברו עבור זה. והיינו נמי מחלקותם שהביא הטור בחו"מ סימן קע"ג וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל אם קנו מידם שזה רצה ברוח פלוני וזה רצה ברוח פלוני אין יכולין לחזור בהן. וא"א הרא"ש ז"ל כתב בכה"ג קנין דברים בעלמא הוא וכו'. היינו שהרמב"ם סובר דגדר החלוקה אינו קנינים שמקנים זה לזה שהרי גם מתחלה הי' שייך כולו לזה וכולו לזה אלא דהחלוקה היינו שזה רוצה בזה וזה רוצה בזה וממילא כשחלה החלוקה נסתלק רשות זה מחלק שרצה זה ורשות זה מחלק שרצה זה אלא דצריך קנינים לגמור דבר החלוקה דכל זמן שלא הי' קנינים אלא דברים בעלמא יכולין לחזור בהן אבל בשעה שקנו מידם על זה נגמר החלוקה בקנין ואינם יכולים לחזור בהם. אבל הרא"ש סבירא ליה דחלוקה היינו שכל אחד מוכר לחבירו את המחצה שיש לו בחלק שנוטל חבירו ומשו"ה אם קנו מידם רק שרצו ברוח פלונית לא הוו רק קנין דברים בעלמא:
נמצא בזה מיושב לדברי הרמב"ם מה שהקשה הרא"ש שהבאנו לעיל דאמאי פסקינן גבי האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם כרב דאמר בטלה מחלוקת מטעם דהוו יורשין הא קי"ל בדאורייתא אין ברירה ולפי דברי הרמב"ם נוכל לומר דבזה פליגי רב ושמואל דאם נימא דשותפות הוא מחצה לזה ומחצה לזה א"כ בשעת חלוקה הרי צריך כל אחד להקנות לחבירו חלקו א"כ הוא מוכר ממש שמוכר לחבירו החצי שיש לו בעד שחבירו מוכר לו ג"כ החצי שיש לו משא"כ אם כולו לזה וכולו לזה אינם מוכרים זה לזה כלום אלא אם מתרצים בהחלוקה ממילא נסתלק רשות כל אחד מטעם הדין דאמרינן ברירה שהוברר הדבר שעתה הדבר שלו ולא של חבירו כיון דהדין הוא כן ואף בחצר שאין בו דין חלוקה אם נתרצו לחלוק ממילא חל הדין לחלוק דכ"ז שאינו רוצה יוכל לומר אני רוצה בשדה כולה והחלוקה תהי' בתשמישין משא"כ אם נתרצה ממילא הדין לחלוק והחלוקה אז בגוף הדבר משו"ה ס"ל לרב דבטלה מחלוקת כיון דהחלוקה אינם מוכרים זה לזה אלא כל אחד לוקח דבר שלו ועיקר החלוקה מטעם הדין ומשו"ה דוקא נתקיים חלוקתן אם חלקו כמו שהי' הדין לחלוק אבל הכא כיון שהי' קרקע אחת משועבדת לבע"ח א"כ לא הי' הדין שיחלקו כמו שחלקו ביניהן ומשו"ה בטלה מחלוקת כיון דבשעת החלוקה יורשין הוו ולא מוכרין אבל שמואל ס"ל מחצה לזה ומחצה לזה א"כ החלוקה היינו שכל אחד מוכר לחבירו חלקו משו"ה ס"ל דהוו כלקוחות ולא בטלה מחלוקת ככל מוכרין ולקוחות דעלמא שלקחו שלא באחריות (ועיין בירושלמי סוף פרק הבית והעלי' מובא שם כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כולה לזה וכולה לזה ע"ש) ומשו"ה לדידן דפסקינן דכולה לזה וכולה לזה וכשחולקין אמרינן ברירה השתא משו"ה פסקינן דיורשין הוו ולא לקוחות אבל הרא"ש לטעמי' דסובר מחצה לזה ומחצה לזה ובשעה שמחלקין מוכרין הן זה לזה משו"ה צריך לדחוק ולתרץ דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוה נינהו לפרוע חוב אביהן בשוה:
ועפי"ז ישבתי הפליאה שישנה על דברי הרמב"ם דהנה אמרינן בגיטין (דף מ"ח) אמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין הפירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דא"ר אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון והקשה בתוס' בשם ר"ת אנו איך מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד שהרי קי"ל כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקי"ל בדאורייתא אין ברירה ומחזירין זה לזה ביובל וא"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ותרצו בתוס' דאף דס"ל בדאורייתא אין ברירה לא קי"ל כרבי יוחנן דס"ל מחזירין זה לזה ביובל דמכר אמר רחמנא ליהדר אבל לא ירושה. עוד תרצו תירוץ אחר דלא קי"ל כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי אלא גבי כותב נכסיו לבנו משום דבאבא לגבי ברא שעבודי משעביד נפשי' אבל המוכר שדהו לפירות מביא וקורא דבהא קי"ל כרבי יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל על דברי רבינו הרמב"ם ז"ל קשה מאד שהרי הוא פסק כותי' דריש לקיש דהמוכר שדהו לפירות אין מביא וקורא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופסק האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל א"כ לדידי' תקשה לא משכחת דמייתי אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, אכן לדברינו ניחא דהנה צריך לחקור הא דאמר רחמנא המוכר שדהו חוזרת ביובל אי דאמר רחמנא דדין הוא דאין יכול:
למכור קרקע אלא עד היובל משום דכתיב הארץ לא תמכר לצמיתות היינו שאינו יכול למכור לצמיתות ואין בידו למכור אלא פד היובל או באמת בשעת מכירה המכירה היא לעולם דיש כח בידו למכור מכירה מוחלטת לעולם רק יובל אפקעתא דמלכא שאמרה התורה דבשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו ונפקע קנין שהי' ללוקח וחוזרת לזה שהיתה שלו מקודם. והא דכתיב לא תמכר לצמיתות לא שאינו יכול בשעת מכירה למכור אלא הכי הכונה שלא יהי' מכור לצמיתות כיון שבשנת היובל תשוב בחזרה לבעלים. ונראה דיש להוכיח דין זה מהא דאמרינן בגיטין שם אמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא ופירש"י ביובל שני שכבר מנו ישראל יובלין ושמיטות וכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההיא קאמר ריש לקיש דמביא ואינו קורא דסמכא דעתי' דמוכר דודאי הדרא לי' וזה בטוח שיחזירנה עכ"ל רש"י. ואם נימא דס"ל דיובל הוא הדין שאינו יכול למכור אלא עד היובל ואין כח בידו למכור יותר מאי מועיל שביובל ראשון לא סמכה דעתם ולא סברי שחוזרת הקרקע ביובל וטעו בדין עכ"פ דין התורה שהמכירה לא מהני' רק עד היובל ולא יותר שהרי אין כח בידו למכור יותר וא"כ המכירה לא הוי אלא לפירות אף שהמוכר והלוקח סברו דהמכירה היא לגוף הקרקע שהם חשבו שלא תחזור ביובל אבל באמת אין קנין להלוקח אלא לפירות. וא"כ איך נימא ליה ללוקח ביובל ראשון שיביא ויקרא כיון דידעינן דהוי לפירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אלא ע"כ צריך לומר דהמכירה הויא עולמית אלא שבשעה שבא יובל אז נפקע אבל קודם יובל הויא מכירה לחלוטין וקנין הגוף הוה משו"ה ביובל ראשון מביא וקורא שהרי מכירה היתה לחלוטין משא"כ ביובל שני כיון שכבר סמכו דעתייהו שקרקע חוזרת ביובל ממילא לכתחלה לא מכרו אלא עד היובל כיון שהם יודעין מתחלה שהקרקע תחזור ביובל מצד דין יובל ממילא לא מכרו אלא עד היובל. והנה לפי"ז אחרי דהמכירה יכולה היא להיות לחלוטין אלא דהחסרון מטעם גמר ומקני זהו לא שייך אלא גבי המוכר שהוא לא מקנה אלא עד היובל אבל מצד הלוקח לא שייך לא גמר וקני דהוא הוא קונה סתם אלא שהחסרון מצד המוכר שהוא אינו מקנה אלא עד היובל. וכן הוא ברמב"ם דביובל שני סמכא דעתי' דהמוכר שיחזירו הרי דתלה החסרון במוכר. ואף כי מלשון רש"י משמע דהחסרון הוא גם מצד הלוקח. מהרמב"ם שהזכיר רק מוכר ס"ל דמצד הלוקח לא שייך לא גמר וקני ורק המוכר אינו גמר ומקנה. וכל זה הוא דוקא גבי מוכר אבל גבי האחין שחלקו כפי שבארנו להרמב"ם דסובר דדין שותפות הוא כולה לזה וכולה לזה ובעת החלוקה לא שהם מוכרים זה לזה אלא דבזה שרצו לחלוק ממילא נשאר הדין שזה מסתלק רשותו מחלק חבירו וחבירו מסתלק רשותו מחלקו וזה דאמרינן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולכאורה כיון שהשדה היתה גם מתחלה שלו אמאי מחויב להחזיר אלא דזה פשוט כיון דכתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ומקודם היתה אחוזה ולפני יובל בעת שחלקו יצאה האחוזה ממנו ואיננו אחוזתו והתורה אמרה דבשעת היובל צריך שישוב השדה למי שהיתה מקודם אחוזתו ולפני היובל יצאה ממנו ונמצא שמי שהיתה השדה שלו אחר החלוקה צריך להחזיר ביובל למי שיצאה ממנו ועכ"פ אף על גב דמחזירין זה לזה ביובל מכל מקום קודם החלוקה היתה כולו לזה וכולו לזה ובשעה שחולקין לא שהם מקנין זה לזה אלא דהחלוקה היא כיון שזה רצה בחלק זה וזה רצה בחלק זה וקנו מידם על זה ממילא נגמר החלוקה ונסתלק רשות כל אחד מחלק שנטל חבירו וא"כ על זה בודאי לא שייך למימר לא גמר ומסתלק נמצא אחר החלוקה נשאר לכל אחד חלקו קנין עולמית כמו במכירה ביובל ראשון דהוי מכירה עולמית משום שאז לא הי' החסרון שלא גמר ומקני הכי נמי בחלוקה אף ביובל שני כיון דבחלוקה לא שייך למימר לא גמר ומסתלק ממילא נשאר לכל אחד קנין עולמית לא קנין פירות עד היובל. ומעתה מיושבים דברי הרמב"ם שפסק קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואעפ"כ פסק האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל ולא קשה האיך משכחת שיביאו ביכורים היכא דחלקו אחין כיון דהרמב"ם סובר כולו לזה וכולו לזה א"כ אחר החלוקה ביובל שני כמו במכירה ביובל ראשון דהקנין הוי עולמית ולא הוי כלל קנין פירות אף שבשעת היובל יהי' אפקעתא דמלכא דיהי' צריך להחזיר מ"מ עד היובל הוי קנין עולמית. והא דקאמר רב יוסף אי לאו דקאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש כיון דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון היינו דוקא לרב אסי דאית ליה גבי האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. ואף שבגמ' אמרינן דטעמא דרב אסי משום דמספקא ליה אי כיורשין הוי או כלקוחות אבל בבכורות (דף מ"ח) מוכח דטעמא דרב אסי הוא משום שהוא סובר דהם מחצה יורשין ומחצה לקוחות. ובזה מיושבים שם קושית התוס' ד"ה דאמר רב אסי ע"ש והיינו משום דרב אסי ס"ל דשותפין או אחין הוו מחצה לזה ומחצה לזה וא"כ כשכל אחד נוטל חלק הו"ל בחלקו שנטל רביע משלו שהי' לו מתחלה ורביע שהאחר מכר. נמצא שבשעה שחולקין לוקח האחד מחבירו רביע שמכר לו וא"כ הוי מכירה ככל מכירות דסמכה דעתו דמוכר ואיננו מוכר לו אלא עד היובל. וא"כ לדידי' שפיר קאמר רב יוסף דאי לאו דהוי סבר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף לא היו יכולין האחין שחלקו להביא ביכורים אלא חד בר חד דבבכורים בעינן שתהא כל היניקה מארצך וכדאמרינן אילן הסמוך למיצר אין מביא וקורא. ובזה מיושב קושית התוס' גיטין (דף מ"ז) ד"ה טבל והארכתי במקום אחר. ואף אי אמרינן כדקאמרה הגמ' בב"ק דמספקא ליה אי כיורשין אי כלקוחות ג"כ לא היו יכולין להביא ולקרות כדאמרינן בב"ב (דף פ"א) דאם קנה שני אילנות בתוך של חבירו כיון דמספקא אי קנה קרקע או לא קנה קרקע מביא ואינו קורא. והא דקאמר בגמרא לא הוה משכחת דמייתי אין הכונה דלא מייתי כלל דהא המוכר שדהו לפירות גם ריש לקיש מודה דמביא אלא דסבירא ליה דאינו קורא והא דקאמר לא משכחת דמייתי פירש"י לא משכחת דמביא וקורא וא"כ שפיר קאמר אליבא דרב אסי דאלו לא סבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף לא הוה משכחת דמייתי אלא חד בר חד כיון דמספק אינו קורא. אבל הרמב"ם דפסק יורשין הוי ובטלה מחלוקת אף שסובר קנין פירות לאו כקנין הגוף מ"מ מביא וקורא דחלוקה לדידי' לאו קנין פירות אלא קנין עולמית כדביארנו לעיל. וניחא נמי השתא איך קאמרה הגמ' בביצה (דף ל"ט) איתיבי' רבא לרב נחמן וכו' ופריך שם בגמרא על הא דאמרינן דרב נחמן סובר יש ברירה גבי בור של שני שותפין והאי מדידי' קא ממלא והאי מדידי' קא ממלא מהא דאמר רב נחמן דאף אם חלקו גדים כנגד גדים לא אמרינן זהו חלקו המגיע משעה ראשונה. והקשינו לעיל דגבי בור של שני שותפין לא הוי כברירה דעלמא דגבי בור של שני שותפין פסקינן כראב"י דסבירא ליה יש ברירה ובכל הברירות אמרינן אין ברירה. אכן לפי אשר ביארנו לעיל דטעמא דאמרינן דברירה זו לא הוו כברירות דעלמא היינו דברירה דהכא הוי מהשתא דבשעה שחולקין אמרינן דהשתא מבורר שמחלקו נסתלק רשות האחר כיון דכן הוא הדין שיחלקו אבל לא אמרינן דהוברר הדבר למפרע דזהו חלקו משעה ראשונה ושם בביצה דאיירי שם במילא מים ביום טוב מה יועיל אם נאמר ברירה דמהשתא נברר שהוא שלו ורשות שהי' לאחרים נסתלק אבל מכל מקום בין השמשות הי' גם כן של אחרים וא"כ נצטרך למימר הוברר הדבר למפרע דברירה דהשתא אינו מועיל כיון שהי' בין השמשות גם של אחרים א"כ הא קנה שביתה כרגלי כולם ואינו יכול לילך אלא למקום שכולם יכולין לילך ואיך נאמר כרגלי מי שנתמלאו לו וע"כ נצטרך למימר דרב נחמן סבירא לי' דהוברר:
הדבר למפרע שזהו חלקו בין השמשות וא"כ שפיר מקשי הגמרא מכל הברירות דעלמא. דהוברר הדבר למפרע הלא לא סבירא ליה לרב נחמן: