לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין
בבא קמא · סימן ה
סוגיא בשלו הן שמין או בשל עולם. ודין המוכר במלוה שיש אצלו אי קנה: גמרא בינונות וזיבורית נזקין וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כו' רבינא אמר בדעולא פליגי דאמר עולא דבר תורה ב"ח בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד כו' מר אית ליה תקנתא דעולא. ופסק הרמב"ם בפי"ט מהלכות מלוה ולוה דאם הי' לו בינונית וזיבורית בע"ח בבינונית ותמהו המפרשים בפרק כ"ד מהלכות הנ"ל איך פסק הרמב"ם שם בשנים שהוציאו שט"ח זה על זה דאם הי' לזה בינונית ולזה זיבורית זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבורית. יגבה בעל הבינונית לבעל הזיבורית בינונית ויחזור ויגבה ממנו. ובגמ' שם בכתובות אמרינן (בדף ק"י) איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה רב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. דכו"ע עידית ועידית בינונית ובינונית זיבורית וזיבורית הפוכי מטרתא הוא כי פליגי דאית לי' לחד בינונית ולחד זיבורית רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זיבורית וגבי ליה לבינונית דהוי גבי' עידית ואתא ההוא ושקיל זיבורית. ורב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי קא סבר בשל כל אדם הן שמין סוף סוף כי אתי ההוא בינונית דנפשי' קא שקיל ולרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זיבורית ברישא ליתי בעל בינונית ברישא וליגבי זיבורית ולהדר וליגבי נהלי' לא צריכא דקדים תבעי' סוף סוף כי אתי למיגבי בהדדי אתי אלא לא צריכא דאית ליה לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית מר סבר בשלו הן שמין ומר סבר בשל כל אדם שמין עכ"ל הגמ' נמצא דלרבינא דס"ל באם יש לו בינונית וזיבורית גובה בינונית. א"כ יקשה יגבה בעל עידית ובינונית לבעל זיבורית בינונית ויחזר ויגבה ממנו. ואיך פסק הרמב"ם זה גובה וזה גובה אחרי דהוא פסק כרבינא. וכן הרי"ף מסיק דפלוגתייהו אי בשל עולם הן שמין ופסק כרב נחמן והתם פסק כרבינא:
ונראה לי לישב בתחלה דעת הרמב"ם. ואח"כ נבאר דעת הרי"ף דהנה הרמב"ם פסק בפ"ז בהלכות מכירה ה"ד:
ז"ל מי שהי' לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר ה"ז כמו שנתן הדמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו. והקשה הראב"ד דהרי בקידושין אמרינן ואי מלוה להוצאה נתנה אמאי ושוין במכר שזה קנה הרי דאם נפסוק המקדש במלוה אינה מקודשת גם במכר לא קנה. וא"כ הרי פסקינן המקדש במלוה אינה מקודשת ואיך פסק הרמב"ם דבמכר קונה מלוה. והנה בירושלמי קידושין פ"ב ה"ה איתא בקידושי מלוה לחומרין בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ביקש להעמיד לו מקחו נשמעיני' מן הדא והרי לך אצלי בו יין ויין אין לו הא יש לו חייב ליתן לו תני רבי חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו יין. וכבר תמה הרשב"א דמפשטות דברי הירושלמי משמע דהלוקח יכול לחזור ואין מוסרין אותו למי שפרע אבל המוכר לא יכול לחזור בו וקנה הלוקח קנין גמור. ואיך אפשר שהלוקח אין מחויב במי שפרע והמוכר מחויב להעמיד המקח. אכן לפי מה שביארנו למעלה דהרמב"ם פסק במת האב בתוך ל' בין שחלקו בין שלא חלקו נשתעבדו הנכסים משום דס"ל כלישנא קמא דבכורות דאליבא דעולא האי קרא דוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך את העבוט. קאי בבא לגבות חוב. לא בבא למשכנו דע"ז מיירי תחילת הפסוק. ויש בפסוק שני דינים האחד דאם תבא למשכנו לא תכנס אל ביתו לעבוט עבוטו רק בחוץ תעמוד. וכן אם באת לגבות בדין אז אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. ומזה ע"כ מוכח דשעבוד מטעם קנין מדקראה לו תורה עבוט ע"כ דכשמגיע לאחד חוב אז כל נכסיו קרוין עבוט אליבא דעולא. היינו שהתורה עשתה כל נכסיו כמו משכון אלא דהתורה נתנה רשות ללוה ליתן מה שירצה. והנה במלוה על שדהו ואמר אם לא אתן לך מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלך. למאן דס"ל אסמכתא קניא. לא צריך קנין אחר שהרי מתחלה הלוה באופן שאם לא ישלם אז יהי' שלו ונעשה קנין בשעת מעשה לזה למאן דס"ל אסמכתא קניא. וכן יהי' הדין אם הזמן לא יהי' תלוי בימים רק במעשה הלא ג"כ יהי' קנוי בלא קנין למשל אם הלוה על שדהו ואמר אם לא אלך בשעה פלונית למקום פלוני יהי' שלך יהי' גם כן קנוי בעת הגיע הזמן. והנה בפסחים פליגי אביי ורבא אי בע"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא. דלאביי משעה שהלוהו קנוי לו אלא דיש לו זכות לשלם. וממילא כששילם איגלאי מילתא למפרע דלא הי' שלו אבל אם לא שילם אז איגלאי מילתא למפרע דהי' שלו. והנה אף דרבא פליג וס"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא דקני למפרע אבל זה נוכל לומר דגם רבא ס"ל דמכאן ולהבא אין צריך קנין. כיון דבשעה שהלוהו חל השעבוד על כל נכסים. וכמו שביארנו דלעולא שעבוד מטעם קנין. ובשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ויש להם שדה בשותפת וציא שט"ח על אחד מהן יוכל הבע"ח לגבות. משום דהרי יש לו קנין בהשדה לגבות וחל שם עבוט על כל הנכסים. אלא דיש רשות להלוה לברר על איזה דבר. אבל כיון דבירר הלוה דרוצה לפורעו מדבר הלא זה הוא העבוט. והוי כאילו הלוה על דבר זה ואמר לו כשיגיע הזמן יהי' שלך. ה"נ בהגיע הזמן היינו שהלוה רוצה לפרוע מדבר זה הרי זה הדבר נעשה שלו. ובמכאן ולהבא ס"ל לרבא ג"כ דלא בעי קנין דכיון דדין התורה הוא שיגבה מדבר זה הרי נעשה דבר שלו. ולא שייך כאן אסמכתא שהרי לא גזים וכן הוא הדין ואף אם בשעה שהלוהו לא הי' לו עדיין הדבר אבל כיון דשעבודא דאורייתא הלא נעשה עבוט כל שקונה בעד החוב (אף שפסק הרמב"ם דאקני לא אמרינן אחריות טעות סופר היינו מדרבנן דבעי שטר) ומשו"ה מיושב שפיר הא דאמרינן בב"מ (דף ס"ו) דלאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו. ובשעת מתן מעות קנה הכל. והוא דלאחר מתן מעות אם הלוה רוצה להגבהו משדה זו הרי על זה אמרה התורה יוציא אליך את העבוט. ופירש בתוס' דקאי גם על קרקע. ומהו יוציא אלא הכונה דמראה לו זה יהי' לתשלומין וכיון דרצה הלוה שיגבה מזה נעשה תיכף דין הגבי' על שדה זו ונעשה שלו. וכיון דדין הגבי' על שדה זו ולא יותר אין צריך קנין כמו בשור תם דכיון דדין הגבי' על השור ס"ל לר"ע שנעשה שותף תיכף ולא בעי קנין. אבל כיון דהוא רק מטעם גבי' ממילא לא קנה אלא כנגד מעותיו. אבל בשעת מתן מעות אז אם הקנה לו הרי הכסף הוא מטעם קנין. וממילא הדין בנותן פרוטה על השדה קנה כל השדה. משא"כ בגבי' אין יוכל לגבות רק כדי חובו ונכון בע"ה:
מעתה מבוארים דברי הירושלמי. דהנה אם אחד רוצה למכור לחבירו דבר בעד החוב נהי דלא יכול לקנות מטעם ההלואה שהרי מלוה להוצאה נתנה ולא הוי כסף אבל עכ"פ יכול לקנות מטעם עבוט. שהרי כיון שהלוה רוצה למוכרו בעד החוב. הרי זה כמו שרוצה לפורעו בזה בעד החוב. ונעשה דין עבוט ע"ז שרוצה למוכרו. ומהו דין העבוט הזה שזה יהי' שלו בהגיע הזמן. ומהו הזמן. שהלוה רוצה שיפרע המלוה מזה. שכ"ז שלא רצה הלוה הי' לו רשות לדחות אצל דבר אחר אבל כיון שהראהו על דבר זה. כבר נתקיים יוציא העבוט. אלא כיון דהוא מטעם גבי' לא יכול לגבות רק כמה שמגיע לו ולא יותר אבל אם הי' מלוה כסף אז הי' קונה אף שוה אלף בעד מלוה פרוטה. לפי"ז הפירוש בהירושלמי כן בקרקעות לא קנה במטלטלין אין מוסרין למי שפרע היינו אם באנו לדון מטעם קנין שיקנה אף יתר על המלוה. אז לא קנה ואף למי שפרע אין מוסרין מה שיתר על המלוה. אבל אם ביקש רק להעמיד מקחו כמו שהלוה. היינו אם המכירה היתה רק בדמי הלואה זה מחויב להעמיד וראי' ממתניתין שאם אין לו יין. הא יש לו חייב ליתן לו יין. משום דמתניתין מיירי היכא שלא הי' הקנין רק כדי הלואה ואז קונה מטעם גבי' כיון שחל דין הגבי' על היין שהרי הוציא לו עבוט את היין. משו"ה שפיר פסק הרמב"ם בקדושין לא קנה דהתם לא שייך גבי' ורק מדין קנין והלואה כיון דלהוצאה נתנה לאו כסף הוא. אבל גבי מכר כיון דרוצה ליתן החבית של יין בעד החוב אז זהו העבוט ונעשה תיכף שלו מדין גבי'. וכל זה הוא דוקא אם נסבור כעולא דשעבוד מטעם קנין. דאז מיירי קרא דיוציא העבוט בבא לגבות. אבל אם נסבור שעבודא לאו דאורייתא קרא דיוציא אליך את העבוט מיירי ג"כ בבא למשכנו ולא בגבי'. ולא נקרא כלל עבוט. ע"כ לדידי' צריך המלוה לעשות קנין בנכסי הלוה כשבא לגבות שהרי לא הי' לו כלל קנין בהנכסים (ולדידי' בשני יב"ש שיש להם שדה בשותפת לא יוכל לגבות בעה"ש דלדידי' הגבי' מהנכסים הוא מדין ערב וכו') משו"ה לדידי' אם נימא דמלוה להוצאה ניתנה ולאו כסף הוא גם במכר לא יוכל לקנות במלוה אם נסבור מלוה להוצאה ניתנה. משו"ה בקדושין דאזלא הסוגיא אליבא דרב דס"ל שעבודא לאו דאורייתא פריך ואי מלוה להוצאה ניתנה במכר אמאי קנה. אבל הרמב"ם דס"ל שיעבודא דאורייתא וס"ל מטעם קנין כדמוכח מהלכות בכורות משו"ה במכר פסק דקנה מטעם כיון דרצה לפרוע נעשה ע"ז דין העבוט וקנה בלא קנין אחר. והנה הר"ן הביא דהרשב"א הקשה אמאי אמר רב נחמן זה גובה וזה גובה. לימא בעל בינונית לבעל זיבורית אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי ותירץ דמהא שמעינן דשטרא לאו בני גוביינא נינהו דמילי נינהו אע"ג דמילי דמזדבני בפריטי נינהו מכל מקום לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו. וב"ד ג"כ אין יכולין להגבות מלוה שיש לו ללוה אצל אחרים בחוב שיש לו עליו מתורת גוביינא אלא דלכי מטא זימנא מוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן כו' עכ"ל הר"ן בשם הרשב"א בכתובות (דף ק"י):
ובזה מיושב שפיר מה שהקשו איך פסק הרמב"ם בשנים שהוציאו שט"ח זה על זה ויש לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה וזה גובה. הלא אם יגבה בעל הזיבורית בינונית יחזור בעל העידית ובינונית ויגבה הבינונית שהרי פסקינן בינונית וזיבורית בע"ח בבינונית. כרבינא אליבא דעולא. אכן לדברינו הרי ביארנו דאליבי' כל נכסים המה עבוט. נמצא כיון שבאו לב"ד:
וב"ד פסקו שזה גובה וזה גובה הרי נעשה לבעל עידית ובינונית הזיבורית של זה עבוט ולזה היינו לבעל הזיבורית נעשו לו הבינונית של זה עבוט נהי דלא נעשה שלו לגמרי. כיון דעדיין לא הראה הלוה. ולא נתקיים יוציא העבוט אבל עכ"פ דין הגבי' חל על שדה זו. והרי המ"מ פסק דבעשה שדהו אפותקי אף באפותקי סתם. אין יכול לסלקו בנכסים אחרים. נמצא כאן דפסקו ב"ד לבעל עידית ובינונית שגובה מן בעל הזיבורית נעשה לו הזיבורית עבוט. נמצא אף דאח"כ קנה בינונית היינו שגבה מן בעל העידית ובינונית. אעפ"כ כיון דחל שעבודא של בעל העידית ובינונית על הזיבורית לא גבי מן הבינונית. וזה אין לומר כיון דחל שעבודא שלו על בינונית יחול שעבוד של בעל הבינונית על הבינונית גופא. זה אינו כיון דלא נעשו שלו רק משועבדים לא חל על זה דין שעבוד. דעבוט נעשה נכסיו שלו לא אלו שהם רק בשעבוד דשטרא לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו. ומשו"ה פסק הרמב"ם זה גובה וזה גובה. ולא קשיא מגמ' כתובות. דהתם קאי למאן דאמר שעבוד לא מטעם קנין שהרי סבר שם דבינונית וזיבורית גובה בע"ח מזיבורית ולעולא הרי גובה מן הבינונית כמו שסובר רבינא. וע"כ דלא ס"ל דעולא. וא"כ מטעם שעבוד לא נעשה כלל עבוט. אלא דדין הוא לגבות. וממילא אזלינן בתר שעת הגבי'. משו"ה שפיר תלי הגמ' דתליא אי בשלו הן שמין אי בשל עולם. אבל אי נעשה עבוט לא תליא כלל בזה. ובזה יתישב מה דלכאורה יש להקשות איך אמרינן בב"ק דאם היתה לו עידית ומכרה. אף שבשעת הגבי' אין לו אלא בינונית וזיבורית גובה מן הבינונית כיון דהי' לו מקודם עידית וחל דין הגבי' על הבינונית. וממילא הכא בינונית לזה וזיבורית לזה הרי חל דין הגבי' על הבינונית ואמאי אמרינן הכא בכתובות אם אח"כ גבה זיבורית מגבה לבע"ח שלו זיבורית. אלא דהגמ' בב"ק סבר כעולא דנעשה עבוט וממילא כשנעשה לו אפותקי הבינונית לא יכול לסלק בזיבורית. ומשו"ה פסק הרמב"ם דזה גובה וזה גובה. דכיון דנעשה לו זיבורית עבוט לא יגבה מן בינונית. אבל הגמרא בכתובות סבר דלא נעשה עבוט וממילא עיינינן עיקר הדין בשעת הגבי' ממה יגבה:
אלא דזה אינו אלא תירוץ אליבא דהרמב"ם דלדידי' דס"ל דנעשה עבוט לא תלי כלל אי בשלו אי בשל עולם. אבל על הרי"ף עדיין יקשה. דהרב הביא בכתובות דמחלוקת ר"נ ורב ששת תלי אי בשלו הן שמין אי בשל עולם. ופסק כרב נחמן הרי דפסק דזה גובה וזה גובה. מטעם דבשלו הן שמין ולדידי' הוי האי בינונית עידית. וגובה הבע"ח מן זיבורית והרי הרי"ף בעצמו פסק בב"ק דבינונית וזיבורית גובה בע"ח מבינונית משום דעולא. ונראה לי לישב דהנה בגיטין אמרינן מפני מה אמרו הנזקין בעידית משום הגזלנין והחמסנין כדי שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין יורדין ונוטלין שדה נאה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו כו'. ולכאורה קשה איך אמרינן שמשום זה לא יחמוס שירא שיגבו ממנו שדה נאה. כיון דכבר אמר גזלנין ע"כ חמסן מיירי היכא דיהיב דמי. וא"כ הרי יהיב כבר מיטב דהרי כל מילי מיטב. ומכש"כ כסף דלכו"ע או כסף או מיטב. אכן יש ליישב כיון דקיי"ל זה גובה וזה גובה. נמצא דאח"כ כשהנגזל יבא לתבוע דבר שחמס והוא יתבע מן הנחמס דמים שלו הוא יהי' בע"ח שהרי הי' לו רשות להוציא הכסף. ויגבה בינונית והנגזל יגבה ממנו עידית. כדין נזקין. אך גדול אחד הקשה ע"ז מדברי הנמוקי יוסף בב"ק בהמניח על מתניתין דשני שוורין שחבלו זה בזה משלם במותר חצי נזק ז"ל הנ"י אמר המחבר וקמ"ל מתניתין דאע"ג דקיי"ל בעלמא כרב נחמן דאמר זה גובה וזה גובה גבי נזקין כו"ע אית להו דלא אמרינן זה גובה וזה גובה. דכיון דזכה ליה רחמנא למגבי ממיטב זהו מיטב שלהם שיעמוד כל אחד בשלו כו'. וא"כ לפי"ז הקשה היך יגבה אח"כ הלא זהו מיטב שיעמוד בשלו ואיך יוכל הנגזל לגבות מן העידית שהרי כבר גבה מה שעומד בשלו. אך לי נראה דאין כאן קושיא כלל דכפי הנראה סבר הגדול בפירוש דברי הנימוקי יוסף דמשו"ה לא אמרינן ז"ג וז"ג גבי שני שוורים דכיון דשלם לו במיטב מה שאינו גובה ממנו. אך אי אפשר לומר כן דא"כ תקשה איך אמרינן זה גובה וזה גובה הרי כבר שלם לו בעידית במה שאינו גובה ממנו ואטו בע"ח ששילם בעידית יבא ויתבע אח"כ בינונית בודאי דאם רוצה לשלם בעידית לא יוכל המלוה לבקש דוקא בינונית דהא דיהיב בינונית הוא לטובת הלוה ע"כ דהפירוש בהנ"י הכי דהרי א"ל חד לאידך כיון דזכי ליה רחמנא מיטב א"כ זהו המיטב שאגבה משלך היינו במה שאין אני משלם לך בעד חוב שיש לך אצלי זהו המיטב שאני גובה בעד חוב שיש לי עליך וא"כ לא קשה משנים שהוציאו שט"ח דכמובן אין זה קרוי מיטב אלא אם רוצה לעמוד בשלו אבל אם אינו רוצה לעמוד בשלו אינו מיטב לגבי' דידי' וא"כ הרי התם לא יוכל לומר אחד לחבירו אגבה ממך מה שלא אשלם לך בעד החוב שהרי מיטב לא זכה ליה רחמנא וכיון דהדין הוא דזה גובה וזה גובה איך תגבה ממנו הבינונית שלך שהרי לגבי דידי הוא עידית דלי אין לי אלא זיבורית וממילא הבינונית הוי עידית וא"כ לא קשה מה שהקשה הגדול אמאי בחמסן יגבה הנגזל מן החמסן עידית וישלם לו בינונית יעמוד כ"א בשלו שהרי אין החמסן יכול לומר להנגזל אגבה בעד מעות החוב שיש לך עלי שהרי החמסן שהוא רק בע"ח לא זכי ליה רחמנא עידית וכיון דהנגזל אינו רוצה לגבות בעד החוב לא הוי לדידי' עידית מה שיעמוד בשלו ולפי זה לא יסבור הנ"י כהרשב"א דשטרא לאו בני גוביינא דבי דינא שהרי התם גובה מחוב ויש לומר דנהי דאם אינו רוצה לגבות לא יוכל לתת לו שטרות דיאמר לו דין התורה הוא לגבות מנכסים ולא תוכל לדחות אצל שטרות אבל אם רוצה לגבות בודאי דיוכל לגבות אף שטרות כיון דזכי ליה רחמנא לגבות מן העידית:
ועפי"ז מיושב שפיר דעת הרי"ף שהביא דמחלוקת רב נחמן ורב ששת תלוי אי בשלו הן שמין אי בשל עולם הן שמין ופסק כותי' דרב נחמן אף דהוא סבר דבינונית וזיבורית גובה בע"ח בינונית דהנה טעם רבינא דס"ל דאליבא דעולא דאמר דבר תורה בע"ח בזיבורית שנאמר והאיש אשר כו' ומה טעם אמרו בבינונית שלא תנעול דלת בפני לווין ואם יש ללוה בינונית וזיבורית גובה בע"ח בינונית הוא דכיון דעשו רבנן תקנה שלא תנעול דלת בפני לוין שלא יאמר המלוה אילו הוי לי זוזי הוי שקלי בינונית א"כ עיקר התקנה מה שהוא לגבי המלוה שם בינונית היינו בדעלמא שאף שלהלוה הוי עידית משום דאין לו עידית אחרת מ"מ לגבי המלוה הוי נעילת דלת שיקח דבר מה שלכל העולם הוא גרוע ויניח בינונית ומה איכפת ליה שאין להלוה עידית אחר אם להלוה מקרי בינונית שלו עידית אבל באמת לכל העולם אינו אלא בינונית. ומאן דפליג אדעולא ס"ל דמן התורה דין בע"ח בבינונית א"כ כיון דבשלו הן שמין הרי לאו בינונית היא דבדאורייתא לא שייך טעמים. נמצא דאליבא דרבינא כמו דבנזקין בשלו הן שמין היינו לגבי הניזק בבע"ח יהי' השלו הן שמין לגבי המלוה היינו דלגבי המלוה מקרי בינונית מעתה אליבא דרבינא יהי' מחלוקת רב נחמן ורב ששת דרב נחמן ס"ל בשלו הן שמין פירוש דעיינינן מה שהוא לגבי המלוה בינונית וכיון דהמלוה אינו רוצה לעמוד בשלו לא הוי לגבי דידי' בינונית משו"ה זה גובה וזה גובה היינו שלא יוכל לומר בעל הבינונית לבעל הזיבורית אני פורע לך במה שאני גובה ממך דכיון דהוא אינו רוצה הוה לגבי דידי' זיבורית אבל רב ששת סבר בשל עולם הן שמין וכיון דלגבי עולם הוי אף עידית מה שעומד בשלו נמצא דיוכל בעל הבינונית לומר לבעל הזיבורית אני פורע לך במה שאין אני גובה ממך אף דלדידך הוי זיבורית כיון דלגבי עולם הוי עידית לא תוכל לגבות ממני ורב אלפס פסק כרב נחמן דבשלו הן שמין משו"ה אין יכול לפוטרו בזה שאינו גובה ממנו וחל הדין דזה גובה וזה גובה ונעשה לזה עבוט הבינונית ולזה הזיבורית ולא יוכל לגבות בדבר אחר כיון דנעשה לו עבוט: