אור ברסלב
לבוש מרדכי בבא קמא בבא קמא › סימן ד

לבוש מרדכי בבא קמא· רבי משה מרדכי אפשטיין

בבא קמא · סימן ד

סימן ג

סוגיא דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרי'. ודין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ויתבאר אי שיעבוד מטעם קנין או מטעם ערבות:

דף ח מכר לאחד או לשלשה ב"א כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים בזא"ז כולן גובין מן האחרון כו' מכרן לאחד היכי דמי אילימא בב"א כו' אלא פשיטא בזא"ז ומ"ש שלשה דכל חד וחד אמר לי' הנחתי לך מקום לגבות הימנו האי נמי אכל חד נימא לי' הנחתי לך מקום לגבות ממנו הכא במ"ע כגון שלקח עדית באחרונה כו' א"ה ליתי כולהו ולגבי מעדית משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למרי' ושקליתו כולכו מזיבורית א"ה בנזקין נמי נימא הכי אלא הבמ"ע ביתמי דלאו בני פרעון נינהו ושעבודא דילי' עלי' דידי' רמיא הילכך ליכא למימר הכי אלא משום דאמר להו טעמא מאי אמרו רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי כדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כו':

והנה הרי"ף והרמב"ם פסקו בסתמא דאם מכר לאחד בזא"ז ולקח עדית באחרונה כולן גובין כדינן משום דאמר אי אפשי בתקנת חכמים. אבל הניזקין גובה מן העדית כיון דגם מיני' דידי' הי' גובה מן העדית. והקשו ע"ז המפרשים אמאי גובה הניזקין מן העדית נימא לי' אי שתקת שתקת ותקח מן הבינונית תקח ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למרי' ותקח מן הזיבורית. ודוקא ביתמי אמרינן דכולן גובין כדינן אבל אם המוכר חי גובה הניזקין מן הבינונית. ומה שתירץ המ"מ בשם הרשב"א דאין הלכה כאוקימתא זו איני מבין דלכאורה האוקימתא לא פליגא על דין דאי שתקת: ונראה לתרץ דהנה לכאורה צריך ביאור מאי דין הוא דאי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למרי' דפירש הרא"ש דאין הפירוש דיהדר לי' השטר. דהרי בחזרת השטר לבד לא בטלה המכירה אלא פירוש הרא"ש שיכתוב לו שטר מכירה. וא"כ קשה כיון דצריך דעת הקונה מאין פשוט לן דירצה המוכר לקנות דזה אין לומר דיתן לו במתנה דלזה בודאי יתרצה המוכר כיון שעי"ז יפטר מן החוב שאם יגבו ממנו יתחייב לשלם להלוקח בודאי דזה אין סברא לומר דאיך יעשה כן שבשביל שירצה שישאר עדית אצלו יפסיד הרבה החוב שיש לו לגבות מן המוכר שהרי למחר וליומא חרא כשיהי' לו נכסים יגבה ממנו בשביל הקרקע שגבו ממנו. ועתה כשנתן לו מתנה לא יגבה ע"כ דהפירוש שימכור להמוכר. וא"כ קשה מאין ברור לו שירצה המוכר לקנות כדי שיהי' לו טובה. דיאמר להם אי לא מהדרנא. ועוד קשה על דין דאי שתקת ביבמות דאמרינן שם מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אומר:

(הערה:

גמ' דף ז אלא אמר רב אחא בר יעקב אי איכא לדמוי' לבע"ח מדמינן לה בע"ח דיני' בבינונית ואי אמר הב לי זיבורית בציר פורתא א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמי'. הקשה באסיפת זקנים בשם הראשונים. כיון דמן הדין בע"ח בזיבורית כדאמר עולא דבר תורה בע"ח בזיבורית. ורבנן הוא דתקנו לבע"ח לשקול בבינונית לימא אנא לא ניחא לי בתקנתא דרבנן כדקי"ל כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין. ונאמרו הרבה תירוצים. ולא יכלתי לירד לסוף דבריהם הקדושים דאטו אמרה תורה בע"ח יטול בזיבורית. שיאמר אני חפץ בדין התורה. ואשקול זיבורית בע"כ של הלוה. הלא עולא יליף רק דבע"ח דיני' בזיבורית. מדאמר קרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך. ומה דרכו של איש להוציא פחות שבכלים. ומזה ילפינן דאפי' זיבורית יכול ליתן הלוה למלוה. שהתורה אמרה שהרשות ביד הלוה להוציא וליתן מה שהוא רוצה. וממילא אם הלוה רוצה ליתן בינונית בודאי דיכול ליתן לו מן התורה גם בינונית. שהרי אמרה התורה כל מה שיוציא הלוה ויתן יקבל המלוה ע"כ. וא"כ איך יאמר אני רוצה בדין התורה. הלא זהו דין התורה. שאם רוצה הלוה ליתן בינונית יתן לו בינונית ואם רוצה ליתן זיבורית בידו ליתן זיבורית. וצריך ביאור דבריהם):

ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר כו' ואמר רבא בארבעה דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד כו"ע לא פליגי דמצו מדחי כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מצי אמר ליה מ"מ דרכי גבך הוא ורבנן סברי דא"ל אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאישתעויא דינא בהדייהו. וגם שם קשה איך יאמר ואי לא מהדרנא שטרא דפירש הרא"ש דימכור להם. מנא לן לומר שבודאי ירצה המוכר לעשות לו טובה שהיא רעה לזה כיון דלדידי' אין נפקא מינה בזה. ובתוס' פירשו ובחד דאתי מכח חד לא מצי למימר ואי לא מזבנינא לארבעה דהא פשיטא כיון דלא אתי מכח ארבעה לא. שבקינן ליה. ולדברי הרא"ש צריך ביאור כיון דגם בחד דאתי מכח ארבעה ג"כ הוא מוכר להבעלים הראשונים וא"כ מה לי מוכר לבעלים הראשונים מה לי מוכר לאחר: ונראה דהפירוש הוא כן כיון דאם הי' מבורר לן באיזו שדה יש הדרך של פלוני אז הי' בטל המקח שהרי במדה כל שהוא חוזר. וא"כ אף אם הי' מחזיר השטר לאחד בלא מכירה ג"כ לא הי' יכולין לגבות ממנו דהי' אומר לו דילמא דרכך באותה שדה שהחזרתי לפלוני השטר וכיון דדרכך שם א"כ לא קניתי מעולם השדה שהרי פלוני הטעה אותי במדה דבטל מקח אף בכל שהוא. וא"כ לא תוכל עתה לומר דדרכך גבאי הוא ומאותי פלוני בודאי דלא הי' יכול לגבות שהרי יכול לו לומר מאין תדע שהדרך הוא בשדה זה. וא"כ גם עתה שלא החזרתי השטר הריני באותה שדה לא קונה רק אוכל פירות. וכיון דמבעל השדה לא תוכל לגבות. גם אני שהנני מחזיק שדה שלו ג"כ לא תגבה. משא"כ בחד דאתי מכח חד דפלוני המוכר הי' יכול לגבות אלא דיאמר אי שתקת ואי לא אמכור לאחר בודאי דלא שבקינן ליה למכור כדי להפסיד. וכן אפשר לומר דהפירוש בב"ק מהדרנא שטרא דזיבורית למרי' ג"כ פשוט דיחזיר בלא מכירה אף דלא קנה המוכר. אבל כיון דדין הוא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין וכ"ז שהלוה משלם אין גובין מנכסים משועבדים. וא"כ אם הי' נותן אחד רשות ללוה לשלם מנכסיו אף שלא קנה הלוה אין נפרעים מנכסים משועבדים. וא"כ אם הי' מחזיר השטר ללוה היינו שנותן רשות לפרוע מנכסיו הלא אז לא יוכלו הבע"ח לגבות מנכסים משועבדים. (ולא יהי' פורע חוב חבירו דפטור הלוה לשלם. דהרי הכא מוכרח הוא לזה כדי שלא יגבו ממנו העדית והוי כמו מדעתו דמחויב לשלם ודו"ק). וכיון דאם היתי מחזיר השטר ללוה היינו שהיתי נותן לו רשות שיפרעו הבע"ח מנכסי לא תוכל לגבות מנכסי. א"כ גם עתה הנני משלם בעדו וכיון דכ"ז שהלוה משלם אין נפרעים מנכסים משועבדים. אף שהלוה נותן זיבורית גם עתה שאני משלם בשביל הלוה ג"כ לא תגבו ממני נכסים משועבדים. (ופורע חוב של חבירו שלא מדעתו לא מקרי כיון דבע"כ הוא כנ"ל. ואולי אפשר הוא יכול להקשות ג"כ א"כ אף אם יש לו זיבורית שלא קנה מן הלוה ג"כ הדין כן דיאמר אי שתקת אלא דהיא היא הקושיא דבנזקין נמי נימא הכי אף ששיעבודו על עדית):

אלא דיש לדחות מה שפירשנו דכיון דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין א"כ אף אם נתן אחד רשות להלוה לשלם להב"ח ג"כ אין נפרעין מנכסים משועבדים אפשר לומר כיון דהא דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח הוא רק מדרבנן דמה"ת גובין מנכסים משועבדים. א"כ נוכל לומר אימתי תקנו רבנן דאין נפרעין רק היכא שהלוה משלם בנכסים שלו דאז השעבוד שלהם גם על אותן נכסים שהרי מיני' דידי' אפי' מגלימא דעל כתפי'. וא"כ כשהלוה משלם בדבר שלהם אז אמרו רבנן אין נפרעין ממשועבדים במקום שיבנ"ח משא"כ אם משלם להם בדבר שאין משועבד להם באופן כזה לא תקנו. וא"כ איך יאמר להם מהדרנא שטרא בלי מכירה כיון דאין הקרקע של הלוה וא"כ גובין רק מטעם שעבוד יגבו הנזקין מדבר שמשועבוד להם. אכן הוא גופא קשיא אמאי אמרינן דהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח הוא דין דרבנן אבל מן התורה גובין מן המשועבדים הא אמרינן בב"ב קע"ד ההוא דיינא דאחתי למלוה לנכסי' דלוה מקמי' דלתבעיניה ללוה סלקי' רב חנן ברי' דרב ייבא אמר רבא מן חכים למעבד הא מילתא אי לאו רב חנן ברי' דרב ייבא סבר נכסים דבר איניש אינון מערבין יתי' ותנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב וקיי"ל לא יתבע מן הערב תחלה הרי דאין נפרעין מן הנכסים רק בתורת ערבות אם לא יפרע הלוה. וא"כ איך נפרעין ממשועבדים במקום שיש נכסים בני חורין כיון דהלוה משלם איך יגבו מן הערב. הא בודאי דאף אם פרע הלוה בזיבורית אין גובין מן הערב כיון דאין עליו חיוב כלל כ"ז שלא נתבע הלוה ונתברר שלא שלם. ועיין בגמרא בכורות מ"ח ויבואר להלן. (ועיין ש"ך חו"מ סימן קכ"ט ס"ק כ"ג דהערב אינו משלם אלא לאחר ל' יום מיום שחזר אחר הלוה ולא מצא כלום משום דהערב לא נתחייב ע"ע והוי כסתם הלואה שהוא שלשים יום. ואם כי גיסי שי' העיר יפה לענין דינא דאיך מדמה לסתם הלואה שלשים יום דהתם הרי הלואה שישתמש בהמעות א"כ ע"כ צריך ליתן זמן לתשלומין משא"כ בערבות כיון דיש עליו חיוב לשלם מחויב לשלם תיכף. עכ"פ זה נראה מדברי הש"ך דערבות קודם שלא נתברר שלא שלם מלוה אין עליו חיוב כלל). וא"כ כיון דהלוה משלם בנכסים בני חורין שלו. אך יתבע מן הערב שהוא מנכסים משועבדים שלו. ואף אם אין הלוה רוצה לשלם וצריך ב"ד לגבות מן נכסים ב"ח וא"כ נוכל לומר כיון דגובין מן הערב הולכין אל הערב שמשועבד לו. ומשו"ה מדין התורה גובין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין. אך זה אינו דאף אופן כזה היינו אף שאין הלוה משלם וצריך ב"ד לירד לנכסיו ג"כ לכאורה מדין התורה לא יגבו מן נכסים משועבדים. שהרי כשהלוה אין רוצה לשלם קודם שירדו ב"ד לנכסי הערב עליהם לכפות את הלוה באיזו דבר שיוכלו וכיון שיוכלו לכפותו בזה שיקחו מן נכסיו ג"כ מקרי מני' דידי'. וא"כ איך יוכל ב"ד לתבוע מן נכסים משועבדים דזהו בודאי אם גובין מן נכסים משועבדים לאו בתורת כפי' ללוה הוא דאיזה כפי' הוא לו אלא מטעם ערבות גובין וא"כ הרי על ב"ד לכפות מקודם את הלוה והוא לכפותו ע"י גבי' מנכסיו. (ועיין בקצות חו"מ סימן ג' שאמר בפירוש דהיכא דתבעוהו ואינו משלם אז יורדין לנכסיו מטעם כפיה). וא"כ תקשה אמאי אמרינן דהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח הוא מדרבנן הא לכאורה מדאורייתא הוא משום דלא יתבע מן הערב תחלה: ונראה דהנה הרמב"ם פסק בהלכות בכורים (פי"א ה"כ) מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה ואין ידוע איזה מהן יצא ראשון אין כאן לכהן כלום ילדה שני זכרים אע"פ שאין ידוע איזה הבכור נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך ל' יום פטור שהמוציא מחברו עליו הראי' מת האב בין בתוך שלשים יום בין אחר שלשים יום בין שלא חלקו האחים בין שחלקו ינתן מן הנכסים ה' סלעים לכהן שכבר נתחייבו הנכסים. והקשה הטור איך פסק הרמב"ם כן הא בגמ' משמע דאם מת בתוך ל"י אף אם לא חלקו פטורים. דאיתא בבכורות (מ"ח) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים כו' מת האב והבנים קיימין ר"מ אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורים רבי יהודה אמר נתחייבו הנכסים ואמרינן בגמ' דמית האב אימת אילימא דמית לאחר ל' יום בהא אמר ר"מ כי חלקו פטורים והא אשתעבדו להו נכסי אלא דמית בתוך ל' יום מ"ש כי חלקו דאזיל לגבי דהאי ומדחי ואזיל לגבי האי ומדחי כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולדחיי לגבי האי ולדחיי אמר רבי ירמי' זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בע"ח גובה מהם דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא אמר:

רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע ולערב מצי תבע לי' והתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב וקיי"ל לא יתבע מן הערב תחילה אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' והבמ"ע דליכא אלא חמש סלעים כו' ודכו"ע אית להו דרב אסי דאמר רב אסי האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכו"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכו"ע אית להו דרב פפא דא"ר פפא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קא מיפלגי כו' אלא דכו"ע חמש ולא חצי חמש והכא בדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי ואיכא דמתני לה אסיפא נתחייבו הנכסים דמית האב אימת אילימא דמית לאחר שלשים מכלל דר"מ סבר כי חלקו פטורין הא אישתעבדו להו נכסי אלא בתוך שלשים כי חלקו אמאי מחייב ר"י ליזל לגבי האי ולידחיי' וגבי האי ולידחיי' אמר רבי ירמי' זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהן שדה מחבירו בע"ח גובה ממנו דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך שקילנא ואי בחברך מסיקנא משתעבדא לי מקמי דידך אמר רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' וכו' כלישנא קמא ע"כ. הרי מוכח דאם חלקו אזיל לגבי האי ומדחי ולגבי האי ומדחי. ותירץ הכ"מ דטעמא של הרמב"ם מדחזינן ללישנא קמא כי מתמה אימת בתוך שלשים ואמר ליזל לגבי האי ולדחיי' לא מתמה אלא אדר"מ ולא אדר"י משמע דלר"י דאמר נתחייבו נכסים ניחא ליה דלא מצי כל חד לדחוי' משום דאע"ג דמית תוך שלשים יום כשהגיע יום ל' חל החיוב על הנכסים ואע"ג דלישנא בתרא מתמה אדרבי יהודה ואמר ליזיל לגבי האי ולדחיי' פסק כלישנא קמא משום דמסתבר טעמי' עכ"ד. אך לכאורה דבריו תמוהים דאיך מסתבר טעמא דלישנא קמא דאיך יחול החיוב ביום ל' כיון שהאב מת. ועל הבנים ג"כ לא יחול החיוב שהרי לא נדע לן מי הוא הבכור ואיך יחול חיוב על הנכסים כקושית רבא מכדי נכסוהי דבר אינש כו' והרי גם לישנא קמא ס"ל כן וא"כ באמת קשה אמאי לא פריך רק לר"מ הא גם לר"י קשה. גם אין לומר דפסק הרמב"ם כרבי ירמי' שהרי פסק האי דיינא דמחית למלוה מקמי' דלתבע ללוה מסלקינן לי':

ונראה לפרש ואולי כן הוא ג"כ כונת הכ"מ דהנה בב"ב (דף קע"ה) אמרינן דבר תורה שעבודא דאורייתא ופירוש רשב"ם דילפינן מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וה"ה למקרקע וכן אמרינן לקמן דלא מצי למימר דעולא סבר שעבודא לאו דאורייתא דהא אמר עולא מנין לבע"ח שדינו בזיבורית שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. והקשה התוס' מאי ראי' היא זו הא מיירי מיני' דידי' ומיני' דידי' אפילו מגלימא כו'. ועוד הקשה התוס' ז"ל ומה שפירש רשב"ם גבי שעבוד דאורייתא הוי האי קנין דכתיב יוציא אליך את העבוט וגבי לאו דאורייתא פירש והא דכתיב יוציא אליך במשכנו שלא בשעת הלואתו. בב"מ (דף קי"ד) משמע דבשעבוד דמיני' פליגי ולא ידע רבי מאי קאמר וגם לא הבנתי מה שאומר למ"ד לאו דאורייתא דקראי במשכנו שלא בשעת הלואתו כ"ש דהוי דאורייתא דבשלא בשעת הלואתו הוא גבייה מחוב עכ"ד התוס'. וצ"ל דמדיליף עולא דבע"ח דינו בזיבורית מאשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה אף דקרא מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו והרי חזינן דהקפידה תורה יותר במשכנו שלא בשעת הלואתו מבשעת גבי' שהרי במשכנו שלא בשעת הלואתו אמרה תורה לא תכנס אל ביתו. ובשעת גבי' פסק הרא"ש בשם הר"ת וכן הובא בשו"ע סימן צ"ז סעיף ט"ו שליח ב"ד נכנס לביתו ויפרע לזה חובו שפריעת בע"ח מצוה הרי דחמיר משבש"ה מגביי'. וכן לענין אוכל נפש אסור למשכן ובשעת גבי' מותר לגבות אפילו אוכל נפש כדאיתא להדיא שם בחו"מ סעיף כ"ג בשם נ"י סוף פ' המקבל. וא"כ איך מביא עולא ראי' לגבי' דאינה אלא מן הזיבורית דילמא כי אמר רחמנא דהרשות ביד הלוה להוציא הגרוע דוקא בבא למשכנו שלא לפרעון אבל בבא לגבות אז גובה מן הבינונית או מן העידית כדין נזקין. עכצ"ל דעולא ס"ל דבחוץ תעמוד והאיש זה קאי בבא לעבוט עבוטו דהוא בבא למשכנו. וכדדרשינן והאיש זה שליח ב"ד אבל קרא דאשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט זה דין אחר וקאי על גבי' וקמ"ל דבשעת גבי' יש רשות ללוה ליתן למלוה מה שהוא רוצה. היינו אף הגרוע שבכלים. וא"כ שפיר מביא ראי' דעולא ס"ל שעבודא דאורייתא כיון דפירש דקאי קרא דאשר אתה נושה בו בשעת גבי' א"כ איך כתב קרא יוציא העבוט הא לאו עבוט הוא. עכצ"ל דכל מה שמוציא נקרא עבוט היינו שכל שיש לו הוי כמשכון לגבי מלוה ופירש יוציא הדבר שהי' כבר עבוט היינו שהי' משועבד לו כמשכון (העבוט שהי' כבר עבוט). ע"כ דס"ל דכל נכסיו של לוה עבוט הם למלוה הרי דסובר שעבודא דאורייתא, עוד יש לומר דמשו"ה מוכיח דעולא ס"ל שעבודא דאורייתא כיון דעולא מביא ראי' מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט היינו מדנתנה התורה רשות ללוה שהוא ישלם להמלוה לא שהמלוה יקח בעצמו. מוכח דיש בידו ליתן מה שהוא רוצה. זה אינו אלא אם נימא דשעבודא דאורייתא היינו דיש לו קנין בנכסים לגבות מהם חובו וכסברת ר' ירמי' דס"ל שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בע"ח גובה מהם וע"כ דס"ל דהבע"ח יש לו ג"כ קנין בהשדה לגוביינא א"כ יכול לומר גם אני שותף בהשדה והנני נוטל חלקי ומה איכפת לי שמגיע לך פסידא מזה. וא"כ בלא קרא דוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט הוי אמינא דהבע"ח הולך וגובה מן השדה שהרי קנין שלו הוא נוטל. ובא הקרא להוציא דלא נימא כן אלא דרשות ביד הלוה ליתן מה שהוא רוצה א"כ גם זיבורית יתן דזהו עיקר החידוש שנותן לו הגרוע. אבל אם נימא דשעבודא לאו דאורייתא. א"כ לא יגבה מן הנכסים אלא מדין ערב א"כ פשט הקרא דאשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט היינו כיון דהנכסים ערבין בו. א"כ איך יוכל ליקח מן הנכסים הלא עליו לגבות מן הלוה לא מן הערב תחילה א"כ דילמא משו"ה כתב קרא דיוציא אליך. היינו שהוא יתן לא שהמלוה יקח שהרי עליו לגבות מן הלוה תחלה. אבל זה יוכל להיות דעליו החיוב ליתן מעידית או מן בינונית. ואף אם נימא דמסברא ידעינן כיון דאין על הנכסים חיוב ולא נכתב בקרא. עכ"פ מהפסוק אין ראי'. ע"כ דסבר עולא שעבודא דאורייתא וא"כ הי' למלוה לגבות בלא תביעה מן הלוה וקפיד קרא דהלוה ישלם ע"כ דגובה מן הזיבורית. עכ"פ מדסבר עולא דקרא דיוציא העבוט מיירי בגבי' ומדקרי קרא עבוט ע"כ דשעבודא דאורייתא ויש לו קנין בנכסים. אבל מאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא יסבור דקרא לא מיירי בגבי' דבגבי' לא מקרי עבוט אלא מיירי במשכון. ומשו"ה קרי עבוט דבע"ח קונה משכון, ולכאורה יש להקשות למה לן טעמא דמשו"ה אין יורדין לנכסי הלוה עד שיתבענו. משום דהוי דומיא דערב דאין תובעין אותו תחלה תיפוק ליה דקרא מפורש הוא אשר אתה נושה בו יוציא אליך לא שתקח בעצמך. אולם לפי דברינו יתישב. דכיון דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא קרא דיוציא לא מיירי בגבי' כלל. והנה טועה בשיקול הדעת אינו חוזר וא"כ בימי רבא דלא נפסק עדיין הילכתא שעבודא דאורייתא. א"כ אף אם סבר רבא דשע"ד הוי רק שיקול הדעת וא"כ לא הי' מסלק הדיין משום דעבר אקרא דיוציא אליך שהרי למאן דס"ל של"ד לא מיירי קרא בגבי' כלל. משו"ה, קאמר רבא דממ"נ מסלקינן דאם נסבור שע"ד עבר אקרא דיוציא אליך ואם נסבור שעבודא ל"ד אז אדרבה כיון דשעבודא ל"ד א"כ אין גובין מן הנכסים אלא מטעם ערב וא"כ מכש"כ דלא הי' לו להוריד את המלוה טרם שיתבע את הלוה. ומשו"ה סילק רב ייבא ברי' דרב חנן את הדיין כיון דטעה ממ"נ בין אם שעבודא דאורייתא אף דגביית הנכסים לא מטעם ערבות רק מטעם קנין. אבל הוא עבר אקרא דיוציא אליך היינו שהוא יתן לא שיגבו מקודם. ואם שעבודא ל"ד דלא קאי:

קרא על גבי' א"כ אין גובין מן הנכסים רק מטעם ערב וא"כ מקודם עליו לתבוע את הלוה. והנה כ"ז קודם שנפסק הדין דשעבודא דאורייתא אבל לאחר שנפסק הדין דשע"ד א"כ גם אם טעה ועבר אקרא דיוציא אליך מסלקינן לי' משו"ה פסק הרמב"ם דמסלקינן להדיין שהוריד את המלוה לנכסי הלוה קודם שיתבע את הלוה לא מטעם דהגבי' מדין ערבות דהרי הרמב"ם פסק שיעבודא דאורייתא וא"כ הגבי' מדין קנין. אלא משו"ה מסלקינן להדיין שהרי עבר אקרא דיוציא אליך כיון שעתה נפסק הדין דשע"ד הוי טועה בדבר משנה: ולפי"ז יתבאר היטב טעם הלישנא קמא בבכורות שהקשה במת בתוך ל' יום רק על ר"מ דמחלק בין חלקו ללא חלקו. אבל ר"י דס"ל אף אם חלקו אף במת תוך ל' יום גובין מן הנכסים לא קשה. הוא דר"י ס"ל שע"ד דילפינן מיוציא אליך את העבוט הרי דכל נכסיו הם לו כמשכון א"כ כיון דגובה מדין קנין א"כ תיכף כשנעשו הבנים ל' יום נתחייב אחד יהי' מי שיהי' וא"כ תיכף נקנה לכהן קנין באותן נכסים לגבות מהן ה' סלעים והוי הוא שותף ג"כ ומשו"ה גובה ולר"י בודאי דאם שני יב"ש לקחו שדה בשותפות בע"ח גובה מהם כיון דדין הגבי' מדין קנין אך ר"מ כיון דס"ל בחלקו פטורים ע"כ דלא ס"ל שע"ד ואף דס"ל נשתעבדו נכסים ע"כ לאו מדין שעבוד אלא מדין מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. וא"כ לאו מקרא דיוציא אליך את העבוט ילפינן אלא סברא הוא כיון שחייבה אותו התורה בדבר מה שיעבדה התורה ג"כ כל נכסיו אם לא ישלם וא"כ רק מדין ערב הוא ולאו מדין קנין לגוביינא כמו משכון וא"כ אליבא דר"מ שפיר מקשה רבא מכדי נכסי דבר אינש אינון עריבין בי' (כיון דאין הגבי' מדין קנין לר"מ). ע"כ אף אם לא חלקו ג"כ לא יגבה אבל לישנא בתרא ס"ל גם לר"י שעל"ד ורק מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. משו"ה פריך גם אליבא דר"י מכדי נכסי דבר אינש. נמצא הרמב"ם לטעמי' דפסק שע"ד גם אלו שאין כתובין בתורה וא"כ ילפינן מיוציא אליך את העבוט שהי' כבר וא"כ שעבוד מדין קנין דהוי כמשכון. (ופירוש העבוט שהי' כבר עבוט). משו"ה פסק כלישנא קמא דאף במת בתוך ל' יום וחלקו הנכסים ג"כ גובה כיון שבשעת שנעשו ל' יום אז חל קנינו של הכהן בהנכסים. והוי שותף בהנכסים. וא"כ גם בדינא דר' ירמי' בשני יב"ש יפסוק הדין כרבי ירמי'. ולא קשה מהא דפסק הרמב"ם בפ' כ"ב ממלוה דאם טעה הדיין והוריד לנכסי הלוה קודם התביעה מסלקינן לי'. דאף דהגבי' הוא מדין קנין לא מדין ערבות. אעפ"כ כתב קרא האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך לא שתקח קודם התביעה ומשו"ה מסלקינן לי' דעבר אהאי קרא:

ולפי"ז דדין הגבי' מדין קנין יתישב היטב מאי שהקשינו אמאי אמרינן דהא דאין נפרעים מנכסי' משועבדי' הוא רק מדרבנן הא הוא מדאורייתא כיון דעיקר הגבי' הוא מדין ערבות א"כ כ"ז שלא נתברר שלא שלם אין יכול לתבוע מן הערב. אכן לפי הנ"ל לאו מדין ערב הוא אלא מדין קנין הוא. וא"כ שפיר מדאורייתא לוקח דבר שיש לו בו קנין הוא הנכסים שנשתעבדו לו. לא אלו שלקח אח"כ זיבורית כיון דקנין שלו יש לו בנכסים המשועבדים ורק תקנתא דרבנן הוא (ומאן דס"ל שעבודא ל"ד יפרש המשנה דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שינב"ח מפני תיקון העולם. דמשום תיקון העולם אוקמוה אדאורייתא אף דתקנת רבנן לגבות ממנו מן הבינונית. במקום משועבדים לא תיקנו ואוקמו אדאורייתא). נמצא דהא דאין נפרעין מנ"מ במשינב"ח אי הוי תקנתא דרבנן או דאורייתא תלוי בזה אי שע"ד הוי תקנתא דרבנן ואי לאו דאורייתא הוי מדאורייתא הדין כן. והנה בתחלה ביארנו פירוש דאי שתקת ואי לא מהדרנא הוא דהקונה יתן רשות להלוה לשלם בנכסים שלו ואין נפרעים מנכסים משועבדים כ"ז שהלוה משלם. אלא שהקשינו כיון דעיקר אין נפרעים הוא מדרבנן דילמא כי תקנו רבנן היכא דמשלם בדבר שהוא שלו. לא היכא שהלוה משלם בדבר שאין שעבודו של המלוה ע"ז. וא"כ אי נימא דהוי דרבנן לא שייך דין דאי שתקת. אבל אי הוי דאורייתא מטעם דאין גובין מן הערב קודם שנתברר שלא שילם הלוה שפיר אמרינן דין דאי שתקת. ולפי"ז יתישב בטוב דהנה מעיקרא דהוי אמרינן דין דאי שתקת ע"כ סברי דשיעבוד לאו מדין קנין הוא אלא מדין ערבות דשעל"ד ולאו מדין דיוציא את העבוט ילפינן. וא"כ לא הוי מצי למימר אנא בהא תקנתא לא ניחא לי דהרי הא דאין נפרעים דין התורה הוא אלא דכיון דדין התורה מצי למימר אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא פירוש אני אשלם בעד הלוה וכ"ז שלא נתברר שהלוה אינו משלם אין חיוב על הנכסים. ומשום הכי הוצרך למימר דמיירי ביתמי כו' אבל לפי המסקנא דמצי למימר אנא בהא תקנתא הרי דהא דאין נפרעין הוא רק תקנתא דרבנן. והטעם דגבי' מדין קנין הוא. ורק דין הוא דעל הלוה ליתן ולא יקח בעצמו אם הלוה נותן לו את העבוט (היינו דבר שמשועבד) אבל אם אין נותן לו העבוט אז יקח דבר שהוא שלו בקנין לגוביינא. וא"כ לא מצי למימר אי שתקת. היינו שאני אשלם בעד הלוה דאימתי תקנו רבנן אם הלוה משלם בדבר שהוא שלו. ומשו"ה הרמב"ם דפסק שע"ד וקנין לגוביינא הוא דילפינן מיוציא העבוט. וא"כ אין נפרעין מנמ"ש בשיב"ח הוא רק מדרבנן משו"ה לא הביא דין דאי שתקת. דאיך יאמר אני אשלם כיון דהא דאין נפרעין הוי רק מדרבנן אימתי תקנו במקום שמשלם הלוה משלו ונותן לו דבר שהוא עבוט שלו לא בנותן דבר של אחר:

תוכן העניינים

לבוש מרדכי בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה